שפת אמת, במדבר, קרח כ״א

א

תרנ"ו

ב

ויקח קרח ואתפליג דאיתא במשנה מחלוקת לש"ש סופה להתקיים. כי באמת עוה"ז נקראת עלמא דפרודא שכל הנבראים יש לכל אחד בחי' לעצמו ולכן כולא קטטה. אבל בנ"י זוכין אל השלום בכח התורה וכל עובד ה' לשמו ית' כדי להיות נגמר רצונו ית' בעולם אם מתכוון באמת לש"ש אין בו שום קנאה על חבירו. כי מה האדם שהי' מעשיו מתקבלים בשמים רק מכלל ישראל נגמר רצונו ית' בעולם. ולכן צריך כל אחד למסור חלקו יפה יפה לצבור. וממילא אין הפרש אצלו בינו לבין חבירו. וזה הי' מדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום לכן בחר בו הקב"ה לכהן. ולכן כתיב ואהרן מה הוא כי לא הי' נפרד כלל לעצמו וכל מעשיו מסר לצבור. אבל בקרח כתי' ויקח לעצמו. ואפילו יהי' גדול שבגדולים כשהוא לעצמו מה הוא. וכתיב ואהבת לרעך כמוך אני ה' ואמרו זה כלל גדול בתורה רש"י פי' רעך זה הקב"ה. והיינו כשעובד ה' לשמו ית' ממילא אוהב את חבירו העובד ה' כמוהו. וזה כלל גדול בתורה רעך הקב"ה ורעך ממש הכל אחד כנ"ל. והנה העוה"ז רחוק מן האחדות כדאיתא במשנה בעשרה מאמרות נברא והלא במאמר אחד כו' להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שע"י שנתרחק מן האחדות הוא עולם הנסיון. ולכן היו עשרה מאמרות ונחלק מעשה בראשית לכמה נתיבות. וזהו ל"ב אלקים דעובדא דבראשית. ונראה דל"ב חוטין שבציצית רומזין לל"ב אלקים. וד' שרשים ד' חוטי תכלת הם אלקים דבראשית ברא. וג' אלקים דפ' ויכולו שהם כוללים כל הל"ב [הגם כי הם ל"ב בלי הג' אלקים דויכולו מ"מ הלא יש ל"ב חוטי לבן דאין התכלת מעכב הלבן. א"כ יש ל"ב אלקים בלי תכלת רק דד' מהם הם המתחברין עם ד' דתכלת לפי שהם השרשים. ולכן כ"ח פשוטים וד' שרשים. ואלקים דבראשית ברא הוא עולה לכאן ולכאן]. והנשארים הם כ'ח מעשיו שהגיד לעמו. והם בחי' ימי המעשה שכל יום ענין בפ"ע וצריך אדם בכל יום להתבונן בהברואים של אותו יום כי הכל לכבודו ברא בחכמה יסד ארץ. וזהו בחי' שיר של יום. ששת ימים עשה כו' השמים כו' הארץ. אבל כל הבריאה הוא רק משהו אלקות אשר נתלבשה במעשה בראשית. כדאיתא במד' הן אלה קצות דרכיו. וזה רמז הציצית שכל הל"ב אלקים הם רק קצות דרכיו. ושבת קודש כולו תורה וצריכין להתבונן בו בשורש שלמעלה מבריאת מ"ב. ולכן נק' שבת שלום שמו של הקב"ה ויש בו אחדות כמ"ש דאתאחדת ברזא דאחד. וקרח פגם בזה האחדות לכן אמר טלית שכולה תכלת פטור מציצית. ואדרבא עיקר המצוה להיות חוט אחד לרמוז כי צריכין לבטל משהו זו לעולם העליון שלא לעשות מזה עיקר. ובאמת אהרן לבש מעיל כליל תכלת שהי' מלאך ה' צבאות ונתלבש בלבוש שלמעלה מן הטבע וע"ז נתקנא קרח. ובאמת האדם כולל כל העולמות כידוע. ויש בו נר"נ וגוף שמרמז לעולמות פנימים וחיצונים. ויש אנשים שרב כחם בפנימיות ויש בחיצוניות. ובודאי הי' קרח אדם גדול. אבל בחי' אהרן הי' בפנימיות. ולכן אמר משה רבינו ע"ה בוקר ויודע ה' כו' כמ"ש לעיל בפ' שלח שיש בחי' ידיעה וראי'. ועדת קרח נתאחזו בבחי' הראי' יותר מדאי. ולכן אמרו העיני האנשים ההם תנקר. שבודאי ראו בעין איזהו הארה וכמ"ש עינו הטעתו. אבל בחי' ידיעה היא למעלה מזה שאין עין שולטת בו לכן אמר ואהרן מה הוא כי לא היו רואין ומבינים בחי' אהרן כלל. וכן איתא כהנים שומרים מבפנים ולוים בחוץ:

ג

בענין תרומה ותרומת מעשר. כי הראשית והתרומה לכהן. ואיתא קנאו ה' ונתנו לכהן לרמוז שכל מה שמעלין בנ"י לה' רצונו ית' הוא שעי"ז יוכל להשפיע להם חסד עליון. לכן שורש הברכות ביד הכהן. וע"ז כתיב בארצם לא תנחל כו'. והרמב"ם ז"ל כתב דכל מי שמבדיל עצמו להיות עובד ה' ומניח כל מעשה עוה"ז הקב"ה מזמין לו פרנסתו כמו לשבט לוי ע"ש בהל' שמיטה ויובל. והוא כענין השבת דהוא קודש לה' וכל ברכאין בי' תליין. לכן לא הי' לכהן חלק רק שורש הברכות. ומשולחן גבוה זכו. אני חלקך ונחלתך והוא בתוך בנ"י שהוא הכלי מוכן לקבל חסד עליון. והלוי הוא בחי' מדה"ד שע"י המעשר זוכין לעשירות מן הדין כי העושר בצפון. וכ"כ ובחנוני נא בזאת גבי מעשר וכ' עשר תעשר אחז"ל בשביל שתתעשר. ולכן מעשר הוא במדה וקצבה. אבל תרומה אין לה שיעור כי החסד הוא בלי גבול. ולכן בתרומה כתיב מתנה. ובמעשר כתי' שכר הוא כו' חלף עבודתכם. אבל באמת החסד הוא העיקר וצריך הלוי לבטל עצמו אל הכהן. וזהו תרומת מעשר הוא החסד שבא בשיתוף מדה"ד. ואלה השלשה הם בחי' ג' אבות. כי מדת החסד לאברהם. ומדה"ד ליצחק מקטרג ע"ז עד שבא יעקב והכריע. וכתיב בי' אשר פדה את אברהם. כמו כן הי' רוצה מרע"ה להכריע בין קרח ואהרן רק שקרח לא רצה. וזה התרומת מעשר הוא עיקר התיקון שמכריע ומעלה מדת הלוי אל הכהן כנ"ל: