שולחן ערוך, חושן משפט קצ״ח: דין קניית מטלטלין איזה במשיכ' ואיזה במסירה ומה דינו במעות שבידו. ובו טו סעיפים: – עם 18 מפרשים

דין קניית מטלטלין איזה במשיכ' ואיזה במסירה ומה דינו במעות שבידו. ובו טו סעיפים:
דבר תורה מעות קונות אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה (וכיון שמשך או הגביה קנה אע"פ שלא נתן המעות) (טור) כיצד המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהם ועשה מהם טעון גדול שאי אפשר להגביהו אינו נקנה במשיכה שהרי אפשר להתירו ולהגביהו עץ עץ אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלים או של שקדים וכיוצא בהם שאין אחד יכול להגביהו הרי זה נקנה במשיכ' (ויש חולקין וסבירא להו דאפי' בעצי' נקנה במשיכ' הואיל ואיכא טורח להתיר ולהגביה) וע"ל סי' ר' סעיף ז' בדין משיכה והגבהה (טור):

הגבהה י"א שצריך להגביה ג' טפחים ויש אומרים דסגי בהגבהת טפח:

משיכה שאמרו צריך שימשוך החפץ כולו ויוציאנו מכל המקום שהוא בו:

דברים שאין דרכם להגביהם אי אגבהינו קנה:

ולמה תקנו חכמים שלא יהא מעות קונות גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שתפול דליקה וישרף או יבואו לסטים ויטלוהו ואם היה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר העמידוהו על דין תורה שהרי מצוי הוא אצל ביתו ויכול להציל וכן השוכר המקום שאותם המטלטלים הנמכרים מונחים בו בא' מדרכי קניית השכירות שנתבארו בסי' קצ"ה [סעיף ט'] קנה המטלטלים שבו ואין שום א' מהם יכול לחזור בו והוא שתהא חצר המשתמרת לדעת השוכר או שהוא עומד בצד המקום ההוא: הגה וי"א דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה נקנו במעות (הגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב) וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו קנו (ב"י):

י"א דשכירות המטלטלים נקנה בכסף דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליי' דכיון שהגוף שלו טרח ומציל:

הספינה הואיל וא"א להגביה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכו' משיכה אלא נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה ואם אמר לו לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה:

מסירה זו שאמרו אין צריך שימסרנו מידו ליד לוקח אלא כיון שאחז בה הלוקח בפני המוכר או במצותו הוה ליה מסירה:

מסירה אינו קונה אלא בר"ה ובחצר שאינה של שניהם (והכניסה שם שלא ברשות בעל החצר) ומשיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם והגבהה קונה בכל מקום: הגה אמר ליה המוכר לקנות במסירה או במשיכה במקום שאין קונין לא מהני ולא קנה (ר"ן פ"ק דקידושין):

לפיכך אם היתה הספינה עומדת בר"ה או בחצר שאינה של שניהם והקפיד המוכר ואמר ליה משוך וקנה צריך למשכה כולה ושיוציאנה מאותו רשות שאין משיכה קונה בו ויכניסנה לרשות שהמשיכה קונה בו:

היתה עומדת בסימטא או בחצר שניהם אינה נקנית אלא במשיכה ולא במסירה:

היתה עומדת בר"ה ולא אמר להם המוכר כלום והלך הלוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מר"ה לסימטא אע"פ שנקנית במסירה בר"ה ומסירה אינה צריכ' שימסור לו מיד ליד אפ"ה כיון שהתחיל למשוך כבר גילה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מחזיק ותפוס בה אלא במשיכה:

י"א דספינה אינה נקנית במשיכה אלא כדרך משיכתה כגון שמונחת במים או ברקק מים שהוא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היתה ביבשה אינו קונה עד שיגביהנה:

דבר הנקנה במשיכה שהיה בר"ה או בחצר שאינה של שניהם ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצתו מר"ה או מרשות שאינה של שניהם קנה מאחר שמשכו כולו והוציאו מכל המקום שהיה בו:

הנותן דמי המטלטלים או מקצתן וחזר בו הלוקח וא"ל המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן אבל אם חזר בו המוכר ואמר ללוקח בא וטול את שלך הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו אפי' מאונסים גדולים עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בא וטול את שלך ואז אי איתנהו בעין הנך זוזי ממש דיהיב ליה לוקח פטור אבל אם הוציאם וייחד אחרים תחתיה' וקבל מי שפרע י"א שחזרו הלואה וחייב אפילו באונסים עד שיבואו לרשות לוקח ויש מי שאומר שאפי' הוציאם כיון שקבל עליו מי שפרע ונותנם לו אע"פ שלא רצה הלוקח לקבלם פטור:

תקנו. כתב הסמ"ע דנ"ל דאעפ"כ אם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו דברי תורה בתקנתן וע"ל סי' קע"ו ס"א:

להגביה. בתוס' פ״ק דב״מ דף ט' סוף ע״ב ובהגמ״ר שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפילו לא תפסו בידו וכ״ד הרא״ש שם וכ״כ ר״י נ״י ח״א אבל בתוספות פ' הגוזל (בבא קמא דף צ״ח ע״א) משמע דיש להסתפק בדבר וכ״כ בהג״א שם וז״ל ר״י מסתפק אם דוקא אדיוה כו' ע״ש ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוספות שם דחשיב הגבהה אם הוגבהו העופות ע״י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע״י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא עלייתם דוקא וע״ש ובמע״מ בב״ק כת' דלהרא״ש פשיטא ליה דלא קני כשהוגבה וכן מסקי התוספות דב״ק ודב״מ עכ״ל והמעיין בתוספות והרא״ש שם יראה שאינו כן אלא כמ״ש. עיין ביש״ש סוף חולין ודבריו צ״ע ועמ״ש בסי' רס״ט ס״ה. ש״ך:

טפח. כיון דהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו. סמ"ע:

בו. פירוש אף שהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשוך מלא ארכו של אותו הדבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי' ראשו בתחלה. שם:

יציל. וא"ת מהאי טעמא גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות טרח ומציל דלא ניחא ליה לירד בדינא ודיינא עם הלוקח ומה"ט נמי (בסימטא) [בסטימותא] קני כמ"ש בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חטיך כו' וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר ללוקח (ר"ל כשחזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא לא חיישתא שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעות הלוקח עיין בש"ך) אחר שנתן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך וי"ל דבמעות דאין בהן טרחא כ"כ ודאי יצילם המוכר והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שיהא דוקא משיכה בהדיה משום תקנת השוק שיוכלו לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ שחששו שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתיו"ט פ' הזהב:

מצוי. ר"ל אף דאין הלוקח דר באותו בית המושכר (לאפוקי מדעת מהרי"ו) מ"מ כיון דביתו הוא מצוי שם להציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יציל גם הפירות משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מצוי אצלן וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברי שעל המוכר להציל כיון שהן עדיין בידו. סמ"ע:

השוכר. וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמ"ש בסי' ר"ב וכתב הריטב"א רפ"ט דב"מ גבי כי זכי רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה כו' דמכאן נראה דחצר שאין לאדם בו רק דריסת רגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר אינו כחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחברו חצרו לכך דלאו כחצר שאולה היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה אלא כששאולה לו להשתמש בה ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל נראה דה"ה בשכירות דינא הכי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י'. ש"ך:

קנה. והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה החצר ואחר כך הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא וכמ"ש בר"ס ר"ב ע"ש. שם:

השוכר. ולדעת הי"ח בר"ס ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט וע"כ קשה על הרב שסתם כאן כהמחבר ושם הכריע כהי"ח וצ"ע. שם:

לדליקה. ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי. סמ"ע:

נקנו. והב"י ר"ס זה כתב שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכ"כ הב"ח וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר. ש"ך:

בהדיא. בין שהתנה הלוקח בין שהתנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכתכ הט"ו ר"ס ר"ז עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדין זה לא נ"ל דמה שלמד הב"י כן מסי' ק"צ ס"ח ל"ד כלל דהתם מדינא קונה כסף או שטר אלא שבמקום שכותבים שטר לא סמכא דעתיה והיכא דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג וע"ש שמביא ראיה לדבריו מהש"ס:

לרבים. פי' דאין יחיד יכול למשכה אלא צריכים רבים כדי למשכה שאז נמשכת מכחן של רבים. סמ"ע:

במסירה. פירוש כשהיא עומדת בר"ה או בחצר שאינו של שניהן שם:

כולה. היינו מלא ארכה ולמ"ש דאיירי בעומדת בר"ה או בחצר שאינה של שניהן בעינן שימשכנה מר"ה לסימטא או לחצר של שניהן ובזה סגי וא"צ עוד למשכה מלא ארכה. שם:

בסימטא. אע"ג דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר"ה מכל מקום כיון דגלי דעתיה לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ"ש בסי"ב. שם:

פקדון. פירוש כש"ח דפטור מגניבה ואבידה. שם:

מאונסים. עיין לעיל סי' ק"כ ס"ב ובהג"ה שם ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י':

א) מימרא דר' יוחנן בריש הזהב (בבא מציעא דף מ"ז ע"ב) וכדמפרש טעמא שם:

ב) מימרא בסורא מתני לה להא שמעתא וכו' ב"ב דף פ"ו ע"א:

ג) לשון הרמב"ם בפ"ג מה' מכירה ד"ב וכ' ה"ה מברייתא ואוקימת' דגמ' שם ע"ב שאני פשתן דמשמיט ודרכן הוא להתירו ולהגביהו אגד אגד וכזה פירשו רוב המפרשים ז"ל והכריחו פי' זה ע"כ וכתב הכ"מ שם נראה מדברי רבינו שהוא מפרש שאני פשתן שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביהו משום הכי אפי' הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבה' וה"ה לכל דבר שאין טורח כ"כ כשישמטנו מעט מעט ויגביהנו אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירם ולהגביהם מעט מעט נקנין במשיכה:

ד) הגהות מיי' שם פ"ב בשם רש"י שיצא מתורת לבוד מחס"א.

ה) שם בשם ר"ת כדאשכחן גבי שתופי מבואות (עירובין דף פ' ע"א) וכתבו התוס' בקידושין ריש ד' כ"ו שאם הראה מאכל לפיל והגביה המאכל למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכל קנה הפיל והביא ראיה לזה ממ"ש אי למיקנה וכו' חולין סוף דף קמ"א פי' שאם הגביהו עצמם מיראתו קנה:

ו) מימרא פלוגתא דרב ושמואל שם בב"ב סוף דף ע"ה גבי ספינה ופסקו הפוסקי' כשמואל וכדעת הרא"ש שם דה"ה שאר מטלטלין הביאו הטור בס"ח וכ"כ הג"ח שם בשם הרשב"א וכ"כ ה"ה בפ"ד דה' מכירה לדעת הרמב"ם ובשם הרמב"ן:

ז) טור שם כ"כ הרא"ש בפסקיו אהא דמשני מידי דבעי מיתנא ופי' רש"י כיס גדול מאוד ב"ב דף פ"ו ע"א:

ח) לשון רמב"ם שם דין ה' במימרא דרבי יוחנן מפורש טעם זה ב"מ דף מ"ז ע"ב:

וע"ל סי' ר"ד סעיף ב' דאפי' שא"א לו להציל חייב להחזיר:

ט) שם דין ו' וכתב ה"ה זה מבואר בגמ' (שם דמ"ט ע"ב אוקימתא דרבא אליבא דר"ש) ופסקוה בהלכו' ואמרי ואע"ג דהני מילי לר"ש אינון מדר"ש נשמע לרבנן:

י) שם דין ז' והוא מעובדא דר"ג שהיה בא בספינה וכו' ומקומו מושכר לו ב"מ דף י"א ע"ב:

כ) כלישנא קמא שם דמשני מטלטלי אגב מקרקעי הקנה דאלו מדין חצר לא קנו לפי שלא הי' משתמר לדעתם ולא היו עומדים בצדו:

ל) ר"ן ריש פ' הזהב בשם י"א מדין אם היתה עליה של לוקח מושכר למוכר וכו' דלעיל:

מ) ל' הרמב"ם שם דין ג' ממסקנא דגמ' בהמוכר את הספינה (דף ע"ו ע"ב):

נ) שם מחלוקת רבי ורבנן ופסק כרבנן דברייתא שם ובהלכות:

ס) פסק כשמואל שם דף ע"ה ע"ב:

ע) כ"כ ה"ה שם שכ"כ הרשב"א לדעת המפרשי' ז"ל שהסכימו דלא בעינן מסירה מיד ליד אלא באמירה והביא ראיות לזה.

פ) רמב"ם שם בפ"ד ד"ג וכ' ה"ה זו מימר' דאביי ורבא שם (דף פ"ד ע"ב)

כ"כ ה"ה שם בשם הרשב"א כיון שלא היה לו רשות להניח שם הרי היא להם כר"ה דאלו ברשות הרי הוא פקדון ביד בעל החצר הרי שנינו ברשות המופקדין אצלו לא קנה וכו' (שם דף פ"ה ע"א):

צ) כ"כ ה"ה שם פ"ג דין ג':

ק) גם זה שם וכ' ה"ה שם זו היא כוונת רבינו ז"ל וקצר במובן:

ר) שם שכ"כ הרב הרשב"א ז"ל בשם הרב ן' מיגש:

ש) טור סי"א בשם הר"ר יונה וכ' הסמ"ע בשם הרשב"ם דה"ה דמסירה לא מהני אלא כשמונחת במים ע"ב וכ"כ הטור סי"ב בשם ר"ו:

ת) ל' רמב"ם שם דין ד':

א) כ"פ שם ה"ה טעמא דרבינו וזהו שאמרו בסוגיא דספינה (ב"ב דף ע"ו ע"ב) משיכה בר"ה מי מהניא ופרקי' מאי עד שימשכנה מר"ה לסימטא וכו' וסובר רבינו דבמקצתה סגי אפי' לשמואל ושכן מצא לרמב"ן ז"ל בפ"ג דכתובו' בסוגי' דהיה מגרר ויוצא דף ל"א ע"ב:

ב) לשון הרמב"ם שם פ"ז ד"ג וכתב ה"ה דינים אלו לא נתבארו בגמ' בפי' וכמ"ש שם בהלכות שם בהזהב וכו' ומ"מ דברי הגאונים אני דן שהם מסכימים לדברי המחבר שהרי אמרו כשהמוכר חוזר בו וקבל עליו מי שפרע ואמר ללוקח בא וטול מעותיך שאינו חייב באחריותן וא"כ כשלוקח חוזר בו וא"ל המוכר בא וטול מעותיך כ"ש הוא שהרי קבלת מי שפרע אינה בהכרח אם המוכר לא ירצה ולא יבקש כן בב"ד וכו' ובכאן הוא אינו מאחרה בשביל קבלת מי שפרע וכו' ע"ש שהאריך:

ג) כ"כ ה"ה לפי דברי ההלכות דה"ל גביה כהלואה גמורה וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכ"כ הטור בסי' י"ז שכ"כ הרי"ף בשם רבינו האי:

ד) טור הי"ח בשם יש מחלקים וכן כתב ה"ה בסברא ראשונה בשם יש מפרשים:

ה) שם בשם הרמב"ן וכ"כ ה"ה בשם יש מי שכתב ושזה דעת הרמב"ן ז"ל:

ד"ת כו'. כר' יוחנן אע"ג דאמר רבא שם קרא ומתניתא מסייע לר"ל מ"מ סוגיא דגמ' בעירובין וחולין ושם כר"י ור' הונא שם ס"ל כוותיה וכן רבא מתרץ דבריהם ואמר אטו חליפין בשופטני עסקינן וכן אמר רבא ברפ"ד דיבמות הלכתא כר"ל בהני תלת וכן ס"ל לאמימר בע"ז ע"א ושם מסקנא דגמ' כאמימר:

וכיון שמשך כו'. ע"ז ע"א ב' ואי ס"ד משיכה כו' מתיבי הלוקח כו' ת"ש המוכר כו' ושאר מקומות:

ויש חולקין כו'. כפי' רשב"ם שם וכן לפי' ר"ח שהביאו רשב"ם והסכים הרמב"ן לפי' ר"ח ולכן לא כ' בהג"ה פשתן שנראה שהביא דעת ר"ח:

י"א כו' וי"א. עתוס' דב"ק כ"ט ב' ותוס' דעירובין ע"ט ב' ותוס' דקדושין כ"ו א' ד"ה א"נ וכ"כ הר"ן דבטפח סגי והביא ראי' מההיא דפ' המניח ופ' חלון ועוד הביא ראיה מירושלמי דפ"ג דמס' דמאי שאמר על מילתא דר"א דפ' המניח הדא אמרה מטלטלין נקנין בהפיכה מיהו טפח בעי בעירוב ותוס' דכתובות ל"א א' ד"ה נימא כו':
(ליקוט) הגבהה י"א כו'. רש"י בכתובות ל"א א' ד"ה דאי בעי כו' ועתוס' שם ד"ה דאי כו' שסתרו והקשה עליו דבידו ודאי א"צ ג"ט ועתוס' דב"ק ך"ט ב' ד"ה אלא אמר כו' ושם בכתובות ד"ה נימא כו' (ע"כ):
(ליקוט) וי"א דסגי כו'. וכ"מ במתני' דב"ב פ"ד ב' עד שיטלטלנו כו' וקא' שיטלטלנו מ' דבטילטול בעלמא סגי (ע"כ):

משיכה כו'. כמ"ש בספינה דלא כהרא"ש אלא כדעת הראב"ד והר' יונה וש"פ:

והוא שתהא כו'. כ"כ הרמב"ם כתי' הראשון שם של ההוא מרבנן ואע"ג דרב אשי פריק שם אליבא דר"פ גם ללישנא קמא צריך להאי פירוקא דהא גט אפילו בחצר המשתמרת בעינן עומד בצד שדהו. ר"ן ועבכ"מ פ"ד מה' זכייה וכ' הרמב"ן שכן מוכח סוגיא דפ"ק דקדושין מ"מ שם והיינו מ"ש שם כ"ו ב' ת"ש מעשה בר"ג כו' ת"ש עישור שאני כו' וערש"י שם ד"ה ומקומו והכי מסקנא כו' ר"ל בב"מ ונ"ל שט"ס שם:

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי פ' הזהב סוף הלכה ב' מד"ת מעות קונין כו' שלא יאמר לו חטיך כו' בר נש דיהב לחבריה עשרה דיירין א"ל אית לי גבך מאתן גריוי מן גו ביתא שרי מן גו כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אין מצוי ליפול כרם מצוי לישרף אר"י זאת אומרת ב"נ דיהיב לחבריה עשרה דינרין ע"מ דתיקום בהן מאה גריוין מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו:

וכן אם כו'. מהא דאמרינן ואם פריש כו':

י"א דשכירות כו'. עבה"ג ר"ל כיון שהגוף שלו טרח ומציל במקום דל"ל קונה כמו בעלייה מושכרת כו' וז"ש בב"ק ע"ט וב"מ צ"ט מטלטלי בני שטרא כו' ופריך משטרא יותר מכספא וא"צ למה שפרש"י לענין מי שפרע:

וכן כל כו'. רמב"ם ולמד מספינה מטעם הנ"ל וכ"כ הרשב"א כל שאינה נמשכת אלא לרבים ה"ה כספינה:

מסירה זו כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ מאי לשון מוסירה כאדם שמוסר כו' ושם מאן קמסר ליה דליקני ל"ד מיד ליד אלא כמש"ו וראיה ממ"ש בב"ב שם אי דא"ל לך חזק כו' כ"פ היכא דא"ל כו' ואי מסר ליה מיד ליד היאך אפשר לומר קפיד הא הוא עצמו מסר לו וביטל הקפדתו ועוד מאי לך תא חזק הל"ל וכן לשון אחזה בטלפים כו' מ' מעצמו:

בפני כו' או. כמ"ש בפ"ג דב"ב ופ"ה דב"ק לענין חזקה ומשיכה בפניו אצ"ל כו' אלא שכאן בלא"ה לא קני אף במציאה כמ"ש מאן מסר כלומר מאן אמר וצוה לו ועתוס' בקדושין שם:

והכניסה שם שלא כו'. כמ"ש בב"ק מ"ח א' אמרי ברשות ה"ל כו' וערש"י שם:

א"ל המוכר כו'. ממ"ש בב"ב שם ותו משיכה ברה"ר מי כו' מאי עד כו' ואע"ג דאוקים שם דא"ל לך משוך וקני וכ' הר"ן ול"ד למ"ש שם פ"ו א' התם דא"ל דליקני דשם כמו שפי' רשב"ם התם כו' וז"ש בקדושין שם פיל לר"ש במה יקנה ולא קאמר בדפריש וכ' ול"ד למ"ש ואם פריש פרוש דשם כסף קונה מדינא אלא דלא סמכא דעתא עד שיכתוב את השטר הלכך אי פריש סמכא דעתא וזה סותר למ"ש בהג"ה ס"ה וכן אם כו' ועש"ך שם:

לפיכך כו'. גמ' בב"ב שם:

היתה כו'. שם כנ"ל:
(ליקוט) היתה כו'. מדקא' שם והגבהה קונה בכ"מ מפשטא מ' דקאי אהני דסליק מינה מ' הא אינהו לא קנה אלא כמש"ש (ע"כ):

היתה כו' אפ"ה כו'. כמ"ש בפ"א דב"מ כיון דנפל גלי דעתי' כו' וז"ש משיכה אינה קונה בר"ה אע"ג דסתם משיכה אוחזה בידה:

י"א כו'. ערשב"ם שם עו ב' ד"ה ל"ק הא כו' ומשום משיכה קאמר דאמרי' משום דר"ה הא ל"ק במשיכה אלא במסירה ולכך פי' שיש שם מים ועיטור דלא כסמ"ע וטעמו משום דאין דרך למשוך הספינה בלא מים ובמקח וממכר צריך לקנות כדרך שב"א קונין כמ"ש בפ"א דב"מ וע"ל סי' קצז ס"ה ובסמ"ע שם ה"ק יב:

דבר כו' מאחר כו'. כמ"ש בב"ב שם עד שימשכנה מר"ה לסמטא ובכתובות ל"א היה מגרר כו' ודאפקיה להיכא כו' ל"צ כו' ומדאמרי' איסור שבת וגניבה באין כאחד אלמא מיד שמוציא את כולו לשם קנה:

מאחר שמשכו כולו והוציאו כו'. כמ"ש בפ"י דשבת וע' רש"י שם צב א' ד"ה בנסכא כו':

הנותן כו'. ב"ב מט א' וכ' הרי"ף בשם הגאון דלא קי"ל כעובדא קמייתא אלא כמ"ש ההוא מרבנן שם דלא היו דברים מעולם דכ"כ דלא קביל מי שפרע ל"ל לקבולי הזוזי והוי בהלואה דחייב אפי' באונסים כמ"ש בפ"ד דב"ב ופ"ב דקדושין ולמד משם הרמב"ם דדוקא שהמוכר חוזר בו אבל כשהלוקח חוזר בו וא"ל המוכר שקול זיזך כיון דא"צ לקבולי מי שפרע קיימא דינא דגמ' ואמר כמו פקדון מ' דהוי כש"ח ואע"ג דבגמ' קאמר דאף כש"ח לא הוי היינו לרבא דס"ל כר"ל דאסור להשתמש בדמי אכן לדידן הוי ש"ח ועתוס' שם ד"ה אלא כו':
(ליקוט) הנותן כו' כמו פקדון כו'. ואף דבשואל חייב הואיל וכבר נהנה משא"כ כאן הואיל ולא נהנה עדיין וערש"י פ"א א' ד"ה נאנסו כו' וד"ה בחזירה כו' ומהו נשיאת כו' אבל בלא"ה לא אע"ג שהיה מתחלה לוקח אבל פיקדון מיהא הוי כמו טול את שלך דהא מתחלה יכול להוציאו וערא"ש שם פ"ד סי"ג אין לפרש כו' ומיהו יש לחלק ובתחלה שכ' אין לפרש כו' הוא כתי' הראשון בתוס' שם מג א' בד"ה מאי כו' וי"ל דאע"ג כו' אבל אח"כ כ' ומיהו כו' כתי' השני שם וע"ל דלר"י כו' וכ"ד הרי"ף והגאון שם (ע"כ):

אפי' מאונסים כו'. כמו במלוה ועבפ"ד דב"ב ע' ב' ובפ"ב דקדושין:

אבל כו' י"א כו' וי"א כו'. מ"מ. וע"ל סי' קכ ס"ב. ועיקרו של דין הגאון למד ממ"ש בפ"ה דב"מ פוסק עמו על הגדיש כו' אלמא דאית ליה רשות לאשתמוטי בגווה דאל"כ מה מרויח בהקדמת מעות וכיון דיכול להשתמש ה"ל שואל אע"ג דלא אשתמש כמ"ש בפ"ב דב"מ לענין אבידה ואע"ג דשם ספ"ג קי"ל כר"ן דאמר נאנסו לא כבר כ' הרא"ש שם בשם הראב"ד דבפקדון ירא להשתמש משא"כ כאן דאדעתא דהכי נתנו לו ועוד דלר"י דאמר דתקנו משיכה משום שמא יאמר הא במעות ג"כ יאמר נשרפו כו' אלא דע"כ חייב עלייהו כיון דיכול להשתמש בהן ועתוס' שם מג א' ד"ה מאי ועי"ל דלר"י כו' ובזה א"צ לדחוקי מ"ש שם וי"ל כגון שפירש כו' א"נ כו' אבל לר"ל צ"ל כן ועוד דלר' יוחנן ע"כ צ"ל מ"ש שם נתנה לספר מעל בספר ישראל ועתוס' שם מח א' ד"ה בלן וי"ל דר"י מוקי כו' וכן קי"ל דמשיכה בעכו"ם קונה ורבא בעובדא דשומשמי שם לטעמיה דאמר מתניתא מסייע לר"ל דנתנה לספר ישראל לא מעל וע"כ ל"ל רשות לאשתמוטי בגווה דאל"כ מעל אפי' לא נשתמש בסוף המפקיד שם מאי אריא הוציא כו' ואפי' לר"ן שם מודה בכה"ג כמש"ל בשם הראב"ד וכיון דל"ל רשות לאשתמושי בגווה אפי' ש"ש לא הוי אף קודם שחזר כמ"ש שם ובפ"ב לענין אבידה דאף לרב יוסף דוקא משום פרוטה דרב יוסף הלא"ה לא וז"ש תוס' שם מט ח' ד"ה אלא כו' מדלא הוי ש"ש ושם מג א' כ' ועי"ל דלר"י כו' אלא דשם הוא לרבא כנ"ל אבל לדידן דקי"ל כר' יוחנן לא קי"ל כהאי עובדא דרבא מכ"ש ללישנא בתרא דלישנא קמא להד"ם כנ"ל ואף לאחר שאמר שקול זוזך ואמרי' טול את שלך ש"ח ואף בשואל כמ"ש שם פ"א א' א"ד אר"נ ב"פ אף אנן כו' ואף לדיחוייא שם לא טול כו' מ"מ בטול כולהו מודו דלא הוי אלא ש"ח ובשואל הוי ש"ש כמש"ש הואיל כו' אבל כאן שלא נהנה עדיין הוי ש"ח ועמ"ש בסי' ק"כ ס"ב ומ"ש למטה הא אמרי' שם דוקא לאחר שאילתה שכלתה שמירתו אבל כ"ז שלא כלתה שמירתו חייב כמ"ש שם הונא מר כו' ומשני כו' וה"נ כיון שא"י לחזור עד שיקבל מי שפרע כמו בתוך זמנו דמי ואף בפקדון תוך זמנו חייב כמ"ש הראב"ד על הא דפ"ק דקדושין מ"ד התם בתורת פקדון דבתוך זמן מיירי וז"ש הרמב"ם שאם לוקח חוזר בו דהוי ש"ח כיון דא"צ לקבל כנ"ל ואף שמגמ' שם מ' דאף ש"ח לא הוי היינו לשיטתו של רבא דאף מעיקרא לא הוי ש"ש כנ"ל. וכן לאחר שקבל מי שפרע ואמר טול את שלך הוי ג"כ רק ש"ח וז"ש עד שיקבל כו' ויאמר כו' וכ"ז שלא הוציאן אבל בהוציאן לכ"ע הוי הלואה גביה כמ"ש הרי"ף שם דאע"ג דהוי פקדון גביה ואנפיקינון קמו ליה ברשותיה וה"ל הלואה גביה כו' וכ"כ בס"פ המפקיד והלכתא כר"ן היכא דלא אשתמש בהו אבל אשתמש בהו ה"ל הלואה גביה כו' וכ"מ שם בגמ' ובפ"ב שם ובזה לא מהני טול את שלך אף לאחר מי שפרע דדוקא גבי שומרין אפי' שואל דפקדון ברשותא דמרא איתא ויכול להקדישו וכן אין השואל רשאי להשאיל וכיון שמסלק שמירתו פטור אבל מלוה להוצאה נתנה ודידיה נינהו וכ"כ הרי"ף שם ושם ובמה זכה המלוה בהן כיון שלא נתן לו עדיין וע"כ ל"פ הפוסקים מסוגיא דגמ' דגטין אלא בנתינה בע"כ אם הוי נתינה וקי"ל כלישנא בתרא דהוי נתינה ואף ללישנא קמא מודה בהלואה דהוי נתינה כמ"ש תוס' שם מהא דהלוהו ביישוב כו' וכן בתוספתא פ' הגוזל מי שבא בדרך וראה אנס בא כנגדו וא"ל טול את אלו שאני חייב לך אם קיבל עליו פטור וא"ל חייב דוקא משום אנס אבל בלא"ה פטור בכל ענין וז"ש. אבל אם הוציאם כו' י"א כו' וס' האחרונה אף שמ' מדברי המ"מ והטור דפליגי מ"מ נראה דאין כאן מחלוקת כמ"ש כיון שקיבל כו' ונותנם כו' ובזה אף ס' ראשונה מודה אלא לפי שאין נזכר זה בדבריהם להדיא ואפשר שסוברים כלישנא קמא כ' בלשון וי"א אבל לפי מש"ל דקי"ל דנתינה בע"כ הוי נתינה אין כאן מחלוקת לדינא וכ"ז שלא נתן ג"כ כ"ע מודים דחייב לא מיבעיא בגניבה ואבידה דאף שואל חייב כמ"ש שם מסתברא פטור כו' אלא אף באונסין כנ"ל ובפ"ט דב"ק ובספ"א דגטין דאף לאחר שיצאו מידו ושלח חייב באחריות ומ' אף באונסין דקאמר סתם חייב וכמ"ש בשואל א"ל שואל כו' חייב כו' וקאמר ל"ש אלא בתוך ימי שאילתה ובמלוה שם ושם מ' אף לאח"ז הלואה משא"כ ברישא דאף ש"ש לא הוי ול"ד לשואל דקא' הואיל ונהנה מהני משא"כ כאן דלא נהנה שלא הוציאן ועמש"ל סי' ק"כ ס"ב:

סמ"ע סק"ט כיון שהם עדיין בידו. נ"ב סברא זו לא שייכא היכא שהפירו' ברשות אחר ומדברי הרמב"ן בחידושיו למס' גיטין דף למ"ד ע"ב ד"ה כור מעשר מבואר דאף היכא שהפירות בצד אחר אין כסף קונה וכן אף שהוא ברשות הלוקח ומדכתב שם דבריו על דברי רש"י שכ' בזה"ל דאימת קני' האי לוי דליקני' ניהליה בקבלת מעות כו' נראה דאזיל לשיטת המ"ד דד"ת מעות קונות ורק משום גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטך בעליה אין מעות קונות וא"כ צ"ע למה לא יקנה הכסף כשהפירו' ברשו' הלוקח בחצר שאינה משתמרת דהא מה בנך שאינה משתמרת הא לא צריך חצר בכסף לחוד קונה היכא דלא שייך שיאמר נשרפו חיטך בעליה ויעוין בתו' הר"י במג"ש במסכת שבועו' דף מ"ח ע"א ד"ה ועוד דכד מעיינ' בה כו'. מדבריו שם נלמד ב' דינים אחד דמעות אינו קונה אף בגוונא שהלוקח משך המטלטלין ברה"ר והוא מצוי אצלם שם. ב' כ"ז שאין המוכר מחזיר המעית לאו כל כמיני' להמוכר למיהדר ביה אלא עד דמיהדר ליה דיליה ומקבל עליו מי שפרע והיוצא מזה דהיכא שיש הכחשה שהלוקח טוען שכבר נתן המעות להמוכר והמוכר טוען שלא קיבל עדיין המעות הוי כהכחשה גוף הקנין שלפי טעות הלוקח שכבר נתן המעות קונה בגוף המטלטלין דהא אין המוכר מחזיר לו מעות דהא כופר בהם ובכה"ג נשאר קנין מעות ולא תקנו חז"ל שלא יהיה קנין במעות רק היכא שהמוכר מחזיר המעות:

ש"ך ו' דמכאן נראה דחצר דאין לאדם בו. נ"ב יעוין חי' ריטב"א לב"מ המובא בא"ז בדף ט' ע"ב בד"ה וז"ל הריטב"א אלא ימשוך בהמה כו' יעו"ש:

סעי' א (שלא יקנו המטלטלים) בשו"ת מוהר"ם אלשיך ז"ל סי' ו' כתב בפשיטות שמה שקנה רק במעות כיון שאינו קנין רק למי שפרע אינו יכול להקנות גם בקנין סודר. ואולי לא כתב כן רק להסוברים הלכה כריש לקיש ז"ל משא"כ אם מן התורה מעות קונות אולי עד אחר מי שפרע הו"ל קנין ממש וכן משמע קצת בלשון הפוסקים ז"ל בססי' קצח לגבי האחריות של המעות. אך י"ל משם המשמעות להיפך מדכ' שלכך חייב מצד שניתנו לו להוציאן והיינו מצד שמעות פקדון מותרים חייב בהם ומסתמא לא יחזור בו לקבל מי שפרע ומשקיבל מי שפרע כלתה שאילתו ושמירתו וצלע"ע. ואולי בקנין סודר מעכשיו בב"ד חשוב יכול להקנות וכוונת מוהר"ם אלשיך ז"ל רק משום דהו"ל דאי כי שמא יהי' מי שפרע ואינו שלו. ואולי כוונתו מצד שלעת עתה אינו קנין כלל וממיאון קבלת מי שפרע והלאה מאז הקנו חז"ל ללוקח אך לפי"ז כשנתאכלו המעות האיך יכול לחול הקנין למפרע ורחוק לומר שבסתם יהי' כמעכשיו מצד תקנת חז"ל כך. בנתאכלו אין גרעון קנין בלא מעכשיו אך בנאבדו באופן שפטור כגון שהי' עמו במלאכתו שייך כנ"ל. ולגבי מי שקנה ממי שקנה במעות שייך ביותר ביטול גם ע"י שנתאכלו כיון שאין ביד לוקח ראשון למכרו לשני תיכף עד אחר שימאן מוכר ראשון במי שפרע ועי"כ אין קנין לאחר זמן כשאין המעות קיימים וצל"ע בכל הנ"ל גם לגבי המעות והי' עמו במלאכתו ונאבדו שאם הקנין נפקע במי שפרע הו"ל מעות מלוה ממש ואם רק ממיאון מי שפרע והלאה הו"ל רק שומר. מסברת מוהר"ם אלשיך ז"ל הנ"ל יש מקום ללמוד לגבי קנין כסף לשיעבוד שאחד אומר תן לפלו' ויהי' משועבד לך מטלטל פ' ועל עצמו לא קיבל שום חיוב שבקנין סודר משמע שהשיעבוד חל על המטלטל כמו באפותיקו מפורש שאין חיוב כלל על הלוה ומ"מ משועבד הקרקע או המטלטל וי"ל שאינו דאי כי למפרע הוא גובה בהחלט ואולי גם לאביי ע"ה אפותיקו מפורש הי' למפרע גובה ורק משסלקו חוזר ונקנה נפקע השיעבוד מאז ולא הוזכר שיהי' גבי אפותיקו מפורש הצטרכות ב"ד חשוב וצ"ע היטב. שם (אלא בהגבהה) מגביה סחורה להבחין בה הטובה היא אחר שפסק כמו גבי מדידה פלוגתא אם קונה כיון שאינו מתכוין כ"ה בהנ"ל וגרע שהרי במדידה ויש לפניו הרבה ידע ששייך לו מה שהגבי' ובהנ"ל הרי בשעת הגבהה לא ידע כלל אם ייטב בעיניו לבחור בו. אחד מכר לחבירו חביות דבש שלא הי' בבית הקונה ולא הי' תקיעת כף רק מעות ואח"כ לוה ממנו הדבש על מנת לשלם לו דבש כי בדבש יצא השער וכתב הש"כ ע"ה שא"צ לידע בכמה השער רק שעתה רוצה לחזור בו מהמקח צ"ע אם שייך החלטת המקח ע"י ההלואה יותר מלמי שפרע. נהי שעתה אין על מה לחול החזרה מהמקח הרי א"צ כלל חזרה כיון שלא חל המקח בהחלט וע"י ההלואה לא הי' רק מה שעשה משיכה לצורך עצמו ולא לצורך קיום המקח. ומצד שאמר על עצמו לשון התחייבות אין החלטיות החיוב שיחול על מה שאינו חיוב ע"פ שורת הדין כי אם ע"י אמירת אתם עידי או בשטר כמ"ש בסי' מ'. לזאת נראה נוטה בהחלט שאין שום חיוב על הלוה לשלם בדבש ולא במעות כפי שער הדבש רק שהמעשה הי' שכבר פרע בדבש ואח"כ רצה לחזור בו ובכה"ג פשוט שאינו יכול לחזור בו שאפי' כי טרח וקנה אדעתא דליקו בהימנותא קנה מכ"ש שכבר פרע כפי נאמנות המקח שהי' ביניהם:

סעי' ב (וי"א דסגי בהגבהת טפח) א' קנה מחברו ג' שמושין ונתן הכסף וחירזם בחוט מעל השלחן וזרקם לארץ והמוכר אמר לו הנח לפני וכשבא אח"כ הלוקח אמר המוכר שנגנבו ולא עשו תקיעת כף. אך עכ"ז קנה בהגבהה גם שאינם זוכרים אם הי' הגבהה ג' טפחים או טפח א' או פחות מטפח. הנה נראה דהלכה כדיעה בתרא בסי' קצח סעי' ב' שכ"ה בסמ"ע סי' רג סקי"ט דדיעה בתרא עיקר וכמ"ש במק"ח בזה ובפרט בזה שרבינו תם ע"ה הוא בתרא נגד רש"י ע"ה ונראה שהוקבעה הלכה כוותי' ע' פרמ"ג יו"ד בהקדמה וגם שהי' ספק אם הי' הגבהה גם טפח ותפיסה ברשות מהני גם אחר שנולד הספק נגד חזקת מרא קמא (לפי הנראה הי' הלוקח מוחזק ברשות נגד המוכר מצד אחר) עכ"ז להסוברים שמוציאין ע"י חזקת מרא קמא בצירוף ספק ספיקא מיד מוחזק ע' בקונטרס תקפו כהן בחורו"ת הרי יש כאן ספק ספיקא שאולי הלכה דכסף קונה. ואולי הי' הגבהה טפח ויד קונה גם שלא מדעתו כמו חצר המשתמר. אך הנה יש בזה הכרעה גמורה שהוא קנין ודחי שגם שבתוס' ב"ק צח א' יש ב' תירוצים אי אדיי' אדויי לא קנה רק כשלא הי' בידו וכשהי' בידו קנה בדרך הורדה צ"כ לחד תירוץ מ"מ כבר יש הכרעה בין שני תירוצים הללו בהרא"ש ע"ה רפ"ק דב"מ גבי מצי לנתוקי ע"ש ופסק דקנה גם דרך הורדה כל שהי' בידו. ואם כן הי' בנדון דידן הקנאה גמורה ולכאורה הי' פתחון פה לומר שזה כשומר שכר מצד שהמוכר הי' לו ריוח בעסק זה וכעין אומנים. אך לפימ"ש הסמ"ע ע"ה רסי' ש"ו פשיטא דלא עדיף מוכר משכיר יום ע"ש. וג"כ לפמ"ש הש"כ ע"ה שם אין דבריו נוגעים לגבי מוכר וגם גבי אומן קי"ל דכשאמר גמרתי' הו"ל שומר חנם. וכ"ה בנדון דידן שאחר שהי' בידו אחר הקנין הפקיד אח"כ. ומצד השבועה עשיתי פשר ברצונם:

סעי' ח בהגה (דליכא למיחש לדליקה) מ"ש בסי' קצח פלוגתא אי היכא דל"ש חשש נשרפו חטיך בעלי' מעות קונות. הי' מקום שבמכירת פרה חולבת שהחלב שייך להמוכר עד שיטלנה לביתו שבזה כנראה דהוה המוכר כשואל על הפרה עד שימסרנה ליד הלוקח שהרי כל ההנאה שלו וכמו שואל פרה חולבת וגם דאיכא מזונות ומה דבעי נטירותא אמרו חז"ל דרוב ההנאה שלו והוה שואל כבר"פ השואל ע"ש. וכן פרה חורשת וכל היום יחרוש החורש המוכר בה עד שימסרנה ליד הלוקח שבזה כנראה שמוכר ההוא כשואל עד שיגיע המכר ליד הלוקח. א"כ הרי בכה"ג ל"ש נשרפו חטיך בעלי' כיון שחייב באונסין ויש מקום לומר שמעות קונות בכה"ג לדיעה ההיא אך יש מקום לומר דמ"מ שייך טענת אונס דמתה מחמת מלאכה ובלא"ה כ"ע מודו דשייך בכמה מילי בזה לא פלוג וצלע"ע:

דבר תורה מעות קונות. כתבו תוס' פ' השוכר (דף מ"ד) דהיכא דליכא כסף ודאי אליב' דכ"ע משיכה קונה דאל"כ מציא' ומתנה במה יקנה מן התור' וע"ש ובשט' מקובצת פ' הזהב כ' בשם הרמב"ן דגם מתנה אינו נקנה אלא בחליפין או בחצירו או באגם ע"ש. ותמיהני דכיון דחצירו אינו אלא מטעם יד או מתורת שליחות וכיון דידו ממש אינו קונה לו למ"ד מעות קונה מאי עדיפ' דחצר וכן למ"ד משום שליחות נמי מודה היכא דלא שייך ביה ידו דלא מהני חצר וכמו שמבואר אצלינו בסי' ר' סק"א ע"ש וצ"ע:

וכן השוכר מקום. כ' הש"ך ז"ל והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל שניהן כאחד לא וכמ"ש בסי' ר"ב עכ"ל ודבריו תמוהין דהא אמרינן בהדי' ר"פ הזורק חציר' מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' חצירה וגיטה באין כאחד וכמו בעבד דגיטו וידו באין כאחד ע"ש. ואפשר דגבי גט דחצר דאיתתא מדין יד אתרבי וכדאי' פ"ק דמציעא (דף י"ב) התם דגיטה וידה באין כאחת אבל חצר דגבר' דהוא מתורת שליחו' לא אמרינן חצרו ומתנתו באין כאחד. אמנם בפ"ק דמציע' שם בעובד' דר"ג וזקנים כו' ומקומו מושכר לו ופריך וכי ר"ג וזקנים בצד חצר עומדין כו' אמר רב פפא דעת אחרת מקנה אותו שאני וע"ש ומבואר גם בחצר דשליחות דבאין כאחד וליכא למימר שבתחל' הקנה להם חצר ואח"כ נתן המעשרות דהתם ע"כ בבת אחת מיירי דהקש' שם במרדכי בהאי דמשני דעת אחרת מקנה שאני דהא כיון דס"ל טובת הנאה אינו ממון שם בסוגיא ואינו אלא הפקר א"כ היכי הוי ביה דעת אחרת ומתרץ כיון שהקנ' להם גם כן חצירו חשיבא דעת אחרת מקנה ע"ש ואי נימא דבתחלה הקנה להם חצר א"כ בשעה שנותן המתנות ליכא דעת אחרת מקנה כלל כיון דטובת הנאה אינו ממון וע"כ מיירי בחצר ומתנ' כאחד א"כ מוכח דאפי' בחצר דגברא אמרינן חצירו ומתנתו באין כאחד. אלא דמצאתי בשט' מקובצת כדברי ש"ך ע"ש בהא דתנן מצא בגל ובכותל ישן והקש' דליקני ליה חצירו לבעל הגל דז"ל ובתו' חיצונית תירצו דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאתה המציא' לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצירו ומה"ט ניחא הא דבעי בקידושין אי בעי צבורין ומאי בעי ליקני לי' חצירו אלא ש"מ דלא קני ליה חצירו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר עכ"ל וזה הוא כדברי הש"ך וכמ"ש בסי' ר"ב כ"כ בהגה' אשר"י גבי מצא בגל שם ואכתי צ"ע:

וכן אם התנו ובש"ך השיג וכתב דלא מהני תנאה אלא באתר' דכתבי שטרא כיון דמדינ' כסף קונה אלא דלא סמכ' דעתיה עד דליכתוב שטרא וכל שהתנה סמיך דעתיה אבל היכא דאינו קנין היכי מהני תנאה למשוי קנין ע"ש ועיין ב"ח וט"ז ונראין דברי הב"י והרמ"א מהאי דאמרינן ר"פ הלוקח עובר פרתו איתבי' הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהם ע"א אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמר' מעות קונות משיכה למה לי הבמ"ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כו' ומבואר דאפי' למ"ד משיכה אינו קונה בעכו"ם אפ"ה אם התנה לדון בדיני ישראל מהני ואינו אלא מצד התנאי וא"כ מוכח דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני ליה תנאה שיהיה מועיל וה"ה בקנין כסף לדידן כיון דהוי קנין בעכו"ם לדע' כמה פוסקים וכן בקרקעות ודאי כסף קונה מהני תנאה שהיה נקנה בקנינו:

אפי' מאונסין גדולים. בתוס' ר"פ המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) כתבו דלר' יוחנן דאמר דבר תורה מעו' קונו' א"כ נהי שתקנו חכמים משיכ' משום גזירה דנשרפו חיטך אבל המעות אוקמה אדאוריית' וקנה המוכר המעות אבל לריש לקיש דס"ל דבר תורה משיכה קונה אין המוכר רשאי להשתמש במעות עד שימשוך הלוקח ע"ש ועמ"ש בסי' ס"ו סק"ד:

בא וטול את שלך נראה הטעם דגבי פקדון אין הנפקד חייב בהשבה לבעלים דאין חייב בהשבה ליד בעלים אלא גזלן כדכתיב והשיב וכן לזה דמלוה להוצאה ניתנה והפרעון מחויב ליתן ליד בעלים אבל שומרין לא מחייבי בהשבה כלל אלא פקדון כל היכא דאיתיה ביד בעלים הוא והמפקיד הוא שהולך לבית שומר לקבל פקדונו מש"ה יכול לומר לו בא וטול את שלך וכן נראה ומ"ש הנימוקי יוסף רפ"ק דב"ק בהא דתני יבי' עדוד' לב"ד ע"ש דהיינו דוקא היכא שמת' בפשיעה צריך להביא עדודה לב"ד אבל אם מתה באונס אומר לו הרי שלך לפניך ע"ש ומכ"ש היכא דפקדון בעינ' דאומר לו הרי שלך לפניך ובא וטול את שלך ועמ"ש בסי' פ"ו סק"ד אבל הלואה דהפרעון אינו דבר שהלוהו דלהוצאה ניתנה מש"ה צריך לפרוע ליד בעלים:

דבר תורה מעות קונות רש"י פי' שהוא מדכתיב ונתן הכסף וקם לו והר"ן כ' שם דאין למידין הדיוט מהקדש אלא סברא הוא כיון דרוב הקנינים נעשה בכסף ועפ"ר שכתבתי (והבאתי ראיה ע"ז) דמן התורה כסף קונה ולא משיכה ומסירה ע"ש:

אבל חכמים תקנו כו' בסמוך ס"ה כתב המחב' טעמן בתקנה זו:

שלא יקנו המטלטלים כו'. עפ"ר שם כתבתי שנראה שאעפ"כ שאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה ע"ש:

שלשה טפחים כדי שיצא מדין לבוד וי"א בהגבהת טפח כיון דהוא בידו הרי היא כאלו ברשותו.

צריך שימשוך החפץ כולו כו' פי' משא"כ בבהמה דסגי לה בעקירת יד ורגל אע"ג דלא זז הגוף ממקומו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ז ס"ג וה"ט דשם בבעלי חיים כיון דהתחילה לעקור ידה ורגלה תזוז שוב מאיליה בכל גופה משא"כ בשאר מטלטלין:

ויוציאנו מכל המקום שהוא בו פי' אף כשהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשכה בו מלא אורכו של אותו דבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי' ראשו תחלה ואם הוא בר"ה וצריך למשכה משם לסימטא ג"כ כאשר משכה בר"ה מלא ארכ' והביאו משם לסימטא אע"ג דלא משכ' שם בסימטא מלא ארכ' סגי וכמ"ש המחב' בסי"ד ע"ש ועמ"ש עוד מזה בס"ז:

יתמהמה המוכר ולא יציל וא"ת מה"ט גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח"כ עם הלוקח בדינא ודיינא ומזה הטעם נמי בסיטומתא קניא כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חיטך בעלייה ע"ש וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר להלוקח אחר שנותן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך בעליי' וי"ל דבמעות דאין טירחא בהצלתן ודאי יצילם המוכר מה שאין כן בפירות דיש טירחא בהצלתן והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שלא יקנה עד דאיכא תרוייהו נתינת מעות ומשיכה משום תקנת השוק שיכולין לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ משום חשש שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה ועד"ר:

כדי שישתדל ויציל ואף אם אינו יכול להשתדל ולהציל צריך להחזיר ללוקח מעותיו אף אם לא חזר בו המוכר וכ"כ הרמב"ם והטור כאן בהדיא והמחבר כתבו בסי' ר"ד ס"ב ע"ש:

לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' עד שהרי מצוי הוא אצלביתו כו' כ"כ גם הטור טעם הדבר ור"ל דאף דאין הלוקח דר בהבית כמו המוכר (ולאפוקי מדעת הרי"ו דכ' דבעינן שידור בו הלוקח) מ"מ כיון דהבית הוא של הלוקח מצוי הוא שם אע"פ ששכרו לאחרים כיון שהוא מצוי שם יציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יהיו גם הפירות ניצולים משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מנוי אצלן עדיין וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברו שעל המוכר להצילן כיון שהן עדיין בידו וכטעם זה כ' הטור ג"כ בדין השני במוכר שהשכיר ללוקח חדר בביתו והלוקח דר באותו חדר אף שאין הפירות מונחים באותו חדר מ"מ כיון שהוא מצוי באותו הבית שהפירות מונחים שם ודאי יתן דעתו להצילן אבל המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם שכ' דינא דסיפא במשכיר להלוקח אותו חדר שהפירות מונחים שם ומטעם דהרי הן כמונחין בחצר הלוקח ולא בחצר המוכר ולכך מסיק דבעי' שיהא אותו מקום משתמרלדעת הלוקח השוכר או שיהא עומד בצדן דאל"כ אין לו דין חצר שיקנה דבר המונח כו' וכ"כ המ"מ שם אדברי הרמב"ם ולפ"ז ק' על המחבר דלא הל"ל האי דינא דסיפא בל' וכן השוכר המקום כו' כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא. ועל הרמב"ם גופא לק"מ משמעות דבריו דברישא דמעות קונות ג"כ אינו משום דמצוי הוא אצל ביתו אלא דס"ל דכיון דהבית של הלוקח הוא אע"פ שהשכירו למוכר ושכירות ליומא ממכר הוא מ"מ לענין זה מחשב כשלו שיהי' כחצירו לענין שהוא קונה לו מה שהוא בתוכו וכן פי' המ"מ בהדיא דברי הרמב"ם ע"ש בפ"גדמכירה וכ' שכן הוא משמעות לשונו דהרמב"ם שם שכ' ז"ל לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' לא תקנו בו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כו' וכן השוכר כו' ע"ש והמחבר ש"ע אזל לטעמו שכ' שם בכ"מ וגם כאן בב"י דאין נ"ל פי' דברי הרמב"ם כמו שהבינו המ"מ אלא שר"ל שהרי המקח ברשות הלוקח כלו' כיון שהוא מצוי בביתו ודאי יהי' ניצול אגב ביתו וכמ"ש כאן והוא דוחק דלפ"ז לא יהי' טעם דרישא וסיפא שווים ולא ה"ל להרמב"ם לכתבו בל' וכן וכמ"ש. גם בב"י קשה דעל דברי רבינו דכ' בסיפא ג"כ הטעם כיון שהוא דר בבית המוכר ודאי יציל הפירות כתב ב"י שכ"כ הרא"ש והביא עליו דברי המ"מ דכתב דמיירי שאותו מקום משתמר לדעת הלוקח או עומד בצדו וידוע שהמ"מ לא כ"כ אלא לשיטת הרמב"ם שמצריך שיהא אותו החדר שהפירות מונחים שם מושכר להלוקח ומטעם חצירו וכמ"ש אבל להרא"ש והטור א"צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר' ע"ש ובע"ש כ' כדברי המחבר וסיים בסוף וכ' ז"ל וכן לוקח השוכר מהמוכר המקום כו' בא' מדרכי הקניות כו' "עד והוא שדר הלוקח באותו בית או שתהא החצר משתמר לדעת השוכר כו' "עד שאם תפול דליקה הוא עצמו טורח להציל פירותיו שבבית המוכר עכ"ל הרי שעירב הדברים התחיל וכ' ששכר אותו מקום בא' מדרכי הקניות כו' דזה צריך דוקא אם ירצה שאותו מקום ששכר יקנה לו המטלטלין וא"כ לא הל"ל מיד אחר זה והוא שדר הלוקח באותו בית אלא הל"ל תחלה והוא שתהא חצר המשתמרת כו' ואח"כ הל"ל או שהוא דר שם ועליו הל"ל שאם תיפול דליקה כו' שהוא שייך למה שהוא דר שם לא למה שהוא משתמר וקנהו בתורת חצר ודו"ק:

דליכא למיחש לדליקה כו'. ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי:

וכן אם התנו כו'. בין שהתנה הלוקח בין שהתנ' המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכ' הטור והמחבר ר"ס ר"ז וע' בד"מ ובהגהותיו כאן:

דשכירות מטלטלין כו'. דכיון דהגוף שלו פי' אם ראובן השכיר דבר מטלטל לשמעון ושמעון נתן לראובן דמי השכירות ועדיין לא משכו לרשותו אין א' יכול לחזור בהשכירות דלא שייך כאן חשש חכמים שראובן לא יציל הטלטול מהדליקה מפני שיאמר לשמעון עליך להציל שהרי אין לשמעון בו אלא תשמיש מעט זמן מה והגוף נשאר על ראובן:

ואינה נמשכת אלא לרבים פי' אין יחיד יכול למושכה אלא צריכין רבים כדי למשכה שאז היא נמשכת מכחן של רבים:

אלא נקנית במסירה פי' כשהוא עומד בר"ה או בחצר שאינו של שניהן:

ואם אמר לו משוך וקנה כו'. "עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום כו' כבר כתבתי בס"ג דל' זה משמע שימשכנה מלא ארכה. ולמאי דאיירי לפני זה בעומדת בר"ה או בחצר שאינו של שניהן לא סגי במשיכה מלא ארכו בר"ה לחוד אלא בעינן שימשכנה מר"ה לסימט' או לחצר של שניהם ושם לא בעי' דיחזור וימשכנה מלא ארכו וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ד והמחבר קיצר כאן וסמך אמ"ש שם לעיל ולא בא אלא ללמדינו דלא מהני לו בכה"ג דקפיד מסירה לחוד אלא בעינן שימשכנו כולה וכדינא דמשיכ':

והכניס' שם שלא ברשות דאל"כ ה"ל חצר של זה שהרשהו להכניס או של שניהם וכמ"ש בסי' קצ"ז:

ומשיכה אינה קונה אלא בסימטא כו' אע"פ דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר"ה מ"מ כיון דגלי דעתי' לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ב ועפ"ר סי' קצ"ז מ"ש מזה:

א"ל המוכר לקנות במסיר' כו' הוצרך מור"ם לכתוב זה כי אין זה בכלל מ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ז"ל לפיכך אם היתה הספינה בר"ה כו' דה"א דשאני התם די"ל דדעת המוכר הוה ג"כ שיעשה משיכה במקום דשייך משיכה דהיינו שימשכנה כולה מר"ה לסימטא וק"ל:

כגון שמונח' במים וברשב"ם משמע דה"ה מסירה בספינה בר"ה ל"מ אא"כ מונחת על המים:

קנה מאחר שמשכו כולו. פי' וא"צ למשכו בחצר של שניהם או בסימטא כדי כולו דהיינו מראשו לסופו כדין משיכה אם הי' עומד כולה בסימטא אלא כיון דמשכו כולי האי מר"ה לסימטא תו א"צ למשכו בסימטא כדי כולו:

כמו פקדון פי' כש"ח דפטור מגניבה ואבידה:

ד"ת מעות קונות נראה דמן התורה כיון דאיכא מעות אינו קונה רק במעות אבל במקום דליכא מעות משיכה הוא דבר תורה כגון שמגבהו בחובו או בהפקר דליכא מעות משיכה קונה:

שלא יקנה עסמ"ע סק"ג שאם קידש המוכר אשה בהמעות דמקודשת דלחומרא לא נעקרו כו' לא הוצרך לטעם זה רק למאן דס"ל דאסור למוכר להשתמש במעות אבל למאן דס"ל דמותר להמוכר להשתמש בהמעות מטעם דחז"ל לא עקרו קנין המעות של המוכר כמ"ש התו' ב"מ דף מ"ג ד"ה מאי איריא ודאי דבלא טעם זה קידושיו קידושין ואחר שקיבל מי שפרע ודאי דא"י לקדש בו אשה:

בהגבהת טפח עסמ"ע ס"ק ד' כיון שהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו דבריו תמוהין מאוד דודאי כשלקחו בידו אפילו ליכא טפח קנה דידו קונה מטעם חצירו כמ"ש התוס' ב"ק כ"ט ד"ה אלא אמר ר"א ע"ש רק דפלוגתייהו הוא באם לא הגביה בידו רק שיגבה מכחו ונראה דאם בולט חוץ לידו שאינה גבוהה מן הקרקע טפח אז הדין כך דאם בולט למעלה נגד אויר ידו קנה מטעם חצר כמו נגד אויר חצירו דלא בעינן מחיצות כשהוא נח כמבואר בגיטין דף ע"ט אבל אם בולט לצד ידו אינו קונה מטעם ידו רק מטעם הגבהה ובעינן שיהיה מוגבה למר ג"ט ולמר טפח וגם בעינן שיהיה על האופן המבואר בסי רס"ט:

יתמהמה המוכר עסמ"ע ס"ק ז' שהקשה מק"ס ותי' כיון דלא לקח המעות וכו' ובחליפין שוה שזה אף בלא"ה לא שייך הטעם דנשרפו חיטיך כיון דשייך גם כן אצל הלוקח אח"כ מצאתי בשטה מקובצת שכתב כן ובסטומתא ובק"ס נראה כיון דסתם אינו נותן המעות לא פלוג רבנן ואפילו נתן המעות ג"כ קונה ובמעות לחוד אפילו לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך לומר נשרפו חיטיך מ"מ לא קנה רק למי שפרע כיון דעקרו קנין מעות לגמרי עקרוהו וראי' מחולין דף פ"ג בנתן דינר על הבהמה דאינו קונה רק בארבעה פרקים ולא בשאר ימות השנה ע"ש:

במקום דליכא למיחוש לדליקה לכאורה הדברים תמוהין דהא משנה מפורשת הוא דהכסף אינו קונה הזהב משום דכספא טיבעא אף דבמעות לא שייך לומר נשרפו מעותיך בעלי' כמ"ש התוספות בב"מ דף מ"ג ד"ה מאי אריא ובפרט דלשניהם שייך טעם דנשרפו ואפ"ה לא קנה אלמא דלא פלוג רבנן בתקנתא ונראה דלק"מ דלא מיבעיא לתי' בתרא שכתבו התוספות ב"מ דף מ"ג שם דלר"י לא עקרו הקנין מעות אצל מוכר א"כ חייב המוכר באונסי' הכסף שהן המעות ואחר שלא עקרו קנין המעות אצל המוכר אף שמעות אינו קונה וממילא אף אחר התקנה שמעות לא יקנה א"י המוכר לומר נשרפו כספך משא"כ באונסי הזהב שהן פירי ודאי שיפטר המוכר מאונסין אם נאמר שמעות קונות ואפילו לתירוץ קמא שמתרצין התוס' דלא שייך במעות לומר נשרפו מעותיך משום דכספי' אין להן שמירה אלא בקרקע מ"מ תירוץ זה לא שייך רק בהמעות שקיבל המוכר דנעשה עכ"פ ש"ח עליו דהא קיבלן לביתו מש"כ אי מעות קונות וכבר נקנו לו החיטין בקנין גמור אפילו ש"ח לא הוי המוכר עליהן כמ"ש הב"י בס"ס זה בטור דאחר שנעשה קנין גמור בהחיטין אין המוכר עליהן אפילו ש"ח עיין שם:

ויש אומרים דאפילו הוציאן טעם פלוגתתן עיין בב"י דפליגי אי נתינה בע"כ הוי נתינה או לא דטול את שלך הוי כנתינה ועיין בסמ"ע בסי' ק"ך ונראה ברור דאם אמר הלוה טול שלך ואמר המלוה יהיה בידך פקדון דפטור כיון דטול שלך כנתינה דמי והלה נתרצה הרי נתינה ברצוי לכולי עלמא הוי נתינה ולא דמי להא דסי' ק"ך דאם אמר המלוה יהיה בידך פקדון דלא נפטר דשם איידי שלא אמר הלוה טול או באופן שלא היה יכול לומר טול כגון בתוך הזמן דלא היה נתינה מיד הלוה אבל כשאמר לו טול דהוה נתינה והלה נתרצה כולי עלמא מודו דנתינה ברצוי הוי נתינה ולא פליגי רק בנתינה בע"כ כנ"ל:

דבר תורה רש"י פי' משום דכתיב ונתן הכסף וקם לו אבל הר"ן כ' דאין למדין הדיוט מהקדש אלא סברא הוא כיון דרוב הקניינים נעשים בכסף (סמ"ע):

אבל חכמים תקנו. ע"ב דבמקום דליכא חסרון מעות כגון שהגבהו בעד חוב משיכה קונה מדאורייתא ואם המטלטלין היה ת"י אחר ואמר המוכר לנפקד תן לפ' והלוקח נתן המעות בזה הוי תן כזכי כיון שהמוכר אסור לחזור בו מטעם מי שפרע הוי כחוב דאמרי' ביה תן כזכי ואין המוכר יכול לחזור בו כמבואר בסי' רצ"ה סכ"ג ואם היה בפני הלוקח אף הלוקח א"י לחזור בו (בספר מקח וממכר לרב האי גאון ובס' מחנה אפרים):

שלא יקנה ומ"מ אם קידש המוכר אשה בהמעות מקודשת דלחומרא לא עקרו ד"ת (סמ"ע) וע"ב עוד טעם אחר בזה ואחר שקיבל מי שפרע ודאי דאינה מקודשת:

שצריך להגביה. וכשהוגבה מכחו ג"ט אפי' לא תפסו בידו עיין בסי' רס"ט ס"ה:

ג"ט כדי שיצא מדין לבוד (סמ"ע):

בהגבהת טפח כיון דהוא בידו הוי כאילו הוא ברשותו (סמ"ע) וע"ב דכשהוא בידו א"צ שום הגבהה דהוי כמונח בחצרו אפי' בולט למעלה נגד אויר ידו רק כשבולט לצד ידו צריך הגבהה ועל אופן המבואר בסי' רס"ט:

החפץ כולו ול"ד לבהמה דסגי בעקירת יד ברגל בסי' קצ"ז דבע"ח שאני דכיון דהתחיל' לעקור ידה ורגלה תזוז שוב מאיליה כל גופה משא"כ במטלטלין (סמ"ע):

מכל המקום שהוא בו. פי' כשהוא בסימטא צריך שיגיע סופו למקום שהיה ראשו תחלה וכשהיתה ברה"ר כיון שמשכה מלא ארכה אפי' לא משכה לסימטא רק כל שהוא סגי:

יתמהמה המוכר ובק"ס ובסיטומתא דקנה משום דלא קיבל המעות בודאי יטריח ויציל כדי שלא יצטרך לילך בדינא ודיינא וא"ת השתא דאמרו דהמעות חינן קונות יאמר המוכר נשרף מעותיך בעלי' י"ל דמעות דאין בו טירחא להצילו ודאי יטריח ויציל (סמ"ע) וע"ב דבחליפין שוה בשוה לא שייך תי' זה ובק"ס ובסטומתא אף דנתן מעות קנה דלא פלוג חכמים ובמעות אפי' לא נתן רק מקצת מעות לא קנה רק למי שפרע אף דל"ש הטעם דנשרף חיטך בעלי':

כדי שישתדל ואף אם א"י להציל ולא חזר בו המוכר אפ"ה צריך להחזיר להלוקח מעותיו (סמ"ע):

מושכר למוכר אף דאין הלוקח דר בבית מ"מ כיון שהבית הוא שלו מצוי אצל ביתו ויציל ביתו ואגב יהיו הפירות ניצולים (סמ"ע):

וכן השוכר. הסמ"ע ממה מאי וכן דהא לאו מחד טעמא היא דברישא הוא הטעם דהעמידו על ד"ת מטעם דמעות קונות מטעם דמצוי אצל ביתו ובסיפא הוא הטעם משום דהוי בחצירו וקונה לו והש"ך והט"ז תי' דוכן קאי על עיקר הדין דששניהם קונה בלא משיכה רק שחלוקים בטעמם:

השוכר המקום וה"ה השואל ודוקא כששכרו או שאלו להשתמש בו אבל אם לא שכרו או שאלו רק לדריסת הרגל בלבד אינו קונה לו (ש"ך):

קנה המטלטלין ודוקא שהשכיר לו החצר תחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל שניהם כאחד לא (ש"ך) ועמש"ל סי' ר"ב:

לדעת השוכר ודעת הי"א בסי' ר' דאפי' משומר לדעת המוכר סגי (ש"ך):

דליכא למיחש לדליקה ושאר אונסים לא שכיחא (סמ"ע) והש"ך חולק וס"ל דלא פלוג רבנן רק דבכל ענין מעות אינו קונות:

אם התנו והש"ך חולק דדוקא לעיל סי' ק"ץ דכסף במקום שכותבין השטר מהני תנאה דשם הכסף ד"ת רק דלא סמכה דעתו בלא שטר והיכא דסמיך סמיך משא"כ הכא דתיקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג ועוד דהא מתנה על מה שאמרו חכמים וכל המתנה עמ"ש חכמים תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה ועוד דהא דיכול להתנות בדבר שבממון היינו היכא דשייך ענין מחילה אבל א"י להתנות לעשות קנין במה שאינו קנין כמו שא"י להתנות ולומר פ' יירש במקום שאינו יורש ובב"ח תי' דשאני הכא כיון שלא עקרו חכמים קנין המעות רק משום טובת הלוקח יכול להתנות ולומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שהוא לטובתי ולמאן דס"ל דתנאי מהני אפילו התנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה בתחלת המקח מהני ועוד שכתב המחבר סי' ר"ז (סמ"ע):

שימשכה כולה היינו מלא ארכה ואם עומדת בר"ה צריך למשכה מר"ה לסימטא ושוב לא בעי שימשכנה בסימטא מלא ארכה כדלעיל סעיף ג':

שלא ברשות דאל"כ הוי לי' חצר של זה שהרשהו או של שניהם (סמ"ע):

ומשיכה אינו קונה. היינו במקום שצריך משיכה כגון שגילה דעתו לקנות במשיכה כמו בסעיף י"ב (סמ"ע):

שמונחת במים וה"ה מסירת הספינה בר"ה לא מהני אא"כ מונחת על המים (סמ"ע):

קנה מאחר שמשכו כולה פי' וא"צ למשכה בסימטא שיגיע סופו למקום שהיה ראשו תחלה אלא כיון דמשכה כולה מרה"ר לסימטא תו לא צריך למשכה בסימטא כדי כולה (סמ"ע):

כמו פקדון ואם לא אמר טול מעותיך חייב אפי' באונסין:

אפי' מאונסי' ע"ל סי' ק"ך ע"ב להלכה אימת נפטר מאונסים ומפשיעה ועמ"ש שם וע"ב דאם אמר טול את שלך ואמר הלה יהיה בידך פקדון לכ"ע נפשך ואין דינו אלא כש"ח כתב הב"י בס"ס זה לאחר שעשו קנין גמור שאין שניהם יכולים לחזור בו אין המוכר אפי' ש"ח על הפירות דהוי כאמר ליה הא ביתא קמך עד שיקבל עליו שמירה מיהו נ"ל דאם נשאר חייב לו מעות אם זבינא מציעא שיש ג"כ הנאת מוכר כמבואר בנדרים דף ל"א הוי ש"ש בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי אבל בזבינא חריפא דליכא הנאת מוכר כלל לא הוי ש"ש בהאי הנאה כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ל"ו ע"ש:

אבל חכמים תקנו. עבה"ט שכ' דאעפ"כ אם קידש המוכר אשה במעות כו' ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' כ"ח סק"א ועיין בחידושי רע"ק איגר למס' ב"מ דף מ"ח בד"ה קאי באבל כו' מענין זה. וע' בדגמ"ר שכ' דלפי דברי הסמ"ע דלחומרא לא עקרו כו' א"כ אם קנה במשיכה לחוד וקידש בו אשה ובא אחר וקידשה נימא שצריכה גט משניהם דלא עקרו חכמים בתקנתן דין תורה שהוא לחומרא דמשיכה לא קניא וע' באה"ע סי' כ"ח ובב"ש סק"ג וסק"ו אך בתשו' הארכתי בביאור דבר זה שאין הדבר כן ואם קנה במשיכה יכול לקדש בו אשה מן התירה עכ"ד ועמ"ש לקמן סי' רל"ה ס"ז ס"ק ד':

או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה. כ' בס' שער משפט מסתימת הפוסקים משמע דאף שכבר נתן לו כל המעות מ"מ אינה קונה במשיכה דבר שדרכו בהגבהה יותר משמע כן בהרמב"ם פ"ג מה' מכירה דין ד' כו' ע"ש:

ולא יציל. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר כו' עד ומה"ט נמי בסטומתא קני כמ"ש בסי' ר"א ולא משו כו' וכה"ג כ' הסמ"ע בסי' ר"א סק"ד הובא בבה"ט שם סק"ג שכ' דלא חשו לכך כ"א במקום שכבר קילל המוכר כל דמי המכר כו' ע"ש ועיין בס' נה"מ שכ' דנראה דבק"ס ובסטומתא אפילו נתן המעות ג"כ קונה כיון דמן הסתם אינו נותן המעות לא פלוג רבנן. ובמעות לחוד אפילו לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך לומר נשרפו חטיך מ"מ לא קנה רק למי שפרע כיון דעקרו קנין מעות לגמרי עקרוהו וראיה מחולין דף פ"ג (ובש"ע לקמן סי' קצ"ט ס"ג) בנתן דינר על הבהמה דאינו קונה רק בד' פרקים ולא בשאר ימות השנה (יעוד ראיה לענ"ד מדברי הרמב"ם והש"ע לקמן סעיף ט"ו הנותן דמי המטלטלים או מקצתן וחזר בו כו') עכ"ד ומדברי הסמ"ע קצת לא משמע כן אך לדינא העיקר כנה"מ וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר צ"ל סי' קל"ד וז"ל מ"ש הסמ"ע בסי' ר"א דלא חיישי' לכך אלא במקום שכבר קיבל כל המעות כו' משמע דבלא קיבל כל המעות מעות קונות לענ"ד אינו כן דקנין מעות בכ"מ לא מהני כיון דבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות לא חלקו בזה רק בק"ס דאין דרך ליתן המעות מש"ה אף בנתן המעות (ר"ל כל המעות) כבר קנה עכ"ל. גם בתשובת חתם סופר חח"מ סי' צ"ט הוציא מדברי סמ"ע הנ"ל דס"ל דבנתן כל המעות אפי' ק"ס וסטומתא לא מהני ושכן מבואר מדבריו בדרישה סי' ר"א והאריך לחלוק על זה וכ' דק"ס וכן הסטומתא הוה כקינה בהגבהה דלא נזכר בשום מקום חילוק בין דיהיב זוזי או לא והטעם כיון דחכמים תיקנו לו דבהגבהה קנה ובטוח במקחו בלי זוזי אם הלוקח ניתן זוז למוכר איהו דאפסיד אנפשיה ומה לכם לחכמים בזה כו' וח"כ ה"ה בסטומתא שקונה ע"פ המנהג שהוא כקנין מן הדין כו' ועכ"פ להב"י והרמ"א סוף סעיף זה דאם התנו להדיא דמעות יקנו קנה פשוט דגם הכא קנה בסטומתא אע"ג דיהיב כולי זוזי ואף להש"ך סק"י דפליג ז"ל דהיינו בהתנה לקנות במעות דה"ל כמתנה לקנות במה שאין בו קנין אבל בקונה בסטומתא מודה הש"ך ומשמעות הסמ"ע צ"ע. ושוב כ' דזה תליא בשני תירוצי תוס' בעירובין ס"פ חלון שהביאם הסמ"ע ובה"ט סס"ק זה אהא דעקרו קנין מעות נגמרי ולא תקנו שלא יקנה עד דליכא תרווייהו כו' ולתירץ ר"י עכצ"ל כסברא הנ"ל דחכמים דעביד מידי דלא שכיח ומיהו להריב"ן לא אמרי הכי והסמ"ע חשש לדברי ריב"ן וא"כ להוציא מהמוחזק (כמו בנדון ותיקנו שיקנה במשיכה ולא יצטרך ליתן מעות ואי עבר לוקח ויהיב זוזי טרם שמשך איהו דאפסיד אנפשיה ומה לנו ולו השאלה שם שנשרף המקח בבית המוכר באונס והלוקח תבע מעותיו) קשה למיעבד נגד דעת ר"י שבתוס' שם עכ"ד ע"ש עוד שכ' דלפי משמעות הסמ"ע שאם נתן כל המעות אין קנין בסטומתא לכאורה י"ל אף שהיה הגבהה מתחלה (כמו בנדון השאלה שם) אף דהגבהה ודאי קינה ואין מפסיד מה שנתן כל מעותיו מ"מ כיון ששוב חתם ועשה רושם על החבית גלי דעתיה דברושמא ניחא ליה דליקני ובהגבהה לא ניחא ליה דליקני וכדאמרי' פ"ק דב"מ כיון דנפל לו עליה גלי דעתיה כו' (עמש"ל סי' רס"ח ס"א) ונמצא לא קנה בהגבהה רק בסטומתא דלא מהני לפ"ד הסמ"ע בנתן כל המעות אך באמת ז"א נפמ"ש נ"י שם דדוקא בקנין ד' אמות דהוא קנין דרבנן כו' ואף דשיטת רש"י ר"פ הכותב משמע אפי' בדאורייתא יכול אדם לומר אי אפשי בהאי הקנתא עכ"פ א"א להיציא מיד המוחזק ע"ש וצ"ע:

לפיכך אם היה ביתו כו'. עש"ך סק"ה מה שפי' בדעת הרמב"ם דלא כהמ"מ ועיין בתשובת רע"ק איגר זצ"ל סי' קל"ג שתמה עליו דדבריו סותרים ממ"ש הוא עצמו לקמן סי' שי"ג דלפמ"ש שם בדעת רמב"ם דבכל ענין הוי חצירו של משכיר א"כ קשה על פירושו כאן בהרמב"ם דהא בלא"ה יקנה מטעם חצירו וסיים ויש ליישב:

קנה המטלטלים. עבה"ט שכ' והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה התנר כו' ועמ"ש לקמן סי' ר"ב ס"ב סק"ב מזה:

נקנו במעות. עבה"ט דהש"ך חולק ומשום דלא נתני חכמים דבריהם לשיעורין. ומה"ט נרא' פשוט דאפי' לפי מה שנהגו עכשיו באלו המדינות שיש חבורת סוחרים שמשלמים למי שאירע לו דליקה בסחורתו באם שילם להחבורה הנ"ל פריצענט הנהוג וזה מכר הסחורה שכבר נרשם בחבורת הסוחרים הנ"ל הנקרא סאראנס הף דבזה ל"ש כלל החשש שמא תפול דליקה והמוכר יתמהמה ולא יציל דאדרבה טובה היא לגביה שישלמו לו בשליחות כפי מה ששם הסחורה בעצמו מ"מ גם בכה"ג לא נקנה במעות משום דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ועוד י"ל דגם בכה"ג ששייך תקנת מכמים כדי שלא יגיע הפסד לאנשי החבורה (ולפי טעם זה אפשר דלא מהני בכה"ג אפי' אם התנה הלוקח דמעות יקנו ע' שס"ק שאחר זה):

אם התנו בהדיא. עבה"ט דהש"ך כתב דדון זה לא נ"ל כו' וע' בס' נה"מ שהביא דברי הב"ח שכ' דשאני הכא כיון שלא עקרו חכמים קנין הייעות רק משום טובת הלוקח יכול להתנות ולומר לא ניחא לי' בתקנתא דרבנן שהוא לטובתי ע"ש ומשמע שכן הוא גם דעת הרב בעל נה"מ וכן הסכים בס' שער משפט ע"ש גם בס' קצה"ח כתב דנראין דברי הב"י והרמ"א מהא דאמרי' רפ"ב דבכורות מיתיבי הלוקח גרוטאות כו' הבמ"ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כו' דמוכח מזה דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני ליה תנאה וה"ה בקנין כסף לדידן כו' ע"ש:

דשכירות המטלטלים כו'. ע' בחידושי הגאון רע"ק איגר זצ"ל סוף מס' ב"מ שתמה על זה והניח בצע"ג ובסוף כתב וז"ל גם בנ"י כ' השואל בסוגיא דכשם שתיקנו משיכה בשומרים כתב בשם הרשב"א דגבי שכירות מטלטלים ג"כ אין מעות קונות וסיים וכן דעת האחרונים ז"ל ע"ש והיבא בב"י ס"ס זה (צ"ל ש"ז) עכ"ל ועיין בס' מראות הצובאות בסוף הליקוטים שתמה ג"כ בזה אדברי הנ"י דפ' השואל הנ"ל והוסיף עוד וכ' וז"ל וכן יראה להדיא מפרש"י והנ"י פ' מרובה (בבא קמא דף ע"ט) ריש ע"ב וא"כ לכל הפחות להוי ספיקא דדינא ולא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שהתעורר בזה ולפע"ד היא תמוה קיימת והרציתי הדבר לפני רבנים גדולים והסכימו לדברי עכ"ל (וע' בשטה מקובצת ב"מ צ"ט ע"ב בד"ה שכירות שכ' דמדברי רש"י שם נראה שאין שכירות נקנה בכסף ותימהני לר"י דאמר ד"ת מעות קונות ויוה טעם כו' ואיכא למימר דהואיל ותיקון רבנן במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומיה כי' והאי תיריצא לא ניחא לי כו' ע"ש ועייו בתשובת בית אפרים חח"מ סי' כ"א) גם בס' שער משפט האריך לתמוה בזה על הפ"ע כאן וכ' בסוף ומעתה תימה על המחבר איך סתם כדברי הנ"י דפ' הזהב אף להוציא מן המשכיר בדבר שרש"י ותוס' והרשב"א והסכמת האחרונים (שהביא נ"י דפ' השואל הנ"ל) הוא להיפך וכ"ה דעת בעל העיטור באות ש' שכירות דשכירות מטלטלין אינו נקנה בכסף ובעי משיכה דוקא וליישב פסק המחבר נ"ל ע"פ מ"ש הה"מ פ"ד מה' גזלה כו' ולפ"ז ה"נ כיין דד"ת מעות קונות אלא שחז"ל תקנו דליבעי משיכה וא"כ כיון דאיכא ספיקא דפלוגתא דרבוותא אי תקנת חז"ל היתה ג"כ בשכירות מטלטלין מוקמינן לה אדינא דאורייתא דמעות קונות ומוציאין מיד המשכיר דלא אתי ספק תקנה ומוציא מידי ודאי דאורייתא כו' ע"ש עוד יעיין בתשובת נאות דשא סי' ל"א (הובא קצת לעיל סי' י"ח ע"א סק"ח) שכ שם בפשיטות דגבי תקנות של חכמי התלמוד לא אמרינן כן לפי שתקנות של חכמי התלמוד דין תורה נקרא וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו"ל כמו ספק בדין דהממע"ה ושכ"כ בתשו' פרח מ"א ח"א סי' י"א אולם לא זכר שם מדברי הה"מ הנ"ל וצ"ע:

כבר גילה בדעתו. עיין בתשו' משכנות יעקב ס"ס נ"א שתמה על הרמ"א ז"ל דכאן סתם ולא כ' כלום ואילו בסי' רס"ח ס"א בדין קניית מציאה הביא דעת החולקים הסוברים דאף שגילה דעתו דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד' אמות אפ"ה קנה וזה שלא נדעת כרשב"א והניח בצע"ג ע"ש ותימה שלא זכר דברי המל"מ פ"ב מה' זכיה דין ט' דמבואר בדבריו ושוב לזה בטוב טעם כי יש לחלק דשאני התם דבשעה שיש לו ד' אמות באותה שעה כוון לקנות ואע"ג דאין דעתו לקנות בד"א מ"מ הרי כוון לקנות באותה שעה משא"כ הכא בשעה שנמסר לידו לא היה דעתו לקנות אלא במשיכה ועדיין לא חשד שחשיכה צריך להיות מר"ה לסימטא ע"ש (במה שרמז לעיין בדברי ה"ה פ"ג מה' מכירה דין ג' בשם הרשב"א ז"ל) ועמ"ש לקמן סי' רס"ח ס"א סק"א:

מאחר שמשכו כולו. עיין בתשו' יעקב סי' נ"א:

[שו"ע] אבל חכמים תקנו. נ"ב ובמתנה מדאוריית' משיכה קונה. תוס' ע"ז דף עב וע' בשט"מ בב"מ מז הביא דברי הריטב"א שכ"כ בשם תוס' ושהרמב"ן חולק דגם במתנה אין משיכה קונה מה"ת:

[שו"ע] או במשיכה. נ"ב בירושלמי פ"א דקדושין ה"ה מסתפק בדבר שאין דרכו לגררו אם קונה בגריר' מדין משיכה ע"ש:

[הגה] וכיון שמשך. נ"ב ואם התנה עמו ליתן לו כור חטים כיון דמשך החפץ צריך ליתן החיטים כפי שפסק נ"י פ"ד דבב"מ דף פח סוף ע"ב. וע"ל סי' של"ה ס"ד בהגה:

[סמ"ע אות ג] שם כתבתי שנראה. נ"ב ודקדק כן מדברי הטור וברש"י לית' הכי להדי'. וע' תוס' ע"ז ס"ג ע"א ד"ה והא וכו' ובברכת הזבח בחי' על הרמב"ם השייכים למס' מנחות פ"ו ה"ט ובלח"מ פ"ג מה' מכירה ה"א ולהיפוך היכי דד"ת לא קנתה ומדרבנן קנתה ע' בב"ש אה"ע סי' כח ס"ק ל"ה:

[סמ"ע בא"ד] דלחומרא לא עקרו. נ"ב לדעת הטור והמחבר סס"י זה דהמעות נעשה בהלואה ויכול להוציאם וליתן אחרים תחתיהם א"כ פשיטא דמקודשת כמו בלוה מעות וקידש בו וכ"כ ג"כ בפ"י וא"כ תמוה על הסמ"ע בזה ואם קידש אשה בהכלי ולא משך עדיין רק שהקנה לה בקנין זה תלי' באשלי רברבי אם לאחר תק"ח אינה מקודשת או דאזלי' בתר ד"ת באיסור ודוק:

[ש"ך אות ז] אבל שניהם. נ"ב ע' פ"י קדושין דף כז ותשו' מהרי"ט סי' סח:

[ש"ך אות י] דין זה לא נהירא. נ"ב ע' סמ"ע לקמן סי' ר"א ס"ק ה':

[שו"ע] דשכירות מטלטלי'. נ"ב ומדברי הטור לקמן סי' שי שכ' ע"ש הראב"ד דבחמור סתם לא הי' קנין רק במי שפרע. והיינו ע"כ בהקדים לו השכירות. דבלא"ה אפי' מי שפרע ליכא וע' סמ"ע סי' ש"י סק"ו אבל הנ"י בסוגי' דהתם באמתלא העתיק דברי ראב"ד וכ' ג"כ דשכירות מטלטלי' נקנה בכסף ע"ש ודוק. אבל בנ"י פ' השואל בסוגי' דתקנו משיכה בשומרי' כתב ע"ש הרשב"א דשכירות מטלטלי' אין נקנ' בכסף וסיים וכן דעת אחרונים. וכן משמע ברש"י בב"ק עט ריש ע"ב. ולענ"ד איך שייך בשכירות מטלטלי' נשרפו הא לא יצטרך לשלם שכרו כדאמרי' השוכר את החמור לרכוב עלי' ומת בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך וא"כ אם יאמר נשרפו לא יפסיד השוכר כלום:

[שו"ע] כבר גילה. נ"ב ע"ל סי' רסח בהגה וצ"ע:

[סמ"ע אות כא] כש"ח. נ"ב כ' ב"י בשם רי"ו דמ"מ קנה בענין שאין א' מהן יכול לחזור והוא ברשות מוכר אפי' ש"ח לא הוי דהוי כמו הא בית' קמך ע"ש ואינו נראה כן דעת תוס' ערובין פ"א ע"ב ד"ה שמא יאמרו ודוק:

אלא בהגבהה ע"ל סי' קע"ו ס"א:

וי"ח עיין בס' א"א דף צ"ד ע"ב שתמה הבל דכן דרכו של הר"ב לכתוב ויש חולקין אע"פ שהחולק הוא רק א':

י"א שצריך להגביה כו' בתוס' פ"ק דב"מ דף ט' סוף ע"ב ובהגהות מרד' שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפי' לא תפסו בידו וכן דעת הרא"ש שם וכ"כ ר"י נ"י ח"א אבל בתוס' פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ח ע"א) משמע דיש להסתפק בדבר וכ"כ בהגהות אשר"י שם וז"ל ר"י מסתפק אם דוקא אדייה אדוייה כשהשפיל אבל אם הוגבה קצת קנייה דה"ל כמו שקליה בידי' או דלמא אין חילוק מהר"י עכ"ל ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוס' בהגוזל דחשיב הגבה' כגון שהוגבהו העופות ע"י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע"י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא ענייתם דוקא וע"ש ובמע"מ בב"ק כתב דלהרא"ש פשיטא ליה דלא קנייה כשהוגבה בפ"ק דב"מ וכן מסקי התוס' דב"ק ודב"מ עכ"ל המעיין בתו' והרא"ש שם יראה שאינו כן אלא כמ"ש עיין ביש"ש סוף חולין ודבריו צ"ע ועמש"ל סי' רס"ט ס"ה:

יתמהמה המוכר כו' עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד וא"ת השתא ר"ל כשחוזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא ל"ח שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעותיו ע"כ צ"ל דמיירי כשחוזר הלוקח דאז פטור המוכר מאונסי' אף דלא א"ל טול מעותיך דאם א"ל טול אף מגנבה ואבידה פטור וכמ"ש בס"ס זה ודוקא כשחזר המוכר כ' שם דחייב באונסים ודוק עכ"ל הסמ"ע הישני' בסוף הספר בלוח הטעיות:

לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' עיין בסמ"ע סק"ט עד ולפ"ז ק' על המחבר דלא ה"ל לכתוב האי דינא דסיפא בל' וכן השוכר המקום כו' כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא וכו' עכ"ל אין זה קושיא דה"ק וכן בכה"ג מצינו שאע"פ שלא משך קנה וגם ברמב"ם מוכרח לומר כן דודאי אין כוונתו ברישא כמו שרצה המ"מ לפ' משום חצרו דא"כ ל"ל בש"ס לטעמא דאי נפלה דליקה איהו טרח ומציל תיפוק ליה דחצרו קונה ליה ועוד דא"כ ל"ל נתן מעות אפי' בלא דמים נמי וגם הרמב"ם גופיה כתב ברישא שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן הדמים נקנה המקח ועוד דכיון שהמוכר שכר המקום הרי הוא כחצרו של מוכר דהא חצרו של שוכר זוכה לשוכר אע"פ שעיק' המקום של משכיר וכן משמע מסמ"ג עשין פ"ב דף קנ"ז ע"א וז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא ואם תפול דליקה טורח ומציל ומשנתן הדמים נקנה המקח וכן השוכר את המקום שאותן המטלטלין הנמכרים מונחים בו קנה כמו ששנינו בפ' הספינה עכ"ל הרי דברישא כתב הטעם משום טרח ומציל ובסיפא כתב הטעם משום שכר המקו' כמו ששנינו בפ' הספינה ובפ' הספינה שנינו להדיא דקנה ומטעם ששכר את מקומו דהוי כרשותו ע"ש וגם המ"מ גופיה חזר בו אח"כ וכ' שלא נתבאר ברמב"ם בפירוש כן ע"ש. עוד שם עד אבל להרא"ש והטור א"צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר כו' לא ידענא מאי קשיא ליה בזה דהמחבר ס"ל בהא כהרמב"ם וכדלקמן ר"ס ר' וטפי ה"ל להקשות דלטעם כיון שהוא דר בבית ודאי יציל הפירות אין צריך שיהא משומר כלל אפילו לדעת המוכר לכ"ע כיון דלאו מטעם חצרו אתינן עלה אלא מטעם דטרח ומציל ואולי כוונתו כן ומ"ש אבל להרא"ש והטור כו' מילתא באפי נפשיה היא ודוק עיין בתיו"ט פ' הזהב:

וכן השוכר המקום כו' וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמש"ל ר"ס ר"ב וכ' הריטב"א רפ"ק דמציעא גבי כי זכה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה למהוי חצרו לא זכה לו דמכאן נראה דחצר דאין לאדם בו רק דריסת הרגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר שאינה בחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחבירו חצרו לכך דלאו כחצר שאול' היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה לו אלא כשהיא שאולה לו להשתמש בו ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל ונרא' דהוא הדין בשכירו' דינא הכי (עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י'):

קנה המטלטלים שבו והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כא' לא וכמש"ל ר"ס ר"ב ע"ש:

חצר המשתמר לדעת השוכר כו' ולדעת הי"ח לקמן ר"ס ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט ועל כן ק' על הרב שסתם כאן כהמחבר ולקמן סי' ר' הכריע כהיש חולקין וצ"ע:

המטלטלים במקום כו'. והב"י כ' ריש סי' זה שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ועוד הוסיף בב"ח לכתוב כן וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר:

וכן אם התנו בהדיא כו'. דין זה לא נהירא לי דמה שלמד הב"י כן מלעיל סי' ק"ץ סעיף ח' ל"ד כלל דהתם מדינא כסף או שטר קונה אלא שבמקום שכותבים שטר לאסמכה דעתיה והיכח דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתיקנו חכמים דמעות אינם קונות לא פלוג וראיה ממאי דק"ל כר' יודא בכתובות פ' אע"פ (כתובות דף נ"ו) דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמי' עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה וגם מוכח דאפי' ר"מ מודה כאן דע"כ לא יכול להתנות בדבר של ממון אלא היכא דשייך ענין מחילה וכה"ג דהוי כמוחל לו אבל פשיטא שא"י להתנות לעשות קנין מדבר שאינו קנין וכה"ג כתבו התו' שם וז"ל והא דתנן ביש נוחלין האומר פלוני יירש במקו' שיש בת בתו תירש במקו' שיש בן לא אמר כלום שהתנ' ע"מ שכתוב בתורה התם ה"ט דאינו יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש כו' וע"ש ודוק ותשכח דבנדון זה לכ"ע לא מהני תנא' והיינו שכתבו כל הפוסקי' סתמא דמעות אינן קונות ולא חלקו בכך שוב מצאתי בהריטב"א להדיא כדברי בפ"ק דקידושין שכ' שם אמתניתין דבהמה גסה ניקנית במסירה וז"ל דף ל"ב ע"ב והוי יודע שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונין מן הקניני' אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו בש"ס ואיפריש פריש אלא בכסף בקרקעו' שדינו לקנות אלא דבמקו' שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה ולפיכך אם פי' שיקנה בכסף וסמכה דעתיה בהכי קונ' כדינו אבל כשאמר כו' וע"ש:

אפי' מאונסין. ע"ל סי' ק"ך ס"ב ובהגה"ה (ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י'):

(סעיף ה' שהרי מצוי היא אצל בית) נראש פשוט דאף שהרמב"ם כתב כאן שהרי הוא ברשותו הכוונה ג"כ כך שבזה מעות קונות שבודאי יציל וכמ"ש בפי' ע"ז בגמ' טעמא מאי שמא תפול וליקה כו' ומ"ש אח"כ וכן השוכר הוא קאי על עיקר הדין דמתחלה כתב כמ"ש בגמ' נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ובזה ניחא תמיהת הסמ"ע:

(סעיף ט' בהגהשלא ברשות בעל החצר) במ"מ כ' שם דאל"כ ה"ל כפקדון ביד בעל החצר כדאיתא פ' הספינה ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה כו' עכ"ל והועתק דין זה דמופקדין אצלו בסי' ר' ונ"ל דה"ק המ"מ דכיון דהונח שם ברשות בעל החצר ודאי כי היכא שהיה נפקד של זה יהיה יפקד של שני מסתמא וכ"פ רשב"ם בהדיא פ' הספינה דף פ"ה ומ"ה יש תקנה בלא מסירה דהיינו שיקבל עליו אפי' בדבור בעלמא שהוא משאיל לו מקומו ולא תקנו בזה מסירה לספינה משא"כ בהונחה שלא לדעת ה"ל כר"ה ואיין שם תקנה אלא מסירה ונל"פ אם הונח מדעת ודאי לא מהני שם משיכה כמ"ש בסי' ר' ס"ב דמשיכה לא קנה ברשות המופקדין אצלו ולא ירדתי לסוף דעת הסמ"ע שכ' בסקט"ו דאם נתן לו רשות מקרי רשות שלו או שניהם חצר של שניהם דבשל מהני משיכה ובזה לא מהני:

(סעיף ט"ו) י"א שחזרו הלואה כמ"ש סי' ק"ך ס"ב:

סמ"ע ס"ק ז' בסמטא נ"ב בסטומתא:

שם חיטיך בעליי' ע"ש נ"ב כן תי' חי' הר"ן ועיי' ריטב"א וש"מ ב"מ פרק הזהב במקומו. ועיי' הפלאה קדושין כ"ב ע"ב (מהגאון כ"ס)

סעיף א' אלא בהגבהה. נ"ב הנה אם כבר פסקי הדמים אך הלוקח הגביהו לא לתורת קנין לבד רק כדי לרשום עניו סימנו שהוא שלו או שידע אם שוה הוא או אין בו אז הגבהה זו אינה קונה כדמוכח ביו"ד סי' קנ"ב בש"ך סכ"ה בשם הרשב"א דבעינן הגביה תחלה אבל הגביה בשעה שמודד לח מהני דהגבהה זו לא הוי לקנין רק למדידה יעו"ש. וא"כ ה"ה נמי בזה כן היה נרא' לכאורה אך האמת צ"ע מה שהש"ך מביא דין זה בפשיטות. ובאמת נראה שזה יהי' תלוי בדין המבואר לקמן סי' רי"ש סעיף זיי"ן בהגה"ה וס"ח בש"ע שם דהרשב"א שהביא הש"ך ביו"ד ס"ל כדעת הראב"ד שהביא בחו"מ סי' רי"ש שם דל"ק כיון דלא נתכוין רק למדוד ולא לקנייה. אבל לדעת הטור שמה קנה במדידה אף שנתכוין רק למדוד וה"ה נמי בהגבהה כה"ג קנה אף שנתכוין לדבר אחר וטעם פלוגתתן נרא'. היינו אם אמרי' אומדנא זו או אפשר דפליגו אם מהני בי' אומדנא לעשותו קנין או לא אהני אומדנא בזה. ולדינא הוי ספקא דדינא וצ"ע. ועיין בזה הדין במחנה אפרים ה' מכירה סי' ד' ומה שהקשה דברי תו' אהדדי. ובחיבורי לה"פ סי' תמ"ח בתשובתי לק"ק לינטעוויטיץ כתבתי ליישב קושייתו על דברי התו' ואכ"מ להאריך:

סעיף ב י"א דבעינן ג"ט וכו'. נ"ב הנה המחבר סתם ולא ביאר דלהך דעה ג"כ צ"ל דמודים בהפקר דדי בטפח וכמו שמבואר בהרא"ש מס' ב"ק פ"ג עיי"ש שנתן טעם כיון די"א אפ' הבטה בהפקר קנה. לכך עכ"פ די בטפח ומה שמבואר בסי' רע"ט דבעינן ג' היינו רק באם לא הוגבה בידים רק בכח בעינן שלשה. אבל בהגבהה בידו ממש די במציא' בטפח לבד ודו"ק: