שולחן ערוך, חושן משפט ק״ה: דין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ונפקד שתפס הפקדון בשביל הבעל חוב ובו ו סעיפים: – עם 18 מפרשים

דין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ונפקד שתפס הפקדון בשביל הבעל חוב ובו ו סעיפים:
הלוה שחייב לשנים או יותר ואין לו כדי לפרוע לכולם וקדם אדם א' ותפס מהמטלטלים של לוה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לב"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה ואפי' עשאו שליח וכתב לו הרשאה אבל אפוטרופוס קנה דיד בעלים הוא:

אם הלוה חייב גם לתופס זכה בתפיסתו מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה:

אם הלוה אמר לאדם אחד זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זה לפלוני זכה לו ואפי' אין הזוכה מכיר לאותו פלוני ואין אחד מבעלי חובות יכולים לגבות מאלו שכבר זכה בהם אחר:

אם אין עליו חוב לאחרים זכה התופס לב"ח ודוקא במקום דאיכא פסידא לב"ח כגון שהוא גברא דמפסיד נכסי או שהעני וירד מנכסיו ואפי' תוך זמן מהניא תפיסה אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד המלוה אי לאו הך תפיסה ודוקא דנקיט ב"ח שטרא בידיה דיכול השתא לקיימו אבל אי לית ליה ראיה והלוה מכחיש מהדרי ממונא למריה ולא מצי למימר קבעו לי זמן דמייתינא ראייה:

התופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים חייב באחריותו (וי"א דאינו חייב באחריותו) (טור בשם הרא"ש) אם יאמר הלוה לתופס קבל עליך אחריות בפירוש או החזר לי מה שתפסת דלא מהימנת לי שומעין לו:

נפקד שתפס בפקדון לתפסו לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים מועיל לו תפיסתו לענין זה שאם מת המפקיד אינו נעשה מטלטלים אצל בניו ושביעי' אינה משמטתו ואם נתנו באגב (פירוש אגב קרקע) או בקנין סודר או במתנת שכיב מרע לאחר אינו נתון ומ"מ אם אין בעל חוב כאן אין הנפקד יכול לעכב הפקדון בשבילו ואפילו אם הלוה מודה שהדין נותן בכל פקדון להחזירו למי שהפקידו אצלו ואם יש לאחרים זכות בו הרי הדין ביניהם ואם מסרו הנפקד ליד מלוה פטור ואפי' אם היה שומר שכר (דהא אף אם היה מחזירו למפקיד הוא היה צריך לשלם למלוה) (טור ס"ה):

לא. אלא כולם חולקין בו כאילו הוא עדיין ביד הלו' דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו היינו אם אין באותה זכייה חוב לאחרים. סמ"ע:

שליח. ע' בש"ך במה שמתרץ דברי רש"י בב"מ ומזה יצא לו דין דמי ששכר לאחד שיתפוס בעדו מבעל חוב ותפס קנה אפי' במקום שחב לאחרים ונרא' שכל הפוסקים מודים לזה לדינא וע' בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ז וסי' ק"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' ק"נ וסי' ר"ח וצ"ע ע"ש ובתשובת מהר"א ששון סימן ס"ז ובמבי"ט ח"ב סי' ר"י וח"ג סי' נ' ובהראנ"ח ח"ב סי' צ"ד ובמהרש"ך ח"א סי' ל"ה וסי' ק"י וקי"ט וח"ב סי' מ"ד ובתשובת רש"ל סימן מ"ב ובתשובת מהר"מ גלאנטי סי' קי"ז ובמהרשד"מ חח"מ סימן ק"ח קמ"ג קמ"ח ק"נ ר"ט ר"י שפ"א ובחלק אה"ע סי' קס"ב ובמהרי"ט חח"מ סי' צ"ה וע' עוד במהרש"ך ח"א סימן צ"ז וח"ב סי' קצ"ט:

לתופס. כת' הסמ"ע דהיינו דוקא שתפס בכדי חובו כגון שמגיע לכל אחד ק' זהובים ותפס שוה ק' זהו' בזה אמרינן ל"מ אם תפס בשבילו ובשביל חבירו לכל אחד נ' זהובים דאמרי' מגו כו' אלא אפי' תפס כל הסך לחבירו לחוד אמרי' נמי מגו דאי בעי הי' תופס לנפשו שהרי מגיע לו גם כן סך זה אבל אם תפס שוה ק"נ זהובים ורוצה לזכות בהמותר לחבירו לא מהני כיון דלא מצי הוא לזכות בכל הסך וראי' שהרי דין זה נלמד מהמגביה מציא' לחבירו דקנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובעינן דומיא דהתם דאי בעי הי' זוכה בכולו וזהו דלא כמ"ש בב"י כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה מהני וגם בע"ש פסק כן ודבריהם דחויין הן בעיני עכ"ל וכת' הש"ך דגם בתשובת מ"ב האריך להשיג על הב"י והע"ש בזה אבל הוא דחה דבריהם והסכים עם הב"י והע"ש ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סימן שפ"א:

תן. לקמן סימן קכ"ה כת' הט"ו דיש פלוגתא בלשון תן אי הוה כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה עכ"ל סמ"ע ר"ל במתנ' וכאן מיירי גם כן מדבר מתנה. ש"ך:

זמן. הטור סיים על זה אלא אומרים לו לישבע מיד כו' עכ"ל הסמ"ע אדלעיל דנקיט בע"ח שטרא בידי' קאי וכן הוא בטור עיין בתשובת מהרי"ט סי' ע"ב ובתשובת מבי"ט (ח"א) [ח"ב] סי' ק"ח ור"י. שם:

אם. כ' הסמ"ע דצ"ל ואם וקאי איש אומרים כו' והי' חסרון הניכר בדברי המחבר והוסיפו והגיהו מור"ם במ"ש וי"א והש"ך כ' דנעלם ממנו דברי הב"י בבד"ה דכתב להדיא דלא פליגי העיטור והרא"ש אלא דהרא"ש מיירי שאומר קבל עליך אחריות בפירוש ומ"מ צריך ביאור דהא כיון דחייב באחריות ל"ל שיקבל בפי' ונראה דכונתו שיקבל בפי' כדי שיהא לו על התופס מלוה בשטר עכ"ל:

לתפסו. כתב הסמ"ע דזה איירי אפי' במקום דלית פסידא לבע"ח או שאין המלו' לפנינו דבעלמא אינו יכול לתפוס בכה"ג מ"מ זה שהפקדון תפוס ועומד בידו ברשות הלו' יכול לתפסו לטובת המלו' כיון דאינו חב לאחרים ומש"ה מסיק דאם אין הבע"ח כאן אינו יכול לעכב בשבילו אפי' מודה המפקיד שחייב לזה אבל אם לא הי' הלו' בטוח לא גרע מתפיס' דעלמא שאינ' ברשותו וכיון דהלו' מודה ודאי שא"צ להחזיר' לו והש"ך בשם הב"ח כ' דאיירי במקום פסידא אלא דאין הנפקד רוצ' לקבל אחריות ומש"ה צריך להחזיר ללוה וכשיבא המלו' ויתחייב נעשו שלו למפרע כו' וע"ש שהאריך בזה עכ"ל:

פטור. כתב הסמ"ע ול"ד לפורע חובו בלא רשותו דר"ס קכ"ח דסברא דהתם מפייס הוינא למלו' לא מהני אלא שלא יתחייב לשלם לו ולא להוציא ממנו כו' ע"ש והש"ך כ' דלפי שהוכיח באריכות בסי' פ"ו דשעבודא דר"נ שייך אפי' אית לי' נכסי א"כ הכא כיון דנשתעבד הנפקד מדר"נ ה"ל הוא בע"ד דהמלו' וכאילו הוא חייב לשלם למלו' שלו משא"כ בר"ס קכ"ח וע"כ נרא' לי ברור דאפי' תפס המפקיד של נפקד מחמת מה שפרע לבע"ח שלו מוציאין מידו וכן עיקר ועי' בתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ג וסי' ר"ט ורי"ז ובתשו' מהרי"ט סימן קכ"ד ובמהרש"ך ס"ב סי' קצ"ט ובתשו' מבי"ט ח"ג סי' ר"ב:

לשלם. לשון הטור אם החזרתי לך הוא הי' גוב' ממך או משאר נכסיך וצ"ע בסי' קכ"ה ס"ג ונרא' דשאני התם דבשעה שנתנו המשלח לשליח אינו ידוע לו שיש לו שאר נכסים משא"כ כאן יודע הנפקד בודאי שיש לו נכסים אחרים. ש"ך:

הרמב"ם בפ"ב מהלכות מליח דין ב' וכ"פ הטור מימרא דר' יוחנן כתובות סוף דף פ"ד ובכמה דוכתי

טור כ"כ הרא"ש בפ"ק דמציעא וכ"כ ה"ה שם וכתב והוכיחו מן מהמעשה הנזכר שם התחלתו יימר בר חשו ושלא כדברי רש"י ז"ל וכ"כ הכ"י בשם התוס' שם דף הנזכר והר"ן בפ"ק דגיטין ור"י נ"ז חלק ז' ומטעם זה פסק ר"מ ☜ראובן ששלח שלוחו ליקח לו יין מן העכו"ם בחובו וכן עשה ומשכו והביאו על העגלה וכאשר הביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו כמו כן וראובן תובע היין משמעון ופסק דאין שליחות לעכו"ם ועוד דה"ל שליח תופסו לב"ח וכו' ועוד דדילמא קי"ל כר"ש דישראל במשיכה ולא מיד עכו"ם אלא בכסף ורשע לא מקרי שמעון מטעם עני המהפך בחררה שהיה חייב לו גם כן וק"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה ממטלטלין מה שגבה גבה ר"י נ' כ"ב סמ"ע.

טור ב"כ הרא"ש שם בשם ר"ח

ב"מ דף ט' ע"ב משמע דלכ"ע אמרינן הכי

שם ושם ברמב"ם

טור וכך כתב הרמב"ם שם בפט"ז ממ"ש כל האומר תנו כאומר זכו דמי. ופרש"י ואין זה כשאר תופס לב"ח אלא בעל עשאו שליח לזכות בו גיטין דף י"א ע"ב

ב"י שכ"נ לו

שם ושם ברמב"ם פ"כ וש"פ וזה פשוט ממ"ש במקום שחב לאחרים הא אינו חב קנה

טור בשם הרי"ף וכ"כ ה"ה שם בשמו

טור בשם אביו הרא"ש בפסקיו ספ"ק דגיטין

שם בשם הרמ"ה

וכתב הב"י ונראה מדבריו שאם אין בב"ח מצוי באותה עיר שישבע מיד מהדרינן ממונא למריה וצ"ע אם לא היה רחוק אלא יום א' בלבד אי משדרינן ומודעינן ליה או לא ולהסמ"ע פשיטא ליה כיון דאינו רחוק מהעיר

שם בשם בעה"ט וכתב הסמ"ע ומ"מ נראה אם יבא המלוה יכיל לתבוע הלוה שישלם לו כיון שלא תפסו בשליחות והלוה חוזר על התופס לשלם לו מה שתפס מידו והעומד באחריותו וכ"פ בעל הלבושים

ג"ז שם ושם

שם סעיף ז' בשם רמב"ן מדברי בה"ת בשער ס"ז

כן פי' הב"י דברי בה"ת

וביאר שם ואם נאנסו מי משלם לו וא"ת יניחו בב"ד מי הזקיקו לכך וב"ד נמי מי לא אתו אונסין

שם ס"ח ושם בבה"ט מדרבי נתן כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ' ע"ב):

(ליקוט) ואפי' עשאו שליח. עבה"ג ועתוס' שם ט' ב' ד"ה ולימא מר כו' ודייק ר"נ בגמ' שם דהא מציאה כו' ותנן כו' ומתני' עשאו שליח דקא' תנה לי. הרא"ש (ע"כ):

אבל אפוטרופוס כו'. מדאמרי' בגטין נ"ב א' דרשאי לדון לזכות:

דיד בעלים. וכל כה"ג קנה כמ"ש בב"מ יו"ד א' מ"ט הוי תופס כו' שאני פועל כו':

אם הלוה חייב. ב"מ שם אר"י המגביה כו' וע"ש בתוס' ד"ה אר"י ובגטין שם בתוס' וכן בכתובות בתוס' שם:

אם הלוה. גטין י"א ב':

או תן. שם ולפי' ר"ת שם ד"ה כל ועוד פיר"ת כו' מיירי כאן לפלוני בע"ח וע"ל סי' ככ"ה:

ואפי' אין הזוכה. ביצה ט"ז ב' מכריז ר' יעקב כו' עד תחום שבת:

ואין אחד. כ"מ בכתובות פ"ד פ"ה א"ל את כו' תפסוה כו':

אם אין עליו. גטין שם התופס כו' ואפי' כו' הכי אר"י:

ודוקא במקום. גטין י"ד א' הולך מנה כו' אבל אי לאו כזכי לכ"ע לא זכה והקשו מ"ש מתופס לבע"ח במקום שאין חב לאחרים ותי' דתופס דוקא כה"ג וע"ש ברא"ש:
(ליקוט) ודוקא כו'. הרא"ש בב"מ שם חולק ע"ש (ע"כ):

ואפי' תוך זמן. שם ברא"ש דלא כתירוץ הר"פ דמחלק בין תוך זמן לאחר זמן:
(ליקוט) ואפי' תוך כו'. ע"ל סי' ע"ג ס"י (ע"כ):

ודוקא כו' ולא מצי כו'. ב"ב ל"ד ב':

חייב באחריותו. שם דכ"ע הולך כו' ומ"מ אמרי' מגו ומכח קו' הנ"ל מתופס דבכה"ג קנה וקשיא לשמואל אלא ש"מ דחייב באחריות התופס ובזה מתורץ קו' הרא"ש הנ"ל דאף לס"ד דפליגי אי הולך כזכי אי לאו טעמא דידהו דיכול לחזור אי לאו כזכי משום מיגו וקס"ד דאי כזכי ודאי דאין יכול לחזור משום מיגו ותי' דאף אם כזכי סבור שמואל דיכול לחזור משום מיגו וז"ש הרא"ש שם ול"נ דל"ק מידי דהתם נמי מצי כו' ולכאורה תמוה דהא הקו' היתה לפי ס"ד דפליגי אי הולך כזכי ולא משום אחריות ולפי מ"ש ניחא וז"ש. וי"א דאינו כו' ואם יאמר הלוה לתופס כו' והוא הכל מדברי הרא"ש שם כמ"ש הטור ועסמ"ע ואזיל לשיטתו שתי' קו' הנ"ל בזה אם יאמר כו':

נפקד שתפס. כתובות פ"ה א' בעובדא דמלוגא דשטרי וה"ה דיכול לתפוס לאחרים במקום שאין חב:

לענין זה. ב"מ קט"ו א'.

באגב. דאז א"צ שיהיו ברשות וכמ"ש בב"מ י"א ב' א"ל ההוא מרבנן כו':

או. שם וכי לא כו':

או. ב"ב קמ"ח א':

אינו נתון. כנ"ל דקנה:

ומ"מ אם כו' שהדין נותן כו'. שם בסה"ת ב' תוספתא במפקיד שטרותיו אצל חבירו אע"פ שאין כתובין בשמו ה"ז יתזיר את שלו כו' ע"ש ועב"ב נ"א ב' קבל מן העבר כו':

ואם מסרו כו' ואפי' אם כו' דהא אף אם. ב"ק מ' ב' דא"ל אי אהדרתי' כו':

(מחבר ס"ד) או שהעני וירד מנכסיו. נ"ב יעוין לעיל סי' ע"ג ס"י בש"ך שם סקל"ד:

סעי' א' (במקום שיש עליו חוב לאחרים) טעם מה שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה י"ל שהוא מצד דזכי' מצד שליחות ואין שליח לדבר עבירה ומצד דעלך סאני לחברך לא תעביד כמו שלא הי' רוצה שיתפוס אחר אלו הי' מגיע לו מהמלוה כן אין ראוי לו לתפוס בשביל אחר לחוב לאחרים. אך לפי זה כשהי' משלם לו שכירות זה שהוא תופס לטובתו לא הי' שייך כנ"ל [כמ"ש הש"ך סק"א] ואולי הטעם מצד דהשליחות הוא רק מצד זכי' וכיון שהוא זכות לאחד וחוב לאחד ע"י זה הו"ל עכ"פ כאלו אין זכי' וממילא אין שליחות אך בכתובות שם מבואר שגם כשהמלוה עשאו שליח ממש לתפוס מ"מ אינו יכול לתפוס. ואולי הטעם מצד שאין התפיסה קנין רק אתחלתא דגוביינא ושליח אינו יכול לגבות בלא הרשאה מצד טעמים שכתבו הפוסקים ז"ל. אך כשאין חב לאחרים הו"ל מ"מ אתחלתא דגוביינא ע"י תפיסתו כיון שיכול למסור המטלטל ליד המלוה ואצלו אז אתחלתא דגוביינא. וחל על המטלטל בחיי הלוה שעבוד מדין ערב שכמו שבשעת מתן מעות חל שיעבוד על מקרקעי שהם נכסי דאינון ערבין כן ע"י התפיסה מחיים חל עליהם שעבוד כיון שמה שאינו נוגש אז להפרע מהטלטלין שבידו הוא מצד שיוכל לגבות מהם אח"כ הו"ל כאלו על פיהם החזיר משכון שחל ע"י זה ערבות גם לאחר מתן מעות מה שאין כן לגבי חב לאחרים שאין בידו לגבות לבדו ממטלטלין שביד הלוה רק יחולק ביניהם כסדר בעל חוב א"כ ממילא לא חל סגנון ערבות על מה שתפס שיזכה הוא יותר מבעלי חובות האחרים אך לפי זה לא שייך כל כך חב לאחרים גבי מציאה וצ"ע בפ"ק דב"מ גבי מציאה גם צל"ע חב לאחריני רק בסגנון גרמי או גרמא ולפי טעם הנ"ל בסגנון סדר בעל חובות לא שייך כן רק בחוב ממש. ואם חב לאחרים אינו מטעם הנ"ל אולי שייך כן גם בגרם מבטל כיס כיון דאסור לכתחילה וחייב בדיני שמים:

ואפי' עשאו שליח וז"ל רש"י בפ"ק דמציע' הו' תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בע"ח אחר ונמצ' תופס זה לא קנה כדאמ' בכתובות דלאו כל כמיני' להיות קופץ וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנוש' שליח לתפוס ע"כ אבל כבר הקשו תו' והמפרשים מפ' הכותב גבי עובד' דיימר בר חשו וע' בתוס' פ"ק דף י"א וז"ל התופס לבע"ח אפי' עשאו שליח כו' דלא כפירש"י דפי' בפ"ק ב"מ דבעשאו שליח לכ"ע קנה דאין חילוק דאפי' לא עשאו שליח שלוחו הוא דזכי' מטעם שליחות הוא כדמוכח בפ"ק דמציע' ובפ' אין בין המודר עכ"ל. אמנם התוס' לשיטתם דסברי דזכי' מדין שליחות וכ"כ בפ"ק דכתובות דף י"א וז"ל דזכי' מדין שליחות הוא דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח וכ"כ ברא"ש פ"ק דגיטין: אמנם כבר נתקשיתי בזה דאיך נימא זכי' מדין שליחות דהא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) בפלוגת' דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת דרבא סבר כיון דכי ידע מיאש השת' נמי הוי יאוש ואביי סבר השת' מיהו לא ידע ואמרינן עלה ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומ' הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומ' ואם לאו תרומתו תרומ' ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצ' יפות מהן תרומתו תרומ' ואם לאו אין תרומתו תרומ' וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומ' אמאי בעידנ' דתרם הא לא הוי ידע תרגמ' רבא אליב' דאביי בעשאו שליח ומוכח דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שליחות שלא מדעת נמי לא הוי שליח אע"ג דלכי ידע ניח' ליה מ"מ השת' מיהו לא ידע ולכן נרא' דאפשר דזה דעת כמה ראשונים שאמרו דזכי' מתורת יד אמרו ולא מתורת שליחות ואפי' למ"ד דזכי' מתורת שליחות לאו משום אנן סהדי דעשאו שליח אלא דגזירת הכתוב שיהא הזוכ' לאחר מהני כדיליף מאיש זוכה אבל הך זכיה לא הוי כיד ממש אלא כמו שליחות אבל לא משום אנן סהדי דעשאו שליח ונפק' מינה לענין נכרי דלא יהי' בתורת זכי' כיון דזכי' אינו אלא מתורת שליחות אבל לעולם לאו מתורת אנן סהדי הוי כמו השליח המקבל אלא דכן גזירת הכתוב דאע"ג דלא עשאו מקבל שליח דהא לא ידע מהני מדין זכיה וכבר הארכנו בזה בסי' רמ"ב סעיף י"ח ע"ש ולפי"ז ניח' דהיכא דלא עשאו שליח דלא הוי שליח המקבל דהא לא ידע אלא מצד גזירת הכתוב בזכי' דמהני כמו עשאו שליח וא"כ היכ' דחב לאחרים אין זה נקר' זכי' ממש דזוכה לזה וחב לזה לכן לא מקני מדין זכי' ומדין שליחות ליכ' דלא ידע אבל עשאו שליח בפירוש נהי דלא מהני מצד זכי' מהני עכ"פ מתורת שליחות ושליח של אדם כמותו אע"ג דחב לדידי' וכ"ש בחב לאחרים ודו"ק. ובזה יש מקום לתרץ מה שהקש' הרא"ש בפ"ק דב"מ על דעת רש"י וק"ל ובחדושי פ"י בפ' הכותב כת' בטעמ' דלא מהני שליח היכ' דחב לאחרים משום דאין שליח לדבר עביר' וכיון דחב לאחרים עבירה הוי לגבי' ע"ש וסברתו לא נהיר' וגם אפי' אם הי' עושה שליח עביר' בשליחותו כיון דלמשלח אינו עביר' אינו ענין שליח לדבר עביר' דלא אמרי' אין שליח לדבר עביר' אלא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעביר' הוא למשלח וראי' לזה מדברי התוס' בפ"ק דגיטין דף י"ב גבי פלוגת' דר"א ורבנן במי שליקט את הפיאה ואמר זו לפ' עני דר"א אמר זכה וחכ"א יתננה לעני הנמצ' ראשון ואמרי' שם בטעמי' דרבנן משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקוט לעני והקשו בתוס' למ"ד בפ"ק דתמור' כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ ליקני העני וע"ש. ואע"ג דהשליח עבר אמימרא דרחמנ' וא"כ נימא אשלד"ע אלא ודאי היכא דאין העביר' למשלח אלא לשליח בענין כזה הוי שליחות וז"ב:

מיגו דזכי לנפשיה ע' ב"י וסמ"ע וש"ך היכ' שתופס יותר מכדי חובו ולענ"ד נרא' כדברי הב"י דאפי' בתופס יותר מכדי חובו אמרי' מיגו דזכי לנפשי' דהא בשליח לדבר עביר' דודאי לא הוי שליח ואפ"ה בשותפין שגנבו היכ' דגנב אדעתיה דידי' ואדעתי' דחברי' מהני משום מגו דזכה לנפשי' בחציו זכה נמי לחברי' אפי' במקום דליכ' שליחות כגון בגניב' דהוי דבר עביר' וכמבואר להדיא בפ"ק דמציע' דף ד' וע"ש ברש"י וא"כ כיון דאי הוי תפיס אדעתי' דידיה ואדעתי' דחברי' הוי מועיל אפי' ביתר מכדי חובו משום מגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחברי' דמהני אפי' בדבר עביר' וכ"ש בזה א"כ אפי' תופס כולו אדעתי' דחברי' אמרינן תרי מגו ודו"ק ועמ"ש בסי' שמ"ח סעיף ח' מיהו היכא דתופס כולו אדעתי' דחברי' אפשר דלא אמרינן תרי מגו דהא קי"ל כרבנן גבי מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפ' עני דסברי רבנן דיתננה לעני הנמצא ראשון וא"כ מעשר לעני הוא דהא מעני לעני אמרי' מגו דזכי לנפשי' ואם כן ע"כ תרי מגו לא אמרי' מיהו הב"י מיירי דזוכ' אדעתי' ואדעתי' דחברי' וצ"ע:

אם הלו' אמר לאדם א' זכה כו' והוא מדברי הרמב"ם בפ"ק ממלו' וז"ל הרב המגיד שם כבר נתבאר בפ' י"ז שאם הי' ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הילך לשמעון מנה זה שאני חייב לו שאם בא ראובן לחזור אינו חוזר אלמ' זכה לו וכיון שהוא אינו יכול לחזור בו ודאי אין שאר בע"ח יכולין לגבות ממנו וכן מבואר בפ"ק דגיטין דף י"א גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכא דלו' אמר תנו נותנין עכ"ל והנה בראי' ראשונ' לא נודע כלל דהתם לא חב לאחריני וכבר הרגיש בו הלחם משנה וכת' דראי' אחרונ' היא הנכונ' דהתם הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והיכא דאמר תנו מהני ועיקר ראייתו מן השנייה וראשונ' עשה סניף לה עכ"ל. ובעניותי גם ראי' אחרונ' איני מכיר וז"ל הש"ס בפ"ק דגיטין דף י"א ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח קנה ואפי' במקום דחב לאחרים ופירש"י דתופס השטר וחב לבעלים אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכי דמי והתם ודאי כיון שאינו חב אלא לבעלים והבעלים בעצמם אומרים זכה ורצו בדבר ודאי אין זה חב וגם בתופס לבע"ח אם הבע"ח אומרים זכה בשביל זה ודאי זכה אבל היכא דהלו' אומר זכה וחב לבע"ח זה לא שמענו. וגם בב"ח ראיתי שכ' על דברי הטור שכ' ואם הלוה אומר זכה בחפץ זה וז"ל מימרא דר"י בפ"ק דגיטין עכ"ל ומן התימ' שלא ביאר הראי' ואנו בעניותינו אין לנו לפרש. וגם בעיקר טעמ' דהך מילתא צריך ביאור מה בכך שהלוה אומר זכה הא מ"מ חב לבע"ח. ונראה דהרמב"ם מסברא אומר כן דהיכ' דאינו זוכה אלא בשביל חובו אז אמרינן כיון דאיכא עוד בע"ח וחב לאחריני הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אבל הלוה בעצמו דיכול ליתן את המטלטלין לכל מי שרוצה דמטלטלין לאו בני שיעבוד נינהו ולכן בדידי' קיימא שהוא יכול ליתן את שלו במתנה למי שרוצ' ואפי' ע"י זכי' ואין זה חב לאחרים דרשאי לעשות בשלו מה שרוצה וראי' לזה נראה מסוף פ' כל הגט המלו' מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן ופריך הש"ס אע"ג דלא אתי לידי' אמר רב במכירי כהונה ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחר וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר והתם ג"כ חב לאחריני דהא טובת הנאה אינו ממון ואם תפס כהן מכהני עלמא לא מפקינן מיני' אע"כ כיון דהתור' נתנה רשות לבעלים כזה שיתנו לכל כהן שירצ' לכן בדידהו קיימא לזכות שירצה אפי' ע"י אחר וא"כ ה"ה בלוה דהתור' נתנה לו רשות ליתן את חפציו לכל מי שרוצ' לכן מזכה נמי ע"י אחר ואפי' למי שאינו חייב לו כלל ומכ"ש לבעל חוב שלו ודו"ק ולולי דמסתפינ' הייתי אומר דגם רש"י שכ' גבי תופס לבע"ח כיון שלא עשאו הנוש' שליח לאו על המלו' קאמר אלא על הלוה הוא דאמר דמלת נושה הוא שם משותף ללוה ולמלוה וע' בטעמי המצות להרב מו' מנחם הבבלי מצוה מ' בהג"ה וז"ל נושה נקרא לוה ומלו' כמו סוחר מוכר וקונה עכ"ל. וע' בתשו' הרא"ש שהובא בטור סי' ס"ה מדין שטר שנאבד ושם ג"כ הרא"ש מכנה להלו' בשם נושה ע' שם ובזה ודאי אם הלו' עשאו שליח מהני וכמ"ש אבל אם המלו' עשאו שליח גם רש"י מודה דלא מהני ולהכי ניחא דרש"י לא כ' הך דינא דעשאו שליח במגבי' מציאה לחבירו דאם עשאו שליח דמהני וגם דברי רש"י בפרק מרוב' מודה בפי' דלא מהני אם המלו' עשאו שליח גבי לא כתבינן אורכת' אמטלטלין דכפרי ע"ש ברש"י אלא הכא כיון רש"י דהנושה לא עשאו שליח היינו הלוה וראיתי במהרש"א פרק הכותב גבי יימר בר חשו דהוכיחו תוס' דאפי' שליח לא מהני ורצה ליישב דברי רש"י דגבי בע"ת כיון דלא שייך מגו דזכה לנפשי' לא מהני שליח אבל במגבי' מציא' כיון דשייך מגו דזכה לנפשי' מהני שליח ע"ש ודבריו תמוהין דהא רש"י כתבו גבי תופס לבע"ח כמ"ש רש"י מאחר שלא עשאו הנוש' שליח גם במגיני שלמה פ' הכותב כת' ליישב דברי רש"י וכת' שם דרש"י לא כת' כ"א גבי מציא' דשייך ביה מגו דזכי לנפשיה מש"ה מהני ביה נמי שליח אבל לתופס לבע"ח והרי לפנינו לשון רש"י גבי תופס לבע"ח וכמ"ש:

התופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים ונרא' לי דהיינו דוק' בתפס מעות או בתפס משכון ובמקום דליכ' איסור למשכנו אבל במקום דאיכ' איסור למשכנו וכגון בהלוא' וכמבואר בסי' צ"ז לא מהני כיון דזכי' מדין שליחות הוא לדעת תוס' וכל הפוסקים א"כ אין שליח לדבר עביר' ודו"ק:

נפקד שתפס בפקדון ז"ל הסמ"ע כת' רי"ו נתיב כ"ב ראובן ששלח שלוחו ליקח יין מנכרי בחובו וכן עשה ומשכנו והגביהו על העגלה וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון שהי' חייב לו ג"כ שזכה שמעון וע"ש שנתן טעם לדבריו ד"מ ס"ס זה ע"כ ותוכן הטעם לא ידענו כי אין הספר לפנינו ולכאור' נרא' דכיון דכי אמר הלו' זכה מהני אפי' במקום שחב לאחרים וכאן משמע דהנכרי בעצמו נתן בשביל ראובן א"כ אמאי זכה שמעון הא כבר זכה ראובן ואולי רי"ו מיירי שהי' משכנו בלא ידיעת הלו' אך נרא' דכיון דאין שליחות וזכי' לעכו"ם וכמבואר בפ' איזהו נשך א"כ לא מצי להיות שלוחו של הלו' עכו"ם אלא שלוחו של ישראל והוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משא"כ בסעיף ג' דמיירי בלו' ישראל דהוי שלוחו של ישראל ודו"ק ועמ"ש בסי' קס"ג מדין זכיות עכו"ם בדברי הגאון חכם צבי שם ועוד נרא' דרי"ו מיירי דעגל' ששלח ראובן הית' של שלוחו דאילו הית' של ראובן הי' העגל' שהיא חצירו זוכה לו דבחצר לא שייך תופס לבע"ח דהא במציא' קי"ל דחצירו של אדם קונה לו ואפי' שהוא חב לאחרים ולא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה וצ"ל כיון דבחצר בע"כ קא מותיב בה קנה אפי' חב לאחריני וכה"ג אמרינן בפ"ק דמציעא לענין שליחות לדבר עביר' דגבי חצר דכיון דבע"כ קא מותיב בה אפי' לד"ע הוי שליחות והנ"י בפ' דמציע' כת' בשם הר"ן דחצר דהמציא' מדין יד היא ולא מדין שליחות כיון דלא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה וע"כ מועיל אפי' דחב לאחרים וא"כ ע"כ מיירי בחצר שאינו שלו והיינו דהעגל' לא הי' שלו אלא של שלוחו או שהי' עגלה שאינו משתמר בתוכה ואע"ג שהשליח עומד בצידו לא מהני דבעינן שיהא הוא עצמו עומד בצידו ושלוחו לא מהני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ודו"ק. שוב מצאתי בתומים שכת' בשם הרי"ו הך טעמא דאין שליחות לגוי ועוד ה"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואפי' בשליח לא מהני ועוד דילמ' אין הלכ' כר"ש דלישראל בכסף וא"כ גוי במשיכ' לא מהני עכ"ל הרי שכוונתי להני ב' טעמים הראשונים וע"ש מ"ש בתומים לקשר הני שני טעמים יחד וע' שם בתומים שכתב ז"ל אני תמה מ"ש זה מהא דקי"ל נכסי גוי כמדבר דכיון דמטי שטר לידיה זוזי יסתלק וישראל לא קנה עד דמטי שטר לידיה וא"כ הרי הוא הפקר וא"כ כאן הגוי דנתן היין לישראל בפרעון חובו וא"כ לו יהי' כדברי מהר"ם דישראל המשלח לא זכה בו מ"מ הגוי נסתלק וא"כ הרי הוא הפקר וא"כ זכה השליח למשלחו דבהפקר קי"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו ואף כאן נגד המשלח לא גרע מהפקר דהא הגוי איסתלק ע"ש שהניח בצ"ע. אבל נרא' דלא קשה מידי דב"ח זוכה ממה שהפקיר הלו' שנו וכמ"ש הרב המגיד בפ"ח מהלכות זכיה דאפי' מטלטלין שהפקיר גובה ומשום דלא עדיף הפקר מהקדש דמים ועמ"ש בזה בסי' רמ"ה סעיף י' דבע"ח גובה ממה שהפקיר הלו' אפי' במלו' ע"פ ואפי' מן מטלטלין וע' בש"ע סי' ער"ה סעיף ל"א וא"כ כיון שהי' חייב לשמעון זכה שמעון בחובו וז"ב. שוב כת' בתומים וז"ל ועכ"פ יפה עשה המחבר שהשמיטו אף שהביאו בב"י לפי דקי"ל דמשיכ' קונ' מגוי ליתא לדין זה. ולא ידעתי אנה מצא דין זה להכריע דגוי קונ' במשיכ' במקום דלא הכריעו גדולי ראשונים וגדולי אחרונים: ומ"ש כיון דפסק המחבר בפשיטות לקמן סי' קצ"ח דישראל מישראל קונין מכסף א"כ לנכרי במשיכ' א"ז הכרע דאנן קי"ל נמי בפשיטות דישראל מישראל בכסף דבר תור' ואפ"ה לגבי נכרי איסתפקא לן לענין בכור ולענין חמץ וא"כ כיון שתפס שמעון אין מוציאין מידו א"כ דברי רי"ו ברירין לדינא אם הי' העגל' של ראובן או שראובן שכר העגלה א"כ ה"ל חצירו וקונ' לו אפי' במקום שחב לאחרים וכמ"ש ודו"ק:

וקדם אדם אחד ותפס כו' לא זכה. פי' האי שתפס בשבילו לחוד לא זכה אלא כולם חולקים בו כאלו הוא עדיין ביד הלוה דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו היינו דוקא היכא שאין באותו זכייה חוב לאחרים או שהלו' נתנו מעצמו לאחר לזכות לאחד מהמלוים דהרשות לאדם ליתן את שלו למי שירצ' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ג:

שכל התופס לב"ח כו'. וכ' ר"י נכ"ב ראובן ששלח שלוחו ליקח יין מהעכו"ם בחובו וכן עשה ומשכו והגביהו על העגלה וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו ג"כ שזכה שמעון וע"ש שנתן טעם לדבריו ד"מ ס"ס זה:

מגו דאי בעי זכי לנפשיה עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהיינו דוקא דתפס בכדי חובו של עצמו כגון ראובן שחייב לשמעון ולוי ויהודה לכל אחד מאה זהובים ותפס שמעון מראובן שוה מאה זהובים דבזה אמרי' ל"מ אם תפסו בשבילו ובשביל לוי שכל א' יקח מהתפיסה חמשים זהובים דאמרי' מגו דמהני תפיס' לנפשיה מהני נמי גבי לוי אלא אפי' תפס כל המאה בשביל לוי לחוד אמרי' מגו דאי בעי היה תופס כל המאה לנפשו שהרי חייב לו ג"כ מאה מהני נמי גבי לוי אבל אם תפס משל ראובן שוה ק"ן זהובים ורוצה לזכות בהמותר מהחובו ללוי לא מהני כיון דלנפשיה לא מצי לזכות בכולו שהרי חובו אינו אלא מאה. וא' מהראיות הוא שהרי דין זה נלמד מהא דאמרי' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובעינן דומיא דהתם דאי בעי היה זוכה כולו לנפשיה ע"ש ודו"ק וזהו דלא כמ"ש הב"י דגם בזה אמרי' דמהניא התפיסה לחבירו כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה וגם בע"ש פסק כן ודברים דחויין הן בעיני:

זכה בחפץ זה לפלוני. בטור כתב ז"ל זכה בחפץ זה בשביל פלוני בעל חובי ובפרישה כתבתי דנרא' דלאו דוקא קאמר "בעל "חובי אלא שזיכה לאדם אחר וכמו שמשמע מדברי המחבר בכאן דלא כתב ב"ח. גם סיים וכתב ואין אחד מבע"ח יכולין לגבות מאלו כו' שכבר זכה בהן "אחר דמשמע דל"ד קאמר בעל "חובי הוא:

או תן מנה זה לפלוני לקמן בסי' קכ"ה כ' הטור והמחבר דיש פלוגתא בלשון תן אי הוה כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה:

שהוא גברא דמפסיד וכו'. בטור כתב עוד כגון דתפס בשעת חליו וכדי שלא יעשה מטלטלים אצל בניו. והמחבר השמיטו מפני שבזמן הזה גובין מתקנת חכמים מטלטלי היורשים:

ודוקא דנקט בעל חוב שטרא בידיה דיכול השתא לקיימו בב"ד. והטור כתב ז"ל א"נ מחייב בע"ח שבועה לא מפקינן מיניה דתופס ור"ל אם השטר בידו ויכול לקיימו אע"פ שהלו' טוען פרוע הוא והמלו' צריך לישבע שאינו פרוע אפי' הכי מהני תפיסתו דהאידך:

ולא מצי אידך למימר קבעו לי זמן. הטור סיים ע"ז וכתב ז"ל אלא אומרים לו לישבע מיד ונוטל התופס. וכתב הב"י צ"ע אי לא היה המלוה בעיר לישבע מיד וישנו בתוך מהלך יום אחד אי שולחין לו או לא ועפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהגירסא הנכונה בדברי הטור הוא אלא אומרים לישבע ונוטל מיד התופס דאם לא כן קשה מה קאמר ונוטל התופס הלא כבר הוא ביד התופס ועוד שאר הוכחות ע"ש. לפי זה נראה דפשיטא דנותנין לו זמן עד שיודיעוהו ויבא וישבע כיון דאינו רחוק מהעיר ע"ש ודו"ק:

חייב באחריותו. ונראה דמ"מ אם יבא המלוה יכול לתבוע הלוה שישלם לו כי אין לו דין ודברים על התופס (אם לא שתפסו בשליחותו) והלוה חוזר על התופס לשלם לו מה שתפס מידו והועמד באחריותו וכן פסק בע"ש ועפ"ר מ"ש שם:

וי"א דאינו חייב באחריותו. הטור דייק כן מל' הרא"ש דכתב דאם יאמר הלוה לתופס קבל עליך אחריות או החזיר לי מה שתפסת שומעין לו כו' "עד משמע אבל בסתם אינו חייב באחריותו ע"כ לשון הטור מזה מוכח דצריכין להגיה וי"ו על תיבת אם דכתב המחבר אחר זה וכצ"ל "ואם יאמר הלוה לתופס וקאי אהיש אומרים כו' והי' חסרון הניכר בדברי המחבר והוסיפו והגיהו מור"ם כמ"ש וי"א כו' וק"ל:

נפקד שתפס בפקדון לתופסו כו'. עד"ר דשם הוכחתי דזה איירי אפי' בתופסו במקום דליכא פסידא לב"ח או שאין המלוה לפנינו דבתופס בעלמא אינו יכול לתפוס בכה"ג כמ"ש בסמוך בס"ד מ"מ זה שהי' הפקדון תפוס ועומד בידו ברשות הלוה יכול לתפוס בו לטובת המלוה כיון דאינו חב לאחרים ומ"ה מסיק וכתב דאם אין הב"ח כאן אינו יכול לעכב בשבילו אפי' מודה הלוה שחייב לו כיון דמיירי דליכא פסידא לב"ח בהאי חזרה דמצי המלוה לאפקועי מידו וגם לית ליה פסידא בהחזרה מחמת השביעית ומחמת שנעשה מטלטלין אצל בניו דחף אם יחזירנו יועיל התפיסה שמודיע לב"ד שתופסו בשביל מלוה קודם שהחזירוהו להמפקיד וז"ש שם הב"ת בשם הרמב"ן ע"ז ז"ל ולכשיבא המלוה יאמר אני תפסתי לו כו' וכ"כ הטור כאן וקאי אהאי דינא ע"ש והרי זה דומה להשבת העבוט שכתב הטור והמחבר בסי' צ"ז דאף שהשיבו מהניא התפיסה לענין השמטת שביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו אבל אם לא הי' הלוה בטוח לא גרע האי תפיסה דנפקד שבאה לידו ברשותו מתפיסה דעלמא שאינו ברשות וכיון דהלוה מודה ודאי לא צריך להחזירה להמפקיד הלוה דהא הטור והמחבר בס"ג כתבו דדוקא אם מכחיש הלוה הוא דצריך להיות המלוה בפנינו לקיים או לישבע מיד ואי לא לא הא אי מודה ואיכא פסידא למלוה כ"ע מודים דמהני אפילו תפיסה דעלמא וק"ו תפיסה דנפקד ע"ש בפרו"ד:

ואם נתנו באגב כו'. (פי' המפקיד) והא דפירש כן משום דא"א לפרש דנתנה ממש שהרי הם ביד הנפקד וק"ל:

הוא הי' צריך כו'. (פי' המפקיד הי' צריך לשלם למלוה) עפ"ר שם כתבתי דאפי' להאומרים דהפורע חובו של חבירו בלא רשותו אינו חייב לחזור ולשלם וכמו שפסק המחבר לקמן ר"ס קכ"ח ואפי' פדה משכון של הלוה צריך להחזירו לידו בחנם משום דמצי למימר אי לא פרעתו הייתי מפייסו עד דמחיל לי חובי והחזיר לי משכוני מ"מ לא אמרו חז"ל זה אלא שמהאי טעמא לא מצי הפרוע לחזור על הלוה להוציא מידו להתפרע ממנו ובמשכון כיון שהוא בעין ובכל מקום שהוא כאלו הוא ברשותו מש"ה לא מיקרי מוציא מיד התופס ממה שלקחו מידו אבל הכא שבא הלוה להוציא מיד הפורע לא אמרינן דמכח האי סברא גרוע דהייתי מפייסו יכול להוציא מידו:

שכל דתופס לבע"ח. עסמ"ע סק"ב עד שזכה שמעון ועי' תומים מה שתמה על זה ואשתמיטתי' דברי התו' ב"מ ד"ה בשלמא סיפ' לחומרא והבאתיו לעיל בס"ק ח' שכתבו בהדיא דאפי' עשה הישראל השליח לשליח אחד לקבל מעותיו מיד העכו"ם ונתנו העכו"ם לידו מ"מ לא יצאה מרשות העכו"ם כמש"ל בס"ק הקודם ע"ש:

ואפי' עשאו שליח. עש"ך ס"ק א' שהאריך ליישב דברי רש"י שכתב דבעשאו שליח מהני אפי' במקום שחב לאחריני דכוונת רש"י הוא בשכרו להיות שליח ומש"ה מהני אפי' במקום דחב לאחריני משום דהוי כפועל דיד פועל כיד בעה"ב ע"ש ואישתמיטתי' דברי המרדכי פ"ק דחולין שנסתפק אי פועל יכול לתפוס חוב של בעה"ב והביאו התומים. ולפענד"נ דאין הפועל יכול לתפוס במקום דחב לאחריני הנה לכאור' קשה כיון דהא דפועל יכול לתפוס לאו מטעם שליחות הוא דהא שליחות לא מהני במקום דחב לאחריני ופועל מהני מטעם דידו כיד בעה"ב א"כ אפי' באותן דלאו בני שליחות נינהו כגון חש"ו שהן פועלים ג"כ מקנה מציאה לבעה"ב ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן. לכן נראה דהעיקר כהתומים דלא אמרו יד הפועל כיד בעה"ב אלא במקום דיכול לזכות לנפשיה וכמ"ש המהרש"א בכתובות פ' הכותב והטעם נראה כיון דהפועל יכול לזכות לנפשיה א"כ הבעה"ב מידו דפועל קא זכי מש"ה בחש"ו שאינם זוכים לנפשם גם בעה"ב לא קנה מידם. ולפ"ז' בעכו"ם פועל אפשר דמהני (אמנם לפמ"ש במקום אחר דיאוש קנה גבי מציאה דנלמד מקרא דעל שה ועל שלמה כמ"ש התוס' בב"ק ס"ו דבעינ' אתי ליד זוכה דבקרא כתיב ומצאת' דאתי לידיה משמע נרא' כיון דבקרא כתיב לכל אבידת אחיך אין העכו"ם קונה אבידה ביאוש. ולפ"ז אף כשהוא פועל לא קנה) ולפי סברא זו לענין תופס לבע"ה דאין להפועל יד לזכות בו לא שייך לומר ידו כיד בעה"ב וכן הסכים התומים ובעיקר יישוב דברי רש"י נראה דהנה הנ"י בב"מ במשנ' דראה אותן רצין כתב וז"ל וחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצד שדהו צריכ' טעמא דהא לאו משום יד הוא דמהני כמו בגט דחתם בעי מצד חציר' כדלקמן וגם לא מטעם שליחות מטעם הרנב"ר ז"ל שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון שיהיה זה שלוחו ולא שייך למימר בחצר כדאמרי' גבי מגבי' מציאה לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבירו עכ"ל. והנה לכאורה קשה על הנ"י דאמאי לא קאמר כלישנ' דהש"ס דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני דהא הר"ן ס"ל דבמקום שחב לאחריני אפי' עשאו שליח לא מהני. ונרא' דהוכרח לכך דהא הפ"י כתב הטעם דלא מהני שליחות במקום דחב לאחריני משום דהוי כשליח לדבר עבירה ובב"מ דף י"א מסיק הש"ס דבחצר מהני מטעם שליחות אף לדבר עביר' ממש כמו בגניבה דהוי דבר עבירה וחב לאחריני מש"ה הוכרח הר"ן לומר טעם אחר דהיינו דלא מהני בממון רק שליחות של בעל הממון והא דלא קאמר בש"ס טעם הר"ן גבי מגבי' מציאה לחבירו אי משום דר"ן ס"ל דזכי' לאו מטעם שליחות הוא ומהני אפי' במקום דלא מהני שליחות והיה לו להיות מועיל אפי' במקום דליכא שליחות של בעל הממון מטעם זכיה לכך הוצרך בש"ס לומר דזכי' לא מהני במקום דחב לאחריני אך לכאור' הר"ן פליג על דברי התו' בב"מ דף ע"ב שכתבו וז"ל וי"ל דאפי' יוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה הנכרי מפקיד מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות במעותיו למלו' ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה הישראל מקבל שליחות של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפילו העמידו אצל נכרי אי לאו דלחומר' אמרינן דיש שליחות לנכרי עכ"ל משמע לכאור' מדברי התו' דאפי' מטעם שליחות מהני בהפקר ומציאה אפי' למאן דלא ס"ל מגו דזכי הרי מבואר דהתו' לא ס"ל כהר"ן שכ' דלא מהני שליחות לקבל הממון לענין שיהי' השליח כיד המלוה כשמקבל הממון וכמו בגיטין וקדושין דאין הממון יוצא מרשות בעל הממון אם לא בשליחות בעל הממון וכ"ז שהבעל הממון לא עשאו שליח לזכות בו לאחר אף שנתנו ליד שליח קבלה של המלו' לא יצא מרשות הלוה ויכול הלוה ליקח אותו מיד השליח ומש"ה מותר שם גבי ריבית בב"מ משום דהוי מעותיו של עכו"ם עדיין אף שנתנו לשליח קבלה של הישראל ומ"מ כתבו התו' שם דבהפקר מהני שליחות כיון דליכא בעל הממון ולכאורה חולק על הר"ן. אך אחר העיון נרא' דלא פליגי כלל דכבר הארכתי במקום אחר לחלק בין הפקר ליאוש דהפקר יצא מרשות בעלים אף שלא אתי ליד זוכה והוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו משא"כ באבידה אחר ייאוש לא יצא מרשות בעלים קודם שבא ליד זוכ' מש"ה גבי הפקר כתבו התו' שפיר דמהני שליחות כיון דליכא בעל הממון כלל אבל גבי מציאה דקודם שבא ליד זוכה הוי של בעל (הממון) לא מהני בלא בעל הממון. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהנ' לכאורה קשה על הר"ן שכ' דבממון לא מהני שליחות בלא בעל הממון למאן דס"ל דזכי' מטעם שליחות א"כ בתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים אמאי קנה הא לא מהני שליחות בממון בלא בעל הממון ועכצ"ל כיון דהלוה לא מיקרי בעל הממון כלל כיון שהוא משועבד למלו' ולית ליה לאשתלומי ממקום אחר וגם בתפיס' של התופס לא יצא מרשות הלוה לגמרי דהא הרשות ביד הלוה עדיין לסלק בזוזי אחר רק שתופס לאלם השיעבוד ולא בעינן כלל בעל הממון רק במקום שמוציא מרשות בעל הממון, ולפ"ז שפיר כ' רש"י דעשאו שליח מהני דרש"י ס"ל דשליחות מהני אפי' במקום דחב לאחריני וטעם הר"ן דלא מהני שליחות בלא בעל הממון לא שייך גבי תופס לבע"ח כיון דהלוה לא מיקרי בעל הממון לענין שלא יועיל עד שיעשה הלוה שליח מטעם שכתבתי בתופס במקום שאינו חב לאחרים והמלו' האחר ודאי דלא נקרא בעל הממון מש"ח מהני שליחות משא"כ גבי מציא' שמורה רש"י דלא מהני שליחות דבמציא' איכא בעל הממון ולא מהני בלא בעל הממון כמש"ל. ולפ"ז לא קשה קושית הרא"ש שהקש' ממתני' דהי' רוכב דמיירי בעשאו שליח וכן קושית המפורשים מהא דמקש' הש"ס מברייתא דמציאת פועל דהוי ע"י שליחות דבמציא' מוד' רש"י דלא מהני שליחות כמש"ל גם מה שהקשה בתומים מהא דיימר בר חשו בכתובות לא קשה מידי דשם ביתומים איירי דמטלטלי דיתמי לא משתעביד לבע"ח וע"י תפיס' רוצה להכניסו תחת שיעבוד הבע"ח ולהוציא מרשות בעל הממון ושפיר הוי יתומים בעל הממון ולא מהני שליחות בלא בעל הממון. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושי' התו' בב"מ דף י' בד"ה ר"נ ור"ח מהא דביצה ולפי הנ"ל ל"ק דשם בביצה פי' רש"י דמיירי שעשאו שליח למלאות כיון רשם בירא דבהפקירא הוא וליכא בעל הממון מהני שליחות כמש"ל כל זה כתבתי ליישב דברי רש"י אבל העיקר כפי' התו' וסייעת' דלא מהני שליחות אפי' שכרו להיות שליח לא מהני וכדמסיק התומים ודלא כהש"ך ובש"ך שם יש ט"ס וכצ"ל וכיון דהכא החייב אינו תובע לו לא שייך לומר לאו ב"ד דידי את וגם למטה בס"ק זה צ"ל שאני פועל דידו כיד בעה"ב:

מגו דאי בעי זכה לנפשי'. עש"ך ס"ק ב' והעיקר כהתומים שהשיג על הש"ך והביא ראי' ברורה מדברי רש"י בב"ק דף ע"א בד"ה גבי הרשאה דאמר למאי נ"מ למיתפס פלגא ואי כדברי הש"ך א"כ אפי' כולו יכול לתפוס כיון דזכי לנפשי' בפלגא אך לא כתב טעם נכון לתרץ קושית הש"ך מהא דשנים שהגביהו מציא'. ולפענ"ד נראה טעם נכון לחלק דדוקא במקום שאם לא יזכה לחבירו בהגבהה זו גם הוא בחלקו לא יזכ' א"כ פשט' זכייתו בכל החפץ כגון בב' שהגביהו מציאה דאם חבירו לא יזכה גם הוא בחלקו לא יזכה מש"ה אמרי' שפיר מגו דזכי לנפשי' זכו נמי לחבריה אבל בתופס לבע"ח אף אם לא יזכה חבירו מ"מ הוא יזכה במה שתפס נגד חלקו ומכ"ש בזוזי דכמאן דפליגי דמי ולא פשט' זכותו בחלק חבירו כלל לא אמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ומ"ש בקצה"ח משותפין שגנבו דחייבים מטעם מגו דזכי לנפשיה אף דלא שייך בו שליחות דאין שליח לדבר עבירה ע"ש ולפענ"ד נראה דמשם ראיה להיפך דהא התו' שם באמת סתרו רש"י וכתבו דבשותף שגנב ע"ד וע"ד חבירו פטור מטעם זה דאין שלד"ע רק בשותפין שגנבו שהגביהו שניהם חייבין הן אמת דבספרו שם בסי' שמ"ח תמה על התו'. דהא בשותפין שהגביהו שניהם ע"כ ג"כ מטעם מגו דזכי אתינין עלה וא"כ מה הפרש יש בין הגביהו שניהם ובין הגביהו אחד מדעת שניהם ע"ש ובאמת לק"מ ודברי התו' מזוקקין שבעתים דהא דאמר הש"ס גבי שנים שהגביהו מציא' תעשה זו כמו שמונחת על גבי קרקע ומשני מטעם מגו דזכי או מטעם דהמגביה מציא' לחבירו קנה חבירו וא"כ לכאורה קשה א"כ אם א' יגביה מציא' שלא יזכה בו רק החצי דליכא אחד דקא מגבי' ליה לא יקנה והא ודאי ליתא דא"כ אם יהי' החפץ של שותפין ויפקיד אחד חלקו לא יהיה שום אדם יכול לזכות בו כיון שאין בו קנין רק על החצי אלא ודאי דעיקר קושית הש"ס כיון דהגבהה בעינן שיהי' מוגבה כל הכלי מכוחו וכאן שתפוס בו השני נעשו נגדו כמונח חצי על גבי קרקע או ע"ג עמוד וכ"כ בשיטה וז"ל דכיון דהמגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו יד חבירו כקרקע דמי לגבי דידי' ואלו טלית שראש' אחד מונח ע"ג עמוד וכו' רק משום דהמגביה מציא' לחבירו קנה חבירו והרי כל החפץ מוגבה ע"י שניהם זה לקנות וזה להקנות לחבירו בחלקו או מטעם מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וכיון דהגבהה זו מועלת לקנות לעצמו בחלקו מועיל הגבהה זו גם לחבירו שיהי' ע"י הגבהה ג"כ קנין לחבירו ומש"ה בפיקח וחרש שאין בהגבה' של חרש קנין לעצמו דמי החצי כמונח על גבי עמוד וגם הפיקח לא קנה ולפמ"ש נראה דאם פיקח הגבי' כל המציא אדעתא דידי' ואדעתא דחרש אף דהחרש לא קנה חלקו מ"מ הפיקח קנה חצי שלו שהגביה לצורך עצמו כיון דהוא מוגבה כולו מכחו ונתכוין לקנות החצי אף דלא קנה החצי האחר לדעת התו' בסוף ביצה ע"ש דס"ל למאן דס"ל דהמגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו אף המגביה לא קנה אבל החרש לא קנה חלקו אף שהגבי' לו הפיקח ושייך לומר מגו דזכי לנפשי' ועכצ"ל דנגד זה לא שייך לומר מגו דזכי מטעם שכתבתי דלא נתפשט' זכייתו ככולו דהא אם לא יהיה חבירו חרש קונה מ"מ הוא נקנה החצי ולא שייך לומר מגו דזכי לנפשי' רק בב' שהגבי' דפשטא זכייתו בכל החפץ וכמש"ל. ולפ"ז בב' שהגביהו אפילו האחד אינו בר שליחות כל שהוא בר זכי' שיכול לזכות לעצמו כגון שהשני הוא עכו"ם או שהוא שליחות לדבר עבירה כגון שותפין שגנבו והגביהו שניהם קנה אף אותו שאינו בר שליחות כיון דמטעם מגו דזכי לנפשיה אתינין עלה משא"כ במגביה לצרכו ולצורך חבירו אינו זוכה מטעם מגו דזכי לנפשיה מטעם הנ"ל רק מטעם שליחות ומש"ה כל שהוא אינו בר שליחות כגון הגביה לצרכו ולצורך חש"ו או שהיה שליחות לדבר עבירה כגון שגנב לצורך חבירו לא זכה חבירו דמגביה לצורך חבירו לא שייך לומר מגו דזכי לנפשיה רק מטעם שליחות וכמש"ל ויהי' איך שיהיה כיון שכתבו התוס' דבגונב לצורך חבירו כיון שאין שליחות לדבר עבירה לא קנה חבירו אף במקום דשייך לומר מגו דזכי לנפשי' א"כ ה"ה בחב לאחריני כיון דלא מהני שליחות בחב לאחריני לא מהני גם כן אף במקום דזכי לנפשיה כמו בשליחות לדבר עבירה:

דאינו חייב באחריותו. נראה דפלוגתייהו הוא לאחריות אונסין אבל לענין שמירת שומר שכר נראה דחייב לכ"ע למאן דס"ל פרוטה דר"י בסי' ע"ב דהא התופס חייב בשיטוח וניעור בהחפץ שתפס דהא הלוה אינו יכול לשוטחו ולנערו כשהוא ביד התופס דכל שע"י אומד נפסד אצל הלוה דמי להשבת אבידה:

נפקד שתפס. עסמ"ע ס"ק י"א ויש שם ט"ס וכצ"ל דזה איירי אפי' בתופס אפי' במקום דלית פסידא לבע"ח והמלוה לפנינו דבתופס בעלמא א"י לתפוס וכו':

הוא היה צריך לשלם למלוה. עש"ד ס"ק י' מה שהקשה מלקמן סי' קכ"ה. (ויש שם ט"ס כש"ך וכצ"ל דש"ה דכשעה שנתנו המשלח לשליח ידוע לו וכו' משא"כ כאן אינו יודע הנפקד וכו' וכ"ה הגירסא באו"ת) . ולפענ"ד נראה דלא קשה דהנה התומים כתב דלוה שפרע חוב של מלוה כדמי הלואתו דמ"מ לא נפטר מחובו וחייב לשלם למלוה חובו וחוזר ותובע למלוה מה שפרע בשבילו והדין דזה גובה וזה גובה. והנה בש"ך סי' שצ"א סעיף ב' כתב וז"ל בהרא"ש פרק הגוזל קמא כ' גבי אוקימתא דרבינא בצבע הקוף צמר בסימנין וז"ל וי"ל דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או ממונו נהנה מחבירו ע"י מעש' של ממונו כמו אכלה מצידי הרחב' ונפל' לגינה אז משלם מה שנהנ' אבל כשממונו נהנ' ע"י אחר פטור עכ"ל והוא כתי' הראשון של התוס' שם דף ק' ע"א מזה מוכח דאם תחב לה אחר אוכלין לתוך פיה פטור לשלם מה שנהנית וכ"כ מהרש"ל פרק הגוזל סי' כ"ח דהתוחב אוכלין לתוך פיו של בהמתו אינו משלם כלום מהאי טעמא ומ"מ נ"ל דמיירי שתחב אוכלין של אחרים ופטור מן בעל האוכלין אבל אם תחב אוכלין שלו חייב לשלם לו דהא גרע מיורד שלא ברשות וטעמא ביורד שלא ברשות כיון שמתכוין להשביח חייב לשלם לו יציאותיו עכ"ל הש"ך ולפ"ז נרא' דאף למאן דס"ל דהפורע חובו של חבירו חייב לשלם לו או במקום שהי' לו של חבירו בידו דחייב לשלם לו לכ"ע ע"כ הוא מטעם דהוי כמסלק שיעבוד מנכסי חבירו והוי כמהני לנכסי חבירו. ולפ"ז נרא' דאם הי' ראובן חייב לשמעון ובא לוי ופרע בממון של יהודא חובו של ראובן לשמעון דאין ראובן חייב לשלם ליהודא כיון דיהודא לא נתכוין להשביח נכסי ראובן כמו בתוחב אוכלין של חבירו לבהמת חבירו. ולפ"ז נרא' החילוק ברור דהכא בסי' ק"ה הנפקד נתכוין לפרוע חובו של המפקיד בשלו דהא חייב לשלם מש"ה חייב לו המפסיד לשלם משא"כ בסימן קכ"ח בראובן שלה המעות ללוי ונתכוין לפרוע חוב שלו ולהשביח נכסי עצמו ושמעון לקח המעות של ראובן שהוא כפקדון בידו ופרע חובו של לוי אין ראובן יכול לתבוע ללוי מה ששמעון השביח נכסיו של לוי בממונו של ראובן וכן נ"ל ודו"ק:

לא זכה. ויש לכל המלוים חלק בהם:

עשאו שליח. ודעת הש"ך דבשכרו לתפוס קנה ובתומים מסיק דלא קנה לכ"ע וע"ב:

חייב גם לתופס ואם תפס יותר מחובו בשביל הב"ח האחר ל"מ תפיסתו והש"ך השיג דמגו דיש לי יד לתפוס בשביל חובו זכה גם להאחר והעיקר כהסמ"ע וע"ב:

אם הלוה אמר. ואם השליח עכו"ם אפי' עשאו המלוה והלוה שליח לא קנה סמ"ע וע"ב:

לפ'. ואם הוא במתנה יש מחלוקת בסי' קכ"ה אי תן כזכי:

דיכול השתא לקיימו. ואי דצריך לישבע על שטרו קובעין זמן מתי יבא בעהש"ט וישבע סמ"ע:

חייב באחריותו. ומ"מ המלוה יכול לתבוע הלוה שלו:

נפקד שתפס. דעת הסמ"ע דאפי' ליכא פסידא יכול לתפוס בשביל המלוה:

אין המלוה כאן. ומ"מ אין נעשה מטלטלין אצל בניו:

ואין לו כדי לפרוע לכולם. עיין בת' משכנות יעקב סי' ל"ט במעשה שעיקלו ב"ד מעות אצל אחד בשביל בע"ח א' ומסר המעות ליד שליש בית דין ובשביל זה באו עוד בע"ח המגיע להם גם כן ורוצים לחלוק וזה טוען שזכה שליח ב"ד בשבילו והם ירדו לדין ויבקשו מקום לגבות. והשיב דנראה דיד כולם שוה בזה. חדא דהשליח בית דין לא נתכוון כלל לזכות בשבילו רק אם יזכה בדינו יתן לו ע"פ ב"ד ועוד דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הם ב"ח האחרים ואף שאפשר להם לירד לדין ולהוציא מידו ע"פ טורח עכ"ז הוי חב לאחרים מכמה ראיות כו'. ומ"ש הטור וש"ע שאין לו לפרוע כל החובות אין הכוונה שאין לו כלל רק שקשה לו להוציא חובו וצריך טורח ולא יוכלו לגבותו בקל דאם יוכלו לגבות בקל מה להם אצל זה יגבו ממנו אבל כל שיש קצת חוב בדבר הוי חב לאחרים כמבואר בראיות ע"כ נראה נכון כמ"ש שכולן שוין בזה ויחלוקו ע"ש:

וקדם אדם אחד. עיין בת' רבינו עקיבא איגר סימן קל"ג בענין ב' בע"ח וחצר של אחד מהם היה מושכר ללוה ומת הלוה ונשארו מטלטלין בחצר ונסתפק שם אם נידון לזה המשכיר לקדם וגבה דאף לדעת הרמב"ם שהובא בש"ע לקמן סימן שי"ג ס"ג דהוי חצירו של משכיר לזכות במציאה ולדעת הש"ך שם דהרמב"ם ס"ל דבכל ענין הוי חצירו של משכיר אף שאינו דר שם מ"מ יש לפקפק בנ"ד די"ל כיון דחצר קונה מדין שליחות כדמסקינן פרק קמא דבבא מציעא דף י"ח דקטן מקטנה לא ילפינן ומבואר בהרי"ף והרא"ש שם דה"ה באיש גדול חצר דגברא לאו משום ידו הוא אלא משום שליחות אם כן יש לדון דלא מהני זכיית חצר אלא בדבר שיכול לעשות ע"י שליח אבל לענין תפיסה לגבי בע"ח אחרים לשווייה קדם וגבה דאינו יכול לעשות כן על ידי שליח. אינו יכול לעשות כן ע"י חצירו ומסיים דצ"ע לדינא ע' שם עוד והובא קצת בפ"ת לאה"ע סימן ק"ב סק"ד. וע' בספר שער משפט לעיל סימן ק"ד ס"ד שחקר ג"כ בזה ופשיט ליה דחצר עדיף משליח ומהני אף במקום שחב לאחרים מהא דחצירו קונה לו מציא' כו' ע"ש אולם בת' רע"ק שם דוחה ראיה זו חדא דזה אינו ראיה רק לשיטת תוספת שכתבו הטעם דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ולא הוי תובע במקום שחב לאחרים משום דאי בעי זכי לנפשיה אם כן מוכח דחצר עדיפא משא"כ לשיטת הרמב"ן דמתרץ דמציאה לא מיקרי חב לאחרים כו' ועוד דאף לשיטת תוספת נמי אין ראיה כו' עש"ה:

לא קנה. ע' בת' רע"ק איגר סימן קל"ג שהביא ת' מהר"ם אלשיך סי' ל"ז שכתב מסברא דנפשיה בנידון שאלתו. דלא אמרו התופס לבעל חוב אלא היכא דחב לאחרים אבל לא במונע ריוח לאחרים והוא ז"ל כתב עליו דלכאורה זהו דברי הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת פרק קמא דב"מ דמתרץ הא דתופס לבעל חוב לא מהני והמגביה מציאה לחבירו קנה דהיינו משום דמציאה לא מיקרי חב לאחרים דהוי רק מניעת ריוח אבל התוספת שם (דף י' ע"א בד"ה אמר רבי יוחנן) כתבו חילוק אחר דהמגביה מציאה לחבירו קנה משום דאי בעי זכיה לנפשיה אם כן מבואר דהתוספת ס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים. ואפשר דכוונתו רק לגבי בע"ח דלגבי דידיה הוי פסידא בזה לא מקרי חב לאחרים היכא דמונע מאחרים רק הריוח משא"כ במציאה דכולם שוים בה גם בנדון דהתם בגוף הככסים אינו חב לאחרים רק שהיה יכול להשתכר בנכסים להרויח בהם דהוא מלתא דאתי מעלמא משא"כ במציאה דבגוף הנכסים חב לאחרים עכ"ל ועיין בת' חתם סופר חח"מ סימן נ"ד שכתב שהוא מסופק היכא דבשעת תפיסה לא חב לאחריני רק אח"כ בין תפיסה למסירה לידו נולד מזה חיוב לאחריני אם קנה או לא ואופן הספק נולד לו ממ"ש הפ"י בגיטין ט' ע"ב אהא דכתב רש"י והרי"ף שם דכל זמן שלא הגיע שחרור ליד העבד אינו משוחרר דהיינו משום דאם ישתחרר מיד אפשר שיארע לו כמה מכשולים בביאת שפחה ואכילת תרומה והוא לא ידע ואשם ע"ש משמע מזה דאע"ג דעתה בשעת זכיה הוא זכות גמור מ"מ כיון שיתגלגל מזה חוב בין שעת הזכיה לשעת הגע' לידו מקרי אין חבין אלא בפניו וכו' ואם כן יש ספק אם בחוב לאחריני נמי נימא אע"ג דבשע' שתפס וזכה עבור זה הי' זכיה גמורה לו ולא שום חיוב לאחריני מ"מ אם אחר כך נולד מזה חיוב לאחריני יכול לומר כי היכי אם היה נולד חיוב להבע"ד עצמו אע"ג דאנן סהדי בשעת מעשה היה עדיין ניחא ליה מ"מ לא יקבל ממך ולא קנאו עדיין א"כ ה"ל עתה תופס במקום שחב לאחרים כו' ע"ש עוד:

ואפי' עשאו שליח. עבה"ט עד ומזה יצא לו דין דמי ששכר לאחד שיתפוס כו' ועיין בספר קרבן נתנאל פ"ק דגיטין אות ס"ט שתמה על הש"ך אמנם הביא בשם מורו הגאון מו"ה אברהם ברודא ז"ל שהסכים עם הש"ך לדינא ולא מטעמיה אלא משום כיון דשכרו אית ליה נמי זכות בהאי תפיסה דבהאי תנאי שכרו אם יתפוס יטול שכרו ומסתמא התנא עמו מכל מנה שיתפוס יהיה לו שכרו כך וכך ויש לו זכיה בכל מה שתפס וכיון דזכי בהאי תפיסה לנפשיה זכי נמי לחבריה כו' ג"ש (ומלשונו משמע דאפי' לפי מה שחולק שם אות ע' על הש"ך סק"ב וכמו שיובא לקמן מ"מ שאני הכא דאית ליה זכות בכל מה שתפס וצ"ע) וע' בת' ח"ס חח"מ ס"ק ק'. ועיין באר הגולה מ"ש ומטעם זה פסק ר"מ ראובן ששלח שלוחו כו' פסק דאין שליחות לעו"ג כו' ועוד כו' ולכאורה טעם הא' תמוה דהא זוכה בשביל ישראל וכן תמה בתומים סק"ד ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ט שכתב ליישב דס"ל לר"י כתוב בב"מ דף ע"א ע"ב בד"ה בשלמא דהוי כמו שלוחו דבמזכה וכן נראה כוונת תוספת גיטין דף י"ג ע"ב בד"ה במעמד שלשתן כו' אולם דעת הריטב"א הובא בש"מ ב"מ שם דלא כתוספת ולדינא צ"ע ע"ש:

גם לתופס עבה"ט עד אבל הוא דחה דבריהם והסכים עם הב"י כו' ועיין בסימן ק"נ פרק קמא דגיטין אות ע' שסתר דברי הש"ך בזה ומסיק דהעיקר כמו שפסק הסמ"ע ע"ש וכן הסכים בתומים עיין שם. אמנם בתשובת נו"ב סוף סימן י"ז פסק דיכול לומר קים לי כהש"ך ובפרט שגם הבית יוסף והלבוש פסקו כן. ועיין שם עוד בענין אם חובו לא הגיע עדיין זמנו וכתב דנראה לדינא דשפיר אמרינן מגו דזכי לנפשיה דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ ס"ס ק' מ"ש בענין זה עש"ה:

[שו"ע] שכל התופס לבע"ח במקום. נ"ב ובספיקות היכי דמהני תפיסה ותפס אחר בשבילו י"ל דמהני דכיון דאינו ודאי מחייב לאחרונ' דהא אפשר דהדין כן דשייך לזה. תשו' מקור ברוך סי' ס' ועיין בתשובת פני משה ח"א סי' צ"א דכתב לצדד דתפיסת ק"ל לא מהני רק הבע"ד עצמו ולא באחר בשבילו:

[שו"ע] ואפי' עשאו שליח וכתב. נ"ב וממילא ה"ה באם התופס זה נותנו לחצר של בעה"ח לא זכה בה כיון דחצר מטעם שליחות איתרבא הוי רק כשליח שמסר לשליח זולת בעומד בצד שדהו דהוי יד כמבואר בפ"ק דמציע' אבל לדעת הנ"י שם דחצר המשתמר בדבר שזכות היא לו הוי כיד אריכת' ועיין ש"ך לקמן סי' רמ"ג סק"י א"כ אם נתן זה התופס ליד חצר המשתמר זכה בה אבל אם נתן לחצר שאינו משתמר ואינו עומד בצד שדיהו אף לשיטת הי"א לקמן סי' ר' מ"מ הוא רק מטעם שליחות ולא מהני הכא ודוק. והגאון בעל בית מאיר השיב לי די"ל דיסוד תלב"ח דל"ק דהוי כעין אין שליח לד"ע כיון דחב לאחרים וזה ל"ש בחצר:

[ש"ך אות א] ואפי' עשאו שליח. נ"ב עיין תשובת פני משה ח"א סי' צ"א:

[סמ"ע אות ג] כיון דלנפשי' לא מצי לזכות בכולו. נ"ב עיין סמ"ע סי' רמ"ג ס"ק כ"ו:

[ש"ך אות ב] דהיכי דזכי לנפשי' מידי זכי לחבריה. נ"ב עיין תוס' בב"מ ד"ה ושותפים שגנבו דמשמע דס"ל דדוקא בגנבו יחד אבל לא בגונב א' לעצמו ולחבירו ועיין במחנה אפרים הל' שותפים סי' ח':

ואפי' עשאו שליח כו'. כ"כ הפוסקים והשיגו על פירש"י וע' בב"ח שכ' לתרץ דברי רש"י בהרשאה ותמה על הרא"ש ואין דבריו נכונים שהרי הביא הרא"ש ראיה ממציא' והתם ל"ש הרשאה דמי יאמר לו לאו בעל דברים דידי את ועוד דהרשאה ל"ש אלא נגד הלוה שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את וכיון דהכא חייב לו ל"ש לומר לאו בעל דברים דידי את וכמ"ש הרא"ש על דברי הרי"ף ומביאו ב"י ודוק ועיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' ס"ז שהביא הריטב"א דס"ל כרש"י ופי' דרש"י מיירי בשליח בעדים וע"ש דכתב דמצי למימר קים לי כרש"י וריטב"א וגם זה אינו נכון בעיני דמה לי שליח בעדים או לא ועוד דמשמע בפרק הכותב נמי עשאו שליח בעדים ואפ"ה ל"מ. אבל לפע"ד לישב כוונת רש"י דלא קשיא מה שהקשו עליו התוס' והפוסקים משום דבלא"ה נמי תיקשי למה פי' רש"י כן בפ"ק דמציעא ולא בפרק קמא דגיטין דהתם עיקר מלתא דתופס לבעל חוב אלא נראה לי כונת רש"י דפשיטא דבדבורא בעלמא שאומר לו לתופס לא הוי שליח וכדמוכח ממתני' דתנה לי אלא מ"ש רש"י מאחר שלא עשאו שליח לתפוס כונתו ששכרו להיות שלוחו לתפוס וכונת רש"י בזה דלא תקשי מאי משני התם בפרק קמא דמציעא שאני פועל דידו כיד ב"ה והא פשיטא דאין פועל משועבד לבעל הבית כעבד כנעני דנימא דהוי כיד בעל הבית עצמו דהא מציאת ע"ע לעצמו א"ו שאני פועל ששכרו ללקט מציאות כדאיתא בש"ס ל' (דף י"ב ע"ב) נמצא דהוי שלוחו וכיון ששכרו להיות שלוחו הוי ידו כידו כן נ"ל כוונת רש"י וא"כ ל"ק מהך דיימר בר חשו דפ' הכותב דהתם רק אמר לשלוחו ולא שכרו לכך ועפ"ז מוכח דמי ששכר לאחד שיתפוס בעדו מב"ח ותפס קנה אפי' במקום שחב לאחרים ונראה שכל הפוסקי' מודים לזה לדינא דהא מוכח כן בש"ס ממאי דפריך (דף י' ע"א) מפועל אלא שהבינו דברי רש"י בסתם שליח ולכן הקשו עליו אבל לדינא מודו למ"ש וכן נ"ל ברור. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ז וסי' ק"ט וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ק"ן וסי' ר"ט וצ"ע:

מגו דאי בעי זכי לנפשיה. עמ"ש בסמ"ע ס"ק ג' וזהו דלא כמ"ש ב"י כו' וגם הב"ח חולק על הב"י וכן בתשו' משאת בנימין האריך להשיג בזה על הב"י והע"ש וזה שנים רבות חשבתי כדבריהם ועכשיו דקדקתי היטב בסוגיא פ"ק דמציעא ונלע"ד שהדין עם הב"י והע"ש דכיון דאית ליה זכייה בהגבה' זו זכי נמי לחבריה אפי' יותר ממה שיכול לזכות לעצמו דאע"ג דלא שייך מיגו דהא אפי' מ"ד דלא אמרי' מגו דבעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מודה דהיכא דזכי לנפשיה מידי זכי לחברי' אפי' מה דלא מצי למזכי לנפשיה וכדמוכח (דף ח' ע"א) מרבא דפליגא רמי בר חמא וכן (סוף ד' ט') מרב נחמן דאותיב לעולא וכפירש"י שם ע"ש דלא ס"ל מיגו ואפי' הכי סבירא ליה גבי טלית שהגביהו ביחד דאע"ג דהתם לא יוכל לזכות בטלית רק החצי שלו זכי לחבריה אידך פלגא מטעמא דכיון דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ואף ע"פ שאפשר לדחוק ולחלק מ"מ אין נראה לי לחלק אלא פשטא דש"ס ריהטא כהב"י ומה שהקשה המשאת בנימין מתופס מוסירה לק"מ דהתם אינו זוכה רק מה שתופס בידו משום שתפוס בו אבל לא זכה מצד הגבהה דנימא דכיון דזכה בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה ודו"ק. גם מה שהוכיח המ"ב שם מהמרדכי לאו הוכחה היא דאדרב' רבותא קאמר המרדכי דאפי' אינו רוצה לתפוס לעצמו כלום יכול לתפוס לצורך חבירו. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שפ"א:

או תן מנה זה לפלוני. לקמן בסי' קכ"ה כתב הטור והמחבר דיש פלוגתא בלשון תן אי הוי כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה ע"כ לשון סמ"ע ר"ל במתנה וכאן מיירי המחבר ג"כ מדבר מתנה כמ"ש בס"ק ד' ועיין בהרב המגיד שהביא ב"י ודו"ק:

ולא מצי למימר קבעו כו'. הטור סיים על זה וכתב ז"ל אומרים לו לישבע מיד כו' עכ"ל סמ"ע אלעיל בנקיט בעל חוב שטרא בידיה קאי וכן הוא בטור עיין בתשובת מהרי"ט סי' ע"ב ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן ק"ח ור"י:

חייב באחריותו. וכ"פ הב"ח ואם אינו רוצה לקבל אחריות לא הוי תפיסה כלל ע"ש שכתב דגם הרא"ש אפשר מודה לזה ודלא כהטור ע"ש ודבריו צ"ע כי ראייתו מהגמרא לבעל העיטור אינו ראיה ע"ש. כתב בסמ"ע ונראה דמ"מ אם יבא המלוה יכול לתבוע הלוה שישלם כי אין לו דין ודברי' על התופס עכ"ל והב"ח חולק עליו ואין דבריו נכוני' והראי' שהביא מהר"ן אינה ראיה דהא הר"ן גופיה כ' שם שיש לדחות בפרוזבל אמרי' כן דהקלו ע"ש ועוד דשאני התם דהחוב נמשך אח"כ מצד אחר אבל כאן החוב נמשך מיד שלא יוכל לגבנו הלוה [מהלוה] עצמו ובזה ודאי אינו חפץ המלוה (ועיין בספרי נקודת הכסף סי' קס"ב) תדע דאל"כ קשה על הר"ן מפ"ב דקדושין (דף מ"ב ע"א) ע"ש ודוק היטב. ועוד דלא דמי דהכא מאן לימא דזכות הוא לו שמא המלוה חפץ שיהי' אצל הלוה ולא אצל התופס ולוה שפרע לערב הו"ל כתופס לב"ח במקו' שלא חב לאחרים ב"י בשם בעל העיטור מחודש א' ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' צ"ג:

ואם יאמר הלוה כו'. ע' בסמ"ע עד והיה חסרון הניכר כו' אלו ראה דברי המחבר בב"ה לא כתב כן דכתב להדיא דבעל העיטור והרא"ש לא פליגי והרא"ש מיירי שאומר קבל עליך אחריות בפירוש ומ"מ צריך ביאור דהא כיון דחייב באחריות למה צריך שיקבל בפירוש ונראה דכוונתו שיקבל בפירוש כדי שיהא לו על התופס מלוה בשטר ודו"ק:

נפקד שתפס כו'. עד"ר שם הוכחתי דזה איירי אפי' בתופסו במקום דלית פסידא לב"ח כו' עכ"ל סמ"ע והב"ח כתב דאיירי במקום פסידא אלא דאין הנפקד רוצה לקבל עליו אחריות מטעם זה צריך לחזור ללוה וכשיבא המלוה ויתחייב נעשה שלו למפרע כו' וע"ש שהאריך בזה. עיין בספר א"א דף פ"ד ע"ג ומ"ש דהרמב"ן ס"ל כר"ת ליתא:

ואם מסרו הנפקד ליד מלוה כו'. ובב"י מחודש ג' כתב שכתב הרשב"א פ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מ') גבי הא דאמרי' משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא להיאך מדרבי נתן ושמעינן מהא דאלו רוצה ב"ח או נפקד דראובן לפרוע מה שבידו למי שנושה בראובן אע"פ שלא תבעו בדין הרשות בידו וכן נראה מדברי הראב"ד עכ"ל ולא חילק בין אית ליה נכסי לראובן או לא דאע"ג דאין מוציאין מדר' נתן אלא בדלית ליה נכסי לנושה היינו לענין שאין מוציאין מב"ח בעל כראו משום פסידא דידיה מתקנת חכמים אבל הכא שרוצה הב"ח או הנפקד לשלם הרשות בידו לעשות אפי' לכתחל' כיון דמשתעבד ליה מדאורייתא מדר' נתן וכן עיקר וכמו שהוכחתי בסי' פ"ו באריכות ע"ש. ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ג וסי' ר"ט וסי' רי"ז ובתשוב' מהרי"ט סי' קכ"ד ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קצ"ט:

פטור. עיין בסמ"ע ס"ק י"ג מ"ש בזה דל"ד לפורע חובו דלקמן ר"ס קכ"ח דסברא דהתם מפייס הוינא ליה למלוה לא מהני אלא שלא יחייב לשלם לו ולא להוציא ממנו וכן משמע לכאור' מל' תשובות רמב"ן שבב"י ובס' א"א תירץ דשאני הכא כיון דיש לו משלו בידו וכמ"ש הרב בהג"ה לקמן ר"ס קכ"ח ממהרי"ו. ולפמ"ש בסמוך דשעבודא דר' נתן שייך אפי' אית ליה נכסי א"צ לכל זה דשאני הכא כיון דנשתעבד ליה הנפקד מדר' נתן הוי ליה נפקד בעל דבר דבר דהמלוה וכדאיתא בש"ס פרק האשה שנפלו (סוף כתובות דף פ"א) וכאילו הוא חייב למלוה שלו לשלם לו משא"כ לקמן ר"ס קכ"ח וכן נראה להדיא בהגהת אשר"י פרק שור שנגח ד' וה' מאור זרוע שמחלק בכך וע"כ נרא' ברור דאפי' תפס המפקיד משל נפקד מחמת מה שפרע לבע"ח שלו מוציאין מידו וכן עיקר:

הוא היה צריך לשלם למלוה. ל' הטור אם החזרתי לך הוא היה גובה ממך או משאר נכסיך וצ"ע לקמן סי' קכ"ה ס"ג ובסמ"ע ס"ק י"ז שם רמז לדרישה שישבו ונרא' דשאני התם דבשעה שנתנם המשלח לשליח ידוע לו שיש לו שאר נכסים משא"כ כאן אינו יודע הנפקד בודאי שיש לו נכסים אחרים ודו"ק:

ואפילו עשהו שליח דעת הש"ך להסכים לפי' רש"י דשליח מהני והיינו אם משלם שכרו ושכרו לשליחות הזה דחזר דינו להיות כפועל דידו כיד רבו דאמרינן להדיא דיכול לזכות לבעה"ב. ובאמת לישנא דרש"י מאחר שלא עשהו שליח לזכות לו משמע דלא כש"ך דהל"ל מאחר שלא שכרו. איברא יפה דיבר הש"ך בזה דרש"י דס"ל לחלק בעשהו שליח או לא יליף רש"י מהך דאמרינן דפועל יכול לזכות לרבו וסבירא ליה לרש"י מה הבדל יש אם עובד לו בשכר או בחנם מה מעלה ומה מוריד זה לגבי אחרים ואם הוא יאמר הריני כאלו התקבלתי שכר ומה נ"מ זה לגבי אחרים וטובת הנאה שמחזיק לו ג"כ שוה פרוטה ולכך ס"ל רש"י ה"ה שליח באמת ובהכי ניחא מה דהקשו מה פריך הגמרא מפועל הא לרש"י שליח מצי לתפוס דלפמ"ש רש"י לא אמרה אלא בתר דמשני הגמרא פועל שאני ומזה למד רש"י ה"ה לשליח דמ"ש אבל בס"ד באמת אף שליח אינו. והנה המהרש"א הקשה בכתובות פ' הכותב דמה קשיא ליה לתוס' על רש"י מהך עובדא דימר בר חשו דעשהו שליח לתפוס ומ"מ אמרינן דה"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים הא אף רש"י לא אמרה אלא במקום דיכול לזכות לנפשו כמו מציאה אבל בב"ח ולא חייב לשליח לא אמרו רש"י כלל וכ' מהרש"א דלא נראה לתוס' לחלק בכך. ואמת כי לא נראה לתוס'. כי הלשון ברש"י דלא עשהו הנושה שליח סתמא איירי אפילו אין לו לתבוע ג"כ בלוה אבל ברור לענ"ד דזהו היה כוונת רש"י בלי פקפוק דס"ל לרש"י כי אמרינן יד פועל כיד בעה"ב היינו במציאה דיש לפועל יד בו א"כ אמרינן ידו כיד בעה"ב וזכיה שלו הוא לבעה"ב אבל במקום דאין לפועל יד בו כלל כגון חוב ולא חייב לו איך שייך ידו כיד בעה"ב כיון דלית ליה יד ביה כלל ולכך לא כתב רש"י הך מילתא בשום דוכתא דשליח מהני רק בב"מ בס"ד דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו באופן זו כתב רש"י דשליח מהני דמצי זכיה לנפשיה אבל במסקנא דבמציאה בלא"ה קנה לגבי חוב לא חילק רש"י ואיך נדחה סברא זו לגמרי הא המרדכי פ"ק דחולין נסתפק אי פועל של בעה"ב יכול לתפוס חוב של בעה"ב ולכאורה קשה הא גמרא ערוכה שאני פועל דידו כיד בעה"ב אלא ספק שלו הוא דוקא גבי מציאה דיש לו יד אבל לא בב"ח דאין לו יד וכן נראה מסתימת כל מחברים דאין מגיד בפועל ושכירו של בעה"ב יכול לתפוס משל לוה כדמשני הגמ' ידו כשל בעה"ב וכן הרי"ף השמיטו הך קושי' ופירוק בגמ' וכן הרא"ש אלא דס"ל דלא הוי כהלכתא דלגבי חוב לא מהני פועל כהנ"ל. ולברר יותר אן נטה לבב רש"י ז"ל נראה ונחקור במ"ש רש"י ביצה דף ל"ט בבור של רבים מילא ונתן לחבירו דפליגי ר"ש ור"נ אי כרגלי ממלא או למי שנתמלא לו וס"ד דפליגא אי ביר" דהפקרא או בירא שותפי נינהו ופירש"י בירא דהפקרא וקי"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה תבירו דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והמגביה קנה ור"נ ס"ל בירא שותפי נינהו וכל ישראל שותפין בו וכשאמר לו חבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחתו נעשה זה שלוחו ואין זה מגביה מציאה ע"ש. הרי דלר"ש דס"ל בירא דהפקרא אף דנעשה שלוחו מ"מ לא קנה חבירו וזהו דלא כמ"ש לדעת רש"י דבשליחות לכ"ע קנה חבירו ומתחלה עלה ברוחי ליישב ג"כ מה ביקש רש"י בזה דעשהו שליח למלאות ומנ"ל דאיירי בכך דלמא פשוט דמילא לחבירו בלי שליחות אלא דקשיא ליה לרש"י דלמסקנא ג"כ יהיה כל סוגית הש"ס פה דלא כהלכתא דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"כ לכ"ע לשיטת רש"י כרגלי מי שנתמלא לו ובטלה מחלוקת וגם כמעט קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"י מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וקיי"ל הלכה כר' ששת באיסורי כרגלי הממלא דלא קנה חבירו לכן מפרש רש"י דבאמת איירי דעשהו שליח אבל אמר מלא לי ולא אמר זכה לי וא"כ אף לר' יוחנן מגרע גרע ולכ"ע לא קנה חבירו וכמבואר בגמרא ב"מ משנה אמר תנה לי ולא אמר זכה לי דבזה מגרע גרע ושתיקתו היה יפה מדיבורו וא"כ אף בהך שמעתא איירי בהך גוונא ולכ"ע לא קנה חבירו ונחלקו אי קנה מגביה או לא כמ"ש רש"י בס"ד ובמסקנא וא"ש ולק"מ דרש"י מודה דשליח שאמר לו תנה לי לכ"ע לא קנה. ובזה יש להבין קושית התוס' על רש"י בד"ה הבא דהקשו לפי' רש"י דפליגי ר"נ ור"ש במסקנא דלכ"ע המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק פליגי אי המגבי' קנה לעצמו והקשו התוס' דאין סברא שיקנה המגביה לעצמו בלי כוונה ולכך פיר"ת דר"ש סבר קנה חבירו מגו דזכה לנפשיה וא"כ אין למי שנתמלא לו יותר זכות בתחום כי אם במה שהיה יכול הממלא לזכות בו ור"נ ס"ל לא קנה חבירו והוי הפקר עוד תי' התוס' בשם רשב"ם דר"נ ס"ל קנה חבירו דבור מלא מים לא שייך חב לאחרים ול"ק ר"נ אר"נ ע"ש. וקשה א"כ עדיין קו' התוס' דאין סברא שיזכה בו המגביה בלי כוונה במקומו לפי' רשב"ם לפי מסקנא דסבירא ליה לרש"י לא קנה רק כרגלי הממלא דלעצמו קנה וקשה ג"כ איך יקנה בלי מתכוון. מיהו זהו י"ל דאף רשב"ם סבירא ליה סברת ר"ת דאם זכה לחבריה במגו דזכה לנפשיה לא מצי חבירו לזכות רק במה שהוא לעצמו. רק זהו סבירא ליה לדוחק דיהיה הפי' כרגלי מי שנתמלא לו משום דהוי הפקר דהלשון משמע תיכף מעת המילוי זכה תיכף חבירו ואפילו בא אדם וזכה בו קודם שהגיע ליד שנתמלא לו ולכן פי' הוא דר"נ דס"ל למי שנתמלא סבר במים דליכא חב לאחרים מגביה לחבירו קנה חבירו בלי טעם מגו דזכיה לנפשיה ואם כן הוי כרגלי מי שנתמלא לו תיכף אבל ר"ש סבירא ליה לדינא כר"י דאף במים לא קנה חבירו רק מתורת מגו ולכך הוי כרגלי הממלא כמ"ש ר"ת ועיין ב"מ דכתבו התוס' שני תירוצים אלו בשם ר"ת ומשמע כהנ"ל אך מ"מ בין לפירוש רשב"ם ובין לפיר"ת קשה בס"ד דאמרינן ר"נ ס"ל בירא דשותפי ור"ש סבירא ליה בירא דהפקירא ולכך כרגלי הממלא קושית התו' במקומו איך יזכה בו הא הוי בלתי מתכוון ובס"ד ל"ל דאמר אינו זוכה רק מי שנתמלא אינו זוכה רק מתורת מגו כהנ"ל. דלפיר"ת הא זה אמרי' במסקנא אבל להס"ד א"א לומר כן דהא ר"נ ס"ל המגביה מציאה לא קנה חבירו אפילו דאית לי' מגו וא"כ בס"ד אף ר"ש סבר כן דכי נימא בתרתי פליגי במגביה מציאה אי קנה חבירו וגם אי בירא שותפי או הפקר נינהו דבר זה לא יתכן וא"כ ע"כ דס"ל דהממלא זכה בו וקשה קושית התוס' ואי לס"ד ניחא אף למסקנא נוכל לומר כן לשיטת רש"י דהא בשביל הך סברא לא חזר בו גמרא וש"מ דסברא מעליא היא וצ"ע קושיא זו. אמנם לפי הנ"ל ניחא דיש להבין מה החרי התוספות איך יזכה לעצמו בלי כוונה הלא סברא היא אם זוכה בהפקר דעתו לזכות לחבירו ואם אין חבירו זוכה זוכה לעצמו ועיין באסיפת זקנים לב"מ שכתב כן בשם הרא"ש רק באמת מתניתין קשי' לי' ראה מציאה וכו' ואמר אני זכיתי בו זכה בו טעמא דאמר זכיתי בו הא סתמא לא וקשיא למ"ד המגבי' מציאה לחבירו ל"ק חבירו ולא מוקי למשנה דאמר תחילה א"כ מה איריא דאמר זכיתי בו הא סתמא נמי קנה והל"ל במשנה סתם הרי המגביה זוכה בו ולמה קתני דצריך לומר אני זכיתי בו אלא ש"מ דמסתמא ל"ק לעצמו כשהגביה לחבירו אף דחבירו ל"ק. רק יש לחלק אם מגביה סתם מהפקר אמרינן מסתמא לזכות בו הגביהו רק דעתו לזכות לחבירו ואם אין חבירו זוכה זוכה הוא לעצמו אבל אם ע"י צווהו ושליחות חבירו הגביהו א"כ מעולם לא הגביהו לצורך עצמו רק בשביל חבירו ובשליחתו ואם חבירו אינו קונה איהו עכ"פ שליחתו קעביד ומהכ"ת שיזכה הוא כי לא לכך הגביהו וא"ש כמ"ש דלפיר"ת ורשב"ם לא מיירי במילא לחבירו ע"י שליח' חבירו שצוה לו למלאות לו ולא ק' הא הוי מסקנא שלא אליבא דהלכת' כי לשיטתם המסקנא אליבא דהלכת' דקנה חבירו וא"כ שפיר י"ל בס"ד כסברא הנ"ל אם אין חבירו קונה לעצמו קונה דלא לחנם מלאהו ולא קשה מהמשנה דשם הגביה בשליחות חבירו כדתנן א"ל תנה לי וא"כ לא קנה לעצמו מהסתם עד שיאמר זכיתי בו ולק"מ אבל לפירש"י דאיירי בשליחות והיינו כמ"ש כדי שיהיה הסוגי' אליבא דהלכתא אם כן שפי' הקשו דלא יתכן דיקנה לעצמו בלי כוונה כיון דבשליחות מלאהו וקשיא ליה המשנה כנ"ל וא"ש:
אך כל זה דוחק ברש"י דא"כ אף במסקנא ה"ל לרש"י לפרש דאיירי בשליחות ונבאר דלא אמר זכה לי רק מלא לי בביאור היטב. וגם בזה יש לדחות קו' התוס' על רש"י מהך דימר בר חשוב כתוב' דאמר לשלוחו זיל תפוס דאמר ליה הביא לי ולא א"ל זכה לי ומיושב כל קושי' התוס' ולכן באמת נראה דרש"י היה מוכרח לפרש דעשהו שליח למלאות והוא דקשיא לרש"י קושי' המחברים איך אפשר לומר אם המגביה לחבירו וחבירו לא קנה דהוא המגביה קנה איך קתני מי שלקח הפאה וכו' יתנהו לעני הנמצא ראשון הלא הוא בעצמו זוכה בו וא"כ חייב ליתנה לעני שאמר דפיך זו צדקה והרי עליו בכלל נדר ותי' דמיירי בעשיר ע"ש בא"ז. ולפ"ז ר"נ דס"ל מעני לעני מחלוקת דהמגביה מציאה ל"ק צ"ל דאף המגביה ל"ק ולפ"ז קשה במסקנא באמת ר"נ ור"ש בהא פליגי ור"ש סבר ג"כ המשנה אף מעני לעני מחלוקת דהא לפירש"י לכ"ע לא קנה חבירו וא"כ קו' הנ"ל במקומו ואיך יסבור ר"ש דהמגביה קנה ומכ"ש בס"ד דפליגי בבירא דשותפי או הפקרא וכי נימא בתרתי פליגי א"כ בזה שוה ר"ש לר"נ דלא קנ' המגביה וא"כ מה בכך בירא דהפקרא איך יזכה הממלא הא המגביה ל"ק לכן ס"ל לרש"י דודאי סברת ר"ת נכון אם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מטעם מגו דזכי' לנפשי' אין לחבירו יותר מתחום הממלא ולכך ס"ל לרש"י דר"ש ס"ל פה ל"ק חבירו והוי כרגלי הממלא ולא דלא ס"ל כר"י המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא רק ס"ל הטעם דזכין לאדם שלא בפניו כמ"ש המחברים תינח היכי דיש לו לזוכה זכות עי"כ אבל כאן בממלא לו מים אלו לא זכה בשבילו עד שיגיע לידו היה כרגליו ועכשיו דזכה לו גרם רעה דהוא כרגלי ממלא לחומרא וגם ברגליו ג"כ ודאי לחומרא וא"כ זהו שזכה לו לחובתו וא"כ לא שייך זכין לאדם וכו' וס"ל לרש"י דזכה בו המגביה ולא קשיא ליה מהך מתני' מי שלקט פאה דשם שפיר יתכן בעשיר דבעלמא ס"ל לר"ש מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כר"י וא"ש. והא ל"ל בעשהו שליח למלאות א"כ לא שייך אין חבין לאדם כיון דנעשה ברצונו דא"כ לא יתכן טעם ר"נ דס"ל כרגלי מי שנתמלא דרש"י ס"ל בשליח לכ"ע קנה חבירו והיינו ביש לשליח יד לזכות בו כמ"ש במהרש"א בכוונת רש"י וא"כ הדרא סברת ר"ת לדוכתיה דאין לו יותר מן כמה דמצי זכי לנפשי ולא יותר. ואיך יהיה יותר בתחום מן תחום של השליח ולכך ל"ל בשליח רק מעצמו מילא ולכך לא גריס רש"י קנה חבירו וא"ש פלוגתא ולק"מ אבל בס"ד ק' אילו ביר' דהפקר מודה ר"נ לר"ש הא ר"נ ס"ל מעני לעני מחלוק' ומוכח דלא קנה לנפשי' וצ"ל ודאי דאף ר"ש ס"ל אלו לא קנה חבירו לא הי' ממלא זוכה ולכך בס"ד הוצרך רש"י לפרש דמוקמינן בא"ל למלאות וא"כ לכ"ע קנה חבירו ולכך ס"ל לר' ששת כרגלי הממלא כסבר' ר"ת דלא עדיף חבירו ממנו כמש"ל גבי שליח ור"נ היה מודה לו בשליח רק לס"ד ס"ל בירא דשותפי נינהו וא"ש ודברי רש"י ברורים וזקוקים והכל ניחא ואין כאן תרי פלוגתא הן בס"ד והן באמת ולק"מ. ולכך א"ש ג"כ הנ"ל דלא הקשו התו' לרש"י בס"ד דלא יתכן דיזכה המזכה כיון דמיירי דעשהו שליח ובזה שוה רש"י לר"ת ודוק וממילא נראה דרגלים לדבר בישוב דברי רש"י דלא אמרה רש"י למסקנא ועוד עשיתי סמוכים בזה לרש"י דהא דס"ל לרש"י דשליח ודאי מצי לזכות דהא חצר באינו עומד בצד שדהו ומשתמרת משום שליחות אתרבי וא"כ איך קונה החצר המציאה הא שליח א"י לזכות מציאה ואיך יכול החצר לזכות לבעל בתורת שליח' ולכך ס"ל לרש"י דשליח ודאי יכול לזכות וזהו הכל להס"ד אבל לפי דקי"ל במציאה לעולם קנה במגו דזכי' לנפשי' א"כ בלא"ה חצר קנה ואע"ג דבחצר לא שייך מגו דזכיה לנפשיה התורה הקישו לשליח משא"כ בס"ד דאין שליח קונה כלל מציאה איך יתכן בחצר דיקנה מציאה משום שליחות מה דשליח גופיה לא קנה. ועיין בס' אס"ז בשמעתא חצר משום ידה אתרבי ולא גרע משליחות דהביא דעת מרבוותא דכתבו כן דל"ל במציאה משום שליחות דהא שליח מעליא א"א לזכות במציאה. אבל הריטב"א העלה לפירש"י דבמשתמרת הוי כשליח וקונה מציאה וא"כ הוכיח רש"י דינו בכל אופן. ועיין לקמן סי' רמ"ח ס"ג וסמ"ע ס"ק ו' דקונה במציאה משום שליחות ודוק. ועוד זה מצאתי בב"ק דף ע' בפלוגתא בהרשאה אי שליח שוי' כ' רש"י להך לישנא אי תפס משל נאמן מפקינן דהוי תופס לב"ח הרי דמורה לנו בבירור דאפילו שליח לא מצי לתפוס בב"ח. וא"כ הדבר ברור דלמסקנא לא אמרה רש"י. ומהר"א ששון כתב דריטב"א בגיטין הסכים לפירש"י ואינו בידינו אבל הריטב"א לב"מ כתב להדיא דלא כפירש"י דאף שליח לא מצי לתפוס ומי יודע איזה נשנית באחרונ'. ולכן אין לזוז מדברי התוס' והמחברים ופסק הטור וש"ע והנה בפועל גופיה דנסתפק המרדכי בחוב באמת ג"כ צ"ע כמ"ש דהפוסקים השמיטו ומטעם שכתבתי דדוקא במקום דאית ליה לפועל יד דדחוק לומר דהשתא דקיי"ל במציאה דקני תו לא צריכין לשנויא דר"נ פועל שאני. דמהכ"ת לחדש פלוגתא חדש' מה דס"ל לר"נ בהדיא ולא מצינו פלוגתא. ואיברא לכאורה נראה דפועל דשכרו ללקט מציאות אינו יכול לזכות לעצמו כלל ולי' ליה יד לזכות כ"כ דלא הדר ביה רק לרבו דאם נימא דודאי יש לו יד לזכות במציא' רק הואיל אדעתא דהכי נשכר לרבו מחויב ליתנו לרבו א"כ מה קפריך הגמרא מהא דתנן מציאת פועל לרבו די"ל דפועל זכה לעצמו ומ"מ קמ"ל דמחויב ליתן המציאה לרבו כי כך היה תנאי ועל זה שכרו ועכצ"ל דפועל דשכרו רבו לי' ליה יד כלל בעצמו לזכות רק לרבו וא"כ לית ליה מגו כלל. ובהכי ניחא דר"נ ור"ח אמרו תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והקשה רבה לר"נ מהך ברייתא מציאות פועל ויש להבין למה לא הקשה כן לר"ח נמי ולמה דוקא לר"נ הא תרווייהו כחדא אמרו. ולפי הנ"ל ניחא דלר"ח י"ל ר"א היא דסבירא ליה בפיאה זכה לו ואי דהתם יש לו מגו וכאן בפועל ליכא מגו דזכי' לנפשיה הא ר"ח סבירא ליה בפ"ק דגיטין דלר"א זכה לעני אפילו ל"ל מגו כלל אבל ר"נ דקאמר ולימא מר מעני לעני מחלוקת ולא קאמר אף מעני לעני מחלוקת דהא אף בעשיר ס"ל לר"א דזכה לו ש"מ דסבירא ליה לר"נ דאף לר"א בעינן מגו וא"כ שפיר פרכינן לר"נ מהך דפועל וע"ז משני שאני פועל וכו'. איברא התוס' ד"ה ולימא כו' החליטו דלר"א אף לר"נ אמרינן דלא בעינן מגו דהא ר"ח דסבירא ליה נמי כר"נ אמר בפ"ק דגיטין דלא צריך מגו וכוונת דבריהם דלא יקשה מה בכך וכי בשביל דהם סברו כחדא דמגביה מציאה לא קנה יהיה שניהם שוים בהך מילתא דר"א צריך לומר דודאי התוספות סבירא ליה זה לסברא פשוטה מהכי תיתי לעשות מחלוקת בין אמוראי וכיון דחזינן דר"ח סבירא ליה לר"א לא בעינן מגו אף לר' נחמן לימא כן ומהכי תיתי לעשות פלוגתא רק דלא נימא דהוי לר' נחמן פלוגתא רחוקה דהא לרבנן אפילו בעני לעני דאית ליה מגו לא זכה איך נימא לר"א אפילו בעשיר דל"ל מגו דזכה ולכך כתבו התוספ' דהא ר"ח נמי ס"ל דלא קנה ומ"מ ס"ל לר"א אפילו בעשיר זכה לו וה"ה לר"נ דכמו דעביד ר"ח פלוגתא רחוקה כן י"ל לר"נ נמי ומהכ"ת לעשות מחלוקת בין אמוראי וזה ברור בכוונת התוס' אבל צ"ל מה ביקשו בזה אי לר"נ לר"א בלי מגו או דוקא במגו הא לא נ"מ כלל דלא קי"ל כר"נ וגם לית הלכתא כר"א ומה צורך בזה אלא ברור דכוונ' התוס' לשלול תי' הנ"ל דהך ברייתא לר"א ג"כ לא אתי' דאלו היה מקום לתי' זו היה מוכרח דפועל לית ליה מגו ולכך לא מוקמינן כר"א וא"כ אף בבע"ח היה ידו כיד רבו דלענין פועל א"צ מגו אבל כאשר העלו התוס' דלר"א א"צ מגו וא"כ עדיין קשה לוקמי ר"א היא וצ"ל דידע הגמרא דהך ברייתא אליבא דהלכתא נשנית א"כ עדיין י"ל דפועל יש לו יד לזכות וה"ל מגו ובהא אמרינן ידו כיד רבו דהא אית לי' יד אבל בבע"ח דלית ליה יד כלל דהא אינו חייב לו לא שייך ידו כיד רבו וטובי קמ"ל התוס' בזה וגם נראה דבזה שללו פירש"י דאחרי דבררו דהך תי' דאתיא כר"א ליתא א"כ עדיין הקושי' במקומו. למה הקשה לר"נ ולא לר"ח אלא דלר"ח י"ל סברת רש"י דשליח שאני ופועל לא גרע משליח ומשנה דקתני אני זכיתי בו איירי דאמר אני זכיתי תחילה. אבל ר"נ דאמר לימא מעני לעני ומייתי ראיה ממשנה ש"מ דלא מפרש אני זכיתי תחילה ומוכח דאפילו שליח לא קנה ושפיר פריך לי' ממציאת פועל ומשני הגמרא פועל שאני דעדיף משליח. ודלא כש"ך דהשוה אותן וא"כ טובי קמ"ל התוס' לשלול כוונת רש"י דמדמה שליח לפועל ודוק הארכתי קצת בזה לברר שמעתי' ולענין דינא הואיל והשמיטו הפוסקים משמע כמ"ש דוקא במציאה דיש לפועל יד אבל גבי ב"ח לעולם אפילו פועל לא מצי לתפוס ודוק:

וכתב לו הרשאה והב"ח כ' בהרשאה יכול לתפוס והש"ך השיג עליו ובאמת צ"ע כי ראה זה מצאתי בספר אסיפת זקנים לב"מ שהעתיק בשם תוס' חיצונים כדעת הב"ח בנותן הרשאה דיכול לתפוס והך עובדא דימר בר חשו בכתוב' היה בלי הרשאה וגם בב"ק דף ע' אמרינן אי תפס ופירש"י לחד לישנא אי תפיס משל נאמן אע"ג דלא כתב זיל אפיק לנפשך לא מפקינן מיני' ור"א פליג ואמר שליח שוי' ופירש"י להך לישנא דאי תפ' משל נאמן מפקינן דה"ל תופ' לב"ח הרי אלו כתוב בי' זיל דון אפיק הוי מצי לתפוס ולא הוה כתופס לב"ח וגם הנ"י העתיק הך לישנא ג"כ והדבר מבואר דבהרשאה מצי לתפוס. ולכן היה נראה לחלק כי מלוה דחל עליו מדין גמרא הרשאה כדלקמן סי' קכ"ב פשיטא דקנה המורשה ולא שייך חב לאחרים דהוא בע"ד אבל במקום דמן הדין לא קנה רק מכח תקנה וא"כ העיקר דשליח שויה כמ"ש התוס' והרא"ש וית' מחברי' א"כ אין לו תוקף יותר משאר שליח ולא מצי לתפוס וזה ברור ונכון לדינא:

אם הלוה חייב וכו' דעת הסמ"ע דלא מצי לתפוס יותר כמו חובו אם חייב לו ק' א"י לתפוס רק ק' בשביל חבירו ולא יותר והש"ך בס"ק ב' הסכים להב"י דהואיל דיש לו יד לזכות בדבר ההוא יש לו יד לזכות יותר והביא ראיה מהך דשנים שהגביהו הטלית דאמרינן מגו דזכה לנפשיה זכה לחברי' ומשם ליכא ראיה כלל דהא יש לו יד לזכות בכל הטלית אלו הגביה אותו לבד וכיון דיש לו יד לזכות בכל הטלית זכה לחברי' אבל בחוב שלא מצי לתפוס רק במאה איך יהיה יוכל לתפוס בשביל חבירו מאתים ואולי לזה כוון הש"ך שכתב דיש לדחות בדוחק ובאמת הוא מרווח ואין כאן דוחק כלל. אבל יש ראיה לדברי הסמ"ע חדא מהך דלעיל בבור של עולי בבל דפיר"ת דאף דקי"ל המגביה מציאה קנה חבירו מ"מ הטעם משום מגו דזכיה לנפשיה ואין לו יותר מתחומו הרי דאם לזה אלף אמה מעירו ולחבירו אלפים אמה אין חבירו יוכל להוליך המים יותר מאלף אמה ולא אמרינן הואיל ויש לו יד במים יוכל לזכות לחבירו יותר ממנו כמ"ש הש"ך לענין מעות אלא ש"מ דל"א כן. ודברי ר"ת נקבעים להלכה כמ"ש בא"ח סי' שצ"ב ע"ש ברמ"א וא"כ הדין מבורר וכן מבואר מהך דב"ק דף ע' הנ"ל דקאמרינן שליח שויה ולכך אי תפיס משל נאמן מפקינן דהוי תופס לב"ח ולחד לישנא אמרינן שותפי נינהו וקאמרינן למה נ"מ למתפס פלגא הואיל והוא שותף בו וקשה א"כ כוליה לתפוס דתו לא הוי תופס לב"ח דכיון דיש לו יד במקצת ידו זוכה בכולו כמ"ש הש"ך. ועכצ"ל דזה אינו דאינו יכול לתפוס יותר מאשר תשיג ידו לתפוס בשלו וזה ברור ונכון:

אם הלוה כו' הסמ"ע בס"ק ב' העתיק ראובן ששלח שלוחו ליקח יין מהגוי בחובו וכן עשה ומשכו והוליכו על עגלה וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו ג"כ זכה שמעון רי"ו נתיב כ"ב וע"ש שנתן טעם לדבריו והנה ברי"ו נתן בשם הר"ם הך טעמא דאין שליחות לגוי ועוד ה"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואפילו בשליח לא מהני ועוד דלמא אין הלכה כר"ש דלישראל בכסף וא"כ גוי במשיכה לא מהני עכ"ל ונראה ברור דהנך ג' טעמים צריכין אהדדי ועוד דנאמר היינו לצירוף דאי קונין מגוי במשיכה א"כ מה בכך דאין שליחות לגוי ישראל עשהו שליח ליקח משל גוי בשבילו ואי דהוי תופס לב"ח ה"מ היכי דלא יהיב הגוי מדעתו אבל כי יהיב גוי מדעתו למה לא יקנה לישראל ואי לא תימא הכי ישראל שאמר לשלוחו קנה לי חיטין מגוי וקנהו יהיה הפקר דהוי תופס לב"ח ומה לי דקנהו בפשוט מהשוק או שלקחהו בחוב דל החוב מהכא הא קנהו בשליחות ישראל מגוי במשיכה ומי יוכל לבטל קנינו. ולכן צריך לומר דתלתא טעמא בהדדי שייכי דקנין ליכא דלא מהני משיכה בגוי ומשום דגוי אמר לו להביא לראובן אין שליחות לגוי ובשביל דישראל עשהו שליח לתפוס וא"כ דל קנין דליכא מ"מ תפיסה הוה ועל זה אמר שפיר דהוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים וזה ברור:
וא"כ לפ"ז דפסק המחבר לקמן סי' קצ"ח בפשיטות דישראל מישראל קונין בכסף א"כ לנכרי במשיכה ברור דהוי קנין וא"כ ליתא כל טעמו של מהר"ם ועוד אני תמה מ"ש זה מהא דקי"ל נכסי גוי' כמדבר דכיון דמטו ליה זוזי מסתלק וישראל לא קנה עד דמטו שטר וא"כ הרי הוא הפקר ועיין לקמן סי' קצ"ד בהג"ה ס"ג דבמטלטלין קנה בכסף ע"ש וכמ"ש הש"ך וא"כ כאן הגוי דנתן היין לישראל בפרעון חובו נסתלק מהיין וא"כ לו יהיה כדברי מהר"ם דישראל המשלח לא זכה בו מ"מ הגוי נסתלק וא"כ הרי הוא הפקר וא"כ זכה השליח למשלחו דבהפקר קיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואף כאן לנגד המשלח לא גרע מהפקר דהא הגוי נסתלק הימנו וא"כ ה"ל הפקר וזכה השליח בעבור ישראל ואולי באותו נדון היה ישראל מחויב להחזיר לו שטרו וכ"כ דלא החזיר לו לא סילק הגוי עצמו מיין והרי הוא עדיין בחזקת גוי וצ"ע ועכ"פ יפה עשה המחבר שהשמיטהו אף שהביאו בב"י כי לפי דקי"ל משיכה קונה מגוי ליתא לדין זה:

דמפסיד נכסים כ' הסמ"ע ס"ק וי"ו דבטור כתב בשם הרי"ף כגון דנוטה למות ולאחר מיתה יהיו מטלטלין דיתמי והמחבר השמיטו דס"ל בזמה"ז מטלטלין דיתמי משתעבדי. והנה יש להבין לפי מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ק"ו דדעת הרי"ף דבזה"ז מהני תפיסה לאחר מיתה מתקנת הגאונים א"כ מה זה דכתב דנוטה למות. ונראה דודאי בלא"ה יש להבין מה פסידא איכא לגמרי אי לא תפס הא מטלטלין דיתמי משתעבדי וצ"ל כמ"ש הב"ח דיתומים ימכרם ויפסידם וממי יתבע ולפ"ז י"ל דהרי"ף לשיטתו דס"ל הך דיכול לתפוס אפילו במקום פסידא הוא רק תקנתא כמ"ש להדיא וא"כ ס"ל להרי"ף בתפס מחיים דמדינא משתעבדי יכול לתפוס מכח התקנה אבל גבי יתומים אף דיש פסידא מ"מ לא יכול דהך מטלטלין דיתמי משתעבדי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ולכך בעי הרי"ף ז"ל דוקא תפיסה מחיים ובהכי ניחא דהרא"ש השיג על הרי"ף דמהדין יכול לתפוס ולא מכח תקנה והקשו המעדני מלך לב"מ והג"ת והב"ח הא הרא"ש כתב בפ"ק דגיטין דתירוץ הר"ם אמת דאינו יכול לתפוס רק במקום פסידא והיינו הך דרי"ף וא"כ מה נ"מ לי' לרא"ש אם הוא בכח התקנה או בכח הדין ולפמ"ש ניחא לתפוס מטלטלי דיתמי במקום פסידא להרי"ף לא תפסינן דהוי תקנתא לתקנתא משא"כ להרא"ש דהוא שורת הדין אף בשל יתומים תפסינן וטובא קמ"ל ודוק:

ויש אומרים דאינו חייב וכו' הב"ח כ' דהעיקר כדיעה ראשונה שהוא דעת בעל עיטור דחייב באחריותו ותמהני הלא מבואר בספר התרומת שער ס"ו ח"ב בשם רמב"ן ג"כ דאם יש לו פקדון ורוצה לעכבו כי המפקיד חייב לאחרים וכתב דאין יכול לעכבו ונתנו טעם כי מי יחייב באחריותו אם יקרהו אסון עד שיבא המלוה ויטלהו. ומזה מוכח כהרא"ש דאין התופס חייב באחריות כי אם חייב באחריות מה זו טענה ומ"ש אם הפקדון בידו מתמול שלשום ותופסו עכשיו בשביל חוב חבירו או שתופסו עתה מיד הלוה סוף כל סוף עכשיו תופס מיקרי ולדעת בעל עיטור הא חייב באחריות וברור דהם ס"ל כהרא"ש וא"כ הרי דברי עיטור דברי יחיד הן והב"ח גופיה סותר דבריו דהוא אח"כ מסכי' בפקדון להך דינא דכתב הרמב"ן והדברים סותרים זה את זה. ונראה הא דדעת הרא"ש דאין מחויב לקבל אחריות היינו בתופס במקום שאינו חב לאחרים אבל בתופס במקום שחב לאחרים דלא מצי תפוס רק הואיל דמצי זכי לנפשיה א"כ לית ליה יד יותר מאלו זכי' לנפשי' דבזכי' לנפשי' היה הלוה פטור מכל דהא קיבל מעותיו ותפסן לשלו א"כ כי זכי בשביל חבירו נמי לא מצי לזכות רק באופן הזה דקיבל אחריות ולכך לא הביאו הפוסקים זה הדין רק בתופס במקום שאין חייב לאחרים אבל במקום דחב לאחרים לכ"ע מוכרח לקבל אחריות:

נפקד שתפס וכו' דעת הסמ"ע דנפקד יכול לתפוס משל המפקיד אפילו במקום דליכא פסידא כלל ואע"ג דלעיל אסקינן דבלי פסידא אין יכול לתפוס נפקד שאני דבלא"ה הדבר בידו וא"צ לזה דהא משתעבד מדר"ן ומותר ליתנו לב"ח שלו בדלית ליה נכסים ועיין מה שכתב' בס"ק אח"ז וא"כ פשיטא דיכול לתפוס דהא משתעבד לב"ח משא"כ בתופס בעלמא דלא משתעבד לב"ח א"כ יאמר מה לי ולך לתפוס בשביל ב"ח שלי ופסידא ליכא ופשוט. ואין להקשות קושי' מהר"ם מאיברא בהרא"ש פ"ק דגיטין דא' הולך מנה לפלוני אי הולך לאו כזכי יכול לחזור מי גרע מתופס לב"ח ותירץ מהר"ם דאיירי דליכא פסידא והרא"ש דכתב דתי' אמת וקשה הא הוי פקדון ביד השליח במסרו המשלח לידו וא"כ הא בלי פסידא יכול לתפוס ואיך יכול לחזור. דשם מיירי דב"ח אין כאן כדמשמע מלישנא דגמ' דצריך לקבל אחריות ואם המלוה כאן הוא יקבל וכשאין המלוה כאן לכ"ע א"י לתפוס בלי פסידא וא"ש:
אך ק' כי בתשובת רמב"ן סימן קי"ח פסק דאין אפטרופס יכול לעכב מעות יתומים שהגדילו בשבי' בע"ח רק יתן להם והם יפרעו ודוחק לחלק בין אפטרופס לנפקד ושם משמע דאפילו ב"ח בעיר ונראה ה"מ דיכול לתפוס כשהגיע זמן פרעון של מלוה שלו אבל כשלא הגיע זמן פרעון לכ"ע א"י לתפוס ולא נחלק הרא"ש בפ"ק דגיטין ארבינו פרץ דמחלק בין הגיע זמן פרעון ללא הגיע דדעת הרא"ש במקום פסידא אפילו לא הגיע יכול לתפוס אבל בדלית פסידא לכ"ע תוך זמן פרעון מהכ"ת יהיה יכול לתפוס וכי חנם הוקבע זמן. וראיה מהא דאמרינן סוף כתובות בזה הלוה לחמש וזה הלוהו לעשר זה גובה וזה גובה וכי יגרע תפיסתו שהמעות בידו מן תפיסת נפקד אחר. א"ו בתוך זמן לא מהני תפיסה במקום דליכא פסידא והרי זה כמו שאין המלוה בעיר דהא לא מטי זימנא לגבות וא"כ י"ל הך תשובת הרמב"ן איירי בכה"ג דלא מטי זימנא דאל"כ בלא"ה היה הבע"ח נפרע מאפטרופס:

אינו נעשה מטלטלין אצל בניו אין להקשות הא שילהי כתובות בשנים שלוו זה מזה וזה מזה ומת אחד והגבה ליתומים מטלטלין אמרינן דהוא אינו גובה דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי וקשה לכאורה למה יגרע תפיסתו מאלו תפס הנפקד דאין נעשה מטלטלין אצל בניו ואם הוא בעצמו תופס המעות ונותנם ליתומים יהיו כמטלטלין דלא משתעבדי. די"ל הא אמרינן בפרק הכותב גבי עובדא דסבתא במלוגמא דשטרי דצ"ל מחיים אנו תופסים אותו ואז יוצא מכלל מטלטלין דיתמי ולכך כאן הא תפסן הנפקד מחיים של הלוה בשביל המלוה ולכך לא הוי תו מטלטלי דיתמי משא"כ שם בחיי הלוה לא אמר דתפס רק אח"כ כשמת השני ביקש לתפוס ותו לא מהני ובאמת שם אי גילה מחיים דעתו שרוצה לתפוס תו מפיק מן יתומים:

ואם מסרו הנפקד כו' הרשב"א בב"ק על הא דאמרינן משתעבדא לך מדר"נ כתב מכאן שאם רוצה הנפקד או הלוה לשלם לב"ח של המפקיד דהרשות בידו דמשתעבד מדר"ן. וכן נראה מראב"ד עכ"ל ודייק הש"ך הואיל וסתם משמע אפילו אית ליה נכסים למלוה ומפקיד דאע"ג דל"א מדר"ן רק בדלית ליה נכסי מ"מ בזה אם רצה לפרוע לעולם הרשות בידו דשעבודא עכ"פ עליו. ובאמת המעיין ברשב"א בחדושיו יראה דקאי להדיא על מה דקאמרינן בגמ' מסרו השומר לניזק דאמר משתעבדנא לך מדר"ן מזה הוציאו דינו ושם ע"כ איירי בדלית ליה נכסי דזה הוא כל ראיה שלהם דר"ן לא שייך רק בדלית ליה נכסי הואיל ומשני תחלה בדלית לי' נכסי ואח"כ לא אמרינן אלא ע"ש הרי דמיירי הך דינא בדלית לי' נכסי וע"ז קאמר רשב"א דינו דמצי הנפקד לפרוע ש"מ דאיירי בכה"ג בדלית ליה נכסי וכך הבין הב"י דהוא הקשה על דברי רמב"ן דס"ל אם מסרם הנפקד ליד ב"ח של מפקיד דפטור והקשה הא ה"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו ונתקשו בו הג"ת וכה"ג למה לא הקשה כן על דברי רשב"א הנ"ל דהעתיקו במחודש ג' ואדרבה בדברי רשב"א נאמר דמותר לכתחילה ואלו בדברי רמב"ן לא נאמר אלא דאם מסרו דאין עליו טענה ולפמ"ש לק"מ דברור דרשב"א אמרי בדלית ליה נכסי כמו שהוכיח מהך דב"ק ושם איירי בלית ליה נכסי וא"כ לק"מ מן פורע חוב דהא משתעבד מדר"ן: אבל הרמב"ן כפי הגי' שהעתיק הב"י הבעה"ת כי הגי' שלפנינו מוטעה כתב וז"ל ואי הלך הנפקד ומסרו ליד המלוה של המפקיד פטור וכו' לפי שאומר למפקיד אלו החזרתי לך היה גובה ממך ומשאר נכסייך וכי ליכא שאר נכסי נמי פטור מדר"ן כדאי' בפרק שור שנגח וכו' עכ"ל הרי דמיירי הן דאית ליה נכסי דיאמר מה נ"מ הא היה גובה מן שאר נכסים והן בדלית ליה נכסי דמשתעבד מדר"ן ובהכי ניחא מה שדייקו הג"ת וכה"ג דרשב"א מתיר לכתחילה למסור והרמב"ן לא אמרו רק אם מסר דרשב"א מיירי בדלית ליה נכסי ומשתעבד מדר"ן אף לכתחילה מותר והרמב"ן מיירי בדאית ליה למפקיד נכסי ולכך לא אמרו רק אם מסרו אבל לא לכתחילה ולכך יפה הקשה הב"י על הרמב"ן הא ה"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דהא מיירי בדאית ליה נכסי וא"ש וזה ברור ונכון.

דהא אף אם היה מחזירו כו' הקשו דלקמן בסימן קכ"ה כתבו הטור והמחבר והם מדברי בעה"ת שער נו"ן לוה ששלח מעותיו ביד השליח ליתנם למלוה שלו ועיכבן השליח כי אותו מלוה חייב לו ופסקו אע"פ שהמלוה מודה לו הרי משלח כופה לשליח ליתנם למלוה שכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר המשלח מהחוב והוא דאית ליה נכסי אחריני דלא שייך דר"ן וזה מבואר דלא כמ"ש פה דאפילו אית ליה נכסי מצי למתפס שלו עבור מה שחייב לאחריני. ובאמת בבעה"ת הייתי אומר לחלק דבשלמא בידו פקדון של לוה הפקדון כל היכי דאיתא ברשות לוה ומפקיד קאי וא"כ שעבודא של בע"ח של המפקיד עליו כמ"ש הרשב"א דודאי שעבודא מ"מ חל אמטלטלין רק לא סמכה דעתא ולכך לא גבי מיתמי אבל מ"מ שעבודא עליה קאי ומכ"ש כשהן ביד אחרים דיותר אלים שעבודא כמ"ש התוס' בבכורות ובפרק יש נוחלין ועיין מש"ל ס"ס פ"ה. משא"כ כשהוא חייב לאחר והוא חייב לאחר והוא באופן דלא שייך ביה דר"ן א"כ ליכא לאותו ב"ח שעבודא עליו כלל דראוי לא משתעבד כלל ואין לו שום שעבוד על מה שחייב לו ועיין רשב"א סוף קידושין דזולת ר"נ אפילו כתב לו מטלטלין וקרקע דגובה מיתמי דמשתעבדי רק ל"ל קלא מן הלוה אינו גובה דלא משתעבד כלל דה"ל ראוי ע"ש ולכך אין לו יד לפרוע ולכך יכול לתובעו ממנו. אך כן י"ל בבעה"ת ובמחבר אבל בטור א"א לומר כן דהא הוא ס"ל פורע חוב של חבירו שלא מדעתו חייב הוא להחזירן לו וא"כ איך לא נפטר המשלח ממלוה שלו הא יאמר פרעתי לחוב שלך דקמודה בו וחייב אתה לשלם לי. ולכן נראה דיש לדקדק למה לא כתבו דמלוה חוזר על המשלח והמשלח על השליח אלא ברור שאם המשלח מרוצה לכך אין למלוה תביעה עליו הן מכח הנ"ל דהרי יכול לתפוס שלו בשביל ב"ח שלו כמ"ש כאן ומכ"ש לטור דפורע חובו חייב. רק מ"ש הטור דכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר המשלח מהחוב הכוונה חובו לא פקע ואם יחזור המלוה עליו יכול לומר לו אתה חייב לי למול זה מה שפרעתי בשבילך וא"כ כל אחד יש לו חוב על חבירו וקי"ל זה גובה וזה גובה ועיין לעיל סי' פ"ה באריכות כמה נ"מ בזה וא"כ זה דנתן לשליח לפרוע למלוה שלו והשליח החזיקו לעצמו עדיין לא נתקיים צווי המשלח וכוונתו דרצונו לצאת ידי חוב נגד המלוה ולא להיות אצלו עבד לוה ועדיין הוא אצלו דקי"ל זה גובה וזה גובה וא"כ הרשות בידו לכוף לשליח להחזיר לו מעותיו דהא לא קיים עדיין רצונו וא"כ המעות עדיין בחזקתו כמקדם כי לא גמר שליחתו ויכול לחזור בו ולומר החזר לי מעותי ומה לי במה שאתה יש לך תביעה בו אני לא משעבד לך דלא שייך דר"ן והמעות עדיין שלי תן לי מעותי להחזרה וזהו שדייק הטור שכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר כו' וא"כ עדיין לא נתקיים שליחתו דאלו נפטר הוה מקיים שליחתו וא"א לחזור משא"כ דלא נפטר א"כ יכול לחזור בו וזהו הכל ברצון המשלח וא"ש ולק"מ. וזהו באמת נראה ברור לדינא והכל נכון. והפרישה תי' דכאן אית ליה נכסים רק הם במד"ה ולכך שייך ביה מדר"ן וזהו דוחק נגד כוונת הב"י ונגד הסמ"ע גופיה דהקשה מן פורע חוב שלא מדעתו והש"ך תי' דלקמן איירי כשנתנו לשליח לא ידע דיש למלוה שלו נכסים והוא ט"ס דאדרבא פשיטא דמשתעבד ליה לכך צ"ל דכאן איירי דלא ידע ואין בזה ממש ולענ"ד נראה כמ"ש:

לא זכה והרי הוא כאלו עדיין ביד הלוה ויש לכל המלוים זכיה בו מבלי הבדל ואע"ג דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ה"מ כשאמר לו הלוה זכי לו או שאין חב לאחרים אבל בלא"ה לא דאין לו יד לזכות לזה ולחוב לזה סמ"ע:

שכל התופס וכו' ואפילו הוא אצלו בפקדון א"י ג"כ לתפוס בשביל אחד במקום שחב לאחרים דהרי הוא כמונח ברשות הלוה עיין כה"ג:

ואפילו עשהו שליח דעת מהר"א ששון בתשובה דיוכל המוחזק לומר קים לי כרש"י דבעשהו שליח מהני והש"ך מחלק בין שכרו ללא שכרו ואני העליתי בתומים דאין חילוק ולעולם לא זכה ואף רש"י לא אמרו אלא בס"ד לא למסקנא גם העליתי דנראה מסתימת הפוסקים דאפילו היה אצל בעל הבית פועל ותפס משל לוה לא מהני לגבי חוב הואיל ולית ליה לפועל אצל הלוה כלום עיין שם:

הרשאה ודעת הב"ח דבהרשאה יכול לתפוס והש"ך חולק ואני בתומים כתבתי דנראין דברי הב"ח בהרשאה דמהני מדינא כדלקמן סי' קכ"ב אבל במה דלא מהני מדינא רק מכח תקנה ושליח שוי' חד דינא אית ליה כמו שליח.

אם הלוה חייב דעת הסמ"ע דאם חייב לתופס מאה והוא תופס בשביל אחר מאתים לאותו מנה השנית לא מהני תפיסתו דהא לא מצי לתפוס יותר מכדי חובו ומכ"ש אם באמת תפס לחובו ומבקש לתפוס הנשאר בשביל חבירו והש"ך השיג והסכים הואיל יש לו יד במקצת יש לו יד בכולו ואני בתומים הבאתי ראיה ברורה לדברי הסמ"ע ומני' אין לזוז וכ"כ המ"ב וכה"ג.

זכה בתפיסתו נראה דוקא באומר לו זכה לי או שתופס מעצמו בלי ידיעת המלוה דזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר לו המלוה לך ותפס והביא לי או טול לי א"כ מגרע גרע דגלי דעתו דאין רצונו שיזכה לו ולכך לא זכה וכה"ג אמרי' גבי מציאה ועיי' לקמן סימן רס"ט ס"ו וכך הוא בגמ' וה"ה הכ' ופשוט ועיין תומים סק"א:

אם הלוה כו' דכשהלוה מרוצה לזכות לא שייך תופס לב"ח כו' וכ' הסמ"ע בס"ק ב' ראובן ששלח שליח ליקח מגוי יין בשביל חובו והלך שליח ומשך היין והוליכו בעגלה לעיר ונתנו לשמעון שהיה הגוי ג"כ חייב לו זכה שמעון ביין ואין לראובן טענה. והן דברי רי"ו נתיב כ"ב ועיין תומים דהמחבר שהשמיטהו יפה עשה דלא קיי"ל לדינא וזכה ראובן בו תיכף ומוציאן מיד שמעון בלי פקפוק ע"ש מילתא בטעמא:

לפלוני יהיה מי שיהיה הן ב"ח שלו או איש אחר ואפילו מתנה ולכך נאמר או תן רצה לומר למאן דא"ל לקמן סימן רכ"ה דבמתנה תן כזכי אבל למ"ד דלא הוי כזכי צ"ל זכה להדיא:

כגון שהוא גברא ובזמן הזה דמטלטלין דיתמי משתעבדי א"י לתפוס משל חולה נוטה למות כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו דמה נ"מ דמ"מ משתעבדי ואי יתומים מפסדי מטלטלין ויש חשש שימכרו או יבריחו כתבתי בתומים דתליא במחלוקת הרי"ף ורא"ש דלרי"ף דס"ל דהך דמצי לתפוס תקנתא א"א לתפוס בשל יתומים דה"ל תקנתא לתקנתא ולדעת הרא"ש דה"ל דינא יכול לתפוס בשל יתומים.

דיכול השתא לקיימו ואי דצריך לישבע בשטרו קובעים זמן מתי יבא בעל השטר וישבע על שטרו סמ"ע.

ולא מצי למימר קבעו לי זמן רק הנתבע נשבע שכן הוא כדבריו ומחזיר לו מה דתפיס ממנו סמ"ע:

חייב באחריותו וכתב הסמ"ע דמ"מ אם יבא המלוה לתובעו ללוה שלו אין רשות ביד הלוה לדחותו ולומר זה תפס בשבילך כי יאמר המלוה מה לי ולו מי צוהו לעשות לו כך אני תובע אותך שאתה לוה שלי ולך אח"כ ותובע אותו והב"ח חולק וכתב הואיל דהוא איירי במקום פסידא דמלוה והוא מהתקנה כמו שכתב הרי"ף א"כ כך היה תקנה שיוכל לתפוס אבל לעומת זה היה התקנה דע"י תפיסתו נפטר הלוה. ואמת לשון ב"ע משמע כהב"ח אבל מ"מ לדינא העיקר כסמ"ע ואנה מצינו תקנה זו בש"ס וכי נחדש תקנה זו מלבינו:

וי"א דאינו חייב כו' כך הוציאה מדברי הרא"ש דכתב דיאמר הנתפס לתופס או קבל עליך אחריות או החזר לי מה שתפסת ש"מ דסתמא לאו חייב באחריות דאל"כ מה צורך לקבל אחריות ועיין תומים דכתבתי דנראה עיקר כדיעה זו דגם רמב"ם ובעה"ת מסכימים לדעת זו ודלא כב"ח דפסק עיקר כדעת העיטור:

אחריות בפירוש זהו דעת הרב המחבר בבדק הבית וכמ"ש הש"ך דהרא"ש מודה לעיטור דמתחייב באחריות רק מ"מ יכול הנתפס לכוף לתופס קבל עליך בפירוש אחריות ולכך לא כתוב וי"א בלשון מחבר דהוא לדעתו הכל דעה אחת אמנם הרמ"א לא ס"ל ודעתו דרא"ש חולק.

בפירוש היינו שיקבל עליו בשטר כ"כ הש"ך או י"ל אף דמתחייב באחריות אינו חל שעבודו רק משעת אונסין כדקי"ל בשומרים דאינו מתחייב רק משעת אונסין אבל כשמקבל על עצמו מעת הקבלה חל שעבודו ומאז נתחייב גם י"ל אף דמעצמו חייב באחריות היינו אחריות אונסין אבל אם הוזלו המטלטלין שתפס אינו באחריותו אבל יכול הנתבע לטעון או החזר לי ואמכרן כפי שער היוקר או קבל על עצמך יוקרא וזולא ג"כ והדין עמו כיון דתפס שלא ברשות וא"כ אין כאן מחלוקת בין עיטור ורא"ש:

נפקד שתפס כו' אפילו ליכא פסידא כלל רק הואיל הוא בידו יכול לתופסו בשביל מלוה של המפקיד ובלא"ה משתעבד למלוה של המפקיד מדר"ן ועיין תומים דנראה דמלוה כבר הגיע זמן לפרוע אבל בתוך זמן לכ"ע א"י לתפוס:

אם אין ב"ח כאן כו' ודעת הב"ח דבמקום פסידא רק דלא ביקש לקבל אחריות ולכך הוצרך להחזיר מ"מ אינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכו' וצ"ע כי לא כן דעת מהרש"ל כמ"ש הב"ח ולא מסתבר:

ואם מסרו כו' עיין תומים דהעליתי אם לית ליה נכסי ללוה דמשתעבד ליה מדר"ן אף לכתחילה יכול ליתנם למלוה שלו דהא משתעבד מדר"ן אבל אי אית ליה נכסים אין לו לכתחילה למסור אבל אי מסר אין למפקיד טענה עליו כלל:

דהא אף אם היה מחזירו כו' אע"ג דה"ל פורע חוב של חבירו שלא מדעתו ומדר"ן לא שייך כאן כיון דאית ליה נכסי צריך לומר ה"מ כשבא להוציא מיד הלוה יכול לדחותו מי צוה לך לפרוע משא"כ כשהוא מוחזק ועיין לקמן סימן קכ"ח בהגה: ועיין תומים דכתבתי ישוב דלא תקשה מכאן למ"ש המחבר סימן קכ"ה ס"ג ע"ש:

סעיף א' ואפי' עשאו שליח נ"ב הנה כדעת רש"י דבעשאו שליח יכול לתפוס ע' בב"ק ד"ע בסוגיא דלא כתבינן אורכתא וכו' ?שם מוכח מפרש"י דאף בעשאו שליח הוי תופס לבע"ח ולא מהני. ודבריו סתרי אהדדי. ודוחק לחלק דדוקא באמר לו בפי' לתפוס אז מהני תפיסתו אבל בעשאו שליח רק לגבות ולא לתפוס מודה רש"י דל"מ דזה דוחק וצ"ע וע' מ"ש בתשובתי ליו"ד ה' בכור במהדורא ה' סימן ע"ז בתשובתי לק' סקאלי. שם כתבתי ליישב דעת רש"י בעז"ה. בדברים נכונים ודוק: והנה בדין תופס לבע"ח כתבתי קצת בתשובתי לאה"ע מהד' זיין סי' נ"ט ע"ש מ"ש דרך אגב השייך לכאן. ומ"ש כאן ואפי' עשאו שליח והוא דעת רש"י וע' בחיבורי ליו"ד מהדורא ה' מה שכתבתי בישוב שיטת רש"י ע"ש ודוק: