שולחן ערוך, חושן משפט רפ״ג: דין ירושת עכו"ם וגר וישראל מומר לעכו"ם ובו ג"ס: – עם 18 מפרשים

דין ירושת עכו"ם וגר וישראל מומר לעכו"ם ובו ג"ס:
העכו"ם יורש את אביו דבר תורה והגר אינו יורש את אביו עכו"ם אלא מדבריהם תקנו לו שיירש כשהיה שמא יחזיר למרדו ותנאי מועיל בירושה זו הואיל ואין העכו"ם מחויב לעמוד בתקנת חכמים ולא העכו"ם יורש את אביו הגר ולא גר את גר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אפי' היה לו בן שלידתו בקדושה מאחר שהורתו שלא בקדושה אינו יורש את אביו ולא אביו יורשו: הגה וישראל שהיה חייב לעכו"ם ומת אם אין עכו"ם יודעין מזה אינו חייב לפרוע ליורשיו (מרדכי פרק קמא דקידושין ):

ישראל שהמיר לעכו"ם יורש את קרוביו הישראלים כשהיה ואם ראו ב"ד לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש להן בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המומר להם: הגה ואפילו נתן המומר הנכסים לאחרים אין במתנתו כלום דמיד נפלו נכסיו קמי יורשיו ואין לו כח בהן וי"א שמניחין הירושה בב"ד ואם יחזור בתשובה נותנין לו (הכל בטור ס"ה בשם תשובת הרא"ש) וישראל יורש קרובי המומר לעכו"ם (טור ס"ד בשם הרא"ש) אפילו הפקיד הממון ביד ישראלים אחרים ואפי' היו לו בנים בגיותו אבל אם הנפקדים שלחו יד בממון הפקדון בחיי המומר או שבקש הממון ולא רצו ליתנו לו ויש להן עדים על זה זכו במה שבידן ואין יורשיו יכולין להוציא מיד הנפקד הן בחיי המומר הן לאחר מותו דכל המוחזק בנכסיו יכול לזכות בהן כל זמן שהוא חי (מרדכי פ"ק דקידושין בשם רש"י) ישראל מומר שמתה לו אמו ויש לו קרובים מן האב אם המומר גדול שראוי לקנסו בירושתו גם יורשיו אינן יורשין ונשארה הירושה כשאר יורשי האם אם המומר קטן שאינו ראוי לקנוס יורשיו יורשין אמו ובעל יורש במקום אשתו המומרת אע"פ שמת אביה לאחר שהמירה לעכו"ם ומתה אח"כ הבעל יורש מאחר דידו כידה אין שייך קנס (מרדכי פ' הנ"ל ות"ה סי' שמ"ט):

לאה נשבית ואמה קבצה מעות לפדיונה ואח"כ שמעה שהמירה ונטמעה בין העכו"ם אם א"א להחזיר לכל אחד מה שנתן יהיה הקרן קיים לפדיון שבוים ואם יתכן לפדות באחרית הימים אותה שבויה תפדה בהם (וע' בי"ד סי' רנ"ג סעיף ו'):

מועיל. פי' שיכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולעקור נחלה ובטור כת' וז"ל ועובד כוכבים וגר שירשו אביהן יכול לומר להעובד כוכבים טול אתה ע"ג ויי"נ ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור והוא משנה בדמאי פ"ז והטעם כיון דאינו יורש אביו מן התורה לא מחשב כאילו הוא ברשותו מש"ה יכול להתנות כן ומהתימא שהשמיטו המחבר עכ"ל הסמ"ע וכבר כתבו ביו"ד סי' קמ"ו ס"ד. ש"ך:

יודעין. אבל אם יודעין צריך לפרוע להן נרא' הטעם כיון דהעובד כוכבים יורש את אביו הוי בכלל גזילה וגזל עובד כוכבים אסור ובע"ש כת' דבידעי צריך להחזיר משום קידוש השם. סמ"ע:

ראו. בת"ה למד מכאן דלאו בכל ענין קנסו חז"ל והפקיעו המומר מירושתו כי אם כשראו שודאי לא יחזור לכשרותו. שם:

זכו. הקשה חתני הנבון הר"מ דרש"י פסק כן משום דס"ל דגבי מסור לא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר משמע מדבריו להדיא דאי הוי קי"ל גבי ממון מסור דאסור לאבדו בידים וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים בסי' שפ"ח סי"ג ואף להי"א בהג"ה שם דמותר ליטלו לעצמו א"כ הי' זוכה כאן מ"מ לא ה"ל להרמ"א לכתוב כאן הדין בפשיטות כיון דאיכא דפליגי על הי"א וגם כ"כ שם דמהרש"ל חולק על הי"א ושכן עיקר וגם מדברי רש"י גופיה כאן משמע להדיא דחולק בזה. ש"ך:

יורשיו. הטעם דמומר לעבודת כוכבים נחשב כמת ואין הבן יורש אמו בקבר להנחיל ליורשיו מאביו משא"כ קטן דלא קנסוהו ולא אפקוהו חז"ל מירושתו ואף שאין נותנין הירוש' לידו מ"מ אינו נחשב כמת אלא יורש את אמו ומזכה לקרוביו מאביו בירושתו. סמ"ע:

כידה. קמ"ל בזה דאע"פ שהיא גדולה וכבר נתבאר דבגדול אין יורשיו יורשין זכותו שאני בעל דלאביי ידו כידה ולרבא ידו עדיפא מידה כדאיתא בפ' החולץ ומש"ה מיד שמת מורישה נפלה הירושה קמי בעל טפי מלקמה דקי"ל כרבא משא"כ בשאר יורשין שאין להן צד זכיה בנכסי קרובם בחייהן כ"כ בת"ה שם והרמ"א קיצר בלשונו. שם:

שבויים. לשון תשו' הרא"ש הביאו הטור אם הי' אפשר להחזיר לכל אחד כו' אבל זה א"א כי יוציאו ע"ז יותר מן הקרן הלכך יעשו בו צרכי רבים ויותר טוב לפדיון שבוים ויהי' הקרן קיים כו'. שם:

א) ל' הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות דין ט' מ:ימרא דרב' פ"ק דקדושין דף יז ע"ב דיליף ליה מקרא

ב) שם במימרא הנז' ודייק לה ממשנה י' פ"ו דדמאי

ג) כ"כ הרמב"ן שכן נ"ל וכתב ה"ה זו סברת ורבינו נכונה בטעמ'

ד) שם בברייתא בקידושין שם

ה) כ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' זכייה דין ז' וכתב ה"ה מעובד' דאיסור גיורא ומבואר בסי' רע"ה בדין הלואתו מבואר בסי' קכז

ו) ומבואר שם דאם יודעים העכו"ם מזה ואינו מחזיר להם קאי בעון ונלע"ד דס"ל דלא התירה התורה ממון העכו"ם אלא כעין אבידה כמש"ל בסי' רסו וכן מצאתי אח"כ ברמב"ם פי"א מה"ג וע' בסי' שנט ס"א ס"ח ובמ"ש שם

ז) הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות דין יב מהא דמסיק בגמ' ודלמא ישראל מומר שאני וכו'

ח) כתב ה"ה דברים נכונים הם וידוע שהפקר ב"ד הפקר וכבר העיד הוא ז"ל (שם) שכן המנהג במערב

ט) וה"ה ☜אם יש לו אב תנתן הירושה לאב וכמ"ש הרמ"א בהגה יישראל יורש קרובו המומר וכ"כ שם במרדכי הביאו הסמ"ע

פירוש אע"פ שהעכו"ם יורש אביו דבר תורה הם אינם יורשים והטעם מבואר בסי' רע"ז סעיף ט'

י) טור ס"ז בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ל"ב סי' ח':

וישראל כו' אם כו'. ב"ק קיג ב' ועסי' שמ"ח ס"א בהג"ה:

ישראל כו'. עבה"ג אע"ג שי"ל דה"ק דלמא מומר מוריש לבניו וכמש"ל ואם יש כו' מ"מ כמו שמוריש כן יורש וכמ"ש בסנהדרין אע"פ שחטא כו'. מרדכי ורא"ש:

ואם ראו כו'. עתוס' דע"ז כו ב' בשם הירושלמי והרא"ש בפ"ה דב"מ סי' נב כותאי דקסרין מותר להלותן ברבית ואף שי"ל דרבית שאני משום דאינו מצוה להחיותו מ"מ עיקר הטעם משום הפקר ב"ד:

ואם יש כו'. כנ"ל ולדידהו כיון דלא עבדו אסורא לא קנסינן כמ"ש בכמה מקומות לדידיה קנסו כו' ובסוף ב"ק יכין רשע כו'. ובפ' האשה רבה איהי כו' זרעה כו' רק משום דתנאי כתובה ככתובה:

ואפי' נתן כו'. ר"ל ירושתו שירש מאביו נתן לאחרים לא זכו כיון שהוא אינו יורש את אביו כמ"ש בתשובה שב"ד קנסו המומרים וכמ"ש בש"ע קמו יורשיו כאלו הם יורשי אביו וכמ"ש בב"ב קנט א' בן שמכר בנכסי אביו בחיי כו' מכח אבוה דאבא כו' ושם בן בכור כו' וה"נ ואין מתנתו כלום כיון שאין זוכה בהם מתקנת חכמים האחרונים כנ"ל וע' כלל יז סי' י':

וי"א כו'. כ"כ בקדושין שם וכמ"ש בפ"ק דכתובות גבי קנס אע"ג דזכתה מדאורייתא יהבינן לה דאזלה כו':

וישראל כו'. כנ"ל:

אפי' הפקיד כו'. דדוקא בגר שא"ל יורשין הנפקד זכה בהן כמ"ש סי' ער"ה:

ואפי' כו'. דלאו בניו הן כמ"ש בפ"ב דיבמות:

אבל אם כו' דכל המוחזק כו'. דפליגי בסוף ב"ק ממון מסור כו' וכ"ש מומר וכיון דלא איפסיקא הלכתא אין לנו כח להוציאה כל שזכה בחיי המומר אבל כ"ז שלא שלח יד ה"ה בפקדון אצלו ולא זכה בחייו ולאחר מיתה זכו מיד היורשין וע' בכתובות פ"ה א' א"ל אית לך סהדי דתבעוהו כו':

ישראל כו' אם כו'. דחשבינן ליה כמת ואין הבן יורש את אמו בקבר כו' משא"כ בהנ"ל שאומר מכח דאבוה דאבא קאתינא כנ"ל:

ובעל יורש כו'. כמו באשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת ועתוס' דיבמות פט ב' ד"ה כיון כו' וכמש"ש צ"א א' מ"ד לדידה כו' אלא משום דתנאי כתובה ככתובה כמ"ש בר"פ אע"פ וכיון שמכחה הן באין לא עדיפי אינהו מדידה וז"ש לעיל אם המומר גדול כו' משא"כ כאן דידו כידה כמש"ו וקי"ל כרבא דידו עדיפא מידה ועבמרדכי דקדושין שם וז"ש אין שייך קנס וכנ"ל לדידה כו' וכיון דידו כידה זכה:

לאה כו'. כמ"ש בפ"ק דכתובות יהבינן לה דאזלה כו' כנ"ל וכ"ש בכה"ג דאדעתא דהכי לא יהבו לה ודמי להא דאמרינן בב"ב קמ"ה הרי שהלך כו' ול"ד למ"ש מותר שבוי כו' דהתם נעשה למה שהתנדבו וזכה במותר משא"כ כאן ע"ש:

(ש"ך ב') ומשמע מדבריו להדיא. נ"ב בדבריו כן הוא במרדכי. אבל בשו"ת אמונת שמואל סעיף י"ז אי' דאף למאי דקי"ל במסור דאסור לאבד ממונו היינו משום יכין רשע וגו' ובמומר לא שייך זה יעו"ש וצ"ע במ' ע"ז דף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה אני שונה כו' ובהשגות הראב"ד בפ"ב מהלכות עכו"ם דין ה' מבואר דעתו לחלק שאם המומר נשא גוי' ואין לו זרע כשר אז מותר לאבד ממונו ובא"ל לא גרע בזה ממסור כו' ונראה מדבריו שם דאף החזיק לעצמו אסור ויעוין במרדכי פרק איזהו נשך ותשוב' זאת דרש"י מובאה בתשובת מהר"מ מרוטינבורג סי' ת"פ ויש שם שינוי לשון מכפי המבואר במרדכי וז"ל שם דאיתמר ממון מסור חד אמר מותר לאבדו וכו'. ובמין כ"ע מודים דגופו הפקר וכל שכן ממונו כו'.

מחבר ס"ג ואחר כך שמעה שהמירה כו'. נ"ב יעוין לעיל סי' רנ"ג סעיף ט"ז ובד"מ על אה"ע סי' נ"ג ויעוין בטוש"ע יו"ד סימן קנ"ט ובאחרונים שם:

העכו"ם יורש את אביו דבר תורה. ילפינן לה מדכתיב כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ועפ"ר:

והגר אינו יורש כו'. דכקטן שנולד דמי:

שמא יחזור למרדו. ל' גמרא הוא שמא יחזור לסורו ופי' הרמב"ם והמחבר שיחזור למרדו ועפ"ר שם כתבתי שרש"י פ"ק דהוריות לא פירש כן:

ותנאי מועיל בירושה זו. פי' שיכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולעקור נחלה ונקט ל' הרמב"ם רפ"ו דנחלות דקאי אל' דכ' (הרמב"ם) לפני זה בר"פ שם דבשאר ירושות אינו מועיל תנאי וע' בטור שכתב ז"ל ועכו"ם וגר שירשו אביהן יכול הגר לומר להעכו"ם טול אתה עכו"ם ויין נסך ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור והוא משנה פ"ו דדמאי והטעם כיון דאינו יירש את אביו מן התורה לא מחשב כאילו הוא ברשותו מ"ה יכול להתנו' כן ולא אמרי' שהגר נהנה מעכו"ם ומהתימא שהשמיטו המחבר:

אפי' הי' לו בן שלידתו בקדושה. כבר כתב המחבר ג"כ זה בר"ס ער"ה ע"ש:

אם אין עכו"ם יודעין כו'. אבל אם יורשי העכו"ם או שאר עכו"ם יודעים זה קאי בעון כ"כ שם המרדכי ונראה דהטעם הוא כיון דהעכו"ם יורש את אביו הוא בכלל גזילה וגזל העכו"ם אסור אבל אם אינו יודע הוא בכלל אבד' ☜ובע"ש כ' דבידוע צריך להחזיר משום קידוש השם:

ישראל שהמיר יורש כו'. למדו זה מדכתיב כי ירוש' לעשו נתתי את הר שעיר:

ואם ראו ב"ד לאבד כו'. מהרא"י בת"ה סי' שמ"ט למד מכאן דלאו בכל ענין קנסו והפקיעו חז"ל המומר מירושתו כ"א כשראו שודאי לא יחזור לכשרותו ומה"ט מסיק וכ' שם דכשהמומר קטן עדיין הקרוביו מאביו ירשוהו וכמ"ש מור"ם בסמוך בסוף ההג"ה ע"ש:

ואם יש לו בנים. ☜ ה"ה אם יש לו אב תנתן הירושה לאב מרדכי בקדושין בשם ראבי"ה וז"ש מור"ם יורש קרובו המומר כו':

וי"א שמניחין הירושה בב"ד כו'. דין זה ודין שלפני זה דנפלו נכסיו קמי יורשיו כו' שניהן כתבן הטור בשם הרא"ש ומור"ם ז"ל כתבו בל' י"א משום דמהרא"י בסי' שמ"ט הקשה דברי הרא"ש הנ"ל אהדדי וכ' דדין הראשון הוא כשהב"ד רואין שאין תקנה למומר זה לומר אולי ישוב ובדרישה כתבתי דנ"ל לחלק דודאי מניחין הירושה בב"ד אולי יחזור וישוב ויתנו לו אלא שבדין קמא איירי שהמומר רצה ליתן לאמו (וכמ"ש בטור המעשה) ובזה קאמר דבכה"ג מוטב שיתנהו לבתו ע"ש:

אפי' הפקיד הממון כו' פירוש ולא אמרינן שהנפקד שבידו הממון יזכה בממון משום דנכסיו הן הפקר אם לא ששלח בהן יד בחייו תחלה כדמסיק:

גם יורשיו כו'. והטעם דמומר לעכו"ם נחשב כמת ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל ליורשיו מאביו משא"כ קטן דלא קנסוהו ולא חפקוהו חז"ל מירושתו מ"ה אף שאין נותנין בידו הירושה בעודו מומר מ"מ אינו נחשב כמת אלא יורש את אמו ומזכה לקרוביו מאביו בירושתו:

ובעל יורש במקום אשתו המומרת. קמ"ל דאע"פ שהיא גדולה ובמומר גדול קאמרי' שאין יורשיו יורשין זכותו בירושת אמו כנ"ל שאני בעל דלאביי ידו כידה ולרבא יד הבעל עדיפא מיד אשתו כדאיתא בפרק החולץ ומ"ה מיד כשמת מורישה של המומרת נפלה הירושה קמיה דבעל טפי מלקמה דידו עדיפא מידה לרבא דקי"ל כוותיה משא"כ בשאר יורשין שאין להם צד זכייה בנכסי קרובים בחייהם כ"כ בת"ה שם ס"ס שמ"ט ומור"ם דסיים וכתב דידו כידה קיצור לשונו נקט משום דגם לאביי דס"ל דידו כידה עדיף הבעל עכ"פ משאר יורשי מומר דאין להם זכייה בהירושה בחייו וכנ"ל:

אם אי אפשר להחזיר כו'. ז"ל תשו' הרא"ש והביא' הטור כיון שנטמעה בין העכו"ם ונשאת וילדה בנים ודאי לא זכתה ממעו' שנתנדבו לצורך פדיונה ולא יזכו בו בניה אחריה דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכלם בעכו"ם. שהרי לא התנדבו אלא לפדיונה הלכך אם היה אפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן זה היה מוטב דהרי לא יצא מרשותם עד שתפדה אבל זה א"א כי יוציאו על זה יותר מן הקרן הלכך יעשו בו צרכי רבים ויותר הוח טוב לפדיון שבוים ויהי' הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבוייה שתפדה בהן עכ"ל:

זכו במה שבידן עש"ך ס"ק כ' שהקשה כיון שכתב בסי' שפ"ח די"א דמותר ליטול לעצמה אף דאיכא דפליגי על הי"א לא היה לו לכתוב כאן הדין כן בפשיטות כיון דאיכ' דפליגי וגו' ע"ש ותמוהין דבריו דהא כיון שרש"י פסק בפשיטות שא"י להוציא מידו והוא מטעם כיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר א"כ מכ"ש דשפיר כתב הרמ"א שאין מוציאין מידו כיון די"א שמותר ליטול לעצמו ודיעה זו היה נראה לעיקר בעיניו מדלא הביא י"א השני בסי' שפ"ח:

זכו במה שבידן. עבה"ט שכ' הקשה חתני הנבון כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קנ"ד שכתב ליישב קושיא זו על נכון (גם בנה"מ תמה על קושיא זו) . וע"ש עוד שנשאל מחותנו הגאון רע"ק איגר זצ"ל בנפקד שיש בידו פקדון שט"ח חילוף כ' ושוב המפקיד המיר דתו לעכו"ם ומת בהעזבו דת והניח יורשים ישראלים והלוה עני והיורשים אינם יודעים מהח"כ אם המפקיד יוצא ידי שמים אם לא יודיע להיורשים כדי שלא ינגשו את הלוה העני וספיקתו במ"ש רמ"א דבפקדון בעינן דוקא ששלח יד בהפקדון בעוד המומר חי אבל זולת זה צריך להחזיר ליורשים וי"ל דמלוה דלהוצאה ניתנה ל"ב שליחות יד דתביעה בחיי המומר דממילא פקע שעבודו ואין הלוה מחוייב לשלם להיורשים כלל. והשיב ע"ז באריכות להסכים עמו העלה ע"ד חותנו הגאון הנ"ל דבמלוה דלהוצאה נותנה ממילא פקע שעבודו (וכתב שם דבב"י בשם תשובה אשכנזית יש ט"ס מה דמסיים מנ"ל דחשיב שליחות יד וצ"ל מנ"ל דלא חשיב ש"י כי באמת דעתו דחשיב ש"י) ובר מן דין מי יכול להוציא ממון מהלוה נגד דעת רבינו ברוך שבמרדכי ב"ק סי' קצ"ד שהוא י"א דמייתי רמ"א סי' שפ"ח סי"ג כו' (עמ"ש שם סק"ו) ומסיים מכל הלין נלע"ד פשוט דאיסורא קא עביד הנפקד אם מוציא השטר ומסרו ליד היורשים הנ"ל ואם ירצה לצאת י"ח מכל וכל יבליע להיורשים דמי ניירא בעלמא לצור ולצור ע"ש. וצ"ע מהרי"ו סי' א' דמייתי ד"מ אות ב' דלכאורה משמע משם דגבי הלואה יש חילוק בין אם הגיע זמן פרעון או לא ודיקא בלא הגיע זמ"פ זכה עש"ה:

[שו"ע] את אביו ד"ת. נ"ב אבל שאר ירושתיהן מניח אותן לפי מנהגן לשון הרמב"ם. וכתב הה"מ והוא מפני דלא מצינו שיהיה סדר נחלות אלא לישראלים לבד עכ"ל:

[הגה] גם יורשיו אינ' יורשי'. נ"ב עיין תשו' תורת חסד סי' רמ"ח:

[הגה] במקום אשתו המומרת. נ"ב וכתב הב"י אע"ג דפקע ממנה דיני אישות דהא אסור לשבת עמה מ"מ כיון דאם תחזור לדעת אמת ויתברר שלא נבעלה ברצון מותר להחזירה משו"ה לא פקע ממנה דיני אישות או אע"ג דפקע ממנה דיני אישות שהיה לזכותה מ"מ לא פקע זכותו דאיהו לא חטא עיי"ש ובעיקר הדין במת אביה לאחר שהמירה דפסק המרדכי בשם ראב"י וע"ז בנה התה"ד יסודו תמוה לי דמדברי המ"כ בשם הראב"י שהביא הב"י מחודש א' מבואר דוקא בהיתה ישראל בעת שמת אביה דכבר זכתה בירושתה ובב"י כתב ע"ז ונראה דעל תשובת זו נתכוין המרדכי כשכתב וכן פסק הראב"י הלכה למעשה עכ"ל ותמוה לי הא הוי מילי דסתרי דלהמרדכי אף בהמירה בחיי אביה בעלה יורשה ולדברי המ"כ דוקא בהמירה אחר מיתת אביה וצל"ע:

[ש"ך אות ב] הקשה חתני. נ"ב עיין מ"ל פ"ה ה"ב ממלוה:

[ש"ך בא"ד] ומשמע מדבריו. נ"ב עיין בתשו' מהרח"ש סי' כ"ו:

ותנאי מועיל בירושה ע' בסמ"ע סעיף קטן ד' עד מהתימה שהשמיטו המחבר עכ"ל וכבר כתבו בטי"ד סי' קמ"ו ס"ד ע"ש:

זכו במה שבידן כו'. הקשה חתני הנבון הר"ר מאנש דרש"י פסק כן משום דס"ל דגבי מסור לא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ומשמע מדבריו להדיא דאי הוי קי"ל גבי ממון מסור אסור לאבדו ביד לא היה זוכה כאן וא"כ הרי אנן קי"ל דממון מסור אסור לאבד ביד וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכל הפוסקי' והטור לקמן ס"ס שפ"ח סי"ג ואף להי"א בהג"ה שם דמותר ליטלו לעצמו היה זוכה כאן אבל מ"מ לא ה"ל להרב לכתוב כאן הדין בפשיטות כיון דאיכא דפליגי על הי"א שם וגם כבר כתבתי שם שמהרש"ל חולק שם על הי"א ושכן עיקר וגם מדברי רש"י גופא כאן משמע להדיא דחולק בזה:

(ס"א דבר תורה) דכתיב כי לבני לוט נתתי את ער ירושה:

(הגר כו'). דכקטן שנולד דמי:

(ותנאי מועיל כו'). פירוש ביכול לעקור הנחלה מהראוי לה משא"כ בישראל שצריך ל' מתנה דוקא כדלעיל:

(אם אין עכו"ם יודעים כו') נראה לי הטעם דהפקעת הלוואתו שרי כמ"ש בסי' שנ"ט [שמ"ח] רק במקום שיוודע שיש חלול השם וכמ"ש שם בסי' שנ"ט [שמ"ח] וסמ"ע כי דבלא ידע מותר משום ראה ויתר גוים ובידע אסור משום גזל העכו"ם דאסור ואיני רואה חילוק בין ידיעה לענין גזל ובאמת אין כאן גזל וכמ"ש:

(ס"ב ואם ראו כו') שלא לחזק יד הרשעים כו' משמע דס"ל דמן הדין דודאי ממון של המומר הוא לגמרי אלא כדי לתקן פרצת הדור יש צורך לקנסו בממון זה הרשות ביד הב"ד ואפילו בדרך זה יינתן הממון לבני המומר ויליף לה ממסור דאמרי' בהגוזל בתרא ולקמן סימן שכ"ח [שפ"ח] דאסור לאבדו ביד דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא וק"ו כאן דכבר נפיק מניה בני ישראל דאין לאבד ממון השייך להם ולא יהבינן למומר רק לבניו ומשמע מדברי הרמב"ם דאם אין להמומר בנים לא יהבינן הירושה דמומר ליורשי המומר ולא הנכסים שנשארו לשאר יורשי המוריש של המומר וכעין ההיא שכתב רמ"א בסמוך יורשיו אינן יורשים ונשארה כו' ואפילו יש לו אב או שאר קרובים לא ס"ל להרמב"ם שהב"ד יפקיעו הירושה ממומר ויתנו להם דא"כ לא היה להרמב"ם לכתוב אם יש לו בנים כו' דרך ספק אלא ינתן ליורשיו דאין לך אדם בישראל שאין לו יורשים וטעמא דהרמב"ם בזה דילפינן ממסור דלא חשו חכמים אלא לזרעא מעליא דנפיק מניה ולא חשו לשאר יורשיו ה"נ כאן ואע"ג דבמרדכי פ"ק דקדושין כתב דאבי המומר יורש בנו דלדידיה לא קנסו רבנן שאני התם דלא עשו חכמים שום דבר רק בזה הניחו על דין תורה שירש האב בנו משא"כ כאן שקנס חכמים כדי לתקן פרצות הדור ולסלק המומר מן הממון וודאי לא מועיל קרובי יורשי המומר שיתנו הב"ד להם הממון דאין הממון של המומר כלל רק כשיש לו בן ישראל אז לא סלקו הממון מאבי המומר בשבילו וינתן לו ובסמ"ע כתב הוא הדין אם יש לו אב ומביא ראיה מהמרדכי שזכרנו וממילא ה"ה אח או שאר יורש דהא שם במרדכי נותן טעם דהאי יורש לא עביד איסורא ומ"ט נקנסיה וכתב שמש"ה כתב רמ"א ישראל היורש קרובו המומר כו' סתם ואין ענין זה לזה דבודאי הממון שביד המומר כבר שפיר יורשין אותו קרוביו כ"ז שלא זכה בו אחר ולא שייך שם קנס שלא יורשו אותו כי היורש' לא חטא משא"כ כאן שקנסינן להמומר שיסתלק מהירושה ולא מועיל בזה זכות קרוב יורש רק בנו ותו תמהתי דהא בהדיא כתב דמ"א אחר כך במומר גדול אין יורשיו אותו כנלע"ד ברור:

(וי"א שמניחין כו'). גם רבינו מביא זה בשם אביו כאלו חולק על הרמב"ם ובאמת יש מחלוקת דהרא"ש ס"ל דאף במקום דאין בנים למומר מ"מ לא שבקינן למומר שיטול הוא הירושה אף במקום שאין משום לתקן פרצת הדור אלא משום דלא שבקינן לממון שהוא ביד ישראל שיאכלנו המומר בגיותו וכמ"ש באנו נערות גבי קנס דלא כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם וכ"כ הרא"ש בהדיא כמ"ש ב"י ע"כ כ' שיניחו אותו ביד ב"ד:

(ויורשיו קרובי המומר) כיון דעדיין לא זכה בהם שום אדם ממילא היורש יורשן:

(שראוי לקונסו כו'). לכאורה יש לתמוה לפי מסקנת ת"ה לא ק"ל הכי מ"מ צדקו דברי רמ"א ונכונים הם דכ"ז שהוא גדול אין מועיל שום ספק בטחון שיחזור בתשובה זולת בענין שרואין בו בבירור שחוזר בתשובה רק שמיראתו עושה בצנעה וא"א לו לברוח או שרואין בו שבזמן קרוב יברח ודאי שבכלל ממון ישראל יחשב וכמ"ש הריב"ש לענין אונסין בדיני י"נ:

(גם יורשיו כו') הטעם דמסלקין המומר כמאן דליתא ממילא נשארה הנחלה ליורשי המוריש:

(ובעל יורש את כו'). בת"ה שם נותן טעם משום דבבעל אמרי' ידו כידה ע"כ לא אמרינן בזה דהמומרת כמאן דליתא ולא יזכה בממון אלא יורשי המוריש כמו דאמרי' בשאר יורשים של מומר דאמרינן לסלק המומר כאילו אינו אבל המעיין בדברי המרדכי בפרק קמא דקדושין יראה דלא נתכוין לזה דהא פריך שם אפסק זה דבעל יורש במקום אשתו מומרת מההיא דאמרינן בגמ' בזרעה דלא עבדי אסורא ואפ"ה קנסו דלא ירתי כתובת בנין דכרין ואלו לפי דברי הת"ה לא היה מקשה כלום אלא האמת כמו שתירץ התם במרדכי על קושיא שזכרנו דשאני בזרעה דלא אתי אלא מכחה ולא עדיפי מדידה מה שא"כ בבעל דאתי מכח זכות עצמו דדמיא למורדת כ"ז שלא גירשה דאם מתה יורשה כו' עכ"ל ובהא מתרצי נמי מ"ש משאר יורשי המוריש (גם יורשיו אינם יורשים) בסמ"ע פי' הטעם דמומר נחשב כמת ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל ליורשיו מן האב משא"כ בקטן כו' עכ"ל ולא ידעתי למה לו זה דהעיקר דחשבינן ליה למומר כאלו אינו בעולם:

סעיף א' בהג"ה נ"ב עי' בסמ"ע סק"ו וע' בחיבורי לחו"מ מ"ד סי' קע"ה מה שתמהתי על הסמ"ע מדברי מוהרי"ק והובא בד"מ סי' קצד ע"ש ודו"ק: שם בהג"ה. אם אין העכו"ם יודעין מזה אינו חייב לפרוע ליורשיו וכו'. נ"ב עי' בסמ"ע שכתב דאם העכו"ם יודעין מזה הוי גזל עכו"ם ואסור והם היפוך דברי הש"ס והפוסקים דהפקעת הלוואתו מותר אף בחיי הנכרי בעצמו ואינו אסור רק מפני חילול השם וגזל נכרי דאסור אינו רק כעין גזל החנית דבא לידו שלא מדעת הבעלים אבל כל שבא לידו מדעת הבעלי' בהיתר לא הוי גזל ומותר ואינו אסור רק מכח חה"ש ויפה כתב הש"ע כאן ודברי הסמ"ע תמוהין מאוד בזה ועיין באהע"ז סי' כ"ח נמי מוכח גבי קדשה במשכון של כותי דכל חוב הוי רק הפקעות הלוואתו עייש"ה ודו"ק: