שולחן ערוך, חושן משפט של״ה: השוכר פועל למלאכ' סתם או למלאכה ידוע' ובו ג"ס – עם 18 מפרשים

השוכר פועל למלאכ' סתם או למלאכה ידוע' ובו ג"ס
השוכר את הפועל למלאכה ידועה ונשלמה בחצי היום אם יש לו מלאכ' כמותה או קלה ממנה עוש' ואם אין לו נותן לו שכרו כפועל בטל: הגה ואם רוצה ליקח מחבירו מלאכה כזו וליתן לפועל הרשות בידו וי"א דאם רוצה להוסיף בשכרו צריך לעשות אפי' מלאכה כבידה מן הראשונה (הכל במרדכי פ' האומנין) ואם היה מהחופרים או עובדי אדמה וכיוצא בהם שדרכם לטרוח הרבה ואם לא יעשה מלאכה יחלה נותן לו כל שכרו משלם ודוקא שלא הראה לו אותה מלאכ' תחלה אבל אם הראה אותה לו וראה שלא היה בה מלאכת יום ולא התנה אינו נותן לו כלום לאחר ששלמה כמו שנתבאר בסי' שקודם זה דכל מה ששניהם יודעים יש לפועל להתנות ואם שכרו סתם למלאכת יום א' יכול לשנותו ממלאכה קלה לכבידה : הגה מלמד שחלה התלמיד נתבאר בסוף סי' של"ד (טור ריש סי' של"ד ורמב"ן בתשובה סי' א') מקום שהוא פסידא דבע"ה צריך ליתן לו שכרו משלם ולא כפועל בטל דאי לא עבדי חלשי ואפילו יש לו תלמידים אחרים שלומד עמהם דדבור לאחד דבור למאה (ב"י בשם הרשב"א סי' אלף מ"ב ורבי ירוחם נכ"ט ח"ג) ואין בע"ה יכול ליתן לו נער אחר ללמוד עמו (תשובת רמב"ן סי' א') וי"א דיוכל ליתן לו נער אחר המבין וחריף כראשון אבל לא קשה ממנו (מרדכי פ' האומנין) וכן נ"ל להורות והא דצריכין ליתן למלמד שכרו משלם היינו דוקא אם נראה לב"ד שנהנה בלימודו יותר מביטולו אבל אם נראה לב"ד שנוח לו בבטול אינו נותן לו אלא כשאר פועל בטל (תשובת רשב"א סי' תרמ"ג וסי' אלף מ"ב) המלמד עם בן חבירו שלא מדעת האב י"א דחייב לשלם לו כדין היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות שיתבאר לקמן סי' שע"ה (מרדכי שם והגהות מרדכי שם) ויש חולקין (תשובת רשב"א סי' תרמ"ה) ואם אחד אומר למלמד למוד עם בני ולא קצב לו שכירות צריך ליתן לו כפי מה שנותנים אחרים (מרדכי הנ"ל בשם מהר"ם) בע"ה ששכר מלמד ואמר שילך אצל קרובו לנסותו אם יוכל ללמוד עם הנער ולא הלך ואחר שלמד עמו אומר שינסנו עדיין ועד מעיד שלא ידע ללמוד עמו הדין עם המלמד מאחר שיודע עכשיו מוקמינן ליה אחזקה שידע כבר ונשבע נגד העד ונוטל שכרו (מרדכי פ' מי שמת) רב שהיה בעיר כמה שנים והורה לקהל ואח"כ קצבו עמו שכר להבא לא יוכל לתבוע מה שעבר דודאי מחל להם (מהר"ם פאדווה סי' מ') פועל שקבל עליו כל אונס ובא אונס דלא שכיח כלל פטור שע"מ כן לא התנה (ב"י ס"ס של"ב) וכן הוא בש"ס פ' מי שאחזו אחד ששכר סוס על שמונה ימים לילך למקום אחד וכאשר הלך ב' ימים נמלך וחזר למקומו יכול לעשות באלו ו' ימים עם הסוס מה שירצה להשכירו בעיר להביא עצים או שאר מלאכות המיוחדות לסוסים באותה עיר אע"פ שזו המלאכה כבידה מן הראשונ' דניחא ליה שתהא בהמתו בעיר ועושה מלאכה כבידה ממה שתלך למקום רחוק (תשובת מיימוני דמשפטים סי' כ"ד):

השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה שיביא נותן לו שכרו משלם: הגה דהרי כבר עשה שליח שליחותו (המגיד פ"ט) אבל אם שלח שליח עם איגרת ומצא מי שנשלחו אליו וחזר אין לשליח כלום אא"כ הוי לבעה"ב לידע ולא לשליח דאז הוי פסידא דבע"ה כמו שנתבאר לעיל סי' של"ד (מרדכי פ' האומנין והגהות מרדכי דקידושין ): ואם היה דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה בא טעון לבא ריקם אא"כ הוא מאותם אנשים שדרכם לטרוח:

שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה :

להוסיף. ע"ל סי' של"ג ס"ב בהג"ה ועמ"ש שם ס"ק י' בשם הש"ך ע"ש ובתשובת ראנ"ח סי' נ"ג:

הראה. נ"ל דהיינו דוקא כשלא שכרו לאותה מלאכה על יום אחד אלא א"ל סתם עשה עמי במלאכה זו אבל אם שכרו על יום א' אע"ג דהראה לו אותה המלאכה יכול הפועל לו' מדשכרת אותי על יום א' אמרתי ודאי יש לך עוד מלאכה כיוצא בה במקום אחר לעשות בה כשתגמר מלאכה זו שהראיתני. סמ"ע:

אחר. ז"ל מהר"מ במרדכי דלימוד החכמה אינו כשאר מלאכה לו' לו צא ושכור עצמך למלאכה אחרת כי יש תלמיד מבין וקל בלימודו ויש תלמיד טורח בלימודו עכ"ל ונראה דס"ל דתלמיד זה שהוא חריף כראשון או יותר לא חלקו בזה מאחר שעל הרוב אין דעות התלמידים שוות גם יש כמה ענינים שדעת המלמד נוח בנער א' מחבירו אף שאינו מענין הלימוד משא"כ הי"א ס"ל שהכל תלוי בענין הלימוד דלכך שכרוהו מתחלה ועיין במהרי"ק שורש קי"ב. שם:

דחייב. ולפע"ד ליכא למ"ד הכי דלא קאמר מהר"מ במרדכי ובהגמ"ר שם ע"ז דלא גרע מיורד לשדה חבירו כו' אלא לו' כמו דהתם משלם לו כיון שנהנה ה"נ הכא כיון דא"ל למוד עם בני וגלי דעתיה דניחא ליה משלם מה שנהנה ואפילו תימא דדעת מהר"מ כמ"ש הרמ"א מ"מ לעד"נ עיקר כהרשב"א דראייתו ברורה מש"ס נדרים דף ל"ז ע"א וכן משמע בהרא"ש והר"ן שם וכן בתוספות שם וכ"כ כל הפוסקים בסתמא דהנודר הנאה מחבירו אע"פ שאסור ללמוד עמו במקום שנוטלין שכר מ"מ מותר ללמוד עם בנו וכמ"ש ביו"ד סי' רכ"א ס"ב עיין שם ודוק. ש"ך:

א) ל' הטור מימרא דרבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא וכו' בפרק ו' דבבא מציעא דף עז ע"א

ב) כן כתב הרא"ש שם בפסקיו דאי בסתם יכול לשנות ממלאכה קלה למלאכה כבידה וכ"כ ה"ה בפ"ט מה"ש ד"ז בשם הרמב"ן והרשב"א שהרי אם היה רוצה היה מוסר להם קשה בבוקר וכמ"ש המחבר בסוף הסעיף

ג) ל' הרמב"ם שם וכתב ה"ה זה כ' בפי' אדלוסי דמחוזא הנזכר בגמ' שם

ד) טור ס"א:

ה) מבואר במ"ש לעיל בס"ק ב' וכ' הסמ"ע שנ"ל שאם שכרוהו מתחלה סתם ללמוד עם ה' ו' נערים יכול ליתן לו אח"כ נער אחר במקום הראשון אף בלא אונס דדומה לשכרוהו למלאכה סתם וכו':

ו) כתבו הגהת מרדכי פ"ו דב"מ רבים שהשכירו מלמד ☜אין יכולים לחזור בהם אע"פ שעדיין לא התחיל במלאכה אם אינו מוצא להשכיר עצמו במקום אחר שכל דבר הנעשה בפני ג' אין יכולים לחזור בהם עוד כתב שם בשם הסמ"ג ☜מי ששכר מלמד ע"י קנס חייב לשלם הקנס אע"פ שלא הקנה

ז) וע' בסימן רפ"ה סעיף ג'

ח) ל' הרמב"ם שם ד"ח וכ' ה"ה תוספתא והיא בהלכות פ' השוכר את האומנין

ט) וביאר שם שאינו דומה להלכו חמרין ולא מצאו תבוא' הנזכר למעלה לפי ששם לא שכרן לאותו מהלך בלבד אלא ליום א' ונתבטלו כל היום אבל זה כבר עשה מלאכתו משלם לפיכך נוטל שכרו משלם

י) כבר כ' הסמ"ע שדברי הרב רמ"א בזה מגומגים ואין להם ענין למ"ש המרדכי בהאומנין ששם הי' המעש' שהשליח מצאו תגר פי' מלחמה וחזר מחצי הדרך מפני אונס המלחמה וכן איתא במרדכי דקידושין ונאנס וכו' ומל' הרמ"א משמע שפירש תגר סוחר ושפגע בו באמצע הדרך מלבד זה שא"א לפרש פי' זה שם במרדכי למעיין שם כמ"ש הסמ"ע אלא גם שורת הדין מ"ש שאין לשליח כלום אינו כן שהרי על כל פנים צריך לשלם לו חצי הדרך שהלך כמ"ש המחבר ש"ע לפני זה וכן אי איירי דהשוכר עצמו מצא הסוחר ולא היה צריך לשליח גם בזה עכ"פ ישלם לו מה שהלך ואינו ענין למ"ש המרדכי שם ובעל הלבושים הוסיף תיבת לא וכתב ולא מצא אותו וכו' וגם את זה דחה הסמ"ע מטעמים הנזכרי' לעיל ואין כאן מקום להאריך

כ) כ' הב"י בס"ג בשם תשובת הרשב"א ☜ראובן ששכר לשמעון לשמשו בדרך נסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנים לו כל שכרו סמ"ע בשם ד"מ

ל) כ"כ ה"ה שם מברייתא דהלכו חמרין ולא מצאו וכו' דמסיים בה אינו דומה הבא טעון לבא ריקן שם דף ע"ו ע"ב וכן כתב הראב"ד שם בהשגות וכיוצא בזה צריך לפרש דברי הטור כמ"ש הבית יוסף שם

מ) מבואר במ"ש לעיל ס"א ס"ק ג'

נ) שם ברמב"ם וכתב ה"ה גם זה באותה תוספתא והובא' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קטו ע"ב) ושם בארו הטעם בגמ' מפני שעשה שליח שליחותו וע"ש בתוס'

ס) מי ששלח בעד אשתו ולא רצתה לבא ☜חייב לשלם לשליח תשובת הרא"ש כלל פ"ח:

ואם רוצה כו'. וכ"מ בתוספתא שהבאתי בסי' של"ג ס"ב השוכר כו' ע"ש:

וי"א כו'. ע"ש בהג"ה:

ודוקא כו'. וכ"כ בהג"א שם ד"ה וקש"ל מ"ש כו' י"ל כגון כו':

ואין כו' וי"א כו'. כנ"ל ועסמ"ע:
(ליקוט) מלמד שחלה כו' ואין בע"ה כו'. עהג"א ד"ה וגם המשכיר מלמד לבנו כו' ורפיא בידי כו'. (ע"כ):

והא כו'. כנ"ל:

המלמד כו' כדין כו'. בתוספתא פ"ז השוכר את הפועלים לעשות בתוך שלו וטעו ועשו בתוך של חבירו הוא נותן להם שכרם משלם וחוזר ונוטל מבע"ה מה שההנו אותו הראם בתוך שלו והלכו ועשו בתוך של חבירו הוא אינו נותן להם כלום והן הולכין ונוטלין מבע"ה מה שההנו אותו וער"ס של"ו:

ויש חולקין. ממ"ש בנדרים ל"ה ב' אבל מלמד הוא כו':

ואם אחד כו'. כנ"ל נוטל מה שההנהו וכמ"ש בר"פ האומנין וליחזי פועלים היכי מתגרי ואף הרשב"א מודה כאן. ד"מ:

בע"ה ששכר כו'. ממ"ש בב"ב קנ"ג ב' רנ"א אם בריא הוא כו' והלכה כר"נ כמ"ש דר"נ דיינא הוא כו' וה"נ כיון תא ידע מעיקרא נמי הוה ידע ואף לפי מאי דדחי בקדושין ע"ט ב' ע"כ ל"ק ר"נ כו' ה"נ כל המשכירים עצמן בחזקת שיודעין וכ"ש זה שהתנה ומילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ועתוס' דב"ב שם ד"ה ר"נ כו' וכ"ז כשיטת התוס' שם ד"ה כמאן כו' ומטעם כו' אבל הרי"ף וש"פ פ' דלא כר"נ וכמש"ל סי' רכ"א ס"ב:

ונשבע כו'. ר"ל דבלא העד א"צ לישבע כלל כנ"ל רק כנגד העד:

רב שהיה כו'. כמ"ש בפ"ק דב"מ בתקפה אחד כו' דשתיקה הוי כמחילה ואין זה מוכרח דשם משום הודאה וכמ"ש בסי' קנ"ד וקנה לענין הוצאות זיזין ושאר דברים וכמש"ש:

פועל כו'. כמ"ש בגטין ע"ג א':

א' ששכר כו'. כנ"ל בש"ע השוכר כו' אם יש כו' וז"ש אע"פ כו':

דניחא ליה כו'. כמ"ש בע"פ קי"ג א' קבא מארעא כו' שכמה מאורעות בדרכים. וע"ש:

השוכר כו'. תוספתא פ"ז:

(ליקוט) דהרי כבר כו'. ב"ק ט"ז ב' א"ל מי דמי התם כו' (ע"כ):

אבל כו'. עסמ"ע:

שכרו כו'. לשון תוספתא שם:

ויש אומרים דאם רוצה להוסיף לו בשכרו כו' עדיפא מיניה כ' מור"ם בסי' של"ג והוא מהמרדכי דב"ה יכול לחזור כפועל אף אחר שהתחיל לעשות לו מלאכה אם הפועלים יכולים להשכיר נפשם במקום אחר אפי' למלאכה כבידה מזו ורוצה להוסיף להן שם בשכרן כפי כבידות המלאכה ע"ש בס"ג בהג"ה:

אבל אם הראה אותו לו כו' בפרישה כתבתי דנ"ל דהיינו דוקא כשלא שכרו לאותו מלאכה על יום א' אלא א"ל סתם עשה עמי במלאכה זו אבל אם שכרו על יום א' אע"ג דהראה לו אותה המלאכה יכול הפועל לומר מדשכרת לי על יום א' אמרתי ודאי יש לך עוד מלאכה כיוצא בזה במקום אחר לעשות בה כשתגמרה מלאכה זו שהראיתני:

יכול לשנותו ממלאכה קלה לכבידה. דמדשכרו סתם הרשות ביד ב"ה ליתן לו מתחלה מלאכה כבידה ומשום דנתן לו מתחלה קלה לא גרע:

דאי לא עבדי חלשי דפקודי ה' ישרים משמחי לב גם משום דסתם מלמדים רגילים לעסוק במלאכת למוד הנערים כל היום ואי לא מיעסקי ה"ל כשינוי וחלשי דומיא דפועל הנ"ל:

ואין בעה"ב יכול ליתן לו נער אחר. ז"ל מוהר"ם במרדכי דלימוד החכמה אינו כשאר מלאכה לומר לו צא ושכור עצמך למלאכה אחרת כי יש תלמיד מבין וקל בלימודו ויש תלמיד טורח בלמודו עכ"ל ונראה דס"ל דתלמיד זה שהוא חריף כראשון או יותר לא חלקו בזה מאחר שעל הרוב אין דעות התלמידים שוים גם יש כמה ענינים שדעת המלמד נוח בנער א' מחבירו אף שאינו מענין הלימוד משא"כ הי"א שחולקין וס"ל שהכל תולה בענין הלימוד דלכך שכרוהו מתחלה ☜ונ"ל דאם שכרוהו מתחילה סתם ללמוד עם הנערים ה' ו' או כמו שפרט עמו דלכ"ע יכול ליתן לו אחר במקום הראשון אף בלא אונס ודומה לשכרוהו למלאכה סתם דיכול להחליפו מקלה לכבידה וכנ"ל וק"ל:

פועל שקיבל עליו כל אונסים כו' דומה לזה כתב הטור והמחבר לעיל בסי' שכ"ה [רכה] ע"ש:

להביא לו שליחות ☜ ובב"י ס"ג בשם רשב"א בתשו' ראובן ששכר לשמעון שישמשו בדרך נסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנין לו כל שכרו וע"ש שהאריך בזה ד"מ ג'. (הג"ה וכן אם שלח אחרי אשתו ולא רצתה לבא דחייב לשלם הרא"ש בתשוב' כלל פ"ט ד"מ ב'):

דהרי כבר עשה השליח שליחותו עיין במ"מ שם בפ"ט דשכירות ותמצא שכ' ישוב דל"ד לשוכר פועל להביא לו תבואה והלך ולא מצא דאינו משלם לו אלא כפועל בטל דשאני התם דשכרו להביא לו סך תבואה בכמה הליכות ואינו מן הסברא שישלם לו שכרו משלם על כמה הליכות כיון שלא עשה כלום אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של כל אותן הליכות כיון שביטל לזה הפועל ממלאכתו שהי' נשכר לאחרים וכן בשכרוהו לחרוש שדהו והלך ומצאה לחה דשכרו על כל היום ומשלם לו כשהי' לחה שכרו של כל היום כפועל בטל כמ"ש בטור ובדברי המחבר ר"ס של"ג משא"כ בשוכר זה דלא שכרוהו אלא למהלך זה דיבא לו ענין פרטי והרי עשה כבר שליחותו ע"ש ובב"י הביא לשונו ועד"ר שם כתבתי דמ"ה חולק המ"מ בין שכרוהו לכל היום לשכרוהו לפ"א ולא חילק בין שכרוהו למשא כבד לשכרוהו לקלה כדי לתרץ דשם משמע דאפילו על הליכה שהלך לשם אינו משלם לו אלא כפועל בטל וע"ז משני משום דההליכה בטילה אצל השכירות ששכרו לעשות לו מלאכ' כל היום ע"ש שבזה ישבתי גם כן לדברי הראב"ד ולא כע"ש שיראה מלשונו שפי' לדברי המ"מ בענין אחר של' המ"מ אינו כן גם סברתו חלושה ודוק:

אבל אם שלח שליח עם אגרת ומצא מי שנשתלחו לו כו' דברי מור"ם ז"ל בזה מגומגמים שמקור דין זה הוא מהמרדכי דפ' האומנין הביאוהו בעצמו בד"מ שלו בסי' זה ז"ל שליח שהי' נושא אגרת בשכר ומצאו תגר וחזר נראה דהוה פסידא דפועל בין שהי' לשניהן לידע האונס (כ"כ שם במרדכי האונס ובד"מ השמיטו ע"ש) או שלא לידע כו' ושליחות זה אפי' מחצי דרך שהלך לא יטול ול"ד לשכר חמור ומת בחצי הדרך דהתם אי בעי למיתי עד הכא אגרא בעי למיתב לי' (פי' דמיירי דגם הכא יכול הוא למכור סחורתו וכמ"ש הטור ומור"ם בסי' ש"י ס"ב ע"ש) אבל הכא לא נהנה כלום בהשליחו' עכ"ל. ונרא' מל' המרדכי דה"פ דאירע לשליח אונס בהיותו באמצע דרך והאונס הי' שמצא "תגר ור"ל בתגר אויבים ובעלי מלחמות עד שלא היה יכול להלוך עם האגרת מחמתו וחזר בחצי הדרך וא"ש לשון המרדכי וטעמו וענינו אבל מל' מור"ם ז"ל משמע שפי' תגר "סוחר ופי' לשון המרדכי שנשתלח השליח עם האגרת לסוחר ופגע בו הסוחר בחצי הדרך ול"נ דאין זה מיקרי אונס ועוד כיון דעכ"פ עשה תכלית שליחתו דהמבוקש הי' שיגיע הכתב לידו והרי הגיעו למה לא ישלם שכירתו אפי' משלם וכ"ש מחצי הדרך שהלך ואף אם נאמר דמיירי דהשוכר מעצמו מצא הסוחר ודיבר עמו ולא צריך לשליחת השליח והחזירו בהיותו בחצי הדרך עכ"פ למה לא ישלם לפחות מה שהלך וגם אין זה ענין לשוכר חמור ומת בחצי הדרך והע"ש הלך בדרך מור"ם רק שהוסיף תיבת לא וכתב ז"ל ואם שלח שליח עם אגרת והלך ולא מצא אותו ששלח אליו אין לשליח כלום שהי' לו להמתין כו' בא לתקן בתיבת לא קצת תמיהות הנ"ל אבל גם הוא לא יצא ממדוכת רוב קושיות הנ"ל והוא דהרי אין זה אונס ומאי חצי דרך דקאמר ומה ענינו לשוכר חמור ומת בחצי דרך וגם בעיקר הדין אין נראין דבריו אלא יש לדמות זה למ"ש המחבר ש"ע לפני זה והוא הסכמת כל הפוסקים דהשוכר את הפועל להביא לו שליחות והלך ולא מצא דנותן לו שכרו משלם ודוק:

להביא לו שליחות עסמ"ע ס"ק ז' דראובן ששכר שמעון שישמשו בדרך ומת ראובן בחצי הדרך נותנין לו כל שכרו וכן אם שלח אחרי אשתו וכו' לכאורה קשה מ"ש משכר מלמד לנער ומת הנער בסי' של"ד סעיף ד' דהוא פסידא דמלמד ומה הפרש יש בין שכר לשימוש הנער ובין שכר למשמש עצמו ומת ונראה לי דס"ל כהראב"ד הביאו הר"ן והנ"י בפ' האומנין ובגיטין ע"ש והביאם הב"י בסי' של"ד דיש הפרש בין שכיר יום ונתבטל כל היום מחמת אונסא דבעה"ב ובין שכרו בקבלנות לילך למקום פ' לעשות פעולה פ' ולא עשה הפעולה מחמת אונסא דבעה"ב דחייב לשלם ע"ש ומש"ה במלמד שהוא שכור לזמן הוא ונתבטל ממלאכתו במיתת הנער כשכיר היום שנתבטל כל היום דמי דיש בו חילוקי הדינים המוזכרים בסי' של"ד משא"כ כאן דמיירי דשכרו לשמשו בדרך סתם ולא לזמן הוי קבלן ובקבלן הוי פסידא דבעה"ב לדעת הראב"ד אמנם אנן לא קי"ל כוותי' בהא ופסקינן דגם בקבלן שייך החילוקים דבסימן של"ד כדמוכח בכמה דוכתי ואפי' בשכירות בית דקנהו בודאי פסק הש"ך דבסי' של"ד דלא כהרשב"א ולזה בעובדא דהכא אם הזכיר לו המקום בשעה ששכרו ומת קודם שהגיע להמקום פטורין היורשין ואינן נותנין לו מחצי הדרך שהלך אבל אם שכרו סתם לשמשו כל זמן שיהי' בדרך כיון שאף אם יתעכב הרבה בהדרך מחוייב לשמשו ה"נ כשמת ולא שמשו רק יום אחר נתחייב בכל השכירות:

עשה שליח שליחותו. ע' סמ"ע סק"ח שפירש בדברי המ"מ שהיה ק' להמ"מ אמאי אינו מנכה לו כפ"ב כמו בשוכר פועל להביא תבואה והא דלא חילק בין משא כבד לקלה דהי' ק"ל דשם אפי' על הליכה א' אינו משלם כפ"ב וע"ז מתרץ דשם ההליכה בטילה אצל השכירות ששכרו לעשות מלאכה כל היום וכונתו אינו מובן כלל דמה ק"ל מהליכה א' הא כשמנכין לו כפ"ב ודאי שמין לו כל הטרחות שהי' לו והמותר מנכין לו וה"נ שמין כך רק כשהמלאכה קלה שאין בו שום טורח כגון להביא איגרת אין מה לנכות שאין בזה שום טורח והאמת הברור בכוונת המגיד דכיון לתרץ דלכאורה ק' אמאי לא חילק בין אונסא דלא ה"ל למידע כו' כמו שמחלק בסי' של"ד סעי' א' בש"ע וכ"ה בש"ס גבי שוכר פועל להביא לו תבואה ולא מצא דמחלק בין סיירי לארעא מאורתא כדמוכח בש"ס שם וע"ז תי' דש"ח דשם בש"ס מיירי כשכיר יום ולענין אם ישלם לו בעד מה שלא עשה עדיין מחמת שגרם לו ביטול מלאכ' וכיון שלא פשע אינו חייב מדינא דגרמי על הביטול מלאכה וכיון דנתבטל כל היום אין מן הדין לשלם כשנאנס באונס ולא פשע בו יותר מהפועל משא"כ כששכר פועל להביא ממקום ולא מצא דעשה כבר כל ההליכה רק שיש חילוק להפועל שעשה כל המלאכה קלה ולא עשה המלאכה בהכבדות אמרי' דשכר רגליו הוא נותן לו וכיון דעשה כל ההליכה משלם שכרו משלם רק שמנכה לו מה שיש הפרש בין בא טעון לבא ריקם כדמסיים דמה"ת לא ישלם לו בעד המלאכה שכבר עשה ע"פ דמה לי אם הוציא מעות ע"פ (ומ"ל) שהוציא טרחתו על פיו ולא דמי לירד להציל ולא הציל בב"ק דף קי"ז דשם באמת שכר פעולה מיהו אית ליה כדקאמר שם אין לו אלא שכרו דמשמע שכרו מיהו אית ליה רק מה שהבטיח לו יותר משוויו דמי הפעולה בעד ההצל' מזה הוא פטור כשלא הציל דאומדנא דמוכח הוא שלא הבטיח לו רק בעד ההצלה ולזה מקשה התם בב"ק משכרו להביא כרוב ודורמוסקין לחולה דשם ג"כ מיירי שהבטיח לו יותר ממה ששכרו כדפירשו התוס' שם בד"ה להביא ולא מקש' מרישא דתוספת' המובא ברא"ש בב"מ פרק האומנין שהוא הדין המבואר כאן בש"ע דשכר הראוי להשכיר פועל כזה ודאי אית ליה וכדאמר ג"כ גבי ירד להציל דאין לו אלא שכרו ושכרו מיהו אית לי' רק משכר שהבטיח יותר מהראוי פריך וכנ"ל ברור:

אבל אם שלח. ע' סמ"ע ס"ק ט' דאירע לשליח האי והאונס היה שמצאו תגר ור"ל בעל המלחמות כו' ונרא' דדוקא בכאן שהאונס הוא אונסו דשליח דמיקרי אונסא דפועל אז א"צ לשלם לו אפי' מה שעש' כשלא נהנה הבע"ח אבל באונס שאירע להבע"ח ודאי דצריך לשלם לו מה שעש' דמה לו לפועל מה שנאנס הבע"ח ואפי' כשלא נהנה הבע"ה צריך לשלם לו כדמוכח מהתוס' בב"מ דף עט ובד"ה אלא בספינ' סתם ונגד שכר על מה שלא עשה עדיין תלוי בחילוקים המבוארים בסי' שלד ע"ש. אבל באונסא דפועל אפי' מה שעשה א"צ לשלם כשלא נהנה ומש"ה בשליח שנאבד ממנו מבואר בב"מ דף נח גבי נשבעין ליטול שכרן דמשמע דנוטל עכ"פ שכר דשם אונסא דבע"ה הוא שנאבד הדבר והפועל אומר אנא הא קאימנא ולכך משלם עכ"פ על מה שהלך אף שלא נהנה ועל מה שלא הלך פטור אפי' באונסא דבע"ה כמו בסי' של"ד רק בספינ' שנאבד הספינ' מחמת המלאכה צריך לשלם לו אפי' מה שלא הלך להרבה פוסקים כמבואר בסי' שי"א ע"ש ועל מה שהלך לעולם משלם לו אפילו כשהבע"ה נאנס וכ"כ בש"ע סי' סו סעי' מ' ע' שם משא"כ במצאו תגר דאונסא דשליח הוא דלא מצי למימר אנא הא קאימנא אפי' בעד חצי הדרך שהלך אין לו כשלא נהנה הבע"ה

י"א דחייב לשלם. עבה"ט וע' בס' בית הילל ביו"ד סי' רמ"ה ס"ד ובספר יד שאול שם מ"ש בזה: וע' בספר שער משפט כאן ג"כ מזה ומסיים הש"מ דאם היה למלמד בידו משל האב ולמד עם בנו לכ"ע יכול לעכב עבור שכר לימודו כמבואר בסי' קכח ס"א בהג"ה ובש"ך סק"ח שם:

להביא לו שליחות. עסמ"ע וש"ך (ובאה"ג אות כ') שכ' וז"ל ובב"י ס"ג בשם רשב"א בתשובה ראובן ששכר לשמעון שישמשו בדרך נסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנין לו כל שכרו כו' וע' בת' משכנות יעקב ס"ס מ"ה שכ' דנראה שדין זה במחלוקת שנויה דלכאורה יש לדמותו לפועל דאמרינן פסידא דפועל דהו"ל לאתנויי ותליא באשלי רברבי שיש מן הראשונים סוברים דכל פועל שאינו שכיר יום רק קבלן ונאנס בתוך המלאכה נותנין לו שכרו משלם כו' ע"ש וכיוצא בזה כ' בספר נה"מ ומסיים וז"ל אמנם אנן לא קיי"ל כהראב"ד בהא ופסקינן וגם בקבלן שייך חילוקים דבסי' של"ד כו' ולזה בעובדא דהכא אם הזכיר לו המקום בשעה ששכרו ומת קודם שהגיע להמקום פטורין היורשין ואינם נותנין לו מחצי הדרך ואילך אבל אם שכרו סתם לשמשו כל זמן שיהיה בדרך כיון שאף אם יתעכב הרבה בהדרך מחוייב לשמשו ה"נ כשמת ולא שמשו רק יום אחד נתחייב בכל השכירות עכ"ל ועיין בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בליקוטים שבסוף הספר סי' לג שתמה גם כן על דברי הב"י בשם הרשב"א הנ"ל ומשמעות דבריו ואפי' בכה"ג א"צ לשלם לו מחצי הדרך ואילך דאם אינו טורח למה יתן לו שכר עש"ה:

נותן לו שכרו משלם. עיין בלח"מפ"ט מהלכות שכירות הלכה ח' שהקשה מהא דירד להציל ולא הציל (בסי' רס"ד ס"ד) דאין לו אלא שכרו והכא חייב ליתן כל מה שפסק וה"נ לא עביד שליחות כמו התם ע"ש ועיין בספר דברי משפט שכ' ליישב דהא איירי דבשעה דשלחו להביא שליחות לא הוי מצוי כלל אותו דבר באותו מקום ובעה"ב היה סובר שימצא שם וא"כ אונס זה לא אירע לשליח רק לבעל הבית כו' ע"ש:

[סמ"ע אות ה] ז"ל מור"ם במרדכי. נ"ב וכ"כ בשו"ת תולדות אדם להרמב"ן סי' א':

[סמ"ע אות ז] נותני' לו כל שכרו. נ"ב עיי"ש שמדמו לספינה סתם ויין זה ולכאורה ההי' דינא דסי' של"ד ס"ד דלא כהרשב"א וגם בספינה כתב הרמ"א לעיל סי' שי"א די"א דאינו נותן שכרו משלם. ואף להמחבר שם היינו משום דהפקיד ספינתו עיי"ש בסמ"ע. א"כ לכאורה הכא אין נותן לו כל שכרו. וצ"ע ועיין בשו"ת משפטי שמואל סי' של"ח ובמחנה אפרים הל' שכירות סי' ה':

השוכר את הפועל כו' בתשו' רא"ן חיים סי' נ"ג:

ויש אומרים דיכול ליתן לו נער כו' עיין במהרי"ק סימן קי"ב:

המלמד עם בן חבירו שלא מדעת י"א דחייב כו' ולפע"ד ליכא למ"ד הכי דלא קאמר מהר"מ במרדכי ובהגמ"ר שם ע"ז דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות היינו לומר דכמו דהתם משלם לו כיון שנהנה ה"נ הכא כיון דא"ל למוד עם בני וגלי דעתי' דניחא ליה משלם מה שנהנה ואפי' תימא דדעת מהר"מ כמ"ש הרב מ"מ לפענ"ד עיקר כהרשב"א דראייתו ברורה מש"ס פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז ע"א) וכן משמע בהרא"ש ור"ן שם וכן בתוספות שם וכן כתבו כל הפוסקים בסתמא דהמודר הנאה מחבירו אף ע"פ שאסור ללמוד עמו במקום שנוטלים שכר מ"מ מותר ללמוד עם בנו וכמו שנתבאר בי"ד סי' רכ"א ס"ב ע"ש ודוק:

הדין עם המלמד כו' וצריך לשלם למלמד:

ונשבע נגד העד כו' ואם לא היה העד היה נוטל בלא שבוע' וכן מוכח במרדכי שם:

להביא לו שליחות כו' (הג"ה בב"י ס"ג כתב בשם רשב"א בתשו' ראובן ששכר לשמעון שישמשו בדרך בנסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנים לו כל שכרו וע"ש שהאריך בזה ד"מ ג' עכ"ל סמ"ע):

(ס"א למלאכה ידוע כו') פי' שכורה היא למלאכה ידועה דווקא רק שלא הראוהו המלאכה מ"ה יכול שאין נותן לו מלאכה אחרת כיוצא בה או קלה צריך לשלם כפועל בטל מה שא"כ בהראהו המלאכה שיעשה ליום א' כיון ששניהם ידעו המע"ה ובסמ"ע ס"ק ב' כתב דמיירי שלא הזכיר יום א' כו' ודבריו מגומגמין ואין להם פי' דהיאך יפרש דמ"ש ברישא השוכר את הפועל למלאכה ידיע דאי לא זכר היום היאך שייך אח"כ ונשלמה בחצי היום דהא קבלן הוה ומ"ש הסמ"ע באומר ליום א' יכול הפועל כו' איני יודע מקורו לזה דכיון דאמר בפי' מלאכ' זו ה"ל שניהם שווין ועל הפועל לפרש ולא לסמוך על ספק פי' שלו וכן מוכח גם בסיפא שכ' ואם שכרו בסתם למלאכת יום א' משמע דגם ברישא מיירי בזה אלא שהוא למלאכה ידוע:

(ויש חולקין) נראה טעמם דאפשר משום מצוה קעביד הלה שלומד עמו ולא משום תשלומין ופשוט דקיל"ן כיש חולקין דהמע"ה ומכאן נ"ל ראייה למה שכתבתי בסי' ט' ס"ה בדיין שאינו יכול לתבוע שכר בטילה אם לא גילה דעתו תחילה שישלם לו:

(ס"ב ומצא מי שנשלחו אליו כו') בוודאי האמת כמ"ש סמ"ע בזה רק מ"ש הוא דאם מצא אותו כיון שעשה שליחותו שהגיע אליו הכתב נותן שכרו משלם זה אינו אמת דעכ"פ א"צ ליתן לו אלא שכר אותו דרך שהלך לחוד דהא איתא בסי' של"ד ס"ה [ס"ב] באם בא מטר שאינו צריך להשקותו אינו נותן לו כלום: