שולחן ערוך, חושן משפט רנ״ח: מתנה שכתוב בה לאחר מיתה אם יש בו זמן. ובו ב"ס: – עם 18 מפרשים

מתנה שכתוב בה לאחר מיתה אם יש בו זמן. ובו ב"ס:
שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחד מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו (ולא שאינו) [ואינו ] זוכה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן לפיכך אע"פ שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה (והוי כאילו כתב לו מהיום ולאחר מיתה שנתבאר דינו סי' רנ"ז) וזה שכותבים בכל המתנות והממכרות מעכשיו אע"פ שיש בשטר זמן להרויח הדבר (כותבין) כן אע"פ שאינו צריך:

וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן: הגה דכל קנין מעכשיו הוא והא דאמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו היינו בכותב לו לאחר מיתה אבל בכותב לו לאחר שלשים יום אין אומרים זמן של שטר מוכיח עליו ולכן אם מת נותן או המקבל תוך ל' בטלה המתנה והוא הדין דנותן יכול לחזור תוך ל' (טור בשם הרמ"ה) והא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היינו שצוה הנותן לכתוב זמן או שצוה לעדים לעשות שטר מעליא אבל צואה שלא נכתב בה זמן רק לזכרון בעלמא אין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו (ב"י בשם רשב"א ותשו' רמב"ן סי' ו' ומהרי"ק שורש צ"ד) וי"א דלאו דוקא זמנו של שטר אלא בעל פה נמי הזמן מוכיח (הר"ן ס"פ מי שאחזו):

מתנה. פי' שטר מתנת בריא והא דמסיק בין שלא היה בו קנין כאן מיירי דכתב לו בשטר שדי נתונה לך לאחר מיתה כו' דבשטר כזה קונים גם בבריא וכמ"ש הט"ו בסי' קצ"א וקמ"ל דאע"ג דכת' שדי נתונה לך לאחר מיתה ולא כת' מהיום ולאחר מיתה ואין קנין ושטרא לאחר מיתה ואפ"ה כיון דכת' בו זמן קנה הגוף מהיום וא"י לחזור בו והפירות קנה לאחר מיתה דאל"כ למה כת' בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דס"ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחלת השטר או בסופו עכ"ל הסמ"ע (עיין בתשו' מהר"מ פדוואה סי' נ"ד מהריב"ל ח"א סי' ס"ג וח"ב סי' ל"ו הרשד"ם סי' ש"ז ש"ט שכ"ו ות"כ דברי ריבות סי' ר"ס וסי' תי"ד מהרי"ט ח"א סי' מ"ו וסי' ס"ז וצ"ו בני שמואל סי' ל"ה פני משה ח"א סי' ל"ד וצ"ד בני אהרן סי' ע"ו מהר"א ששון סי' קנ"א. בני חיי):

קונה. לשון הטור קנה את הגוף מיד ור"ל עם כתיבת ומסירת השטר לידו דהא בזמן שכתוב בשטר הקנהו מהיום ופשישא דכל זמן שלא הגיע השטר לידו דיכול הנותן לחזור בו. סמ"ע:

מיד. לשון הטור כשהגיע השטר לידו עכ"ל. ואע"ג דבעלמא קי"ל דסתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנה מיד אפי' קודם שנכתב השטר שאני הכא דהזכיר במתנה זו לאחר מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו וז"ש הט"ו וכן אם יש כו' דלשון וכן מוכח שדינו כמו דין הראשון דשם פשיטא דלא קנה הגוף עד דמטי שטרא לידיה כנ"ל ולא מצאתי חולק ע"ז וא"כ יש לתמוה על הרמ"א במה שמסיים דכל קנין מעכשיו הוא דמשמע דקנהו מיד משעת הקנין. שם:

ל' יום. אמנם הש"ס פרק מי שאחזו סותר דין זה ומוכח שם דגם בנותן מכאן ועד י"ב חדש מהני הזמן כשמת תוך י"ב חודש והב"ח יישב דעת הרמ"ה אכן בדברי המ"מ לא נוכל לו' תירוצו של הב"ח ודוק וצ"ע ועיין בא"ע סי' קמ"ד ס"ב מוכח להדיא דלא כהרמ"ה. ש"ך:

בעל פה. פי' דכת' המתנה בסתם וכת' בה זמן הכתיבה וכשנתן לו השטר מתנה התנה בע"פ שנותן לו לאחר מיתה אפ"ה אמרי' דזמן הכתוב בשטר מהני לתנאי שבע"פ והוי כמו שמפרש בהדיא בשטר שמקנה מהיום ולאחר מיתה כך מוכח בש"ס גיטין דף ע"ב ע"ב ע"ש בפרש"י ופי' תנאי בגט הוא בע"פ ע"ש וכן הוא דעת הר"ן ע"ש והסמ"ע פי' כאן פירוש זר גם דבריו צ"ע לדינא ועיין בא"ע סי' קמ"ד תמצא מפורש כן להדיא ע"ש. שם:

א) ל' הרמב"ם פי"ב מה' זכייה דין ט"ו פסק כר' יוסי במשנ' פ"ח דב"ב דף קצ"ו ע"א כדאי' בגמ' שם וכן בהלכות ה"ה והא דאיתא בס"פ המגרש (גיטין דף פ"ה ע"ב) אתקין רב מיומ' דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכ"פ בטור א"ה סי' קנ"ד תירץ הרי"ף דבאיסור' החמי' רב ב"י וכן פי' רשב"ם שם בב"ב וכמ"ש הרא"ש שם טעמו ופירושו ב"ח:

ב) כדאמר ליה רב הונא לרב נחמן היינו טעמא דרבי יוסי וכו' שם

כן היא ברמב"ם

(בסמ"ע ובש"ך כ' (ולא) שאינו זוכה לאחר מיתה ואף כי דברי המחבר פה הם דברי הרמב"ם צריך לרחוקי נפשין ולפרשו ולכן נ"ל דשפיר קאמרי כצ"ל)

ג) שם בגמ' מימרא דרבא א"ר נחמן:

ד) וביאר שם הטעם דכיון שהמית' מבררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר ע"כ להקנות לו מאותו זמן משא"כ כשכותב לו לאחר שלשים יום וכו':

ה) וז"ל שם כלומר דלא מיבעיא דזמנו של שטר מוכיח למאי דכתב בשטרא דמהיום חייל אלא אפי' בתנאים דמתנה על פה כי הכא (הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו' מוכח זמנו של שטר דמהיום חיילי ע"כ אבל דין הזמן כשאמרו בע"פ לא נזכר שם ולא זכיתי פה לספרו ד"מ והסמ"ע כתב פירוש היכא שצוה הנותן לעדים לזכור הזמן דודאי לא עדיף בע"פ מכתיבת הזמן בשטר וכו' ע"כ ולענ"ד עדיין צ"ע:

דכל כו'. עתוס' דב"מ ס"ו א' ד"ה ומניומי כו':

והא כו'. עספ"ז דגטין ע"ו ב' וכ' הב"ח דבא לתרץ קו' רשב"ם שם ד"ה מוכיח כו' וכן הרי"ף וש"פ וס"ל דמש"ש לאפוקי מדר' יוסי היינו דשם לאחר יב"ח דבזה אין ה' כר"י של"ת דרב אדרב:

וי"א כו'. ר"ל זמן הכתוב בשטר מהני לתנאים שבע"פ וכן ל' הר"ן שם דלא מיבעיא כו' ועבה"ג:

ש"ך ב') אמנם הש"ס פ' מי שאחזו. נ"ב יעוין באה"ע סי' קמ"ד בב"ש ס"ק ד' שהעיר ג"כ בקושי' זו ולכאורה נפלאה מאד הדברים דהא הרמ"ה כ' להדי' דמיירי בשטר לאחר למ"ד יום ובכה"ג בודאי מהצורך להזכיר זמנו של שטר למען דעת מאימתי התחלות למ"ד יום ואימתי כלות' משא"כ מאם לא באתי מכאן עד י"ב חודש דמיירי שהגט נכתב בסתם והתנאי אומר בע"פ כמבואר במס' גיטין דף ע"ב יע"ש הן אמת שיש סברא לומר שגם בכותב למ"ד יום אמרי' שזמנו של שטר מוכיח עליו מדלא כתב בהדי' זמנו של יום שלאחר שלשים ולא הי' צריך לכתוב זמן הכתיבה רק זמן חלות הקנאה זה נשמע מרש"י במס' כתובות דף ב' ע"ב ד"ה דליכא. אבל הרמ"ה סובר כיון דעכ"פ הוצרך להודיע אימתי יהא זמן הקנאה ע"כ כתב זמנו של כתיבת השטר שיהיה מבורר עי"ז אימת יהיה הלמ"ד יום ומדברי ר"י לא נשמע דמשמע רק היכא דזמן כתיבות השטר ליכא שום תועלת היינו כגוונא שבכל כתנאי בע"פ כנ"ל משא"כ הכא דעכ"פ היה צורך להודיע הזמן ומה נ"מ אם מודיע בפירוש ע"י הזכרת יום הקנאה או ע"י זמן של כתיבות השטר שעי"ז מבורר מתי היה יום הקניי':

הזמן מוכיח. בירושלמי תמן תנינא הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום לאיזה דבר כתוב בה לאחר מיתה לשייר לו פירות בגט אין גיטו ברור לאיזו דבר כתב לה לאחר מיתה לשייר לו גופה אמר רבי אבון בר כהנא קומי רבי אילא שייר לו מעשה ידיה אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של זה והוי רבי זעירא מקלס ליה וצווח ליה בנייה דאוריית' אף בגט שחרור כן הרי זה שחרורך מהיום ולאחר ל' על דעתיה דר' הרי זה גט על דעתיה דרבנן אינו גט אף בהפקר כן שדי מובקרת מעכשיו ולאחר שלשים על דעתיה דר' מובקרת על דעתיה דרבנן אינה מובקרת ע"ש היינו משום דרבנן אית להו באומר מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ומשום דספקא להו אי תנאה אי חזרה וה"נ נחלקו באומר מהיום ולאחר ל' יום וחוזר תוך ל' דהוי נמי לרבנן גט ואינו גט כיון דמספקא להו בחזרה או בתנאה ואם חזרה יוכל לחזור תוך שלשים ולרבי דס"ל תנאה הוי ודאי גט ובמשנה למלך פרק ח' מעבדים הביא הירושלמי והקשה עלה בהא דאמרו אף בהפקר כן דבשלמא בשחרור ניחא משום דלא מצינו עבד משוחרר ומעשה ידיו לרבו אבל בהפקר למה לא נימא כמו בכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה דגופא מהיום הפקיר ופירי לאחר שלשים וע"ש שהניח בקושיא ונעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו פרק מי שאחזו שהביא הירושלמי הנז' כו' אף בהפקר כן כלו' שא"א שיהיה השדה הפקר והפירות לבעלים וע"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג הובא בסי' רנ"ז סק"א ע"ש ונראה טעם הדבר משום דהפקר בעי' דומיא דשמיטה שיהיה מופקר לכל דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה יש לך נטושה אחרת זו הפקר וכיון דשייר פירי לעצמו אין זו נטישה גמורה. והא דכתב בטור וש"ע א"ח סי' רמ"ו דאם השאיל או השכיר בהמתו לעכו"ם והתנה עמו שיחזירנה קודם שבת ועכבה בשבת יפקירנה היינו משום דהתנה שיחזירנה קודם שבת א"כ הוי הפקר גמור ולפ"ז אם שכח והשכירו לחודש לא מהני הפקירו כיון דגוי משתמש בו בשאלה או בשכירות לא מצי מפקיר לגוף ואפשר לחלק דהיכא דשייר פירי לעצמו הוא דלא מצי מפקירו אבל השכירו מתחל' יוכל להפקירו בימי משך השכירות כיון דאין השכירות לעצמו אלא לשואל או לשוכר ואכתי צ"ע בזה:

אמנם בטור א"ח שם בסי' רמ"ו כתב בשם הסמ"ג להשכיר בהבלעה ולהפקיר ובשם הרב פרץ להפקיר ליום השבת ע"ש והא בשכירות הפירות לעכו"ם וע"ש ב"י שכתב דביום השבת שום אדם לא יזכה כיון דרשות עכו"ם עלה או בשאלה או בשכירות ע"ש ומוכח מזה דשאלה או שכירות יכול להפקיר עוד שם במשנה למלך הקשה כיון דלרבנן ס"ל במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ומספקא להו אי תנאה או חזרה א"כ בשחרור כיון דהעבד מוחזק בעצמו גם לרבנן ליהוי גט משום ספיקא דתנאה ע"ש ולפמ"ש בסי' פ"ח סק"ט דעבד לא הוי מוחזק מספיקא כיון דעבד גופו קנוי לבעלים והוא כשורו וחמורו ואם עדיין עבדו הרי הוא וחזקתו לרבו וכבר כתב מוהרי"ט ח"א סי' קנ"א ומוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ל"ז דהיכא דהספק הוא בתפיסה עצמה בזה לא מהני תפיסה מספק וגבי עבד חשיב תפיסה מספק דאם עדיין עבד הוא אינו תפיס כלל כיון דהוא כשורו וחמורו ויד עבד כיד רבו וכיוצא בזה כתב הרא"ה סוף פ"ק דכתובות וז"ל דוקא מחצה על מחצה אבל רוב עכו"ם משלם נזק שלם ותימה אכתי לימא להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב איכא למימר דכיון דאם איתיה דהוי עכו"ם לית ליה חזקה דממונא והשתא מספקא לן בגופי' אי הוי עכו"ם לא אמרי' בהא אין הולכין בממון אחר הרוב דלא אתמר אלא להוציא מחזקתו עכ"ל וכ"כ הרשב"א ספ"ק דכתובות ע"ש והיינו משום דכיון דטעמא דעכו"ם דכתיב ראה ויתר גוים ולית ליה חזקה דממונא כיון דמדין הפקר אתי' עלה והשתא דמספקא לן אי הוי מוחזק או לא אין חזקתו כלום וכ"כ הרב המגיד בפ' ט"ו מה' איסורי ביאה דברוב עכו"ם אם נגח תורא דידיה לתורא דידן צריך לשלם ולא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא מסופק אם הוא עכו"ם עכ"ל ובחידושי מוהרי"ט ספ"ק דכתובות הקשה דכיון שהוא מסופק ה"ל איני יודע אם נתחייבתי ע"ש. אבל דברי המגיד המה דברי הרשב"א והרמ"ה. משום דעכו"ם לית ליה חזקת ממון ה"ל ספק בחזקתו. וא"כ מכ"ש בעבד דאין לו חזקה נגד רבו דהוי כמו יד רבו וכמ"ש וכיון דמספקא בתפיסה עצמה לא הוי חזקתו חזקה וא"כ מוקמינן אותו בחזקת מאריה קמא ודו"ק ועמ"ש בסי' דמ"א ס"ק ג':

אמנם קשיא לי מאי נפקא מיניה בין תנאה לחזרה בשיחרור ובהפקר. לפמ"ש רש"י ר"פ האומר גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל' ע"ש דאמרו דרב מספקא ליה אי תנאה אי חזרה ופרש"י תנאה אם לא אחזור תוך שלשים או חזרה ממה שאמר מעכשיו ע"ש וא"כ לר' דאמר תנאה נמי לא הוי שחרור אם חזר תוך שלשים כיון שהתנה אם לא אחזור וכן בהפקר ואם לא חזר תוך שלשים אם כן לרבנן נמי דסברי ספיק' דחזרה והיינו שחזר ממה שאמר מעכשיו מכל מקום כל שלא חזר שחרורו שחרור וכן הפקירו הפקר וגבי שחרור אפשר דהוי נפקא מיניה בנקרע גט שחרור קודם שלשים ולא חזד דלר' תנא' הוי ושחרור מהני ולרבנן דסבירא להו ספק חזרה א"כ כל שנקרע תוך שלשים לא מהני אלא דאכתי תיקשי מהפקר וצ"ע לפמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תש"ז לפרש בהא דאמר רב תנאה גבי מעכשיו ולאחר שלשים דתנאה היינו אם שלשים ואם כן למ"ד תנאה אינו יכול לחזור ולרבנן דסברי חזרה יוכל לחזור תוך ל' וא"כ ניחא דנ"מ אם חזר תוך ל' אבל לפי פירוש רש"י קשה ואמרו שם בירושלמי אף בהקדש כן כל עמא מודי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ונראה ביאורו דס"ל דבהקדש לאחר ל' אינו יכול לחזור תוך ל' וכמ"ש הר"ן בנדרים (דף כ"ט) במקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור ואע"ג דבמסירה להדיוט ואמר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' וקיימא בחצר המקבל וחזר תוך ל' יכול לחזור אפ"ה מסירה דהקדש הוי כאלו פירש מעכשיו וע"ש דמסיק ז"ל ומהא שמעינן דאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' דלא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש וא"כ בהקדש כ"ע מודי דנהי דנימא חזר ממה שאמר מעכשיו כיון דאם אמר לאחר ל' גרידא נמי אינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כו' אבל דעת הרשב"א הובא בשם הר"ן דיכול לחזור במקדיש אחר ל' תוך ל' ע"ש א"כ קשיא הך דירושלמי ועמ"ש בסימן רנ"ז סק"א. ואפשר לפרש כוונת הירושלמי לפמ"ש הרמב"ם פט"ו ממעשה קרבנות והתוס' במנחות (דף פ"א) דבהקדש אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ומשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והארכנו בזה בסי' רנ"ה סק"ב ע"ש א"כ בהקדש כי אמר מעכשיו ולאחר ל' כ"ע מודי דליכא לספוקי בחזרה כיון דאינו יכול לחזור אפי' תוך כדי דיבור ומשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ ה"ל כאלו לא אמר אלא מעכשיו גריד'. אי תנאה הוי. וא"כ אינו יכול לחזור תוך ל' וכמ"ש דתנאה הוי היינו אם יהיה ל' אבל אם אמר לאחר ל' גרידא גם בהקדש יכול לחזור תוך ל'. אלא דאכתי תיקשי הך דרמ"א סי' רנ"ז סעיף א' במקדיש מהיום ולאחר שלשים אינו קדוש כלל והוא מתשובת הרשב"א סי' תקס"ג והא ממ"נ קדוש אי חזרה לא מהני בהקדש ואי תנאה נמי הוי הקדש וצ"ע ועמ"ש בסי' רנ"ז סק"א:

וה"ה דנותן יכול לחזור תוך ל' והוא מדברי הטור בשם הרמ"ה וז"ל הא דאמרי' זמנו של שטר מוכיח היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מותו אבל הכותב נכסיו לאחר או לבנו לאחר ל' ומת תוך ל' לא קנה וכו' וה"ה אם מת מקבל בתוך ל' לא קנה מקבל בקבר להנחיל ליורשיו וה"ה היכא דאקנינהו נותן לנכסים לאחריני ביני וביני בתרא קני עכ"ל וכתב הב"י עלה בשם הרב המגיד שלא ראה לא' מן המפרשים שחילק כן וע"ש שהעלה דלעולם אמרינן זמנו של שטר מוכיח: אמנם נראה דאפי' נימא גם בזה זמנו של שטר מוכיח לא עדיפא מאומר בפירוש מהיום ולאחר שלשים דכתבו תוס' פ' האומר (דף ס"ג) דקי"ל כר' יוחנן דאמר שיורא הוי וקידושי שני חיילי וגבי קנין צריך להיות עומד בסוף ל' במקום הראוי לקנין דהיינו סימטא ולא ברה"ר ומהיום לאחר מיתה אינו לא תנאה ולא חזרה אלא שיורא והיינו שמתחיל מהיום וכלה לאחר ל' ע"ש וא"כ כל שמת מקבל או נותן או חוזר קודם ל' לא הוי קנין כיון דשיורא הוי עד אחר ל' וגמר הקנין הוא סוף שלשים וכל שחזר קודם גמר הקנין ודאי מהני חזרה וה"ה מת נותן או מקבל תוך ל' דלא מהני וע"ש בתוס' פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג) בהא דלא ס"ל לר' יוחנן במעכשיו ואחר ל' דה"ל ככותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה דהכונה גוף מהיום ופירי לאחר מיתה ומשום דדוקא בכותב מהיום ולאחר מיתה שייך למימר הכי אבל מעכשיו ולאחר שלשים שיורא וכן נראה דהרמ"ה לא ס"ל כדעת תוס' דקי"ל כר' יוחנן דאמר שיורא אלא כשמואל שם דאמר תנאה הוי ומשום הכי צריך לומר דלא אמרו בזה זמנו של שטר מוכיח אבל לפי מה דקי"ל כר' יוחנן דאמר שיורא וכמ"ש תוס' ועמ"ש בסי' קצ"ה סק"ד ובסי' קצ"ז סק"ה א"כ אפי' נימא זמנו של שטר מוכיח כיון דאומר לאחר ל' ה"ל כאומר מהיום ולאחר ל' דשיור הוי ואין כאן לא תנאה ולא חזרה אלא שיורא וממילא כל שחזר או מת מקבל או נותן קודם גמר הקנין לא הוי קנין כלל כן נראה ודו"ק:

שטר מתנה שכתוב כו'. פי' שטר מתנות בריא והא דמסיק וכתב בין שלא היה בו קנין אע"ג דכל מתנת בריא בעי קנין כאן מיירי בכתב לו בשטר שדי נתונ' לך לאחר מיתה כו' דבשטר כזה קונין בה ג"כ בבריא וכמו שכתוב הטור והמחבר לעיל סי' קצ"א וקמ"ל דאע"ג דכ' בו שדי נתונה לך לאחר מיתה ולא כתב בה "מהיום ולאחר מיתה ואין קנין דשטרא לאחר מיתה אפילו הכי כיון דכתב בו זמן קנה הגוף מהיום ואין יכול לחזור בו והפירות לאחר מיתה דאל"כ למה כתב בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דס"ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחלת השטר בין בסופו ועפ"ר:

ולא שאינו זוכה כו' פי' ולא אמרי' שכוונתו היה שלא יזכה בו אלא לאחר מיתה ואז אין במתנתו כלום וכנ"ל:

קונה לאחר מיתה. ל' הטור קנה את הגוף מיד ואין הנותן יכול לחזור בו עכ"ל והאי מיד ר"ל עם כתיבת ומסירת השטר לידו דהא בזמן שכתוב בשטר הקנהו מהיום ופשיטא דכל זמן שלא הגיע השטר לידו דיכול לחזור בו:

וכן אם יש בו קנין קונין הגוף מיד. לשון הטור כיון שהוא בקנין קנה את הגוף מיד כשהגיע השטר לידו עכ"ל ובפרישה כתבתי דאע"ג דבעלמא קי"ל דסתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנהו מיד אפילו קודם שנכתב השטר שאני הכא דהזכיר במתנה זו "ולאחר "מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו וז"ש הטור והמחבר וכן אם יש בו קנין כו' דל' "וכן מוכח שדינו כמו דין הראשון בנכתב בו זמן ואין בו קנין דבו פשיטא דלא קנה הגוף עד דימטא השטר דשדה נתונה לך לידו וכמו שכתבתי ולא מצאתי חולק ע"ז וא"כ יש לתמוה על מור"ם במה שסיים וכ' ז"ל דכל קנין "מעכשיו הוא דמשמע דקנהו מיד משעת הקנין אבל המחבר שכתב סתם מיד ולא הזכיר דהיינו לאחר שימטא לידו י"ל דסמך אל' "וכן דכ' ומה שכתב "מיד אינו ר"ל מיד ממש אלא לאפוקי שלא תאמר דלא היה כוונתו להקנותו אלא לאחר מיתה והב"י כתב בפנים אל' הטור דכוונתו כשיגיע השטר לידו יקניהו למפרע משעת הקנין וללא צורך פירש כן ע"ש ודו"ק:

אין אומרים זמנו של שטר מוכיח כו'. הטור כתב בשם הרמ"ה מילתא בטעמא ז"ל דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מבוררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר על כרחך להקנות לו מאותו זמן קמכווין אבל היכא דצריך לכתוב הזמן בשטר כדי לברר מאימתי מתחילין הל' יום אין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו עכ"ל והב"י הקשה אדבריו דא"ה לא יצטרך לכתוב זמן דה"מ למכתב נכסי נתונה לך ליום פלוני והיה ג"כ זמן הנתינה מבורר עכ"ל ומ"ה נראה שהשמיט המחבר דברי הרמ"ה הללו כאן בש"ע אבל בדרישה כתבתי דאין זה קושיא בעיני דאף דבאם היה כתוב כך לא היה צריך לכתוב זמן מ"מ אין הוכחה מדלא כ"כ דכוונתו היה להקנותו מהיום דשמא לא שם לבו וכתב נכסי נתונים לך מהיום ולאחר ל' יום (וכן רגילין בני אדם לפעמים לכתוב) ואז הוצרך ג"כ זמן כדי לברר מאימתי יתחילו ונראה דמה"ט כתבו מור"ם ז"ל ולא כע"ש שהשמיטם ג"כ:

אלא בע"פ נמי הזמן מוכיח. פי' היכא שצוה הנותן לעדים לזכור הזמן דודאי לא עדיף בע"פ מכתיבת הזמן בשטר דבעי' שיצוה עליו הנותן לכתבו וכמ"ש מור"ם לפני זה:

אם יש בו קנין היינו שנזכר הקנין בשטר אבל בעל פה כשאומר אחר שלשים אף שיש בו קנין לא הוי כמעכשיו כמו שכתב בסמ"ע:

קונה הגוף מיד. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש לשון הטור כו' עד לכך בעינן שיגיע השטר לידו. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ז שכתב שדברי הסמ"ע בזה תמוהים דאם הקנין רעוע בשביל שהזכיר לאחר מיתה א"כ מה מועיל מסירת השטר והרי השטר מפורש לאחר מיתה: והזכיר שם מ"ש בגליון ש"ע שלו בסי' רנ"ח בזה"ל ע' בסי' קצ"ה ס"ה והדברי' סותרין זא"ז (דשם בסי' קצ"ה כ' דאם אמר לו הקונה תקנה סודר זה ותקנה לי החפץ אחר שלשים יום לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה וכאן בסי' רנ"ח בשטר שכתוב בו שיקנה לאח"מ כ' שאם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפי' אין בו זמן) ונראה דדוקא כאן שנתן שטר וא"כ הקנין הוא ללא צורך ובודאי בא לייפות כח ע' בגמ' ב"ב דף קל"ו שמתחלה רצה הגמרא לחלק בין נזכר הקנין פעמיים והיינו משום דודאי ע"י כפל הלשון בא לחזק ואף דמסיק דלא שנא מ"מ עיקר הטעם כיון שגוף הקנין לא היה נחוץ א"כ ודאי לחזק בא שיקנה מעכשיו. אבל שם בסי' קצ"ה מיירי בקנין לחוד אבל אין לחלק דשם בסי' קצ"ה מיירי במטלטלין וכאן מיירי בשדה שהיא קרקע. חדא דהרי האי דס"ל קנה מקורו מדברי הגמרא בנדרים מ"ח ע"ב ושם סתם אמרו אהרינהו לנכסיה כו' ולא נזכר אם הי' קרקע או מטלטלין ועוד דאיזה סברא יש לחלק בין שדה למטלטלין דכי היכי דבשדה י"ל שקנה הגוף מיד והפירות לאח"מ גם במטלטלין י"ל כן דכמה מטלטלין העשויין להשכיר וגם תשמיש הכלים כל ימי חייו עכ"ל בגליון ע"ש עוד מה שהאריך על נדון השאלה שם:

לאחר ל' יום. עבה"ט ועב"ש באה"ע שם סק"ד ובס' ק"נ פ' מי שאחזו אות ס"ה מ"ש בזה. וע' בתשו' שבו"י ח"ב סי' ק"ס שהאריך בישוב דברי הרמ"ה על נכון ומסיק לדינא הלכה למעשה דאין להוציא מיד היורשים ע"ש:

[הגה] אין אומר זמן ש"ש. נ"ב עיין תשו' הראנ"ח ח"ב סי' צ':

שטר מתנה כו' ע' בתשו' רשד"ם סי' ת"כ:

לאחר ל' יום. אמנם הש"ס פ' מי שאחזו סותר דין זה ומוכח שם דגם בנותן מכאן ועד י"ב חדש מהני הזמן כשמת תוך י"ב חדש והב"ח יישב דעת הרמ"ה אכן בדברי המ"מ לא נוכל לומר תירוצו של הב"ח ודו"ק וצ"ע וע' בא"ע סי' קמ"ד ס"ב מוכח להדיא דלא כהרמ"ה (הג"ה וע' בספרו ביישוב דברי הרמ"ה):

וה"ה דנותן כו' ע' בב"ח וע' בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ז':

אלא בע"פ. פי' דכתב המתנה בסתם וכתב בה זמן הכתיבה וכשנותן לו השטר מתנ' התנה בע"פ שנותן לו לאח"מ אפ"ה אמרי' דזמן הכתוב בשטר מהני לתנאי שבע"פ והוי כמו שמפרש בהדי' בשטר שמקנ' מהיום ולאח"מ כך מוכח בש"ס פ' מ"ש (דף ע"ב ע"ב) ע"ש בפירש"י ופי' תנאי בגט הוא בע"פ ע"ש וכן הוא דעת הר"ן ע"ש והסמ"ע לא נחית לעומקא בזה ופי' פי' זר גם דבריו צ"ע לדינא וע' בא"ע סי' קמ"ד תמצא מפורש כן להדיא ע"ש:

(ס"ב אפי' אין בו זמן) בד"ר מסיים כיון שהוא בקנין קונה מיד כשהגיע לידו השטר ופי' בו ב"י דה"ק כשהגיע השטר לידו קונה למפרע מיום כתיבתו וכ"מ מדברי רמ"א שפי' כן מדכתב דכל קנין כמעכשיו ואף שהסמ"ע ס"ק ג' פי' מיד היינו כשהגיע השטר לידו נראין דברי הב"י עיקר ובזה נתיישב מ"ש רבינו בשם הרמ"ה לחלוק על סברא ראשונה דוקא דכתב בו זמן אבל אם אין בשטר זמן צריך מהיום ואע"ג דכתב בו מהיום לא קנה אלא מעידנא דמטי שטרא לידו וסבר ב"י דהרמ"ה לא ס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו והוא תימא דאח"כ מביא רבינו דברי הרמ"ה דכתב הא דאמרינן זמנו של שטר וכו' ודחק בו ב"י דכתב זה אליבא מאן דפסק זמנו של שטר כו' ולפענ"ד דגם כאן ס"ל להרמ"ה זמנו של שטר מוכיח עליו ומ"מ כתב דוקא בו זמן ר"ל שהוזכר זמן בשטר וכמש"ר תחילה ולא הביא מחלוקת של הרמ"ה אלא לענין דהרמ"ה ס"ל אפי' במהיום לא קנה אלא מעידנא דמטא שטרא לידי'.

(אין אומרים זמנו של שטר כו') הטעם בד"ר בשם הרמ"ה דבשלמא הכותב לאחר [מותו] כיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב זמן ע"כ להקנות לו מאותו זמן נתכוין אבל היכא דצריך לכתוב הזמן כדי שיוכל לברר מאיזה זמן מתחילין הל' יום אין אומרים זמנו של שטר כו' עכ"ל ותירץ סמ"ש [סמ"ע] דאימר לא היה מבורר לו באיזה יום יהיה אחר ה"ל [הל'] מהיום ע"כ כתב מהיום ולאחר הל' וכן דרך בני אדם ובדברי רבינו סיים הרמ"ה ובכולהו לא אמרינן כו' ר"ל אף שאלו נחשב [שחשב] בסמוך לא אמרי' בהו זמנו של שטר כו' כדאמרי' כל אחר [בלאחר] מיתה מ"מ אם נעשו בקנין יש להם מעלה כמו אחר מיתה:

סעיף א' נ"ב שאלה בשטר מתנה שכתב אני נותן לשמעון כל נכסי במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה רק בעודי בחיים חיותי יהיה הכל שלי ולאחר מיתתי יהי' הכל שלו מהיום אם יש לו דין סתם שטר מתנה שכתב בו מהיום ולאחר מיתה. וא"י יכול לחזור בו או דשאני שטר זה מאיזה צד ואפשר דיכול לחזור בו. תשובה נלפע"ד ברור דיכול לחזור בו בעודו בחיים דבשלמא בסתם שטר מתנ' מהיום ולאחר מיתה אמרי' שכוונתו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה. אבל כאן הרי פירש ואמר רק בעודי בחיים חיותי יהיה הכל שלי. רק אחר מיתתי יהיה הכל שלו מהיום. הרי גילה דעתו שלא יהיה הגוף מהיום תיכף רק כשימות יהיה שלו למפרע ואף אם נימא דלשון מהיום ולאחר מיתה אינו סובל רק פי' הגוף מהיום מ"מ הרי הוא חזר' תיכף ודמי לכתב למעלה מנה ולמטה מאתים בחו"מ סי' מ"ב. ולכאורה נראה לדמות ל' זה האחרון לאומר קני מעכשיו ולאחר למ"ד יום. והנה הב"ש באעה"ז סי' מ"ם הביא דעת רש"י בקידושין פרק האומר שבמעכשיו ולאחר למ"ד יום תנאה הוי אם לא יחזור בו בתוך למ"ד ויכול לחזור בתוך למ"ד. והביא משם הרשב"א והרמב"ן שחולקים ע"ז. וס"ל דהתנאי אם לא ימות וכו' ע"ש. והנה שלא הביא הב"ש רק דעת רש"י לבד כן. מ"מ המעיין בפוסקים בתוספת פ' האשה רבה ובפרק האשה שנפלו וכו' יעו"ש שמשמע להדיא שס"ל כפרש"י דהתנאי אם לא יחזור בו וכן משמע מלשון הר"ן בפ' הכותב בפיסקא דבעי רמב"ח ע"ש כדעת רש"י. וכן הרשב"א בחידושיו דחה דברי הרמב"ן והסכים לדעת רש"י ודבריו סותרין למ"ש בתשובה. וא"כ עכ"פ ספקא הוי אי יכול לחזור והדין עם המוחזק. וא"כ כיון דהיורשין המה מוחזקין א"א להוציא מהם. כן נלפע"ד ובחיבורי משפט צדק מהדורא קמא בסי' זה הארכתי בזה ופלפלתי עם איזה חכמים שרצו להשיג עלי בזה וכתבתי כאן רק תבנא לדינא: