שפת אמת, בראשית, בראשית כ״ו

א

תרס"א

ב

ב"ה

ג

וישלחהו ה' מגן עדן. הוא לשון שליחות כי גם בג"ע כתיב לעבדה ולשמרה במ"ע ול"ת אבל הי' בבחי' בן לחפשא בגנזין דמלכא פנימיות התורה והמצות דכתיב ויקח את האדם הוא לשון דביקות וחיבור כעין שדרשו חז"ל ויגרש את האדם שנתן לו גירושין כאשה. א"כ ויקח את האדם כמו כי יקח איש אשה. ואחר החטא נשתלח לעבוד את האדמה בבחי' עבד. ואח"כ זכו בנ"י לחזור ולכנוס בבחי' בנים כשקבלו התורה בזכות האבות ומרע"ה שתיקנו חטא אדה"ר ונכנסו מתוך העבדות לבחי' בנים. ועל זה נאמר עבד משכיל ימשול בבן מביש שאדה"ר בייש את כל העולם שהביא מיתה לעולם. ואאע"ה שכתיב בו בעבור אברהם עבדי נתעלה מבחי' עבד לבן ונתעלה יותר מאדה"ר כמ"ש חז"ל האדם הגדול בענקים שהי' אברהם אבינו עליו השלום גדול מאדם הראשון ובודאי מה שהניח הקדוש ברוך הוא את האדם בגן ואחר כך גירשו. משום שהיו כלולין בו זרע ישראל שהם בני עוה"ב וג"ע. ומצד תערובות הרשעים שהיו בו אחר החטא נתגרש מגן עדן:

ד

וכתיב ויגרש את האדם וישכן כו' את הכרובים כו' וכי צריך הקב"ה עצות לשמור שלא יכנסו בו. אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בג"ע מי שראוי רק יש בו שמירה ולכן ביום ש"ק דכתיב שער החצר הפנימית רמז לג"ע הפונה קדים ובגן כ' מקדם שנפתח בשבת פתח והארה מג"ע דכתיב וישלחהו לעבוד האדמה אשר לקח משם פירוש חלק הגוף שהוא מן האדמה ובג"ע הי' לעבדה ולשמרה בחלק הנשמה שקודם החטא היה הנשמה עיקר ואח"כ הוצרך לעבוד את האדמה א"כ בשבתות ויו"ט שנאסר מלאכת העבודה הרי זה עדות שהוא זמן עבודת הנשמה כמו שהי' בג"ע וזה בחינת מנוחה כמ"ש במד' ויניחהו רמז למנוחת שבת:

ה

במדרש יהי אור. פתח דבריך יאיר מבין פתים מפתח פיך הו"ל נהורא כו' אור שכבר הוה ע"ש. דהנה איתא בראשית נמי מאמר הוא אך לא כתיב אמירה והוא בחי' מחשבה ואין התחתונים יכולין לקבל בחי' זו לכן כתיב והארץ היתה תהו כו' ויאמר אלקים יהי אור שהוא בחי' הדיבור ובזה יש לבנ"י חלק דהעולם נברא בתורה. וגם בתורה יש בחי' מעשה דיבור ומחשבה אתוין במעשה שציור כל אות ואות בחי' מעשה שנכתבין בתורה. ונקודות בחי' הדיבור שבכל דיבור יש נקודה. וטעמים בחי' מחשבה. והם ג"כ בחי' נפש רוח ונשמה:

ו

במדרש בפ' יקוו המים משל למלך שהושיב אילמים והיו שואלים שלומו של מלך ברמיזה אמר אם יהיו פקחים עאכו"כ והושיב פקחין והחזיקו בפלטין כו'. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא להעיד עליו. וכ' השמים מספרים כבוד אל כו'. אין אומר שכל הברואים מרמזין ומעידין על הבורא אך האדם שהוא בר דעת ודיבור הוא מוציא כל העדות מכח אל הפועל. וע"ז נתן הקב"ה חכמה ודעת לאדם לידע להעיד עליו והדעת תלוי בעדות זה וכפי מה שאדם נותן דעתו וחכמתו רק כדי לידע את ה' ולהעיד עליו. כך ניתוסף לו דעת וחכמה כמ"ש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. כי ע"י העדות זוכה יותר להשיג ולהעיד עליו כמ"ש ארון נשא את נושאיו וכן הוא בכל הדברים הנעשיו לשמו ית' המעשים מוסיפין לו כח להבין איך לעשות. אך עצת הנחש הקדמוני ימ"ש הי' והייתם כאלקים זה תערובות רע בטוב שיחפוץ בהדעת להיות בפ"ע מושל על השפלים ממנו והדעת לא ניתן רק לידע את הבורא ית"ש ולהעיד עליו לכן נברא אדם סמוך לשבת כי שבת סהדותא שזה תכלית הבריאה. האדם שמעיד בדעת על הבורא ית"ש. וע"י החטא בהדעת נתמעט הדעת והחכמה שלו ולזה הדעת זכו בנ"י במתן תורה כמ"ש אתה הראת לדעת דכתיב עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה ואיתא בזוה"ק עמי בשותפות כו' כיון שתכלית בריאת שמים וארץ כדי להעיד עליו לכן נתחדש הבריאה כפי העדות שנמצא בישראל ומכש"כ בשבת קודש שהוא מיוחד להעדות בזמן כמו שבנ"י מיוחדין לעדות בנפשות. ולכן האומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כיון שזה תכלית הבריאה: