שפת אמת, דברים, ראה ז׳

תרל"ט

במדרש משל לזקן היושב בפרשת דרכים ומזהיר דרך זה תחילתו מישור וסופו קוצים כו' דתורה נמשלה לפרשת דרכים כדאיתא בגמרא סוטה נמשלה התורה באור כו' משל להולך בדרך כו' הגיע לפרשת דרכים ניצול מהכל ע"ש. כי התורה היא חיות הכל. נמצא כל הדרכים שורשם מן התורה. רק שאח"כ מתפשטין הענפים כל כך עד שנעשים אח"כ סיגים. וז"ש תחילתו מישור. כי באמת מאין יש תענוגי עוה"ז רק באמת זה התענוג הוא סוף כח השורש. וכיון שכאן הוא סיומו נתפשט אח"כ לרע וסופו קוצים. אבל דרכים הטובים לוקחים הטוב והישרות לתוכם שמקבלין הארת התורה וסופם מישור. אבל אלו הדרכים מרחקין עצמם מהשורש כנ"ל. ובזה שנתן לנו הבורא ית' התורה. ממילא כל הדרכים לפנינו. נותן לפניכם היום הוא התחדשות שיש בכל יום דכ' מחדש בטובו כו'. וע"י שיש התחדשות נמצא פרשת דרכים בידינו כנ"ל ובמ"א הארכנו:

במדרש אם שמור תשמרון כו' כל המצוה ק"ש שבת כו'. בשם אמו"ז ז"ל ענין אמרם שקולה שבת ציצית ככל המצות. הפי' שכל מצוה יש לה ענין מיוחד. רמ"ח נגד רמ"ח אברים. אבל אלה המצות הם מביאין הארה וקדושה לכל הרמ"ח אברים ע"כ. וז"ש שמור תשמרון שע"י מצות אלו נשמר כל האדם. ולפרש סמיכות המד' לכאן. דכתיב הברכה אשר תשמעו כי השי"ת כן רוצה לברך את בנ"י תמיד אבל כל ברכה צריך שמירה כמ"ש יברכך ה' וישמרך. שצריך להיות שלא יהי' ח"ו נגרר שום רע ע"י הברכה. כמ"ש ושבעת השמרו לכם. ולכן ע"י שמירת המצות. האדם נשמר. ובכחו לקבל הברכות. ולכך הברכה הוא אשר תשמעו: