שולחן ערוך, חושן משפט ר״נ: דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה בלא קנין ובקנין. ובו כ"ו סעיפים: – עם 18 מפרשים

דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה בלא קנין ובקנין. ובו כ"ו סעיפים:
מתנת שכיב מרע א"צ להקנותה בשום א' מדרכי ההקנאה שדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי: הגה ואין חילוק בין צוה לתת מיד לאחר מותו או שצוה ליורשיו ליתן לאחר זמן (נ"י פ"י וב"י סי' רמ"ח בשם הריטב"א) ואם לא צוה לתת דבר רק מינה אפוטרופסים ונתן להם רשות לחלוק נכסיו כפי מה שירצו ועשייתם יהיה כעשייתו י"א דאין בדבריו כלום דמיד שמת נפלו נכסיו קמי יורשיו ונתבטלה מתנתו (מרדכי ס"פ יש נוחלין בשם ר"ג ותשובת רשב"א סי' תש"ד) (וי"א דדבריו קיימין) (מרדכי שם בשם רשב"ם ותשובת רד"ך בית ל'):

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום אע"פ שקנו מידו אם עמד ונתרפא לגמרי המתנה בטלה ממילא (ואפי' התנה בשעת המתנה שלא יוכל לחזור בו אם עמד חוזר אא"כ קנו מידו) (תשובת רשב"א סי' תתקע"ה ותשובת רמב"ן סי' ג' וריב"ש סי' ר"ז) ואם לא נתרפא לגמרי אלא ניתק מחולי לחולי אם לא עמד ולא הלך ונשען על מקלו בשוק מתנתו מתנה (אע"פ שהלך בביתו על משענתו) (מרדכי פרק אלמנה ופרק מי שמת) ואם עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת ממנו והלך ונשען על מקלו אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו אינה מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אינו צריך אומד אלא בטלו מתנותיו הראשונות:

בד"א בנותן מתנה אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני קנה הלה ואפי' יעמוד זה א"י לחזור בו: הגה אמר רוצה אני שיהיו מטלטלין לשמעון הרי זה לשון מתנה אבל אם אמר מטלטלין אלו לשמעון או יש לשמעון בידי הוי לשון הודאה (ב"י סי' רנ"ב בשם הרשב"א) ואם הקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקירם או חלקם לעניים אם עמד נתבטל הכל כדין נותן מתנה (ואפי' אם תפסו עניים מפקינן מנייהו (ריב"ש סי' ק"ס) ודלא כדברי החולקין וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה) (טור) אם מכר נכסיו כשהיה שכיב מרע אם מקצתם מכר ממכרו קיים כבריא ואם כלם מכר אם המעות עצמם קיימים אם עמד חוזר ואם הוציא המעות אינו יכול לחזור בו:

אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום אבל אם שייר כלום שלא נתן דינו כמתנת בריא שאינה נקנית אלא בקנין: הגה ולאו דוקא קנין אלא ה"ה משיכה או מסירה או הגבהה כל אחד לפי קניינו בין קרקע בין מטלטלין ודוקא במתנה כזו מהני מסירתו אבל מתנת ש"מ שיכול לחזור בו לא מהני תפיסה כלום (מרדכי) וע"ל סעיף י"ו ואפילו אם מת צריך קנין לפיכך אם עמד אינו יכול לחזור בו וכמה יהא השיור אפילו כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין (וי"א דבעינן שיור כדי פרנסתו) (טור בשם הרא"ש):

הסומא או הפסח או הגדם או החושש בראשו או בעינו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו וממכרו ומתנותיו אבל החולה שתשש כח כל הגוף וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המטה הוא הנקרא שכיב מרע אע"פ שלא אמר שמצוה מחמת החולי (ב"י בשם תש'ו' רשב"א) וי"א דוקא ג' ימים הראשונים דינו כשכיב מרע אבל לאחר ג' ימים או שקפץ עליו החולי אפילו תוך ג' דינו כמצוה מחמת מיתה שיתבאר לקמן סעיף ז' וסעיף י"ז (טור בשם הרא"ש ועיין בב"י):

אם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין שנתבאר בטור אבן העזר סי' קכ"א ואם השיב על לאו לאו ועל הן הן מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה: הגה צוואת ש"מ שלא נכתב בה שהיה מיושב בדעתו אפ"ה אין חוששין לה ומה שנוהגין לכתבו אינו אלא לשופרא דשטרי (תשובת ריטב"א) גוסס מתנתו מתנה:

בד"א שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם אבל אם פירש מחמת מיתה או אפי' לא פירש אלא שיראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה אפי' אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם עמד חוזר אפי' יש בה קנין במקצת:

המפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו כל אחד מארבעתם כמצוה מחמת מיתה והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמי ומקיימים אותם אם מת ואם ניצל ועמד אפי' קנו מידו במקצת חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה:

בד"א דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת ש"מ א"צ קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קונה זה המקצת ואם יש בו קנין אינו קונה אא"כ כתב כמיפה כחו וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו ומקנה לו מחיים הרי היא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור בו: הגה וי"א דהוא הדין מתנת שכיב מרע שכתבו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין (נ"י פ' מי שמת) ולכן יש ליזהר בצוואת שכיב מרע שלא לכתוב בה שנתן במתנת בריא או מהיום אם לא צוה כך ואם צוה כך אסור לשנות ואז יש לו דין מתנת בריא ואינו נקנה רק בקנין ולא אמרינן בזה שטעות סופר היה ואם לא היה בה קנין המתנה בטילה כנ"ל:

שכיב מרע שנתן הנכסים שהדבר גלוי שהם כל נכסים שיש לו ה"ז כמתנה במקצת (וצריכה קנין) (טור) ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר חוששים אנו שמא נשארו לו נכסים אחרי' במדינ' הים עד שיאמר כל נכסי שהם אלו או שהוא מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו ואז תהיה המתנה בכל:

אין חלוק במתנת שכיב מרע בכולה בין אם נתן לא' בין אם נתן לשנים כאחד לפיכך שכיב מרע שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה אם לא הפסיק בין א' לחבירו אלא חלק זה לפלו' וזה לפלו' ומת קנו כולם אפי' בלא קנין עמד חוזר בכולם אפי' בקנין דכולה חדא מתנה היא בלא שיור ואם הפסיק בין א' לחבירו כמי שנמלך על הראשונים חוץ מהאחרון יש להם דין מתנת שכיב מרע במקצת שצריכה קנין אפי' מת ולפיכך אם עמד אינו חוזר ואם אין בהם קנין לא יקנו אפי' אם ימות והאחרון הוא מתנת שכיב מרע בכולה וקונה אם מת אפי' בלא קנין ולפיכך אם עמד חוזר:

שכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצת סתמא חזר בכל : הגה ואפילו נתן לשנים בשטר אחד וחזר מאחד מהן גם השני בטל מיהו אם פירש בהדיא דאינו חוזר רק במקצתן קנה הראשון הנשאר אע"ג דהוי מתנה במקצת ולא קנו מיניה מ"מ בשעה שנתן לו הוי מתנה בכל ולא היה צריך קנין (נ"י פ' מי שמת) וי"א דוקא שחזר ונתן אותו מקצת לאחרים אבל אם שייר אותו מקצת שחזר בו לעצמו גם הנשאר ביד הא' בטל עד שקנו ממנו (נ"י שם) כתב נכסיו מקנתן לאחרים ומקצתן ליורשים וחזר בחלק היורשין לא נתבטל מתנה של אחרים דשל יורשין אינו אלא כירושה בעלמא (נ"י הנ"ל) לפיכך אם נתן כל נכסיו לראשון וחזר ונתן מקצתן לשני הראשון לא קנה אפי' אם ימות שהרי חזר בו והשני יש לו דין מתנת ש"מ במקצת לפיכך אם יש בה קנין קונה אפילו אם לא מת ואם אין בה קנין אפי' אם מת אינו קונה נתן מקצתן לראשון בקנין והמותר לשני ראשון קונה אפי' לא מת והשני הוא מתנת ש"מ בכל ואם מת קנה אפי' בלא קנין עמד לא קנה אפי' הוא בקנין:

ש"מ שכ' לאחר וחזר וכתב לאחר האחרון קנה שיש לו לחזור עד שימות (אם פירש שיהא במתנת שכיב מרע כמו שנתבאר סעיף ט') בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר ואפי' כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחרון האחרון קנה ששכיב מרע שזיכה עדיין מתנת שכ"מ היא (וע"ל ס"ד ותפיסה ל"מ מיהו אם כת' והגיע המתנה ליד המקבל מתנה משמע בטור דמהני וצ"ע מנא ליה) אבל שכ"מ שכתב וזיכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום וא"י לחזור בו לא לאחר ולא לעצמו בין שנתן בכל בין שנתן מקצת:

מצוה מחמת מיתה אפי' כתב וזיכה וקנו מידו בכל מיני הקנאות יכול לחזור בו (ומיהו אם פירש בהדיא שנותן במתנת בריא במעכשיו וקנו מידו קנה) (נ"י הנ"ל) ויש מי שאומר דה"מ כשפירש בהדיא שמחמת מיתה הוא נותן אבל סתם מצוה מחמת מיתה כגון דאמר וי דקא מיית דינו כשכיב מרע:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד לפי שיצא עליו קול שהוא בן חורין ואם כתב לו בפי' מהיום אם ימות יכול לחזור בו:

ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה ירשו אחיו שני שלישי הממון והיא תטול השליש והגיע השטר ליד האחים וחלה ראובן וצוה לתת משני שלישי הממון גם לאחרים ומת ובאים האחים לבטל הצוואה מפני שזכו הם בשני שלישי הממון אין בדבריהם כלום וצוואתו קיימת:

מתנת ש"מ בכולה שנתנה בקנין לא קנה אפי' מת ואפי' אם נכתבה המתנה בשטר ומסר לו השטר מחיים לא קנה דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה ואם פירש שלא הקנה אלא כדי לייפות כחו כגון שכתב וקנינא מיניה מוסף על מתנת' דא קנה (וכן אם כתב דשטר זה יהיה בכל אופן המועיל הוי כאלו כתוב יפוי כח וקנה) (מהר"ם פאדוואה סי' נ"ו) ויש מי שאומר דה"ה נמי מצוה מחמת מיתה בקנין דינו כמתנת ש"מ שהקנין מגרע כחו אלא א"כ יפה כחו: הגה וי"א דאם הנותן לא ביקש הקנין רק המקבל הוי כיפוי כח (פסקי מהרא"י סי' ר"ל) וכן אם אמר אחר הקנין שתתקיים המתנה הוי כיפוי כח (ריב"ש סי' קס"ז) הקנה לו מטלטלין אגב קרקע לא קנה המטלטלים אע"פ שקנה לאחר מיתה הקרקע דהו"ל כאלו הקנה לו מטלטלין עם קרקע של מקנה ואם א"ל מטלטלין אלו לפלוני וליפוי כח אני נותן לו אגב קרקע קנה (תשובת רשב"א סי' תתפ"ב) ש"מ שצוה להיות פלוני ופלוני אפוטרופס על נכסיו וקנו מידו דבריו קיימין ואין צריך בזה יפוי כח (ב"י בשם הריב"ש) וכן אם קנו מידו שמקנה מעכשיו או מהיום אע"פ שפירש שהמתנה לא תהא קיימת רק לאחר מיתה דבריו קיימין וא"צ יפוי כח (ב"י בשם הריטב"א):

וכן אם צוה ש"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אא"כ ייפה כחו בכתיבה כגון שאמר תנו אף כתבו לו ואם לא ייפה כחו אפילו אם נכתב השטר מחיים אין נותנים לו לאחר מיתה:

הא דאמרי' שאפי' הגיע השטר ליד המקבל לא קנה אא"כ ייפה כחו דוקא כשאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו שדי נתונה לך ומסר השטר לידו דאז הוי מסירת השטר כמו קנין וצריך יפוי כח אבל אם השטר כתוב בו בלשון צוואה כדרך שמצוה אל ביתו שאז אינו עומד אלא לראיה אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה (וכן אם כתב בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא כצוואה דעלמא וקנה בלא יפוי כח) (ב"י בשם רבי ירוחם):

אם כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב לשני והקנה לו יש מי שאומר שהשני קונה אפי' בלא יפוי כח ואפי' לא הגיע השטר לידו מחיים וכן אם כתב ומסר וזיכה לזה וחזר וכתב ומסר וזיכה לשני שני קונה אף בלא יפוי כח דקנין דשני לאו לגרועי אתא אלא שהוא סבור שלא יקנה אם פיחת לו מהראשון:

הא דאמרי' שאם צוה שכיב מרע שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דוקא בכה"ג אבל ש"מ שמסדר ענינו וגומר צוואתו ומצוה לכתבה אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד ואין צריד יפוי כח: הגה וכבר נתבאר סעיף י"ט דבעינן שבאה הצוואה ליד המקבל מחיים וצוואה שכתב בה קנין הוי כשאר שטר מתנה דבעינן יפוי כח ובמקום שנהגו שכולן מקנין בצוואה בעלמא ואין מכוונין להקנות בשטר א"צ יפוי כח (ריב"ש סי' קס"ח) מי שמבקש מיורשיו שיעשו כך וכך בנכסיו מקרי צוואת שכיב מרע כי מה שביקש לא עשה רק לחזק הדברים (פסקי מהרא"י סי' צ"ט):

יש מי שאומר דלא שני לן בין אומר כתבו ותנו לו לאומר תנו וכתבו לו ויש מי שאומר דהא דבעינן יפוי כח דוקא באומר כתבו ותנו מנה לפלו' דמשמע כתבו מנה לפלו' ותנו לו את השטר אבל כשאומר תנו מנה לפלו' וכתבו לו את השטר דכיון שאינו מזכיר שיתנו לו השטר לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר וכן ש"מ שאמר תנו מנה לפלו' ואחר כדי דבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור ממתנה ראשונ' (נתכוון) אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה והעדים כותבין מה שצוה בפניהם ואין כותבין ואמר לנו כתבו ותנו לפי שנמצאו מבטלים בכך המתנה:

בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלו' ומת אין נותנים אפי' במיפה כחו ויש מי שאומר דהיינו משום דאמר כתבו ותנו אבל אם אמר תנו ולא אמר כתבו נותני' משום מצוה לקיים דברי המת וי"א דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש (וע"ל סי' רנ"ב):

בריא שאמר כתבו ותנו שדה זו לפלו' אם מחיים כותבים ונותנים אי לא הדר ביה קמי דמטי שטרא לידיה אבל לאחר מיתה אין כותבין ונותנין אא"כ קנו מידו:

מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו אע"פ שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם הרי זה אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך ואם זיכה בה לאחר בין מהיורשים בין שאינו מהיורשים כל הדברים שבה קיימים ככל מתנת שכיב מרע וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו ונתן השטר על יד שליש וא"ל יהי זה אצלך ולא פירש לו כלום או שא"ל הנח עד שאומר לך מה תעשה ומת אינו כלום ובמתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל) (טור בשם הרא"ש):

הנותן סתם מטלטליו לאחר מעכשיו ולאחר מותו ואחר שמת טוענים היורשין הבא ראיה שמטלטלים אלו היו לו בשעת מתנה דשמא לאחר מכאן לקחן אין בדבריהם כלום דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו (ועיין לעיל סי' ס' סעיף ו' ):

דמי. פי' אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונה לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומה"ט יכול להקנות נמי שט"ח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושעבודיה ומסר הכתב להמקבל וכמ"ש בסי' רמ"ח. סמ"ע:

דמיד. פי' ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין דאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה כבר נפלו הנכסים לפני היורשים. שם:

בטלה. אפילו הגיע לידו המתנה קודם שעמד כן משמע לקמן ס"ד בהג"ה וכן מוכח בט"ו לעיל ס"ס קכ"ה וכן מוכח בטור וברמב"ם פ"ט מהל' זכייה שהבאתי ס"ס רנ"א ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשובת ר' בצלאל סי' ט"ו דהך דרב הונא ס"פ ג"פ דשכ"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרה להקדש שתהיה המתנה חלה מהיום או כיון דבעי' דלא אפשיט' היא בשכ"מ שהקדיש לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק וע"ש עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' פ"ג דף קל"ט. ש"ך:

התנה. דלא תקנו חז"ל שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו עליו מה שאין כן בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יכול לחזור בו אם לא שעשה קנין גמור על זה בפי' דאז ה"ל ככל מתנות בריא דעלמא. סמ"ע:

חוזר. נראה דהוא הדין אם היה לו חוב אצל אחד ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכול' אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ אם עמד חוזר דלא עדיפ' מחילה דהחוב מקנין בשאר דברים. שם:

רוצה. ע"ל סי' רנ"ג ס"ה ובהג"ה שם ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ס"ס ק"מ:

החולקין. והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש ס"ק י' וכ"פ הר"י הלוי כמש"ל סי' רנ"ה ועיין מ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עי' בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וסי' ס"ז עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע דהרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין דיש לו יותר וצריך קנין ואם עשה קנין א"י לחזור בו וכמ"ש הט"ו בס"י אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ה"נ כל אמירת גבוה להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקירו גם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דעדיף הוא מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא היה גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ובס"י פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו א"י לחזור ע"כ ס"ל דאין הדינים דומין זה לזה. עכ"ל:

לחזור. פירש הסמ"ע דבעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין וליתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון ועיין בתשובת רשד"ם סי' רע"ג וסי' שצ"ז ותל"א ובס' א"א דף צ"ט ע"א:

בקנין. ע"ל סי' רנ"ג סי"ח וס"כ:

תפיסה. וכ"כ הט"ו בס"ס קכ"ה ע"ש וצ"ע דפתח במסירה וסיים בתפיסה והנה כלל הדברי' הוא שיש ב' מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי לזכות בו בתורת קנין אבל לא שיקחנו מיד לביתו ויש מסירה שנותן החפץ לידו שיקחנו לביתו ויזכה בו מיד זיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני מסירה סתם דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ולא שייך לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנת שכ"מ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקי"ל דאפ"ה יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו בתורת זיכוי גמור כנ"ל בכה"ג ודאי א"י לחזור בו וליתנו לאחר אם לא שעמד מחליו דחוזר בו ליקחנו לנפשו וגדולה מזו כתב הטור בשם הרמ"ה בס"ס קכ"ה דאפילו אם מסר שכ"מ לאחר ואמר ליה הולך זה לפלוני א"י לחזור בו וליתנו לאחר אפילו עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאמרינן דאדעתא דהכי ודאי לא נתן וכ"פ בש"ע שם ומ"ש דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי לאו למימרא שהן כמסירה גמורה לשם זכיה שהרי יכול לחזור בו וליתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין הוי ולענין שאם מת קנה למפרע ובזה דברי הרמ"א מבוארים דבא לומר דל"ד קאמר שמתנה במקצת צריכה קנין סודר דה"ה אם מסרו לידו כדי לקנות ע"י כך נמי קנין הוי אבל במתנת שכ"מ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו נמי לא מהני ואפילו תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו כלום אא"כ שהשכ"מ מסרו לידו לתורת זכיה גמורה שיזכה בה מיד ובכה"ג איירי נמי בס"ס קכ"ה ודוק. סמ"ע:

שהוא. ואף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחים מ"מ לפעמי' משתכר בכ"ש עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמ"ש חז"ל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחד הון רב דאמרינן שמא מעיסתו קימץ כמ"ש הט"ו בסי' ס"ב ע"ש. שם (עמ"ש בסי' רמ"ו ס"ק ג' עיין שם):

פרנסתו. והא דלא כתב הרמ"א ופרנסת אנשי ביתו ג"כ כמ"ש הרא"ש נראה דה"ט דס"ל דגם הרא"ש לא כ"כ אלא במשייר קרקע דאז בודאי א"י הוא לבדו לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכת עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכין בני ביתו לעוזרו ומ"ה הדין נותן דצריך שיהא בה שיור גם כדי פרנסתן משא"כ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי הרמ"א. שם:

נשתתק. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' ל"ו ובתשובת רש"ך ס"ב סי' קי"ח:

השיב. ושואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוין בהן הן כו' ג"פ כמ"ש בא"ע שם. סמ"ע:

גוסס. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ו דף קנ"ט ע"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' פ"א וס"ג סי' י"ט:

באמירה. הטעם דכל שלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלאו מחמת מיתה נתן דא"כ היה נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנת המקצת דינה כמתנת שכ"מ בכולה. סמ"ע:

בשיירא. כתב הטור בשם הרא"ש דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין מתנה במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמר כתבו גט לאשתי אע"ג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריה' אבל לענין זה למה יחשב כוותייהו הלא דעתם לחזור עכ"ל בקיצור והנ"י פ' מי שמת כתב בשם רבינו יונה משום דהרבה מהן הולכין להשתקע שם ומ"ה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפילו נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה ע"כ (וכ"כ בתשובת רש"ך ס"ג סי' קס"ה וז"ל דאפילו להרי"ף והרמב"ם דאמרינן בהני ארבעה דין מצוה מחמת מיתה יש להן דוקא שמתו באותו דרך דהיינו ביוצא בשיירא ומפרש בים שלא הגיעו אל מחוז חפצם כו' וגם אפילו לרבוותא הנ"ל אין להן דין מצוה מחמת מיתה אלא היכא שבאותה שעה שמפרש בים ויוצא בשיירא צוה מה שצוה דומיא דיוצא בקולר או מסוכן אבל אם מה שצוה היה קצת ימים קודם שפירש בים אין בזה דין מצוה מחמת מיתה אלא דין מתנת בריא וכל שלא קנו מידו אין בדבריו כלום עכ"ל):

במה דברים אמורים. כתב הסמ"ע הא דחזר המחבר וכתב דין זה כאן וכבר כתבו בס"ז הוא מפני ב' דברים שנתחדשו בו הא' ללמדנו דאם אמר בפי' שנתן המקצת במתנת שכ"מ ה"ל כאלו אמר בפירוש שנתנו מחמת מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא הא דמסיק וכן אם מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ה ושי"ג ובתשובת רמ"א ר"ס מ"ח:

בריא. עיין בתשובת דברי ריבות סי' ת"ד מ"ש בזה:

וי"א. פי' דהמחבר איירי כששמענו מפי השכ"מ שצוה במעכשיו ובא הרמ"א להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כ"כ בהצוואה הבא לפנינו ולא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כ"כ הסופר ודעת השכ"מ היה להקנות דוקא אם ימות וכדרך סתם צוואת שכ"מ ולאפוקי ממ"ש הב"י והביאו בד"מ וכתב וז"ל ואם כתוב בהצוואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב"י שכתב דקנה בכה"ג משום דתלינן בט"ס ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מהר"מ מפאדווה ז"ל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים ע"ז וע"ל סי' רנ"ג עוד מזה עכ"ל ד"מ סמ"ע:

מוחזק. כן הוא לשון הש"ס ובטור כתב שהרמב"ם פירש שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ור"י כתב שא"צ עדים אלא בחזקה בעלמא סגי ומסתימ' דברי המחבר משמע דס"ל כפי' ר"י ועוד דא"כ ה"ל זו ואצ"ל זו במ"ש לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וק"ל. שם:

אפי'. פי' וכ"ש בקנין במיפה את כחו ואפ"ה אם עמד חוזר. ש"ך:

על. צ"ל כל הראשונים וה"פ ואם הפסיק כו' דמתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן עוד מתנות לאחרי' ומ"ה הפסיק ואח"כ נמלך ליתן גם לאחרים הוה דינא הכי כל הראשונים יש להן דין מתנת שכ"מ במקצת שהרי הפסיק ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת חוץ מהאחרון וכ"כ בטור ע"ש. סמ"ע:

בשטר. פי' ולא אמרינן אלימא מלתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוי חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפ"ע וכן מוכח בנ"י ע"ש. שם:

לאחרים. ז"ל נ"י שם דכשנתנו לאחרים סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומ"ה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכ"מ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו במתנת שכ"מ יהיב לראשון אלא במתנת בריא וא"כ בלא קנין להראשון אי אפשר עכ"ל. שם:

קונה. נראה דאף אם לא הפסיק (כצ"ל וכן הוא בפרישה ע"ש) בין נתינת הראשון להשני אפ"ה קנה הראשון כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנת שכ"מ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר בלשון מותר להשני מחשב מתנת הראשון כמתנת שכ"מ במקצת עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהב"ח חולק עליו והדין עמו:

קנין. ר"ל וכ"ש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מיגרע גרע דאין קנין לאחר מיתה וזה מבואר במ"מ הביאו הב"י. ש"ך:

במקצת. כאן שייך הג"ה אם פי' כו' כ"כ הסמ"ע והש"ך ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ו' ובס' א"א דף צ"ט ע"ב:

לחזור. הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"מ ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ד:

דינו. פי' לענין זה דאם כתב ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה וע"ז כתבו הטור ג"כ ע"ש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בס"ז שהן מחולקין סמ"ע:

אפילו. הטעם דזה לא רצה ליתן כי אם בק"ס או בשטר או בא' משאר דרכי הקנאות גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז"ל שתקנו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אלא שרצה שיהיו כשאר קנינים מ"ה לא מהני אא"כ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוספת עשאו דאז קנה כ"כ הסמ"ע ועי' בתשו' רמ"א סי' מ"ח וברשד"ם סי' שי"ז:

מקנה. עיין בסמ"ע שהאריך בביאור דברי הרמ"א בהג"ה זו והגיה בדבריו והב"ח השיג על הסמ"ע בזה ויישב דברי הרמ"א ע"ש:

וא"צ. ז"ל הריב"ש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין. סמ"ע:

נתונה. דהוא א' מהקנינים שקונין בו מתנת בריא ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו ובפרישה כתבתי דהרא"ש והטור ס"ל דאפילו אם קנו מיניה בק"ס על המתנה אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דמדברי הב"ח מוכח כדעת המחבר לדינא וכך פי' הריב"ש בתשו' סי' קס"ח ומביאו ב"י סל"א וכן עיקר עכ"ל:

כתב. פי' דלא א"ל בע"פ שדה לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צוואתו וקנה ולא אמרינן דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכתב בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכתב בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא. סמ"ע:

שאומר. והב"ח כתב דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד ע"ש וצ"ע לדינא ומ"מ אף לפי סברא זו כתב דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינו כמתנת שכ"מ בכולה דראשון לא קנה אף מת ושני קנה אם מת והוא פשוט ע"ש ועיין בסמ"ע שמחלק בין אם כתב להראשון ביפוי כח או לא והב"ח לא ישר בעיניו לחלק כן. ש"ך:

כח. וגם לא בעינן שבא השטר צוואה לידו בחיי הנותן ומ"ש הרמ"א בהג"ה וכבר נתבאר כו' אריש הסעיף קאי במה שכתב המחבר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ודו"ק. סמ"ע:

מצוה. ולי"א זה שהוא דעת ר"י כתבו התוס' והרא"ש דגם במתנת שכ"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצוה לקיים כו' ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכ"מ אם היה בכולה איכ' כיון דהיה שכ"מ בשעת אמירה. שם:

ונותנים. פי' כותבים בשליחתו שא"ל שדי נתונה לך שקונין קרקעו' בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה או שאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר כי אם במשיכה או בהגבהה כמ"ש הט"ו בסי' קצ"ז ע"ש. שם:

קשורה. ופרשב"ם דלרבותא נקט קשורה כו' דאף דליכ' למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנוהו לו. שם:

וכן. פירוש כמו דחיישינן במתנת שכ"מ שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה לשטר מכיר' שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל הסמ"ע נראה מדבריו דאף בשט"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדי' בסי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בשט"ח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' ע"כ אבל באמת זה אינו דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה או כתב למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ"ש בס"ס ל"ט ור"ס רל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכדמוכח להדי' בפ"ק דב"מ ובכל הפוסקים אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובה כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום דמעשה שהיה כך היה במתנה וכדאית' שם להדי' ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בשט"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשיטת הרא"ש דסביר' ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו ואה"נ להרמב"ם דלא פסק דעדיו בחתומיו כו' י"ל דוקא שט"ח משום דחיישינן לפרעון והרא"ש קיצר בפירוש דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש. ש"ך:

בריא. ע"ל סי' נ"ו ס"ה וצ"ע ומשמע כאן להדי' דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר בתשובת הרא"ש והיינו מטעם דבשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש בסי' ס"ח ס"ק ט"ו ובסי' רמ"ג סי"ג. שם:

היו. קשה דבסי' קי"ב ס"ג כתב המחבר פלוגת' בזה והרמ"א כתב שם דסברא הראשונה דס"ל דעל המקבל להבי' ראיה נ"ל עיקר וכאן לא כתב כלום ויש רוצים לחלק דהכא מיירי בנותן מטלטלים ושם איירי בקרקעות דאם היו לו אז יותר ה"ל קלא כו' והוא דוחק והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו אלא במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידו דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה היו ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משא"כ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כי אם ע"י עדים או שטר שקנאן וע"ל סי' קי"ב מ"ש עוד מזה עכ"ל הסמ"ע ועיין בב"ח ובתשובת מהרי"ט סי' ל"ט וקכ"ח סוף דף ק"ע:

א) פלוגתא דר' אלעזר וחכמים ור' יהושע בפ"ט דב"ב ד' קנ"ו ע"ב וידוע דהל' כרבנן ורבי יהושע והכי פסק רב נחמן בעובדא דמלוג' דשטרי שם דף קנ"א ע"א וכ"כ הרמב"ם בפ' ח' מהל' זכיי' דין ב'

ב) שם דין י"ד וכתב ה' המגיד משנה שם (דף קמ"ו ע"ב) ולשון המשנה לא שייר קרקע כל שהוא ומבואר בגמרא שם (דף ק"נ ע"ב) דקרקע לאו דוקא וכ"כ הטור ס"ו בשם הרי"ף

ג) מימרא דשמואל שם דף קנ"א ע"ב

ד) ל' הטור ס"ב

ה) שם דכ"ה מימרא דרבי אלעזר משמיה דרב בפ"ז דגיטין דף ע"ב ע"א ודברי המחבר כדברי ההלכות בפ' מי שמת אין בהם חלוף ה"ה וכ"כ הטור שם בשמם

ו) לשון הטור ס"ג וכ"כ הרמב"ם שם פ"ט ד"ט בעי' דאיפשטא מעובדא דאיסור גיורא בפ"ט דב"ב (ד' קמ"ט ע"א) וכתב הרמב"ם שם שאמר ג"כ תנוהו לו וכתב ה"ה והכ"מ שם שאל"כ אין נותנים לו דאיכא למימר שמא שלא להשביע את בניו אמר כן ואם היתה הודאה זו בפני בעל דבר אין כאן טענת שלא להשביע אפי' תבעו אין צריך לומר אתם עדים דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפילו לא אמר תני נותנים והתוספות שם כתבו שהבעיא היתה כשהודה בדבר שאנו מוחזקים שהם של ש"מ ופשוט דקני לגמרי וכן פירש ר"ח וכ"כ הרא"ש

ז) שם פרק ט' די"ט וכ' הרב המגיד כולם שאלות בגמ' (שם דף קמ"ח ע"ב) ועלו בתיקו ולפיכך כתב ואם עמד חוזר שאין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה

ח) שם ד"כ וכ' הרב המגיד מפורש שם (דף קמ"ט ע"א)

ט) שם דין כ"א וכ"כ הטור ס"ה בעיא שם ונפשטא ממימרא דרב יהודה אמר רב וכו' ולא פליגי וכו' וכתב הרב המגיד ופי' המחבר הוא הנכון וכן פי' ר"ח ושאר מפרשים (וכן פי' רשב"ם שם) והטעם כשהמעות הם בעין הרי זה כמי שמכר חצירו ופירש על דעת לקרות חטים מכר שאע"פ שלא התנה ממש אם לא נצרך לחטים חוזר וכמ"ש לעיל (סי' ר"ז)

י) ל' הטור ס"ו וכן כ' הרמב"ם בפ' ח' דט"ו מבואר שם במשנה ומסקנת הגמרא שם סוף דף קנ"א והלכתא מתנת שכ"מ וכו'

כ) שם מסקנת הגמרא

ל) מבואר כמ"ש לעיל ס"ב לדעת הרי"ף והרמב"ם ממימרא דרבא א"ר נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן וכו' שם ד' ק"נ ע"ב:

מ) וכתב בשמו שאם הוא עובד אדמה שישייר קרקע כדי פרנסתו ובני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורות או בריבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח כמ"ש בעל העיטור אלא שנסתפק בשיעורו

נ) ל' הרמב"ם ריש פ"ח מהל' זכייה וכתב ה"ה זה פשוט וא"צ ביאור והוא מ"ש כדקציר ורמי בערסיה פירוש חולה ומוטל על המטה

ס) טור ס"ט ברייתא בפ"ז דגיטין ד' ע"א ע"א כשם שבודקין איתו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות

ע) שם ס"י בשם ר"י ורשב"ם ושזה היא מסקנת הרא"ש ז"ל כ"כ תוספות בפ"ד דקידושין דף ע"ח ע"ב והרא"ש שם בפסקיו וכן דעת הרשב"א והר"ן בפ' מי שאחזו וכ"כ הסמ"ג סמ"ק ועיין בטור א"ה סי' קכ"א

פ) שם סי"א ממסקנת הגמרא שם בב"ב סוף דף קנ"א אמר רבא והלכתא וכו'

צ) מעובדא דאחתיה דרב דימי בר יוסי שם ריש ע"ב וכ' הרא"ש אע"ג דלא הזכירה מיתה בשעת המתנה דבגילוי מילתא בעלמא סגי וכ"כ הרמב"ם בפ"ח ה"ג

ק) ל' הרמב"ם שם דכ"ד כתב הרב המגיד כ"כ הרי"ף בגיטין אהא דא"ר הונא גיטו כמתנתו שם בפ"ו דף ס"ו ע"א דהני ד' דתנינן במתני' שם דף ס"ה ע"ב כולהו כשכיב מרע מצוה מחמת מיתה נינהו וכ"כ הרמב"ן וכתב הב"י שהר"ן שם בגיטין ובפ' מי שמת האריך בזה והסכים לדעת הרי"ף והרמב"ם

ר) שם דט"ז וי"ז ממסקנת הגמ' סוף ד' קנ"א וציינתיו לעיל ס"ז

ש) כמימרא דשמואל שם ד' קנ"ב ע"א שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה

ת) מימרא דרב יהודה אמר שמואל וכדמוקי לה בגמרא שם:

א) שם פ"ה די"ח וכתב ה"ה זה פשוט שש"מ יכול לתת נכסיו כדרך הבריאים ובכמה מקומות נזכר בגמרא הרי הוא כמתנת בריא

ב) שם פ"ח ד"כ וכתב ה"ה ל' הגמרא (שם דף קמ"ח ע"ב) א"ר נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' חיישינן שמא יש לו וכו' ופירוש שכתב כל נכסיו לא שאמר כל נכסי אלא שנתן כל נכסיו הידועים לו כאן וחיישינן שמא יש לו וכו' ופי' המחבר בשקנו מידו שאם לא קנו מידו ודאי שיכול לחזור שאם תאמר שיש לו נכסים אחרים ה"ז מתנת ש"מ במקצת ובלא קנין אינו כלום ואם תאמר שאין לו נכסים אחרים ה"ז מתנת ש"מ בכל דאם עמד חוזר ומ"מ נראה שאף בלא קנין אם מת זכו ואין היורשים יכולים להוציא מידו וכו' עד שיברר בראיה ברורה שיש לו נכסים במקום אחר שלא אמרו חיישינן אלא לתועלת המקבלים

ג) כדמפרש רב חמא שם

ד) כגירסא ההלכות וכמ"ש הכ"מ שם

ה) כדמפרש רב אשי שם

ו) לשון הטור סי"ז מימרא דרב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שם וכדמפרש שם דסתמיה דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב

ז) לשון הרמב"ם שם דין כ"א וכן הוא שם בגמרא

ח) לשון הטור

ט) וכ"כ ה"ה שם

י) שם ס"ח בעיא שם בגמ' ונפשטא

כ) כתב בת"ה כלל י"ג סט"ו דראובן ☜שהיה בידו ספרים של שמעון ושמעון נתן במתנת ש"מ כל אשר לו לבתו וראובן אמר שצויוהו להקדיש הספרים ופסק דבתו זכתה בהספרים סמ"ע בשם ד"מ

ל) בברייתא שם ומסקנת הגמ' והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה רישא משכחת לה וכו' וכמ"ש הרא"ש דרישא בין כשמת בין כשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הוי חזרה בכולה ושני קנה אפילו עמד דה"ל מתנת שכ"מ במקצת בקנין וסיפא לא משכחת לה אלא כשעמד דאי כשמת שני נמי קנה וכיוצא בזה כ' הרמב"ם שם בפ"ט דין י"ז וי"ח אלא שכ' ברישא ותן כל נכסיו לראשון וקנו מידו וכ' ה' המ' פי' ואפילו קנו מידו ומבואר הוא בגמ' במימרא דשמואל אע"פ שקנו מידו שם (דף קנ"א ע"ב)

מ) לשון הרמב"ם פ' ט' מהלכות זכיי' דין ט"ו מפורש בד' קפ"א ע"ב ודף קנ"ב ע"ב דייתקי מבטלת דייתקי

נ) פלוגתא דרב ושמואל שם ופסק כשמואל וכתב ה"ה ופי' כ' וזיכה פי' הגאונים דא"ל לך חזק וקנה ע"כ וכן כתבו התוספות שם ולא כפירוש רשב"ם הביאו ה' המ' וכתבו תו' עוד ואם הם מטלטלין כתב לו בשטר שזיכה לו ע"י אחר וכן כתב הטור בשם ר"י והרא"ש בסכ"ב

ע' במ"ש בס"ק פ'

ס) שם דט"ז ושם בגמרא שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו וכו' וכ' ה"ה והוא דאיכא תרתי אבל האחד בלא חבירו לא

ע) שם רב חסדא כי רב הונא וכו' ריש דף קנ"ג

פ) הטור תמה בזה שהצריך הרמב"ם למתנה במקצת קנין וזכייה וה"ה כתב בפ"ח ד"י שריוא במגל' דעתו שרחמת מיתה נותנן ובב"י ובכ"מ נדחק לתרץ כגון שבשעת המתנה אמר שהוא נותן לו בתורת מתנת שכ"מ

צ) כ"כ ה"ה שם

ק) טור סכ"ה בשם הרמ"ה

ר) שם סכ"ו מימרא דרב נחמן בפ"ק דגיטין דף ט' ע"א וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ח דף כ"ב וכתב ה"ה בשם הרשב"א הטעם שהרי הוא יודע שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ויעשה עבד לפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו וכ"כ הב"י בשם הר"ן

ש) כ"כ הר"ן

ת) כיון שהתנה בפירו'

א) טור סכ"ז בשם תשו' הרא"ש כלל מ' סי' ה'

ב) וביאר שם כי לא זיכה להם בחייו כלום

ג) שם סכ"ח פלוגתא דרב ושמואל שם בבא בתרא דף קצ"ב ע"א והלכתא כוותיה דשמואל בדיני וכפירוש רשב"ם שם וכן כתב הרמב"ם שם בפ"ח דין י' וי"א

ד) אוקימתא דגמרא שם

ה) מימרא דרב חסדא ריש דף קצ"ה

ו) שם סכ"ט בשם הראב"ד

פי' שהרי לא קנה הקרקע אלא לאחר מותו ואין קנין אגב קרקע משני אלא כשקנין שניהם אתו ליד המקבל יחד וכן כתב הסמ"ע

ז) שם סל"ד וכ"כ הרמב"ם שם די"ב וי"ג מימרא דרבי יוחנן ודר' אליעזר שם דף קל"ה ע"ב

ח) שם בגמ' כי אתא רב דימי וכו' ואוקימת' דגמ' שם

ט) שם בשם הראב"ד וכ"כ הרב המגיד שם בפשיטות וביאר שם לדעת הראב"ד אפילו נמסר מחיים המתנה בטלה ובב"י ובכ"מ כ' שגם הראב"ד לא אמר אלא כשכתבו השטר מחיים ולא מסרוהו עד לאחר מיתה אבל מסרוהו מחיים כבר עשו שליחותן ושכן דעת הטור

י) עמ"ש לעיל בסעיף י"ז

כ) ל' רבינו ירוחם נתיב כ"ד הביאו המחבר בסעיף זה ושכן ראה בתוס' כתיבת יד ר"פ אע"פ חילוק זה בשם הרבה פוסקים

ל) שם סעיף נ"ב בשם מהר"ם מרוטנבורק

מ) כתב ב"י בסימן ז' בשם הרשב"א ☜יעקב שנתן קרקע אחד לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה ולאחר כמה שנים ציוה יעקב מחמת מיתה וחילק נכסיו ונתן אותו קרקע לשמעון בנו וציוה לכתוב בסוף הצוואה שכל מי שיבא לערער על הצוואה לא יטול בנכסיו וכו' ופסק דשמעון לא זכה כלום ואף דראובן אין יכול להחזיק בקרקע מכח התנאי דאביו כל ימי חייו מ"מ יזכו בה יורשי ראובן הביאו הסמ"ע בשם ד"מ ע"ש והאריך בזה בסעיף י"ז

נ) שם סל"ה וכ"כ רבי' ירוחם בשם ספר המצות וגם בתשובת הרשב"א שם אלף ומ"ד בשם סה"מ וש"פ

ס) שם סל"ד בשם רש"י

ע) שם סל"ה וסל"ו בשם ה"ר יונה

פ) שם סל"ז גם זה בשם ה"ר יונה וכל דברי ה"ר יונה כתב הנ"י פ' י"נ גבי הכותב כל נכסיו לאשתו

צ) וביאר שם דמשמע בשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם כתבו ותנו ומבואר דחיישינן בזה שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה

ק) שם סל"ח ברייתא שם סוף דף קנ"ה וכדמפרש לה רב אבא בר ממל שם וכמו שפי' הרשב"ם שם

ר) שם בשם ר"י

ש) שם ס"מ בשם הרמ"ה כ"כ התוס' בשם ר"ת בספ"ו דכתובות ריש דף ע' ובספ"ק דגיטין דף י"ד ע"ב

ת) שם סמ"א בשם הרמ"ה

דסתם קנין הוא במעכשיו בשעת קנין הוא קנוי לו ומה שכותבין אינו אלא לראיה:

א) ל' הרמב"ם בפ"ט מה' זכייה ד' כ"ד משנה בכ"ח דב"ב ד' קל"ה ע"ב

ב) כתב ה"ה הוא במתנת כל הנכסים הא במקצתן ודאי לא אלא זכה בהן כיון שיש בהם קנין אע"ג דלא מטא שטרא לידיה ושכ"כ הרמ"ה ז"ל וכ"כ הכ"מ שהריב"ש בס' קס"ח הסכים לדברי ה"ה והכריע ממ"ש רבינו בפ"ח די"ח שכתב שם שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה וכו'

ג) שם ד' כ"ה ושם במשנה ופי' רשב"ם זיכה לו מחיים

ד) כתב ה"ה נראה שהמחבר פירש שאם זיכה במקצת לאחד כל השאר קיים שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שפירש כן ע"כ ובס' בד"ה כ' שהנ"י חולק והריב"ש בס' שס"ד הכריח מדברי הרמב"ם פ"ח כדברי ה"ה עכ"ל וכתב הרב ב"ח ומשמע דהכי נקטינן כפי ה"ה להרמב"ם אבל הרשב"ם פי' אע"פ שלא נכתב לשם אותו האיש אלא כך א"ל נכסי' שבשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני הרי זה קנה דלא גרע מצוואת פיו ורבות' קתני לאחר ובשם הראב"ד כתב הטור סמ"ג פי' זיכה בה לאחר שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון קנה ואפי' ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא היורש ולא אמרינן כיון שהוא יורשו כאלו לא יצא מתחת ידו

פירש בלא קנין דדברי ש"מ ככתובים ומסורי' דמו

ה) שם דכ"ה וכ' ה"ה שם מפורש זה גם כן והכ"מ כתב ואני אומר שלא מצאתי דבר זה בגמ' ולענ"ד שלמדו ממשנה ספ"ק דמציעא דף נ' ע"א מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח וכו' דחיישינן שהלוה הפקידו אצלו לזמן מה עד שיאמר לו מה יעשה וכמ"ש הטור בשם הרא"ש לפי שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו

ו) ב"י בשם הרשב"א מח"ס י"ד

ז) שפסק המחבר על התובע להביא ראיה וצ"ל דשאני התם שטוען שמעון הנתבע ודאי וכן כ' הסמ"ע שם:

מתנת כו' שדברי כו'. עבה"ג ועוד שם קע"ה א' ובספ"ק דגטין:

ואין כו'. כמ"ש נכסי לך ואחריך כו' וחד טעמא להו שלא תטרף דעתו:

ואם לא כו'. כמש"ש קכו ב' קנו א' המחלק נכסיו על פיו דוקא ושם קמ"ח ב' יטול יזכה כו' דוקא הני לישני לשון ירושה או מתנה ואע"ג דניחא ליה במעשיו לאו כלום כמ"ש קנב מתנת ש"מ שכ' בה קנין כו' ששלח ר"א כו' ושם קמז ב' ש"מ שאמר ידור כו' ושם קל"ה ונמצאת דייתיקי כו' ופ"ט דב"ק דר' אבא הוה מסיק כו' והתקבלתי דר"א לאו כלום כו':

וי"א כו'. דעשיית האפוטרופוס הוה כמו צוואתו ודבריו קיימין וכמ"ש בגטין נב א' או שמינה להן כו' ודמינהו כו' ל"ק כאן כו' אלמא דבריו קיימין אפילו באיסור טבל שהיא במיתה כ"ש בממון הקל ואפי' גילוי דעתו אזלינן בתריה כמ"ש בכתובות ס"ח רי"א אם השיא כו' לפרנסה שמין כו' ע"ש במרדכי:

ממילא. ממ"ש קנג ההוא מתנתא כו' ואם בחזרה אפי' מת וקברו כו' הרי חזר וקי"ל שם קנא א' כל שעמד כו' ובגטין ע"ב ע"ג אר"ה גטו כמתנתו כו' ובגט תני' במתני' שם אינו גט ושם אר"א ש"מ שניתק כו' ואי בחזרה אפי' באותו חולי עצמו חוזר ומתני' דב"ב קמו ע"ב לא שייר כו' אין מתנתו קיימת מ' ממילא ועתוס' שם קנג א' ד"ה ולא כו' ובגטין שם ד"ה אר"ה כו':

ואפי' התנה כו'. עסמ"ע וראיה ממ"ש קנ"א אחתיה כו' ולא התנה עמה כה"ג:

אא"כ כו'. כ"כ ריב"ש כיון שדעתו להקנות לעולם הוי כמתנת בריא ודבריו צ"ע דאכתי אומדין דעתו וכמ"ש בעובדא הנ"ל:

אע"פ שהלך כו'. דהלך בשוק תנן וכ"כ אם יקום והתהלך בחוץ:

(ליקוט) ואם הלך בשוק בלא כו'. זהו הדין דר"ה בגטין שם ועתוס' שם ד"ה אר"ה כו' אור"ת כו' ורבה ורבא ל"פ עליה אלא בגט כמש"ש גזירה כו' ואמר ר"ה כמתנתו אלמא דבמתנתו הדין ברור דחוזר כה"ג:

ואפי' יעמוד כו'. עתוס' שם ד"ה ש"מ כו' א"כ במתנת בריא כו':

ואפי' אם כו'. כשיטת הרא"ש ושיטתו בתקפו כהן דמוציאין מידו וע"ש בריב"ש:

ודלא כו'. שס"ל דאפי' בלא תפיסה א"י לחזור:

וכן דין כו'. כמש"ש כל שעמד חוזר כו':

אם מקצתם כו'. ממש"ש מכר כל נכסיו כו':

ול"ד כו'. כמש"ש ה"ה כמתנת בריא:

אבל מתנת כו'. כמש"ש קנב ב' כתב וזיכה כו' ועתוס' שם ד"ה כתב כו' ע"כ כו':

לפיכך כו'. מתני' שם:

וכמה כו'. עבה"ג ור"ל מדכללינהו יחד ובכולם אפי' כ"ש:

בין כו'. שם:

וי"א כו'. כמש"ש קמט ב' ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו ור"ז שיבח דבריהם ורב יוסף לא חלק עליהם רק תמה על ר"ז ששיבח ואביי הקשה ע"ד וכשם שביטלו דבריו לענין קרקע כך לענין שיעור:

וי"א דוקא כו'. מירושלמי דפיאה הביאו הרא"ש:

צוואת כו'. דדוקא בנשתתק חיישינן כמש"ש:

גוסס כו'. כמ"ש בריש מס' שמחות הגוסס ה"ה כחי לכ"ד לעולם כו' נוחל ומנחיל ובערכין ו' ב' מתני' רי"א נודר כו' ובגטין כח א' אבל גוסס שרוב כו' הא בלא"ה מעשיו קיימין ושם ע' ב' שחט בו כו' ותניא ראוהו כו' ואין לך גוסס גדול מזה וערשב"ם בב"ב קכז ב' בנכסים כו' א"י לדבר כו':

המפרש כו'. ממ"ש בגטין שם ומה גטו כו' ושם ס"ה ב' בראשונה כו' ואיפסק בס"ד דחולין כר"ש שזורי ודלא כרא"ש שכ' דוקא במסוכן ויוצא בקולר וראיה דאם כדבריהם מה אתא ר"ה לאשמעינן הא אמרינן בב"ב קמז א' מנין כו' מאחיתופל ואחיתופל כיוצא בקולר ומסוכן:
(ליקוט) המפרש כו'. עתוס' דגטין סו ד"ה כדי. וא"ת כו' ואוריב"ם כו' (ע"כ):

בד"א כו'. כפול לעיל ס"ז ושם העתיק ל' הטור וכאן ל' הרמב"ם ובשביל דברים שנתחדש כאן ואם כו' וכן כו':

וכן כו'. דיכול להקנות במתנת בריא כמו שייר מקצת:

וי"א כו'. ר"ל אפי' רק נמצא כתוב כן וכמש"ו ולא אמרינן כו'. סמ"ע:

שהם אלו. עבה"ג וכ"כ בפר"ח והביאו הרשב"ם:

והאחרון הוא כו'. מבואר בסוגיא שם:

בין במקצת. קמ"ח ב':

בין לעצמו כו'. קנ"א א':

וע"ל ס"ד כו'. וכ"כ בסי' קכ"ה ס"ט:

מיהו אם כו'. כמש"ל ס"ט וכן אם כו':

ואם כ' כו'. ז"ל הר"ן שם וא"ת למה אינו חוזר בעבד כיון דאומדן דעתא הוא דש"מ אם עמד חוזר י"ל כיון שיודע שאסור להוציא קול בן חורין על העבדים גמיר ויהיב מסתמא ומיהו אם כ' בפירוש כו' כיון שהתנה בפירוש דל"ל גמיר ויהיב:

ראובן כו'. עתוס' קל"ה ב' ומיירי כו' דמסתמא כו':

אין כו'. כי לא זיכה להם כלים אלא התנאי היה עם האשה שלא תטול רק שליש:

ואפי' כו' ומסר כו'. לפי' רשב"ם אבל לפי' תוס' שם ד"ה וכתב כו' והרא"ש דאפי' גם זיכה המתנה לו ע"י אחר עד דאיכא ד' דברים קנה וכתב ומסר וזיכה וע' טור סכ"א וסכ"ד:

וכן אם כו'. עתוס' דכתובות נה ב' סד"ה מתנת. וי"ל דכל כו' וע"ל סי' ס"א ס"ה:

ויש מי כו'. כיון דא"צ וקנה כמו בש"מ:

וי"א דאם כו'. כיון דלעיולי ליה אתי וכה"ג מחלק בקדושין נט ב' צריכא כו':

הקנה כו'. ר"ל כיון דל"צ אגב בש"מ ואמר דעתיה לאקנויי לאלתר אג"ק ואין נקנה לאלתר כיון שאין הקרקע עתה שלו:

ואם כו'. כמו בקנין:

ש"מ שצוה כו'. דבזה ל"ש שמא לא גמר להקנות דא"צ קנין:

וכן אם כו'. כמש"ל ס"ט וכן אם כו':

ואם לא כו'. דהא לא קני עד שיגיע השטר לידו. ועד"ה קצא ועתוס' קנא ב' ד"ה תנו אור"י כו':

הא דאמרי' כו'. כיון שאינו שטר קנין ל"ש לא גמר להקנות כו':

וכן אם כו'. ג"כ מה"ט:

אם כו'. דבר"פ אע"פ אמרינן דרב דפליג אזיל בתר אומדנא ואנן קי"ל דאזלינן כמ"ש קמ"ו ב' אלא כיון דאמר מילתא דל"צ חיישינן ולכך תלינן במה שיכול ועב"ח שתמה עליו:

הא דאמרינן כו'. כנ"ל סי"ט והוכיחו ממ"ש דייתקאות ולא אוקמוה בייפוי כח דיקא:

וכבר נתבאר כו'. עסמ"ע:

וצוואה כו'. דקנין אפי' בע"פ מגרע וערשב"ם קנב א' ד"ה שכתב כו':

ובמקום כו'. כנ"ל:

מי כו' כי כו'. וזכר לדבר קח נא את בנך ואמרו אין נא אלא בקשה שאמר עמוד לי בזה כו' אע"ג דמצוה היתה כמ"ש תנא מאברהם יליף כו'. שם:

יש כו'. ערשב"ם קל"ה ב' ד"ה שמא כו':

ויש כו'. ג"כ משם ממ"ש אף כתובו וחתומו והבו והבו ליה מיותר אלא דוקא בכה"ג צריך ייפוי כח:

ויש מי כו'. כמ"ש ספ"ק דגטין:

וי"א כו'. עסי' רנב ס"ב:

בריא כו'. ומ"מ צריך לאמלוכי ביה כמ"ש בר"פ אע"פ:

אבל כו'. כמ"ש בס' שקדם ומשם מוכח דמחיים כותבין וכותבין:

אא"כ. עבה"ג:

וקנו כו' שאני כו'. דלא כהרשב"ם שם וז"ש וכן מי כו' ועבה"ג כ' ה"ה כו' אע"ג כו'. וליתא ועמ"ש בסי' ס"ה סי"ד:

כאן כו'. כמ"ש בפ' המדיר:

(מחבר ג) ואם הקדיש כל נכסיו ב"ב יעוין לעיל סי' ק"צ סי"ג:

(ש"ך ד') בתשובת מהרי"ט סימן צ"ט. נ"ב ובחלק חו"מ סי' קכ"ד:

סעי' ב (אומדין אותו) בהליכה במשענת בחוץ. נ"ל אומד אם תתקיים צוואתו בספק בהאמוד צלעע"כ. וכנטי' שחזקת מרא קמא במקרקע מכריע נגד הצוואה. כי הצוואה לא חלה רק לאחר מיתה. והנכסים בחזקת יורש גם יש מעין חזקה שהחולי ראשון לא הופסק. אך י"ל בכך שהליכתו במשענת הפסיקה חזקת חולי שמנע הליכה:

סעי' ו' (אם נשתתק וא"י לדבר ורמז) אודות צוואות חרש ברמיזה מקום לומר דתקנתא לתקנתא לא עבדינין. כיון שמה שיש לחרש יד לקנות ולהקנות הוא רק מדרבנן ודברי שכיב מרע ככתובים ומסורים הוא ג"כ תקנתא ובפרט במה שקנה ע"י ירושה שקנינו מהתוה"ק ואולי גם במטלטלים שתקנת חז"ל שיכול לקנות ולמכור מ"מ צוואתו אינה מועלת. ויש מקום ג"כ לומר שכיון שתקנת חז"ל בצוואה כדי שלא תטרף דעת שכיב מרע עי"ז מסתמא גם בחרש תיקנו. וי"ל שגם במקרקע מועלת צוואתו מטעם זה. גם שאין לו שום יד לקנות ולמכור מקרקע. ואולי מטעם זה מועיל גם במקרקע שירש ואין הכרע ממה שחולה שנשתתק צוואתו מועלת ע"י רמיזה כי שם הוא ככל אנשים הפקחים ומדברי' ורמיזתו מועלת גם לגרש אשתו הקנוי' לו מהתוה"ק ורמיזתו מועלת מהתוה"ק. מה שאין כן רמיזה של חרש שאינה מועלת רק מדרבנן. ואולי בצוואת חרש אי"צ בדיקה דגבי חולה שנשתתק כי חולה שנשתתק יש בו ריעותא והרבה חולים משתתקים ע"י ערבוב הדעת. מה שאין כן חרש מעיקרו שאין שתיקתו ריעותא לגבי ערבוב הדעת וחולי ג"כ אין בו ריעותא שיהי' עי"ז ערבוב הדעת. ואולי מ"מ כשרופאי' או מבינים בחולים אומרים שהי' בו מעין ערבוב הדעת אין צוואתו ברמיזה מועלת כי אם ע"י בדיקה כמו בחולה שנשתתק: וכל תנאי כתובה שייכים בחרש כבפקח ואם השיא בת אחת בחייו. נוטלת בתו הבתולה כאחותה וכן כל תקנות חז"ל בירושות ועזבונות שייכים בחרש וכ"ה בשוטה דלא גרע מחרש אך אין לו קנין כלל ולא שייך בו צוואה בשום אופן:

סעי' ט' (מעכשיו) מתנת שכיב מרע במקצת ובקנין סודר במעכשיו. לפימ"ש הט"ז ז"ל סש"י קצ"ז בצ"ע שאולי מעכשיו ולאחר ל' יום הו"ל חזרה ולפימ"ש בשו"ת מוהרמ"פ ז"ל נ"ד שכיון שלשון השטר מורה מצוה מחמת מיתה הו"ל כאמר ולאחר ל' יום. וכ' שם אודות הפלוגתא אודות מעכשיו ולאחר ל'. ולפי"ז הי' חשש על תועלת שע"י מעכשיו ולומר שמ"ש בש"ע ע"פ הרמב"ם ז"ל שע"י שכ' מהיום אינו יכול לחזור בו היינו רק אם אין ניכר שכוונתו הי' לאחר מותו. גם דאיירי שם בכולה מ"מ י"ל שגם אם יעמוד יוחלט כ"ה כוונתו ועל כל פנים אין מחשבתו ניכרת כל כך ודברים שבלב אינן דברים מה שאין כן אם לשון הצוואה מורה מחמת מיתה. ולפימ"ש הסמ"ע ע"ה בסס"י קצ"ה צ"ל על מנת ומעכשיו (ואולי היינו ג"כ מצד שמקום לומר חזרה הי') וסס"י קצ"ז כ' שבעומד ברה"ר בסוף אינו קונה. אך אם כ' בשטר שנעשה בכל אופן המועיל פשוט מסברא שאין עוד חשש גרעון כח הצוואה. שהרי הפלוגתא אם תנאה או חזרה היא רק היאך הכוונה בסתם. וכ"ע מודו שכפירש שהוא תנאי הו"ל תנאי ולא חזרה. וכיון שבשכיב מרע אם הוא חזרה השטר בטל וכ' שהוא בכל אופן המועיל ממילא הו"ל כפירש שהוא רק תנאי. ובשו"ת מוהרמ"פ ז"ל שמשם הובא בהגה בש"ע [לקמן סעי' י"ז] שלשון בכאוה"מ הו"ל יפוי כח. כ' שם כן מסברא שהלשון מורה שיועיל וגם שכ' שם עוד קיום להשטר מצד שכ' בו וכתבו בכל לשון יפוי כח. מכל מקום הועתק בש"ע שלשון בכאוה"מ הו"ל יפוי כח מצד שכ"ה הוראת הלשין ממילא. ובסי' ס' כ' שבכל אופן היותר מועיל מועיל השטר על ידי זה קיום הצוואה בכך כאלו כ' תנאי:

סעי' יב (וחזר במקצת סתמא חזר בכל) מ"ש בסי' ר"נ שכשחזר במקצת הכל בטל משמע שכ"ה גם במצוה מחמת מיתה שהרי גם כשהי' בכולה גם אחר החזרה הכל בטל. וגם אם הי' חילוק בכך ע"י מצוה מחמת מיתה מ"מ י"ל דל"ש בכך מ"ש בסעי' ה' בהגה שאחר ג' ימים ראשונים הו"ל מצוה מחמת מיתה. גם אם לא הי' שייך בכך מ"ש בסעי' י"ד וא"צ שיפרש כ"כ מ"מ צ"ל משמעות מצוה מחמת מיתה. אך משמע שבכל גווני בטל כולה וצלע"ע היטב:

סעי' כה (ונמצאת מתנה) צוואה כתובה וחתומה ונמצאת במלבושו. והוא לא הי' בישוב הדעת במותו ולא הזכיר משום צוואה נכתבה כשהי' בריא אין בה ממש כי אם כשהתנה כל פרט כפי הלכות הקנאה שלו ואם כתוב בה שהקנה הפרטים באופן היותר מועיל לדברי חז"ל מועיל בסגנון אודיתא אם חתם א"ע וכ"ש אם חתימת ידי עדים עליו ניכרים היטב. אך מ"מ כיון דהעיקר הוא מסירת השטר וביותר במה שלא הי' קנין בפועל רק השטר הוא אודיתא גם אם הוא בעדים מ"מ עד המסירה אינו כלום אולי צ"ל כתוב בהצוואה שמכינה מצד שאינו יודע אם יוכל לצוות ואז מועלת גם שמה שלא השלישה אז בכתיבתו לתוקף משמעות בכך שהי' בדעתו להטיל עוד שנוים מכפי שכתוב שם מ"מ מכיון דלא הטיל שנוי בחזקתו היא ברצונו בההכנה כי"ל ומ"מ לעע"כ היטב. ואם כתב בה טעם מצד הקנטה עם בנו וידוע שהי' פיוס אח"כ עומד כח הירושה היטב. אם כתב שכותב כן להציל בנו מעונש ולישקל מטרפסי' בכך. אולי י"ל שכוונתו שינצל ע"י סברתו שיודחה מירושה עד למשפט וביותר אם משמעות נוטה כן והי' צוואה לפני שכתוב בה כן והרב דלשם יצ"ו כתב ששיקול דעתו לבטלה מסתמא הי' לפניו בירורים אל הכרעה כן. והאפוטרופסים רצו לשאול מלפני ואמרתי לכתוב בשמי שיסמכו א"ע על הרב דלשם היטב. אם כתב בכל אופן היותר מועיל ואח"כ שינה קצת וכ' סתם י"ל שכיון דחזר בו קודם שמסרו להתקיים בטילה צוואה א' והאחרונה הרי אינה בקנין והירושה מהתוה"ק קיימת היטב:

שדברי ש"מ ככתובין ומסורין. כת' הטור וז"ל בין אם כת' או אמר נכסי לפ' קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפי' בלא קנין כת' הב"י קשיא לי שהרי אמרו מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה עכ"ל. אמנם דברי הטור ע"פ דברי תוס' והרא"ש ספ"ק דגיטין דאי' שם בהולך מנה לפ' והנותן ש"מ ומית מקבל בחיי נותן דיתן ליורשי מקבל וכתבו שם תוס' משום דה"ל למפרע ובאשר"י שם ז"ל אפי' המקבל מת בחיי נותן ואפי' נולדו יורשי מקבל אחר מיתת הנותן אע"פ שבשעת מיתת הנותן לא היו ראויין היורשין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קנו משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי למפרע משעת נתינה הלכך כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה והורישו ליורשו עכ"ל. וא"כ דברי הטור נכונים דנ"מ שהם כמסורין למפרע שיזכה בהן יורשי מקבל אפילו מית מקבל בחיי נותן והא דאמרו פ' י"נ דף קל"ז באומר נכסי לך ואחריך לפ' דאם מכר ראשון מה שעשוי עשוי ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ומודה שאם נתנם במתנת ש"מ דלא עשה כלום מ"ט מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך והא לפי דעת תו' והרא"ש והטור דזוכה למפרע א"כ מתנת שכ"מ קדים דהיינו משום דכיון דעד שימות הנותן יכול לחזור ולא נסתלק הנותן עדיין שיורא הוי וקנה שני וכמ"ש בסי' רמ"ח סק"ט וע"ש:

איברא מדברי הרשב"א והר"ן שם ספ"ק דגיטין נראה מבואר דמתנת שכ"מ אינו אלא לאחר מיתה והא דהולך מנה לפ' ומית מקבל בחיי נותן דזוכין יורשי מקבל היינו משום דגבי שכ"מ אמרינן הולך כזכי ע"ש הובא דבריהם בסי' קכ"ה סק"ו ונפקא מיניה היכא דלא מסרם לשליח ומצוה ליתן ומת מקבל בחיי נותן דלדעת הרשב"א לא זכה המקבל ואין להם ליורשים כלום ולדעת תוס' והרא"ש והטור זכה המקבל למפרע וזכו יורשיו אחריו. וע' מ"ש בסי' רמ"ה סק"ו:

אלא דמתשובת הרא"ש נראה דמתנת שכ"מ אינו קונה למפרע ע"ש כלל פ"ד סי' א' וז"ל שלא אמרו נכסי לך ואחריך לפ' אלא למי שהוא בעולם אבל למי שאינו בעולם לא אע"ג דקי"ל כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו אלא כשימות ראשון ובהאי שעתא ליתיה למקנה בעולם כו' ואיכא למימר שתתקיים אע"פ שאין הקונה בעולם לא דמי דכל מתנת ש"מ ליתי' למקנה בעולם בשעת קני' בין למ"ד עם גמר מיתה ובין למ"ד לאחר מיתה ומש"ה מהני באחריך דמה לי שתחול הקנין אחר מיתתו מיד או לאחר זמן אידי ואידי ליתיה למקנה בעולם בשעת קניה אבל לענין קונה לא מצינו שחילקו בין מתנת שכ"מ לשאר מתנות ע"ש ואי נימא דמתנת שכ"מ קונה למפרע א"כ היכא מוכח מכל מתנת שכ"מ כיון דזוכה למפרע הרי איתיה למקנה בעולם. ומיהו כיון דבפסקיו כת' דזוכה למפרע בתר פסקיו אזלינן נגד תשובתו. אלא מי מהני נמי מתנת שכ"מ גם לאחר מיתה דהא באחריך לפ' דקי"ל דלאו כאומר מעכשיו ואפ"ה זכי אחריך אע"ג דליתיה למקנה בעולם וכמ"ש הרא"ש בתשובה דבזה אין חולק אלא דזוכה ג"כ למפרע היכא דאפשר ונ"מ במית מקבל בחיי נותן וכמ"ש והיכא דמצוה ש"מ בפי' שלא יתנו לו אלא לאחר מיתתו כמה שנים נמי זוכה וכדמוכח מהאי דאחריך דבצוואות שכ"מ לא איכפת לן במקנה בעולם אלא דאיתי' לקונה בעולם וכמ"ש הרא"ש בתשובה. והא דכת' הרא"ש בתשובה דכל מתנת שכ"מ ליתיה למקנה בעולם בשעת קני' בין למ"ד עם גמר מיתה צ"ל דס"ל דגוסס מתנתו אינו מתנה דאל"כ הוי איתיה למקנה בעולם:

שוב ראיתי בב"ח שכ' בטור דה"ל ככתובים ומסורין למפרע וז"ל דצ"ל לכשימות קונה מטעם דחשבי' ככתובין ומסורין למפרע ולאפוקי דלא אמר ככתובין ומסורין לאחר מיתה דא"כ לא קנה דאין שטר לאחר מיתה ומש"ה כתב במרדכי ס"פ י"נ דפסק רגמ"ה על א' שצוה לאפוטרופס שמינה בחייו שהם יחלקו הנכסים כמו שירצו דאין בדבריו כלום דחשבינן ליה כאלו צוה שיכתבו וימסרו לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה כו' ולפיכך צ"ל דככתובין ומסורין למפרע משעת נתינה שיקנו לאחר מיתה דמי וכ"כ רבינו למעלה סי' קכ"ה עכ"ל ואינו נראה לענ"ד דודאי מתנת שכ"מ גם לאחר מיתה מהני וראיה מוכרחת ואחריך לפ' דלא הוי כאומר מעכשיו וזכי לאחר מיתה דהא אחריך אינו זוכה למפרע וכמו שכ' הרא"ש בתשוב' והאי דאין שטר לאחר מיתה במתנת ברי נאמרה אבל במתנת שכ"מ לא בעינן למקנה בעולם וכמ"ש וכן מוכח בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) מזכה לעובר לא קנה ואיתבי' רב נחמן ממתני' דתנן אם ילדה אשתו זכר יטול מנה כו' ואמרו שם ולימא ליה כשתלד ע"ש והתם ודאי בשכ"מ מיירי וכדתנן שם במתני' ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את כולה וכיון דמיירי בשכ"מ היכי מהני לכשתלד הא אין קנין לאחר מיתה והתם ליכ' למימר דזוכה למפרע דהא מזכה לעובר לא קני ולא זכה אלא לכשתלד. ועוד אי במתנת ברי' מיירי ודאי צריך להיות המקנה בעולם לכשתלד והתם כבר מת קודם שתלד וכדתנן ואם אין שם יורש אלא הוא אלא ודאי דשכ"מ קונה אפי' ליתיה למקנה בעולם והא דאין שטר לאחר מיתה היינו במתנת בריא וכמ"ש: והנה אפשר לומר הא דכתב הטור דזוכה למפרע לכשימות היינו לפמ"ש בנ"י פ' י"נ בהא דנותן שכ"מ לזמן מה אחר מותו והיכי מהני הא אמר רב אחא באומר ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשו אין לאחריך כלום דירושה אין לה הפסק וה"נ כיון דכבר ירתי יורשים אין לה הפסק וכתב שם משום דדברי שכ"מ הוי ככתובין ומסורין מעכשיו והזמן אינו אלא לקיומי תנאיה ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דזוכה למפרע דאל"כ ירושה אין לה הפסק. אלא דאכתי לא היה צ"ל כמסורין למפרע דאפי' א"נ לאחר מיתה הוי כמסורין והזמן אינו אלא לקיומי תנאי' נמי לא שייך ירושה אין לה הפסק כיון דלא נחתי לירוש' כלל דהא לאחר מיתה תיכף זוכה המקבל אולם בדברי הנ"י קשיא לי הך לכשתלד דהתם א"א לומר דזוכ' תיכף או לאחר מיתה והזמן לקיומי תנאי' כיון דמזכה לעובר לא קנה ואינו זוכה כלל אלא לכשתלד. ולכן נרא' כמ"ש הרמב"ן פ' י"נ בהא דנותן שכ"מ לאחר זמן והא כבר חלה ירושה ואין לה הפסק משום דלא דייקי' כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן ירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אחא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו אבל בשותק ואומר סתם ליתן אחר זמן מהני ע"ש והובאו דבריו בסי' רמ"ח סק"א ע"ש מ"ש הב"ח וראיה מהא דצווה לאפוטרופוס ליתן התם שאני משום דלא צוה ליתן במתנה מדעת עצמו אלא שאפוטרופסים יעשו כמו שירצו דבזה ליכא לשון מתנה וכבר נפלו נכסי קמי יתמי אבל היכא דצוה ליתן כמו מתנת שכ"מ אפי' אומר לאחר זמן ואפי' בגווני דא"א לזכות למפרע וכמו בהאי דלכשתלד נמי מהני מצד תקנת חכמים בשכ"מ דלא בעינן אית' למקנה בעולם כמו שמבואר מדברי הרא"ש בתשוב' הנז' ומדברי רמב"ן הנז' אלא דנ"מ היכא דאפשר לזכות למפרע זוכה למפרע ונ"מ היכא דמית מקבל בחיי נותן דזכו בה יורשי מקבל וכמ"ש תוס' והרא"ש ספ"ק דגיטין ודו"ק:

אע"פ שקנה מידו. כ' בסמ"ע נראה דה"ה אם היה לו חוב א' ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכולה אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ לא עדיף המחילה דחוב מקנין בשאר דברים ואם עמד חוזר עכ"ל ואע"ג דכתב בטור סי' קכ"ה דאם הוציא המטלטלין מתחת ידו זוכה המקבל ואינו יכול לחזור בו וכ"כ בסמ"ע ס"ק מ"ד ע"ש היינו דאם ימות לא מהני חזרה אבל אם עמד חוזר דלא יהיב אלא אם ימית ואפי' למ"ש בסי' קנ"ה סק"ו בשם הרשב"א והריב"ש דאפי' עמד אינו חוזר התם ה"ט משום דחזינן דטרח להוציא המטלטלין מת"י ש"מ דגמר ומקנה בעין יפה שלא יוכל לחזור כלל אפי' יעמוד אבל במחילת החוב דלא חזינן שום הוכחה מן השכ"מ דגמר ומקנה כיון דהחוב ממילא תחת ידו ומש"ה לא עדיף משאר דברים שקנו מידו דיכול לחזור אפי' אם ימות וה"נ במחילת החוב. ובשו"ת מוהר"ם מרוטנבורק סי' תתל"ב ז"ל וששאלת ראובן הלוה לשמעון מעות לימים חלה ראובן עד למות וציוה לביתו ובא שמעון ומחל לו החוב ואם ימות יוסיפו לך ליטרא מפשוטי' ושוב עמד מחליו וחזר בו נראה דיכול לחזור בו ממה נפשך אם מתנת שכ"מ משוית ליה אמרו רבנן מתנת שכ"מ במקצת בעי קנין אי מתנה מצווה מחמת מיתה אמרו רבנן אם עמד חוזר אע"ג דקנו מידו עכ"ל. ולא הבנתי מ"ש אם מתנת שכ"מ כו' אמרו רבנן מתנת שכ"מ במקצת עי קנין הא מחילה אינה צריכה קנין וצ"ע:

המתנה בטילה ממילא. ז"ל הש"ך אפי' הגיע לידו המתנה קודם שעמד כן משמע לקמן סעיף ד' בהג"ה וכן מוכח בטור ומחבר לעיל ס"ס קכ"ה וכן מוכח בטור ורמב"ם פ"ט מזכיה ולפ"ז צ"ל מ"ש הרשב"א הובא בתשובת ר' בצלאל סי' ט"ו דהך דרב הונא ס"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) דשכ"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרם להקדש שתהיה המתנה מהיום וע"ש. ולא ידענא מאי קשיא ליה בדברי הרשב"א דהתם מוקי לה דמיירי שמסרם ליד הגזבר דאל"כ נאמן משום דמגו דאי בעי חוזר ביה ע"ש. ולזה מוקי לה הרשב"א שמסרם ליד הגזבר ע"ש והיכא דשכ"מ צוה ליתן ומוסרו ליד המקבל ודאי א"י לחזור בו אם ימות וכמבואר בש"ע סי' קכ"ה וע"ש דאפי' אמר לשליח הולך דאינו יכול לחזור ואם ימות ה"ל מתנה למפרע והתם בפ' גט פשוט דמיירי דלא עמד ומשום הכי הקדישו קיים דלא מצי חזר כלל ומכ"ש באומר לגזבר שיזכה לצורך הקדש דאינו חוזר כלל דהשתא הולך כזכי שם בסי' קכ"ה מכ"ש זכה ממש דאין יכול לחזור. ולפמ"ש בסי' קכ"ה סק"ו בשם הרשב"א אפי' אם עמד אינו חוזר כשמסרה ליד המקבל או לשליח וא"ל הולך דהוי כזכי בשכ"מ ע"ש אלא דה"מ כשמסרם השכ"מ ליד מקבל או לשלוחו אבל היכא דשכ"מ לא הוציא מתנתו מת"י אלא שהמקבל בעצמו תפסה ודאי חוזר ואפי' מת אחר כך נתבטלה המתנה משום דכל היכא שהשכ"מ בעצמו צוה להוציא תכף המתנה מידו ליד המקבל אמרינן דגמר ומקנה אבל היכא דלא הוציא שכ"מ מת"י אלא שבא מעצמו ליד מקבל ע"י תפיסה זה לא מהני כלום ועמ"ש בסק"ב והיינו הך דרמ"א סעיף ד' והך דטור ס"ס רנ"א אבל הך דרשב"א בתשו' ר' בצלאל דמיירי שהשכ"מ בעצמו מסרו ליד גזבר דכל כה"ג ודאי אינו חוזר וזה פשוט וברור:

הודה על נכסיו. ע' סמ"ע שכתב דמיירי דאמר אתם עדי כו' ולא כע"ש שכתב ז"ל ואין צריך לומר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה כו' דאכתי איכא למיחש שמא שלא להשביע אמר כן ע"ש ועמ"ש בסי' פ"א ס"ק כ"ד:

דלא כדברי החולקין. והמה הרא"ש והטור דסבירא להו דאינו חוזר מספיקא. ובאשר"י הטעם משום דלא אמרי' אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנ' הברור אבל בספיקא לא אמרי' אומדנא ומה"ט דשכ"מ שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת וה"ה הכא בהנך בעיות דהקדש וחולק לעניים כיון דשכ"מ שחוזר אינו אלא משום אומדנא ובהנך דלא ברירי אומדנא אינו חוזר ע"ש. ונראה ביאור דברים משום דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים והא דמהני אומדן דעתי' שהיה לזה התנאי אע"ג דלא פירש היינו משום דכיון דאומדנא כך ה"ל דברים שבלב כל אדם דמהני וכמ"ש במרדכי גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום ועמ"ש סי' י"ב סק"א ע"ש. וא"כ היינו דוק' אומדנ' דברירי ה"ל דברים שבלב כל אדם אבל באומדנ' דמספק' אע"ג דהנותן מחשבתו היה לתנאי ה"ל דברים שבלב כיון דאינו בלב כל אדם:

וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו. ז"ל הטור ואם הקדיש נכסיו או נתנן לעניים מיבעי' אי הוי דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשיט' ע"ש. ונראה דלא מיבעי' אלא בעמד אבל אם חזר בעודו שכ"מ ומית אח"כ אפי' נימא דלא מהני חזר' ומשום דגמר בדעתו להקדש ולעניים דליהוי הקדש גמור מחיים אכתי אינו אלא נדר והנודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א בסי' רנ"ב ואם כן לא נפקא מיני' אלא בחיי הנודר ולענין עמד חוזר ומש"ה ניחא דכת' הטור וחוזר בו אם יעמוד ולא כת' סתם וחוזר בו דהיינו בין יעמוד או ימות ומשום דאם ימות ליתי' לנדרו דהא נודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וה"ה הקדיש דעכשיו בהקדשות שלנו לא אמרי' אמירה לגבוה אלא מטעם נדר הוא ומש"ה כת' אם יעמוד והא דכת' הרמ"א וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה היינו נמי אם יעמוד ואע"ג דכבר כתבו בש"ע אם עמד נתבטל מ"מ קמ"ל דאפי' חזר' בפירוש לא מהני ולאפוקי מדעת מהרד"ך סי' ל' שכת' דאפי' לדברי הרא"ש דוק' מסתמ' אם עמד אין המתנה בטילה אבל חזרה בפירוש מהני והובא בד"מ ע"ש לזה כ' הרמ"א דלא כדברי החולקין וכן דין הקדש כדין מתנ' דיוכל לחזור בו דהא לדעת החולקין אפי' חזר' בפירוש לא מהני ומש"ה נרשם בזה טור והוא מדכת' הטור וחוזר בו אם יעמדו וכת' עלה דהרא"ש ס"ל דנתקיימה ההקדש. ובסמ"ע כת' וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור אם חזר בעודו שכ"מ ומת אח"כ ע"ש ולפי מ"ש א"כ במת אח"כ אפי' לדעת הרא"ש דנתקיימה נדרו והקדישו נמי אין היורשין צריכין לקיים הצוואה דאי מדין מתנת ש"מ הרי חזר ונתן לאחרים ואי משום נדרו הנודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וכן בהקדשות שלנו דאינו אלא מתורת נדר ועמ"ש בטור וש"ע סי' צ"ה דנשבעין על הקדשות שלנו וזה ברור. ובריב"ש סי' קס"א ז"ל ומה שאמרת שקודם שבא היורש החזיקו עניים בחלקם אין זו חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש שבא לירש מחמת קורבה חזקתו בנכסים ברורה והקדש ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואפשר שאם הי' ספק בשניהם כגון שלא בא מחמת קורבה אלא ששניהם באים לזכות מכח הצוואה ויש בה ספק אם היה אפשר שתועיל להקדש תפיס' במטלטלין לא בקרקעות וע"ש. ולפי מ"ש נראה דאם היה ספק בשניהם ולא באו מחמת קורבה אלא שהקדיש נכסיו וקודם שמת חזר ונתן לאחרים דאין להקדש כלום וזכו אחרים במתנתן דכיון שמת בטל נדרו ואין היורשין צריכין לקיים נדרו וא"כ מכח מתנת שכ"מ זכו מקבלים אחרים כיון שחזר מן הקדש אין להקדש בתורת מתנת שכ"מ ולאחרים יש להם זכיה בתורת מתנת שכ"מ ואפי' לדעת הרא"ש דהקדש קיים כיון שמת פקע נדרו וכמ"ש וזכו מקבלי המתנה זה הנרא' לענ"ד ברור. אמנם קשה דמשמע מפוסקים דהקדיש וחילק לעניים ומת ולא חזר בו דודאי צריכין לקיים הצואה ואמאי הא כיון דמספקא לן בחילק לעניים אם חוזר כשיעמוד והיינו משום דמספקא שמא גמר להקדיש מחיים וא"כ כשמת נימא שמא גמר להקדיש מחיים ואם כן תו ליכא משום מתנת שכ"מ וכמ"ש הרמ"א בסעיף ט' דמתנת שכ"מ שכתוב בו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין דדין מתנת שכ"מ אינו אלא היכא שדעתו לאחר מיתה וא"כ לא זכו עניים בתורת מתנת שכ"מ ומדין נדר אין היורשין צריכין לקיים נדרו. והנה בטור וש"ע לא כתבו אלא עמד וניחא אבל מדברי האחרונים משמע דאם מת ולא חזר ודאי צריכין לקיים ההקדש ואמאי דהא אם הכוונה היה מהיום לית בי' לא משום מתנת שכ"מ ולא משום נדר וצ"ע בזה וע' בריב"ש סי' ר"ז בצוואה שכתוב בי' שאף אם יתרפא תהי' צוואה קיימת דהוי דברים בעלמא שהרי אין כאן שכ"מ וכל שמוציא צוואתו מכלל שאר צוואת שכ"מ אין מקיימין דבריו כדי שלא תטרוף דעתו כמו שאין מקיימין מתנת שכ"מ במקצת אפי' כשמת אלא בשקנו מידו כו' שלא תקנו חכמים אלא כשחלה החולי אשר ימות בו וכוונתו להקנות מחמת מיתה שלא יהא צריך לדרכי הקנאות אלא דבריו ככתובין ומסורין. וכן נמי מה דאמרינן בגמ' שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו חילק כל נכסיו מהו היינו לו' אע"ג דנותן כל נכסיו לאחרים איכא אומדנא מחמת מיתה הכא גבי הקדש והפקר וחילוק לענים איכא למימר דלאו מחמת מיתה עבד אלא כבריא ואינו חוזר ובהקדש והפקר אף בבריא דבריו ככתובין ומסורין וגבי חילק לעניים נמי באמירה בעלמא סגי כדדרשי' בפיך זו צדקה אי נמי דמיירי באחת מדרכי הקנאות דלאחרים אפילו בקנין אם עמד חוזר ובהכי איבעי' לן אבל לא לו' דמה שאינו קונה בבריא יקנה משום אומדנא בשכ"מ כשנותן במתנת בריא אז כשמוצי' צוואתו מכלל צוואת שכ"מ עכ"ל וא"כ מבואר דחילוק לעניים אינו אלא משום בפיך זו צדקה וכיון דנודר ומת אין היורשין צדיכין לקיים נדרו היורשין פטורין לקיים את הצוואה ולפי מה דמספקא לן דלאו מחמת מיתה עבד אלא במתנת בריא א"כ אפילו מת ולא חזר אין היורשין צריכין לקיים הצוואה אלא כשחילק לעניים באחת מדרכי הקנאות ומת ולא חזר ודאי היורשין צריכין לקיים דבריו דממ"נ או במתנת בריא או במתנת שכ"מ כיון דלא חזר הו"ל לפחות מתנת שכ"מ. ולפי שמדברי האחרונים בתשובות נראה פשוט בחילק לעניים ומת ולא חזר דצריכין היורשין לקיים הצוואה וגם מדברי סמ"ע שכת' דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור קודם שמת ולפי מ"ש אפילו לא חזר ומת נמי אין בצוואה כלום ומטעמא שכתבנו וצ"ע:

כדי פרנסתו. עמ"ש בסי' צ"ח סק"ו:

גוסס מתנתו מתנה. בקידושין פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ט) תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לו' זה בני בכורי וכו' וחכמים אומרים אינו נאמן ופריך לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא ופריך פשיטא מגו דאי בעי יהיב לי' כולי' נכסי' ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופי' רש"י דנתינה דגוסס לאו כלום היא ובתוס' הקשו מהא דתנן פ' מי שאחזו שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין וכן מהא דאמרי' פ' כל הגט במביא גט ממד"ה והניחו חולה דנותנו בחזקת שהוא קיים ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא דשמא מת אלמא דגוסס דבריו קיימים ע"ש. ובאשר"י כת' דהאי דפ' כל הגט שאני דנתנו לשליח כשהוא בריא אלא שהניחו גוסס דהשתא אין אנו צריכין לדבריו ולענין זה הרי הוא כחי ע"ש ומוהרי"ט בחידושיו כת' לדברי תוס' יש לו' כיון דאלו נתנו בידו לא מהני כיון שהוא גוסס על ידי שליח נמי לא מהני דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחו מצי עביד ע"ש ועמ"ש בסי' קפ"ח סק"א ושטת תוספות שם דגוסס דבריו קיימים והכא גבי מתנה היינו טעמא דלא מהני משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימים והא דנקט גוסס ולא נקט חולה שנשתתק משום דמסתמא יתרפא ויהי' בידו להקנות אבל גוסס אין רגילות להתרפא וחולה נמי שנשתתק והרכין בדאשו דבריו קיימים עכ"ל:

