שולחן ערוך, חושן משפט רס״ה: אין ליטול שכר על האבידה. ובו סעיף אחד: – עם 18 מפרשים

אין ליטול שכר על האבידה. ובו סעיף אחד:
הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם אם הוא בטל אבל אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה מאה דינר לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה: הגה ויש מפרשים כפועל בטל כפי מה שרוצה לבטל ולהתעסק בהשבתה כגון שהיה עוסק במלאכה שנותנין עליה ד' דינרין ואם היה בטל לגמרי נוטל דינר ולהתעסק בהשבתה נוטל שני דינרין צריך ליתן ב' דינרין אע"פ שמגיע לו דינר בשכר ההשבה ואם שכר ההשבה הוא יותר ממלאכתו א"צ ליתן לו רק כדי שכר מלאכתו והא דמותר ליקח שכר השבה היינו שאין הבעלים שם ועשה מעצמו והשיב אבל אם שם הבעלים ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ואין לו אלא כפועל בטל לגמרי ולא מה שהיה נוטל לטרוח בהשבתה (טור) ואם התנה עם הבעלים או בפני ב"ד שיטול מה שיפסיד והרשוהו ה"ז נוטל (וצריך להשיב מאחר שרוצין לשלם דמי הפסדו וגם הם מחוייבים ליתן לו כל מה שפסקו ואפי' אם פסקו לו יותר מן הראוי) (טור) ואם אין שם בעלים ולא ב"ד שלו קודם:

עוסק. כן פירש נמי הרמב"ם והמחבר בפועל בטל הנזכר גבי רבית בב' שותפין ביו"ד ר"ס קע"ז ונמצא דלפ"ז אינו נוטל שכר על ההשבה כלל אלא כמה היה רוצה פועל זה לבטל ממלאכתו שהיה עוסק בה ולישב בטל לגמרי אבל בטור והיא הי"מ שהביא הרמ"א סבירא ליה כיון דמצות השבה אינה מוטלת על הפועל צריכין לשלם לו ג"כ שכר ההשבה ואע"פ שלענין רבית שם פירש הטור בענין אחר והיינו כמה רוצה ליטול אדם הבטל לגמרי לעסוק בעסק שותפות זה שאני התם דניחא ליה להשותף המקבל עיסקא בזה כיון שמקבל חצי ריוח אלא שיש בו איסור ריבית מש"ה אמרו שסגי בהכי משא"כ בפועל זה דלא ניחא ליה ליבטל ממלאכתו. סמ"ע:

בהשבתה. והש"ך דחה פי' זה בראיה מהש"ס ע"ש באורך:

מלאכתו. דכיון דאין לפועל הפסד אף שיש לו טרחא יתירה בהשבה מהעסק במלאכתו ע"ז מצווה ועומד לקיים מצות השבת אבידה ואסור ליטול שכר עליה. סמ"ע:

לגמרי. והא דאמרו בזה דאינו נוטל שכר על ההשבה כלל אלא כדי בטול מלאכתו ובסי' רס"ד ס"ו בירד מעצמו והציל של חבירו והניח שלו אמרו איפכא דנוטל שכר על השבת חמור חבירו ואינו נוטל שכר פסידת חמורו היינו טעמא דמן הדין לא היה לו לזה ליטול שום דבר כיון דבעל האבידה הי' שם ולא התנה עמו יכול בעל האבידה להתנצל ולו' אם לא ירדת מעצמך להציל הייתי יורד בעצמי להצילו אלא שחז"ל אמדו דעת הבריות דמסתמא ניחא לבעל אבידה שכל מי שיקדים להציל ממונו בכזה יתנו לו שכר וכיון דאינו מן הדין אלא מאומדן דעת מש"ה לעולם אין נותנין לו אלא המועט וכאן מיירי דשכר הפסד הבטול הוא מועט או שוה לשכר ההשבה ובסי' רס"ד דשם נשטף חמורו ושכר הפסדו הוא יותר משכר ההשבה מש"ה נותנין לו הפחות. שם:

שיפסיד. בבטול מלאכתו כי לא ניחא ליה להיות פועל בטל כי צריך לפרנס בני ביתו לטרוח ולקבל עליה שכר הרבה. שם:

נוטל. פירוש הרשות בידו ליטול וחייב שכנגדו ליתן לו ואין בו עבירה שמקבל שכר ההשבה דלא חייבתו התורה במקום פסידא אלא שמסתם אמרו חז"ל דניחא ליה לאדם בבציר משכירתו ולהיות בטל והרי זה גילה דעתו דלא ניחא ליה בזה. שם:

להשיב. ע"ל סי' רס"ד ס"ה בהג"ה א':

יותר. ר"ל יותר ממה שראוי לאדם אחר דנוטל פחות מדמי מלאכתו כדי לישב בטל אבל אם פסקו לו יותר מדמי מלאכתו ודאי א"צ ליתן לו כי יאמר לו משטה הייתי בך אפילו לדבר הרשות וכ"ש בזה שעליו לקיים מצות השבה. שם:

בעלים. עמ"ש הסמ"ע בזה ועיין בב"ח ודבריו דחוקים וצ"ע לדינא עכ"ל הש"ך (עיין בלחם רב סי' רכ"ז ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' קפ"ב וח"ג סי' ס"א ודברי ריבות סי' קי"א ובתשובת רש"ך ח"ב סי' ג' ובמהר"א ששון סי' ר"א ובס' בני אהרן סי' י"א מ"ב מ"ג מ"ד ומ"ה בני חיי):

א) לשון הטור:

ב) ל' הרמב"ם פי"ב מה' גזילה ואבידה דין ד' משנה בפ"ב דב"מ דף ל' ע"ב

ג) שם בגמ' דף ל"א ע"ב:

ד) וה"ה כ' בשם הרשב"א שאם החזיר את האבידה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהא מרויח סלע וכו' אין נותנין לו אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל ומשתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל כך פירוש ר"ח והר"א והרי"ף ושלזה הסכים הרמב"ן ז"ל:

ה) מפורש במשנה שם בב"מ דף נ' ע"ב:

ו) שם במשנה:

הרואה כו'. הרא"ש סכ"ח ותוס' ל"א ב' ד"ה אם כו' וכמו פריקה דהא טעינה בשכר משום דמייתרא כמ"ש ל"ב א' משא"כ אבידה כמ"ש ל"א א' צריכי כו' והצריכותא הוא עם פריקה כמ"ש צערה דידה איתא ועוד דטעינה אצטריך דליכא חסרון כיס כמש"ש בצריכותא הראשונה ואמרינן בהכונס מאי הנאה אית ליה כו' ועתוס' דב"מ סח א סד"ה ונותן כו' ובבכורות ך"ט ב' ד"ה כפועל:

שיבטל כו'. ר"ל שיהא יושב בטל לגמרי וכמו פועל בטל דאיזהו נשך ודפ' האומנין וכ"פ תוס' בבכורות שם:

וי"מ כו'. פירש"י בב"מ שם וכ"פ הרא"ש וכן הסכימו תוס' באיזהו נשך שם:
(ליקוט) כפועל בטל כו'. ר"ל שנוטל שכר על המלאכה ראשונה ולא על האבידה וכ"פ תוס' בבכורות ך"ט ב' ד"ה כפועל כו' אלא הי"ל לפרש כו' וכ"פ הרא"ש שם לענין בכורות וכ"פ הרמב"ם שם בפי' וכ"פ הטור י"ד סי' שיב וכ"פ תוס' בב"מ סח א' בד"ה ונותן כו' לענין רבית וסמ"ג בשם ר"י ורא"ש שם אבל ההיא דאבידה כאן פי' תוס' ורא"ש שם כפירש"י וכ"פ הטור כאן וכמו שחילק תוס' ורא"ש וכ"כ סמ"ג שמתחלה פי' תוס' ההיא דאבידה כאן כמ"ש לענין רבית ואח"כ חזרו בהן ופי' באבידה בפירש"י ועבה"ג ס"ק ד' וה"ה כ' כו' וכן פיר"ח שם בתוס' דבכורות ור"ח פי' שם כמות כו' וכ"פ הרמב"ן במלחמות שם דברי רי"ף אבל סמ"ג פי' דברי ר"ף כפ' רש"י ודברי ר"ש מפ' כפי' תוס אליבא דר"מ נמצא שמ' להיפך מדברי תוס' דר"מ כפי' תוס' אליבא דר"ש ודר"ש כפי' אליבא דר"מ. והטוח"מ סי' קעז פי' להיפך מדברי תוס' שנוטל שכר על העסק ולא על המלאכה ראשונה ואח"כ כ' בתוס' שם ור"ח פי' כפועל כו' והוא ט"ס וצ"ל ור"ת כו' (ע"כ):

ואם שכר השבה כו'. דהא לא התירו אלא משום הפסדו:

והא דמותר כו'. תוס' והרא"ש שם דפריך דהכא משלם לו כל הפסדו כפועל בטל ואין מפסיד כלום ובשטף חמורו אין לו אלא שכרו ומפסיד חמורו ותי' דשם הבעלים שם כמ"ש ל"ב ב' סתמא דמילתא אינש כו' משא"כ כאן דאין הבעלים שם כמ"ש ל"א א' ואי אשמעינן אבידה כו' וז"ש במתני' אם יש שם ב"ד כו' אם אין כו' ושם אמרו ואם אמר אני אציל כו' לבעלים וה"נ שם אם אין הבעלים שם אין מפסיד חמורו כמ"ש בסי' רסד ס"ג אבל צ"ע דהכי הל"ל דכאן אם הבעלים עמו נוטל שכר רק על ההשבה ולא על הפסד מלאכתו וכאן כ' להיפך והוא מדברי הרא"ש וטור ועב"ח וסמ"ע ודבריהם דחוקים:

כפועל בטל לגמרי. ר"ל כפי' הרמב"ם וש"ע. ועבה"ג ס"ק ד' וכן הביא תוס' בבכורות בשם ר"ח וסתמו שם פירושו:

ואם התנה כו'. כמו בשטף חמורו:

או כו'. מתני' דב"מ שם:

וצריך כו'. ממש"ש ל' א' או שהיתה מלאכה כו' משא"כ בכה"ג ועתוס' ל"א ב' ד"ה הנ"ל וא"ת לעיל כו':

וגם הם כו'. כמ"ש בב"ק שם ואמאי לימא משטה כו' הא כו' וכ"ז כ' הרא"ש שם ע"ש:

כגון שהיה עוסק במלאכה עמ"ש בסי' ט' סק"ב:

פסקו לו יותר מן הראוי ז"ל הסמ"ע כן הוא נמי לשון הטור ושם כתבתי והוכחתי דר"ל יותר ממה שראוי לאדם אחר דנוטל פחות מכדי מלאכתו כדי לישב בטל ומטעם שכתבתי לפני זה אבל אם פסקו לו יותר מדמי מלאכתו ודאי א"צ ליתן לו כי אמר לו משטה הייתי בך אפי' לדבר הרשות וכ"ש בזה שמצות השבה עליו לקיימו עכ"ל ועמ"ש בסי' רס"ד ס"ק ב':

אבל אם היה עוסק במלאכה כו'. עד לא יאמר תן לי דינר כו' לשון המחבר בכאן הוא מגומגם דה"ל להקדים ולכתוב דאם עוסק במלאכה אינו מחיוב להניח מלאכתו ולהשיב בחנם ומטעם שנתבאר בר"ס שלפני זה דאפס לא יהיה בך אביון כתיב ואחר זה ה"ל לכתוב ומיהו א"צ ליתן לו כל שכרו ואף א"ת שהמחבר פשט ליה זה ממ"ש בסי' שקודם זה מ"מ לא ה"ל לכתוב דין זה בלשון אבל אם כו' אלא אם היה עוסק כו' וברמב"ם פי"ב דאבידה דין ד' שהעתיק דין זה משם מסודר בע"א וא"ש וע"ש:

כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה כו'. כן פי' נמי הרמב"ם והמחבר כפועל בטל הנזכר גבי ריבית בשני שותפין בי"ד ר"ס קע"ז ונמצא דלפ"ז אינו נוטל שכר על ההשבה כלל אלא כמה הי' רוצה פועל זה לבטל ממלאכתו שעוסק בה ולישב בטל לגמרי אבל הטור והוא הי"א שהביא מור"ם ז"ל ס"ל כיון דמצות השב' אינו מוטלת אפועל צריכין לשלם לו ג"כ שכר ההשבה ואע"פ שלענין ריבית ר"ס קע"ז פי' הטור כפועל בטל בענין אחר והיינו כמה רוצה ליטול אדם הבטל לגמרי לעסוק בעסק שותפות ההוא כתבתי טעמו שם ובפרישה דשאני לענין ריבית דניחא ליה להשותף המקבל עיסקא בזה כיון שמקבל חצי הריוח אלא שיש בו איסור ריבית מ"ה אמרו שסגי בהכי משא"כ בפועל זה דלא ניחא ליה ליבטל ממלאכתו ע"ש:

כדי שכר מלאכתו. דכיון דאין לפועל הפסד אף שיש לו טירחא יותר בהשבה מהעסק במלאכתו ע"ז מצווה ועומד לקיים מצות השבת אבידה ואסור לו ליטול שכר עליה:

אלא כפועל בטל לגמרי היינו כפי' פועל בטל דהמחבר בריש סעיף זה כמה היה נוטל פועל כזה להיות יושב בטל לגמרי וכ"כ בהדיא בטור בס"ס זה ועד"ר שם כתבתי טעם למה אמרו בזה דה"ל להתנות ולא התנה דאין נוטל שכרו על ההשבה כלל אלא על בטילתו ממלאכתו ובסי' שלפני זה ס"ג בירד מעצמו והציל את של חבירו והניח שלו להיות נשטף אמרו איפכא דנוטל שכר על השבת חמור חבירו ואינו נוטל שכר פסידת חמורו וכתבתי דהוא מן הטעם דמן הדין לא היה לו לזה ליתן שום דבר כיון דבעל האבידה היה שם ולא התנ' עמי יכול בעל האבידה להתנצל ולומר אם לא ירדת מעצמך להציל אני הייתי יורד להציל חמור שלי אלא שחז"ל אמדו דעת הבריות דמסתמא ניחא ליה לבעל האבידה שכל מי שיקדים להציל ממונו בכזה יתנו לו שכר וכיון דאינו מן הדין אלא מאומדן דעת מ"ה אין נותנין לו לעולם אלא המיעוט וכאן מיירי כששכר הפסד הביטול הוא מועט או שוה לשכר ההשבה ובסימן שלפני זה ס"ג דשם נשטף חמור המציל שכר הפסידו הוא יותר משכר ההשבה מ"ה נותנים לו הפחות ע"ש ודו"ק:

שיטול מה שיפסיד בביטול מלאכתו כי לא ניחא ליה להיות פועל בטל כי צריך לפרנס בני ביתו לטרוח ולקבל עליה שכר הרבה:

הרי זה נוטל פירוש הרשות בידו ליטול וחייב שכנגדו ליתן לו ואין בו עבירה שמקבל שכר ההשבה דלא חייבתו התורה במקו' פסידא וכנ"ל אלא שמסתמא אמרו חז"ל דניחא לי' לאדם בבציר משכירתו ולהיות בטל והרי זה גילה דעתו דלא ניחא ליה בזה:

ואפילו פסקו לו יותר מן הראוי. כן הוא נמי לשון הטור ושם כתבתי והוכחתי דר"ל יותר ממה שראוי לאדם אחר דנוטל פחות מדמי מלאכתו כדי ליישב בטל ומטעם שכתבתי לפני זה אבל אם פסקו לו יותר מדמי מלאכתו ודאי א"צ ליתנו לו כי יאמר לו משטה הייתי בך אפילו לדבר הרשות וכ"ש בזה שמצות השבה עליו לקיימו ע"ש:

ואם אין שם בעלים כו'. ול"ד למ"ש מור"ם בסי' שלפני זה בס"ס ג' והוא מדברי הרא"ש והטור דאם אין הבעלים שם אע"פ שלא התנו כאלו התנו דמי דשאני הכא דמסתמ' ניחא ליה לאדם במנוחה ממלאכתו הכביד' ולעסוק בהשבה זו ולקבל פחות מדמו מלאכתו וזה הפועל דמיירי ביה כאן הטור והמחבר דלא ניחא ליה במנוחה אלא בטירחא ובהרבות שכר כדי מלאכתו ואם ישיב בלא תנאי לא יאמין לו בעל אבידה בזה אלא יאמרו שהוא מסתם בני אדם ולא יתנו לו אלא כפועל בטל מ"ה נתנו לו רשות לעסוק במלאכתו ולהניח ההשבה שאינו מוטלת עליו בכה"ג משא"כ לעיל כששטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל את של חבירו דהכל יודעין דהטירחא אחד להצלת חמור חבירו כמו בהצלת חמור שלו ומסתמא ופשוט הוא שניחא לאדם להציל את שלו משל חבירו אם לא שעשה בשביל השכר שחבירו ישלם לו עכ"פ דמי חמור שלו והותר משום הכי אמרו שם דהוה ליה כאלו התנה עמו וצריך לשלם לו כל דמי חמורו אם לא שחבירו היה שם והיה יכול להתנות עמו ולא התנה עיין שם ודו"ק:

אלא כפועל בטל לגמרי עסמ"ע ס"ק ד' שהקשה מסי' רס"ח סעיף ג' ותי' דחוק למעיין ולפע"ד דהטור ס"ל כדעת הנ"י שכתב לתרץ קושי' התוס' בב"מ דף ל"א בד"ה אם יש שם ב"ד מהא דאין לו אלא שכרו שחילק בין בפני הבעלים ובין שלא בפני הבעלים והנ"י מחלק דמלאכה שכיח ולא רצה להפסידו משא"כ שטיפת חמור ע"ש וגם ס"ל להנ"י שם דאפי' בשטיפת חמור דלא שכיח שהוא פטור הוא דוקא כשהיו הבעלים שם כמבואר בנ"י שם וע"כ צריך לחלק בכך משום קושי' השני' שהקשו בתוס' מהא דשומר שקידם ברועים ומקלות דבזה לא שייך תי' דהנ"י וע"כ צריך לחלק בין שהבעלים שם או לא וכמ"ש התוס' רק שהנ"י ס"ל דאפי' הבעלים שם צריך לשלם הפסד המלאכה כפועל בטל לגמרי שאינו נוטל שכר השבה אך קשה דמה"ת לא יטול שכר השב' כיון שאינו מחוייב להשיב האבידה וכמ"ש הסמ"ע בסי' רס"ז ס"ק ז' ע"ש וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש הש"מ בב"מ דכיון שהיו הבעלים שם ולא התנה עמהן י"ל דאפשר שהיה רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולעשות מצוה ומש"ה אם אין הבעלים שם ודאי דצריך לשלם לו כל שכרו כיון שלא היה מחוייב בדבר ממילא חשיב כשאר יורד שלא ברשות להשביח לחבירו ונוטל כל שכרו:

וי"מ. והש"ך מסיק כפי' הא':

איהו דאפסיד אנפשיה. והא דבסי' רס"ד סעיף ג' מבואר להיפך דנוטל שכר על ההשבה ואינו נוטל דמי הפסד חמורו היינו משום דמ"ה לא היה ראוי ליטול כלל כיון דבעל האבידה היה שם ולא התנה עמו יכול בעל האבידה לומר אילו לא ירדת להציל בעצמי הייתי מציל אלא שחז"ל אמרו דעת הבריות דניחא ליה לבעל האבידה שמי שיקדים להציל אבידתו יתן לו שכרו וכיון דרק משום אומדן הדעת הוא נותנין לו כן המועט וכאן מיירי שהפסד הביטול הוא המועט ושם מיירי ששכר ההשבה הוא המועט (סמ"ע):

וגם הן מחייבין הרשימה בש"ך ס"ק ג' הוא ט"ס וצ"ל על וצריך להשיב וכצ"ל ע"ל סי' רס"ד (ט"ס רס"ז) ס"ה בהג"ה א' ע"ש:

יותר מן הראוי. היינו כל דמי מלאכתו אבל מה שהוא יותר על דמי מלאכתו יכול לומר משטה אני בך כמו שנתבאר לעיל בסי' רס"ד סעיף ו' ז':

שלו קודם ולא דמי לסי' רס"ד סעיף ג' דאם אין הבעלים שם כאילו התנו דמי שאני הכא כיון דלבסוף לא יאמינו לו כיון שכל אדם בודאי ניחא ליה (במנוחה) מש"ה נתנו לו רשות לעסק במלאכתו ולהניח ההשבה משא"כ בסי' רס"ד דהכל יודעין שניחא ליה לאדם להציל שלו יותר משל חבירו ולכך הוי כאילו התנה:

וי"מ כו' פירוש זה אינו עיקר בעיני בש"ס דא"כ יהיה פי' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיני' דפרק אלו מציאות אינו כפירוש פועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה דפרק איזהו נשך והלא אביי אמרה להו בחד לישנא ומה שדחקו התוס' בפ' א"נ והסמ"ג עשין פ"ב דף ס"ח בשם ר' שמשון לזה אמאי דפריך בפ' אלו מציאות והא לאו בטל הוא נלפע"ד דאדרבא לפירושם לא אתי שפיר דהיכא פריך הכי בפשיטות כיון דקי"ל דאסור ליתן שכר על השבת אבדה אלא נלפע"ד דבפ' א"מ פריך נמי אמלאכה ראשונה ואמתני' קאי דקתני היה בטל מן הסלע דמשלם לו שכרו כפועל בטל וקס"ד כאלו בטל היה ממלאכה ראשונה ולכך פריך והא לאו בטל הוא ממלאכה ראשונה ומשני דמשלם לו מה שבטל ממלאכ' ראשונ' כיושב ובטל עתה לגמרי (תדע דבע"כ צ"ל כן בש"ס לפי גירסת הרא"ש ס"פ עד כמה כ"ש הכא דתני במתני' היה בטל מן הסלע ודוק) והשתא ניחא דאינו מקבל שכר על השבת אבידה כדמוכח בש"ס פרק הכונס ובס"פ אלו מציאות גבי פריקה דהשבת אבידה בחנם נמצא דבפ' אלו מציאות ובפ' א"נ ובבכורות פרק עד כמה פי' כפועל בטל פירושו שוה וכן מפרשים התוס' פ' עד כמה הך דפ' א"מ ודבכורות ודפ' א"נ וכן הסכים בס' ת"ח פ' א"נ אלא שקצת דבריו דחוקים שם ולפי מ"ש אתי הכל שפיר וכן מפרש הרמב"ם בפי' המשנה דבכורות רק שבב"י בטי"ד ר"ס קע"ז לא כ"כ בשם הרמב"ם בפי' המשנה ולא ירדתי לסוף דעתו גם הרא"ש גופא בבכורות ס"פ עד כמה מפרש כן וכבר הניח בס' מעדני מלך פר' א"מ דבריו בצ"ע וע' מ"ש בזה בספרי נקודות הכסף סי' שי"ב. עוד כתב ה' המ' פרק י"ב מהל' גזלה וז"ל פירוש כפ"ב מאותה מלאכה פירוש פעמים (שהמלאכה מרובה והוא ביוקר ופעמים) שהמלאכ' מועטת והפועלים בטלים ואותן שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים ואם החזיר זה את האבידה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהא מרויח סלע לא יאמר תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן כשעה שהמלאכ' מועטת והוא יושב ובטל שהי' משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל כך פי' ר"ח והר"א והרב אלפס ז"ל עכ"ל הרשב"א ולזה הסכים הרמב"ן עכ"ל הרב המגיד וגם פי' זה נכון דהשתא לפי זה פירוש כפ"ב בכ"מ הוא שוה ואע"פ שהתוס' פרק עד כמה תמהו על פירוש זה דר"ח לפע"ד נכון הוא ודוק גם בב"י בי"ר ר"ס קע"ז כתב בשם תלמידי רשב"א כר"ח וכן פירש הערוך ערך פועל ולפי פירוש זה ג"כ אינו משלם לו בעד המלאכה השנייה ואתא נמי שפיר צריכתא דש"ס דפרק א"נ וע' בספרי נקודת הכסף ריש סי' קע"ז:

היינו שאין הבעלים כו'. ע"ל סי' רס"ד ס"ג בהג"ה:

וגם הם מחוייבים כו'. ע"ל סי' רס"ז ס"ה בהג"ה א':

יותר מהראוי כו'. ע"ש ס"ו ז':

ואם אין שם בעלים עיין בסמ"ע ס"ק ח' ועיין בב"ח ודבריו דחוקים וצ"ע לדינא:

(ס"א יותר מן הראוי לו) לפי טרחו בהשבה אבל עכ"פ הוא אינו יותר משכר ביטולו שהוא סלע דההשב' הוא ב' דינרין ולישב בטל לגמרי היה נוטל דינר א' ופסק לזה בשכר ההשבה ד' דינרין שהוא סלע יכול ליטול כן הוא לדעת הסמ"ע באפשר שראייתו ממש"ר לגבי המותר דלגבי המותר כמי שאין לו מלאכה דמי ואי מהא לא ארי' דהת' אין שום היתר רק מחמ' הפסד מלאכתו משא"כ כאן דמצינו היתר אחר אזי יוכל ליטול אפי' הרבה יותר מהפסידו כמ"ש סמ"ע עצמו בס"ס רס"ד לדעת הרא"ש והטור:

(שלו קודם) מ"ש הסמ"ע ס"ק ה' דטרח' אחת היא בהצלת חמורו ושל חבירו קשה דמי לא עסקי' דלפעמים יש יותר טירח' בהצלת א' מבחבירו ואפ"ה אמרו סתמ' דמשל' לו דמי חמורו ונראה דשאני לגבי אביד' דלא ניחא ליה לאדם שיאבד משלו אפי' פרוטה א' כיון שכבר הוא ממונו וע"כ הוא טורח אפי' באם היה א' רוצה לתת לו דמי חמורו רק פחות קצת משא"כ כאן שרוצה להרויח עכשיו ממון שלא בא לידו עדיין במלאכה ודאי סתם אדם ניחא ליה שירויח פחות קצת בלי טורח כנ"ל בזה:

(סעיף א) ואם התנה עם הבעלים או בפני ב"ד כו'. נ"ב הנה לא נתבאר בכאן אם בעי' ב"ד מומחין או די בג' הדיוטות והנה המעיין בש"ס דל"ב דקאמר שם ולאו מי איתמר עלה אר"נ אינה צריכ' ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות וא"כ מוכח דגבי מכירה וחלוקת השותפין דס"ל לרב ספרא דלא בעינן כלל ב"ד אעפ"כ בעינן הדיוטות ממילא מוכח דגבי תנאי זה דגרע ומודה ר"ס דבעינן ב"ד. בעינן ב"ד מומחין. ואין לדחו' דלפי המסקנא מוכח דאין חילוק בין זה לזה ודיניהם שוה. ז"א דסוף סוף מלשון המשנה מוכח כן מדנקט כאן בב"ד והתם באלמנה נקט שלא בב"ד דהוי הכוונה התם שלא בב"ד מומחין בממילא מוכח כאן דנקט התנא דבעי ב"ד הוי מומחין וגם לפי טעם רש"י שמפרש דכאן הוי תועלת בב"ד שיש כח בידם להפקיר נכסי חבירו לפי"ז ודאי בעינין ב"ד מומחין אין כח בג' הדיוטות להפקיר נכסי אחר וגם לפי משמעות הש"ע דכאן נקט בב"ד סתם ולעיל סי' קע"ו בחלוקת השותפות פירש דלא בעינן מומחין וסגי בהדיוטות מוכח בכאן בעינן ב"ד ממש ומה"ט נראה דלא מהני בזה יחיד מומחה כיון דמעות הבע"ד הוא. דהם יש להם כח להפקיר נכסי השני וא"כ ודאי דהפקר ב"ד הפקר לא אמרינן רק בשלשה ולא ביחיד מומחה. ולכך נראה דלא מהני בזה יחיד מומחה רק בעינן שלשה מיהו בחד דגמיר וסביר סגי בסתם ב"ד עיין בסי' ג' ולעיל סי' קע"ו ובכמה דוכת' ודו"ק: