שולחן ערוך, חושן משפט ר״ל: המוכר לחבירו מרתף של יין והלוקח יין והחמיץ ובו י"ס: – עם 18 מפרשים

המוכר לחבירו מרתף של יין והלוקח יין והחמיץ ובו י"ס:
האומר לחבירו מרתף זה של יין אני מוכר לך למקפה (פי' להשהותו להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל) (או אומר מרתף זה אני מוכר לך למקפה) (טור) או שמכר לו מרתף של יין סתם הרי הלוקח מקבל עליו עשרה קנקנים בכל ק' שלא יהיה יינם טוב אלא כבר התחיל להשתנות יתר על זה לא יקבל (וכל שא"ל שלקחו לשתות מעט מעט הוי כאלו אמר למקפה) (המגיד פ"י):

א"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה (או שאמר ליה מרתף אני מוכר לך למקפה) (טור) או שאמר ליה חביות של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל:

א"ל מרתף זה של יין נותן לו יין הנמכר בחנות שהוא בינוני לא רע ולא יפה (וה"ה אם אמר חבית זה של יין) (טור):

אמר ליה מרתף זה אני מוכר לך אפי' כולו חומץ הגיעו:

המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואע"פ שא"ל לתבשיל אני צריך לו ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות (אם אמר לו למקפה) (טור):

מכר לו יין ונשאר בקנקניו של מוכר והחמיץ אם א"ל למקפה אני צריך או שא"ל לשתות מעט מעט אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך ואם לא אמר ליה למקפה וגם לא א"ל לשתותו מעט מעט אינו יכול להחזיר שהרי אומר לו למה לא שתית אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ: הגה ודוקא ששהה יותר משיעור יומי' דאורחיה דהאי לוקח למשתי כהדין חמרא (טור בשם רבינו האי):

המוכר חביות של שכר לחבירו והחביות של מוכר והחמיצה בתוך ג' ימים הראשונים הרי הוא ברשות מוכר ומחזיר את הדמים מכאן ואילך ברשות לוקח:

המוכר חביות של יין לחבירו כדי למכרה מעט מעט והחמיצה במחציתה או בשלישיתה חוזרת למוכר ואם שינה הלוקח הנקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות הלוקח:

וכן המקבל חבית של יין מחבירו כדי להוליכה למקו' פלוני למכר' שם וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיצה ה"ז ברשות מוכר מפני שהחבית והיין שלו:

האומר לחבירו יין מבושל (או מבושם) (טור והרי"ף והרא"ש) אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת (אם הוא בקנקנין של מוכר) (טור) א"ל יין ישן אני מוכר לך נותן לו משל שנה שעברה מיושן משל שלשה שנים וצריך שיעמוד ולא יחמיץ עד החג ובמקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה הגה שכר אין דינו כיין וכל שהחמיץ תוך שלשה לקנייתו ה"ז ברשות מוכר לאחר שלשה ברשות לוקח ואם נתנו הלוקח לקנקניו הרי זה מיד ברשות לוקח (טור) ראובן תובע לשמעון מכרת לי יין בחזקת יין טוב ושמעון אומר מה שטעמת אתה נוטל הדין עם המוכר ואם אומר שאח"כ ערבו וזה כופר ישבע ויפטר (מרדכי ס"פ הזהב):

למקפה. ויין כזה צריך להיות טוב שלא יתקלקל בעמידתו זמן מרובה ובפרט כשכבר התחילו להסתפק ממנו והחבית אינו מלא רק מאחר שא"ל ג"כ זה דמשמע כמות שהוא מש"ה א"צ ליתן לו כולו טוב וכדמסיק. סמ"ע:

זה. פירוש אע"ג דלא הזכיר לו של יין. שם:

סתם. פירוש ולא אמר ליה למקפה וגם לא אמר ליה זה. שם:

עשרה. כן היה ידוע לחז"ל שעל הרוב בק' קנקנים רגיל להיות י' שכבר התחילו להשתנות. שם:

חבית. דחבית מחד יין משמע וא"א לו' דבחד חבית יהי' ט' חלקים יין טוב והעשירי התחיל להשתנות כדאמרינן שא"ל מרתף של יין סתם ובטור מסיים בזה וז"ל ואפילו התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות (פירוש נמצא דאינו נותן לו מחד חבית) אפ"ה לא אמרינן שיתן לו חלק העשירי שהתחיל קצת להשתנות דכיון שהזכיר לו חבית משמע יין הראוי להיות בחבית אחד עכ"ל. שם:

הגיעו. כיון שלא הזכיר של יין וגם לא למקפה וגם אמר ריעות' דזה דמשמע כמות שהוא מש"ה אפילו כולו חומץ הגיעו. שם:

בקנקניו. ואפילו אם הקנקנים הן חדשות וטובות וגם לא טלטל הלוקח את הקנקן על כתיפו כלל אפ"ה אמרינן מכח העירוי שעירהו מקנקן המוכר לקנקן הלוקח הוא שגרם לו להתקלקל וז"ש חמרא אכתפיה דמרא שוור אינו ר"ל דוקא כשטלטלו על כתיפו אלא כשנתעסק בו ע"י כתפין והן פועלים שהסיעוהו לערות מחבית לחבית וכן פירש הר"ן וכן צ"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור. שם

מחמיץ. פירוש דרכו להחמיץ בשיהוי זמן מועט כי כן היה בשנים שעברו. שם:

שכר. ז"ל הטור שכר אין דינו כיין שהיין תלוי במזל טפי (כדאית' בש"ס ב"ב דף צ"ח) לפיכך אפילו אם נמצא חומץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשקנאו ומזלו גרם לו שמיהר להחמיץ (והיינו דוקא בדהיה יכול לשתותו בתוך ג"י אם היה שותה כדרכו וכנ"ל) משא"כ בשכר עכ"ל ע"ש. שם:

הדמים. דכיון שנמצא חומץ תוך ג"י ודאי התחיל להחמיץ כבר אע"ג דריחא חלא וטעמ' שכרא קי"ל שכרא מ"מ אשכרא כי האי לא יהיב אינש דמי כיון שכבר התחיל הקלקול שממנו נתקלקל ואפילו טעמו והוה ריחיה וטעמיה שכרא ודאי לא טעמו שפיר. החמיץ לאחר ג"י הוא באחריות הלוקח ואפילו לא נתן המעות חייב ליתן כיון דטעמיה והוה בסים ומיהו אי לא טעמיה המע"ה כיון דספיק' הוא כ"כ הטור והא דל"ד לנמצא נקב בבית הכוסות לאחר ג"י לקנייתו דפסק הט"ו בס"ס רכ"ד ובסי' רל"ב דאף דספק הוא אם נעשה הנקב בבית המוכר או בבית הלוקח מ"מ ההפסד הוא ללוקח ואפילו אם עדיין לא נתן מעות צריך ליתנם שאני הכא דכל שכר עומד להחמיץ כשמשהין אותו ולית לן להעמידו על חזקתו משא"כ בהמה דאית לה חזקת בריאות. שם:

מוכר. ולענ"ד נראה כר"י שהביא הב"י ס"ב דאפילו בקנקנים דלוקח חייב להעמיד לו עד עצרת כו' וכן דעת הר"ן שהביא הב"י ס"א וז"ל אבל היכא שא"ל יין מעכשיו אני מוכר לך זו היא ששנינו חייב להעמיד עד העצרת כלומר אע"פ שעירו אותו לקנקנים דלוקח דדומיא דרישא תני סיפא כו'. ש"ך:

שלשה. פירוש מיין הנתגדל לפני שתי שנים ושנה זו שעומדים בו היא השלישית שהרי עתה חזר וגדל היין שלישי בכרם. סמ"ע:

שטעמת. פירוש אפילו מודה לו שעירבו רק שאומר לפני קנייתך טעמתיהו וקניתיהו ממני הדין עם המוכר דמסתמ' טעמו קודם קנייה וכדתני' מותר לערב בדבר הנטעם אבל אם טוען עליו אמת שטעמתיהו ואחר כך ערבתיהו בזה צריך לישבע ונפטר כן הוא שם במרדכי והביאו בד"מ. שם:

א) ל' הרמב"ם בפרק י"ז מה' מכירה דין ז' וכ' ה"ה דינים אלו מבוארים במשנה וגמרא פ"ז דב"ב שם [דף צה ע"ב] וכן העלו בהלכות

ב) וכ"כ ה"ה שם ד"ח בשם הר"ש וזה דעת הרמב"ן ז"ל

ג) פלוגתא דרב אחא ורבינא שם וקי"ל דכל היכא דפליגי הלכה כדברי המיקל רי"ף

ד) כ' ה"ה הוא פי' קוססות הנזכר בגמרא שם

ה) שם ד"ח וכ' ה"ה פי' לא אמר לו זה מסקנת הגמרא שם

ו) כ' ה"ה פי' ולא א"ל זה למקפ' ומבואר הוא בגמ' שם [דף צה ע"א] הטעם דחבית של יין כיון שהוא כלי אחד אין ראוי להיות יין תופס כלל

ז) שם פי' ולא אמר לו למקפה ושם בגמרא

ח) הוא פי' הנמכר בחניות הנזכר שם

ט) שם ומבואר שם בגמרא

י) שם דף ג' משנה שם סוף דף צ"ז וכדמפרש לה רבי יוסי בר חנינא שם ריש דף צ"ח

כ) שם בגמרא

ל) שם במשנה

מ) שם בגמ' ובהלכות וכ"כ ה"ה שם דאי לאו הכי מצי א"ל מוכר ללוקח לא איבעיא לך לשהויי

נ) שם כ' ה"ה ומפורש שם בגמרא במימרא דרבי יוסי בר חנינא ובהלכות ופי' הרב אבן מגש ז"ל דוקא אותן שהיה בהן היין קודם מכירה ☜אבל אם עירהו הלוקח בקנקני' אחרים אע"פ שהם של מוכר ברשות הלוקח הוא

ס) כ"כ ה"ה שם בשם הרשב"א

ע) (כך הם דברי הרמב"ם שם):

פ) שם דין ד' וכ' ה"ה מימרא דרב ומעשה דרבי יוסף שם (דף צו ע"א) ופירשה המחבר דוקא בחבית דמוכר אבל אם עירה לתוך חביתו יכול מוכר לומר לו חביתך גרמה לו ועיין בכ"מ מה שהקשה ע"ז

צ) שם דין ה' מימרא דרבא שם דף צח ע"א וכפי' התוס' שם יכתב ה"ה יש מי שפירש כשהוליכ' במוט דוקא אבל בכתף חמרא אכתפא דמרא שוור [מפי' ר"ת בתו' שם] ודעת המחבר כדעת ההלכות

ק) שם מימרא דרבא שם וכ' ה"ה בשם י"מ ואע"ג דפלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דבתורת עסק קבלה ולהוליכה למקום פלוני וזיל קודם לכן מחזירה לו שלא על דעת כן קבלה

ר) שם ושם בגמ' מחלוקת לשונות ופסק בהלכות כלישנא בתרא שם

ש) שם דין ו' ושם במשנה וכגירסת הרמב"ם

ת) כפי גירסת הגמ' שלפנינו

[☜דמשם ואינך מתרבה החמימות ודרך היין להתקלקל סמ"ע]

א) ברייתא שם ריש ע"ב וכ' ה"ה וכשאמר לו מיושן הוא שכן כונת מיושן שהתיישן שלש שנים שלימות ולא קאי אישן וכן דעת אבן מיגש ורבי שמשון ז"ל:

ב) מבואר לעיל ס"ז:

או אומר כו'. רשב"ם שם ד"ה מרתף זה כו' ע"ש:

וכל כו'. ערשב"ם צח א' ד"ה דא"ל למקפה כו':

או שאמר כו'. דדוקא בדלא אמר למקפה יש חילוק בין אמר מרתף או מרתף של יין אבל אם אמר למקפה ע"כ של יין הוא:

וה"ה אם כו'. דכאן ל"ל חילוק מ"ש בגמ' שאני חבית דכוליה כו':

ודוקא כו'. ערשב"ם שם ד"ה וכי קנקנים כו' אבל הכא רובא כו':

והחביות כו'. כמ"ש הרי"ף בל' ראשון דל"פ אריב"ח בחבית דמוכר ובדלא א"ל למקפה וכ' הרמב"ן שכ"כ מדברי ר"ה גאון:

שכר כו'. כבר כ' בש"ע ס"ז:

ראובן כו'. כמ"ש בב"מ ס' א' ה"מ ר' אחא כו':

ואם כו'. כדין כל הנשבעין:

נה"מ א' רק בקידושין שלא היה לו שום טובה. נ"ב באס"ז שם כ' בשם חידושי הרשב"א בנשואין ודאי לא היה הבעל שומע לה להיות בעילת זנות למפרע:

סעי' ב' (למקפה כו' שכולו יפה) מלח שקורין טאלפין. טענה מום ע"י שהוא רך מלהתקיים. י"ל דהו"ל כאמר למקפה בעינא כי מוכר בפרוטרוט צריך להשהות. וצ"ל הבחנה לפי דרך התגרים היטב: אם הלוקח אומר ספק שהי' המום קודם שקנה. ואומר שהמום הוא אולי ע"י שהמקח הוא קודם גמר מלאכתו לא שייך בכך חזקה. והמוציא מחבירו עליו הראי' והו"ל איני יודע אם נתחייבתי: וגם אם הוא בסגנון איני יודע אם פרעתיך לפימ"ש הט"ז ז"ל במטבע מזויפת מ"מ י"ל דהו"ל לא הו"ל למידע במה שהי' בסגנון המקח כשהי' ביד המוכר. והי' כן לפני במלח שהי' לח ורך כנ"ל וספק אולי נתרכך אחר שקנה הלוקח בהיות המלח בדרך בשלג וכפור. וספק אולי קודם ייבוש המלח אצל האש ליקח משם:

סעי' ט' (וקודם שהגיע שם הוזל ע' בטור) מ"ש בטור סי' ר"ל בשם ר"ח והרמ"ה ז"ל שכשלא נתן מעות כיון שגילה דעתו שמוליך היין למקום יוקר חוזר בו אין ללמוד מזה כשהי' ייקור בשכר הולכת היין ע"י דרכים שנתקלקלו אח"כ. או שאי אפשר בשום אופן להוליך ואפושי פלוגתא לא מפשינין ואולי כ"ע מודים שכיון שבמטלטלים לא מהני גלוי דעתא כבסי' ר"ז. עי"ז לא מהני מה שגילה דעתו אז שקונה להוליך וצלע"ע: לפימ"ש בשערי אפרים ז"ל שמוחזק יכול לומר קים לי כסברת הרמ"ה ז"ל שבטור סי' ר"ל שבמטלטלין מועיל ג"כ גלוי דעת שייך לומר שיהי' חשבון שתות אונאה כפי מקום שגילה אליו דעתו כשקנה שעל מנת להוליך לשם קונה. ואולי י"ל שאם הי' הגלוי דעת מהמוכר. רק המוכר ידו על העליונה כנ"ל ואם הלוקח גילה דעתו. רק הלוקח יד על העליונה כנ"ל. ומסברא י"ל דלגבי אונאה לא שייך גלוי דעת. דאם לא כן הרי כל קונה על מנת למכור דעתו רק להרויח דאם לא כן זבין וזבין כו' שו"ט כו' ומכל שכן שידוע לכ"ע שאינו קונה על מנת להפסיד משהו. ומדוע לא יובטל המקח על ידי אונאה משהו בקונה על מנת למכור וגילה דעתו כן ולא מצאנו מי שיאמר כן להלכה. וי"ל שרק במוכר מה שאינו עומד למכור מהני גלוי דעת. או לגבי מהות מדרגת המקח במעלת הדרגה. מה שאין כן הפסד וריוח מקבלים על עצמם הספק כל מוכר וקונה. ועל ידי זה י"ל דלכ"ע אין לך אלא מקומו ושעתו ולא מהני גלוי דעתי' להוליך דוקא. וצלע"ע היטב:

למקפה. פי' לצורך התבשיל להטעים המאכל ויין כזה צריך להיות טוב שלא יתקלקל בעמידתו זמן מרובה ובפרט כשכבר התחילו להסתפק ממנו והחביות אינו מלא אלא מאחר שאמר לו ג"כ זה דמשמע כמות שהוא מ"ה אינו צריך ליתן לו כולו טוב וכדמסיק:

או אומר מרתף זה כו' למקפה. פי' אע"ג דלא הזכיר לו של יין:

של יין סתם פי' ולא א"ל למקפה וגם לא א"ל זה:

קנקנים כו'. כן היה ידוע לחז"ל שעל הרוב בק' קנקנים רגיל להיות י' שכבר התחילו להשתנות:

מרתף של יין כו' למקפה. פי' ולא אמר זה:

ה"ג או שא"ל מרתף אני מוכר לך למקפה. ור"ל שלא הזכיר זה וגם לא הזכיר של יין וכ"כ ג"כ הטור בבא זו בריש הסי' ע"ש שכ' ז"ל או אפי' לא הזכיר לו יין אלא אומ' מרתף אני מוכר לך למקפה כו' והיינו כדברי מור"ם ע"פ מה שהגהתיו:

או שא"ל חבית של יין כו'. דחבית מחד יין משמע ואי אפש' לומר דבחד חביות יהי' ט' חלקי' יין טוב והעשירי התחיל להשתנות כדאמרי' בא"ל מרתף של יין סתם הנ"ל ובטור מסיים בזה וכתב ז"ל ואפי' התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות (פי' נמצא דאינו נותן לו מחד חביות) אפ"ה לא אמרי' שיתן לו חלק העשירי שהתחיל קצת להשתנות דכיון דהזכיר לו חביות משמע יין הראוי להיות בחביות אחד עכ"ל:

יין הנמכר בחנות. פי' שהתחיל קצת להחמיץ וכ"כ הטור:

מרתף זה אני מוכר לך. פי' כיון שלא הזכיר של יין וגם לא למקפה וגם אמר ריעותא דזה דמשמע כמות שהוא מ"ה אפי' כולו חומץ הגיעו:

ונתנו הלוקח בקנקניו כו'. ואפי' הקנקנים חדשים וטובות אפי' לא טלטל הלוקח הקנקן על כתיפו כלל אפ"ה אמרי' מכח העירוי שעירהו מקנקן המוכר לקנקן הלוקח הוא שגרם לו להתקלקל וז"ש חמרא אכתפיה דמרא שוור אינו ר"ל דוקא כשטלטלו על כתיפו אלא כשנתעסק בו ע"י כתפים והן פועלים שסייעוהו לעיריהו מחביות לחביות וכן פירשוהו ר"ן וכן צ"ל לרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור ועפ"ר:

שיינו מחמיץ פי' דרכו להחמיץ בשיהוי זמן מועט כי כן הי' בשנים שעברו:

אם א"ל למקפה. פי' אבל אם לא א"ל למקפה יכול המוכר לומר לו לא היה לך לשהותו ועיין בטור שכתב לפני זה בשם רב האי גאון ז"ל ה"מ היכא דשהה הלוקח טפי ממאי דראוי לשהויי כו' ע"ש וה"ה בזה נמי דינא הכי וכמ"ש מור"ם נמי בסעיף שאחר זה והוא מל' רב האי גאון זה שכתב הטור ועפ"ר:

המוכר חביות של שכר כו' ז"ל הטור שכר אין דינו כדין יין שהיין תלוי במזל אדם טפי לפיכך אפי' אם נמצא חומץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשקנאו ומזלו גרם לו שמיהר להחמיץ (והיינו דוקא בדהיה יכול לשתותו בתוך ג' יום אם היה שותה כדרכו וכנ"ל) מה שא"כ בשכר לפיכך המוכר חביות של שכר כו' והטעם דאמרינן שהיין תלוי במזלו טפי הוא מדאיתא בגמ' סוף פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ח) דדרשינן מדכתיב אף כי היין בוגד גבר יהיר ופירשב"ם גאוותו של אדם שהגיס דעתו בדבר שאין בו גורם שהיין בוגד בו שסבורין שהוא יין ונמצא פתאום חומץ מדה נגר מדה עכ"ל עי"ש:

והחמיצה בתוך ג' ימים. המחבר קיצר להעתיק ל' הרמב"ם. וז"ל הטור לפיכך אם החמיץ תוך ג' ימים הוא באחריות המוכר ואפי' קיבל המעות צריך להחזירם דכיון שנמצא חומץ תוך ג' ימים ודאי התחיל להחמיץ כבר ואע"ג דריחא חלא וטעמא שכרא קי"ל שכרא מ"מ אשכרא כי האי לא יהיב אינש דמי כיון שכבר התחיל הקלקול שממנו נתקלקל ואפי' טעמו והוה ריחא וטעמיה שכרא ודאי לא טעמו שפיר. החמיץ אחר ג' ימים הוא באחריות הלוקח ואפי' לא נתן המעות חייב ליתן דכיון דטעמיה והוה בסים ומיהו אי לא טעמו המע"ה כיון דספיקא הוא בד"א כשהניחו בכליו של מוכר כו' ועד"ר שם כתבתי דל"ד לנמצא נקב בבית הכוסות לאחר ג' ימים לקנייתו דפסק הטור והמחבר בס"ס רכ"ד ובסי' רל"ב דאף ספק הוא אם נעשה הנקב בבית המוכר או בבית הלוקח מ"מ ההפסד הוא ללוקח ואפי' אם עדיין לא נתן הלוקח צריך ליתנם לו דשאני הכא דכל שכר עומד להחמיץ כשמשהין אותו ואין לן בו להעמידו על חזקתו משא"כ בהמה דאית לה חזקת בריאות ע"ש ובסוף סי' זה חזר וכ' מור"ם האי דין דקנה חבית של שכר ולא חידש בו כלום ואפשר דאגב שיטפו לא ראה שכבר כתבו המחבר מ"ה חזר וכתבו בסוף הסי' דשם כתבו ג"כ הטור וכן מצינו טובא ומ"מ תימה שלא כתב שם לכל דברי הטור וצ"ע:

וכן המקבל חביות יין כו' כן הוא ל' הרמב"ם שם בפי"ז דמכירה וה"ק וכן כמו שבמוכר לחבירו כדי למוכרה מעט מעט הוא באחריות המוכר כן נמי בהמקבל חביות מחבירו כדי למכרה במקו' פלוני כיון שידע שישהה והוזל ביני ביני הוא ברשות הנותן מיהו אינו דומ' לגמרי דברישא מיירי אפי' במוכר לחבירו ובדין זה כתב המקבל מחבירו וכן כ' הטור עליה דר' יונה וכ' דוקא בכה"ג דמקבל מחבירו אחריות זול וחומץ הוא על המוכר אבל אם לקחה ממנו לגמרי אע"ג דאמר דקנהו אדעתא דהכי להוליכה לאותו מקום ששם היין ביוקר והוזל אפ"ה הלוקח אינו יכול לחזור ואחריות הזול עליו מיהו מסיק וכתב שר"ח לא כ"כ וס"ל דגם בכה"ג יכול לחזור ושכ"כ הרמ"ה אלא שחילק וכתב דהיינו דוקא כשעדיין לא נתן המעות ואמר שלא יתנם עד שיוליך היין שם כו' ע"ש ועיין במ"מ שכתב גם כן דעות וגירסת הגמרא בזה:

וקודם שהגיע שם הזול כו'. כבר כתבתי דהטור כתב האי דינא בהמקבל יין בעיסקא ע"מ להוליכ' למקום פלוני וכתב ע"ז ז"ל ודאי האחריות דגניבה ואבידה הוא על שניהן אבל אם הוזל או החמיץ קודם שהגיע שם האחריות על המוכר עכ"ל ופירשב"ם הטעם כיון דאי בעי למכרה כאן היה הנותן מוחה בידו לאמר הוליכה לאותו מקום שהתנו בינינו כי שם תמכרנו ביותר יוקר מ"ה קיימא באחריות הנותן לענין זה:

עד העצרת. דמשם ואילך מתרבה החמימות ודרך היין להתקלקל:

משל שלש השנים. פי' מיין הנתגדל לפני שני שנים ושנה זו שעומדים בו הוא השלישי שהרי עתה חזר וגדל היין שלישי בכרם עפ"ר:

ולא יחמיץ עד החג. הוא זמן בציר של שנה שלישית:

שכר אין דינו כדין היין כו'. כבר כתבו המחבר בסמוך בסעיף ז' ועמ"ש שם ל' הטור:

מה שטעמת אתה נוטל. פי' ואפי' מודה לו שערבו אלא או' לפני קנייתך טעמתיהו וקניתיהו ממני הדין עם המוכר דמסתמא טעמו קודם קנייה כדתניא מותר לערב בדבר הנטעם אבל אי טוען עליו אמת שטעמתיהו ואחר כך ערבתיהו בזה צריך לישבע ונפטר כן הוא שם במרדכי והביאו בד"מ:

וכן המקבל חביות יין עסמ"ע ס"ק ט"ו ולכאורה דין זה תמוה מאוד דהא אם יוקיר שם יהיו ריוח לחצאין ואם נאמר דאם כשבא לשם הוזל אין הפסד הזול על המקבל א"כ לא משכחת חצי היזק על המקבל כלל והרי אינו שותף רק לריוח אבל לא להפסד והם התנו בפי' על חצי היזק ודוחק לומר שלא היתה כוונתו רק שיתן חצי היזק מהזול דוקא כשהיה ביוקר כשבא לשם ולא מכרו תיכף ואח"כ הוזל ועוד דמעשים בכל יום להיפך כשמקבל עסק להוליך למקום פלו' שנותן לו חצי ההיזק מהזול ועוד מה"ת יהיה עדיף כח המקבל מהנותן דריוח היוקר יקח והפסד הזול לא יתן ועוד דבהדיא מבואר סי' קע"ו סעיף מ' בהג"ה דמחשב הסחורה לענין יוקר וזול כפי השער שהיה בשעה שמוליכה משמע דאם הוזל אחר שהתחיל להוליכה חל ההיזק על שניהם ומכ"ש שדינו של הר"ח והרמ"ה שהביא הסמ"ע דאפי' בלוקח גמור דינו כך שהוא נגד הסברא ומעשים בכל יום שקונין סחורות להוליכם למקום אחר ולית דין ולית דיין כשהוזל באותו מקום כשבא לשם ועוד קשה על הטור שכתב דין דגניבה שהוא חל על שניהם ואם הוזל או שנעשה חלא על הנותן ודין אונסים על איזה מהן חל לא כתב כלל גם בש"ע השמיט דין אונסין ולכן נלפענ"ד שהדין שהביא הרמ"א בסי' קע"ו הוא ממהרי"ו הביא הב"י בס"ס קע"ו וכתב שם שהוא נלמד מפ' המוכר בית והוא מסוגיא זו וזה מורה שמפרש הא דאמר בש"ס ואדמטי התם זל כו' דהיינו קודם שרצה להוליכם אותם לזול שפט וכן משמע בנ"י ע"ש (ובנ"י סי' קע"ו בדברי ?רי"ד שהביא יש ט"ס וכצ"ל יכול לומר להמוכר כו') ומשמע מדבריהם דאם הוזל אחר שהתחיל להוליכה חל על שניהם וכן היוקר כשנתייקר קודם שהתחיל להוליך הוא לנותן ואחר שהתחיל הוא לשניהם והטעם דקודם שהוליך אין להמקבל שייכות ביה שעדיין לא טרח כלל וקמשמע לן דלענין זול יכול המקבל לו' לנותן כיון שהיוקר ברשותך אף הזול ברשותך וזהו הדין שהביא בסי' קע"ו ובסי' זה תפס פי' הרשב"ם בש"ס שם שמפרש שקודם שהגיע לשם הוזל דמשמע אפי' כבר הולכה ועיין בפי' הרשב"ם שם דמיירי שלא הוזל היין בזול שפט לבד רק שהוזל גם בכל המקומות ובזה אתי שפיר כל הקושי' הנ"ל דודאי כשהוזל בזול שפט חל על אחריות הזול גם על המקבל מטעם שכתבתי לעיל דהא על אופן זה התנו ביניהם שיהיה ההפסד לחצאין בזול שפט רק שנעשה איזה ענין בעולם שמחמת זה הוזל היין בכל העולם בזה חל ההיזק על הנותן מטעם אחר כי התוספות בכתובות דף מ"ז בד"ה שלא כתב לה אלא לכונסה הקשו דאם כן כל הלוקח בהמה ונטרפה או מתה נימא דאדעתא דהכי לא קנה וע"ש שתירצו כשהדבר תלוי בשניהם לא אמרי' כך עיין שם עיין במשנה למלך בפרק ו' מהלכות זכיה שהקשה דהא גבי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה ג"כ יש דעת שניהם שלא רצתה להתקדש לו רק באופן זה שיתן לה התוספות כתובה וכן בזבין ולא איצטרכו ליה זוזי יש דעת ללוקח גם כן מפרש הוא דדוקא כשאין הפסד לכשנגדו בתנאי ההוא כגון בכתובה שכשימות תחזור היא ותעשה פנויה כבראשונה וכן בזבין ולא איצטרכו ליה זוזי דזוזי יהיב וזוזי שקיל ודמי להא שכתבו תוס' ב"ק דף ק"י גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה משום דאין קפידא לבעל במה שנעשה אחר מותו וה"נ אין קפידא למוכר ולארוסה בתנאי זה משא"כ בלוקח פרה ונטרפה או מתה שאין מחזיר לו מאומה ודאי דאיכא קפידא למוכר לא אמרי' אומדנא דודאי המוכר לא יתרצה בזה ע"ש במשנה למלך בהתשובה שכתב שם אמנם עדיין צריך אני למודעא דלכאורה קשה על דבריו דא"כ בלוקח בית ואח"כ גזר המלך שלא ידור הלוקח בעיר זה נימא דאדעתא דהכי לא קנה כיון דבית יהיב ובית שקיל נראה לפענ"ד דהתוס' לא הקשו כלל במוכר פרה ונטרפה או מתה שיהיה המקח חוזר אפי' אחר שנשתמש וחרש בהפרה דהא ודאי ליתא דכי קנה הפרה שתחי' לעולם וכיון דתוס' מדמי זה להא דב"ק דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ושם כתבו התו' בעצמו בב"ק דף ק"י לאחר נישואין לא אמרי' אומדנא (") רק בקידושין שלא היה לו שום טובה ע"ש וא"כ פרה או בית אחר שנשתמש בהם שהיה לו טובה כבר מהם דמי לאחר נישואין ולא עוד דנראה לפענ"ד דאף אחר שהי' ראוי ליהנות בה ההנאה זו שקנה עבורו ג"כ לא אמרי' אומדנא כמו בנכנסה לחופה ולא נבעלה דמחייב בתוס' כתובה כשמת כיון שהיתה חזיא לביאה אחר כניסה לא אמרי' אומדנא וכן בבית או פרה כיון שקנו אותן להיות ראויין להדבר ההוא שקנה עבורו כלתה הנאת קנין כמו בכניסת החופה וכעין שכתבו התוס' בב"מ דף ע"ט גבי ספינה זו דכשנתן לו מעות נתרצה שיהיה שלו לאלתר וה"נ דכוותי' כיון דמעות להוצאה ניתנו ובמחילה סגי ואמרי' דנתרצה שיהיה שלו לאלתר וע"כ קושית התוס' לא היה רק בקנה הפרה ואח"כ מתה או נטרפה תיכף בעוד שלא היה ראוי להשתמש בה תשמיש שקנה עבורו כגון שהיתה הפרה מחוייבת להיות ג"כ ברשות מוכר יום או יומיים אחר הקנין ע"פ תנאי שהיה ביניהם או כיוצא בזה שלא היה הפרה ראויה להשתמש בה כלל דאז דמי לאירוסין דאמרי' אומדנא וכעין זה כתבו התוס' גבי ויצא עליו עסוקין דתלי בדש אמצרא בב"ק ד"ט דתליא אי נהנה בו או לא ובזה הוכרח התו' להחילוק שלהם דהיינו כיון שיש דעת שניהם ויש פסידא למוכר לא אמרי' האומדנא כמ"ש המ"ל הנ"ל ובאמת בבית שקנה ולא היה ראוי ליהנות ממנו ואח"כ בעוד שאין ראוי ליהנות אירע דבר שהיה בה אומדנא המכירה בטילה לדעת התוס' הנ"ל כיון דבית יהיב ובית שקיל ולפ"ז א"ש דינא דהכא כיון דנעשה בעולם איזה דבר שמחמת זה הוזל היין בכל המקומות שבמדינה זו דדמי למכת מדינה ודאי דאין לך אומדנא גדולה מזו דאדעתא דהכי לא קנה והכא ליכא פסידא למוכר דיין יהיב ויין שקיל ואפי' היה בביתו היה ג"כ הוזל וגם אירע האומדנא בעת שלא היה המקבל עיסקא ראוי ליהנות בהנאה שלו שקיבל עבורו למחצית שכר והפסד דהא היה אסור למוכרו קודם ודאי דאמרי' האומדנא וההפסד חל על הנותן לבד ועל זה כתבו דבמכירה ממש כיון שהלוקח היה יכול למוכרו תיכף והיה ראוי הלוקח ליהנות ממנו שוב לא אמרי' האומדנא אבל בודאי אפי' במקבל אם לא הוזל רק בזול שפט אפי' אי אמרינן דגם בזה שייך אומדנא מ"מ חל אחריות הזול גם על המקבל משום התנאי שהתנו ביניהם שיהיה ההפסד והריוח של זול שפט לחצאין: ולפ"ז מיירי המחבר ג"כ כפי' הרשב"ם ומיירי כאן בהוזל בכל מקומות וכתבו המחבר ורמ"א כאן ובסי' קע"ו שני הדינים האלו אף דכל דין הוא מכח פי' אחר בש"ס זו ואי הא לא הא מ"מ כתבו שניהם להלכה כיון ששניהם מסתברים לדינא וכיוצא בזה מצינו בהרבה מקומות אמנם לפעד"נ לתרץ קושית התוספות בכתובות הנ"ל באופן אחר דבלוקח פרה ל"ש כלל לומר האומדנא דבלוקח י"ל נסתחפה שדה ומזלך גרם וא"כ מה שייך לומר אדעתא דהכי לא קנה כיון דבמזלו וגרמתו נהרגה או נטרפה ודאי דההיזק חל עליו ודוקא גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' וכן ביבמה שנפלה לפני מוכח שחין שהבעל מת שאין הבעל שדה של אשה ולא שייך לומר נסתחפה שדך אמרי' אומדנא משא"כ בזה ולפי זה בהוזל בכל המקומות דהוי כמכת מדינה שאין שייך לומר נסתחפ' שדך אמרי' אומדנא אפי' בלוקח ונראה דהנך פוסקים דס"ל דאפי' במכירה הדין כן סבירא להו דאף דבאשה אחר החופה לא אמרי' אומדנא שאני חתם דיש ג"כ חובת חופה משא"כ בקנין סחור' כל שלא הי' ראוי למוכרה ולהרויח בה לא נגמרה הנא' וכאן מיירי שלא היה ראוי להרויח במכירה זו לפי האומד לפי שהוזל בכל המקומות ולא שייך לומר מזלך גרם אפי' במכירה הדין כן ומעש' בא לידינו שפעם אחת בשעת מלחמה הוצרך המלך לקנות פשתן הרבה בלי מספר עד שקנו לצרכו פשתן ד' או ה' פעמים יותר רב מכפי שקונין בפעם אחר והמלך עשה קאנטראקטין עם הרבה אנשים והלך ראובן ועשה עם שמעון ג"כ קאנטראקט על סך רב מפשתן והראה לשמעון קונטראקט מהמלך ואח"כ הפסיד המלך המלחמה ולא רצה ליקח הפשתן מראובן כפי הקונטראקט שעשה והוזל הפשתן בכל המקומות ועכשיו תובע שמעון מראובן שיקח הפשתן ממנו וליתן לו מעות כפי קנין המועיל שעשה עמו ונתן לו חילוף כתב שנכתב בו כל מי שמוציאו ודנתי שפטור ראובן דבכה"ג כ"ע מודים שלא היה בחזרה ומ"מ חייב להוליכה משום דהוי כל ההנאה שלו וא"כ ה"ג כיון שאם יומכר בזול שפט יהיה הריוח של החצי הכל שלו מש"ה חייב ג"כ באונסים של החצי ואפי' אם נתברר ג"כ אחר כך שהוזל בכל העולם שנתבטל המקח למפרע מ"מ כיון שהרשות ביד המקבל להחזיק חצי המקח שלו בע"כ של הניתן ולשלם שוויו שהוא שוה בשעת הולכה הוי כל הנאה שלו כמו בלשגרן לבית חמיו דשם ג"כ נראה אפי' אם אחר שנאנס קנה כלי אחר כיוצא בו ממש ושיגרן לבית חמיו ולא רצה לקבלו שנתברר ג"כ שהמקח בטל למפרע אפ"ה חייב באונסין כיון שאם היו רוצים לקבלו ממנו לא היה המוכר יכול לחזור חשוב כשואל שכל הנאה שלו וה"נ דכוותיה אבל אם נאנס אחר שנתודע שהוזל בכל המקומות פטור דהוי כגילוי דעת כמו בלשגרן לבית חמיו אחר שלא רצה לקבלן וה"נ ודאי דאינו רוצה שוב בהמקח משא"כ בגניבה ואבידה חייב הואיל ונהנ' מהנה כמו בחזרה דלשגרן ולכך ברישא לענין חיוב המקבל כתב רק גניבה ואבידה כיון דחייב תמיד וכן בפטור המקבל לא כתב רק הוזל והחמיץ דפטור לעולם בהחמיץ אפי' לא הוזל משא"כ לענין אונסין הוא דין אמצעי דקודם שהוזל חייב ואחר שהוזל פטור ולכך לא כלל אונסין לא ברישא ולא בסיפא והמחבר השמיטו לגמרי כיון דדמי לגמרי להא דלשגרן שכתבו בסי' קפ"ו ודין דגניבה ואבידה כתב כיון שחייב בזה תיכף כשקיבלו אף שאינו ברשותו לענין יוקר עד שעת הולכה כמבואר לעיל בסי' קע"ו והא שכתב דגניבה ואבידה הוא על שניהם אף דבי"ד סי' קע"ו כ' דמקבל עיסקא כשנוטל שכר טרחו דהוי ש"ש על הכל וכל מקבל עיסקא צריך הנותן ליתן לו שכר דבלא"ה אסור משום ריבית נראה דמשכחת לה כשלא טבל רק בציר דליכא בשכרו ש"פ דלא הוי ש"ש א"נ מיירי קודם שהוליכה דהשכר אינו מגיע לו עד שהוליכה דאז נעשה מקבל אבל מחלקו דברשותו קיימי לענין שאין הנותן יכול לחזור בו ה"ל כשכר לענין זה כיון שאפשר לו להרויח בו ואין להקשות למאן דמוקי ליה קודם הולכה א"כ הא דאמר שם בחלא אליבא דר' חייא בר' יוסף דהוא על המקבל הא עדיין לא התחיל ענין קבלה כלל דהא אפי' היוקר אינו שלו ולזול שפט שוב אינו ראוי להוליכה כיון שנעשה חלא דז"א דלר' חייא בר"י דס"ל דביין אמרינן מזלי' גרם מטעם דכתב אף כי היין בוגד א"כ י"ל כיון דמ"מ נעשה המקבל בעלים לעניין היוקר דזול שפט קרינן ביה אף כי היין בוגד וכו' י"ל גביה מזליה גרם וכן מוכח בנ"י ע"ש היטיב:

למקפה. פי' להטעים התבשיל כיון שדבר זה צריך לזמן מרובה צריך ליתן לו יין שכולו טוב רק משום דאמר זה מקבל עציו י' למאה:

מרתף זה כו' למקפה פי' ולא אמר לו של יין:

של יין סתם פי' ולא אמר למקפה ולא זה:

מרתף של יין כו' למקפה. פי' ולא אמר זה:

או שאמר מרתף אני מוכר לך למקפה פי' ולא אמר זה ולא יין:

חבית של יין דא"א לו' דבחד חבית יהיה ט' חלקים יין והעשירי רע ואפי' התנה שיתן לו מעט מעט מ"מ כיון דהתנה ליתן לו חבית משמע יין הראוי להיות בחבית אחת [סמ"ע]:

יין הנמכר בחנות. פי' שהתחיל קצת להחמיץ:

מרתף זה אני מוכר לך. פי' כיון שלא הזכיר לא יין ולא למקפה ואמר ריעותא דזה מש"ה אפי' כילו חומץ הגיעו:

בקנקניו. ואפי' אם הקנקנים הם חדשים וטובים אפ"ה אמרינן שמכח העירוי שמערה מכלי אל כלי נתקלקל [סמ"ע]:

אם אמר לו למקפה אבל לא אמר לו למקפה יכול לומר לו לא היה לך להשהותו ודוקא דהשהה הלוקח טפי ממאי דראוי לשהויי כמו בסעי' ו' בהג"ה:

חביות של שכר. דשכר אין דינו כיין שיין תלוי במזל אדם לפיכך אפי' נמצא חומץ תוך ג' ימים אמרינן דמזל הלוקח גרם שמהר להחמיץ משא"כ בשכר:

בתוך ג' ימים. המחבר קיצר דזה לשון הטור תוך ג' ימים הוא באחריות המוכר ואפי' קיבל המעות צריך להחזיר דודאי התחיל להחמיץ כבר אע"ג דריחא חלא וטעמא שיכרא שיכרא מ"מ אשיכרא כזה לא יהבי אינשי דמי ואפי' טעמיה והיה ריחא וטעמא שיכרא מ"מ ודאי לא טעמו שפיר אחר ג' ימים באחריות הלוקח ואפי' לא נתן המעות חייב ניתן כיון דטעמו והוי בסים מיהו אי לא טעמו המע"ה כיון דספיקא היא בד"א כשהניחו בכליו של מוכר וכו' ול"ד לטבח דסי' רכ"ד דאפי' אם לא נתן המעות דצריך ליתן דשא"ה דשכר עומד להחמיץ ואין לו חזקה משא"כ בהמה דאית לה חזקת בריאות:

דקודם שהגיע לשם הוזל. ע"ב דדוקא כשהוזל בכל המקומות מחמת איזה סבה דאז איכא אומדנא דאדעתא דהכי לא קיבלה אבל כשהוזל רק באותו מקום שרוצה להוליכה שם אין הזול על הנותן רק כשהוזל קודם שהתחיל להוליכה ובהחמיץ לעולם על הנותן ובלוקח להוליכה למקום פ' והוזל בכל המקומות הוא מחלוקת הפוס' קצת סוברים דבמקח א"י לחזור והר"ח ס"ל דאפי' המקח יכול לחזור והרמ"ה חולק דדוקא כשלא נתן המעות יכול לחזור משא"כ כשנתן המעות ולענין אחריות אונסין הדין כך אם נאנס קודם שהתחיל להוליכה פטור המקבל רק בגניבה ואבידה חייב שהוא ש"ש ובאונסי' שאירע אחר שהתחיל והוליכה קודם שהוזל בכל המקומות חייב באונסי' של חלקו אבל כשנאנס אחר שהוזל בכל המקומות פטור ואם נתן שכר להמקבל שוה פרוטה חייב בגנובה ואבידה אפי' על חלק הנותן:

ג"ש. פי' ממין שגדל לפני שני שנים ושנה זו היא שנת ג':

עד החג. דהוא זמן קציר של שנה שלישית:

מה שטעמת. ואפי' מודה לו שערבו רק שטוען שטעמו וידע דאם הוא מכחיש ישבע היסת [סמ"ע]:

וכן המקבל כו'. עסמ"ע ס"ק ט"ו שהביא דברי בטור דר' יונה כתב דוקא בכה"ג אבל אם לקחה ממנו לגמרי כו' ור"ח לא כ"כ וס"ל דגם בכה"ג יכול לחזור כ' וע' בדרישה מ"ש בזה והבאתי לשונו לעיל סי' ר"ז ס"ג בהגה סק"ו ועמ"ש שם עוד מענין זה:

[שו"ע] א"ל למקפה. נ"ב וכי הוי יודע שהרבה מפורשי' ז"ל כתבו שאם היין בקנקנו דמוכר והחמיץ תוך ג' ימים אפי' לא א"ל למקפה הרי הוא ברשות מוכר. אא"כ טלטלו ומנדו על כתיפו כו' וזה ג"כ דעת הר"ן הובא בב"י בסי' זה:

עד העצר' כו' ומור"ם חילק דוקא אם הוא בקנקן דמוכר ולפע"ד כר"י שהביא הב"י ס"ב דאפי' בקנקנים דלוקח חייב להעמיד לו עד עצרת כו' וכן דעת הר"ן שהביא ב"י ס"א וז"ל אבל היכא שא"ל יין מבושם אני מוכר לך זו היא ששנינו חייב להעמיד עד העצרת כלומר ואף ע"פ שעירו אותו לקנקנים דלוקח דדומיא דרישא תניא סיפא כו' (זה מצאתי בכתביו שכת' בימי חורפו):