וראיתי בס' גט פשוט סי' קכ"א ז"ל ואי' למידק אם כוונת תוס' במ"ש דמתנ' גוסס אינו כלו' כשאינו יכול לדבר משום שאינו שפוי בדעתו מהו זה שהוקשה להם דלא נקט חולה שנשתתק כו' הלא התי' מבואר בו משום דסתם חולה שנשתתק שפוי בדעתו כו' ולכן יראה לי דהתוס' מפרשי כפי' רשב"ם פ' י"נ בנכסים שנפלו לו כשהוי גוסס ואין יכול לדבר ואין בו כח ליתן וכוונת דבריה' הוא זה דבגמרא הקשו יכיר למה לי אי לימא לתת לו פי שנים פשיטא דנאמן מגו דאי בעי יכול למיתבי' לי' מתנה ואוקמא דקרא איצטרך בנכסים שנפלו לו כשהוי גוסס ואין יכול לדבר וכיון דא"י לדבר ולומר אני נותן מתנה זו לפ' אע"ג דע"י שאלה אם שאלוהו אתה רוצה ליתן מתנה זו והרכין בראשו והוא שפוי בדעתו הוי מתנה מ"מ כיון דהוא לבדו אינו יכול לדבר אלא צריך שיאמרו לו אחרי' והוא ירכין בראשו לית כאן מגו דאי בעי מיתבי' ליה ולכן איצטרך יכיר דנאמן לומר זה בני בכורי לתת לו פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלית ביה מגו דאי בעי למיתבי' לי' כיון שאינו יכול ליתנו לו ע"פ דיבורו לבד אם לא על פי שאלת אחרי' וירכין בראשו ובכה"ג לא חשיב מגו זו היא כוונת רשב"ם למדקדק בדבריו כו' וזו היא ג"כ כוונת תוס' דמפרשי כפי' רשב"ם והקשה להם מה דלא נקט חולה שנשתתק דבי' נמי לא חשיב מגו ותירצו דלא נקט חולה שנשתתק משום דמסתמא יתרפא מה שאין כן גוסס דאין רגילות להתרפא כו' ע"ש. אמנ' כן דבריו עריבים וחביבים אבל אינו עולה פירושו כלל לא בגמר' ולא ברשב"ם דמפירושו נראה שהוא מפרש דאומר זה בני בכור כשהי' גוסס ומש"ה לית ליה מגו דבידו למיתבי' לי' כיון שאין יכול לדבר ותלוי ביד אחרי' לומר לו אתה רוצה ליתן וא"כ למה אמרו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הא הנכסים יכול להיות אצלו מימים ושנים אלא כיון דהכרה על הבכור הוא בשעה שהוא גוסס לית ליה מגו כיון דאין בידו למיתבי' אלא ביד אחרי' שישאלוהו. ומדנקט בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס משמע דהכרה על הבכור אמר בעודו בריא אלא דפריך שם מגו דאי בעי למיתבי' כוליה וכר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ולזה משני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלאו בר אקנויי וכיון דלפי פ' גט פשוט גוסס נמי שפוי בדעתו אין אנו צריכין לדיבורו ולא לדיבור אחרי' שישאלוהו אתה רוצה ליתן כיון שנתן כבר. ועוד דלדבריו צ"ל דהכרה על הבכור הי' ע"י אחרים כיון שאינו יכול לדבר וזה אינו עולה בסוגיא כלל שאמרו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס והכרה היה כבר בעודו בריא ומגו דאי מיתבי' לי' נמי כבר בשעה שאמר זה בני בכור וזה פשוט ועיקרא דמלת' כמ"ש מוהרי"ט בחידושיו בכונת תוס' דכל שאינו מדבר הוא בחזקת שאינו שפוי בדעתו ולכן הקשו אמאי לא נקט חולה שנשתתק דנמי הוי בחזק' שאינו שפוי וכתבו משום דמסתמ' יתרפא ואח"כ כתבו דחולה יכול להרכין אבל גוסס אפי' להרכנה לא חזי ע"ש. וא"כ גוסס שאינו יכול לדבר בין לפי' רש"י בין לפי' תוס' אין מעשיו כלום אפי' נתן כל נכסיו שיהי' לו ואליבא דר' מאיר דאית לי' אדם מקנה דשלבל"ע כיון דבשעה שנפלו הנכסים לאו בר אקנויי הוא ל"מ אלא בגוסס שיכול לדבר לדעת תוס' מעשיו קיימים ולשטת רש"י כל גוסס אפי' יכול לדבר אין מעשיו כלום. ובשטת רש"י דס"ל דגוסס אין מעשיו כלום קשה לי מהא דאמרי' פ' י"נ (דף קל"ז) מודה רשב"ג דאם נתנו במתנת ש"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ומי אמר אביי הכי והא אתמר מתנת שכ"מ מאימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה ומסיק הדר בי' אביי מהאי וממאי דמהאי הדר בי' דלמא מהא הדר בי' לא ס"ד דתנן זה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ופי' רשב"ם ושמעי' מיני' דלאחר מיתה קא מגרש לה וה"ה למתנתו דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום ע"ש ולפי שטת רש"י דגוסס אין מתנתו וגיטו כלום א"כ אפי' עם גמר מיתה נמי לא הוי גט דה"ל גוסס ואין לומר משום דהתם כבר נתן הגט בידה בעודו ברי' דהא בנכסים שנפלו כשהו' גוסס נמי כבר נתן בעודו ברי' דהמגו דאי בעי למיתבי' היינו בעודו בריא אלא משום דנכסים נפלו כשהו' גוסס ולאו בר אקנויי הוא בשעת גמר הקנין וא"כ ה"ה בגט עם גמר מיתה לאו בר מגרש הוא וע' בתשובת הרא"ש כלל פ"ד סי' א' ע"ש שכ' דכל מתנת שכ"מ ליתי' למקנה בעולם בשעת קנין בין למאן דאמר עם גמר מיתה בין למאן דאמר לאחר מיתה ע"ש והובא בס"ק א' ע"ש ומשמע דעם גמר מיתה חשיב ליתי' למקנה בעולם וקשיא מהך סוגי' הנז' וצריך עיון:

המפרש בים. והוא דעת הרי"ף והרמב"ם דכל אלו ארבעה ה"ל כמצוה מחמת מיתה והוי ככתובי' ומסורים ובאשר"י כ' שהר"ר יונה חולק על רב אלפס ע"ש וגם הרב המגיד כ' שהר"ר יונה והרמב"ן חולקין בזו על רי"ף ורמב"ם וע' בנימוקי יוסף פ' מי שמת שכ' על דברי הרי"ף ז"ל ומתוך דברי הרב ר' יונה למדתי דהרבה מהם הולכין להשתקע שם ומש"ה יהבי דאפשר דמספקי אם ישתקעו ולפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפי' במתנה במקצת ובקנין חוזר כדין כל המצוה מחמת מיתה עכ"ל ונראה מזה דהרב ר' יונה ס"ל כרי"ף ורמב"ם ואפשר דהר"ר יונה ס"ל דלענין חזרה הוא דהוי כמצוה מחמת מיתה דכיון דנתן ע"מ להשתקע שמה וחזר לביתו מש"ה הוי המתנה בטילה אבל לענין מתנה שיהיו דבריהם ככתובין ומסורין בלי שום קנין כדין מצוה מחמת מיתה בזה הוא דפליג על רי"ף ורמב"ם דגם בשכ"מ לא תיקנו שיהי' דבריו ככתובין ומסורין בלי שום דרכי קנין אלא כדי שלא תטרוף דעתו עליו הוא דמקנה באמירה אבל מפרש בים ויוצא בשיירא אינו קנין באמירה גריד' אלא דמלשון הנ"י שכתב על דברי הרי"ף ומתוך דברי הר"ר ר' יונה למדתי משמע דהר"ר יונה נמי ס"ל כרי"ף כבר כתבו ברא"ש ובבה"מ דהר"ר יונה חולק ובטור כתב בשם הרא"ש דאין סברא לומר במפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין במקצת לו' דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן ע"ש ומשמע דאפילו לחזור במתנתן כשחזרו לביתם נמי לא הוי כמצוה מחמת מיתה:

שכתוב בו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת ברי' וצריכה קנין. והוא בנ"י פ' מי שמת בשם הרמב"ן ע"ש וכ"כ בריב"ש סי' רי"ז בצוואה שכתוב בה שתהי' קיימת גם אם תתרפא וע"ש שהעלה דאין בה ממש ומשום דאין כאן שכ"מ ואין במקום זה לקיים דבריו כדי שלא תטרוף דעתו עליו שמעתה בריא הוא וכל שמוצי' צוואתו מכלל שאר צוואת שכ"מ אין מקיימין דבריו שלא תטרוף דעתו עליו כמו שאין מתנת שכ"מ במקצת אפי' כשמת אא"כ קנו מידו דכיון שדעתו להקנות לעולם הרי הוא כבריא אע"פ שהוא שכ"מ ואין חוששין לטירוף דעתו ה"נ כיון שהוא רוצה להוצי' צוואה זו מכלל צוואת שכ"מ אין בדיבורו כלום ואין מקיימין דבריו ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד לישב קושיות תו' פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) בהא דאמרי רב ושמואל שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ופריך עלה מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא אמר תנו נותנין והא מלוה ע"פ היא ורב ושמואל דאמרי תרוויהו מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין. והקשו תו' ז"ל וא"ת והא דברי שכ"מ ככתובין ומסורין מאחר דאם כתבו ונתנו היו נותנין השתא אמאי אין נותנין כמחלק כל נכסיו וי"ל דלא דמי דהיכא דנותן מטעם מתנה בודאי תיקנו שיהיה ככתובין ומסורין שמא תטרף דעתו עליו אבל מצוה להם ליתן מכח מלוה ולא מטעם אחר אין לו אלא מכח מלוה כאשר בתחלה והלכך אין נותנין עכ"ל. ולפמ"ש הריב"ש והנ"י דבאומר מהיום דכיון שרוצה להקנות לעולם הרי הוא כבריא כו' א"כ זה שאמר מלוה לפ' בידי תנו לו הרי שרוצה להקנות מהיום אפי' אם יתרפא כיון דהוא רוצה לפרוע חובו וא"כ תו לית ביה תקנת שכיב מרע ודוק. וע' בפ' אע"פ (כתובות דף נ"ה) ושם הוכיחו דרב אזיל בתר אומדנא מהאי מתנתא דהוי כתוב בי' כד קציר ורמי בערסי' ואמר רב ארכבי' אתרי ריכשי ע"ש. דכיון דכתוב בי' קנין הוי כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר והוי כמתנת ש"מ שאם אמר הלואתי לפ' הלואתו לפ' ובשטה מקובצת שם הקשה דהיכי מוכח דאזיל בתר אומדנא דהא משום דאלים לי' כח קנין ס"ל דהרי היא כמתנת בריא והרי הוא מפורש כן בהדי' ואין כאן אומדנ' וכיון דעביד כן כד קציר ורמי בערסי' אלמא רבעי דליהוי דידיה נמי כדין מתנת שכ"מ ותרי ריכשי מפורשין בה בהדי' ואין אנו צריכין לאומדנ' ע"ש ועמ"ש תוס' בזה ונראה דכיון דכת' כל נכסיו בשטר ובקנין והרי הוא רוצה להקנות הכל מעכשיו וא"כ נהי דהי' דעתו שיזכה נמי במתנת שכ"מ כגון דכתוב בי' כד קציר ורמי על ערסי' הא כל שמקנה מהיום אינו מועיל דברי שכ"מ וא"כ אמאי הוי הלואתו לפ' אע"כ דאזיל בתר אומדנא וס"ל שהי' דעתו דכי שראוי לקנות בקנין ובשטר ליהוו כמתנת בריא ומהיום וכל מה שאינו ראוי לקנות ע"י קנין ושטר כמו הלואה לא יקנה מהיום אלא לאחר מיתה כדין מתנת שכ"מ וא"כ ע"כ דאזיל בתר אומדנא דבלא אומדנא ודאי כיון דהקנה בקנין אחד ובשטר אחד ודאי הכל נעשה על זמן אחד ומהיום וא"כ לא קני כלל בתורת מתנת שכ"מ אלא משום אומדנא פלגינן דיבורי' דידי' ואמרי' דראוי לקנין בקנין ומעכשיו ושאינו ראוי לקנין יהי' לאחר מיתה ובתורת מתנת שכ"מ ודוק:

שמא נשארו לו נכסים אחרים ברא"ש כת' הטעם משום דמספיקא לא מבטלינן המתנה ע"ש ומה"ט נמי פסק בספיקא דהקדיש וחילק לעניים דמספיקא לא מבטל ההקדש וע"ש ובסמ"ע סק"י הקשה על הש"ע דס"ל בהקדש וחילק לעניים דבטל ההקדש מספיקא ואלו כאן ס"ל ומספיק' לא מיבטל המתנה ע"ש ולא קשה מידי דכבר כתב הרשב"א בהא דאמרי' שמא יש לו נכסים אחרים הוא משום דהקנין מורה שיש לו נכסים במדינה אחרת דאם אין לו נכסים למה לו הקנין הא דברי שכ"מ כמסורין אלא משמע דרוצה ליתן מתנת בריא ומשום דיש לו נכסים במדינה אחרת ע"ש וא"כ לא קשה מידי וכן בנימוקי יוסף שם כת' וז"ל ואע"ג דה"ל לאוקמי ממונא בחזקת מארי דספק הוא כו' מ"מ כיון דאוקמה מתני' באומר כל נכסי משמע דהכא אמר שדה פ' לפ' ומדקאמר הכי ולא קאמר כל נכסי מוכח מלתא שפיר דאית ליה עוד נכסים במדינה אחרת כו' ע"ש ולפמ"ש בנימוקי יוסף נמי לא קשה מידי. וע' משנה למלך פ"ט מזכי' שהקשה על האי דרשב"א מהא דתנן לא כת' בה שכיב מרע והנותן או' שכ"מ הייתי והמקבל או' בריא היית דפליגי ר"מ וחכמים והא ודאי בקנין איירי דבלא קנין ליכא מתנה כלל וכיון דהיה קנין נימא דודאי בריא היה כיון שאין דרך מתנת שכ"מ להקנות בקנין ע"ש ונראה דהתם משום ריעותא דאיתיה בגוה במה דלא כת' בה כד הוי מהלך על רגלוהי בשוקא וכדאמרי' שם בגמ' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ד) וכן אמר רבא ראיה בעדים א"ל אביי מ"ט אילימא מדכולהו כתיב בהו כד הוי מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכ"מ היה אדרבה מדכולהו כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב ביה הכי ש"מ בריא הוי איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מארי' וא"כ היינו טעמא דלא מחזקי' אותו בברי' אע"ג דכתב בה קנין מה שאין דרך לכתוב כן גבי שכ"מ משום דלא כת' בה כד מהלך כו' ש"מ דשכ"מ הי' ואע"ג דלא כתב בה נמי כד קצר כו' מידי ספיקי לא נפקא כיון דאית בי' נמי ריעותא דלא כת' בה כד מהלך וכו' אבל היכא דליכא שום ריעותא אמרי' מדקנו מידו ש"מ שרצה ליתן מתנת ברי' ומדאמרי' מ"ט אלימ' מדכולהו כתיב כד מהלך והא לא כת' בה הכי ש"מ שכ"מ הי' אדרבה כו' ולמאי צריך הוכח' בשכ"מ הי' מדלא כת' כד מהלך תיפוק לי' דלא ידעי' אי ברי' אי שכ"מ מוקמינן נכסי' בחזקת נותן. ולפמ"ש הרשב"א דקנין מורה שהי' מתנת ברי' דגבי מתנת שכ"מ לא הי' צריך קנין לזה מקשו אביי מ"ט דהא כיון דכתיב קנין ש"מ ברי' אילימא מדכולהו כתיב כד מהלך והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכ"מ ומש"ה אע"ג דכתיב בה קנין מרע לי' במה דלא כת' בה כד מהלך אדרבה מדכולהו כתיב כד קצר והא לא כת' הכי ש"מ ברי' הוי וכיון דלא מוכח מתוך הכתב א"כ ראוי לו' שהי' ברי' מצד הקנין דמורה שהי' ודאי מתנת ברי' וכמ"ש הרשב"א לזה משני איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ומידי ספיקא לא נפק' ואין הקנין מכריע הספק כיון דאית בה ריעותא דלא כתב כד מהלך וכמ"ש ואוקי ממונ' בחזקת מארי':

מתנת שכ"מ אין צריך להקנותה זה חוזר אמ"ש הטור והמחבר בריש סי' רמ"א ז"ל הנותן מתנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין אין המקבל זוכה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהן וקמ"ל כאן דה"מ במתנת בריא אבל במתנות שכ"מ אין צריך להקנותם כו' ותקנת חז"ל הוא מפני היראה שיטרוף דעתו של השכ"מ שיצטער שימות ולא יקיימו דבריו אחריו במה שמצוה כי אין בכל שכ"מ עת וזמן להקנות בקנין לכל אחד מהענינים כפי הדין וכיון דא"צ קנין אם אירע דעשה השכ"מ קנין במתנתו מגרע גרע ולא תתקיים מתנתו כמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' זה סי"ז דהא בהא תליא דכיון דאינו צריך קנין והוא עשה קנין גילה דעתו דמתנתו יהיה כמתנת בריא בקנין וזה פשוט דאין דעתו להקנות המתנה כ"א אחר שימות ואין קנין לאחר מיתה:

א"צ להקנותה היינו דוקא בשכ"מ שחילק כל נכסיו או כשהוא מצוה מחמת מיתה בפירוש וכמ"ש בסמוך בס"ז ע"ש:

ככתובין וכמסורין דמי פירוש אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונים לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומה"ט יכול להקנות נמי ש"ח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושיעבודיה ומסר הכתב ליד המקבל וכמ"ש לעיל בסי' רמ"ח וע"ש בפרישה:

דמיד שמת נפלו נכסיו כו'. ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין שאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה נפלו כבר הנכסים לפני יורשים ולא כע"ש שכתב הטעם מלבו ע"ש שהאריך בזה וע' מ"ש לקמן:

שכ"מ שכתב כל נכסיו כו' המתנה בטלה נראה דה"ה אם היה לו חוב אח ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכולה אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ אם עמד חוזר דלא עדיפא המחילה דהחוב מקנין בשאר דברים:

אע"פ שקנו מידו אם עמד כו' האי רבותא דקנה מידו כדי של"ת הלא הקנין מגרע גרע בשכ"מ דהרי בעי יפוי כח (כנ"ל) דהוא דוקא לענין אם עמד דה"א אף שעמד מ"מ לא יכול לחזור ממתנתו כיון שנתן לו בקנין וה"ל כבריא שנתן בקנין קמ"ל דלא דכיון שחלק ונתן כל נכסיו אנן סהדי דכוונתו בקנינו הי' דוקא לכשימות הא אם יעמוד יחזור בו משא"כ אם לא היה מתנתו בכל נכסיו וכמ"ש בסמוך:

ואפילו אם התנה כו' דלא תקנו חז"ל שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו כנ"ל משא"כ בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יוכל לחזורבו אם לא שעשה קנין גמור אזה בפירוש דאז ה"ל ככל מתנות בריא דעלמא:

אבל אם הודה על נכסיו כו'. פירוש אם אמר אתם עדי דליכא למימר שלא להשביע את עצמו או את בניו הורה כמ"ש בסי' ל"ב ופ"א או שאמר תנו כמ"ש בסי' רנ"ה או בשאר לישני דנתבאר דלא שלא להשביע אמר כן ולהשטות בלא"ה ליכא למיחש אף אם היה הודתו ע"י תביעה דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפי' אם ידוע לנו שלא היה של זה שהודה לו מעולם אפ"ה אמרינן שמ"ה הוציא מתנתו בלשון הודאה כדי שלא יהיה יוכל לחזור בו ועפ"ר שם הוכחתי זה ושכ"כ התו' ולא כע"ש שכתב ז"ל ואצ"ל אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה כו' דאכתי איכא למיחש שמא שלא להשביע אמר כן:

ואם הקדיש כל נכסיו כו'. איבעיא דלא איפשטא הוא בגמ' אם לדמותו למתנה לאחר שלא גמר להקנותו כי אם לאחר מיתה א"ד כיון דהיה מוטל על ערש דוי דעתו לגמור ולהקדיש שהזכות דהקדש יעמוד לו שהשם ישלח לו רפואה ופסק המחבר כמ"ד דהמוציא מיד היורשים עליו הראיה:

ולא כדברי החולקין עפ"ר שכתבתי טוב טעם לדברי החולקין והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן והרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין ואמרי' דיש לו יותר וצריך קנין ואם עושה קנין א"י לחזור בו (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סעיף י') אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ואם אין לו יותר הדין נותן שיכול לחזור בו אם עומד אף שקנו מידו בק"ס וכמ"ש בסמוך ה"נ כל אמירת גבוה דהיינו להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקיר וגם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דמי דהוא עדיף מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא הי' גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ולקמן בסעיף י' פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו אינו יכול לחזור ס"ל דאין הדינין דומין זה לזה ועבד"ר שם כתבתי קצת טעם לחלק בינייהו:

וכן דין הקדש כדין מתנה שיכול לחזור בו כו' פירוש בעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין ולתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון:

ממכרו קיים כבריא. פי' כשמכרם לו באחד מדרכי הקנינים ופשוט הוא:

אם המעות עצמן קיימין כו'. דאז אנן סהדי דמ"ה החזיק דמי המכירה עצמן בידו דבאם יעמוד יחזיר להן מעותיו:

אלא בנותן כל נכסיו כו'. דאז אנן סהדי דלא גמר להקנותו אפי' הקנה לו בקנין כדלקמן סעיף י"ז בסעיף ט' אלא אם ימות דחזקה אין אדם נותן כל אשר לו לאחרים והוא ישאל על הפתחים:

לא מהני תפיסה כלום. וכ"כ הטור והמחבר לעיל ס"ס קכ"ה ע"ש וצ"ע דפתח במסירה דכתב דוקא במתנה כזו מהני מסירתו וסיים בתפיסה ועד"מ ס"ו שכתב שם כמו כאן בקיצור ושם כתבתי שמקור הדברים הן מהמרדכי פרק מי שמת והעתקתי שם לשונו ע"ש וכאן אכתוב כלל הדברי' והוא שתדע שיש תרי מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי שיזכה בו בתורת קנין (ואף שבסי' קצ"ח נתבאר דלא מהני מסירה כ"א בספינה ובעלי חיים היינו דוקא כעין מסירת אפסר ע"ש אבל מסיר' גמור' מהני) אבל לא שיקחנה מיד אל ביתו ויש מסירה שנותן החפץ בידו שיקחנו מיד חל ביתו ויזכ' בו מיד בזיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני סתם מסירה דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ול"ש לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנות שכ"מ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקי"ל שאפ"ה יכול לחזור בו אבל מסרו לידו בתורת זיכוי שיזכה בה מיד ויקחנו לביתו בכה"ג ודאי לא יכול לחזור בו ולתנו לאחר אם לא שעומד מחליו דחוזר בו ולקחו לנפשו וגדולה מזו כתב רבינו בשם הרמ"ה בס"ס קכ"ה דאפי' אם מסר שכ"מ "לאחר וא"ל הולך זה לפלוני אינו יכול לחזור בו ולתנו לאחר אפי' עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאז אמרי' דאדעתא דהכי ודאי לא נתן ע"ש שכתב מלתא בטעמא וכן פסק שם בש"ע ומ"ש דברי שכ"מ ככתובים וכמסורין דמי לאו למימרא שהם כמסירה גמורה לשם זכייה שהרי יכול לחזור בו ולתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין דמי ולענין שאם מת קנה לו למפרע כאלו עשה בה מתחלה מסירה או משיכה ובזה דברי מור"ם מ"ש בד"מ ובש"ע מבוארים דבא לומר דל"ד קאמר שמתנה במקצת צריכה ק"ס דה"ה מסרו לידו כדי לקנות ע"י כך נמי קנין הוא וקני לה כשהיא מתנה במקצת אבל במתנת שכ"מ שיכול לחזור בו דהיינו מתנת שכ"מ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו לא מהני ואפי' תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו תפיסה אא"כ מסרו השכ"מ לידו לתורת זכייה גמורה שיזכה בה מיד ובכה"ג איירי רבינו לקמן בסעיף כ"ב שנמסר לידו לתורת זיכוי גמור ובהא איירי נמי לעיל ס"ס קכ"ה ודו"ק (ואין להקשות דהל"ל בקיצור דלהכי סיים בתפיסה לרבותא דאפי' תפיסה לא מהני דכל שלא ידענו דיש מסירה טובה ובמסירה גרוע אין בתפיסת' רבותא אבל לפי מ"ש א"ש דקמ"ל דאפילו מסרו לו במסירה הגרוע וגם תפסו מעצמו ל"מ עד שימסרו לידו במסירה גמורה וק"ל) ומה שתמ' מור"ם ז"ל בש"ע בסי"ג על דברי רבינו דמ"ש מתפיס' לק"מ ע"פ מ"ש ודו"ק:

אפי' כל שהוא. דימהו להכותב כל נכסיו לאחר או לאשתו או לבניו המבוארים לעיל בטור ובדברי המחבר בסי' רמ"ו דשם בשייר כ"ש ממש סגי וכמ"ש שם ובפרישה כתבתי קצת טעם דאף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחי' וכנ"ל מ"מ לפעמים משתכר בכל שהוא עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמ"ש רז"ל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחר הון רב דאמרי' שמא מעיסתו קימץ כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ב ע"ש:

כדי פרנסתו. ל' הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל ויראה שיעור פרנסתו אם הוא עובד אדמה ששייר קרקע כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו ואם מסתפק בסחורה או ברבית ששייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח ע"כ וכן דעת בעל העיטור דבעינן כדי פרנסתו אלא שנסתפק בשיעורו וכ' דאיכא למימר כדי פרנסתו לי"ב חדש כדאמרינן גבי נכסים מרובים עכ"ל הטור. ונראה דהרא"ש לא ס"ל דסגי בי"ב חדש מדקאמר שישאר כדי שישתכר מהריוח כו' כיון ששייר כ"כ קרן כדי שישתכר מהריוח י"ב חדש בודאי שיוכל להתפרנס ממנו גם משם והלאה ודוחק לומ' דמיירי בצוה דלאחר י"ח חדש יקחו גם זה הקרן מידו גם ראייתו דבעל העיטור מנכסים מרובים לא קי"ל בהו כרב דאמר י"ב חדש כ"א כשמואל דאמר עד שיבגרו או עד שיתארסו וכמ"ש בפרישה (ושם כתבתי כוונת הטור למה סיים כדברי בעל העיטור ולא כדברי הרא"ש) ומור"ם שסתם וכ' די"א דבעינן ששייר כדי פרנסתו ג"כ משמע דס"ל כדי פרנסתו כל ימי חייו וכסתימת דברי הרא"ש כנ"ל ולא "כע"ש דכ' דסגי בשיור כדי חיותו י"ב חדש וכדעת ב"ה הנ"ל. וזולת טעם דברי הנ"ל ה"ל לילך אחר הכלל המע"ה והרי הנכסים הן בחזקתה נותן. ומה שסתם מור"ם וכ' כדי פרנסתו ולא כתב ג"כ ופרנסת בני ביתו כל' הרא"ש הנ"ל (וא"ל דס"ל דמסתמא הוא כן דהא לענין ערכין ובסידור ב"ח לאו הכי הוא כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' צ"ז ע"ש) נראה דה"ט דס"ל למור"ם דגם הרא"ש לא כ' כדי פרנסת ביתו כ"א במשייר קרקע דאז הוא בודאי א"י לבדו לחרשה ולזרעה ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכות עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכים בני ביתו לעזרו ומ"ה הדין נותן שצריך שיהא בה שיור ג"כ כדי פרנסתן משא"כ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי מור"ם ודו"ק ועפ"ר:

וכיוצא בהן. פי' כשאינו חלש כ"א באבר אחד ולא נתפשט חולשתו בכל גופו עדיין בזה לא אמרו שדבריו ככתובין וכמסורין דמי:

אע"פ שלא אמר שמצוה כו'. ר"ל אפ"ה אם נתן או חלק כל מתנותיו בפעם אחד מקרי מתנות שכ"מ לענין דאם עמד יכול לחזור אף דהיה בקנין אבל מ"מ אינו דומה אם מצווה בפי' מחמת חולה לאינו מצוה דאם מצוה מחמת חולה או שהוא אחר ג' ימים אפי' לא היה מתנתו כ"א במקצת ובקנין אם עמד חוזר וכמ"ש מור"ם אחר זה ויתבאר בסעיף ז' וי"ז:

ואם השיב על לאו לאו כו'. שם בא"ע נתבאר דשואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוון בהן הן כו' ג"פ ע"ש וקיצר כאן וסמך אמ"ש שם:

אפי' יש בה כו'. הטעם דכל דלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלא מחמת מיתה נתן דא"כ הי' נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנתו המקצת דינו כמתנת שכ"מ בכולו מסתמא וק"ל ולא כע"ש שכתב ז"ל שכשפירש שנותן מחמת מיתה יש לחוש יותר לטירוף הדעת כו' ואין טעם לדבריו וק"ל:

המפרש בים או יוצא בשיירא כו' עיין באשר"י והטור הביאו בקצרה דכתב דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשייר' ונותנין במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמרו כתבו גט לאשתי אע"ג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריהן אבל לענין זה למה יחשוב כותייהו הלא דעתם לחזור עכ"ל בקיצור והנ"י כ' בפ' מי שמת (דף רל"ב ע"א) בשם ר' יונה משום דהרבה בהן הולכין להשתקע שם ומ"ה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפי' נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה עכ"ל ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

בד"א דמתנת שכ"מ במקצת בעי' קנין בסתם כו' זה הדין כבר כתבו המחבר בס"ז ומ"ש שם הוא מדברי הטור שכ"כ בסי"א ומ"ש המחבר כאן הוא מדברי הרמב"ם כתבו הטור ג"כ בסי"ד והא דחזר וכתבוהו הוא מפני שני דברים שנתחדשו בו האחד ללמדינו דאם אמר בפירוש שנתן המקצת במתנת שכ"מ ה"ל כאלו אמר בפי' שנתנו מחמת "מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא דין השני דמסיק וכתב ז"ל וכן מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' וק"ל:

ואם יש בו קנין אינו קונה כו' כ"כ ג"כ הטור והמחבר בסמוך בס"ס י"ז אפי' במצוה מחמת מיתה ע"ש:

כמיפה את כחו עמ"ש בסמוך טעם דיפוי כח וענינו:

ויש אומרים דה"ה מתנת שכ"מ שכתב בו כו'. פי' המחבר איירי כששמענו מפי השכ"מ שציוה במעכשיו ובא מור"ם להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כתוב כן בהצואה הבאה לפנינו ולא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כתב כך הסופר והשכ"מ דעתו הי' להקנותו דוקא אם ימותו כדרך סתם צוואות שכ"מ:

ולא אמרינן בזה שט"ס הוא. כתב כך לאפוקי ממ"ש הרב ב"י והביאו בד"מ וכתב ז"ל ואם כתב בהצואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב"י שכתב שקנה בה בכה"ג משום דתלינן בט"ס ואני השבת לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מוהר"ם מפאדוה ז"ל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים ע"ז וע"ל סימן רנ"ג עוד מזה עכ"ל ד"מ:

שהדבר הגלוי שהן כל הנכסים כו'. פי' שאין אנו יודעין משום נכסים שיש לו עוד אפ"ה אמרינן דיש לו נכסים במקומות אחרים וה"ל כמתנת שכ"מ במקצת דלכ"ע אם קנו מידו ועמד דא"י לחזור בו אבל לענין אם מת בלא קנין ובאו היורשין לחזור בהן בטענ' שהיתה מתנות שכ"מ במקצת בלא קנין בזה כתב המ"מ בשם הרמב"ם דאין שומעין להן לגרוע חלק המקבלים אבל הרא"ש והטור כתבו דבכל ענין חשבינן ליה כמתנת שכ"מ במקצת וזה היה כונת מור"ם ז"ל שהוסיף על לשון המחבר (שהוא כלשון הרמב"ם) שני תיבות וצריכה קנין והוא מלשון הטור ור"ל דאם לא קנו מידו ומת יכולין היורשים לחזור בהן ועפ"ר:

חוששין אנו כו'. כן הוא לשון הגמרא ומצינו לשון חוששין בין לקולא בין לחומרא כמו דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו וכן הרבה ועפ"ר גם עיין מה שכתב בס"ג שהרא"ש מדמה לזה מקדיש נכסיו בשעה שהיה שכיב מרע ושהמחבר חילק ביניהן:

עד שיאמר כל נכסי שהן אלו. פירוש ל"מ אם אמר סתם שנתן לו כל נכסיו דבמשמעותו בכל מקום שהן הן בכאן הן במקום אחר אלא אפי' לא אמר ליה אלא אני נותן לך כל נכסי שהן אלו וקחשיב והולך שדה פלוני ופלוני נכסיו שיש לו בכאן הגלוים מ"מ כיון דהזכיר לשון כלתו לא חיישינן דאית ליה עוד במקום אחר ועפ"ר ודו"ק:

או שהוא מוחזק שאין לו נכסים כן הוא לשון הגמר' ובטור כתב שרשב"ם פירשו שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ושר"י כתב שאין צריך עדים אלא בחזקה בעלמא סגי וסתימת דברי המחבר משמע דס"ל ג"כ כפירוש ר"י ועוד דא"כ ה"ל זו ואצ"ל זו במאי דכת' לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וק"ל:

בין אם נתן לשנים כאחד. והוא הדין למאה כאחד. וכדמסיק: (הגה וכתב בתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' ס"ו דראובן שהיה בידו ספרים של שמעון ושמעון נתן במתנת שכ"מ כל אשר לו לבתו וראובן אמר שציווהו להקדיש הספרי' ופסק דבתו זכתה בספרי' וע"ש שהאריך ד"מ י"ז):

כמי שנמלך כל הראשוני' כו' כן צריך להיות כל הראשוני' וה"פ ואם הפסיק כמי שנמלך פי' מתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן מתנות עוד לאחרים ומ"ה הפסיק ואח"כ נמלך בדעתו ליתן גם להאחרים וה"ל דינו הכי כל הראשוני' יש להן דין מתנות שכ"מ במקצת שהרי הפסיק ג"כ ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת וכ"כ בטור ע"ש:

ואפי' נתן לשנים בשטר כו'. פי' ולא אמרי' אלימא מילתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוה חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפני עצמו וכן מוכח בנ"י ע"ש:

ונתן אותו מקצת לאחרי' כו'. ז"ל נ"י שם דכשנתנו לאחרי' סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומ"ה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכ"מ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתו דלא במתנת שכ"מ יהיב להראשון אלא במתנת בריא וא"כ בלא קנין להראשון אי אפשר עכ"ל:

לא נתבטל מתנה של אחרים כו' נראה דמה"ט הוה כמתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין מיהו י"ל דגם בזה מהני ליה מה שחלק וכתב תחלה כל הנכסים בינו ובין יורשיו למחשב מתנה בכולה וכבר נתבאר דאם מתחלה במתנת כולה בא לידו אף שחוזר במקצת אם פירש דבריו דאינו חוזר בכולה דקנה הראשון המקצת בלא קנין וה"נ קאמר דאף דחזר ולא פירש דבריו הא אמרי' דחזרה מבניו ויורשיו לא מחשב חזרה ואם לאחר שחזר מבניו נשאר אותו חלק אצלו נראה דפשיטא דצריכים גם הראשוני' קנין וצ"ע:

והשני יש לו דין מתנת שכ"מ במקצת. שהרי שייר לנפשו המקצת שחזר בו מהראשון ולא נתנו להשני:

ראשון קונה אפי' לא מת. עפ"ר שם כתבתי דנראה דאף (אם) לא הפסיק בין נתינת הראשון להשני אפ"ה קנה הראשון דאפי' אם לא מת כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנ' שכ"מ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר להשני בלשון מותר מחשב מתנת הראשון כמתנת שכ"מ במקצת ומ"ה חזר וכתב הטור והמחבר דין זה וגם אם הקנהו להראשון בקנין ולהשני בלא קנין יש גילוי דעת דלהראשון הקנהו בתורת מתנת שכ"מ במקצת ולהשני במתנות בכולה:

שכיב מרע שכתב לא' וכו'. ☜ ועיין בב"י סי"ז שהאריך בשם הרשב"א בדין יעקב שנתן קרקע א' לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה ולאחר כמה שנים ציוה יעקב מחמת מיתה וחילק נכסיו ונתן אותו קרקע לשמעון בנו וציוה לכתוב בסוף הצוואה שכל מי שיבא לערער על הצוואה לא יטול בנכסיו כו' ופסק דשמעון לא זכה כלום ואף דראובן אין יכול להחזיק בקרקע מכח התנאי דאביו כל ימי חייו מ"מ יזכו בה יורשי ראובן עכ"ל ד"מ סי"ז:

בין בכל בין במקצת. הטור כתב על לשון הרמב"ם ז"ל ול"נ דמתנות שכ"מ במקצת דינו כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו עכ"ל והמ"מ והב"י כתבו דאיירי שפירש דבריו שנתנו לו בתורת מתנות שכ"מ ע"ש והוא הוא מ"ש מור"ם כאן בהג"ה אם פירש שיהא במתנת שכ"מ כמ"ש בסעיף ט' עכ"ל וטעות סופר נפל בדפוס שקבעו הג"ה זו לפני זה שלא במקומו ובש"ע עם הגהות כתיבת יד של מור"ם מצאתי בהדיא שכתבוהו אמ"ש המחבר בין במקצת וכמ"ש ובע"ש השמיטו לגמרי ולא שם לבו למ"ש ואולי כוון למ"ש בדרישה שגם התוס' כתבו דמיירי אפי' במתנה במקצ' וכתבתי ישוב לתמיה' הטור ע"ש:

בין לעצמו בין לאחר. ע"ל ס"ס קכ"ה דכ' הטור בשם הרמ"ה דא"י לחזור בו ל תנו לאחר אחר שנתנו ליד השליח ע"ש וצריך לומר דהתם מיירי דנתנו ליד השליח ליתנו ליד המקבל מיד וכיון שהוציא הממון כ"כ מרשותו ס"ל דאינו יכול לחזור בו אף שעדיין לא בא ליד המקבל והכא מיירי דאמר למזכ' שלא יתנהו לו עד שימות ועפ"ר:

ואפי' כתב וזכה להראשון כו'. כן הוא ג"כ ל' הגמ' והטור כתב בו ב' פירושים והאחד מהן הוא פי' ר"י והרא"ש שפירשוהו דאפי' כתב ומסר הכתב ליד המקבל וגם זיכה המתנה להמקבל ע"י אחר כגון אם הם מטלטלים ונתנן ליד אחר שיזכה בהן להמקבל ואם היה קרקע אמר לאחר לך חזק וקני לפלוני אפ"ה יכול לחזור בו עד שיקנהו לו ג"כ בקנין דאז אמרי' דכולי האי לא עביד ליה אם לא היה דעתו להקנותו לו בהקנא' גמור' במעכשיו וה"ה קנין בלא זיכה לו ע"י אחר ג"כ לא מהני אף אם כ' ומסר לו השטר ודו"ק:

האחרון קנה כו'. עיין בטור סכ"ב דכתב ז"ל ודוקא במיפה כחו דשני כו' והמחבר ומור"ם השמיטוהו ונראה דטעמייהו הוא כמ"ש בפרישה דלא הצריכוהו יפוי כח דהשני אלא כשג"כ יפוהו כוחו דהראשון אבל אם לא יפה כוחו דשום א' ג"כ קנה השני וכמ"ש הטור בהדיא בסל"ב ע"ש מ"ש עוד:

דתפיסה לא מהני כו'. נראה דר"ל אם המקבל בעצמו תפסן לא מהני ויכול לחזור בו ומה שמסיק וכתב מיהו השכ"מ או שלוחו נתנוהו ליד המקבל משמע בטור דמהני ושלא ידענ' מנא ליה כונתו במשמעו' הטור נראה דהוא ממ"ש הטור בענין זה בסכ"ב ז"ל וכן אם כתב לו שטר למסרן לידו וזיכה לו המתנה ע"י אחר כו' עד אפ"ה יכול לחזור בו אם אין בו קנין כ"ז שלא הגיע המתנה ליד המקבל עכ"ל משמע ומוכח מדיוק דבריו בהדיא דאם הגיע ליד המקבל דאינו יכול לחזור בו ומ"ש מור"ם דלא ידע מנ"ל ע"ל בס"ס קכ"ה דכ' רבינו בשם הרמ"ה ג"כ דאף אם שליח השכ"מ כבר נתנו ליד המקבל בציווי השכ"מ אפ"ה אם עמד יכול לחזור בו מיהו י"ל דשאני הכא דמיירי דכ' ומסר השטר וגם זיכה המתנה ליד אחר דזה ס"ל להטור דכ"ע מודים דתו לא מצי למיהדר ביה כאלו ג"כ קנה מידו דנתבאר דאינו יכול לחזור בו וכ"כ בד"מ בעצמו בס"ו דיש לחלק בזה ע"ש ועוד יש לחלק דלא כ' שם דיכול לחזור אלא בעמד משא"כ כאן דאיירי דחזר בלא עמד וכמ"ש בסעיף ד' בביאור דברי המרדכי והוא שייך למ"ש כאן ועפ"ר:

בכל מיני הקנאות יכול לחזור בו. הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו:

שנותן במתנת בריא פי' בהיותו מצוה מחמת מיתה גמר להקנותו בפירוש במתנת בריא:

דינו כשכ"מ. פי' לענין זה דאם כ' ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה וע"ז כתבוהו הטור ג"כ ע"ש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בסעיף ז' שהן מחולקין:

לפי שיצא עליו קול. עפ"ר שם כתבתי בשם הרשב"א דכ' דהאדון עצמו יודע שיצא עליו קול מיד שהוא בן חורין וא"א לחזור בו דאין בן חורין נעשה עבד ומ"ה גמר וזיכהו לעצמו מעכשיו עכ"ל והוצרך לפרש כן דהאדון עצמו יודע דאל"כ היו לחז"ל ליתן עליו חומרות עבד דלא לישא בת חורין ע"ש:

אין בדבריהן כלום כו' ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש כי לא זיכה להן בחייו כלום אלא התנאי היה עם האשה שלא תיטול כתובתה אלא שליש נכסיו כו' ע"ש:

שנתנה בקנין לא קנה. כבר כתבתי טעם הדבר בריש סי' זה סעיף א' שחז"ל תקנו שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וזה שלא רצה ליתן כ"א בקנין סודר או בשטר או באחד משאר דרכי הקנאות בריא גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז"ל אלא שיהיה כשאר קנינים מ"ה לא מהני אא"כ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוס' עשאה דאזי קנה:

ואפי' נכתבה המתנה בשטר ומסר כו'. בסמוך בס"ח יתבאר דהיינו דוקא בשטר דכ' בו הקנין דהיינו שדה נתונה לך דה"ל קנין דמתנת בריא כו' ע"ש:

וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא. כן הוא ל' הגמ' והפוסקי' וקאי אאם קנו מיני' בק"ס דאז צריך לכתוב לו שקנין זה עושה לו לתוס' חיזוק על מה שכבר זיכהו כתקנת חז"ל בכתיבה ומסיר' והיינו מתנתא דא וה"ה אם כ' בשטר שדי נתונ' לך וכתב לו בצדו שכתיבת קנין בשטר זה הוא נוסף על מה שכבר נתנו לו באמירה דמהני ועפ"ר:

כאלו כ' יפוי כח. פי' כאלו כ' לו שקנין זה היא נוסף וק"ל:

דהוי ליה כאלו הקנה לו מטלטלים עם הקרקע של מקבל. גם בד"מ כתוב כן בשם הרשב"א דה"ל כאלו הקנה לו מטלטלים בקרקע של מקבל אבל לא משמע לי כן מל' רשב"א הכתוב בזה התשובה בסי' תתפ"ב כי ז"ל שם שכיב מרע שנתן קרקעות ואגבן כל נכסיו לא זכה במטלטלין מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה וה"ז כמקנה מטלטלין אג"ק של עצמו שלא קנה כו' עכ"ל נראה דמור"ם פי' של עצמו דכ' רשב"א דר"ל של המקבל ואינו מובן לי כן שא"כ מאי נתינת טעם הוא מ"ש מפני שלא קנה הקרקעות עד לאחר מיתה אדרבה הל"ל מפני שקנה הקרקעו' מיד לאחר מיתה נמצא שהקנה לו אג"ק של המקבל ועוד למה לא נאמר שאז יקנ' גם המטלטלי' אגב הקרקעות יחד בשעת יציאת נשמתו וה"ל ככל הקנאות מטלטלי אג"ק דקנאן המקבל מהנותן יחד וכמו שנאמר ויתן להם אביהם כו' עם ערים בצורות נמצא שלא היו הקרקעות של המקבל קודם המטלטלי' אלא קנין דשניהם באין לו יחד ועוד איך נפרש של עצמו על המקבל והמקבל לא נזכר במשמעות הל' דלפניו דהרי לא כתב ה"ז כמקנה ליה כו' דנאמר דשל עצמו אתיבת ליה קאי דר"ל המקבל ועוד דא"כ למה כ' זה לפשיטות דהמקנה מטלטלי אקרקע של המקבל דלא קנה המקבל דכיון דקרקע של אדם קונה לו מה שלוקח או נתן לו מאחרים וכי משום דא"ל קנה אגב קרקע שלך יגרע לכן נלע"ד דשל עצמו דכ' הרשב"א ר"ל של הנותן וה"פ שכ"מ זה שצוה ליתן לראובן קרקעותיו ואגבן מטלטלין אם היה דעתו ליתן לו במתנת שכ"מ לא ה"ל להקנות אג"ק אלא הל"ל קרקעי ומטלטלי תנו לראובן דאז קנה גם המטלטלי שהרי דבריו כמסורין דמי אלא ודאי גילה בזה דעתו שלא נתן לו המטלטלין במתנת שכ"מ אלא שיש להסתפק בדעתו אם רצה שיקנה המטלטלין מיד קודם מותו אג"ק או היה דעתו שיקניהן אחר מותו אג"ק וס"ל לרשב"א זה לפשיטות דאם היה דעתו שיקניהן אחר מותו אג"ק דלא קנאן דאין קנין לאחר מיתה ונשאר לפנינו לומר דדעתו היה שיקניהן מיד בחייו אג"ק ע"ז קאמר הנתינת טעם דלא קנאן בזה כיון דקודם מותו עדיין הקרקעות של הנותן היו שהרי לא קנאן עד לאחר מותו ואין אדם מקנה אג"ק אלא כשקנין שניהן אתא ליד המקבל יחד ונלע"ד להגיה בד"מ וכאן בהג"ה ש"ע תיבת "נותן במקום "מקבל וע"ד מה שכתבתי ודו"ק (ובמ"ס איתא בהדיא של מקנה):

ואין צריך בזה יפוי כח. ז"ל ריב"ש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין:

אין כותבין ונותנין. פי' אחר מית' אין נותנין לו השטר אף אם כבר כתבוהו מחיים וכדמסיק אבל אם נתנוהו מחיים קנה אפי' בלא יפוי כח וכדמסיק בס"ס י"ט ומטעם שכתבתי שם וכ"כ הרמב"ם והמ"מ והב"י כ' דגם דעת הראב"ד (והביאו הטור בס"ס ל"ד) הוא כן ודייק לה מדכתב אפי' אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו פי' המתנה ולא כתב רבותא אפי' אם נכתב ונמסר להמקבל מחיים אין נותנין לו המתנה ש"מ דס"ל ג"כ דאם נמסר לו מחיים דנותנין לו המתנה:

הא דאמרינן אפי' הגיע כו'. קאי אמ"ש בסי"ז ופי' דבריו כאן דהיינו בשטר שכתב בו שדי נתונה לך דהוא א' מקנינים דקונים בו מתנת ברי' ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו אבל אם צוה ליתן מתנה ואמר לעידי הצואה שיכתבו הצוואה ויתנהו ליד המקבל בזה נתחלק הדין דאם כתבוהו ולא מסרוהו השטר ליד המקבל עד לאחר מיתה לא קנה דכיון דצוה להן לכתוב וליתן חיישינן דלא גמר להקנותו כ"א עם שטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם מסרוהו לידו מחיים קנהו ובפרישה ☜ כתבתי דהרא"ש והטור ס"ל דאפי' אם קנה מיניה בק"ס על המתנה אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל:

וכן אם כתב בכתב ידו. פי' דלא אמר לו בע"פ שדי לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צואתו וקנה ולא אמרי' דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכת' בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכ' בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא:

שהשני קונה אפי' בלא יפוי כח. עיין מ"ש בסי"ג דנראה מוכח מדברי הטור דהיינו דוקא בדלא יפה כח להראשון אבל אם יפה כח להראשון אז לא קנה השני בלא יפוי כח דבהא ליכא למימר הטעם דמסיק ז"ל דקנין דשני לאו לגרוע אתא אלא שהוא סבור כו' שהרי פיחת לו במה שמיפה כח דהראשון ולא דהשני ודמזה איירי מ"ש הטור בסכ"ב שלא קנה השני אא"כ יפה כחו ע"ש ודו"ק:

שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו'. פי' מש"ה יפוי כח או שיבא השטר לידו מחיים אבל כשבא לידו מחיים מהני אפי' בלא יפוי כח וכנ"ל וכאן פירש לנו דדוקא בכה"ג הוא דבעי' אחד מהן אבל שכ"מ שנראה מדבריו שהוא כמסדר עניין צוואתו ומצווה לכתוב ולתנו לו אז א"צ שום אחד מהן לא יפוי כח וגם לבא לידו מחיים א"צ ועפ"ר והמחבר שמסיק וכתב וא"צ יפוי כח קיצר דבריו דהל"ל וגם לא בעי' שבאה השטר צוואה לידו בחיי הנותן ועפ"ז נתבאר מ"ש מוהר"ם בהג"ה אחר זה ז"ל וכבר נתבאר בסי"ט דבעינן כו' אות ההג"ה קאי אמ"ש בריש הסעיף דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ועמ"ש שם ודו"ק:

וכן שכ"מ שאמר תנו כו'. זה קאי אליבא דכ"ע וקמ"ל אע"ג דאמר אח"כ כתבו ותנו אפ"ה אמרינן דלא נתכוון ליתן לו דוקא בשטר וכ"כ בטור וק"ל:

לא לחזור בו ממתנה כו'. פי' שלא יקנהו בדבור בעלמא כ"א עם קבלת השטר וכנ"ל:

והעדים כותבים כו'. פי' לפי מ"ש דיש חילוק בזה מ"ה יזהרו העדים שלא יכתבו איך שאמר להו כתבו ותנו כו':

אפי' במיפה את כחו כו'. עד משום מצוה לקיים דברי המת והא דבאומר כתבו ותנו אף דמיפה כחו לא אמרי' דהיפוי כח עושה כאלו לא אמר כתבו וכדאמרי' בשכיב מרע והוי ליה כאלו אמר תנו לחוד ואזי נותנים משום מצוה לקיים דברי המת דאמרי' כן אפי' בבריא לי"א זה שאני הכא שהוא בריא ואינו יודע שימות ובוודאי כוונתו שיקנה דוקא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל כשלא אמר כתבו גילה דעתו דאינו מבקש שטר כלל:

משום מצוה לקיים דברי המת. ולי"א זה והוא דעת ר"י כתבו התו' והרא"ש דגם מתנות שכ"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצו' לקיים דברי המת ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלו' שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכ"מ אם היה בכלה איכא כיון דהוה שכ"מ בשעת אמירה וכמש"ר ג"כ בס"ס קכ"ה ועפ"ר:

אם מחיים כותבין ונותנים כו'. פירוש נותנין בשליחתו שא"נ שדי נתונה לך שקונין קרקעות בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה הנ"ל וה"ה שאר מטלטלים דאינן נקנין בשטר כ"א במשיכה או בהגבהה כמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ז ע"ש:

אין כותבים ונותנים. דאין שטר לאחר מיתה:

אא"כ קנו מידו. דאז משמע שקנו מיניה בחייו דבריא או בשכ"מ במתנה במקצת זכה בהשדה מיד ואף שאמר כתבו ותנו אינו אלא לראייה בעלמא ואין הקנין תלוי בהשטר:

מתנה קשורה כו'. פירוש שטר מתנת שכ"מ וכן הוא ל' הטור והוא מפ' י"נ ופירש רשב"ם שם דלרבותא כתב קשורה על יריכו דאף דליכא למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנהו לו:

וקנו מידו כדי לייפות כו' פי' יפה כחו דהמקבל בקנין זה שכתב בשטר וקנין זה הוא נוסף על מתנת' דא וכנ"ל דבלא יפוי כח דקנין פשיטא לא יתנהו משום דגילה דעתו שיקנהו בקנין ואין קנין לאחר מיתה כנ"ל לפי טעם שכתב רשב"ם שם עפ"ר. אבל על הכתיב' א"צ יפוי כח דלא בעינן יפוי כח להכתיבה אלא כשאומר תנו וגם כתבו לו שטר משא"כ כשלא אמר תנו אלא כתב בהשטר בכתיבת ידו שדי נתונה לפלוני וכמ"ש מור"ם בהג"ה סי"ט:

כל הדברים שבה קיימין. המ"מ שם בספ"ט דזכיה אדברי הרמב"ם שכתב כן שם כתב ז"ל נראה שהמחב' מפרש דבריו קיימין הנאמר במשנה די"נ דר"ל שאם זיכה במקצת לאחר אף כל השאר קיים (פי' אם כתב בשטר צוואה שנתן לג' ד' ונתן השטר לא' גם מתנת האחרי' קיים בנתינתו של זה) שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי מהמפרשי' שהיה מפרש זה כדבריו בכאן עכ"ל המ"מ שם גם הטור כתב שני פירושים על ל' המשנה זו בשם רשב"ם וראב"ד ואין שום א' פירשו בפי' זה דהרמב"ם ע"ש. ומיהו מוכח מפירושו דהרמב"ם דפי' מ"ש במשנ' אם זיכה בה לאחר דר"ל שרוצה לזכות לאותו שנתן בידו השטר והיינו כפי רשב"ם ולא כפי' הראב"ד שפירש שזיכה ע"י זה לאחר מיהו במ"ש בין מהיורשים בין שאינו מיורשים איכא למימר דס"ל דהרבותא הוא דאפילו אותו שנתן השטר בידו הוא אחד מן היורשים אפ"ה הוה נתינתו לידו גילוי דעת גם לאחרים שיתקיים מתנתן ג"כ דהיינו ע"ד פי' הראב"ד גם י"ל דכונתו הוא דאפי' זה שנתן בידו אינו יורש אפ"ה זכה לנפשו בקבלת השטר והיינו ע"ד פירשב"ם ועפ"ר ודו"ק:

וכן מי שכ' שט"ח כו'. פי' כמו דחיישי' במתנת שכיב מרע הנ"ל שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה להשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר:

ובמתנת ברי' בקנין כו'. פי' הנמצא ביד שליש יתנהו להמקבל והו' מתשובת הרא"ש הביאו הטור בס"ס זה והיינו מטעם דמיד משעת הקנין קנהו המקבל והשטר אינו אלא לראייה בעלמא ואע"ג דר"י והרא"ש ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הטור בסמוך ובס"ס ל"ט הא נתבאר שם דהיינו דוקא כשבא לסוף ליד המלוה או הלוקח מדעת הלוה או המוכר משא"כ כאן דכבר מת הנותן:

אין בדבריהן כלום כו'. עד וע"ל סי' ס"ו פי' דשם כתב מור"ם דהנתבע נאמן בשבועה לומר שלא הי' לו אז ולא אמרי' שם כאן נמצא כו' כמ"ש כאן ויש לחלק דשאני התם דהנתבע בעצמו חי וטען ברי שלא הי' לו אז מדבר שנתן ולכך נאמן בשבועה אבל קשה ממ"ש הטור והמחבר בסי' קי"ב ס"ג דשם כתב המחבר פלוגתא בזה ומור"ם כתב שם דהסברא הראשונה דס"ל דעל המקבל להביא ראיה נ"ל עיקר וא"כ תימ' למה לא גילה ג"כ דעתו כאן ויש רוצים לחלק בינייהו דכאן מיירי בנותן מטלטלים ולעיל בסי' קי"ב איירי בנותן קרקעות שלו דאם הי' לו אז הקרקעות קלא ה"ל והוי עדים שהי' בידו של הנותן מאז והוא דוחק. והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו כ"א במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידי דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה הי' ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משא"כ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כ"א ע"י עדים או שטר שקנאן וע"ל סי' קי"ב מ"ש עוד מזה:

שדברי שכ"מ ככתובין ועיין קצה"ח שחקר בהא שכתב הטור דזכה למפרע והב"י הקשה דהא אין קונה אלא לאחר מיתה שהקשה מהא דב"ב דף קל"ז דאמר גבי מתנת שכ"מ דאינו קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך וכו' אישתמיטתיה דברי המהרי"ט בחלק חשן המשפט סי' ע"ד שכתב וז"ל ליפוי כח עשאוה כמתנה מהיום ולאחר מיתה דשיעבודו חל מהיום וזכות לאחר מיתה וכו' ומיהו כי יהיב במתנת שכ"מ במקום אחריך קנה משום דאחריך דלאו מכחו קאתי אלא מכח הראשון שיעבודו וזכותו קודם וע"ש במהרי"ט ותבין שמכח דברי מהרי"ט נסתר למ"ש בקצה"ח ועס"ס קכ"ה דהעיקר דאינו זוכה למפרע רק כשאמר הולך דכזכי דמי בשכ"מ:

המתנה בטילה עש"ך ס"ק א' דהך דר"ה מיירי שמסרה להקדש שתהיה הקדש מהיום והוא תמוה דאי באמר מהיום ה"ל הקדש של בריא ואפילו לא מסר נמי ובאמת בלא"ה א"ש דברי הרשב"א דאפילו לא אמר מהיום כיון שמסר נהי דיכול לחזור אם עמד מכל מקום בחליו ודאי דא"י לחזור וכמבואר בס"ס קכ"ה ובב"ב שם באמר (מנהגם בידם) בחליו מיירי ועמ"ש בסימן רנ"ח וכן מ"ש בסמ"ע ס"ק ה' במחל חוב דאם עמד חוזר דלא עדיף מחילת חוב מקנין בשאר דברים יש לספק אם יכול לחזור בחליו אם נאמר דהוי כמסר לידו המתנה ושוב א"י לחזור בחליו א"ש דלא דמי דשם הוציא הדבר מרשותו מיד ליד בשעת הצוואה משא"כ הכא שלא הוציא הדבר מרשותו מעכשיו ולכך אפילו בחליו יכול לחזור אח"כ מצאתי בקצה"ח שכתב בפשיטות דאין יכול לחזור בחליו עיין שם אמנם כדברי הסמ"ע סימן קכ"ח ס"ק ל"ד שכתב וז"ל דשם אינו מוציא ממון מת"י בשעת הצוואה וכו' אלמא דבעינן דוקא שמוציא הממון מת"י ובלא"ה אפילו בחליו יכול לחזור ודבריו מסתברין דהא ודאי בכל שכ"מ איכא אומדנא שאינו נותן רק עד אחר גמר מיתה כמבואר בב"ב דף קנ"ז רק כשמוציא הממון מת"י לרשות חבירו יש הוכחה שהקנה לו מיד אבל בחוב שהיה כבר ת"י וליכא הוכחה מה"ת נתבטל האומדנא:

אבל אם הודה עסמ"ע ס"ק ט' שכתב הטעם דאמרינן דמש"ה הוציא המתנה בלשון הודאה כדי שלא יהיה יכול לחזור בו כו' והוא תמוה דהא אפילו מתנה בפי' שלא יהא יכול לחזור בו לא מהני כמ"ש הרב לעיל בהג"ה ואפשר שכוונת הסמ"ע כיון דאודיתא גופיה קנין הוא אפילו בבריא כיון דבהודאה אקני ליה ליכא למיחש כלל שכוונתו הוא להקנות לאחר מיתה דהא משום הכי הוציא המתנה בלשון הודאה שלא יהיה יכול לחזור בו והוי כמו שהקנה לו במעכשיו בקנין שלא יהיה לחזור בו דמהני כמ"ש הרב לעיל:

הקדיש כל נכסיו כתב בקצה"ח דלא איבעיא ליה בש"ס גבי הקדש רק לענין אם יכול לחזור כשעמד אבל לענין יורשים לא מספקא ליה דהצדקה הוא מטעם נדר והנודר ומת אין היורשים צריכין לקיים נדרו כו' עיין שם. ולפענ"ד הא ליתא דדוקא כשאמר אתן מנה לצדקה או תנו מנה לצדקה דעדיין חסר לקיים הוא מטעם נדר ואין היורשים חייבים לקיים נדרו אבל אם אמר הרי זו צדקה שהתפיס דבר מיוחד לצדקה שהדבר גופיה נתפס בצדקה וכבר נתקיים הנדר שנדר כדמוכח בנדרים דאפילו ע"י יד נתפס הצדקה ועיין בי"ד סימן רנ"ח דאפילו לשנותה אסור רק קודם שבא ליד גבאי מותר ללותה על מנת לפרוע ודאי דהיורשין חייבין ליתן ומוציאין מידם הצדקה שהתפיס ואם כן י"ל דבעיא של הש"ס הוא בכה"ג שאמר נכסים אלו לצדקה ועקצה"ח סימן ר"צ דהוכיח דאיכא שיעבוד נכסים לצדקה כמ"ש הכ"מ מהא דמי שנשתטה דגובין מנכסים ולמד הקצה"ח מדבריו דה"ה בנודר לצדקה דיש שיעבוד נכסים ולפענ"ד נראה דליתא דדוקא במה שמוטל על האדם לפרנס לקרוביו אפילו בלא נדר וכן על העיר לפרנס עניי עירם בזה כתב הכ"מ שהממון משועבד ומש"ה כל שמשועבד גופו ליתן לעניי עירו ע"פ אומדנא דב"ד הרי הממון שלו ג"כ משועבד אבל וכל שאינו מחויב מדינא רק מכח הנדר שנדר דומה לשאר נדר ואין היורשים מחוייבים לקיים נדרו אם לא כשאמר הרי זו לצדקה שנתפס גוף הדבר ונעשה צדקה אין היורשים יכולין לשנותה וכופין אותן שיתנו מה שהתפיס לצדקה:

דלא כדברי החולקין עסמ"ע ס"ק י' שהקשה דכאן פסק דלא כהרא"ש ולקמן בסעיף י' פסק כהרא"ש ועקצה"ח ולפמ"ש בכלל תפיסה א"ש בפשיטות דשם בסעיף י' הוא ספק במציאות ואין מבטלין קנין ברור מחמת ספק אבל הכא הספק בלשון אם היה כוונתו אפילו אם יעמוד או אחד מיתה כמו בשאר מתנותיו וכל שספק בלשון קיי"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא והיינו שאמרי' שאין כוונת המקדיש אלא על משמעות הודאי שבלשונו ולא על המשמעות הספק שבלשונו כמו בקידושין דף ס"ד גבי מי שיש לו שתי כיתי בנות וקידש את הגדולה וכן בנודר עד הפסח דאינו אסור רק כפי משמעות הודאי שבלשונו למאן דס"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא וגם האדם נאמן על כוונתו כמש"ל בכללי תפיסה בשם הר"ן ע"ש:

דין הקדש כדין מתנה עסמ"ע ס"ק י"א שהיה יכול לחזור בחליו. והנה בנימוקי יוסף דף רכ"ח ע"א כתב בהדיא דא"י לחזור בחליו וכשמת אח"כ הקדישו קיים ודברי הרב בהג"ה יש לפרש כמו שפי' בקצה"ח וזה יתבאר אי"ה בסי' רנ"ה אך בלא"ה קשה על הסמ"ע שכתב דאם מת אח"כ מחזיקו האחרון דמ"ש מהא דסי' רמ"ג סעיף כ"ד גבי זרק ארנקי דמחמת שהיא ספיקא דדינא הזוכה הראשון נקרא מרא קמא נגד הזוכה השני אף שהשני עשה קנין ודאי וה"נ כיון דהקדש הוא ספיקא דדינא ולא חזר בו לעצמו רק לאחר והספק נולד בין הראשון להשני לכאורה הראשון הוי מרא קמא נגד השני אמנם לפמש"ל דגבי הקדש כשהוא ספק בלשון שוב הוי כודאי דלא הוי הקדש מה שהוא בספק מטעם דלא מחית נפשיה לספיקא א"ש:

אם המעות עצמו קיימים אם עמד חוזר ברשב"א חלק ג' סי' קכ"ב כתב דדוקא כשחוזר בפי' מהני אבל לא נתבטל ממילא כשעמד ע"ש ועוד נלפענ"ד דדוקא אם עמד חוזר אבל כשחזר בחליו ומת אחר כך לא מהני החזרה דהא במכירה בעינן הקנין בריא במעכשיו כמ"ש הסמ"ע בס"ק י"ב ועיין בנ"י שלא תקנו דברי שכ"מ רק במתנה ולא במכירה וע"כ צריך קנין במעכשיו דבלא מעכשיו במטלטלין אינו קונה אפילו אי נימא דדעתו שיקנה עם גמר מיתה מ"מ הא הדרא סודרא למריה וע"כ צ"ל דהוי רק כתנאי מיתה במעכשיו ואם כן ממילא א"י לחזור כשמת בחליו:

לא מהני תפיסה עסמ"ע ס"ק ט"ו דאם מסר לו לזכות בו מיד א"י לחזור בחליו ע"ש ונראה דדוקא כשמסר לו הדבר עכשיו אבל אם היה כבר בידו והקנה לו יכול לחזור אף בחליו:

כדי פרנסתו משמע בתשובות הרא"ש כלל ע"ח סי' ג' דאם הוא חייב לאחרים נגד אותה השיור ששייר דלא חשיב שיור אמנם מדברי הנ"י דף ר"ך סוף ע"א משמע דאפי' חייב לאחרים נגד אותה השיור דחשיב שיור ונראה דכל חד לשיטתיה אזיל דהרא"ש ס"ל דבעינן שיור כדי פרנסתו ועסמ"ע ס"ק י"ז דהיינו שיתפרנס מהריוח כל ימיו ולפ"ז כשהבע"ח יטלו ממילא לא ישתייר לו כדי שיתפרנס מהריוח והנ"י אזיל בשיטת הרי"ף דס"ל בשיור כל שהוא סגי ועסמ"ע ס"ק ט"ז משום דלפעמים משתכר בכ"ש א"כ אפילו חייב לאחרים נגד השיור לא מיבעיא בלא הגיע הזמ"פ א"כ הא מה שהחוב מחויב להיות זמן מה ת"י עוד שוה כסף הוא דהא שמין את החוב כמה הוא שוה לזמן כמבואר במכות ג' א"כ הרי נשאר בידו כ"ש אך אפי' החוב הוא אחר זמ"פ מ"מ ס"ל דליכא אומדנא דמוכח די"ל שסבור הי' שהחוב יתעכב עדיין בידו שיהיה יכול להרויח כל שהוא קודם שיפרע ומהכ"ש שירויח ירויח אח"כ כדי פרנסתו:

גוסס עמ"ש בקצה"ח ועמש"ל בסי' רמ"ה מזה:

אפי' אם יש בו שיור עסמ"ע ס"ק כ"א עד דא"כ היה נותן כל נכסיו כו' אין זה הוכחה כלל דאימר רוצה להוריש השאר לבניו ולא היה צריך הסמ"ע לזה דהטעם פשוט דכל דנתן רק מקצת ליכא אומדנא דמוכח שכוונתו מחמת מיתה וממילא מתנתו קיימת דלא מבטלין קנין ברור בדליכא אומדנא דמוכח וכן בלא קנין המתנה בטילה דלא תיקנו מתנה בשכ"מ כ"א בידוע שנותן מחמת מיתה:

המפרש והיוצא בשיירא עסמ"ע ס"ק כ"ב שכתב וז"ל דאין טעם למפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין במקצת כו' לא דק בלישניה דבאמת אפי' בנותנין כל נכסים פליג הרא"ש והטור כמבואר בדבריהם עוד כתב הסמ"ע בשם הנ"י שכתב הטעם משום דהרבה מהן הולכין להשתקע כו' לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו כו'. ולפ"ז מ"ש המחבר דהוי כמצוה מחמת מיתה הוא לאו לכל מילי דודאי אם היה קנין באופן דלא שייך הדרא סודרא למריה כגון בשטר לא בעי יפוי כח דהא לא שייך בזה אין שטר לאחר מיתה וכן לענין מכר לא דמי וראיה מזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא הוי כמצוה מחמת מיתה רק לענין קנין דשייך ביה הדרא סודרא למריה כיון דאין דעתו להקנות עד אח"כ ולענין אם עמד חוזר ומשמע קצת מדבריו שאם היה בקנין בשטר דלא שייך בזה הדרא סודרא למריה וחזרו בהן קודם שנשתקעו ונשתקעו אח"כ דלא מהני החזרה דהוי כמקנין על תנאי וכיון שנתקיים התנאי נתקיים הקנין למפרע משא"כ כשלא היה קנין י"ל דלא תיקנו חכמים קנין שלהם רק שיחול אחר גמר השיקוע שנשתקע:

ומפרש שנותן הכל מעכשיו ומקנה לו מחיים הא שכתב דמקנה לו מחיים הוא לשון מיותר ולכן נראה שכוון למ"ש בב"י בשם הריטב"א וז"ל אם התנה בפי' שנותן מתנה קיימת לעולם וקנו מידו במעכשיו ה"ה כמתנת בריא ע"ש מוכח מדבריו דבקנין מעכשיו לחוד לא סגי עד שיתנה בפי' שיהיה ניכר מדבריו שנותן לו תיכף במתנת בריא וראיה לזה דהא מרא דהאי דינא היא הנימוקי יוסף ובעצמו כתב בדף רכ"ח ובדף רכ"ט דבעמד יכול לחזור בו אפי' אמר מהיום רק בחליו א"י לחזור בו וכן מוכח בגיטין ד' ט' בתו' ד"ה ואינו חוזר דמוקי לה באמר מהיום ודוקא בעבד אינו חוזר משום שיצא עליו שם בן חורין משמע דבמתנת ממון יכול לחזור אם עמד רק דעת הב"י הוא דא"י לחזור בחליו ע"ש ולכך הצריכו הפוסקים שיאמר בפי' במתנת בריא לענין דאפי' יעמוד א"י לחזור ועוד אני מוסיף דלפעמים אפי' בחליו יכול לחזור אפילו אמר מהיום דהא לכאורה תימא דהא אמר בגיטין דף ע"ב גיטו כמתנתו אלמא דבשניהם האומדנות שוות ובגיטין דף ע"ג אמרינן בש"ס אפי' אמר מהיום אם מתי הוי כאומר מעת שאני בעולם ועיין בתו' בגיטין ד' ע"ג בד"ה אמר רבה הטעם משום דדעת השכ"מ לאחר דגט כל מה שיוכל ואף שאמר מהיום הוי כאומר מחיים ועיין ב"י באה"ע סי' קמ"ח דה"ה באומר מעכשיו וא"כ הכא במתנה שכתב הנ"י דיכול לחזור כשעמד וע"כ דהוי כתנאי מהיום אם מתי א"כ מה"ת לא נאמר הכא ג"כ הכי ואפי' אומר בפי' מהיום וע"ת שימות נאמר דהוי כאומר מעת שאני בעולם וע"כ צריך לחלק דבשלמא בגט כיון דאין גט לאחר מיתה יש לומר שכוונתו לא הי' אף שאמר מהיום רק עד גמר מיתה ואמר מהיום רק כדי שיהיה הגט קיים אבל במתנת ממון של שכ"מ שיכול להתקיים אף לאחר מיתה א"כ אם לא היתה כוונתו רק שיהיה חל עם גמר מיתה א"כ למה אמר כלל מהיום מה הפרש יש לו בין אם תחול המתנה רגע אחת קודם גמר מיתה או רגע אח"כ וע"כ כוונתו מהיום ממש אך קשה דהא יש נ"מ גדולה דבמתנ' שכ"מ שחל אחר מיתה הוא כירושה ומזונות אלמנה ובנות גובין ממנה משא"כ מתנת בריא אף שחל שעה אחת קודם מותו אין מזונות אלמנה ובת גובין ממנה וכן נ"מ לענין אחריך דבמתנת שכ"מ גובה אחריך משא"כ במתנ' ברי' עם גמר מיתה וע"כ צריך לומר דהא שכתב הנ"י באמר מהיום דא"י לחזור בחליו מיירי באופן דליכא נפקותות אלו אבל במקום דאיכא נפקותות אלו נראה דאפי' בחליו יכול לחזור אם לא שהתנה בהדיא שמקנה לו ומחיים תיכף ובאופן זה מיירי המחבר והרב דהרב קאי על לשון המחבר שכתב ומקנה לו מחיים והיינו שפי' כמ"ש הריטב"א רק שהרב הוסיף שה"ה בכתב כן בשטר וכמ"ש הסמ"ע בס"ק ך"ו ועוד דהרמ"א לא כתב דינא דמהיום רק לענין דצריך קנין ולענין חזרה לא כתב כלל לכן נלפענ"ד הדבר ברור דבמהיום סתם יכול לחזור כשעמד וכמו שכתב התוספות והנ"י ואם הי' במתנה הלוואות שאינן נקנין בקנין לא נקנין להמקבל כיון דמהיום מתנת בריא הוא אבל אם כתב בשטר בכל לשון של זכות הוי יפוי כח וארכבי' אתרי ריכשי וקונה ההלואו' כשמת ולא חזר בו כמתנת שכ"מ כן מבואר במהרי"ט חלק ח"מ סי' נ' ע"ש:

והאחרון הוא מתנת שכיב מרע בכולה והיינו כשנתן לראשונים בקנין דאי נתן לראשונים בלא קנין הרי נתבטלה מתנת ראשונים וממילא מתנת הראשונים הוי שיור להאחרון וגם האחרון לא קנה ועיין בהגה' סמ"ע בשם תשובת הרא"ש והמעיין בהרא"ש שם יראה שיש חסרון דברים בכאן כי שם מיירי שהיה להבת שט"ח והיה כתוב בו מטלטלי אג"ק ומטעם טריפת בע"ח הוא ע"ש:

ראשון קונה עסמ"ע ס"ק ל"ח ועש"ך ס"ק י"ג שהגיה בדבריו שצ"ל לא הפסיק ועוד צריך להגיה בדבריו שצ"ל אפי' קנה הראשון אפילו אם לא מת ועש"ך שהדין עם הב"ח החולק על הסמ"ע ומהתימה על הסמ"ע שהוא עצמו כתב בפרישה שאין הדין ברור:

שכ"מ שכתב לאחד עסמ"ע ס"ק ל"ט שהביא בשם הרשב"א וקיצר בהעתקה וכצ"ל לא יטול ויהיה הכל לשאר אחיו וכו' דבלשון לא יטול לחוד לא יכול לסלק היורש מירושתו כמבואר בסי' רפ"א ונידון מ"ש הרשב"א דזוכין בו יורשי ראובן נראה דמ"מ אם דר בו שמעון אין יכולין יורשי ראובן לתבוע לשמעון שכר דירה כיון דראובן לא היה יכול להשכירה הוי כחצר שלא קיימא לאגרא שפטי' הדר כמבואר בסי' שס"ג ואפי' לכתחילה יכול שמעון לדור בו דהא זה נהנה וזה לא חסר כיון דראובן א"י לדור בו ולא להשכירו וגם א"י למחות בשמעון שרוצה לדור ועוד כיון שביתא מיתבא יתיב וגם ראובן נהנה בדירת שמעון ולכך יכול לדור בו שמעון אמנם אחר הבא לדור בו ודאי דיכול ראובן למחות בו דבעירעור כזה אינו כמערער על צוואת אביו שיכול הוא לערער שלא מתורת שהוא שלו רק מתורת שהוא ירושת אביו וכן נלפענ"ד שיכול ראובן ללות לעצמו מעות והבע"ח בא ונפרע ממנו כמבואר בב"ק דף ק"ט באסר נכסיו על בנו שלוה ובע"ח באין ונפרעין הימנו דכשהבע"ח מערערין הוי כיורשים המערערין וכ"ז שהוא אינו מערער לא מבטל התנאי כנ"ל:

בין לעצמו בין לאח' עסמ"ע ס"ק מ"א דאף דבסי' קכ"ה מבואר בזיכה ע"י אחר דא"י לחזור בחליו דהכא מיירי דאמר להמזכה שלא יתן לו עד שימות וכו' לא ידענא אמאי שינה הלשון שכתב בס"ק ט"ו שלא זיכה לו ע"י אחר רק לשם קנין ומ"מ נראה דהכוונה אחת היא:

ותפיסה לא מהני עסמ"ע ס"ק מ"ד ועוד יש לחלק וכו' דאיירי בחזר בלא עמד וכו' והא דברישא בכתב וזיכה לראשון וכ' וזיכה לאחרון דיכול לחזור אף בחליו מיירי באופן שכ' לעיל שלא זיכה לו רק לשם קנין ושלא יקחנו לביתו ומה שכ' הטור דכשהגיע המתנה ליד המקבל דמהני היינו כשזיכה לו באופן שיגיע מיד ליד המקבל שיקחנו המקבל לביתו אז מהני לענין שאין יכול לחזור בחליו ולפענ"ד נראה שזה התי' עיקר דלתי' הד"מ שתי' דמיירי בכתב ומסר השטר וגם זיכה דמהני תמוה לי דא"כ דמסיר' השטר מועיל לפעמים שלא יכול לחזור בו הדרא קושיות התוספות שהקשה בב"ב דף קנ"ב ובזה כתב וזיכה מהא דב"מ דף ט"ז דמוקי הא דמחזירין דייתיקי בשכ"מ דבר מיהדר הוא ע"ש הא אכתי יש לחוש שמא יביא המקבל עדים שזיכה לו המתנה ע"י אחר שאמר לו לך חזק וקני וכשלא יהיה השטר בידו אזי מתנת השני קיים וע"י מסירת השטר מתנת הראשון קיים דהא כשיהיה השטר ביד הראשון ונאמר חזקה ביום שנכתב נמסר שוב לא יכול לחזור בו ויהיה מתנת הראשון קיים והנה לפי מה שחילק הסמ"ע דבעמד א"י לחזור ובחליו יכול לחזור יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל במה שהקשה על הרשב"ם די"ל שהרשב"ם שכתב דזיכה היינו מסר לא מהני רק לענין שאינו יכול לחזור בחליו דבהא מיירי שם לענין דייתיקי מבטלת דייתיקי ע"ש ובב"מ דמחזיר דייתקי באומר תנו מיירי שכבר עמד ואמר תנו דאז בודאי מחזירין השטר דאין לחוש דשמא מסר דהא אפי' מסר נתבטל המתנה כשעמד:

שנותן במתנת ברי' ודוקא שפי' בהדיא שנותן במתנת בריא אבל קנין ומעכשיו לחוד יכול לחזור כשעמד אבל בחליו א"י לחזור וכמש"ל בשם הנ"י:

ויש מי שאומר דהנ"מ כשפי' בהדיא זהו דעת הרמ"ה בטור אבל הנ"י כתב בהדיא דאפי' באומר ווי דקא מית לא מהני:

דה"ה נמי מצווה מחמת מיתה בקנין וזהו דלא כמ"ש בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' נ' ע"ש:

דהוי כאילו הקנה לו עם קרקע עסמ"ע ס"ק נ"ד עד אלא שיש לספק בדעתו אם רצה שיקנה המטלטלין מיד קודם מותו וכו' והוא תמוה לפענ"ד מה"ת יש לנו לספק שרוצה להקנות קודם מותו כיון דבמתנת שכ"מ בכולה היא ומ"ש משאר קניינים כגון ק"ס וחזקה דאמרי' שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ועוד דהיה לו להרשב"א לומר בקיצור דכמו דשאר קניינים מגרעין כח מתנות שכ"מ כמו כן קנין אגב ולכן נראה דודאי כוונת שכ"מ הוא רק לאחר מיתה רק דהרשב"א אשמעי' דאפי' במקום דלא שייך לומר אין קנין לאחר מיתה כגון שהקנה בפי' שעה אחת קודם מותו או שאמר מהיום ולפמש"ל דלפעמים כשהשכ"מ אומר מהיום משמעות שלו היא מעת שאני בעולם כמו בגט והיינו שעה אחת קודם מותו דאז לא שייך הטעם דאין קנין לאחר מיתה ואפ"ה לא מהני הקנין אגב קרקע מטעם דהוי כמקנה אג"ק של המקבל והטעם דהא התוס' בספ"ק דגיטין כתבו דמתנת שכ"מ חל למפרע משעה שהקנה וקנין אג"ק מתחיל שעה אחת קודם מותו ובאותו השעה הקרקע הוא כבר שלו למפרע ולכך אינו קונה:

אף ע"פ שפירש שהמתנה לא תהא קיימת רק לאח"מ בריטב"א שהביא הב"י מסיים שמצרפין המהיום למה שאמר לאח"מ והוי כאמר מהיום ולאח"מ ע"ש ולפענ"ד נראה דא"א שהמתנה זו הוי כשאר מתנה דמהיום ולאחר מיתה דכשברי' נותן מתנה מהיום ולאח"מ הפי' הוא הגוף מהיום ופירי לאח"מ כשימות באיזה זמן שיהיה אז יש לו גוף ופירות משא"כ בשכ"מ שפי' שלא יהיה המתנה קיימת רק לאח"מ ע"כ כשימות מחולי זה קאמר דהא מצוה מחמת מיתה שמחולי זה ואם לא ימות מחולי זה לא יתקיים המתנה וא"כ ע"כ צ"ל שמהיום לא"מ דקאמר היינו בתנאי מיתה ואם עמד יכול לחזור בו וכמ"ש בנ"י כמש"ל בשמו:

הא דאמרי' עסמ"ע ס"ק נ"ז ובפרישה כתבתי דלהרא"ש וטור אפילו קנו ממנו בק"ס אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל מתנה עם הכתב ונתנו לו הכתב מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל ובש"ך השיג עליו וסיים וכן עיקר וכן נראה דבפרישה כתב זה לתרץ קושיות התו' והוא תמוה מאוד למעיין בדבריו בפרישה ע"ש:

וכן אם כתב בכת"י עסמ"ע ס"ק כ"ו וכוונת דבריו דלא אמרינן דהוי גילוי דעת שמבקש להקנותן בקנין מתנת בריא אלא שכתב בשטר (ט"ס השטר) שדי קנוייה לך והיינו שאמר לעדים כתבו ותנו שציוה לעשות שטר בעדים אבל בכתב בכתב שדי קנויה לך אינו אלא צוואה בעלמא (ט"ס הודאה) והיינו כיון שלא ציווה לעדים לעשות שטר וכן הוא בפרישה:

שהשני קונה אפי' בלא יפוי כח עש"ך ס"ק ך"ז שכתב דאם הקנה לראשון בקנין ולשני בלא קנין וקשה הא כיון דהראשון לא קנה הוי חלקו שיור להשני וכמו בסעיף י"ב בחזר ונתן מקצתן לאחר דגם השני לא קנה שחלק הראשון הוי שיור לשני ואין לחלק ולומר דש"ה בחזר במקצת דאמרי' דמסתמא חזר בכול' ואם כן אף השכ"מ ידע שחלק מתנת הראשון הוא שלו וממילא מתנת השני מתנה במקצ' הוא משא"כ כאן דחלק הראשון לא נתבטל רק מצד הדין ואולי השכ"מ לא ידע מהדין שהמתנת הראשון נתבטל מחמת הקנין וממילא מתנת השני מתנת שכ"מ בכולה הוא ז"א חדא דמאן לימא לן דלא ידע ואולי ידע ורצה לשחק גם בראשון גם בשני ועוד דהא כ' הפרישה בסי' י"א בחולק נכסיו בהפסיק בין א' לחבירו דגם מתנת השני בטל ואף שמתנת הראשון לא נתבטל רק ע"פ דין אם לא שנחלק דדין מתנה במקצת דלא מהני ידוע ומפורס' יותר ממתנה בכול' בקנין לכן נראה לפענ"ד דאין לדין זה שורש ועיקר נ"ל דמתנת שניהם בטל:

שמסדר ענינו וגו' צוואתו ומצוה לכתוב ה"ה אפי' ציוה לכתוב וליתן כמ"ש הסמ"ע בס"ק ס' שמצווה לכתוב וליתן לו וכו' ע"ש וקשה עלי לבאר החילוק דהא אם ציווה אחר כ"ד לכתוב וליתן מבואר כבר בסעיף ך"ב דלא נתבטל המתנה וע"כ דמיירי אפי' בתוכ"ד למתנה וא"כ אין לברר החילוק אימת מהני בלשון צוואה אפילו לא הגיע לידו השטר מחיים ואי מת בעינן שיגיע השטר לידו מחיים דוקא ואפשר דהחילוק הוא במחלק להרבה ב"א ואמר אחר צוואות כל אחד ואחד כתבו ותנו לו את השטר בעינן שיגיע השטר לידו מחיים אבל אם סידר כל הצוואה ואחר שגמר כל הצוואה אמר כתבו ותנו לכל אחד אפי' לא הגיע השטרות מחיים לידם קנו ויותר נראה דט"ס הוא בסמ"ע מ"ש וליתן ועיקר החילוק הוא בין אינו מצווה רק לכתוב בין ציוה ג"כ ליתן:

כאן נמצא עמש"ל בסי' ס' בזה:

מתנת שכ"מ א"צ להקנות. תיקנו חז"ל כדי שלא תטרף דעת השכ"מ:

ככתובין וכמסורין דמי. ואפי' אם הקנה שט"ח הוין ככומ"ס:

דמיד שמת. כיון שלא נתן בחייו כלום וקודם שנתנו האפוטרפסים לשם מתנה כבר נפלו הנכסי' קמי יורשים ושוב אין כח ביד האפוטרופסים ליתן:

המתנה בטילה ואפי' אם מחל לו החוב בכלל המתנה בטלה אף דמחילה א"צ קנין מ"מ אם עמד חוזר וע"ב דה"ה דיכול לחזור אף בחליו מהמחילה:

הודה. וכגון שאמר אתם עידי או שאמר תנו דליכא למימר דשלא להשביע הודה ולהשטות ל"ח דא"א משטה בשעת מיתה:

הקדיש כל נכסיו. איבעי' דלא איפשטא הוא אם לא גמר להקנותו רק אחר מיתה או שהי' דעתו להקדש מיד שמתוך כך ישלח לו השי"ת רפואה שלימה וע"ב אימת חייבים היורשים לקיים:

דין הקדש כדין המתנה. שיכול לחזור גם בחליו וע"ב דהרבה חולקים ע"ז:

ממכרו קיים. היינו כשהקנה לו בא' מהקנינים כבריא ואפי' מכר כולם בעינן קנין:

המעות עצמן קיימין. דאז אנן סהדי דלכך החזיק דמי המכירה בידו כדי שיחזור בו אם יעמוד וע"ב דבחליו לא מהני החזרה כשמת אח"כ וגם אם עמד לא נתבטלה המתנה עד שיחזור בו בפי':

ולא שייר דאז איכא אומדנא דלא גמר להקנותו עד לאח"מ דחזקה אין אדם נותן כל מה שיש לו לאחרי' והוא ישאל על הפתחים:

לא מהני תפיסה. היינו אם מסר לו השכ"מ שיזכה בו בתורת קנין ולא שיוליכנו אל ביתו דאז יש לו דין מתנת שכ"מ גמור שיכול לחזור בו אפי' בחליו אבל אם מסר להמקבל שיוליכנו לביתו מיד ואפי' אם מסרה לאחר שיזכה בעד המקבל ויתננו לו א"י לחזור רק אם עמד אבל לא בחליו אם יפה כחו בהשטר כמ"ש לקמן:

כל שהוא דלפעמי' יכול להשתכר מכ"ש הרבה כמ"ש בסי' ס"ב דאימר מעיסתו קימץ ושוב ליכא אומדנא:

כדי פרנסתו. היינו שיהיה יכול להתפרנס מהריוח או מפירות הקרקע אם קרקע הוא ואם הוא קרקע וצריך עזר בני ביתו לסייע בעבודת הקרקע צ"ל השיור גם כדי פרנסת ב"ב ואם הוא דבר שא"צ למלאכה רק לו א"צ שיהיה השיור רק כדי שיתפרנס הוא לבדו מהריוח:

המפרש בים. והרבה חולקים דלא השוו אותן למסוכן רק לענין גט דמהני כתבו בלא תנו משום דבהילי וטרידי אבל לענין זה לא הוי כמצוה מחמת מיתה כיון דדעתם לחזור והנ"י כתב הטעם משום דמן הסתם הולכין להשתקע והילכך כשלא נשתקעו חוזרין במתנתן וע"ב דלענין איזה דברים הם חלוקין ממצוה מחמת מיתה:

בפי' במתנת שכ"מ. פי' אף שלא אמר רק זה הלשון שנותן במתנת שכ"מ הוי כמצוה מחמת מיתה:

מעכשיו ומקנה לו מחיים וע"ב דדוקא שאמר בזה הלשון אבל אמר מעכשיו לחוד יכול לחזור אם עמד רק בחליו א"י לחזור ולפעמי' אף בחליו יכול לחזור:

שמקנה לו מהיום. והרב לא הוסיף על המחבר רק שאם נמצא שטר שכתוב בו מהיום לא דנינן בי' דין ט"ס ובעינן ג"כ וכתוב בו שמקנה לו מחיים כמ"ש המחבר וכמש"ל:

וצריכה קנין וממילא אם הי' בה הלוואות שאינן ניקנין בקנין אינו קונה המקבל אותן ואם כתב בשטר כל לשון של זכות הוי יפוי כח דארכבי' אתרי ריכשי וקונה גם ההלוואות:

כל נכסי שהם אלו. ומכ"ש כשאומר סתם כל נכסי:

או שהוא מוחזק. ובחזקה בעלמא סגי אפילו בלא עדים:

והאחרון הוא מתנת שכ"מ. וע"ב דדוקא כשנתן להראשונים בקנין דבלא"ה אף האחרון לא קנה:

בשטר אחד. אבל בב' שטרות לא הוי חזרה להשני:

וחזר בחלק היורשין. ואם נשאר אותו חלק אצלו צ"ע אם הראשונים צריכין קנין (סמ"ע):

ראשון קונה אם הוא כנמלך (ש"ך דלא כסמ"ע):

אפילו בלא קנין. פי' וכ"ש אם הוא בקנין ויפוי כח ודלא יפוי כח הקנין מגרע ולא קנה כלל (ש"ך):

שכ"מ שכתב לא'. ואם יעקב נתן קרקע אחד לבני ראובן במתנת בריא ואח"ז רב חילק נכסיו וציוה מחמת מיתה ונתן אותה הקרקע לשמעון ובסוף הצוואה כתב שמי שיערעור על הצוואה לא יטול כלום בנכסיו ויהיה הכל לשאר אחיו פסק הרשב"א דשמעון לא זכה בו כלום רק ראובן א"י לערער עליו כל ימי חייו ומ"מ זוכין בו יורשי ראובן וע"ב הרבה דינים בזה:

אם פי' שיהיה במתנת שכ"מ. הג"ה זו נדפסה שלא במקומה וצ"ל אחר בין במקצת שכתב המחבר:

בין לעצמו בין לאחר. ואף שסיים דאפילו זיכה ובסי' קכ"ה מבואר דבזיכה א"י לחזור בחליו שם מיירי שצוה לו מיד להוליכה לביתו משא"כ כאן מיירי שלא זיכה לו רק לשם קנין ולא ציוה ליתנו לו עד אחר מיתה ובזה צריך אפילו יפוי כח דבלא יפוי כח הוי כמתנת שכ"מ שיש בו קנין:

וכתב וזיכה לאחרון ואם הקנה להא' בלא יפוי כח מהני אף להשני בלא יפוי כח כמבואר לקמן סעיף כ':

משמע בטור דמהני. והיינו כשהגיע המתנה ליד המקבל בציווי הנותן ובזה מהני לענין דא"י לחזור בו הנותן בחליו אבל אם עמד יכול לחזור בו ושוב נסתלק תמיהת הרמ"א שכתב דא"י מנ"ל הדין זה דדין זה מבואר לעיל קכ"ה (סמ"ע):

אין בדבריהם כלום. כי לא הקנה להם בחייו כלום אלא שהתנה עם האשה שלא תטול כתובתה אלא שליש נכסיו ואגב אמר שלהיורשין לא ישאר רק שני שלישים:

שנתנה בקנין. דכיון שלא רצה ליתן כ"א בק"ס או בשטר או בא' משאר דרכי הקנאות בריא גילה בדעתו שא"ר בקנין שכ"מ שתיקנו חז"ל רק בקנין בריא ולא גמר להקנות אלא לאחר מיתה ואין קנין לאח"מ:

נכתבה המתנה בשטר היינו בשטר שכ' בו שדי נתונה שהוא קנין בריא ועיין בסעיף י"ח בדין שטר צוואה:

עם קרקע של מקנה. פי' כיון שהקנה לו הקרקע במתנת שכ"מ והמטלטלין אג"ק הרי גילה דעתו שרוצה להקנות לו המטלטלין בקנין אג"ק שהוא קנין בריא אלא שיש לספק בלשונו אם היה דעתו להקנות לו אחר מותו המטלטלין אג"ק או מיד א"כ ממ"נ לא קנה דאם היה בדעתו להקנות לו אחר מיתה המטלטלין אג"ק לא קנה משום דאג"ק הוא קנין ברור ואין קנין לאח"מ ואם היה בדעתו להקנות לו מיד לא קנה משום דהקרקע הוא עדיין שלו ואין אדם מקנה אג"ק של עצמו:

אין כותבין ונותנין. פי' אף אם כבר נכתב אין נותנין לאח"מ משא"כ בשטר קנין דהיינו שכתוב בו שדי נתונה נך אפי' אם כבר נמסר בחיים ל"ק כמו שמפרש דבריו בסעי' לט:

בכתב ידו. פי' דלא אמר כלל בע"פ שדי נתונה לך רק כ' בכת"י שדה נתונה לך כתיבתו היא במקום אמירתו דלא נחשב כשטר קנין:

שהשני קונה אפי' בלא יפוי כח ודוקח שלא יפה כח של הראשון אבל יפה כחו דהראשון השני ג"כ אינו קונה בלא יפוי כח:

שמסדר ענינו. ובזה א"צ שיבא השטר לידו מחיים ומש"כ הרב בהג"ה דבעינן שיבא לידו מחיים קאי ארישא שכ' המחבר דשמא לא גמר להקנותו (ונראה דתיבת וליתנו לו שכ' הסמ"ע הוא ט"ס דהעיקר תלוי דאם אינו מצווה רק לכתוב ניכר שזה הוא רק סידור עניינו משא"כ ברישא דמיירי שציוה לכתוב עם הנתינה לכן בעינן שיגיע השטר לידו מחיים):

ואם זיכה בה. פי' שכבר מסר השטר לא' מהם אפי' למי שאינו יורש מ"מ נתקיימה המתנה נגד כולם:

וע"ל סי' ס' ס"ו פי' דשם כתב דלא אמרי' כ"נ כ"ה ויש לחלק דשם הנתבע חי וטוען בריא אך קשה מסי' קי"ב דמור"ם פסק שם דעל המקבל להביא ראי' ויש לחלק דלא שייך כ"נ כ"ה רק במטלטלין משא"כ בקרקעות דעומדין תמיד במקום א' לא שייך כ"נ כ"ה (סמ"ע) וע"ל סי' ס' בביאורים שם הארכתי וביארתי חלוקי דינים על נכון ע"ש ותמצא נחת:

אבל אם הודה כו'. עמ"ש לעיל סי' ר"ג ס"ט ס"ק ג' בענין אם גם בבריא מועיל אודיתא וע"ש:

אבל אם שייר כלום עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ה שכ' על נדון דידיה (הובא לעיל סי' ל"ז סי"ח ס"ק יו"ד) וז"ל אך יש לנו מקום עיון בזה דהא ודאי דהסך ע"ה זהו' שהפרישה להקרובה אף שהקרובה אינה יכולה לזכות בדין מצד שהעד קרוב מ"מ הפלוני האחרון שנזכר בצוואה שזיכתה לו כל עזבונה הנשאר אינו זוכה באותן ע"ה זהו' שהרי נאמר שם המותר מנכסי עזבוני חוץ מכל אלה ירושות ומתנות הנ"ל יטול פלוני הרי שמתנות הנ"ל אינו נוטל פלוני ונשארו אותן ע"ה זהו' בלי שום זוכה והרי הוא מתנת ש"מ במקצת ובעי קנין וגם בלא"ה אין כאן מתנת ש"מ בכולה שהרי אותן כ"ה זהו' שציותה להיורש דאורייתא לא בתורת מתנה הוא שהרי כך אמרה בצוואה אחי פלוני ירש כ"ה זהו' הרי שזה ירושה וא"כ כל המתנות האחרים כולם מתנה במקצת הם שהרי שיירה חותן כ"ה זהו' ומה שאמרה שיורש אותם אחי הלא בכל מתנת ש"מ במקצת המותר היא ליורשיה ובעי קנין אך עיינתי בצוואה והנה פיה פתחה בחכמה וראשית דבריה הי' הנני עושה צוואה כמצוה מחמת מיתה ובזה אפילו במקצת לא בעי קנין כמ"ש בסי' ר"נ ס"ז עכ"ל ויתר דבריו בתשוב' הנ"ל יובא לקמן סי' רנ"ג ס"כ:

שיור כדי פרנסתו. עיין בתשובת ב"ש אחרון חח"מ סי' ע"ח שכתב להוכיח בדרך פלפול מב"מ דף י"ט ע"ב כדעת הב"י דשיור כל שהוא הוי שיור ע"ש:

וי"א דהוא הדין כו'. עבה"ט עד ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מהר"ם מפדואה ז"ל כו' עי' בזה באריכות בתשו' הרמ"א סי' מ"ז ומ"ח. ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' קל"ג שכ' על נדון דידיה וז"ל תחלה צריכין אנו לדון על צוואה ראשונה דשנת תפ"א אם יש בה ממש באשר מבואר בו שנותן לכל אחד מתנת בריא ומתנת בריא בעי קנין אפילו אם צוה לחלק לאחר מותו כמו שפסק רמ"א ס"ס רנ"ז כו' ואף שמבואר ר"ס רנ"ח בשטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו כו' וא"כ ה"נ כיון שכתוב בו מהיום חלקתי את נכסי ונתתי במתנת בריא לכאו"א א"כ שטר זה שטר קנין הוא אף שלא בא לידם מחיים מ"מ כיון שמסר ליד שליש מסתמא זוכה להם ע"י שליש מהיום כו' אך זה אינו דאכתי איכא לפקפק דמאן יימר שזוכה להם ע"י שליש דילמא השליש ביד שליש משום דיהיה בידו לחזור ממתנותיו וכיון שלא הגיע לידם מחיים לא זכו בשטר זה בלא קנין. איברא כיון שהסופר מעיד שבשנת תפ"ד בעת שהיה שכ"מ חזר וצוה לכתוב כל הדברים הנ"ל בשביל איזה דברים שנתחדשו בו אשר שם בפי אות באות כו' א"כ הוי מתנת ש"מ בכולה שחלק כל נכסיו וא"צ קנין אף שנזכר שבשנת תפ"א נתן במתנת בריא אין זה מגרע כח מתנת ש"מ דומה לזה אם נתן אדם שדה במתנה בלא קנין ואח"כ נותן לו אותו שדה בקנין וכי יגרע כח מתנה זו בשביל זה ה"נ דכוותיה וכי בשביל שנתן בחייו במתנה בלא קנין ועכשיו חזר וצוה בעת שהיה ש"מ וכי יגרע כחו דלא להוי ככתובין ומסורין הלא אמר לו פה אל פה ממש ואף אם יאמרו הנקדנין מדכתב הסופר ע"פ הדברים אשר צווני וביקש ממני להעתיק אות באות בשביל דברים שחידש בם כו' א"כ צוה להעתיק אות באות מצוואה ראשונה ושם נאמר ונתתי במתנת בריא לכאו"א א"כ נימא דכיון למתנת בריא וכיון דאין בו קנין לית ביה מששא הנה אף הא לא תברא וגדולה מזו מצינו שהשיב הרב"י להרמ"א הובא בתשובותיו סי' מ"ז כו' הרי להדיא בדבר שנוכל לאמוד דעת הנותן שלמתנה גמורה נתכוין ולישנא הוא דאיתקל אמרינן דמתנתו קיימת ותלינן בטעות סופר ואף דהרמ"א בתשובה השיב על דבריו כמוזכר בסמ"ע סי' ר"ן ונראין דבריו כו' מ"מ נראה דדוקא בנדון ההוא שהיה כתוב בפירוש שנותנם במתנת בריא אבל הכא שחזר וצוה בעת חליו להעתיק מה דהא שכבר נתן שפיר נוכל לומר דלא נתכוון אות באות אלא על גוף המתנות ולא על לשון שהי' כתיב בהיותו בריא ושפיר נוכל לומר דזה ט"ס שהי' סבור שזה הלשון מהני נמי גבי ש"מ ובאמת לא צוה להעתיק אלא בשביל שהוסיף בה דברים אבל לא אמר לו שיכתוב היום שנותן במתנת בריא ובזה כ"ע מודים דאמדינן דעת הנותן שמסתמא עכשיו נתן במתנת ש"מ ולא בעי קנין וגם לדעתי ברור דהוה כמצוה מחמת מיתה כיון שזה הזקן הי' אז מסוכן בחולי השלאק ר"ל אשר אחד מאלף ניצול וכל הרופאים אמדוהו למיתה ואפי' במקצת א"צ קנין וא"כ ת"ל ברור הדבר אצלנו שצוואה זו מאושרת ומקויימת כדברי ש"מ שדבריו ככתובין ומסורין עכ"ל ע"ש:

שיש לו לחזור עד שימות. עיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן מ"ט בעובדא בחד גברא ש"מ שצוה לפני מותו וגם הניח קרן קיימת לצורך עניים ואח"ז בא לפניו גיסו והזכירו עוד באיזה מקרוביו וכתב גיסו על נייר א' עוד חיזה פונקטין ופונקט השלישי עניינה כך שיתן לאחיו ר' פלוני בכל שבוע ד' זהו' מהקרן קיימת שלו ואם יראו שלא יספיק לו יוסיפו ויתנו לו עוד ב' זהו' בכל שבוע והשכ"מ לא בא עה"ח כ"א אשתו ובנו הגדול ואח"כ נתקיים ע"י ב' עדים ותוכן הקיום בפנינו הודו כחתומים הנ"ל שזה חתימת ידם ושנתרצו לכל הנ"ל וששמעו כן מפי השכ"מ בעצמו ואשרנוהו כדחזי והנה שכ"מ הנ"ל שבק חיים יכתב זה היה מונח ביד גיסו והאח לא ידע מאומה ואח"ז כשלש שנים נודע להאח שיש לו זכות בא לפני ב"ד ותבע את האשה וילדיה לשלם לו מה שמגיע לו מיום מיתת אחיו עד היום והאשה ובנה הגדול משיבים שהכתב הזה בטל מעיקרא כי העדים לא שמעו מפי המצווה שום דבר רק שמעידים ששמעו מפיהם שהם שמעו כך מבעלה ואביו והם היו אז בעת צרה לא ידעו ולא יבינו ע"כ אין ממש בכתב ההוא והשיב הנה טענה זו בטלה היא כיון שחתמו בח"י והעידו גם על עצמם שהם שמעו מפי השכ"מ . בעצמו אין בטענתם כלום וזה גרע ממי שטען שלא הבין קריאת הכתיבה כמ"ש הרשב"א ופסקו בש"ע סי' ס"א שי"ג ועי' סי' מ"ה ס"ג וזה פשוט. אלא שמט"א נ"ל שפטורים לא מבעיא מאותן ד' זהו' לשבוע שפי' שינתן מהקרן קיימת שלו והנה בצוואה הראשונה כבר צוה וחולק הקרן קיימת למקים ששייך וזכו בו העניים ההמה כי כולו אינו אלא ב' מאות זהו' לשנה ולא נוכל לזכות את האח אלא מטעם חזרה שחזר הש"מ מהראשונה ונתנו עתה להאח וזה היה אלו היו עדים מעידים או חיה השכ"מ בעצמו אך עתה שאין כאן עדים כשרים על זה לאו כל כמינהו להפסיד הראשונים שזכו בשלהם אלא אפי' במ"ש בכתב האחרון שאם לא יספיק לו ד' זהו' יוסיפו לו ב' זהו' ומשמע נוסף על הקרן קיימת דאין לומר מהק"ק שהרי כל עצמו אינו אלא ב' מאות זהו' לשנה וע"כ משלהם קאמר וא"כ יש לו תביעה ב' זהו' לשבוע מג' שנים שעברו והיות שיש כאן ד' אחים והבאים על החתום היא האם ואח הגדול לאו כל כמיניה לחייב שאר האחים ליתן משלהם כלום ואין כאן תביעה אלא על חלקו של האח הבא עה"ח והנה אין במשמעות השטר שיותן לו מהעזבון כך וכך בכל שבוע וצריך למכתב ולפרש מאין יבואו ולאו כל כמיניה להעמיס על בניו ובלא"ה היה כמה פקפוקים בלשון השטר ההוא ע"כ ראיני לבצע הדין לטובת האח העני כו' עכ"ל ע"ש:

דשמא לא גמר להקנות. עיין בתשובת נו"ב סי' כ"ו וכ"ח שכתב דמלשון זה משמע דהוא ספק אם קנה או לא. וחתנו הג' מוה' יוסף ז"ל כ' לו דמדברי הריב"ש סי' שמ"ה מוכח דהיינו בודאי ולא ספק כמו נפל לו עליה כו' שמוציאין אותה הימנו שמביא הריב"ש שם. והוא ז"ל חזר וכתב לו דמדברי הריב"ש שם אין סתירה לזה דכאן איכא ספק שמא מחמת חסרון ידיעה שאמירה מהני עשה ק"ס אבל בקנין ד"א גם חסרון ידיעה מבטל הזכות שהרי אין ד"א קונות כ"א מדעתו ע"ש:

אין כותבין ונותנין. ע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קכ"א אודות שטר צוואה שכ' בזה"ל זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ כו' ובקש מאתנו לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ולחתום כמבואר בשטר זה כו' ועתה מערערים על השטר שהם לא חתמוהו עד אחר מיתתו. והשיב דא"כ הוא הרי השטר פסול כי אולי לא כיון להקנותו אלא בשטר שיש בו עדים ואין קנין לאח"מ כמבואר בסוגיא פי"נ אע"ג שגם הוא בעצמו בא עה"ח מ"מ עיקרו תלוי בחתימת העדים כיון שהוא צוה להם כן. והעדים שעשו כן שחתמוהו לאח"מ ונתנוהו ליד הזוכה ולא הזכירו בחתימתן איחור הזמן אם נתברר לנו כן הם רשעים שהרי חתמו שזה זוכה במ"ש בזה ואין זכיה אח"מ ומכ"ש הכא שא' מהחתומים הוא מדייני קרתא שאין לו התנצלות לומר שלא ידע הדין כו' ולכן אם אין בעל השטר מודה שנחתם אח"מ לא מהימני הני סהדי אפי' אין כ"י יוצא ממ"א לשוויי נפשייהו רשעים וא"נ לא הוי משום נפשייהו רשעים בזה (כגון דלא גמרי הדין) מ"מ הא כ"י יוצא ממ"א ולא מהימנין לטעון של דבר המבטל השטר ע' בש"ע סי' מו מסעי' לז ואילך אך אם הבע"ד מודה הרי האי שטרא כחספא בעלמא כו' ומ"מ יש לדון ולומר דוקא מה שצריך קנין בעלמא רק דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו בהא אמרי' לא כוון להקנותו אלא בשטר שחתומים בו עדים אבל לענין פיטור השבועה אפשר שלעולם דבריו קיימים כיון שאמר להדיא שהוא מאמין לאשתו ובנו והדבר צ"ע קצת עכ"ד ע"ש עוד. ועמש"ל סכ"ב סק"ט:

וא"צ יפוי כח. עבה"ט שכ' וגם לא בעינן שבא כו' וע' בנה"מ שכ' דתיבת וליתנו לו שבסמ"ע ס"ק ס' הוא ט"ס ועיקר החילוק הוא בין אינו מצוה רק לכתוב ובין אם צוה ג"כ ליתן ע"ש וע' בתשו' מ"ס סי' קלח מ"ש בזה:

והעדים כותבים. כ' הסמ"ע פי' לפימ"ש דיש חילוק בזה מש"ה יזהרו העדים שלא יכתבו איך שאמר לנו כתבו ותנו כו' וע' בס' נחלת שבעה סי' לז שדחה הנוסחא ישנה שמצא מקדמונינו שכתוב בה וביקש מאתנו לקבל צוואתו ולכתוב ולחתום כו' דלא נכון לכתוב כן דבזה בעינן יפוי כח ואף אי נימא שבנוסח הנ"ל נמצא יפוי כח מ"מ משמעות הש"ע והסמ"ע דאם כתבו לאח"מ לא מהני יפוי כח רק דוקא בכתבו מחיים וא"כ איך כתבו בסוף וכך מת כמר פלו' מתוך אותה חולי כו' כמ"ש בנוסח הנ"ל עש"ב. וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קלח שכ' דבמ"כ של בעל נ"ש דחה לקמאי בגילא דחיטתא דלע"ד ע"כ לא הצריכו יפוי כח אלא באומר כתבו ותנו לפ' או תנו וכתבו לפ' אבל אם אמר שמעו דברי וכתבו וחתמו ולא הזכיר שיכתבו לפ' כוונתו שיכתבו לעצמם לזכרון דברים ואין כאן קנין ושטר כלל כו' ומיישב בזה דברי הטור שלא יהיו דבריו סותרין ממ"ש בסעי' ל' למ"ש בסעי' ל"ה ע"ש. ויש לעיין ממ"ש היא ז"ל בעצמו בסי' קכ"א שהבאתי לעיל סי"ח סק"ז דלכאורה לפ"ז בחנם פסל שם השטר ההוא דהא גם שם לא נזכר לפלוני וצ"ע:

וכן מי שכתב. עבה"ט בשם ש"ך וע' בתשו' ושב הכהן סי' ח' שכ' דכל דברי הש"ך תמוהים בענין זה עש"ב:

ובמתנת בריא. עבה"ט וע" בתשו' רע"א סי' קמו שכ' דהכא מיירי דוקא במסרו ביד שליש אבל בשטר קנין שנמצא ברשות נותן וליכא עדי קנין לפנינו שהקנה לו סתם אינו כלום וה"ה בשטר הקדש שנמצא ברשותו וכן פסק להדיא בתשו' מבי"ט ח"ג סי' צט בנמצא כתב אצלו שהקדיש כו"כ אין מוציאין מיורשים. ומה דאי' בא"ח סי' קנג סעי' יט יש מי שאומר דאם נמצא אחר מיתת אדם כו' י"ל דהתם בכתב עצמו דל"ש כ"כ לו' ספרא אתרמי לי' אבל לא בנכתב מאיש אחר ואם היה הנותן שכ"מ י"ל דאף בכ"י עצמו חושש אולי יחלוש כחו ולא יהיה יכול לאמן ידו במכתב כו' ע"ש עוד. ועיין בתשובת ושב הכהן סי' ח' מענין זה באריכות:

כאן נמצאו וכאן היו. עבה"ט ועי' לעיל סי' סמ"ך בבה"ט ס"ק י"ט ועמ"ש שם. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ג שנשאל אודות ראובן שכתב לבנו חצרון שטר מתנה בנאמנות סתם שנותן לו חצי ביתו במתנה מהיום ולאחר מותו וכל הספרים שיש לו מעתה ומעכשיו ועתה מת ראובן ויש ביד בנו חנוך ספרים הרבה של אביו ועדי ראיה ליכא וטוען חצרון שהספרים הללו שביד אחיו חנוך הם היו ביד אביהם בעת שנתן לו המתנה ונמצאו אותן הספרים הם שלו כפי השטר המתנה וחנוך השיב אולי אביהם כבר נתן ליד חצרון אחר המתנה כל הספרים שהיו בידו אז ואלו הספרים קנה אח"כ מחצרון בעצמו או מאדם אחר ואולי הם ספרים אחרים לגמרי והשטר שנשאר ביד חצרון הוא בשביל חצי הבית הנכלל בו. וגם תובע חנוך לחצרון שאביו אמר לו שחצרון לקח הרבה ספרים ממנו שלא היו בכלל המתנה ותובע שיחזיר לו אלו הספרים. והשיב לכאורה יש לדון בזה ע"פ המבואר בסי' ר"ן סכ"ו הנותן סתם מטלטלים כו' אין בדבריהם כלום כו' והסמ"ע והש"ך שניהם הסכימו לפסק הש"ע עכ"פ במטלטלין וכשהיורש טוען שמא ולפ"ז כאן אם אנו אומרים שהספרים שהי' לי אז כבר נתנם לחצרון א"כ הוא נגד הסברא דכ"נ כאן היה לא מבעיא אם אנו אומרים שאלו הם ספרים אחרים אלא אפי' אם אנו אומרים שאותן הספרים עצמם הוא שחזר וקנה מ"מ אין זה כנכ"ה שכבר החזירה והוציאם מרשותו ושוב קנאם מחדש. ואמנם באמת ז"א דלא עדף זה מספרים שהיו ידועים בעדים שהם של חצרון ושבודאי בא ליד אביו בתורת שאלה וגם הם דברים העשוים להשאיל מ"מ כיון שאין עדי ראיה שראו עתה ביד היורש אנן טוענין שלקחו המנוח וכמבואר בש"ך ס"ס רצ"א (צ"ל רצ"ז) ושאני בנותן מהיום ולאחר מיתה ששם לא שייך חזקה שכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו שהיה ראוי להיות בידו כל ימי חייו וגם לא שייך טענת לקוח כל כך שמהיכי תיתי היה לו ליתנו להזוכה קודם זמנו וא"כ לא היה צריך לקנותו והוה כמו הלואה תוך זמנו שמוציאים מי היורשים אבל כאן האב היה נאמן לטעון לקוח במגו דהחזרתי וכן טענינן להיורשים והשטר שבידו אינו כלום חדא שאין זה שטר גמור ועוד שהרי האב היה נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו ועוד שהרי לא נתברר בשטר מה הם הספרים. ועל דבר שטוען חנוך שאביו א"ל שחצרון לקח הרבה ספרים שלא היו בכלל המתנה וכ' הרב השואל כיון שחנוך יש בידו ממעות ירושה והוא מוחזק יכול לישבע שכן אמר לו אביו וינכה לחצרון ממה שבידו כפי ערך שישבע שאמר לו אביו שלקח שלא כדין דבר זה ליתא כיון שחנוך עצמו אינו יודע האמת רק שכך א"ל אביו אפי' היה לו שני עדים שאביו אמר כך אין תפיסתו מועיל על טענת אביו ואין אדם יכול לישבע כ"א על מה שברור לו בעצמו ואפילו לדעת הראב"ד שהוא הי"א בסי' ע"ה סכ"א באמר לו אבא מקרי טענת ברי להשביע שבועת התורה אם הלוה מוב"מ מ"מ לא מקרי טענת ברי לענין שאם הבן תפס שלא בעדים שישבע הוא על מה שבידו כו' ולכן בנ"ד ישבע חצרון שלא לקח מספרים של אביו כ"א מה שנתן לו במתנה וחנוך יחזיר לו חלקו ירושה ממה שבידו עכ"ד עיין שם:

[שו"ע] מתנת שכ"מ. נ"ב דוקא כשנותן משלו. אבל אם אחר עשאו שליח להקנות לאחרים ונתן זה השליח במתנת שכ"מ לא מהני דע"ז לא תקנו חז"ל להיות ככומ"ס. כ"נ בספר כתיבה בקונטרס אחרון סי' צ' ס"ק כ"ד ובבית מאיר שם סק"י קטן שנתן במתנת שכ"מ במטלטלי' מהני אבל לא בקרקע כדאית' לעיל סי' רל"ה:

[הגה] וי"א דבריו קיימי'. נ"ב ע' תשובת מהריב"ל ח"א סי' נ"ט ובתשובת רמ"א סי' כ':

[הגה] אם עמד חוזר. נ"ב משמע דוקא עמד אבל מת נתקיים המתנה וכן משמע להדיא מקור הדין ברשב"א בשו"ת סס"י תתקע"ה ותשובת הרמב"ן סי' ו' וע' תשובת הריב"ש כ' וז"ל בצוואה דכתב בה אף אם יתרפא תהא צוואתו קיימת הוי דברים בעלמא דהרי אין כאן שכ"מ וכל שמוציא מכלל שאר צוואת שכ"מ אין מקיימי' דבריו כמו דאין מקיימי' מתנת שכ"מ במקצת אף אם מת וצ"ע:

[שו"ע] אומדין אותו. נ"ב ודעת רמב"ן דלא בעי' אומד אא"כ אמר בפירש אם אמות מחולי זה:

[שו"ע] אם עמד נתבטל. נ"ב ובנ"י דף רכ"ה ע"א כ' וז"ל אמר המחבר הא דאמרי' כל שאלו עמד חוזר וכו' לאו כללא היא וכו' והורי' במקדיש כל נכסיו ומכר כל נכסיו וכו' מבואר דס"ל דאף אם בהקדש עמד חוזר ומ"מ דוקא בעמד אבל בלא עמד לא. אבל בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קכ"ב דחה זה והעלה דל"ש וכן מוכח דעת תוס' סוף ב"ב ד"ה שכ"מ וע' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ג':

[ש"ך אות א] לעיל סס"י קכ"ה. נ"ב שם מבואר דדוקא בעמד. אבל בלא עמד א"י לחזור וא"כ ממילא דברי הרשב"א כפשטן דההיא דשכ"מ שהקדישו מיירי שמסר ליד ההקדש וכיון דלא עמד א"י לחזור וצ"ע ומ"ש הש"ך בכוונת הרשב"א שמסרה שהי' המתנה מהיום קשה א"כ בלא מסר ג"כ א"י לחזור כיון דאמר מהיום הוי כמתנת בריא כדלקמן ס"ט:

[הגה] לחזור כמו במתנה. נ"ב ואם עמד ולא חזר בו בפירוש ואח"כ מת ע' תשובת הראנ"ח ח"ב סי' ל"ה:

[שו"ע] אם עמד חוזר. נ"ב בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קכ"ב כ' דדוקא בחזר בפירוש אבל בסתמא בעמד לא נתבטל המכר ע"ש ודוקא דזכה הלוקח בקנין. אבל בדיבור בעלמא אף דמכר כל נכסיו ומת לא נתקיים המכירה דדוקא במתנה תקנו שיהי' קיים בדיבורו אבל לא במכירה:

[סמ"ע אות י] לא הוי גומר בדעתו. נ"ב עי' בתה"ד סי' שכ"א:

[באר הגולה אות ט] הרי זה כמו שמכר חצירו. נ"ב בפשוטו י"ל כמ"ש הרשב"א סי' א' נ"ח דהטעם שם דאיכא הוכחה כיון דעשה קנין. ולפ"ז י"ל לדינא דבהקדיש נכסיו בענין שגלוי שזה כל נכסיו. לא חיישי' שמא יש לו נכסים במדה"י ויכול לחזור וגרע מקנין בהדיוט דאף דאמרי' דלגבוה כקנין דמי מ"מ ליכא הוכחה דקנין ולא מפקי' מספק. ומ"מ יש לדון דהוה ס"ס דבהקדיש גם בכל נכסיו גמר ומקני ספק דיש לו נכסים במדה"י וצ"ע לדינא:

[הגה] כדי פרנסתו. נ"ב ואם חייב לאחרים לא מקרי שיור דהא בע"ח נוטלן תשו' הרא"ש כלל ע"ח אולם מדברי הנ"י דף ר"כ לא משמע כן:

[שו"ע] גוסס מתנתו מתנה. נ"ב וכן יכולי' לזכות לגוסס ומשו"ה אם אומר נכסי לך עם פטירתך זכה בהם. תשובת הרשב"א שבב"י סי' רנ"ז מחודש א':

[שו"ע] ואם ניצל ועמד. נ"ב ובמפרש בים ויצא בשיירא צריך שישוב אל עירו ואל ארצו או שיקבע דירה במקום ידוע מהריק"ש. וע' תשובת משאת משה סי' ח' כתב בשם תשובת רש"ך דביוצא בשיירא בעי' דוקא שמת בדרך אבל בבא לעיר שיצא לשם ואח"כ מת בטל המתנה גם כ' שם דוקא כשנתן בשעת שיצא לשיירא. אבל לא בנותן איזה ימי' מקודם:

[סמ"ע אות כב] ונותנים במקצת לומר. נ"ב אפי' בנותנים כל נכסיהם לא מקרי מתנת שכ"מ כ"ז מבואר בהרא"ש:

[הגה] וי"א דה"ה משכ"מ. נ"ב וע' נ"י דף רכ"ח ע"א בסופו ובדף רכ"ט ע"א בתחלתו וצ"ע ועיין תוס' גיטין דף ט' ע"א ד"ה ואינו חוזר וע' תשו' הראנ"ח ח"ב סי' צ':

[הגה] בטילה כן נ"ל. ואם נכתב במפורש שהי' מצוה מחמת מיתה וגם נכתב מעכשיו עיין תשובת מהריב"ל ח"א סי' ס"א. ועיין ספר קרית מלך רב בתשובותיו סי' ב' ג' ד' דאע"פ שכתב תחלה דמצוה מחמת מיתה ונתן מתנתו לאח"מ אין זה מוציא מידי ודאי מעכשיו הכותב בסופו ואני מצרפים שניהם והוי מתנה מהיום ולאחר מיתה הריטב"א. ועיין תשובת מהריב"ל ח"ד סי' כ"ו ובתשובת בני משה סי' ד':

[שו"ע] ואם קנו מידו. נ"ב ואם הי' בתוך המתנה מחילת חוב ולא קנו מידו. י"ל ג"כ דחיישי' שמא יש לו נכסים במדה"י והוי מתנת בריא וזכה בחובו בלא קנין. והיינו לטעם הרא"ש דמספק אומדנא לא מבטלי' המתנה אבל לטעמא דהרשב"א שכתבתי בגליון הסמ"ע סק"י דל"ש הכא וא"כ י"ל כיון דהוי ספק במחילה לא זכה אף שהוא מוחזק כמ"ש לקמן סי' רנ"א ס"ק ו' ודו"ק:

[שו"ע] והאחרון הוא מתנת שכ"מ. נ"ב היינו היכי דלהראשונים הי' קנין אבל בלא קנין כיון דלא קנו הראשונים הוי לגבי האחרון מתנה במקצת פרישה. וכ"כ בשו"ת ראש יוסף למהר"י אשקפה דף ט' ע"א:

[שו"ע] אם מת אפי' בלא קנין. נ"ב ומכ"ש בקנין ויפוי כח אבל בקנין לחוד גרע דאפי' לאח"מ לא קנה. ואף לסברת הרמ"ה לקמן ס"כ התם דוקא כשחזר ונותן ממה שנתן להראשון ונותנו להשני. משא"כ הכא שאינו חוזר אלא שנותן אח"כ המותר להשני פרישה:

[סמ"ע אות לו] דגם בזה מהני. נ"ב ע' תשו' שב יעקב חאה"ע סי' כ"ו דף ע"ב ע"א:

[שו"ע] ש"מ שכ' לאחר. נ"ב נתן מקצת נכסי' במצוה מחמת מיתה ואח"כ אמר נכסי לפלוני חוץ מזה שנתתי לצדקה הוי חזרה מהראשון ונכלל גם מתנת הראשון בלשון נכסיי. תשובת מיימ' ס' קנין סי' ב':

[שו"ע] מצוה מחמת מיתה. נ"ב וה"ה במסוכן:

[שו"ע] ויש מי שאומר דהו"ה. נ"ב עיין תשו' מהרי"ט חח"מ סי' נ' וצ"ע:

[הגה] פסקי מהרא"י סי' קל"ט. נ"ב עיין תשו' בתי כהונה בית ועד בלשונות הפוסקים סי' י"ח:

[ש"ך אות יח] ברשד"ם. נ"ב ובתשו' תשב"ץ ח"ד חוט המשולש טור ג' סי' ל"ב:

[הגה] וא"צ בזה יפוי כח. נ"ב תמהני הא לעיל סי' רמ"ו ס"ה /ס"ח/ מבואר ההיפוך וצ"ע אח"ז ראיתי דתמה בזה הט"ז. וגם בספר בית מאיר סי' ק"ז:

[הגה] מקרי צוואת שכ"מ. נ"ב בפסקי מהרא"י שם כתב עלה מ"מ לא ברירא לי לאפוקי עלייהו ממון מחזקתו וכו' וכן הב"י לקמן סי' רנ"ג מחודש ט"ז העתיק דברי מהרא"י אלו וכתבו ואח"כ גמגם בדבר עכ"ל. וצ"ע:

[סמ"ע אות עא] שאם זיכה במקצת. נ"ב עיין לעיל סי' ל"ט ס' י"ד ובתומים שם ס"ק כ"ו:

[שו"ע] אין בדבריהם כלום. נ"ב דמסתמ' כאן נמצא וכאן הי' עיין מרדכי הובא בב"י סס"י רנ"ז:

המתנה בטלה כו' אפי' הגיע המתנה לידו קודם שעמד כן משמע לקמן ס"ד בהג"ה וכן מוכח בטור ומחבר לעיל ס"ס קכ"ה וכן מוכח בטור ורמב"ם פ"ט מה' זכייה שהבאתי לקמן ס"ס רנ"א ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' רבי בצלאל סי' ט"ו דף נ' ע"ד דהך דרב הונא ס"פ ג"פ (דף קע"ד ע"ב) דש"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנ' ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרה להקדש שתהיה המתנה מתנה מהיום או כיון דבעיא ולא איפשטא היא בש"מ שהקדיש בפ' מי שמת לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק וע"ש ודו"ק עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניו' סי' פ"ג דף קל"ט:

בד"א כו' ע' בסמ"ע ס"ק ח' עד ולא כע"ש כו' שלא כדת השיג עליו דמדין השבע' לא מיירי דאפשר שהוד' בפני התובע וכן צריך לפ' דברי ה' המ' בשם ן' מגש ובשם הראב"ד שהביא ב"י סי' זה ס"ג ע"ש וע"ל סי' רנ"ה ס"ב:

אמר רוצה אני כו' ע"ל סי' רנ"ג ס"ב וע"ש בהג"ה עיין בתשוב' ר"מ אלשיך ס"ס ק"מ:

ודלא כדברי החולקין והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן ומביאם בסמ"ע וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש סעיף קטן י' וכ"פ הר"י הלוי והעתיק המגדל עוז סוף פ"ז מה' ערכין דבריו הבאתי לקמן סי' רנ"ה ועיין מ"ש בשפתי כהן בי"ד סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וס"ז:

וכן דין הקדש עיין בתשו' רשד"ם סי' רע"ג ושנ"ז ותל"א ועיין בס' א"א דף צ"ט ע"א:

אלא בקנין כו' ע"ל סי' רנ"ג סעיף י"ח וך':

אם נשתתק כו' ע' בתשו' ן' לב ס"ג סי' ל"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קי"ח:

גוסס כו' ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' קמ"ו דף קנ"ט ע"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' פ"א וס"ג סי' י"ט:

המפרש בים. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קכ"ה:

בד"א כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ה ושי"ג ובתשובת רמ"א ר"ס מ"ח:

ה"ה כמתנת בריא כו' ע' בתשובת דברי ריבות סי' ת"ד מ"ש בזה ובתשו' הר"ב:

אפי' בלא קנין כו' פי' כ"ש ובקנין במיפה את כוחו ואפי' הכי אם עמד חוזר:

ראשון קונה כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח עד הפסיק כו' נ"ל להגיה לא הפסיק ועיין בב"ח שחולק עליו והדין עמו אמנם נ"ל להגיה כמ"ש וק"ל:

אפי' בלא קנין כו' ור"ל וכ"ש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מגרע גרע ואין קנין לאחר מיתה וזה מבואר במ"מ הביאו ב"י וק"ל:

ש"מ כו' עיין בס' א"א דף צ"ט ע"ב ומבי"ט ח"א סי' ו':

בין שנתן מקצת אם פירש כו' ודוק היטב:

מצוה מחמת מיתה כו' עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"מ ובתשובת ר"י לביתלוי סי' כ"ד:

מתנת ש"מ עיין בתשובת רמ"א סימן מ"ח וברשד"ם סימן שי"ז:

דה"ל כאלו הקנה לו כו' מ"ע ס"ק נ"ד ועיין בב"ח שהשיג על הסמ"ע ויישב דברי הרב:

הא דאמרי' כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"ז עד ובפרישה כתבתי כו' ומדברי הב"ח מוכח כדעת המחבר לדינא ע"ש וכך פירש הריב"ש בתשובה סי' קס"ח ומביאו ב"י סל"א וכן עיקר וק"ל:

שהשני קונה כו' והב"ח כ' דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד וע"ש וצ"ל לדינא ומ"מ אף לפי סברא זו כת' דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינ' כמתנת ש"מ בכולה וכמ"ש בסל"א ע"ש דראשון ל"ק אף אם מת ושני קנה אם מת והוא פשוט ע"ש. וע' בסמ"ע ס"ק נ"ט והב"ח לא ישר בעיניו לחלק ופסק דלא כמור"ם ע"ש:

וכן מי שכתב ש"ח כו' ובמתנת ברי' כו' כ' הסמ"ע פי' דבש"ח חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בש"ח וה"ה לשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל נראה מדבריו דאף בש"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין ש"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדיא בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ ג"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בש"ח מן הסתם נמי חיישי' שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' עכ"ל אבל באמת ז"א דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישי' לשמא כ' ללות ולא לוה או כ' למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשי' וכדלעיל ס"ס ל"ט ור"ס ל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנ' וכדמוכח להדיא פ"ק דמציעא ובכל הפוסקי' אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובת כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום מעשה שהיה כך הי' במתנ' וכדאיתא שם להדיא ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בש"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשטת הרא"ש דס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו. אה"נ להרמב"ם דפסק דלא כאביי י"ל דוקא ש"ח משום דחיישינן לפרעון וכדאיתא להדיא פ"ק דמציעא (ד' י"ג) ע"ש והרא"ש קיצר בדבר בפי' דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש כן נלפע"ד גם דברי הע"ש נראים כדברי הסמ"ע שכ' בד"א בש"ח לפי שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושמא כ' ללות ולא לוה אבל אם הוא מתנת בריא בקנין כו' משמע מדבריו דבש"ח מיירי אף בקנין ועוד דבלא קנין הא כתב הע"ש גופי' ס"ס ל"ט דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה כו' וא"כ לא ה"ל לכתוב ושמא כ' ללות ולא לוה דהא בש"ח שבקנין ליכא למיחש להכי וכמ"ש איהו גופיה ס"ס ל"ט אלא הכא טעמ' אחרינא איכא לדעת הרמב"ם והמחבר וסייעתם שפסקו דלא כאביי והיינו דחיישינן לפרעון וכמ"ש ודוק:

ובמתנת ברי' כו' ע"ל סי' נ"ו וס"ה וצ"ע דמשמע להדיא כאן דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר להדיא בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סי' ג' והיינו מטעם דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש לעיל סי' מ"ה ס"ק ט"ו וסי' רמ"ג על הסמ"ע ס"ק כ"ג:

אין בדבריהם כלום כו' ע' בסמ"ע ס"ק ע"ד עד והיותר נראה דל"ש כאן נמצאו כאן הי' כו' וע"ל סי' ס"ד. כתב לחלק בין כשהיורש טוען ודאי או שמא אלא דבקרקעות אף שהיורש טוען שמא על המקבל להביא ראיה וע"ש בב"ח וע' בתשובות מהרי"ט סי' ל"ט וקכ"ח סוף דף ק"ע:

(ס"א) ככתובין וכמסורין בד"ר כתוב קונה לכשימות למפרע הקשה ב"י שהרי אמרו במתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ונ"ל נ"מ דזה שקונה למפרע לענין אם מת המקבל בחיי הנותן ואח"כ מת הנותן דזכו היורשין של המקבל אפי' נולדו לאחר מיתת נותן כמש"ר והמחבר ס"ס קכ"ה והוא מטעם דזכו למפרע:

(ס"ב) המתנה בטילה מ"ש הסמ"ע ס"ק י' לענין מחילת חוב כן מצאתי בתשובת מהר"ם סי' תתל"ב:

(ס"ג אפי' תפסו העניים כו') צ"ע דכאן הכריע רמ"א בבעיא זו דהיא ספק איסורא בענין הקדש דאין מוציאין מן היורשי' וכ"כ בי"ד סי' רנ"ט לענין שאם אומר לשון שמסופקים בכוונתו דהיינו דין דהכא ובי"ד סי' [רנ"ח סי'] ב' כתב באם אמר סלע זו לצדק' ואמר על אחר וזה הוי ג"כ צדקה והוא בעיא בגמ' דנדרים דף אי יש יד לצדקה כמו בקרבנות או לא והוא דעת הרא"ש והרשב"א שם מטעם דספק איסורא להחמיר כמ"ש ב"י שם וצ"ע וע' מה שכתבתי בי"ד סי' רנ"ט סעי' ה':

(מטלטלין אלו לשמעון) עמ"ש ע"ז סי' רנ"ג סעיף ב':

(ס"ד) לא מהני תפיסתו כלום יש להקשות ממש"ר והמחבר סס"י קכ"ה בשכ"מ שאמר לשליח הולך מנה לפלוני דאם המקבל הי' חי בשעת הכתיבה של השכ"מ להשליח דאין השכ"מ יכול לחזור בו מטעם דהולך דשכ"מ כזכי דמי וקונה המקבל במשיכתו של זה הזוכה והתם מיירי בע"כ במצוה מחמת מיתה מדאמר שם עמד חוזר והוא סותר מ"ש כאן דלא מהני תפיסה כלום וכ"ת תפיסה דהכא הוא מעצמו בלי צוואת השכ"מ שיתפוס הא ליתא דמבואר שם במרדכי פ' מי שמת דלאה משרתת רחל היתה תופסת צררי משל רחל שהיתה שכ"מ על פיה של רחל לפי דברי' של לאה וזה מוכח שם דהא כתב שם שאם לא היתה ורחל מצוה מחמת מיתה לא היתה יכולה לחזור דהוי מתנת שכ"מ בקנין דמשיכתה הוי כקנין ואי ס"ד דתפסה מעצמה היאך היתה לאה זוכה במעות שכ"מ במקצת מה שתפסה מעצמה כיון שלא היה שם קנין ומשיכה צריך שתהי' מדעת הנותן אלא ע"כ שתפסה מרצון רחל וכן מבואר בתשובת מהר"ם סי' ל"ד ולפי הנראה דההיא תשובת מהר"ם היא ממש התשו' דבמרדכי דלעיל ובזה מבואר דא"א לחלק כמו שחילק הסמ"ע ס"ק י"א דאלו היה השכ"מ נתנו שיוליכנו לביתו הי' מהני שלא יוכל לחזור בו דהרי כאן משכתה לאה לביתה עפ"י מאמר רחל השכ"מ ואפ"ה לא מהני ויכולה רחל לחזור ע"כ נלע"ד דתפיסה דנקט רמ"א כאן דלא מהני הוא כולל לכל הקנינים דלא מהני לענין שלא יוכל לחזור והוא חולק על רמ"ה דסי' קכ"ה ואף שלח כתב הרמ"א כלום בס"ס קל"ה [קכ"ה] על המחבר שפסק כרמ"ה מ"ע האמת יורה דרכו כמ"ש אלא דעדיין ל"ע כמו שאכתוב בסעיף י"ג:

(ס"ד) כדי פרנסתו מה שחילק הסמ"ע בס"ק י"ב בין קרקע למטלטלין תמוה הוא דא"כ ישערו הקרקע ג"כ שהיו לו שיעור פרנסתו אחר כל ההוצאות כמו בסחורות דא"א בלא הוצאות ותו דא"כ ישערו הקרקע כדי שישכור פועל ע"כ נלע"ד דמשערין בכ"א מה שיותר על ההוצאות וברור הוא דאם היה רגיל לפרנס בני ביתו אצלי דגם זה בגלל אומדנא דלא שביק בני ביתו ויהיב לאחרי' וכמ"ש ריש סי' רמ"ו בשעה שמת בנו כו' ואפ"ה סתם רמ"א וכתב כדי פרנסתו דהיינו כפי מה שהיה תחלה. ורבינו דנקיט תחלה בני ביתו היא שייך ג"כ בסחורות אלא שדבר ביותר מוקדם:

(ס"י) וצריכה קנין פי' דבלא קנין יכולים היורשים לומר שמא יש לו נכסים במקום אחר והוא מתנה במקצת ולא קנה ואפילו מת ואם נכתב קנין ומת מפקינן מיורשים כדין מתנה במקצת בקנין ורע"ג דספק הוא כתב הרא"ש משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עמד חוזר. והאי אומדנא לא אמרי' אלא היכא שברור לנו שזה כל נכסיו עכ"ל וא"ל בס"ג בהקדיש כל נכסיו פסקו המחבר והרמ"א דאין מוציאין מיד היורשים מספק כיון שיש אומדנא נ"ל דשאני הכא דלפי הסברא מסתבר טפי דיש לו עוד דאל"כ ה"ל לומר כל נכסי שכן הוא דרך הלשון הנותן כל נכסיו ועמ"ש בס"ס י"ז דבמצוה מחמת מיתה יכול לחזור אפילו בזה:

(סי"ב) (שחזר בו לעצמו) דגלי דעתי' דלא יהיב במתנת ש"מ להא' אלא במתנת בריא ובעי קנין [כירושה] בעלמא וא"ל כיון דמה שחילק תחילה ליורשים לא שמיה מתנה נחשב מה שנתן לאחרים כדין מתנה במקצת ובעי' קנין י"ל כיון שמזכיר באותו פעם יורשים ה"ל כמפרש נותן המקצת בתורת מתנת ש"מ דמהני בלא קנין כמ"ש בס"ט כצ"ל:

(ראשון קונה) נ"ל דמיירי אפילו בלא הפסיק במשמען של דברים ואפ"ה לא הוי כמתנה בכולי' ולא מהני קנין דאדרבא אמרי' כיון שהקנה בקנין דעתו לתת מקצת ואח"כ נמלך ויהיב גם המותר לאחר והוה הקנין הוכחה שהיה להא' מתנה במקצת:

(סעיף י"ג) אם פי' שיהא כו' תיקן בזה קושיית הטור דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין וא"כ הוא כברי' לכל דבר כמו שהקשה רבינו לזה תירץ דמיירי בלא קנין ואפ"ה קנה כיון שפירש כו' ומ"ה מצוי [מצי] לחזור בו. [בין לעצמו כו'] הקשה הסמ"ע ס"ך [ס"ק מ"א] מס"ס קכ"ה והוא תמוה דהא לא מיירי מנותן ליד שליח אלא כתב לחוד ואי כוונתו להקשות על מה שכתב המחבר ע"כ דאפילו כתב וזיכה לא מהני דהיינו זיכה המתנה ע"י אחר א"כ יותר תמוה מה תירץ דמיירי הכא בא"ל שלא יתנהו עד שמת דהאיך כתב אח"כ אבל אם כתב וזיכה וקונה כו' [וקנו מידו] דאין לאחר קנין כלום דהא במפרש שלא יתן עד לאחר מיתה הוה כמצוה מחמת מיתה דלא מהני קנין וזיכוי כמ"ש בסי"ד ומ"מ הד"ר ואחריו המחבר צ"ע מההיא דס"ס קכ"ה דאמרי' שם ואפילו בהולך לפלוני הוי בשכ"מ כאומר זכי ולא מצי לחזור ואלו הכא אמר בפירוש זכי לפלוני וגם כתב לו בכתב ולא מהני:

סעיף ב' מידו נ"ב לפע"ד אפי' ביפוי כח ולשון סמ"ע סק"ו מגומגם קצת:

סעיף ט' לא קנה נ"ב עיין תשובתי:

ס"א בהג"ה דמיד שמת נפלו נכסיו קמי יורשין. נ"ב הנה מזה פסקתי בשכ"מ שכתב בצוואה שלו כשימכרו הבית וירצו נכדי לקנותו יהיה נמכר להם בפחות פחות מסך מה. ופסקתי שאין בצוואה זו כלום. כיון דלא נתן להם בפרוטרוט איזה דבר שיהיה להם זכות בו רק אמר כשימכרו יורשין ימכרו להם בפחות הנה כבר נפלו נכסיו קמי יתמי ואין לו כח לגזור עליהם זה גם כיון דאיתא בש"ס ב"ב פ"ט דקמ"ח דכל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ. וכן קיי"ל בסי' רנ"ג בסעיף כ"א א"כ ה"נ כיון שלא קצב הסכום בכמה יקנו בפחות נכדיו הנה ליתא בבריא בקנין כמ"ש בסי' ר"ו בהג"ה ליתא בשכ"מ. ואין לומר דהוי איתא בבריא אם היה מפרש הסך זה אינו דמה דאמרינן בש"ס הואיל ואיתא בבריא במעמ"ש היינו אם איתא בבריא באותו לשון עצמו דאיתא בשכ"מ וכעין מה שאמר השתא בשכ"מ כן באותו ל' שומו איתא בבריא רק דנוסף בו דבר אחר כגון מעיי"ש אז כיון דעכ"פ דלשון זה ממש איתא בבריא הוי נמי בשכ"מ דדבריו ככתובין ומסורין והיינו אף דהוי בלי קנין עשוהו כאלו היה בו קנין המועיל. אבל לא עשו מתנת שכ"מ כאלו אמר בלשון אחר ולכך לא קאמר התם הואיל ואיתא בבריא בהודאה דמקני באודיתא דזה תלוי בלשון והוי שינוי ל'. וא"כ הכא דכעין שאמר השכ"מ עתה ליתא בבריא כיון שלא פירש הסכום ל"מ גם בשכ"מ. גם במתנת שכ"מ בעינן סמיכת דעת הזוכה ורק מצד השכ"מ הנותן עשוהו חז"ל כאלו הוי בקנין המועיל. אבל לצד המקבל שאינו שכ"מ בזה אזלינן בתר עיקר הדין לכך בשלמא במה שסמכא דעתא דהמקבל ואם הוי בקנין המועיל הוי מהני גם בבריא רק החסרון מצד המקנה דלא עשו קנין בזה כדי שלא תטרף דעתו עשוהו ככתובין ומסורין כאלו עשה קנין. אבל במה דהחסרון מצד הזוכה דלא סמכא דעתו אין חילוק בין בריא לשכ"מ. וכיון דבבריא ל"מ כה"ג מכח לא סמכא דעת הקונה גם בשכ"מ ל"מ ובעינן סמיכת דעת הקונה. כל דלא סמך דעתו אף במתנת שכ"מ לא קנה. וכיון דאיתא בסי' ר"ו דבכה"ג לא קנה דלא סמך דעת הקונה גם בשכ"מ ל"מ וזה ברור. ולכך אינן להנכדים דין קדימה כלל וז"ב ונכון לפע"ד. ועיין במהדורא חמישי שלי על חו"מ סי' מ"ג שקבעתי עוד בהפסק ההוא מסמרות ראיות וגם ?ספקתי השגות על הפסק הזה אשר כתב אלי הרב מדובנא עייש"ה:

סעי' ד אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום וכו'. נ"ב נסתפקתי בשייר קרקע כל שהוא. אך שהוא משועבד לבע"ח אם זה נחשב שיור או לא. והנה לכאורה היה נראה ממ"ש באהע"ז סי' קמ"א סעיף וי"ו בהי' שם מותר דינר אפי' משועבד לבע"ח נחשב מותר דינר עיי"ש א"כ ה"נ י"ל דהו' שיור. אך י"ל התם טעמא כיון דעכ"פ פריעת בע"ח מצוה לכך אף זה נחשב שיור. משא"כ במתנת שכ"מ דהוי אומדנא דאינו משייר לנפשו כלום י"ל אף דשייר כיון דמשועבד לבע"ח אינו משייר לנפשו כלום. אך י"ל התם גופא י"ל טעם אחר דלכך הוי שיור כמו דקי"ל בפורע חובו של חברו דפטור מכח די"ל מפייסנא ומחל לי א"כ י"ל מה"ט הוי שיור דעדיין נחשב שלו דיכול לומר דהוי מפייס לי' ומחל ליה. וא"כ ה"נ בזה י"ל דהוי שיור כיון דאפשר דסומך דיפייסנו וימחול לו. וצ"ע בזה לדינא: