שער האמונה ויסוד החסידות, הקדמה ט״ו

בחקירה העיונית יש הרבה פסולת מרובה על האוכל. אבל הקבלה היא סולת נקיה, ולשון המחקר לא יספיק לבאר די ביאור תוכן הכוונה כלשון הקבלה.

שבאמת שורש הקבלה הוא חקירה אלהית בכל הפרטים בשלימות, והיא הסולת הנקיה והברורה מנופה בשלש עשרה נפות, שהקבלה הוא מן השורש, ומן השורש ידע כל המסתעף ממנו. ובחקירה העיונית יש הרבה פסולת מרובה על האוכל, שהחקירה היא נבנית על ראיות והיקשים מן המוחש אל מה שלמעלה מן הטבע, וממה שאינו מוחש אינם משיגים ורוצים להגיע ולהשיג מן העלול אל העילה, ולכן על פי רוב הם משובשים. וכדאיתא בזה"ק (יתרו סט:) דבסגיאת תבנא אית חד גרעינא דחטין. אכן גם הקבלה השלימה, אם נכתבה בלשון המחקר, לא יספיק לשון המחקר לבאר די באור, והרוב יחסר שורש הכוונה, באפס לשון למודים להעטיף בו תוכן הכוונה, ויבא בארוכה לבאר כל פרט ופרט, אשר בלשון הקבלה די לזה מלה אחת או שתים, שהוא כולל כמה וכמה גליונות ומאמרים בלשון המחקר. וכגון כמה פרקים במורה נבוכים בהרחקת הגשמיות וביאור שיתופי שמות, שבמלה אחת ושתים שנזכר בזה"ק לשון, ההוא בזעיר אפין אתמר, כולל כל המאמרים ההם:

להרמב"ם היה קבלה שלימה, ואף מתנגדיו ידעו מזה.

וכן מוכח מהספר מורה נבוכים שהיה לו קבלה. לא אבוא כאן לבאר אם היה לו קבלה שלימה בכל פרטיה, אכן זה ברור שרמז בכמה ענינים שהיה לו קבלה אמיתית. וכן גם רוב מתנגדיו ידעו מזה, אכן ירדו להציל כלפי שכתב הרמב"ם ז"ל (במכתביו) יאבדו אלף ואחד יבא לאמתת הכוונה, לכן ירדו להציל לבלתי נדח ממנו נדח:

מה שכתב הרמב"ם וכמה מחברים בלשון המחקר, והביאו דעת הפילוסופים, לא למען חקור דעת מציאותו ית' רק באו להורות הנבוכים. ואם לא היו מביאים דעת הפילוסופים לא היה דורש לספריהם.

ולדוגמא אציג פה איזה פרטים שיוכיחו שהיה לו קבלה אמיתית, ולאשר כתב ספרו בלשון המחקר והביא דעת הפילוסופים, וכן נהגו אחריו כמה מחברים, בעל ספר עקידת יצחק והר"י אברבנאל, לא למען חקור בחקירה לבא לדעת מציאות הש"י מתוך חקירתם, כי אמונתם בהש"י היה למעלה מכל חקירתם. ורק באו להורות הנבוכים בדעתם והוכיחו להביא חקירת דעת הפילוסופים. שבאם לא הביאו דעתם לא היה להם דורש לעיין בספריהם, כי אז היה חזון הדעת נסתם מאד, וכל דורש לחקור ולהבין בעניני אמונה וההשגחה וההשפעה נפנה לספרי החקירה, כדאיתא בשו"ת הרשב"א (סימן תיד) שהוכרח לאסור במנין לימוד החיצונות וכתב שם, שהיו סומכים אל אריסטו כסומך על הפלטר. ואם לא היו מביאים דעתם לא היה להם דורש ומבקש ומעיין בספריהם. אכן אחר שהביאו דבריהם והוכיחו בראיות לבטלם, אז דרשו ספריהם ונתבטלו אצל ישראל דעותיהם:

מה שעוררו על המורה נבוכים ששגה, ואומרים שדעתו דאין השי"ת משגיח בפרטיות על כל דבר, הגיע להם, שלא באו לתוכן כוונתו.

אכן מצאנו בדבריהם קבלה אמיתית, כמו שראינו עוררים חמתם על ספר מורה נבוכים ששגה בענין השגחה, ותלו בו בוקי סריקי ואומרים שדעתו שאין הש"י משגיח בהשגחה פרטיית בכל דבר רק השגחה כללית. והגיע אליהם טעות זה בדעתו, מקוצר השגתם ומגאות, כשרואים במקום אחד ישמחו בחלקם שמצאו מקום להשיג ולרדוף. אכן לא שמו לב להמכתב שכתב הרמב"ם ז"ל לתלמידו ר' יוסף ש"ץ ב"ר יהודה אבן עקנין, שהספר הוא בענינים מפורדים ואין ידיעתם ממקום אחד, רק כשתעיין בכמה מקומות מפורדים ותצרפם אז תבין. וזה שראו בפרק ע"ג מראשון הקדמה ששית, שאומר שם בסתרו דעת האומרים שכל הבריאה וההנהגה שהעצם הוא קיים והמקרה בורא הקב"ה ומחדשה בכל רגע, וכן קצת המעתוזלה שאומרים שאין שום טבע קיים כללי, וסותר שם דיעות כאלו. ובאמת מצד הש"י הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אבל מה שנתן הש"י להבריאה תפיסה והשגה בהבריאה חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. שמצד הש"י שניהם אחד. טבע הקיים ומקרה המחודש, שרצונו על טבע הקיים הוא הוא רצונו על התחדשות שהכל גלוי לפניו: