שפת אמת, דברים, ואתחנן י״ד

תרמ"ו

בענין מ"ש רש"י ורז"ל אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין רק מתנת חנם. ותמוה כי הלא לא נכנס מרע"ה באמת וא"כ לא הי' מדה"ד נותן שיכנוס. וכבר כתבנו מזה כי בחי' א"י היא בחי' תפלה ומתנת חנם. ומרע"ה הי' בחי' התורה ואעפ"כ הכניס עצמו לבחי' תפלה כדי שיכנוס לא"י כמ"ש באורך במ"א. והנה במדר' וישלח איתא ב' ב"א הבטיחן הקב"ה ונתיירא הבחור שבאבות והנה אנכי עמך וכתי' ויירא וייצר. הבחור שבנביאים כי אהי' עמך ולבסוף נתיירא דכת' אל תירא אותו מכלל שנתיירא ע"ש. ובוודאי הוא דבר גדול לבא למדה זו לירא אחר הבטחת הבורא ית"ש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מ"ש בזה"ק שם ע' וישלח כי אע"פ שהבטיחו הקב"ה ליעקב אע"ה עכ"ז לא בעא לאטריחא לקוב"ה בניסא. וע"ש עוד שרצה להניח זכותא דילי' לבניו. וביאר הוא ז"ל. כי הוא ענין פלא מי שהבטיח לו השי"ת והאמין בו ואעפ"כ ע"י שראה עצמו בסכנה ע"פ דרך הטבע עשה את שלו והתפלל כמו שצריך להיות בעת צרה וכתיב וייצר לו כיון שע"פ דרך הטבע צריך הוא לישועה צריך הוא לעשות את שלו אך להיות באמת מיצר לו כל כך הוא דבר שאין מובן לכל רק לאיש אמיתי כיעקב אע"ה. ולכן השאיר זכותו לדורות כשיהיו באמת בעת צרה כו'. זה תוכן דבריו. וכדברים האלה הי' ג"כ בבחור שבנביאים במלחמת עוג שבוודאי בדרך הטבע הי' מלחמה כבדה מאוד כמ"ש לעוג מלך הבשן כל"ח א"כ צריך הי' להתיירא אע"פ שהי' בטוח כנ"ל. וזה ענין גדול שנמצא רק בשני ב"א אלו בחור שבאבות ושבנביאים. ולכן כתי' ואתחנן כו' בעת ההוא כשהגיע למדרגה זו שיוכל להיות מתיירא אחר הבטחון וסבר שיוכל לכנוס לא"י הגם כי מדרגה שלו בחי' התורה עכ"ז יכול להיות בבחי' התפלה ג"כ כנ"ל. וזה השבח שאע"פ שיש להם לתלות כו' מבקשין מתנת חנם. וזה עצמו ענין סמיכות גאולה לתפלה שכ' במד' בפסוק כי מי גוי גדול כו' ופרשנו כי ב' אלו בכל קראנו אליו הוא תפלה. ולו חקים ומשפטים צדיקים הוא התורה. והתורה הוא שטר חירות שיש בב"י. וזה ענין סמיכות ק"ש שהיא התורה והגאולה לתפלה. שבוודאי נמצא מזה בכל איש ישראל בפרט ובכלל רק הכלל לעולם נענים כמ"ש במד'. ולפרט נמצא עתים מיוחדים שנפתח להם איזה הארות בבחי' התורה. והוא מה שמצוון בכל יום לזכור מעמד הר סיני. וכשזוכין להתפלל מתוך אותו הדביקות של זכירת מתן תורה זה סמיכות גאולה לתפלה. כמ"ש לעיל ודו"ק:

במצות שבת כתיב בפרשה זו וזכרת כי עבד היית כו' ובראשונות כתי' כי ששת ימים עשה כו'. הנה שבת סהדותא איקרי ובנ"י מעידין בש"ק על הש"י ובעד כתי' או ראה או ידע כדאיתא בגמ' דיש עדות בראי' או בידיעה. וכ"כ אתה הראת לדעת. שבנ"י הם עדים בראי' ובידיעה. והנה ביצ"מ ראו בנ"י הנסים שעשה להם הקב"ה וב"ש. אבל להעיד על בריאת שמים וארץ לא שייך ראי' רק ידיעה. והוא הדעת שזכו בנ"י בקבלת התורה דכתיב פנים בפנים דיבר וניטל מהם מסך הגוף המבדיל כדכתי' אשר עמדת לפני ה"א. ולכן יכולין להעיד על בריאת מ"ב הואיל ונתעלו למעלה מכיפת הרקיע כדפרש"י ז"ל אתה הראת שפתח להם הרקיע כו'. ובאמת בכל ש"ק יש פתח זה. וע"ז כתי' שער החצר כו' הפונה קדים הוא כנ"ל התגלות מקודם הבריאה. ביום השבת יפתח. ומצד זה יש נשמה יתירה שיורדת בשבת כדי שנוכל להעיד על הש"י שברא העולם [וב' אלו הם דכתי' השמע עם כו'. פי' שמיעה קבלה והוא הדעת שזכו בנ"י בקבלת התורה וע"ז אומרים בכל יום שמע ישראל לזכור יום אשר עמדת כו' בחורב. ע"י שכ"א מכניס עצמו בכלל ישראל יוכל להרגיש מעט מדעת הנ"ל. או הנסה כו' הוא בחי' יצ"מ]. ובשבת זוכין לזה הדעת והוא הרגשת האמת בכח התורה שניתן לבנ"י ולכן יכולין להעיד גם על מה שאין הראי' שולט בו. וזה באמת העדות גם על בנ"י שזוכין להעיד על הש"י ובכלל ישראל הוא בחי' הנבואה ורוה"ק שנמצא בישראל ודו"ק היטב: