שולחן ערוך, חושן משפט של״ט: לתת שכר אדם בהמה וכלים בזמנו ומתי זמנו. ובו י"א סעיפים: – עם 18 מפרשים

לתת שכר אדם בהמה וכלים בזמנו ומתי זמנו. ובו י"א סעיפים:
מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו אחד שכר אדם או בהמה או כלים אבל על שכר קרקע יש מי שאומר שאינו עובר:

כל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נשמתו ועובר בחמשה לאוין ועשה:

איזהו זמנו שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה לא נתנו לו עובר עליו בבקר משום בל תלין שכיר לילה זמנו ליתנו לו כל היום לא נתנו לו עובר עליו בערב משום ביומו תתן שכרו: הגה ופועלים דידן שאין עושין מלאכה עד הלילה כיון ששקעה עליו חמה עובר עליו משום ביומו תתן שכרו ואם עשה מלאכה עד הלילה יש לו זמן כל הלילה אע"פ שלא שכרו (בפירוש כן ודאי) אדעתא דהכי אגריה (נ"י בשם תוספת פ' המקבל):

שכיר שעות אם כלה שכירותו ביום יש לו תשלום כל אותו יום אם כלה בלילה יש לו תשלום כל אותו הלילה:

שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל אותו היום יצא בלילה גובה כל אותו הלילה:

נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר נתנו לו אפי' בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שקבלנות כשכירות לפורעו בזמנו:

האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על ב"ה אין שום א' מהם עובר על בל תלין ומיהו ב"ה עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב אם אינו טרוד ומכוין לדחותם ואם לא אמר שכרכם על ב"ה אפי' לא אמר להם שכרכם עלי אלא שכרם סתם הוא חייב בשכרם לפיכך הוא עובר משום בל תלין: הגה מיהו אם הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו אין השליח עובר בסתם (טור ס"ז בשם הרא"ש שהיה אומר כן לדעת הרמ"ה):

עבר זמנו אין ב"ה עובר משום בל תלין ומ"מ חייב ליתן לו מיד ובכל עת שישהא עובר על לאו של דבריהם שנא' אל תאמר לרעך:

שכיר שמכיר בבע"ה שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר בבל תלין אפילו יש לו מעות ומיום השוק ואילך אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך: הגה וה"ה הני שאין דרכן לשלם עד שיחשבו עם הפועלים אינם עוברים עד שיחשבו עמהם (נ"י פרק המקבל):

אין ב"ה עובר משום בל תלין אא"כ תבעו השכיר לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מעות ליתן לו או שהמחהו אצל שולחני ליתן לו וקבל עליו ליתן לו אינו עובר אפי' אין לב"ה ביד שולחני כלום ומ"מ אם רצה השכיר לחזור בו שלא לקבל מהשולחני אלא מבעל הבית הרשות בידו: הגה ואם קנו מידו לא יוכל לחזור בו (הרא"ש שם וטור וע"ל ר"ס צ"א):

דיני שכיר שנשבע ונוטל נתבאר בסימן פ"ט :

יום. פירוש ולא יותר כיון דכלה מלאכתו קודם שקיעת החמה חל עליו הזהרת דביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש וזהו הטעם דשכיר שבת כו' בסעיף שאח"ז. סמ"ע:

כשכירות. לאפוקי ממ"ד אומן קונה בשבח כלי דאליביה כשהשביחו עשה השבח לעצמו וכשמסר אח"כ הכלי עם השבח לבע"ה הרי הוא כמכר לו הפועל משלו ולא מחשבי הדמים שכר פעולה אלא כהלואה קמ"ל דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"ל שכר פעולה לגבי בע"ה עכ"ל הסמ"ע ועיין בא"ע סי' כ"ח סט"ו שם כתוב ב' דעות בזה ור"י ס"ל דקונה היינו משום חשש קדושין חוששין גם לדעת ר"י ומקודשת מספק אבל לענין ממונא הכריע דלא כר"י וכ"פ ב"י שם ס"ב אמנם דברי הטור בשם הרא"ש צ"ע וסתרי אהדדי ועיין במפרשים האחרונים ולעיל סי' ש"ו ס"ב כתבתי דהך דהכא מיירי אפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי. ש"ך (ועמ"ש שם ס"ק ד' ע"ש):

מהם. דהא בע"ה לא שכרן והשליח אין פעולתן עליו אלא א"ל שבע"ה יתן להם. סמ"ע:

יודעים. עמ"ש בזה בר"ס של"ו ע"ש:

תבעו. לשון ספר חסידים סי' תתרע"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן לו ואעפ"י שתעשה תנאי עמו תתן לו כשיתבע אם תוכל ואין בזה מתנה על מ"ש בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר ומים לחץ אע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה עכ"ל. ש"ך:

לחזור. פירוש ואפילו אם לא חזר החנוני מליתן לו מ"מ כיון שאין לו בידו כלום ולא נתחייב לו במעמד ג' ואם רצה החנוני יכול לחזור בו מש"ה גם הפועל יכול לחזור בו וע"ל סי' קכ"ו ס"ב. סמ"ע:

א) ל' הטור מבואר בתור'

ב) משנ' ספ"ט דב"מ דף קיא ע"א ושם ע"ב יליף לה מקראי וכ"פ הרמב"ם רפי"א מה"ש

ג) שם ס"ב בשם הרמ"ה דדרשינן כל אשר בארצך ולא כל ארצך

ד) שם סעיף ג' ברייתא דף קיב ע"א

ה) ברייתא שם דף קי"א ע"א וכתב ה"ה ואקשינן עלה בגמרא דהני דאיכא ביממא ליכא בליליא והני דאיכא בליליא ליכא ביממא ופריק רב חסדא שם שכירות אחת הוא ופרש"י ודאי כולם ביחד לא משכחת לה וכו' אלא יש מהן בשכיר יום ויש מהן בשכיר ליל' עכ"ל וא"כ היה דעת רבינו היה לו לבארה ע"כ והכ"מ כתב כשכבשו יום וליל' עבר בכולם וכו'

ו) ל' הטור ס"ד וכן כתב הרמב"ם שם ד"ב משנה וברייתא שם דף ק"י ע"ב

ז) שם ושם משנה שם וכדמפר' לה רב שם דף קי"א ע"א דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי וכן בהלכות

ח) שם ושם במשנה

ט) ל' הטור ס"ה וכן כתב הרמב"ם שם ד"ג ברייתא שם דף קי"ב ע"א

י) שם ס"ו ושם ד"ד ברייתא שם סוף דף ק"י וכדמוקי לה שם דף קי"א ע"א

כ) טור שם מדברי התוספת שם בד"ה אמר ליה לשמעיה וכו'

ל) שם ושם ברמב"ם

מ) ל' הטור וכ"כ ה"ה שם

נ) שם ס"ז ושם ד"ה ברייתא שם דף ק"י דאינו עובר אלא עד בקר ראשון

ס) מימר' דרב שם

ע) כדמפרש רב יוסף שם

פ) ל' הטור ס"ח מימרא דרבה בר רב הונא שם דף קי"א ע"א

צ) וביאר שם ☜ואפי' לא יתבע לו אלא דבר מועט שהוא יודע שהוא חייב לו ואפי' בלא חשבון

ק) שם ס"ט ושם ברמב"ם משנה שם דף קי"א ע"א

ר) בריית' שם דף קי"ב ע"א:

ש) שם במשנה ושם בברייתא

ת) וכתב הב"י ל' הרמב"ם וקבל הרי זה פטור ומפרשו רבינו דהיינו שקיבל עליו שם ליתן לו:

א) טור וכ"פ רש"י שם במשנה וכן מבואר שם בדברי הרי"ף והתוספת והרא"ש

ב) פלוגתא דרב ששת ורבה שם דף קי"ב ע"א וכתב הרא"ש שם הל' כרבה דלא חשיב ליה מחילה דמתניתין דייקא כותיה ומכאן ראיה דמחילה לא בעי קנין דאי בקנין פשיטא דאינו חוזר וכו' ואפ"ה אמר רב ששת דאינו חוזר משום דמחל לו ורבא דאמר אינו חוזר משום דלא חשיב ליה מחילה ע"כ וכן כתב התוספת שם וגם הרי"ף פסק כרבה

ג) כתב הרא"ש בספ"ד דכתובות שכיר שנשכר אצל ע"ה לזמן ידוע וקנה לו בגדים ☜אם יצא תוך זמנו כההוא דאמרינן פועל חוזר אפילו בחצי היום אדעתא דהכי לא יהיב ליה אבל אם יצא בזמנו כיון דידוע בה דאורחא דשכיר למיפק בזמני' איבעי לי' לאתנוי ומדיהיב לי' בסתם גמר ומקני ליה עכ"ל מגליון ש"ע א"מ ז"ל:

אבל כו'. מדפרט להנך ולא יליף אלא הנך וע"ש ל"א א' שהצריך קרא לקרקעי:
(ליקוט) אבל על כו'. עבה"ג והוא תמוה דזהו אליבא דת"ק דברייתא אבל תנא דמתני' לא יליף שכיר שכיר ויליף מאתך כל שפעולתו אתך ואף קרקע במשמע וקי"ל כמתני' כמ"ש בפ"ד דיבמות וכ"פ הרמב"ם ואף לתנא דברייתא למעט מבארצך קרקע אינו מוכרח וצ"ע (ע"כ):
(ליקוט) יש מי כו'. וכ"מ בירושלמי שם בארצך לרבות הבהמה והעבדים בשעריך לרבות המטלטלין מ' דקרקע לא ולהכי מרבה עבדים דל"ת דהוקשה לקרקעות (ע"כ):

ופועלים כו'. כמ"ש בסד"ה:

אע"פ שלא שכרו אדעתא דהכי כצ"ל וכ"ה בסמ"ע והטעם כמ"ש בגמ' משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והרי לא גמרו מלאכתן:
(ליקוט) אע"פ שלא שכרו אדעתא דהכי. דמ"מ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אף כה"ג כמש"ש ע"ג א' א"ל רבא כו' דשכירות כו' אע"ג דלאו אדעתא דהכי אגרי (ע"כ) .

(ליקוט) שכיר שבת כו'. דלא כמתני' אלא כרב וכמש"ש (ע"כ):

נתן כו' כרב ששת וברייתא מסייעא ליה ואע"ג דדחי רב מרי דיחוייא הוא וכן אסקא רבא בפ"ט דב"ק. רי"ף ורא"ש שם ועמ"ש בסי' ש"ו ס"ג:

ואם לא כו'. וכ"ה לשון הרי"ף ודקדק נ"י מ' דאם שכרם סתם הוי כאלו אמר עלי וכ"כ הטור וכמש"ו אפי' לא כו'. ועמ"ש בר"ס של"ו אפי' כו' אבל כו' וז"ש הטור והג"ה מיהו כו' דלא כהרמ"ה:

וה"ה כו'. נלמד ממה שקדם:

וקבל כו' וזש"ש חוזר או כו':
(ליקוט) וקבל כו'. דאל"כ אין להם כלום על השלחני כיון שאין לו אצל השלחני (ע"כ):

אפי' אין כו'. דאל"כ ל"ק רבה שחוזר דק"ל דמעמד שלשתן קני רי"ף וש"פ וכמ"ש בסי' קכ"ו ס"ב וירושלמי דקאמר הדא דתימא כו' ס"ל כרב ששת וקי"ל כרבה דמתני' דייקא כוותיה כמש"ש מדקתני כו' שם וז"ש ומ"מ כו':

ואם קנו כו'. תוס' שם ד"ה חוזר כו' וכמ"ש בסנהדרין כ"ד ב':

(עסמ"ע סק"א) מ"ש במק"א. בשם הסמ"ע ז"ל שכשדעתו לשלם אחר כך לא שייך בזה לאו דלא תעשוק. שהכוונה היא רק כשדעתו שלא לשלם עוד. הנה לפי מ"ש הגאון חכם לבי ז"ל בחו"מ סי' קסג דייאוש לא מהני בחוב אי אפשר שיהי' בזה רמאות ומכשול. אך לדברי מוהרי"ק ז"ל המובאי' שם. הי' לכאורה צד מכשול ותקלה בזה בהיותו מדחה חברו. ואומר בדעתו הלא דעתי לפרוע אחר כך. וביני ביני על ידי ההשמטה חברו מייאש את עצמו אך מלבד שכל לבבות דורש ה'. והלב יודע אם לעקל כו' ואם כוונתו בהשמטה כדי שיתיאש חברו הרי זה עושק שמתכוון שלא לפרוע. וי"ל על פי זה מש"ה השומר אמת לעולם עושה משפט לעשוקים. שצ"ל ההשמטה בדרך אמת ולא שיתכוון תחלה באמתיות ואחר כך יתכוון לאיזה מרמה. וזהו אמת לעולם ועל ידי זה יש משפט לעשוקים להצילם מלהעשק כנ"ל. מלבד זה נראה דגם הסמ"ע מודה שנכון שיבטיח לחברו על ידי משכנות או ת"כ ונדר וכדומה כדי שלא יבוא חברו להתייאש. והוא דבר מוטל על הלוה והוא עבד בזה למלוה וכמו שציוותה התוה"ק שיוציא העבוט אל השליח ב"ד. כ"ה בכלל לא תעשוק שלא יגרום שחברו יתייאש. וכ"ה אודות חילול השם. שספק דאורייתא בולא יחללו שם קדשי הוא להחמיר וכל לבבות דורש ה'. ויש סברא גם כן שכיון שאם לא יוכרע מספק לכף זכות לא הי' קיום היישוב. ולא שום קיום לבני אדם אם כן מספק אין לו להכריע לצד חילול ה'. ואין זה בגדר ספק דאורייתא וצלע"ע:

סעי' י' (אא"כ תובעו) אודות שכר שכיר שכשתובעו עובר בבל תלין. צל"ע בתובעו על ידי שליח. ולא נתן רשות להשליח שיותן לידו המעות. רק צוהו שיתבענו ולא אמר לו הבא לי והשליח עצמו אינו רוצה להביא המעות מהבעל הבית להפועל רק בדרך הלוכו להבעל הבית תבעו. הרי יכול הבעה"ב לומר דרכו של בעל אבידה לחזור אחר אבידתו. ויבא הוא עצמו ואתן לידו איננו מחויב להוליך אחריו. רק בגזל מחויב להוליך למדי מה שאין כן בזה. דלא עביד איסורא והסברא נותנת שכשהרחיק הפועל נדוד אין חיוב על בע"ה בהחלט וא"כ מהו הגבול בזה יכול לומר אין עלי לילך גם פסיעה לבר אל הפועל. גם אינני מחויב להאמין על מעותיו לשום אדם ומי שהי' נעשה ממנו שליח בעדים הייתי צריך להאמין להעדים וליתן על אחריות הפועל. וגם זה צל"ע. כי אולי יכול לומר דלמא מייתי עדים כדאיתא במסכתא שבועות דף ל"ז. ומכל שכן כשהשליח הוא קטן צל"ע שגם אם אמר פה אל פה בפני עדים שכשיתן ליד שליח זה הקטן הרי זה כנותן לידו ולא תבעו אז. ואחר כך תבעו על ידי הקטן והי' שם עדים שאולי כיון דאין שליחות לקטן אין זה בכלל גדר תביעה. ונראה כעת נוטה קצת שאין טענה דילמא מייתי עדים. שמשבועת היסת לא ינצל לעולם. ורק פועל בזמנו נשבע ונוטל וכיון שב' עדים נאמנים שעשה לזה שליח להביא המעות אין לדחות עוד ועובר. אך בלא עשאו שליח רק לתבוע. נראה שאינו עובר כלל שהרי זה כאין לו מה ליתן וכ"ה בזה שאין לו למי ליתן בדרך חיוב. וכל שכן תביעה שעל ידי קטן שאינו עובר על ידה. ואודות אין לו מה ליתן צלע"ע באם יכול ללוות בנקל או חפץ שעומד לימכר ויכול למכרו. וכדומה אם עובר בזה ונראה שבזה לא שייך חצי שיעור אסור מהתוה"ק בפחות משוה פרוטה שכירות מטעם שכתבתי במק"א דלא חזי לאיצטרופי הזמן שעבר שהרי אם כלה השכירות ביום אינו עובר עד שיעבור עוד לילה שאח"כ. וע' בש"ע מזה ויובן היטב על פי מ"ש במק"א דלא חזי לאיצטרופי לגבי בל יראה מצד שהזמן שעבר לא חזי לאיצטרופי. וכ"ה בזה אחר שכבר הוא בלילה שאחר היום שכלה בו השכירות. שאם יהי' עוד שכר לילה הרי לא יעבור עד כלות יום שלאחריו. ואז לא יצטרף יום ולילה זו כלל והוא כחמץ ממש. אך בקבלנות יש צד להצטרף ועיין: השוכר פועל לזמן. ובכלל השכירות הי' שילוה לו לקנות לו פרה לגדלה להרויח. ועכשיו חוזר בו באמרו שבזמן של השכירות הי' פרה בזול ועכשיו הוא בכפל. נראה שאין זה טענה גם דלא הו"ל לאסוקי אדעתא יוקר משונה כזה מכל מקום מגיע לו מה שקצץ. ומכל שכן ששנוי מטבעות דעכשיו הו"ל לאסוקי דעתי' בתחילת החורף שהי' גם אז שנוים. אך מכל מקום לכאורה אין הקנאה על חיוב להלוות והו"ל כקנין אתן. אך בשכיר לא שייך כן. וחל חיוב עליו לעשות כן ואם אין לו נראה שישלם כטובת הנאה כמו שאמרו חז"ל במכות אומדין בין נותן לו עכשיו לנותן אחר י' שנים. וגם שאגר נטר אסרה התוה"ק. מכל מקום דרך הרוחה אפשר להרויח במעות גם על ידי אחרים. וכפי שווי טובת הנאה מוטל עליו לשלם וצלע"ע היטב:

שכר קרקע. בטור כתבו בשם הרמ"ה ומשום דכתיב כל אשר בארצך ולא ארצך ע"ש. והוא בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"א) שם אין לי אלא שכר אדם מניין לרבות בהמה וכלים ת"ל בארצך כל שבארצך ע"ש ומשום דשכר קרקע לא מיקרי כל שבארצך אלא ארצך ממש אין לנו לרבות. ונראה דלדעת הפוסקים דבית מיקרי תלוש כיון שהוא תלוש ולבסוף חיברו ואפי' לפי מ"ש הרמ"א בסי' צ"ה דבית ה"ל דין קרקע ע"ש אכתי יש לחלק בין איסור לממונא דלענין איסור' תלוש ולבסוף חברו דין תלוש הוי ועיין ש"ך סי' צ"ה ועמ"ש שם סק"ג ולכן נראה לענ"ד דהכא לענין איסור בל תלין שהוא איסור דאוריית' יש לחוש לדעת הפוסקים דה"ל דין תלוש ועמ"ש בסי' שי"ז סק"ג:

שהטלית ביד האומן. עמ"ש בסי' ע"ב סקכ"ג:

שקבלנות הוא כשכירות. כת' בתשו' מוהר"א ששון סי' קי"ט על ראובן שצוה לסופר שיכתוב לו כתובה והתופר כתבה וחתמה כו' אם עובר בבל תלין אם אינו נותן לו שכרו וע"ש שהעלה דאינו עובר ז"ל ואע"ג דאיפסק' הלכת' דאין אומן קונה בשבח כלי מ"מ היינו באומן שאין לו כלום בכלי אבל באומן שהכלי עצמו הוא שלו נראה דודאי נאמר דדמי למכר וק"ו ממה דהוי ס"ד דאומן קונה בשבח כלי והוי הלואה כו' מכ"ש הכא שהכלי עצמו הוא שלו דהוי מכר והלואה ע"ש:

שהמחהו אצל שולחני. עמ"ש בסי' ע"ב דהיכא דבעה"ב נתן משכון לאומן על שכרו דאומן קנה המשכון ה"ל כפרוע ותו ליכא איסור בל תלין ואע"ג דהחזיר לו אח"כ את המשכון וע"ש סק"ג:

מצוה לתת שכר שכיר בזמנו כו' ילפי' לה מדכתיב לא תבא עליו השמש ובסמוך יתבאר דהכובש שכר שכיר עובר בחמש' לאוין מ"מ לא כתב הרמב"ם והט"ו כאן אלא דעובר בלאו משום דאינך לאוין אינו עובר אא"כ אין דעתו לשלם לו כלל משא"כ בלאו דלא תבא כו' דעובר מיד שעבר זמנו אף שדעתו לשלם לו ולא כע"ש ששינה ל' הרמב"ם והט"ו וכתב ז"ל מ"ע ליתן שכר שכיר בזמנו דכתיב לא תעשוק כו' עד ואם אחרו עובר בלאו דכתיב בה כמו שיתבאר לפנינו ולא דק דב"ה שאינו נותן בזמנו ודעתו ליתן לאחר זמנו אינו עובר משום לא תעשוק אלא משום לא תבא עליו השמש וגם לא דק לחלק בין הא למ"ש בסמוך:

אחד שכר אדם כו' ילפינן לה מדכתיב לא תעשוק שכר שכיר עני ואביון מאחיך מגרך אשר בארצך בשערך דמדכתי' לא תעשוק שכר כו' אשר בארצך ילפי' שעל כל אשר בארצך חייב על שכר אדם או בהמ' או כלים מיהו על שכר קרקע כתב הטור בשם הרמ"ה (והוא היש מי אומר שכתב המחבר) דאינו עובר דדרשינן אשר בארצך ולא ארצך ממש:

כאלו נוטל נשמתו ילפי' לה בגמרא מדכתיב גבי שכירות כי אליו הוא נושא את נפשו ופליגי בגמ' חד אמר נפשו של נגזל וחד אמר נפשו של גזלן ובפריש' כתבתי ראיות דכל אחד ועפ"ר מ"ש מזה:

ועובר בחמשה לאוין ועשה בגמ' מני להו והן לא תגזול (דלגופא לא איצטרך דנילף מריבית ואונאה ע"ש בר"פ א"נ) לא תעשוק שכר שכיר ולא תעשוק את רעיך לא תלין לא תבא עליו השמש ועשה דביומו תתן שכרו. ואע"ג דקצתם כתיבי בשכיר יום וקצתם בשכיר לילה וכמו שיתבאר מ"מ ס"ל להרמב"ם והט"ו שכתבו דעובר בחמשה לאוין (ומשמע דעובר ממש בהן בבל איחור שכר שכיר) דכיון דשם שכירות חד הוא נתחייב גם בשכיר יום אמה שנ' בשכיר לילה וכן איפכא וכן כ' ב"י עפ"ר:

יש לו זמן לתנו כל הלילה כו' דמ"ש לא תבא עליו השמש ע"כ לא איירי בשכיר יום דהא שכירות אין משתלמת אלא לבסוף והיינו משתשקע השמש ואיך כ' רחמנא לא תבא עליו השמש אלא ע"כ בשכיר לילה איירי דשכירתו ניתן להתבע בסוף הלילה ונתן התורה זמן לב"ה להשתדל דמי השכירות כל היום ואזהריה התורה שלא יבא עליו השמש ליתן לו ומ"ש לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר מיירי בשכיר יום ויש לו זמן כל הלילה רק שיתנו לו קודם אור הבוקר כן הוא בגמ' ורש"י ועפ"ר:

משום ביומו תתן שכרו כן הוא ל' הגמ' והפוסקים ונ' דנקטי רישא דקרא ואחריו מיד כתיב לא תבא עליו השמש וכוונתו דעובר בתרוייהו בעשה ולא תעשה הכתובים במקרא זא"ז וע"ל סימן צ"ז ובי"ד ס"ס כ"ח כתבתי שדרך הגמ' לנקוט רישא דקרא וכוונתו לסיפ' דקרא וכ"ש כאן דכונתו לתרוייהו וק"ל:

וכיון ששקעה עליו החמה כו' דה"ל כשכיר שעות או שכיר שנה דבסעיפים שאחר זה:

אע"פ שלא שכרו אדעת' דהכי פי' ששכרו לעשות לו כסתם פועלים והרי פועלים דידן אינן עושין מלאכה עד הלילה:

יש לו תשלום כל אותו יום פי' ולא יותר כיון דכלה מלאכתו קודם שקיעת החמה חל עליו האזהרות דביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש וזהו הטעם דשכיר שבת כו' דבסעיף שאחר זה:

כל זמן שהטלית ביד האומן כו' דאז אין פעולת שכיר מוטל על ב"ה לעבור עליו שהרי תופס משלו כנגדו:

משום בל תלין כו' כן הוא שם בברייתא ובטור וקשה דמשום ביומו תתן שכרו הל"ל ובפרישה כתבתי משום דרוב שכיר יום אינן עוברין משום ביומו תתן כו' וכנ"ל אלא משום בל תלין מ"ה נקטינהו ג"כ כאן כאלו אמר חיוב' דבל תלין דעלמא הוא חל כאן מיד ששקעה החמה אבל אין לתרץ ולומר דהרמב"ם והטור סבירא לי' דהגמ' נקט משום דס"ל דעובר בכל א' בכל ה' לאוין וכנ"ל ס"ב ומ"ה נקטו בל תלין לרבותא דאפי' אותו עובר וכ"ש משום ביומו תתן שכרו דז"א דהא כבר כתבתי דגם להרמב"ם והטור אינו עובר בחמשתן אלא הכובש שכרו ואין דעתו ליתנו להשכיר כלל משא"כ כאן דלא איירי בכובש וק"ל:

שקבלנות היא כשכירות כ"כ לאפוקי ממ"ד אומן קונה בשבח כלי דאליביה כשהשביחו עשה השבח לעצמו וכשאח"כ מסר הכלי עם השבח לב"ה הרי הוא כמכר לו הפועל משלו ולא מחשבי הדמים שכר פעולה אלא כהלואה קמל"ן דקיימא לן דאין אומן קונה בשבח כלי (וכמ"ש לעיל סי' ש"ו ס"ב) וה"ל שכר פעולה לגביה ב"ה:

אין שום א' מהן עובר דהא הב"ה לא שכרם והשליח אין פעולתו עליו אלא א"ל שבע"ה יתן להם:

ומכוין לדחותו פי' שאינו טרוד אלא מכוין לדחותו:

מיהו אם הפועלים יודעים כו' דומי' דהכי כתב הט"ו בריש סי' של"ו בשכרו לעשות בשל חבירו סתם כו'. וע"ד שפרשתיהו שם דר"ל דהפועל ידע שהוא אינו שלו ועפ"ר:

עבר זמנו אין כו' בגמ' ילפי' לה מדכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר דלא ה"ל למימר עד בקר דלא תלין ג"כ עד בקר משמע אלא להכי כתבו ללמדינו דאינו עובר אלא עד בקר ראשון:

אפי' יש לו מעות פי' ואפי' תבעו בבקר ראשון דהא מתחלה מייאש נפשו שלא יתן לו עד יום השוק ואז לאו בר אעבור' לאו הוא וכנ"ל:

עד שיחשבו עמהן וכתב שם דאפי' תבעו בזמנו בדבר שודאי חייב לו בלא חשבון מ"מ לאו בר חיוב הוא כיון דלא הגיע זמן פרעונו עד שיחשבו והרי עדיין לא חשבו.

אא"כ תבעו כו' הכי דרשו מדכתיב לא תלין אתך מדעתך לאפוקי כשלא תבעו דאז השהייה היא מדעתו דפועל:

או שתבעו כו' או שהמחהו כו' דדרשינן אתך שיש לך אתך. אתך ולא כשהמחהו אצל חנוני.

ומ"מ אם רצה השכיר פי' ואפי' אם לא חזר החנוני מליתן לו מ"מ כיון שאין לו בידו כלום ולא נתחייב לו במעמד ג' ואם רצה החנוני יכול לחזור בו מ"ה גם הפועל יכול לחזור בו:

אבל על שכר קרקע כתב בספר קצה"ח וז"ל ונרא' דלדעת הפוסקי' דבית מקרי תלוש כיון שהוא תלוש ולבסוף חברו ואפי' לפי מ"ש הרמ"א בסי' צה דבית ה"ל דין קרקע אכתי יש לחלק בין איסורא לממונא כו' ולכן נ' דהכא לענין איסו' בל תלין שהוא איסור דאורייתא יש לחוש לדעת הפוסקים דה"ל דין תלוש עכ"ל וע' בספר שער משפט שדעתו להחמיר אף בקרקע ממש לפי דבסמ"ג לאוין קפ"א ובספר יראים מצוה רס"ג הביאו ל' התורת כהנים דאף בשכר קרקע עובר בבל תלין וכן הוא בתו"כ שלפנינו פ' קדושים כו' ומסיים לכן אין להקל באיסור לאו דאורייתא ע"ש ועיין ביאור הגר"א ז"ל:

שהטלית ביד האומן אינו עובר. כתב הסמ"ע וז"ל דאז אין פעולת שכיר מוטל על בע"ה לעבור עליו שהרי תופס משלו כנגדו עכ"ל ועיין בש"ע של הגה"ח מהר"ש זלמן ז"ל מלאדי שכתב דמזה יש ללמוד שאם נותן משכון לפועל אינו עובר כלום אף אם יש לו מעות כו' ע"ש. אולם בלבוש כתב הטעם דכיון שאין האומן נותנו לו מוחל לו על תשלום שכירותו כל זמן שהוא בידו ע"ש לפ"ז אין ללמוד מזה למשכון אחר. ועיין בש"מ ב"מ קי"ב ע"א שכתב בשם הר"ר יהונתן דכל זמן שהטלית ביד האומן אע"פ שנתן לו רשות שיטלנה מביתו ויוליכנה לביתו שאינו רוצה לעכבה בשביל שכירותו אפ"ה כל זמן שיש משכון תחת ידו אינו עובר ע"ש ועיין בקצה"ח לעיל סימן ע"ב ס"ק כ"ג האריך בענין זה ומסיק וכתב ומזה יוצא לנו דין מחודש דשכירות שנתן בע"ה לאומן משכון עליו אע"ג דהחזיר לו המשכון כיון דכבר קנה במשכון נגד שכרו תו ליכא בל תלין ע"ש:

שקבלנות הוא כשכירות. עיין בקצה"ח שהביא בשם ת' מהר"א ששון סימן קי"ט על ראובן שצוה לסופר שיכתוב לו כתובה והסופר כתבה וחתמה אם עובר בבל תלין אם אינו נותן לו שכרו והעלה דאינו עובר ואע"ג דאיפסקא הלכתא דאין אומן קונה בשבח כלי מ"מ היינו באומן שאין לו כלום בכלי אבל באומן שהכלי עצמו הוא שלו נראה דודאי נאמר דדמי למכר וק"ו ממה דהוה ס"ד דאומן קונה בשבח כלי והוי הלואה כו' מכ"ש הכא שהכלי עצמו הוא שלו דהוי מכר והלואה ע"ש ועמ"ש בפ"ת לא"ה סימן ק"כ סק"ז:

האומר לשלוחו. כתב בספר מאמר קדישין וז"ל נלפע"ד מדלא קתני אומר אדם לשלוחו כו' משמע דוקא בדיעבד אינו עובר אבל לכתחלה עובר משום בל תשהה וכ"מ בת"ח והביא ראיה לדבריו מתוספת עכ"ל ואיני יודע מה חודש בזה לדינא דהרי כ"כ הט"ו בהדיא בסעיף זה ומיהו הבעה"ב עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב כו' והוא מדברי מתוספת שהביא הת"ח הנ"ל. ובאמת הת"ח שם כ' זה רק דרך פירוש דמש"ה קתני האומר לרמז על דברי התוס' הנ"ל עש"ה:

אין שום א' מהם. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' פ"ט ס"ג סק"ב:

אא"כ תבעו. עבה"ט בשם ס"ח עד שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן לו כו' ור"ל שמא לא יהיו לך מעות בריוח שתוכל ליתן לו כי תצטרך להוציאה אבל אם לא יהיו כלל אינו עובר אפי' בלא תנאי כדלקמן:

לא תבעו. כתב בספר שער משפט וז"ל ובזוהר קדושים מבואר דאף דאמר לו הפועל יהא השכירות בידך אין לעכב השכירות תחת ידו אם לא לבתר דיהיב ליה יע"ש וכן משמע פשטא דמתני' לא תבעו אינו עובר עליו משמע מי עבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא וכה"ג דייק הש"ס בפ' הפועלים דף צ' כו' ע"ש:

או שתבעו ולא היו לו מעות. ובש"ע של הגה"ח מהר"ש זלמן כתב בשם האריז"ל דמ"מ מדת חסידות ללות ולפרוע לשכיר בזמנו ע"ש:

וקבל עליו ליתן לו. ע' בב"י שכתב וז"ל וקצת משמע שאפי' לא נתרצה הפועל בהמחאה זו כיון שקבל עליו הלה ליתן לו שוב אינו עובר עליו עכ"ל והביאו גם כן הפרישה ועיין בנ"צ מ"ש בזה:

[שו"ע] נתן טליתו. נ"ב אם האומן עשה משלו י"ל דהוי מכירה ואין בו משום בל תלין. תשובת מהר"א ששון סי' קיט:

[שו"ע] עובר משום בל תלין. נ"ב וכן שכיר לילה אם עבר עליו יום ראשון אינו עובר אח"כ משום לא תבא עליו השמש. ר"ן:

[שו"ע] או שתבעו. נ"ב ואם תבעו ע"י שליח עיין בתשו' הלק"ט ח"ב סי' ל"א ודבריו לא נ"ל:

[שו"ע] ולא הי' לו מעות. נ"ב וכ"ה בטור ולא ידעתי דקדוק הלשון בזה דמשמע דאם אין לו אף דיש בידו שוה כסף אינו עובר. ובברייתא קתני יכול אפי' אין לו ת"ל אתך משמע דוקא אין לו כלל ובחינוך להרא"ה מצו' תקפ"ח כתב או שאין לו כלום לפרע ממנו וכו'. ושם בחינוך כתב אבל אם אין יכול לפרעו באותו יום אא"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה עכ"ל. ועיין תשו' מוצל מאש סי' מ"ה. ועיין מה שכתב הגליון ש"ע יו"ד סי' קט ס"א בהגה:

שקבלנות היא כו' בסמ"ע כ' הטעם דאין אומן קונה בשבח כלי עיין בא"ע סי' כ"ח סט"ו שם כתוב ב' דעות בזה ור"י ס"ל דקונה היינו משום חשש קדושין חוששין גם לדעת ר"י ומקודשת מספק אבל לענין ממונא הכריע דלא כר"י וכן פסק ב"י שם ס"ב אמנם דברי הטור בשם הרא"ש צ"ע וסתרי אהדדי ודו"ק ועיין במפרשים האחרוני' ולעיל סי' ש"ו ס"ב כתבתי דהך דהכא מיירי אפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי ע"ש:

או שהמחהו אצל שולחני כו' ל' ספר חסידים סימן תתרע"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהי' לך ליתן לו ואע"פ שתעשה תנאי עמו תתן לו כשיתבע אם תוכל ואין בזה מתנה על מ"ש בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר ומים לחץ אע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה עכ"ל (עיין לעיל סי' קכ"ו ס"ב) ומ"ש שם: