שפת אמת, בראשית, ויחי ו׳

א

תרל"ו

ב

ב"ה

ג

במדרש למה פרשה זו סתומה כו'. פי' כי הכתוב משבח מעשה יעקב אע"ה אשר חי במצרים י"ז שנים כי הי' דבוק בחיים ולא הי' כל טומאת מצרים עומד לנגד קדושתו. והי' י"ז שנים אלו הכנה לכל הגלות. אך כי פרשה זו סתומה לנו פי' שאין אנו משיגין איך המשיך חיות הקדושה במצרים כי אם היו משיגין זאת לא הי' הגלות כלל. ובוודאי יש בכח איש ישראל לעורר החיות בכ"מ וע"ז נאמר השם נפשנו בחיים. דכ' ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח. פי' נפש. הרצון. שהאדם יכול לעורר החיות ברצונו. ובנ"י דבוקים בחיים. ומ"ש חז"ל ביקש לגלות הקץ ונסתם משל שרצה לגלות מסטורין של המלך ראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. והוא תימה כי ח"ו שירצה יעקב אע"ה להעלים מעשיו מהשי"ת. אך הפי' כי ביקש להראותם עומק הרע ושיתגלה להם מלכותו ית' בכל המקומות עד דרגא תתאה כמ"ש באחרית הימים וזה הוא בעת הסתרת פנים. והקב"ה לא רצה בזה. כדי שיהי' הגלות. שכך רצונו ב"ה. לכן נגלה עליו השכינה. וע"י שהי' התגלות לא הי' יכול לגלות הקץ. שזה רק בעת ההסתר. וכן הי' דרכו של יעקב אע"ה תמיד להכניס עצמו במקומות אשר המה מסוכנים כי הי' מפתח לבנים. ורמז לדבר המלאך הגואל אותי מכל רע מכלל שירד לכל מקומות הרעים וניצל מהם. ודרך הזה רצה ללמד לבניו ונסתם ממנו כנ"ל:

ד

בפסוק אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו. דאחז"ל כנ"י נק' גפן שאינה מקבלת הרכבה ממין אחר כו'. פי' נקודה טמונה שיש בכל איש ישראל אשר אינו מתחלף כלל והיא נקראת גפן. וזה נתן הקב"ה להיות בטבע נפש הישראלי. וכן מדות טובות שבישראל נק' שורקה כמ"ש ואנכי נטעתיך שורק. אך עבודת האדם לקשר כל התעוררות שבו לזאת הנקודה. וז"ש אוסרי לגפן עירה. פי' התעוררות כל נפש האדם. לשעבד הגוף להנשמה. וכן המדות צריך האדם לקיים אותם ע"פ התורה כמ"ש במ"א שלא יהי' תיקון המדות כדי ליישר עצמו באשר הוא מבין שהם עדות לחכמת האדם. רק כדי להיות כלי מוכן לעבודתו ית'. כי התורה שוכנת בגוף מתוקן. ואם הכוונה כן מתקיים לעד. כי התורה נק' עוז. שכל דבר שנעשה בצירוף התורה ולשמה. מתקיימת. וז"ש לשורקה בני אתונו מלשון איתן שהתורה נק' עוז כנ"ל. כבס ביין לבושו. הוא תיקון מעשים הגשמיים אשר הם כמו מלבוש וקישוטין להגוף כשהם נעשין בטהרה: