שולחן ערוך, חושן משפט רכ״א: מוכר שאמר במאתי' ולוקח אומר במנה ובו סעיף א': – עם 18 מפרשים

מוכר שאמר במאתי' ולוקח אומר במנה ובו סעיף א':
המבקש לקנות מחבירו מקח מוכר אומר במאתים אני מוכר לך והלוקח אומר איני לוקח אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ נתקבצו ומשך זה החפץ סתם אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם חייב ליתן ק"ק: הגה היה בתחילה קציצה ביניהן וחזר אחד וחזרו ומשכו סתם אמרינן ודאי על קציצה הראשונה קנו (נ"י פרק האומנין):

לקנות. כעין דין זה כת' הט"ו בא"ע ס"ס כ"ט לענין קדושין ע"ש ועיין בתשו' רשד"ם סי' קע"ג וקע"ד ובתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ק"י דף ק"נ:

קציצה. עיין בסמ"ע ובט"ז מה שביארו בדין זה ע"ש וע"ל סי' של"ב:

א) לשון הרמב"ם ריש פ' כ' מהלכות מכירה וכתב ה"ה תוספתא בקידושין הובא בהלכות פ"ק דקידושין:

היה בתחלה כו'. ב"מ ע"ז א' ל"צ דאייקרא עבידתא ואימרו כו' ל"צ דזל עבידתא ואימרו כו' וכ' הרמב"ן ואפי' אמר בע"ה או פועלים בפי' אין רצונם כו' וענ"י שם:

סעי' א (ואם הלוקח הוא שבא ומשך) אודות מ"ש בחו"מ סי' רכ"א. אם המקח הי' ביד הלוקח בפקדון אולי יש הכרע משעה שנשתמש הלוקח בהמקח ואינו יכול לומר שנשתמש שלא בכח מקח רק על מנת לשלם עבור שמושו כי לא שייך כן רק במה שעומד לכך מה שאין כן במה שידוע בבירור שנשתמש רק מצד המקח ובמה שנהוג מזיגות בכפרים ואמר ישראל המשכיר בר' והשוכר אמר בק' והשוכר ישב בבית המזיגה בשנה שלפני שכירות המפוקפק י"ל שכיון שאין מדחין מהדירה תיכף השכירות אין הכרע בדעת הלוקח על ידי שלא פינה דירתו וכיון שאי אפשר בהכפר שיהי' בלא מכירת יי"ש כל זמן שלא שלח המשכיר יי"ש שלו למכור ולא שליח שלו בשביל כך אולי הו"ל כתבע להלוקח שימכור הוא יי"ש ובאה"ע סס"י כ"ט שכשתבע יש גלוי דעת וכיון שמכירת יי"ש י"ל דהו"ל כתבע גם שארי עסקים שעסק אחר כך אולי אינם מכריעים שמסכים הלוקח למוכר. ואולי י"ל שמכירת יי"ש הו"ל כתבע הלוקח. כי לא הי' טענה עליו אם לא ימכור ומה לו בכך במה שאין המשכיר שולח יי"ש למכור. ואולי יש לחלק בין שימוש במה שאינו להשכיר לשימוש בין מכירת יי"ש כנ"ל שיוכל המשכיר להשיב לו אח"כ יי"ש אחר ולקבל ממנו עבור היי"ש שמכר השוכר ולא שייך בזה שליחות יד ולא שואל שלא מדעת ולא גרם מבטל כיס שחייב בדיני שמים ואדרבא דטבא לי' עבד שאם לא מכר הוא יי"ש הי' פסידא ע"י זה למשכיר ונלע"ע היטב: שוכר מישראל כנ"ל ובתוך השנה הי' נגישה מהשר המשכיר להוסיף לו על שני הכפרים שבהם המשכיר והשוכר ואם לא הי' מוסיף המשכיר הי' מדחה שניהם משני הכפרים אולי שייך נזה מ"ש מוהרי"ק זי"ל בשרש ד' והוא בש"ע סי' קס"ג שכשהעלילה עומדת גם לשארי קהלות מחויבים לסייע גם שרחוק מלחול עליהם. אך שם כ' שכ"ה מצד ספק סכנה משמע שבספק ממון בפסידא לא שייך כן. אך שוב הביא שם ראי' ג"כ ממנעול שמירה מגניבה משמע אודות ממון ואולי במנעול שייך הכרעה מצד שכן עושין כל בני אדם. ובהנ"ל צ"ל הבחנה לפי סגנון הבריות שבודאי משידחהו מהעסק יתן סך כל כך יותר ואולי יש חילוק בין להוציא הוצאות להנצל מהעלילה שאז הי' יכול לתבוע ממנו כנ"ל מה שאין כן אחר שנתן משלו וצלע"ע היטב: אחד רצה לקנות מחבירו ואמר שיתן לו מאתים אחר שיוותר לו סכסוך שביניהם והקונה אמר שיתן לו ק' ויוותר כנ"ל ואחר יום ההוא הי' המקח ביניהם סתם בק' ועוד והמוכר אומר שהי' דעתו כפי שגילה דעתו תחילה שיוותר לו. והקונה אמר שכשהוסיף לו לא הי' דעתו לוותר אולי שייך בזה מ"ש בסי' רכ"א אודות מי התחיל אח"כ בשעת גמר המקח שעל ידי שהקונה התחיל הרי זה כהסכמה לדברים הקודמים של המוכר וכיון שהמוכר לא פירש חזרה מתנאי הוויתור הו"ל כהתנה אז ולפעמים על ידי סרסור אין הכרע בההיא דסי' רכ"א גם לגבי סכום הפשוט של המקח ובהנ"ל פעמים יש הכרע על ידי סכום שווי הוויתור נגד מה שהוסיף על המקח אח"כ שכשהוויתור שוה יותר על מה שהוסיף הקונה על מה שרצה ליתן תחלה אם הוויתור אולי מוכרע שהי' וויתור וצלע"ע היטב: בחו"מ סי' רכ"א במשך הלוקח נראה שכ"ה גם בדר בבית מקודם והמשכיר אמר בר' ושוכר בק' שעל ידי שנשאר בבית משלם כהמוכר וגם שתוקף בית חברו שלא אדעתא דשכירות פטור לפעמים מ"מ אין להחזיקו בגזלנותא כיון שאמר תחילה בק' והרי גבי משך משמע שכ"ה גם בטוען שמשך שלא על מנת לקנות ולפעמים אין איסור במשיכה ההיא כשאין קפידא להוליך הסחורה להתישב אם ירצה לקנות ומ"מ אמרו חז"ל סתם שכיון שגילה דעתו לקנות הי' המשיכה לקנות וכמו שאומר המוכר וצלע"ע. ונראה שאם התרה המשכיר שאם אינו רוצה ליתן סכך פלוני יצא השוכר מהבית ושתק ולא יצא עדיף ממשיכה במטלטלין ומסתמא הוסכם ליתן כמו שאמר המשכיר וגילה דעתו בהתראה: אודות הדר בבית ואח"כ אמר לו המשכיר בסך פ' ישכיר והוא אמר בפחות ונשאר אח"כ בבית שכתבתי בזה לעיל אולי ממ"ש מוהרמ"א ז"ל בסי' של"ג גבי חזן שאם לא שכרוהו בשנה שנית לא שייך אדעת הראשונה י"ל הכרע גם לגבי הנ"ל שגבי שב ואל תעשה אין הכרע כל כך ע"י גלוי דעת שהי' מקודם גם דשייך הסברא שלא הי' נוטל ממה שאינו שלו כי אם ע"י שמרוצה למאמר המשכיר או המוכר ומלשון הש"ע בסי' רכ"א נתן המוכר סתם אין הכרע כ"כ ואולי אין הכוונה כשנתן לידו בפועל דוקא ורק כשהניחו ליטול די כידוע שלשון נתן משמע הניח כמש"ה ולא נתנו אלקים כו' אך מסברא נראה ששייך בהנ"ל סגנון יולמד סתום כו' וגבי חזן הנ"ל מצד הציבור לא שייך יולמד סתום כו' כי"ל בטעם מ"ש מוהרמ"א ז"ל בסי' של"ג וכ"ה בההיא דסי' רכ"א ששייך יולמד סתום כו' בההסכמה על קיום המקח סתם ומה שלקח סתם עושה מאמרו הראשון בגלוי דעתו סכום כאלו לא הי' מגלה דעתו תחילה כיון שלא גילה דעתו בשעה שלקח המטלטל בסוף ולזה יולמד סתום כו' מגלוי דעת של שכנגדו וכ"ה בנתן מוכר סתם וי"ל שאין חילוק בזה בין שוא"ת לקום ועשה וכשאמר המוכר שמרשהו ליטול סתם או שהי' המטלטל בבית הלוקח ג"כ שייך שהסתם שלבסוף עושה כאלו לא הי' ממנו גלוי דעת תחילה וסתמיות דידי' הוא כפי גלוי דעת שכנגדו וכ"ה בדירה כנ"ל ומ"מ שייך לפעמים שמה שנשאר בבית סתם הי' מצד שלא הי' לפניו המשכיר שיגלה דעתו לפניו אך בהתרה אח"כ הוא או שלוחו שלא ידור בהבית אם אינו רוצה ליתן סכום שאמר המשכיר ושתק השוכר נראה דלכ"ע הו"ל כמשיכת הלוקח סתם ולפמ"ש הש"ך ז"ל בסי' של"ג אולי גם בלא התראה הו"ל כמשיכת הלוקח שבסי' רכ"א ואין ראי' מההיא דכתובה שהביא שם מצד שידע דכתובה ראשונה כדליתה וצלע"ע:

היה בתחלה קציצה. כ' בנימוקי יוסף פרק הפועלים וז"ל מהו דתימא הואיל ואמר ר' דוסא יד פועל על התחתונה קמ"ל דאמרי לי' וכו' כתבו האחרונים בשם הרמב"ן דלאו דוקא שחזר בו בעה"ב בסתם אלא אפי' פי' ואמר אין רצוני אלא בכך וכך ואזלי פועלים ופייסוהו כיון שהיתה קציצ' ביניהם מתחל' ואם חזר בו יש להם תרעומת עליו כשפייסו לבעה"ב על דעת תנאי הראשון פייסוהו ולא דמי להא דתניא בתוספתא המוכר חפץ לחבירו כו' דהתם שאני דליכא קציצה אחרת וע"ש שכתב דהיכא דליכא תרעומת וכגון שהפועלים מוצאין מקום להשתכר לא אזלינן בתר קציצה הראשונה כשפייסו סתם אלא דוקא במקום דאיכ' תרעומת כגון בעה"ב ופועלים שהטעו זה את זה דאי' תרעומת אם אין הפועלים מוצאין מקום להשכיר ע"ש ובסמ"ע כשהעתיק לשון הנ"י לא כת' אלא החילוק בין היכא דאיכ' קציצה או לא אבל מדברי הנ"י מבואר דאפי' היכא דאי' קציצה אי איכא תרעומת אין ואי ליכא תרעומת לא אזלינן בתר קציצה הראשונה: ולפ"ז צריך לימוד הא דכתבו הרמ"א כאן במקח וממכר כיון דלא כתבו הנ"י אלא היכא דאיכא דין תרעומת ושם בפועלים אמרו להדיא בש"ס דין תרעומת כדאי' בפ' האומנין ואין להם זע"ז אלא תרעומת אבל הכא היכי מצי לו' דהי' לו תרעומת כיון שלא מצינו מפורש כאן בחוזר דין תרעומת אלא דמצינו גם במקח דין תרעומת בש"ס פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) אמר רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתי' ה"נ מסתברא דא"ר אבהו א"ר יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומות ומעשרות על מקום אחר כו' נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ופי' רש"י תרעומת שהבטיחו בתוחלת נכזב' ע"ש וכבר כתבו תוס' דאפי' בתרי תרעי יש בו משום מחוסרי אמנה דיוקרא וזול' ה"ל כמו מתנה מועטת וכן פסק הרמ"א בסי' ר"ד ע"ש וכיון דבמתנה מועטת מצינו דין תרעומת ומש"ה אמרי' כאן במקח דעל קציצה הראשונה סמכו וקנו ולפ"ז היכא דחזרו זה בזה מחמת יוקרא וזולא ולדעת הש"ך בסי' ר"ד דבתרי תרעי לית ביה משום מחוסרי אמנה ע"ש א"כ אין בזה דין תרעומת ולא אזלי' בתר קציצה הראשונה וע' בסי' של"ג אמנם דעת הרמ"א בסי' ר"ד דאפי' בתרי תרעי יש בו משום מחוסרי אמנה. א"כ אפי' חזרו זה בזה משום יוקרא וזולא ואזלי ופייסו דאזלי' בתר קציצה הראשונה ועיין ט"ז והדברים ברורים דאזלי' בתר דין תרעומת וכמ"ש ג"כ ברמ"א סי' של"ג והנה ראיתי בבית שמואל באה"ע סי' כ"ט באומר לאשה התקדשי לי בדינר ע"מ שאשלים לך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלים מאתים ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זא"ז כו' אם האיש תבע יעשו דברי האשה וכ' שם ז"ל אבל אם היתה קציצה ביניהם ליתן לה ק' או ר' ואח"כ חזר אחד מהם וחזר ותבע צד השני וקידש' אמרי' מסתמא על דרך קציצה הראשונה אמרה וכמ"ש בהגהת ש"ע סי' רכ"א עכ"ל. ולפמ"ש דאינו אלא במקום דין תרעומת והיינו דוקא בפועלים היכא דאמרו חכמים דיש בו תרעומות וכן במקח כאן נמי אית ביה משום דין תרעומות וכמו שכתבתי דהוא מדין מתנה מועטת ואפי' בתרי תרעי אבל באיש ואשה שהבטיחו זה לזה בדברים בעלמא לא אשכחן בזה דין תרעומת ואין זה דומה למתנה מועטת ולא סמכו דעתם בזה בדברים בעלמא וכיון דלא אשכחן בזה דין תרעומת לא מהימנא לו' דיש לו תרעומת וא"כ האי דקידושין אינו דומה כלל להך דהכא ולא אזלי' בתר קציצה הרא"ש כנ"ל ברור:) (

המבקש לקנות מחבירו כו' אם המוכר הוא שתבע כו' כעין ד"ז כ' הטור והמחבר בטור א"ע ס"ס כ"ט לענין קדושין ע"ש:

וחז' א' וחזרו ומשכו סתם אמרינן כו'. נרא' דקמ"ל בזה דאע"ג דחזר המוכר מחמת שמכר' לדעתו בזול ואומר איני רוצה ליתן לך המקח אא"כ תוסיף על קציצ' ראשונה וחזר עליו הלוקח עד שנתן לו הסחורה סתם דהל"ל כשחזר עליו הלוקח ולקחו ממנו דעת הלוקח היה למלאות רצון המוכר וכמ"ש בדין הנ"ל בזה אומר במנה וזה אומר במאתים קמ"ל דלא ואכזה כתב הנ"י שם בפ' האומנים דאמרי' שם בגמרא השוכר את הפועל ליתן לו ד' וזל המלאכה וחזר בו הבע"ה ואזל פועל ופייסו לבע"ה ל"מ בע"ה למימר הא דנתפייסתי אדעתא דבצרית לי מהשכירות אלא מצי הפועל למימר פייסתיך אדעתא לעשות לך מלאכה טובה וע"ז כתב שם הנ"י בשם הרמב"ן דאע"ג דאמר הבע"ה בהדיא איני רוצה שתעשה עבודתי אלא בסלע פחות מהקציצה ושלא דמי לדהא דתניא בתוספתא המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתי' כו' (וכמ"ש הטור והמחבר כאן) "עד דהתם שאני דלא הית' קציצ' ביניהן עכ"ל פי' התם דליכא קציצה ליכא תרעומות "על החוזר מ"ה אמרי' דהחוזר ולוקחו סתמא מסתמא נתרצה למלאות רצונו דהאידך משא"כ בפועלים דהית' ביניהן קציצה ויש על החוזר בו תרעומות מ"ה אמרינן כשנתפייס סתמו אדעתא דקציצ' ראשונה נתפייס בה כדי לסלק מעליו התרעומות ועד"ר שהביא ג"כ דעת נ"י בקיצור וע"ל סי' של"ב:

המבקש כו'. עיין בתשובות מהרשד"ם סי' קע"ג וקע"ד ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ק"י דף ק"ן:

(בהג"ה היתה בחחילה קציצה) כדי לבאר דבר זה נעתיק מ"ש הנ"י פ' האומנין אגמרא יפה ששה דינרין נותן להם שקל וז"ל כתבו האחרוני' ז"ל בשם רמב"ן דל"ד שחזר בע"ה סתם אלא אפילו פי' ואמר אין רצוני אלא בכך וכך ואזלו פועלים ופייסיניה כיון שהיתה קציצה ביניהם מתחלה ואם היה חוזר יש להם עליו תרעומת כשפייסוהו על דעת תנאם הראשון פייסוהו ול"ד לההיא תו' פי' דין זה שזכר כאן המחב' שאותו שתבע את חבירו צריך שיתן כדעת חבירו דהתם שאני דליכא קציצה אחרת עכ"ל וכ' אחר כך דהיינו דוקא כשהיה להם תרעומת אם חזר בו אבל אם היה אפשר לבע"ה לחזו' בלא תרעומת כגון שכבר חזרו הפועלים בהם או שאפש' להם למצא מקום להשתכ' בזה אמרי' כשחוז' בע"ה ואמר בפי' אין רצוני אלא בכך וכך ואולי פועלים פייסוהו כיון דאין להם אפילו תרעומת בטלה הקציצה הא' וכבר חזר ממנה וקצץ קציצה אחרת ואדעת' דהך קציצה נתפייסו עכ"ל משמע לי מזה דבמקום שיש תרעומת קיימא קציצה הא' היינו דוקא אם אזלו הפועלים וגילו דעתם שאין רצונם לעשות על פי השער שאמר עכשיו אז אמרי' ודאי גם בע"ה נתפייס וחזר מן החזרה לקציצה הראשונה אבל אם אחר חזרת בע"ה הלכו הפועלים בלי שום דיבור ועשו מלאכה ודאי אין להם אלא כמו שחזר בע"ה ואמר בפי' אין רצוני ליתן רק פחות דמש"ה כ' נ"י כשפייסוהו על דעת תנאם הראשון פייסוהו להורות דתליא מילתא בפיוס כמ"ש משא"כ בסתם דודאי קבלו דעתו במה שחזר בפי' והם לא אמרו כלום דודאי המשיכה או הקנין שעשה אח"כ היה על סך חזרה שחזר בו עכשיו כיון שיש בידו לחזו' מן הדין והוא חזר וא"ל מ"ש בנ"י בשם רמב"ן שאני הכא דליכא קציצה ולא אמר ש"ה דליכא פיוס אחר החזרה דקמ"ל רבותא אף אם היה פיוס ל"מ כיון שלא היה שם קציצה כלל ולפ"ז מ"ש רמ"א כאן אם חזר ומשכו סתם כו' צ"ע מאוד מאחר שאין לנו גילוי דעת מהלוקח דלא ניחא ליה ליקח בסך החזרה במה נתבטל החזרה שפי' המוכר בפי' שאינו רוצה ליתן בסך הראשון כמ"ש רמ"א עצמו היה תחלה קציצה ביניהם וחזר א' משמע שחוז' בפי' וא"ל דמיירי רמ"א כאן שהלוקח הרבה והפצי' בהמוכ' וכדרך שזכרנו בפועלים דלעיל שפייסוהו דלא ה"ל לרמ"א לשתוק מזה כיון שהוא מיסוד הדין ואין בידי לקיים דברי הרמ"א אלא בדרך זה דה"ק אם חזר א' מהן מן הקציצה ונתבטל המקח ואח"כ בא הוא עצמו ומשך בסתם ודאי אדעתיה דקציצה הא' משך דהא הצד שכנגדו לא גילה דעתו שמבטל הקציצה ואם כן הוה הדין כמו שכ' המחב' אם המוכ' הוא שתבע כו' אלא שאין ענין זה שייך לההיא דנ"י שזכרנו אבל הוא אמת מצד הדין אך דאין לו מקור וצ"ע ולעיקר הדין נראים הדברים כמ"ש דכל שחזר המוכר בפי' מהקציצה הא' והלוקח בא ומשך סתם אדעתיה דקציצה הב' משך:

ס"א נ"ב עיין בקצוה"ח כאן דכתב דלא אמרינן ע"ד הראשונה רק בהי' להם תרעומת זע"ז עיי"ש. ועיין בשו"ת שלי מהדורא וא"ו לאה"ז סימן קל"ט שם הבאתי דנעלם ממנו לשון הר"ן בגיטין פ' מי שאחזו ד"ה ת"ר אמר לה בפני שנים וכו' עיי"ש שמפורש היפך מדבריו והדין עם הב"ש ודו"ק: