שפת אמת, בראשית, מקץ י״ב

א

תרמ"ב

ב

ב"ה שבת חנוכה

ג

במדרש קץ שם לחושך כו'. כי הנה השי"ת ברא הכל ולהחושך שם קץ כי הוא רק לכסות הפנימיות ע"י הקליפה הסובבת. אבל עיקר המכוון. תכלית הוא חוקר. שאין שום הסתר וחושך שלא יהי' לתועלת כדמסיק המד' בכל עצב יהי' מותר. אכן הכל תלוי בהאדם כשיודע זאת ואינו עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר אז אין בכח החושך להסתיר האמת. ורמז החלום שבע פרות עולות אחריהן שאחר העיקר נמשך ההסתר אח"כ. ותעמודנה אצל הפרות כו' אח"כ ותאכלנה כו'. וכן המשל בגמ'. הלך. אורח. בעה"ב. שהיצה"ר מעצמו בטל. רק ע"י התקרבות האדם עולה על ראשו. וצריך האדם להתחזק בתורה ומצות וכשכל מגמתו בזה מתבטל היצה"ר ממילא. כמו שהוא בטל אצל האדם. ובפרות הטובות כתיב ותרעינה באחו פרש"י סימן לימות השובע שיש אהבה ואחדות. אמנם גם זה אמת שקיום שנות השובע תלוי בזה האחדות כדכתיב ותרעינה באחו שהאחדות הוא מזון וקיום להם. והוא בחי' השבת שבו מתאחד כל הבריאה. ונק' שלום. וחל עליו ברכה. והוא תכלית שמים וארץ שהוא העיקר כמ"ש לעיל ולכל תכלית כו' חוקר. רק אח"כ כשמתפשט חיות מהשבת לתוך ששת ימי המעשה שם יש זה לעומת זה. ולכן צריכין בנ"י לבטל מלשבות מכל מלאכה לברר עיקר התכלית ועי"ז נעקר החושך כנ"ל. וזה הרמז וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא כו' הרעב. כנראה מלשון הפסוק שאינו מספר מהעבר. רק שבא לסדר סידור ביאת שנות הרעב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. וכמו שמצינו אח"כ בהתחלת השיעבוד ויקם מלך כו' אשר לא ידע את יוסף. כי הצדיק מקשר הכל להקדושה. וכ"כ ויעבור בכל ארץ מצרים שהלך לכל מקומות החושך ומקום צר. והכין דרך למצוא הארת הקדושה שם שהי' הכנה לגלות מצרים כידוע. וכן הוא בפנימיות הענין שאחר התפשטות השפע שם יש ב' הדרכים כי בשורש הכל אחד. גם רמז ותרעינה באחו שכל הגלות התחיל ע"י מחלוקת שהיה בין השבטים. אם כי הי' עצה עמוקה. אבל לא הי' יכול להתקיים בפועל כל שהי' שלום בין השבטים. ובמד' טבח והכן זו שבת כו'. והמפרשים כתבו רמז על חנוכה. והכל אחד כי הכנה לשבת היינו ביטול ימי המעשה להשבת זה בחי' יו"ט של חנוכה היינו הארה הנמצאת גם בימות החול. כי באמת יש לכל הדברים אחיזה בשורש השבת כנ"ל שנק' תכלית שמים וארץ. רק כמו שכ' חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. כן ימות החול הכנה לשבת. וכמו כן לעולם עד שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. וכן למעלה מזה כשמתרומם האדם צריך להיות ביטול והכנה למה שלמעלה הימנו ובאופן זה נברא העולם והאדם לבטל כל המעשים אל התכלית וימי המעשה אל השבת כנ"ל. ושם חנוכה ג"כ רמז להארת המנוחה שנמצא ממנה גם בימי המעשה על ידי הביטול כנ"ל וזהו חנו כה:

ד

במדרש ולא פנה אל רהבים זה יוסף כו'. כי יוסף הרגיש מיד שניתוסף לו ב' שנים על שאמר זכרתני. ומיד סילק מלפנות אחריו דכ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. והקשה בזוה"ק דהלשון כפול ע"ש. וי"ל וישכחהו קאי על יוסף ששכח ממנו אם כי אמר לו זכרתני. עכ"ז לא הי' פונה דעתו ולבו אליו. והראי' שעתה שפתר חלום פרעה לא התנצל כלום לפניו על אודותיו רק בטח בה' כנ"ל: