שולחן ערוך, חושן משפט קפ״ב: כיצד נעשה שליח או טעה וקנה ביוקר ואם עבר על דעת משלחו. ובו י"ב סעיפים: – עם 18 מפרשים

כיצד נעשה שליח או טעה וקנה ביוקר ואם עבר על דעת משלחו. ובו י"ב סעיפים:
הגה בכל דבר שלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה (טור) ודוקא שהשליח בר חיובא אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפי' לדבר עבירה (הגהות מיימוני פרק ה' דשלוחין) : האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימיןואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר א' מהם: הגה ולכן האומר לחבירו קח סחורה זו ואשתתף עמך והלך וקנאה לא יכול לחזור בו דהוי כשלוחו (תשובת הרשב"א סי' אלף ו'):

עבר השליח על דעת משלחו לא עשה כלום ודוקא שהודיע שהוא שליח של פלוני לפיכך אע"פ שמשך או המשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר אבל אם לא הודיעו שהוא שלוחו של פלוני נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו:

טעה וקנה ביוקר אפי' בכל שהוא המקח בטל בין בקרקע בין במטלטלין שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנ' עמו שעשהו שליח בין לתיקון בין לעוות אפי' מכר לו שוה מנה בדינר או לקח לו שוה דינר במנה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן כפי התנאי: הגה מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזו דבר והוא הוציא עליו הוצאות אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק כזה א"צ להחזיר דלא אסיק אדעתיה שיוציא כל כך אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו (מהרי"ק שורש י') ואם יש טענה ביניהם ע' לעיל סי' צ"א סעיף ג' וסי' צ"ג סעיף ד':

יש מי שאומר שכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנה עמו בין לתקן בין לעוות והמוצי' מחבירו עליו הראיה:

אם הטעה השליח את הלוקח דינו כשאר כל אדם שהמכר קיים עד שתות וזכה המשלח ביתרון:

נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה לו שלא באחריות ה"ז עוות והשליח לוקח אותה לעצמ' שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכר למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריו' על השליח: הגה ודוקא שהמשלח מספיק עצמו באחריות השליח ורוצה בקיום המקח אבל אם אינו מספיק עצמו לזה ורוצה לבטלו הרשות בידו (ר"ן ריש פרק ב' דקידושין) י"א דוקא שאין לו לשליח להחזיר מעותיו למשלח אבל אם רוצה להחזיר לו מעותיו הרשות בידו (טור בשם הרא"ש):

הנותן מעות לשלוחו לקנות לו פירות ויפסוק עם המוכר ליתנם לו ביום פלוני וטעה השליח ולא התנה שיתנם לו כשעת הזול והוזלו הרי זה עיוות והמשלח יכול לחזור בו וא"צ לקבל מי שפרע לא השליח ולא המשלח: (ואפי' לא הודיעו שהוא שליח רק קנה סתם) (ב"י בשם תלמידי רשב"א והר"ן):

האומר לשלוחו מכור משדי בית סאה והלך ומכר בית סאתים הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד ומיהו הלוקח יכול לחזור ולומר איני רוצה לקנות אלא סאתים ביחד:

א"ל מכור בית סאתים ומכר לו בית סאה הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה הלוקח:

א"ל מכור שדה לאדם א' והלך השליח ומכרה לשני' ממכרו בטל שהרי עבר על דבריו (וי"א דדוקא שמכר להן בשני שטרות) (טור):

א"ל מכור שדה ולא פירש אפי' מכר למאה ממכרו קיים בד"א כשמכר' בשטר א' או כשמכרם בב' שטרות והחתימם השליח אבל אם מכר לשנים בשני שטרות ולא החתימם השליח מכרו בטל:

עשה שליח לקנות לו שדה ואמר המוכר לשליח על תנאי שיחזירוהו לי כשיהיו לי מעות והשיב השליח אתה והמשלח חברים בטוב תתפשרו אינו מכור אלא על זה התנאי וצריך להחזיר לו כשירצה המוכר ודין הפירות שאכל נתבאר בטור יורה דעה סימן קע"ד :

עבירה. דדברי הרב ודברי התלמיד כו' ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו לכן אין המשלח חייב אבל אם השליח אינו בר חיובא ל"ש האי טעמא. סמ"ע:

חיובא. עיין בש"ך שהאריך לסתור דברי הרמ"א בדין זה ע"ש וע"ל ס"ס שמ"ח:

באמירה. ואע"ג דבקידושין וגירושין אין מעשיו קיימין כשלא נתן כסף קידושין או הגט בפני שנים וכמ"ש בא"ע סי' כ"ז ול"ה התם לאו מטעם שליחות הוא דהא איהו עצמו כי נתנן מידו בעי נמי ליתנו בפני ב' ומטעם דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים. סמ"ע:

לחזור. היינו המשלח ולענין השליח יתבאר דינו בסי' קפ"ג ס"ד. שם:

משלחו. עיין בתשו' רשד"ם סי' קט"ו וקכ"ז ובתשו' רש"ך סי' קנ"ט ובס"ג סי' ס"ה ובתשו' מהר"א ששון סי' קל"א:

בטל. ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון כו' דאנו רואין דלאו שלוחו הוא כלל משא"כ בס"ג דאין שם רק טעות. (ט"ז):

התנאי. צ"ע למה יגרע מהוא עצמו דאפילו אמר ע"מ שאין בו אונאה אינו מועיל וצ"ל דמיירי כגון שהוא אחר זמנו או בדברים שאין בהן אונאה ודוק היטב. ש"ך:

לו'. ואע"פ שהמשלח טוען ברי והמוכר המוחזק שמא מ"מ אמרינן ביה המע"ה כמ"ש הט"ו בסי' רכ"ג ורכ"ד וגם יש סברא לזה דמסתמא התנה השליח עמו שיהא שליח אפי' אם יעוות כדי שלא יתחייב בתיקון שליחותו מאחר שאינו מקבל שכר על השליחות משא"כ בסי' קפ"ה וע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דנ"ל דהרמ"ה מיירי דוקא שאינהו בענין דלא הוי בטול מקח דאמרינן מסתמא התנה עמו שיהא שלוחו בין לתקן בין לעוות דמן הסתם עשאו שיהא כאילו הוא עצמו אבל לא קאי אשוה מנה בדינר דמסתמא אינו שופטני שיתנה אפי' יעוות הרבה יהי' קיים וע"ל סי' קפ"ה ס"ה עכ"ל:

הלוקח. וה"ה למוכר אלא חדא מינייהו נקט ופשוט וכ"כ הש"ך וע"ל ס"ס ק"ט:

במעותיו. לאפוקי אם קנאו השליח במעות של עצמו ה"ל כמי ששולח חבירו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנאה לעצמו דמה שעשה עשה אלא שנקרא רמאי וה"נ לא הי' צריך לתקן העוות להמשלח. סמ"ע:

ודוקא. עיין בש"ך ובט"ז שהאריכו בביאור דין זה מהש"ס והפוסקים ע"ש:

מוסיף. כלומר אין זה נקרא עובר על דברי המשלח שיהא המשלח יכול לחזור בכולו אלא מוסיף על דבריו הוא דמכר יותר ממה שא"ל למכור והמקח קיים במה שצוהו להשליח והמותר לבד הוא חוזר. סמ"ע:

מעביר. דגילה דעתו שצריך מעות כדי בית סאתים והשתא דמכר בית סאה יצטרך למכור עוד בית סאה ונמצא שירבו עליו שטרות מכירה ולא ניחא ליה לאינש בזה משא"כ אם מכרם ביחד בפעם אחד דאז הי' מוכר שניהם בשטר אחד וכ"כ הסמ"ע (ועיין בט"ז שהאריך בביאור דין זה ע"ש):

והחתימם. והסמ"ע כת' דהעיקר כר"י דס"ל דאין חילוק בין החתימם השליח כו' אלא שמחלק בין אם מכרם בב' שטרות אפילו אם החתימם השליח המכר בטל אף דלא גילה המשלח דעתו שמקפיד בזה ובין אם מכר בשטר אחד וכן דעת הב"ח ע"ש ויש לתמוה על המחבר שכ' כאן להלכה דאם החתימם השליח המכר קיים אפילו בב' שטרות וגם תימא על הרמ"א שלא הזכיר דעת ר"י כלל ובד"מ הביאו עכ"ל:

א) טור ס"ד קידושין דף מ"א ע"א וע"ב ומברייתות דתני' ושלח וכו' ומברייתא דרב יהושע ב"ק מפסיק ושחטו אותו כל קהל וגו':

ב) ופשוט בגמ' פ"ק דב"ב דף י' ע"ב וכפי' רש"י שם:

ג) אוקימתא דרבינא שם ודין שליחות לדבר עבירה ע"י אשה ועבד עיין שם בגמ' ודין שליחות ע"י חרש שוטה וקטן עיין שם בתו' בד"ה אשה ועבד וכו':

ד) וכתבו התוס' בב"ק דף ע"ט ע"א ☜ואם השליח אינו יודע שעביר' היא שלוחו כמותו דאינו שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכ"כ בקידושין דף מ"ב:

ה) ל' הרמב"ם ריש פ"א מה' שלוחין והביאו הטור בסעיף הנזכר

ו) כתב הכ"מ מעובדא דמר זוטרא ורב אחא סבא דאמר ליה רב אשי לא איברו סהדי אלא לשקרי שמעי' דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים שכך עבד לא בעינן עדים:

ז) שם דין ב' דהא דאמרינן בכמה מקומות בגמ' מצי למימר ליה לתקיני שדרתיך ולא לעוותי:

ח) שם פ"ב דין ד' וכ' הכ"מ למד כן רבינו מההוא עובדא דפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט ע"ב) לקמי' דרב נחמן שמקח קיים נגבי שליח שקנה שלא באחריות ובפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ"ט ע"ב) אמרו שאם טעה שליח נתבטל המקח וסובר רבינו דכי אמרינן נתבטל המקח היינו כשהודיע שהוא שליח וכשלא הודיעו הוא דהמקח קיים

ט) לשון הטור ס"ז מהא דאיקלע רב נחמן לסורא וכו' וכדמסיק שם כתובות דף צ"ט ע"ב וכן בכמה דוכתי

י) לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין דף ג' ופשוט הוא דהא קי"ל דכל תנאי שבממון קיים

כ) טור ס"ח בשם הרמ"ה

ל) שם ס"ט בשם הר"ר יונה דדוקא בפיחת אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ושכן מסתבר לאביו הרא"ש

מ) ל' הרמב"ם פ"א מה' שלוחים דין ג' מעשה ההיא וכו' לקמיה דרב נחמן בבתרא פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט ע"ב)

פי' שפירש בשטר שאין לו עליו אחריות דאלו בסתם הא קי"ל דאחריות טעות סופר וכמ"ש לעיל ריש סי' ל"ט

נ) וצריך לפרש דמעשה זו לקמיה דרב נחמן בסתם היה וכ"כ הראב"ד לדעת המחבר וכ"כ ה"ה שם דאלו הודיעו שקנה אותן למשלח הוי ביטול מקח

ס) טור סעיף י"ב מעובדא דההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה וכו' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ד ע"ב) וכמסקנת הגמרא שם

ע) וביארו דשאני לענין מי שפרע דכיון שאין המקח נגמר וחמיו חוזר בו אינו ראוי שיקללו אותו לכוף אותו לקנות ביותר ולהעמיד המקח ביד המשלח אין כופין דלאו על דעת כן ירד ☜אבל מי שקנה ונגמר המקח כל שלא הודיע קיים המקח דאין לו למוכר כלום עם המשלח אלא עם השליח הזה והוא לא הודיעו הלכך קיים המקח

פ) רמב"ם פ"א מה' שלוחין ד"ד מהא דאמרי' איכא דאמרי הא לא תבעי לך וכו' דמוסיף על דבריו הוי כתובות פ' אלמנה דף צ"ט ע"א

צ) טור ס"ג כ"כ הרא"ש שם בפסקיו שלזה כוון רש"י שכתב וליתכ' מיהא קני ואם בא ב"ה לחזור אינו חוזר וכו'

ק) שם ברמב"ם בעי בגמרא למיפשטא ודחי לה וכתבו הרי"ף והרא"ש ולא איפשטא בעיין וסוגיין דמעביר על דבריו הוי וכן כתב העיטור כלומר ולא קנה

ר) ג"ז שם וכפי גירסא שם בגמ' שם ע"ב פשיטא אמר לחד קפידא כלומר דאי זבין לתרי לא הוי זביניה זביני והיא גי' הרי"ף וגי' ר"ת ופי' הרמב"ם דאפילו מכר לשדיהם בשטר א' דליכא למימר לא ניחא לי דליפשי שטרי מילואי הוי קפידא משום אפושי בעלי דינין כ"מ שם

ש) לפי גירסתו וגי' רש"י דגרסי לא' ואפי' לשנים:

ת) ג"ז שם ברמב"ם לפי גרסתו וגי' הרי"ף דגרסי סתמא מאי וכרב חסדא ורבה ב"ר הונא וכרב נחמן שם:

א) שם בטור בב"י לדעת ברי"ף והרמב"ם

ב) שם סט"ו מעובדא דההי' איתתא דאמר' לההוא גברא וכו' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ז ע"א) וכדאמר רבה בר רב הונא שם:

ג) שהן רבית קצוצה ויוצאה בדיינין.

האומר לשלוחו צא ומכור. כתובות צ"ח צ"ט ק':

או קנה. שם צ"ט ת"ש נתן לו דינר כו':

ואין כו' אלא באמירה. ב"מ צ"ח ב' אמר לו שלח כו' שבועות מ"ד ב' אמר לחנוני כו' ודוקא גבי דיוקני בב"ק ק"ד ב' אמרו שם ואלא מאי תקנתיה כו' וע"ש תוס' ד"ה אין משלחין וד"ה ור' יוחנן:

ולא עדים. שם תנן השואל כו' ה"ד אי כו' מ' דבלא"ה מסני. גטין ב"ר א' תנן האשה כו' ואמאי כו':

וא"צ. שם כב"ק ה"ד אי דלא כו':

ולכן. כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין. רשב"א. ול"נ ראיה מב"ק ק"ב ב' דשליחותיה קעביד וכי בע"ה דמירו' וע"ל סי' קפ"ג ס"ד ואין כו' וע"ש:

עבר. גטין ך"ט א' ס"ה א' ב' כתובות צ"ח ב' צ"ט א' ב' מעביר כו'.

בין בקרקע. כתובות שם:

בין במטלטלין. קדושין מ"ב ב':

לפיכך אם. מדאמרינן לתקוני כו':

אפי' מכר כו'. ב"מ ק"ח א' אין אונאה כו' ועתוס' דכתובות צ"ט ב' ד"ה ה"ג ואזיל לטעמיה דפי' אין אונאה אפי' מנה בדינר:

מי כו' אם הוציא. גטין ע"ג א':

אבל אם לא. כתובות ע"ט ב' פ' א':

יש מי. למד זה מב"ב קס"ט ב' ולא בטל המקח משום דמוכר יכול לטעון כו' וא"צ לחילוק הרמב"ם בס"ב כנ"ל:

אם הטעה. כתובות אע"ג דטעה. מ' דוקא טעה וערש"י שם ושם לתקוני כו':
(ליקוט) אם כו'. הרא"ש פי"א דכתובות בשם הר"י ול"ד למתני' דשם ע"ש (ע"כ):

ודוקא. נ"ד לתקוני כו':

י"א דוקא. כתובות שם וקדושין שם דבעוות השליח מכרו בטל לגמרי:

ואפי' לא. מדלא משמע שם שלא הודיעו שהוא שליח ול"ד להא דס"ב ועבה"ג:

וי"א דוקא. נגי' רש"י וכפי' תוס' ורא"ש שם וכמ"ש בס' דלמטה בד"א כו':

בד"א. כתי' ר"י שם. או כשמכר. כתי' ר"ת שם:

אבל. כנ"ל בס"ט:

עשה כו'. ע"ל סי' ר"ז ס"ח והוא לשון הרמב"ם

)רמ"א ס"א בכל דבר שלוחו של אדם כמותו חוץ כו'. נ"ב יעוין סי' שפ"ח סעי' ט"ו ובסי' שמ"ח סעיף ח':

(נה"מ א') אלא מקר' אחרינא. נ"ב צ"ע דהא במעיל' הילפות' בג"ש דחטא חטא מתרומה:

סעי' א (קנה לי) אומר לשלוחו שיקנה עבורו וקנה [מגוי] ונגנב קודם שהודיעו שקנה עבורו. גם דשייך מעין מ"ש התוס' ז"ל בב"מ ע"א ב' [בד"ה בשלמא סיפא לחומרא] שכיון דאין הישראל שלוחו בזה אינו זוכה מידו בשביל ישראל. אך אולי בעשאו הישראל שליח בפירוש י"ל דהשליחות חל גם אם קנה מגוי ובפרט כשבשעת השליחות לא ידע ממי יקנה וכמו דחל השליחות אם יקנה מישראל כן חל לגבי קנינו מגוי. גם י"ל דשייך חיוב על המשלח מדין ערב כיון דעל פיו נתן מעות המקח ולפי"ז הי' שייך חיוב על המשלח גם אם השליח פשע אח"כ בשמירה. כי לפי סברת התוס' ז"ל הנ"ל לא נקנה המקח לשום א' הו"ל הפקר ול"ש חיוב שמירה בכך גם אם אמר שיונח לפניו והמשלח נתחייב תיכף שקנה עבורו כנ"ל. אך י"ל שכיון דהחיוב של ערבית הו"ל ודאי ומ"מ מועיל ע"י הנאה דהימני' ובכך ל"ש הימני' כיון דהמקח הי' שוה מעות שנתן ובפרט במקח השוה בפשטות בשוק שכשירצה למכור יקבל תיכף כל מעותיו עבורו וקיום השליחות והזכי' הוא ע"י שמצוי במקח ידוע כמ"ש הב"ח ז"ל בקי"ג:

שם בהגה (קח סחורה) א' הרשה לא' שיטול מאשתו מעות על מו"מ כשלא יהי' בביתו והי' כן ונטל מעות וקנה סחורה ותיכף שבא בעל המעות לביתו לא רצה להיות שותף בהמו"מ. נראה שאין מזה גלוי דעת שיהי' שותף לכל מה שיקנה ויכול לומר שכוונתו הי' רק שכשיקנה מה שהיא בזול יהי' עמו שותף ולזה א"ל שכשתבין שסחורה שלפניך היא בזול עד שארצה מסתמא להיות שותף תטיל מעות ומ"מ יהי' אח"כ הברירה בידי רק שתעשה אתה לפי אומד שלך על רצוני ובפרט בשותפות שי"א שיכול לחזור בו גם באמצע וגם שהוא מוחזק במעות עליו הראי' שכוונתו הי' לשותפות בהחלט והרי איננו יכול לטעון ברי. ויש חזקה שאינו שותף:

סעי' ג (וקנה ביוקר) שליח או שותף שקנה ביוקר פחות משתות וא"א להוציא מהמוכר צלע"כ אם חייב השליח כיון דדרך התגרים שלא להקפיד פחות משתות ורק נגד המוכר לשליח וידע שהוא שליח מפורש שהאונאה בכל שהוא. ומסברא י"ל מ"מ שכ"ה בין שליח למשלח:

סעי' ט (ה"ז מעביר על דבריו) א' אמר לחבירו שרוצים ליתן לו עבור י"א שורים שלו ת' זהו' בעד כאו"א ואמר שאין זה מספיק. ואחר כמה ימים רצה ליסע מביתו ועשהו שליח למכור שוריו סתם ומכר שיבחרו מהי"א ח' כאו"א בת' זהו' ובעל השורים כשנודע לו מוחה. נראה שזה כגלוי מלתא שהשליחות לא הי' רק על כל השורים ועכ"פ לא פחות מת' זהו' באו"א משא"כ כשיבחרו ח' היותר טובים. וכיון שלא הי' שנוי שער בנתים בזמן קרוב י"ל כן ומ"מ צל"ע בזה אך כיון שהשליח אמר שהבין לפי משמעות גלוי דעתו שימכור כאשר יוכל ובעל השורים הנחישו ואמר שפירש בשעת השליחות שלא יופחת מת' זהו' עבור כאו"א מהי"א. לזה אמרתי שישבע בעל השורים שכדבריו כ"ה ומצד שאין נשבעים ביום הפס"ד והי' ביום פורים ולא הי' אפשר לקרוא דיינים אין זה פסק דין בהחלט וכשיבואו לעשות סוף בהנ"ל בהשבועה יוכל להבחין עוד ואמרתי אז לכלול ג"כ בהשבועה אם אין אשתו נושאת ונותנת בדבר גדול כזה כי גם האשה הסכימה במכר הנ"ל. וכנראה ששייך שבועה ע"י אומדנא של השליח כי הוא יותר בקי באומדנא בזה כנ"ל:

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו. כת' בתוספות רי"ד (דף מ"ב) דקידושין ז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פ' פטרי' פ' וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו וכן בתרומה הוא נותן והתרומ' מפירותיו וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לו' לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות עכ"ל וקשיא לי דהא בשליחות לדבר עבירה אי לאו דגלי קרא דאין שליח לדבר עבירה הוי לי' בדין שליחות ואע"ג דאין המשלח עושה כלום ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג דשליח של אדם כמותו כדאי' רפ"ב דקידושין ואין המשלח עושה כלום:

והנראה לענ"ד בזה כיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשי' דאז ה"ל מעשה שלוחו כמותו אבל במידי דליכא עשי' לא אמרינן שליח של אדם כמותו וכמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים (דף ע"ב) בהא דעושה שליח להפר נדרי אשתו דפריך בגמרא והא לא שמיע ליה. וכת' שם ז"ל משמיעת האפוטרופוס אינו כשמיע' הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות עכ"ל ומש"ה בפסח וקידושין וגירושין ה"ל מעשה שליח כמותו וכאלו הוא בעצמו שחט הפסח וכן בקידושין וגירושין כאלו הבעל עצמו נתן הק' או הגירושין וכן למ"ד יש שלד"ע דהוא במידי דמעשה ושייך מינוי שליחות אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהוא עשי' חשוב כאלו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ומש"ה בציצית ותפילין וסוכה נהי דה"ל עשיית השליח כעשיית המשלח כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו אבל בפסח וקידושין וגירושין שחיט' הפסח ומעשה קידושין וגירושין דה"ל כאלו עשה הוא הרי הוא נגמר המעשה ודו"ק ותשכח דהכי הוא ברירא דהך מלתא:

חוץ מלדבר עבירה. בשו"ת נודע ביהודא בחלק אה"ע העלה בגט שניתן ע"י שליח בעל כרחה דאינו גט כלל כיון דהיכא דאין שלד"ע המעשה בטל וכמ"ש תוס' פ"ק דמציעא (דף י"א) וכיון דאיכא חרם ר"ג הוי ליה שלד"ע: ולענ"ד נרא' דהיכא דעושה שליח סתם לגרש ושיהי' ידו כידו ועשייתו כעשייתו והשליח נתן לה הגט בע"כ דכה"ג שפיר הוי גט כיון דיד השליח כיד המשלח בעיקר הגט ומה שנתן לה בע"כ ועבר בחרם ר"ג ה"ל כאלו עשה עבירה מדעתו וכל כה"ג עיקר השליחות לא בטל וכמ"ש כיוצא בזה במשנה למלך פ"ג מגניבה גבי טביחה דיש שלד"ע ואם עשאו שליח לשחוט בשבת דגבי שבת אשלד"ע בטל השליחות לגמרי ואם עשאו שליח בסתם לטביחה והלך השליח וטבחו בשבת דבזה כיון דלא עשאו שליח לזה גוף השליחות לא בטל וע"ש. וא"כ נרא' דה"ה אם עשאו שליח בסתם לגרש ושליח מדעתי' דנפשי' נתן לה הגט בע"כ דבזה עיקר השליחות לא בטל כיון דכבר נעש' שלוחו לגירושין וחרם ר"ג גבי קידושין אינו אלא כמו איסור אחר והגם שמדברי השו"ת הנזכר שסתם דבריו בזה אינו מחלק בכ"ז אמנם לענ"ד נרא' כמ"ש דדוקא היכא דעשאו שליח לכך לגרש בע"כ אבל בסתם לא מיבטל השליחות וניחא לי בזה מאי דקשיא לן דברי השו"ת הנז' בהא דקי"ל שליח עושה שליח אפי' עד מאה והכין הלכ' מרווח' בישראל ואלו גבי קידושין כ' באה"ע סי' ל"ו דאין שליח עושה שליח ומשום דמילי לא מימסרי לשליח והוא מדברי המרדכי פ"ב דקידושין ז"ל פסק הקדוש מרדוש דהעושה שליח לקדש כו' אפילו איתנס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרי לשליח ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט וה"נ איכא מסירת הטבעת לא דמי דגבי גט אשה מתגרש' בע"כ ומיד כשהגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרש בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קידושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך ה"ל מילי עכ"ל וכיון דהאידנא בתר חרם ר"ג גם בגירושין אם לא תאבה האשה אינה מגודשת כיון דאשלד"ע א"כ מ"ש גירושין מקידושין. ולפי מ"ש דכל שנותן ליד השליח בסתם ועושה אותו שליח בסתם לגרש ה"ל ידו כיד הבעל ואם עובר ונותן בע"כ שפיר מתגרשת ניחא ודו"ק:

והנה ראיתי שם בשו"ת הנז' תשובת הרב הגאון מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל. וז"ל ותימה מאד על התו' שכתבו בחד תירוצא דהיכא דא"ש לד"ע הקידושין בטל קשה הרי מתני' מפורשת האומר תן שחרור זה לעבדי לא יחזיר וקיי"ל כרב יהודה דמשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ היכי משוחרר הא אין שלד"ע וכת' עלה הרב הגאון בעל המחבר שו"ת הנז' ז"ל ומה שהביא מתן שחרור זה לעבדי דבר זה מביא לידי גיחוך וכי שליח המשחרר הוא זה והוא אינו אלא שליח של העבד להיות זוכה לו שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות וכו' ע"ש ובזה כת' נמי לדחות דברי תשובת הדב הנז' מהאי דחמש נשים המתקדשות בכלכלה של פירות שביעית וקבלה א' בעד כולם והתם נמי כיון דאסור לקדש בפירות שביעית ה"ל שלד"ע. ונדחה ממילא בזה דהתם נמי שלוחה של המתקדשות איהי ולא שליח של המקדש וע"ש. ולי נראין דברי הרב מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל דכל כה"ג נמי שליח של המשלח והוא הנותן הוי לפי מה שמבואר בתוס' פרק א"נ (דף ע"א) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא וז"ל תימה אמאי לא הוי ריבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הנכרי ריבית שהרי נעש' הישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מיד נכרי וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציא' הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי דאם הי' הנכרי מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לתבירו השתא מיה' שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו ללוה ע"י זה אין לו כח לזכות שא"כ הי' הישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן שליחות לנכרי עכ"ל. ומבואר דכל היכא דהנותן אינו מפקיר הדבר שנותן ה"ל שלוחו של הנותן לזכות לחבירו וכל היכא דליכא תורת שליחות וכגון לנכרי לא מהני זכייתו לחבירו וא"כ ה"ה בכה"ג כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה וה"ל שלוחו של הרב לזכות לעבדו וא"ש לד"ע ובזה נמי ממילא קמה גם נצבה ראייתו מחמש נשים המתקדשות בפירות שביעית וע"ש בסי' קס"ג סק"א. אלא דבעיקר הדין נרא' כדברי הרב הגאון בעה"מ שו"ת נ"ב וכמ"ש תוספות פ"ק דמציעא דהיכא דאין שלד"ע מיבטל השליחות לגמרי ומה שהביא ראי' משחרור נראה כיון דעלה אמרו שם בגמרא פ"ק דגיטין (דף י"א) דתן כזכי וכתבו שם תוספות דלא אמרינן תן כזכי אלא בחוב ולא במתנה ושחרור הוי כחוב דאי לאו דעביד ליה נייח נפשי' לא שחררי' וע"ש וכיון דאינו משחררו בחנם אינו עובר בעשה וכמו שכתב הרשב"א דמשחרר עבדו אינו עובר בעשה אלא כשמשחררו בחנם ועיין בדברי הרב המגיד פ"ט מזכי' ומתנה בהא דכת' הרמב"ם אמר פ' עבדי עשו אותו בן חורין כו' כופין את היורשין ומשחררין אותו וז"ל וכבר הקשו המפרשים ז"ל כיון דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונתבאר פ"ט מה' עבדים היאך שומעין לו לעבור על דברי תורה והרב' דברים נאמרו בזה וכת' הרשב"א ז"ל ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעוש' לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעש' לא מחזקינן וכיון שכן הרי כמוכרו לו ומה שאסר' תורה לשחרר עבדים בלא גמילת טובה אלא ברצון הלב והלב יודע אם לחסד אם לגמילות כנ"ל עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון שאמר תן שחרור זה לעבדי אחזוקי אינשי בעברי בעשה לא מחזקינן ומה"ט ניח' דאמרי בי' תן כזכי כיון דודאי לא עבר בעשה וע"כ משום איזו טובה משחררו וה"ל כחוב ומש"ה תן דידי' כזכי ומה דמייתי ראי' מחמש נשים המתקדשות בכלכלה פירות שביעית וקבל' אחת מהן בשביל כולם נרא' לפי מ"ש בסי' שמ"ח סק"ח דשלח שלוחו לגנוב אדעתי' דידי' ואדעתי' דמשלחו להיות שותפין בגניב' דאע"ג דאין שלד"ע היכא דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"ש בשם רש"י פ"ק דמציעא (דף ח') וא"כ ה"נ כיון שזכת' לנפשי' זכת' נמי לחברותיה. והנה ראיתי בשו"ת הנז' חלק אה"ע סי' ב' שכת' דלפי סברת הרא"ש בגיטין גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפי' עשאו שליח וכת' הרא"ש הטעם אף דבכל התור' כול' שליח של אדם כמותו משום דלאו כל כמיני' לשוי' שליח במקום שחב לאחרים ובזה אמרתי דין חדש מה שלא נזכר עדיין בשום פוסק דאפי' קודם חרם ר"ג ולדינא דגמרא דמגרש אדם אשתו בע"כ מ"מ ע"י שליח אי אפשר לגרש בע"כ דאי אפשר לשוי' שליח לחוב לאשה עכ"ל ונרא' דלפי מ"ש בש"ע סי' ק"ה סעיף ג' דאם הלו' אומר לאדם זכה כו' אין אחד מבע"ח יכולין לגבות שכבר זכה בהם אחר ע"ש ושם סק"ג כתבנו הטעם דאע"ג דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני אפי' שוי' שליח וכמבואר שם בש"ע. ומשום דנכסי הלוה אינון ויכול אדם לעשות בשלו מה שירצ' וה"ה דיכול להקנותן ע"י שליח אע"ג דחב לאחרים ודוקא תופס לבע"ח הוא דלא מהני ע"י שליח דכיון דאכתי לאו דידי' נינהו אלא אחר שיתפוס וע"ש והא דאשה לאומר הלוה זכה דמי כיון דהתורה נתנה לו לבעל רשות לגרש בע"כ ויכול לחוב אות' ה"ה דיכול נמי ע"י שליח לחוב אות':

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו (הגה הטור כתב בר"ס זה דין איסור להשתתף עם העכו"ם ושאם נשתתף עמו מותר לקבל ממנו שבועתו משום הפסד ממנו ואח"כ כתב דאסור לעשות סחורה בנבילות וטרפו' ואם עבר כו' וכל זה שייך להל' שותפות והמחבר השמיטו כאן וסמך אמ"ש דין שותפות עם העכו"ם וקיבל שבועתו בס"ס קע"ו ובא"ח סי' קנ"ו ובי"ד סי' קמ"ז ע"ש ואיסור סחורה בנבילות אמ"ש בי"ד סי' קי"ז גם כתבו המחבר בסי' קע"ו סי"ב דאם עבר א' מהשותפין ועשה סחורתו בנבילות וטריפות דהשכר לאמצע ושאם הפסיד הפסיד לעצמו כיון דיש בו איסור מחשב שינוי ויאמר האחר לא ניחא לי בשותפות דהוי באיסור) בפרישה כתבתי דילפינן בגמרא מגירושין ומדין קרבן פסח דכתיב בהו שליחות בתורה ולא הוה שני כתובים הבאים כא' כי לא ראי זה כראי זה וצריכים לתרווייהו ע"ש ומאתם גם אתם דכתיב גבי תרומה ילפינן דשליחות דנלמד מגיטין וקרבן בעינן שיהיה להשליח דומיא להמשלח וכמ"ש הטור והמחבר דינו בסי' קפ"ח אבל אי לאו דנלמד דשלוחו של אדם כמותו מגיטין וקרבן לא הי' מוקמינ' לאתם גם אתם אדין שליחות או לא הוה אמרי' דהשליח צ"ל דומיא להמשלח משא"כ עתה דאמרי' בן מכח יתורא וכמ"ש בפרישה בסי' קפ"ח:

חוץ מלדבר עבירה. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו לכך אין המשלח חייב אבל אם אין השליח בר חיובא לא שייך האי טעמא:

אלא באמירה בעלמא. ואע"ג דבקידושין ובגירושין אין מעשיו קיימין כשלא נתן כסף הקדושין או הגט בפני שנים וכמבוא' בא"ע סי' כ"ז ול"ה התם לאו מטעם שליחות הוא דהא איהו עצמו כי נתנן מידו בעי נמי שיתנם בפני שנים ומטעם דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים:

אלא לגלות הדבר כו'. ז"ל הגמרא לא איברי סהדי אלא לשקרא פירוש לענין אם יש בפירה ביניהן:

לא יכול לחזור בו. היינו המשלח ולענין השליח נתבאר דינו לקמן בסימן קפ"ג סכ"ד:

שמשך או המשיך פי' כשקנה השליח ומשך או מכר והמשיך למי שלקח ממנו:

שעשאו שליח בין לתיקון בין לעיוות כו' בס"ב בעבר על דעת משלחו לא כתב שאם התנה עמו בין לתיקון בין לעיוות דלא מצי הדר ביה דשם מיירי דשם בפיו לעשות כך וכך והוא עבר על דבריו ותו לא שייך לומר שהתנה עמו בין לתיקון כו' כיון ששם בפיו לעשות כך וכך ועד"ר:

שהתנה עמו בין לתיקון כו'. אע"פ שהמשלח טוען ברי והמוכר המוחזק שמא מ"מ אמרי' ביה המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רכ"ג ורכ"ד וגם יש סברא לזה דמסתמא התנה השליח עמו שיהא שליח אפילו אם יעוות כדי שלא יתחייב בתיקון שליחותו אם יעוות מאחר שאינו מקבל שכר על שליחותו משא"כ לקמן סי' קפ"ה וע"ש:

דינו כשאר כל אדם כו' וכ"כ הטור והמחבר לעיל ס"ס ק"ט בב"ד שמכרו ע"י שליח ע"ש אבל אם מכרו הב"ד בעצמן מנכסי הלוה כדי לפרוע למלוה פסק שם דגם אם נטע' הלוקח בכ"ש המקח בטל דגם הלוקח סמך אב"ד ולא שם לבו לחקור כמה הוא שוה משא"כ כשהלוקח או המוכר יש לו עסק עם שליח של ב"ד ועפ"ר ולא כמ"ש בע"ש ז"ל לעולם הוא אינו סומך במקחו על המוכר לו כו' כמו אם הב"ד הם המוכרים עכ"ל ולשיטתיה אזל דפסק כן בסימן ק"ט ס"ה וכרמב"ם דס"ל כן גם בב"ד שמכרו אבל הר' יונה והרא"ש פליגי בזה עליו וכמ"ש הטור בשמם בסי"ב והביא' מור"ם שם בהג"ה בס"ה וא"כ לא ה"ל לע"ש לתלות דין זה דקנה משליח בדין הקונה מב"ד דבקנה מב"ד רוב הפוסקים לא פסקו כן ובקנה מהשליח רוב הפוסקים ס"ל דאין הלוקח יכול לבטל המקח וכמ"ש ודו"ק:

והשליח לוקח אותה לעצמו. פי' ישאר בידו כמו שלקחה בלא אחריות וא"צ קנין חדש והטור מסיק וכתב ע"ז דהראב"ד כ' שכן הדין בכל שליח שעיוות שאם ירצה המשלח לקיים המעשה יתקיים וצריך השליח לתקן מה שעיוות ומה שאמרו דאם עבר השליח אדעת המשלחו דהמקח בטל היינו כשאין המשלח מבקש שיקיים המעשה אבל אם רוצה מחוייב השליח לתקן לו העיוות והרמב"ם והרא"ש מחלקים וכתבו דאם הודיע להמוכר שהוא שליח ויכול לברר שלא א"ל בין לתיקון בין לעיוות אז המכר בטל ואין להמשלח דין עם השליח אלא שהשליח חוזר ומוציא מעותיו מהמוכר ואי לא הודיעו כלל שהוא שליח אלא קנהו ממנו סתם ס"ל שאין כופין המוכר לחזור ולבטל המקח ודין זה מיירי בגמ' שלא הודיעוהו ואז אין יכולין לכפות להמוכר לבטל המקח כי המוכר יאמר אין לי עסק עם המשלח ומ"ה אמרו דצריך השליח לתקן העיוות א"נ מיירי בהודיעוהו להמוכר שהוא שליח אלא שאין המשלח יכול לברר שלא עשאו שליח בין לתיקון בין לעיוות יכול המוכר לומר שעשאו המשלח שליח אפי' לעיוות והמקח קיים והשליח צריך לתקן העיוות למשלח כיון שהוא מודה שלא עשאו שליח אפילו לעיוות כל זה הוא דעת הרמב"ם והרא"ש וכ"כ הטור בשמם וכמ"ש המחבר הני חלוקים לפני זה בס"ב וד' והמחבר קצר כאן במקום שהי' לו להאריך:

הואיל וקנה אותה במעותיו. כ"כ הרמב"ם ועד"ר שם כתבתי דר"ל לאפוקי אם קנאה השליח במעות של עצמו דאז לא הי' צריך לתקן להמשלח העיוות דה"ל כמו מי ששולח לחבירו לקנות לו סחורה ידוע והלך וקנאה לעצמו במעותיו דמה שעשה עשה אלא שנקרא רמאי וה"נ לא הי' צריך לתקן להמשלח העיוות:

שיתנם לו כשעת הזול. המחבר נקט ל' הרמב"ם ובטור מבואר יותר ז"ל הנותן מעות לחבירו ופוסק עמו שיתן לו פירות כל השנה כשער של עכשיו דקי"ל (בי"ד סי' קע"ה) שצריך להתנות עמו שאם יוזלו מאשר הן עכשיו שיתנם לו כשער הזול ואם לא התנה צריך שיקבלם כשער שהן בשעת נתינת המעות ואם יחזרו בו צריך לקבל עליו מי שפרע (לקמן סי' ר"ז [ר"ד] נתבאר דינו) ואם פסק ע"י שליח וטעה השליח ולא התנה כו':

לא השליח ולא המשלח כו' הטעם דהמשלח יאמר לתקוני שדרתיו כו' והשליח מה יעש' כיון שחוזר בו המשלח ואדעת' דהכי לא נתן המעו' שישאר המקח לנפשו ועמ"ש בסימן קפ"ג בסמ"ע בס"ד בסק"י:

ואפילו לא הודיעו שהוא שליח כו' ואע"פ שכבר נתבאר שכל שלא הודיע השליח להמוכר שהוא שלוחו אזי המקח קיים ה"מ כשעשה עם המוכר קנין גמור משא"כ זה שלא נתן אלא מעות על המקח והמעות אינן קונות כמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ח אלא שהחכמים תקנו שהחוזר יקבל עליו מי שפרע ואכזה שהוא אונס לא תקנוהו:

הרי זה מוסיף על דבריו. כלומר אין זה נקרא עובר על דברי המשלח לאמר שיוכל לחזור בו המשלח בכולו אלא מוסיף על דבריו הוה דמכר יותר ממה שא"ל למכור והמקח קיים במה שצוהו להשליח ובמותר לבדו הוא חוזר מיהו הברירה ביד הלוקח וכדמסיק:

הרי זה מעביר על דבריו. דכיון דא"ל מכור לי בית סאתי' גילה דעתו שצריך מעות כדי בית סאתים והשתא דמכר לו בית סאה יצטרך למכור גם בית סאה שניי' ונמצא שירבו עליו שטרות המכירה ולא ניחא ליה לאינש בזה משא"כ אם מכרם יחד בפעם אחת דאז היה מכרם שניהם בשטר א':

ומכרה לשנים ממכרו בטל הב"י כ' דלגיר' ר"ח ורי"ף אפי' מכרן להן בשטר א' מיקרי מעביר על דבריו דהרי קפיד ואמר לא' דגילה דעתו דלא ניח' ליה להיות עסק עם הרבה בני אדם לבא עמהן בדינא ודיינ' אם יבא עליהן ערעור וכתב שזהו דלא כמ"ש הטור בשם הרי"ף ועד"ר שם כתבתי דהטור ס"ל שגם להרי"ף דינא הכי ע"ש:

ולא פירש ר"ל שלא פי' דבריו ואמר מכור לאחד אלא א"ל סתם מכור שדה שלי:

או כשמכרם בב' שטרות כו' זהו דעת ר"ת שחילק בין החתימם השליח דאז לא ישאר לו טירח' להמשלח ובין אם לא החתימם וכמ"ש בדרישה בשם ר"ת והב"י תמה על הטור שלא חילק בזה ובדרישה כתבתי שתמיהתו אינו תמיה כי הטור ס"ל כר"י שלא רצה לחלק בזה אלא חילק בין אם מכרם בב' שטרות דאז אפי' אם החתימם השליח המכר בטל אפי' אם לא גילה המשלח דעתו שקפיד בזה ובין אם מכר בשטר אחד ע"ש וכתבתי בדרישה והוכחתי מהגמרא דדברי ר"י הם עיקר וא"כ יש לתמוה על המחבר שכ' כחן להלכה דאפי' אם מכרם בב' שטרות המקח קיים אם החתימם השליח וגם תימה על מור"ם שלא הזכיר דעת ר"י כלל ובד"מ כתבוהו סי"ד:

נתבאר בטור י"ד כו' ע"ש בס"ג דכ' המחבר דהפירו' שאכל יוצאת בדיינים והטור כאן ושם כ' דהוה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינים וכ' עליו ב"י שם בי"ד ז"ל ואע"ג דמהאי עובדא אמרי' שם דעבד רבינא עובדא ואפיק פירי כשיטת הרא"ש והתוס' קי"ל דלא מטעם ריבי' קצוצה אפיק אלא משום דהוי מחילה בטעות כו' "עד ומתוך דברים אלו נתבאר דמש"כ כאן ואינה יוצא' בדיינים היינו מטעם ריבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה והוא לדעת התו' והרא"ש והראב"ד כו' עכ"ל ב"י שם גם כאן כ' כעין זה וע"ש בדרישה וגם בכאן כתבתי דדברי ב"י דחוקים הם דאיך סתם הטור וכ' בשני המקומות הנ"ל דאינה יוצאה בדיינים כיון שעכ"פ יוצאה בדיינים מטעם מחילה בטעות וכנ"ל לסברתו וכתבתי שאף שהרא"ש כ' אהאי דרבינ' הנ"ל דמשום מחיל' בטעות יוצאה בדיינים לא כ"כ אלא לשיטת התוס' אבל הוא עצמו לקח שטה אחרת וס"ל כרב אשי כי שם בפ' א"נ (דף ס"ז ע"ב) הביא הא דאמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי אם אכל טפי מכשיעור זוזי לא מפקי' ליה וכן עש' רב אשי עובדא אפי' ביתומי' קטני' כו' וע"ש מ"ש הרא"ש שסעוד עליו דס"ל דר"א פליג ארבינ' וק"ל היכי דפליגי רבינא ור"א הלכ' כר"ח ע"ש בדרישה שהארכתי בזה בתוכחו' וכתבתי שם דס"ל להרח"ש דעובד' זו דאת ונוולא לא הוי ביה מחיל' בטעות דלא שייך מחילה בטעות כ"א כשמתחיל' הענין נעש' בהלוא' משא"כ עובדא הנ"ל דמתחילת הענין נעשה בזביני וראייה לזה דשם בשמעתין (סוף דף ס"ו) בדין לוה לחבירו על שדיהו וכו' דקאמר ר"נ הדרא ארעא והדרא פירי הקשה לרבי נחמן אהדדי דאמר בהמוכר פירות דקל לחבירו כו' ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקי' ומשני התם זביני הכא הלואה עכ"ל ע"ש ודוק:

אפי' לדבר עבירה עש"ך ס"ק א' שכתב דלא הוצרך להביא חצר דלא נ"מ רק לענין כפל כו' ודבריו תמוהין דהא נ"מ הרבה דקיימא ברשותיה לענין אונסין ושינוי קונה וכיוצא הרבה בדבר שנעשה עליו גנב עוד הקשה על הנימוקי יוסף שכתב דבקטן שאין לו יד כלל דמחייב שולחו הא אין שליחות לקטן ומהא דהשולח את הבעירה כו' והוא תמוה דהיה לו להקשות כן ג"כ על תוספת דשבועות ד"ג ד"ה על הזקן שתים שכתבו וז"ל מדלא קאמר איש דאמר לקטן ולנכרי אקפי לי גדול והיה לו להקשות הא אין שליחות לקטן ולעכו"ם וע"כ צ"ל דבשליח לדבר עבירה טעמא אחרינא איכא דנחזי אנן במעילה וטביחה ומכיר' ושליחות יד דרבי בהו רחמנא שליחות לד"ע דחייב אפי' עשאו ע"י קטן כמבואר במעילה דכ"א וע"כ צ"ל הטעם דכיון דבהנך דנתרבה בהו שליחות לד"ע לאו מאתם גם אתם ילפי' (") אלא מקראי אחריני דכתיבה בהו ממילא לא צריכין בהו שיהי' השליח דומיא דמשלח דהנך דוקא דילפי' שליחות דידהו מתרומה בעינן שיהיה השליח דומיא דמשלח מקרא דאתם גם אתם משא"כ במעילה ואינך ולפ"ז י"ל גם בהא דנפקי להו מחצר שליח לד"ע כגון באינו בר חיובא לרבינא או במידי דבע"כ מותיב בה לרב סמא דאפי' אם עשאו ע"י חש"ו ועכו"ם שאינן בר שליחות דחייב המשלח דהא הריטב"א בקידושין דף מ"ב כ' דהא דאין שליח לד"ע לאו מטעמא דדברי הרב הוא ע"ש וע"כ צ"ל הטעם הוא דבאמת אין שליח לד"ע דהוא מטעם דאיכא למילף תרומה רק לענין שיהי' המעשה קיים משא"כ בשליח לד"ע דחייב המשלח בעונש כאלו עבר אלאו שיש בו מעשה זה לא מצינו למילף מתרומה ותדע דהא לרוב הפוסקים אפי' בשליח לד"ע המעש' קיים ואפ"ה המשלח פטור מעונש וכן הוא בתוס' ב"מ דף י' בד"ה דאמר לישראל לתירוצא קמא ע"ש אלמא דעיקר מה דלא מצינו למילף שליחות לר"ע מקראי דתרומה וקידושין הוא רק לענין דלא לחייב שולחו בעונש אבל לענין שיהיה המעשה קיים ילפינן אפי' לד"ע וכיון דקיום המעשה וחיוב המשלח שני עניינים נפרדי' הם וחיוב המשלח לד"ע באין בר חיובא לרבינא ובע"כ לרב סמא מקראי דחצר דכתי' גבי גניבה דמחייב המשלח נפקי לה כל שהוא דומיא דחצר דהיינו שאינו ב"ח לרבינא כו' אפי' הוא ע"י קטן או עכו"ם חייב המשלח כיון דגבי חיוב המשלח לא כתיב מיעוטא דגם אתם והא דאין שליחות לקטן היינו דוקא לענין שאין המעשה של שליח קטן ועכו"ם קיים כגון בקידושין וקנין אבל בדבר שהמעשה א"א להתבטל כגון שאמר לקטן אקפי לי גדול חייב המשלח והא דהקשה מהשולח את הבעירה אישתמיטתיה דברי הריטב"א הביאו השיטה מקובצת ב"מ ד' י' שכ' דמיירי דוקא בלא אמר להזיק אבל באמר להזיק באמת חייב אף בקטן ע"ש וס"ל להנימוקי יוסף כהריטב"א ועמ"ש סי' שמ"ח שלא יקשה מאמירה לעכו"ם שבות ע"ש אמנם בתו' ב"מ ד' י' בד"ה אשה ועבד מוכח כהש"ך והתי' לשיטתייהו אזלי דס"ל דאשלד"ע הוא מטעם דברי הרב כו' ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל על הש"ך דהא יש נ"מ הרבה לענין אונסין וכיוצא ולפי הנ"ל א"ש דלענין קיום המעשה שפיר יש ללמוד שליח לד"ע משאר שליחות ואפילו ע"י מי שהוא בר חיובא המעשה קיים ולזה לא היה צריך להביא הא דרב סמא בכ"מ לענין קיום המעשה ולא הוצרך ללמוד מחצר לענין גניבה במי שאינו בר חיובא לרבינא כו' רק לענין חיוב עונש להמשלח הוא לחייב המשלח בעונש הכפל וכיון דכפל אינו נוהג לא היה צריך להביאו אך הוא קשה דא"כ בעשה שליח לגנוב יהיה המשלח חייב באונסין כיון דהמעשה קיים אף בשליח לד"ע א"כ קנהו המשלח להגניבה לענין אונסין אלא ע"כ דאף חיוב האונסין מכלל חיוב עונש הוא ואין על המשלח חיוב עונש כנ"ל:

וכל מעשיו קיימין. וזהו דוקא ע"י מי שהוא בר שליחות אבל ע"י עכו"ם וחש"ו שאינן בתורת שליחות אין המקח קיים נגד המשלח בין שהוא מוכר בין שהוא לוקח כמבואר בסימן קפ"ח ונלמד מתרומה דכתיב גם אתם דבעינן בן דעת ובן ברית אמנם נראה דבתרומה דוקא אם אמר לקטן צא תרום והקטן קרא שם תרומה אין תרומתו תרומה אבל אם ציוה לקטן לתרום והמשלח אמר התבואה שיפריש קטן זה ויקרא לו שם תרומה יהיה תרומה על מותר התבואה הוי תרומה דהא תרומה ניטלת במחשבה ואמר אם מחשב ואמר אם ירדו גשמים יהיה זו תרומה על זו הוי תרומה כדמוכח בעירובין דף ל"ז דלא שקיל וטרי התם רק אי אמר אם ירדו גשמים יהיה זו תרומה ואם לא ירדו גשמים יהי' זו תרומה אבל באמר לכשירדו גשמים יהיה זה תרומה על זה ודאי דהוי תרומה וה"נ מה לי אם אמר כשירדו גשמים או מה שיפריש הקטן או הקוף יהי' תרומה ואפילו ברור' ל"ש כשאומר שהתרומה יהי' חל להבא כשיתברר כמבואר במהרי"ט חח"מ סי' כ"ג ובריש פ"ח דמעשר שני וכן במוכר ולוקח ע"י שליח שאינו בתורת שליחות נראה דדוקא בשליח דלוקח שעשה משיכה ע"י השליח שאינו בר שליחות לאו כלום הוא ואפילו מסר אח"כ השליח החפץ להלוקח ומשך בעצמו שלא בפני המוכר משיכתו לאו כלום הוא דהא לא אמר המוכר ללוקח משוך וקני רק להשליח ואפילו משך בפני המוכר מ"מ לא היה דעתו לקנות במשיכה זו רק במשיכה שעשה השליח ומשיכת השליח לא מהני וכן מוכר שאמר לשליח קטן צא מכור והמשיך לאו כלום הוא אבל אם המוכר מסר החפץ לקטן ועכו"ם למסרו להלוקח ואמר או כתב על ידם להלוקח שילך וימשוך ויקנה בשם המוכר מהני משיכת הלוקח דהא אפילו בגט מבואר באה"ע סימן קמ"א סעיף ל"ה דאפילו לשלוח גט ביד עכו"ם ליתן לישראל ומינה בכתבו הישראל לשליח דכשר דהכותי מעשה קוף בעלמא עביד וה"נ השליח מעשה קוף בעלמא עביד שהוליך הדברים שאמר המוכר להלוקח שימשוך הלוקח ויקנה ואפילו החולקין שם נראה דמודים הכא בקנין אמנם בעינן שיאמר לשון דמהני דהיינו לך משוך וקני אבל אם כתב ואמר ימשוך ויקנה הוי כאומר משוך ותקנה דלא מהני כיון דמשמע להכא כמבואר בסי' קצ"ז וכן אם נתן לשליח כסף לקנות קרקע קנה המשלח דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד להוליך המעות להמוכר לקנות בו:

לא יכול לחזור. וה"ה אם אמר קח סחורה סתם במעותיך ואשתתף עמה אפילו לא ייחד לו שום סחורה נעשה שותף תיכף כשקנה אכן אם קנה סחורה יותר מן הרגילות דודאי לא אסיק אדעתי' דמשלח ליתן מעות כ"כ א"י לכפות להמשלח כעין שכתב בהג"ה סעיף ג' ע"ש. ועסמ"ע שכתב דהיינו המשלח וכו' ולכאורה קשה דהא ודאי קודם שקנה הסחורה אף המשלח יכול לחזור ולבטל השליחות כיון דמיירי דעדיין לא נתן מעות כמבואר בתשו' הרשב"א ע"ש ואחר שקנה בשם המשלח אף השליח א"י לחזור בו דדוקא קודם שקנה יכול השליח לחזור בו ולומר לעצמי אני קונה אבל אחר שקנה בשם המשלח שוב א"י לחזור בו וקנהו המשלח כמבואר בסי' קפ"ג לכ"נ כוונת דבריו דעיקר החילוק שבין חזרת המשלח לחזרת השליח הוא רק לענין ביטול השליחות שלא בפניו דהשליח שביטל השליחות בפני עדים שלא בפני המשלח קודם שקנה ואמר לעצמי אני קונה מהני כמבואר בסי' קפ"ג ואלו המשלח שביטל השליחות שלא בפני השליח אפילו בפני עדים והשליח לא ידע והלך וקנה במעות עצמו בשם המשלח כמו שציוה לו המשלח שאמר לו לך וקח במעותיך ואשתתף עמך חייב להחזיר להשליח מעותיו כיון דהשליח הוציא ממון על פיו כמו בתן מנה לפ' או זרוק מנה לים דחייב משום ערב:

אם לא הודיעו. ואף דבעשאו שליח למכור אפילו אם נתברר אח"כ שהוא של המשלח ועבר על דבריו אפ"ה המקח קיים ואף דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו הכא שאני דודאי דעת שליח הי' שיהי' המקח קיים ושהוא יתקן את אשר עיוות תדע דהא אם השליח היה שליח לקנות ועבר על דבריו ורוצה השליח להחזיק המקח לעצמו ולהחזיר להמשלח מעותיו א"י ומחוייב למוסרו למשלח ולתקן העיוות כמבואר בסעיף ו' אלמא דאמדו חז"ל דעת השליח שבדעתו היה שיהי' המקח קיים להמשלח ולתקן אשר עיוות א"כ הרי נעשה שליחותו של המשלח כיון שהשליח בודאי קבל עליו להשלים מה שחיסר בכדי שלא יהי' כגזלן מש"ה המקח קיים אמנם אם אין לו לשליח לתקן העיוות הי' נראה לכאורה דיכול המשלח לבטל המקח כשמברר שעבר על דבריו כיון שהמשלח לא נתרצה רק על אופן שאמר לשליח וששליח שינה וא"י להשלים הוי כמוכר דבר שאינו שלו ואם אינו יכול לברר יבואר לקמן בסי' קפ"ח אם המשלח נאמן או לא וכן היה נראה לכאורה הדין בשלוחו של לוקח כששינ' אם א"י לתקן העיוות והמשלח מברר שהמעות שלו והוא עבר על דבריו הוי כמו קידשה בגזל דקי"ל דאינה מקודשת וה"ה בקניני ממון אז יכול להוציא המעות מיד המוכר והמקח בטל אם לא היה קנין אחר רק נתינת הכסף לאפוקי אם הי' קנין אחר כגון משיכה המקח קיים בין המוכר והשליח ויכול המוכר לכופו ליתן לו מעות אחרים רק שהשליח נתחייב להחזיר להמשלח מעותיו אבל כשיש לו לשלם ולתקן העיוות אפילו אם לא הי' הקנין רק בכסף הקנין קיים אף שנתברר שעבר על דבריו והכסף אינו שלו מ"מ המקח קיים דאמרינן ודאי כוונת השליח הי' לעשות שליחותו ולתקן העיוות בכדי שלא יהי' גזלן כמש"ל אמנם לקמן בסי' קפ"ז יבואר דבכל גוונא המקח קיים כשלא הודיע אח"כ מצאתי כמהרש"ל כתובות צ"ט ע"ב ד"ה דטעה שליח שכ' דבעשאו שליח למכור בטל המקח אפילו כשלא הודיע אמנם לפעד"נ כמ"ש:

המקח בטל. היינו דוקא בהודיעו כדמוכח בהר"ן דמוקי להא דקידושין מיירי בטעות בהודיעו דוקא אבל אם לא הודיע שהוא שליח המקח קיים כשאין בו שיעור אונאה או אחר כדי שיראה ושיעור כדי שירא' הוא מהשליח דכל שלא הודיעו הדין שוה כמו בקנאו לעצמו ואין השליח יכול לומר מסרתי תיכף החפץ להמשלח ואנוס הייתי מה שלא הראיתיו לתגר דהוי כאלו קנאו לעצמו ומסרו לאחר ושהה כדי שיראה דמ"מ הוי מחילה דלא הי' לו למוסרו לאחר עד שיראנ' מקודם לתגר וכן הדין בין השליח למשלח כשמסר החפץ ליד המשלח ושהה בידו כדי שירא' הוי מחיל' להשליח:

יכול המוכר. עש"ך ס"ק ד' דמסתמא עשאו עד מסתמא אינו שופטני כו' לכאורה קשה דממנ"פ במאי מיירי אי בדברים שאין בהם אונאה ודאי דאפילו הטעה הרבה מהני דהא כתב בעצמו דעשאו כאלו הוא עצמו ואי בדברים שיש בהם אונאה אפילו עשאו בין לתיקון ובין לעיוות ואפילו אם פי' שעשאו שליח אפי' אם יעוות הרבה לא מהני דלא עדיף מאלו אמר ע"מ שאין בו אונאה דלא מהני כמ"ש הש"ך בעצמו בס"ק הקודם וצ"ע:

י"א דוקא שאין לו לשליח עש"ך וט"ז שכתבו דל"פ הנך דעות כלל וכתב עוד הט"ז דמיירי ג"כ שאין לו למוכר מעות דאל"כ היה ביד השליח לכפות למוכר להחזיר מעותיו כיון שהמקח בטל ולכאורה תמוה חדא דלמה אמרו בש"ס שהשליח יקח השדה שלא באחריות וימכור להמשלח באחריות שלו הא כיון דהמקח בטל והמוכר חייב מעות לשליח ואין לו לשלם א"כ יקח השדה בגוביינא דב"ד וממילא יהי' אחריות על המוכר כמו בכל גביית חוב ועוד דל"ל להש"ס לומר כ"ז הא השליח א"י לכוף להמשלח שיקבל השדה באחריות שלו כמ"ש הר"ן והמשלח א"י לכוף להשליח שיתן דוקא קרקע זו באחריות דהא יכול לסלק עצמו בדברים אחרים כמו בשאר ב"ח וא"י לסלק בשדה זו רק כשוי' ע"פ ב"ד או ברצון שניהם ועל אופן כזה אין להש"ס ליתן עצה איך להגבות לב"ח את חובו לכן נראה דהשליח א"י לסלק להמשלח רק במעות או בשדה זו על אחריות שלו דוקא אבל לא בדברים אחרים ע"פ שומת ב"ד וכן מוכח לשון הרמ"א שכ' שאין לו לשליח להחזיר מעותיו ולא כתב סתם שאין לו לשלם והטעם לזה דלא מחזקינן לשליח בגזלן כלל ואמרינן דכוונתו היה לתקן את אשר עיוות בתקון המועיל רק מחמת שהודיעו שהוא שליח יכול לתקן ג"כ בהחזרת מעותיו אבל כשאין לו מעות והמשלח מספיק עצמו באחריות של השליח חייב ליתן לו הקרקע באחריות שלו והוי שפיר גם כן תיקון העיוות אבל ליתן לו דברים אחרים בשומא אינו יכול דודאי אסור להוציא מעות אחרים וליתן לו שומא דודאי לא היה כוונת השליח על דבר שאסור לו לעשותו ולפ"ז א"ש גם כן מה שהקשיתי לעיל שיכוף השליח להמוכר ליתן לו מעות השדה מאחריות בגוביינא דב"ד די"ל דמיירי שעם האחריות הוא שוה יותר ואם יגבה מהמוכר השדה באחריות בגוביינא דב"ד לא יגבהו המוכר בשדה רק כפי שיעור המעות ואז לא יהי' לו לסלק להמשלח כי המשלח יאמר בשדה שלם אני רוצה ולכך צריך השליח ליקח השדה שלא באחריות וליתן להמשלח כל השדה באחריות שלו כשאין לו מעות א"נ מיירי שיש לו למוכר לסלק במטלטלין והשליח מחוייב לסלק להמשלח או במזומן או בקרקע זו דוקא כמש"ל ולכך צריך לקנות השדה שלא באחריות ויקבל אחריות על עצמו כשאין לו מעות:

ומיהו הלוקח יכול לחזור. ולכאורה קשה מסי' ר"נ סעיף ב' דכשאמר פרה וטלה בכור חיטין ומשך הפרה ולא הטלה דקנה בחיטין נגד דמי הפרה ומשמע דשום אחד א"י לחזור בו מהמקצת ולמדו זה מהא דסימן קצ"ב סעיף י"ב במכר לו עשר שדות בעשר מדינות או במקום אחד ולא נתן דמי כולן דלא קנה אלא כנגד מעותיו וא"כ קשה מה"ת לא יהיה יכול הלוקח לומר במקח שלם אני רוצה אבל באמת לק"מ דשם המוכר והלוקח יודעין שהקנין לא חל רק בהמקצת דהא לא נעשה קנין רק בהמקצת מש"ה אמרינן דגמרו דעתן לקנות א' א' וכ"כ הסמ"ע בסי' ר' ס"ק ט"ו לשיטת הרי"ף והרמב"ם ע"ש משא"כ כאן שהמוכר ידע והלוקח לא ידע ועשה קנין שיחול על כל הכור והמוכר ידע שאין מקנה לו רק לתך לכך הלוקח יכול לומר במקח שלם אני רוצה ולא המוכר וכ"כ הנ"י פ' יש נוחלין בהא דהכותב נכסיו לבנו מהיום ולאח"מ שאם מכר האב הקרקע סתם דהלוקח יכול לבטל המקח ולא המוכר והוא מטעם זה כיון דהלוקח לא ידע והמוכר ידע. ואח"כ מצאתי ברמב"ם סוף ה' זכי' ומתנה במל"מ הי"ג שכ"כ אמנם מה שהקשה שם המל"מ על הרשב"א שהביא ה"ה בפ' כ"ד מה' מכירה בבעל שמכר קרקע של אשתו סתם דאפי' המוכר יכול לבטל וחולק על דעת הנמוקי יוסף פ' י"ג הנ"ל דמ"ש במכר קרקע ונמצא מקצתה גזולה דהמכר קיים להרשב"א הביאו הר"ן ר"פ האיש מקדש ע"ש לפענ"ד לק"מ ואילו דיקדק המשנה למלך בל' הרשב"א לא היה קשה לו כלל דז"ל הרשב"א גבי מכר הבעל שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל וכו' ע"ש וכוונתו במכירת פירות לא מהני רק כשמוכר גוף לפירות וכיון שהבעל מכר הקרקע בחזקת שלו ומכר כל הגוף והפירות הן ממילא שלו מחמת מכירת הגוף וכיון שמכירת הגוף בטל ממילא גם מכירת הפירות בטל ולזה כ' הרשב"א דאין הפירות אלא מכח הקרקע משא"כ במקצתה גזולה שאין מקצת קרקע זה בא מכח מקצת קרקע השני' אבל ודאי דאף אם מכר לו שני דברים ונתבטל אחר לא נתבטל קנין השני אפי' להרשב"א דהא קיי"ל בסי' ר"ג דבקני את וחמור או בהקנה לו דשלב"ל עם דשב"ל דקנה מחצה והרשב"א ס"ל דאפי' בלא ידע הלוקח וא"א לו להמוכר להשלים מקחו מ"מ המקח קיים בהמקצת והר"ן חולק וס"ל דכשא"א להשלים המקח דהלוקח יכול לבטל ולומר במקח שלם אני רוצה אבל אם המוכר יכול להשלים המקח קיים בהמקצת אפי' להר"ן וכהר"ן קי"ל כמבואר בש"ע סי' רל"ב וע' בטור וב"י שם. דהנה בסי' רט"ז סעיף ה' גבי קרקע ודקלים הוא מחלוקת הרמב"ם והרשב"ם דלהרמב"ם כל שאינו קונה דקלים ונתן לו יכול הלוקח לחזור בו גם מהקרקע ע"ש וטעמו נראה דס"ל כדעת הר"ן הנ"ל דמחוייב להשלים לו וכשאינו משלים יכול הלוקח לבטל ולומר במקח שלם אני רוצה ומיירי בלא ידע הלוקח שאין לו דקלים ולכך פסק הרמב"ם דכשאינו קונה לו דקלים יכול הלוקח לבטל המקח ומה שהקש' הט"ז שם דאפי' קונה לו דקלים יתבטל המקח כיון שנתבטל המקח נגד הדקלים דהוא דבר שלא בא לעולם נתבטל ג"כ מקח הקרקע ע"ש תמוה לי מאוד דהא קי"ל בסי' ר"ג ובסי' ר"ט דהמקנ' דשלב"ל עם דשב"ל דקונה מחצ' רק שהרמב"ם מצריך שיקנ' לו השני דקלים דאף שקנ' המחצ' מ"מ כיון שלא ידע הלוקח יכול לומר למקח שלם אני צריך וחייב המוכר להשלי' לו ואז ממיל' נקנה המקצת כיון שעש' בו קנין וכן הוא כאן בסי' קפ"ב דאף שלא נקנ' לו רק לתך מ"מ יכול הלוקח לומר במקח שלם אני רוצ' כיון שלא ידע ובודאי אם המוכר המשלח רוצ' למכור לו ג"כ לתך השני דהוי כדבר שיכול להשלים דכשמשלי' נקנ' המקח וכן הוא בסי' רל"ב סעיף א' במכר לו מאה אגוזים והי' חסר דמהני כשמשלים לו אף שקונה אח"כ כדי להשלים וכשלא השלים בטל המקח מטעם שכתב הט"ז וכ"כ המ"מ ברמב"ם פ' כ"ד מה' מכירה דכל שכלל בסך אחד הוי כמכיר' אחת ויכול לו' הדבר שחסר שוה לו כל הסך ולא אקח כפי שומת הבקיאים אבל כשפסק כל א' סך בפ"ע הוי כשני מכירות וא"צ להשלים אע"פ שלא ידע הלוקח והרשב"ם ג"כ יכול לסבור כהר"ן דצריך להשלים רק שמחלק בין מין אחד לשני מינים דבשני מינים אף שאינו משלים לו המקח קיים כמ"ש המ"ל וקרקע דקלים כב' מינים דמיא ולכך בסי' רל"ב דמיירי במין אחד כתב דצריך להשלים ולא כתב כלל דעת הרשב"ם ודוקא בפרה וטלה בסי' ר"ג שהלוקח ידע שאין לו קנין רק בהמקצת ולא נתפשט כלל הקנין על מקצת האחר ע"כ סומך הוא על שומת הבקיאים וכן הדין בסי' קצ"ב גבי עשר שדות שהלוקח יודע שאין הקנין תופס רק במקצת נוטל כפי שומת הבקיאים כמה שקנה ובקנין א"צ להשלים לכ"ע ולפ"ז נראה בהמעשה שהביא הט"ז בסי' רט"ז שם במכר שני מקומות בבהכ"נ ואח"כ נמצא שאחד מהן לא היה ברשותו דכיון שכלל אותן בסך אחר יכול הלוקח לבטל המקח ולומר לא אקח החצי כפי שומת הבקיאים ונראה דהיינו דוקא שעשה ק"ס שנתפשט הקנין על שני המקומות רק שנתקלקל קנין של המקום השני מחמת שלא הי' ברשותו והלוקח לא ידע מזה לכך יכול לומר במקח שלם אני רוצה אבל בשלא עשה רק קנין חזקה בהמקום שהי' ברשותו ולא נתן לו דמי כולן דאז אפי' אם הי' המקום השני ג"כ ברשותו הי' המוכר יכול לחזור בו מחמת שלא נתפשט הקנין רק נגד הדמים שנתן ומשום שלא יהיה המקום ברשותו לא גרע ונקנה המקום שהיה ברשותו ואין הלוקח יכול לו' במקח שלם אני רוצה אמנם עדיין קשה דבסי' ר' סעיף ז' פסק הרב בהג"ה באמר לו כור בשלשים דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה הטעם דהמוכר יכול לומר לדמי כולו הייתי צריך ע"ש בסמ"ע ס"ק י"ז וא"כ קשה על הא דסי' רל"ב במכר לו מאה אגוזים והיה חסר דמשלים לו אפי' אחר כמה ימים ונקנה המקח ואמאי הא המוכר יכול לחזור בו אפי' באגוז אחרון כמו בסאה אחרונה בסי' ר' וכן קשה מסי' ר"ג בפרה וטלה בכור חטים. ולכן נראה דדין זה ל"ש רק בכור בשלשים לבד ומיירי שיש גילוי דעת שאינו רוצה למכור רק כל הכור ביחד כגון שדרך הפיסוק דמים הוא בכל העולם רק על הסאה והוא פסק דמים על כור ביחד הרי גילה דעתו שאינו רוצה למכור רק כור ביחד וכן מוכח מהסמ"ע שם ס"ק ט"ו שכתב וז"ל כיון שדיקדק לומר כור בשלשים ולא אמר סאה בסלע וכו' אלמא דראוי היה לו לומר סאה בסלע וע"כ צ"ל דמיירי בכה"ג משא"כ בשאר דוכתי כגון בסי' ר"ג וכיוצא דלא היה לו לומר בל' אחר ליכא גילוי דעת וא"י לומר לדמי כולו הייתי צריך רק הלוקח יכול לבטל בא"י להשלים ולא המוכר אך עדיין קשה ממכר עשר שדות בסימן קצ"ב דמשמע דאפי' היה פיסוק דמים על כולן ביחד ואפ"ה אין המוכר יכול לומר לדמי כולה הייתי צריך לכן נראה דהעיקר כהרשב"א הביאו הב"י בסי' ר' דכשנתן לו מקצת דמים נגד מה שמשך דאפי' בכור בל' א"י לומר לדמי כולו הייתי צריך וכ"כ הש"מ בב"מ ד' מ"ו בשם הריטב"א ע"ש. אמנם מה שהסכים הר"ן בנמצא מקצתה גזולה שנתבטל כל המקח לפעד"נ דאם כבר נשתמש בו הלוקח דהילכתא כהרשב"א מדלא הביא ב"י דין זה בש"ע ומטעם אחר דהא הבעה"ת בשער מ"ז כת' דהגזלן בעצמו א"י לבטל הקנין של הלוקח עד דאתי נגזל וטריף ליה והגזלן מחוייב ליתן להלוקח השדה הגזולה כשעשה קנין ומוציא הלוקח מהגזלן בב"ד קודם שבא הנגזל ומקח גמור הוא נגד הגזלן מטעם שאמרו בב"מ דף ט"ז ובד' ע"ב דהשטר ניתן לכתוב משום דמהני בחזר ולקחה מהבעלים ע"ש ומטעם זה כתב הבעה"ת הביאו המ"ל בפ"ט מה' גזילה דהמעות שקיבל הן דמי מקח ולא דמי הלואה וכן הלוקח א"י לבטל המכירה ולהוציא מעותיו מן הגזלן המוכר אף שמברר ששדה זו גזולה ואמרינן ליה אחוי טירפך כמבואר בסי' רכ"ו ע"ש בסמ"ע ס"ק י"א אלמא דמכר גמור יש כאן בין המוכר והלוקח ואפי' אחר שטרפה הנגזל לא בא הלוקח על הגזלן מטעם ביטול המקח רק מטעם אחריות וגובה שבח ובשלא באחריות אינו חוזר עליו וכיון דאפי' היה כולה גזולה לא היה המקח בטל מכ"ש בשמקצת' גזולה לא נתבטל המקח ממקצת השדה הגזולה רק שחוזר על המוכר מטעם אחריות וטורף אפי' השבח ואפשר דגם הר"ן לא מיירי בנמצא מקצת' גזולה ועדיין לא נשתמש בה הלוקח דמבואר בסי' רכ"ו דהוי ביטול מקח א"נ דס"ל דגזולה הוי ביטול מקח וכהרא"ש הביאו המ"ל שם וע"ע בחלק א' מספר זה סי' ס':

ה"ז מעביר ע"ד. עסמ"ע ס"ק ע"ז דהטעם הוא משום אפושי שטרי ע"ש וזהו דעת הרא"ש שכתב דטבא לך לאו דוקא והעיקר הוא משום אפושי שטרי ולפ"ז במטלטלין כה"ג כגון שאמר לו מכור לי כור חטים ומכר לתך דליכא משום אפושי שטרי המקח קיים ומשמע אפי' אמר לו כור בשלשים ולפענ"ד הוא תמוה דהא מבואר בסי' ר' סעיף ז' בהג"ה דמכר לו כור בשלשים שיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק י"ז כיון דגילה דעתו ואמר כור אמרינן דודאי צריך הי' לכל המעות וכ"ז שלא נגמר מכירת כל הכור לא נגמר הקנין אפי' עשה משיכ' או הגבה' כל סאה וכיון שיכול לבטל קנין שעשה המוכר עם הלוקח מה"ט יכול לבטל ג"כ קנין שעשה השליח עם הלוקח במקצת הכור דלא עדיף קנין שעשה השליח עם הלוקח מהקנין שעשה המוכר בעצמו עם הלוקח כיון שגילה בדעתו שצריך למכירת הכור דוקא וע"כ נ"ל דשאני שליח דשייך גבי' לו' דטבה לך עבדי לך דהא הר"ן כתב דאין מכירת השליח בלתך קיים כי אם כשיכול למכור גם הלתך השני'. ולפ"ז א"ש דבשלמא כשהוא מוכר בעצמו ע"כ צריך לכוין שלא יהי' קנין להלוקח עד שיוגמר מכירת כל הכור דאם יהי' קנין דלוקח בכל סאה חושש הוא שמא יחזור הלוקח באמצע המקח והוא צריך לדמי כולה משא"כ כשהשליח הוא המוכר ודאי ניחא ליה שימכור יד על יד ושיהיה קנין להלוקח תיכף מטעם דאמר בש"ס דטבא לך עבדי לך כיון דאז ממ"נ יהיה לו טובה שאם לא ימצא לוקח לקנות הלתך השני ממילא יתבטל המקח אף מהלתך הראשון מטעם שכתב הר"ן דזבין ליה ליתכא לא מהני רק כשהלוקח רוצה לקנות גם לתך השני והברירה יהיה ביד המוכר למכור או שלא למכור ועל כן אמרינן דהיתה כוונתו בכל קנין שיעשה במכירה יד על יד יגמר הקנין בכדי שיהיה יכול למכור על יד משא"כ במוכר ולוקח ולפ"ז הוצרך הש"ס לומר טיבותא להמשלח ודלא כמ"ש הרא"ש והא שהקשה הרא"ש דא"כ מאי פשיט מחלוק וטלית הא שם הוציא כל המעות ולפמ"ש הר"ן א"ש דבחלוק גם כן מיירי שיכול הלוקח לקנות להשלים החלוק וליקח חלוק בעד הטלית דבלא משכח להשלים ודאי המקח בטל כמ"ש הר"ן גבי מוכר וכיון דמיירי ע"כ שהלוקח יכול להשלים מקחו אם כן גם גבי חלוק שייך לומר דטבא לך עבדי לך וא"ש גם כן מה דקאמר בש"ס כ"ש דהוה שוה תרתי סרי ופרש"י ותוס' דהיינו שהיה מוזיל יותר וכו' והרווחה הששי הנותרים לא חשיב לי' ריוח שהקשה מה"ת לא יהיה חשיב ריוח ולפמ"ש הר"ן א"ש דע"כ מיירי שהמוכר רוצה למכור עוד בעד ג' הנשארים חלוק כראשון דבלא"ה ודאי דהוי שינוי בשליחות וה"נ כן הוא להיפוך בשלחו לקנות והמוכר אינו רוצה למכור יותר דהוי שינוי בשליחות א"ו דהמוכר רוצה גם כן למכור יותר ויש לו טיבותא להמשלח בשעה שקנה החלוק בג' רק שר"י סובר דמ"מ יש כאן שינוי במה שלקח על יד שאם היה קונה בו בב"א הי' מוזיל גבי' יותר וכ"כ המהר"ם שיף דהטעם הוא דא"ל זיל קח עוד. ולפ"ז אפילו במקום דליכא אפושי שטרי כגון במטלטלין או בקרקעי שמכרה בחזקה והלוקח א"ר שטר כלל אין המקח קיים רק כשהיא על האופן שכתב הר"ן שמוצא המוכר עוד מי שרוצה ליקח הלתך האחר בדמים אלו ובסמוך אברר דהעיקר דאפילו היכא דליכא אפושי שטרי כלל בטל המקח:

בד"א כשמכרה בשטר א' עסמ"ע ס"ק י"ט והנה הרי"ף והרמב"ם לא חלקו כלל בין שטר א' לב' שטרות והרא"ש וכל הפוס' תמהו ולפד"נ דהעיקר כדברי הרי"ף והרמב"ם ועפ"ז יתיישב ג"כ הרבה קושיות בש"ס כתובות דף צ"ט וז"ל הש"ס שם כי תיבעי לך היכא דא"ל זיל זבין כורא וזבין ליתכא מאי אמרינן דטבא לך כו' א"ד אמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי תא שמע נתן לו דינר של זהב להביא לו חלוק והביא לו בג' חלוק ובג' טלית שניהם מעלו אא"כ שליח כה"ג עושה שליחותו ומוסיף ע"ד הוי מש"ה בעה"ב מעל אלא אי אמרת מעביר ע"ד הוי אמאי מעל הב"ע דאייתי ליה שוה שש בנ' כו' תא שמע היתה כתובתה ד' מאות זוז מכרה לזה במנה כו' ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים בדאמר רב שישי בריה דרב אידי בקטיני ה"נ בקטיני פשיטא אמר לאחד כו' סתמא מאי כו' רב הונא אמר לא' ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי לא' ואפילו לשנים לא' ואפי' למאה עכ"ל הגמרא ויש בזה הרבה קושיות. א' למה פושט תחלה ממתני' דמעילה ואח"כ ממתני' דהכא. ב' קשה קושית רש"י ותוס' הא גבי מעילה ליכא אפושי שטרי. ג' קושיא הב"ש באה"ע סימן ק"ג על הטור שפסק בזבין לי כורא וזבין ליה ליתכא דמעביר ע"ד הוי ולא הזכירו גבי אלמנה שהיתה כתובתה ת' (מאות) זוז דמיירי בקטיני ובגמרא משמע דאי מעביר ע"ד הוי לא הוי מכירת הראשונים מכירה רק בקטיני. ד' קשה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו דמעביר ע"ד ופסקו כרב חסדא דלאחד אפילו לשנים ולא חילקו כמו שחילקו התוס':
ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה על הא דנקט דאיבעיא דלהוסיף על דבריוהוי דמצי א"ל דטבא לך וכו' דמשמע דאלו לא הי' טיבותא להמשלח הוי שינוי בשליחות ובסוף אמר או מעביר על דבריו הוי משום דלא ניחא ליה לאפושי שטרי משמע דאלו לא היה גריעותא להמשלח לא הוי שינוי בשליחות והדיוקים סתרי אהדדי לכ"נ דהנה במ"ל פ"א מה' שלוחין הלכה ב' כתב דבדבר שלא יקשה זה יותר מזה והוא פלוגתא בב"ב ד' קס"ח ובכמה דוכתי אי אמרי' מראה מקום הוא לו או קפידא אבל כשהוא לשבח ודאי ליכא קפידא ואי איכא ריעותא להמשלח ודאי קפידא ע"ש במ"ל ולזה תפס בעל האיבעי' האיבעי' לשני המ"ד וכאלו אמר תיבעי למ"ד קפידא מ"מ אפשר דהא טיבותא הוא או לא חשיב זה טיבותא ותיבעי למ"ד מראה מקום אפשר דהא גריעותא הוא למשלח וקפידא הוא או לא חייש לאפושי שטרא ומראה מקום הוא לו ופשיט תחלה גוונא ראשונ' דנקיט באיבעי' וא"ש אף דליכא בהא דחלוק חשש דאפושי שטרא מ"מ נפשט בעי' דבעי דחשיב טיבותא דאי לא חשיב טיבותא קשה למ"ד קפידא ממתני' דמעילה ועוד דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא דהא הילכתא כמשנה דמעילה דאפי' ר"י לא פליג רק משום דחשיב ליה ריעותא וקי"ל דקפידא הוא ועוד דברישא שם קתני בהביא מקום אחר משמע דקפידא הוי דלמ"ד מראה מקום אפילו בגט כה"ג כשר באמר התקבל לי מיום פ' כמבואר בב"ב שם ואח"כ רצה לפשוט האיבעיא דבעי למ"ד מראה מקום דדילמא חשיב גריעותא הא דאפושי שטרי ומוכיח מאלמנה דלא חשיב גריעותא וכמו שפי' הריטב"א הובא בש"מ דאי הי' השיב גריעותא הא דאפושי שטרי לא הי' האלמנה יכול' למכור בכה"ג אף דמוכרת היא ד' וה' פעמים היינו דוקא כשא"צ למכור רק מעט אבל בצריכה למכור הכל ביום אחד אסור לה למכור בשני שטרות אלמא דלאו גריעותא הוא וממילא נפשט האיבעיא דבעי למ"ד דמראה מקום דדילמא חשיב גריעות' דממתני' דהכא מוכח דזה לא חשיב גריעותא ומהא דקאמר דיקא נמי מסקינן דמעביר ע"ד הוי כמ"ש הרא"ש ומוכיח דעכ"פ לא חשיב טיבותא וא"י לומר דטבא לך עבדי לך ולזה אף דמסיק רב חסדא דלא' אפילו לשנים אלמא דלא חשיב גריעותא הא דאפושי שטרי היינו משום דאמר סתמא אבל הא דאמר כור ודאי קפידא דהא נפשט מהאיבעיא דלא חשיב טיבותא במה שמוכר על יד וכיון דלא חשיב טיבותא מה שאמר כור ודאי קפידא הוא כדמוכח בסי' ר' גבי כור בשלשים ומכ"ש בשליח דהא קי"ל דכל היכא דליכא טיבותא ולא גריעותא להמשלח דהוי קפידא וכמ"ד קפידא כמ"ש המל"מ פ"א מה' שלוחין הנ"ל וכיון דהקפיד שלא יהיה נגמר הקנין עד שיוגמר הקנין מכל הכור דמי ממש להא דסי' ר' דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה כיון דלא נגמר הקנין עדיין ומש"ה אפי' הלוקח רוצה לקנות עוד לתך שני וליקח שטר אחד על שני הלתכים מ"מ יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כמו בסי' ר' ושפיר סתמו הפוס' ולא חילקו בין אם כבר נתן השטר או לא. וא"ש ג"כ דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב חסדא דס"ל דלאחד אפילו לשנים דלא השיב לאפושי שטרי לריעותא כלל מ"מ פסק בראשונה בזבין כורא וזבין ליתכא דיכול לחזור בו מטעם הנ"ל דכור ודאי קפידא הוא להרא"ש ולהרי"ף דס"ל דהוא איבעיא דלא איפשטא היא מטעם ספיקא ואוקי ממונא בחזקת מרי' וכ"ז שלא נגמר הקנין מכל הכור יכול לחזור בו כמו בסי' ר' דאפילו החולקים שם מודים כאן דדוקא התם כתבו הפוס' הטעם משום דמשך והגביה כל סאה בפניו וזה ל"ש כאן. וא"ש נמי הא דבאה"ע סי' ק"ג דכיון דאלמנה לא חשיב שליח ומדרב חסדא מוכח דאפושי שטרי לאו ריעותא היא מכירתה קיימת אפי' בלא קטיני דל"ש לומר קפידא באלמנה ולא הוצרך לו' דמיירי בקטיני רק למאן דחשיב אפושי שטרי לריעותא ומיושב בזה כל הקושיות הנ"ל ולפ"ז נראה בדעת הרי"ף והרמב"ם דלא כהמחבר רק דהעיקר תלוי דכששינה מדברי המשלח כגון שאמר כור והוא מכר לתך או שאמר מכור לאחד והוא מכר לשנים המקח בטל אף דאפושי שטרי לא חשיב ריעותא מ"מ הא קי"ל כמ"ד קפידא במקום ששינה אף במקום דליכא ריעותא כל כמה דליכא טיבותא ולכך כשאמר מכור סתם אפילו מכרו לשנים המקח קיים כיון דלא שינה וקי"ל דאפושי שטרי לא הוה ריעותא:

שהשליח בר חיובא והש"ך חולק ומסיק דהלכה כרב סמא דדוקא דומיא דחצר דבע"כ מותיב בה הוי שלד"ע כגון שלא ידע השליח שהוא גנוב אז חייב המשלח אבל בלא"ה פטור המשלח אף שהשליח אינו בר חיובא עוד הביא בשם הנ"י דע"י קטן שאין לו יד חייב המשלח דדמי לחצר דבע"כ מותיב בה ותמה עליו דהא אין שליחות לקטן דמתניתין מפורשת היא השולח את הבערה ביד חש"ו פטור ☜ וע"ב דהוא מחלוקת הראשונים ודעת הריטב"א דדוקא לענין קיום המעשה אין שליחות לקטן אבל בדבר שהמעשה כבר נעשה רק לחייב המשלח בעונש כגון דאמר לקטן אקפי לי גדול חייב המשלח אפילו על ידי קטן ובמקום שצריכים לקיום המעשה בעינן גדול דוקא ואפילו לד"ע המעשה קיים אבל בגניבה אף המעשה של קנין הגניבה לא נתקיים מצד המשלח דגוף קנין הגניבה הוא רק לענין לחייב המשלח באונסים וזהו מכלל העונש ואין שלד"ע כשהשליח הוא אי בעי עביד אי בעי לא עביד ובשולח את הבערה ביד חש"ו ג"כ חייב להריטב"א כשאמר להם בפירוש להזיק ודעת התוספת בב"מ דף י' דאין שליחות לקטן בכל גונא:

וכל מעשיו קיימין וע"י חש"ו ועכו"ם שאינן בתורת שליחות בטל השליחות ולא קנה המשלח אף שמסרה להמשלח והמשלח עשה משיכה לא קנה כיון שהמשיכה לא היה בפני המוכר ☜ וע"ב דבכ"מ במוכר שמכר החפץ לשליח אפילו עכו"ם וכתב להלוקח ע"י לך משוך וקני קנה הלוקח כשמשך וכן אם הלוקח שלח ע"י עכו"ם וחש"ו כסף להמוכר לקנות ע"י הכסף קנה המשלח כשקיבל המוכר המעות:

קח סחורה זו ☜ ע"ב דאפילו ציווה לו שיקנה במעות עצמו ואח"כ יחזור לו המעות מחוייב להחזיר לו ואפילו אמר לו סתם קנה סחורה ולא פירש לו איזה סך כמה שיקנה מחוייב להחזיר אם לא שקנה כל כך שבודאי לא אסיק אדעתיה כל כך ואפילו ביטל השליחות בפני עדים שלא בפניו לא מהני ואם השליח ביטל להשליחות בפני עדים קינה שיקנה ואמר לעצמי אני קונה יבואר בסי' קפ"ג:

נקנה המקח ע"ב דאפילו נתברר שהוא של המשלח ועבר על דבריו דאפ"ה המקח קיים דאמרו חז"ל דעת השליח שיהיה המקח קיים ולתקן את אשר עוות בכדי שלא יהיה כגזלן ואפילו אין לשליח לתקן העיוות מ"מ המקח קיים:

המקח בטל ע"ב דדוקא בהודיע אבל בלא הודיעו המקח קיים כשאין בו שיעור אונאה או אחר כדי שיראה השליח לתגר (או לקרוביו) ואין השליח יכול לומר אנוס הייתי במה שלא הראתיו לתגר מחמת שמסרתי תיכף החפץ להמשלח דהוי כאילו הוא בעצמו הקונה וכן אם השליח מסר להמשלח ושהה ביד המשלח כדי שיראה א"י לתבוע להשליח ואם הלוקח יכול לבטל המקח כשנתאנה השליח בכל שהוא כשהודיע שהוא שליח יבואר לקמן בסי' קפ"ה ועש"ך שם סי' קע"ה סק"ז דבעינן דוקא שידוע שם המשלח:

שעשאו שליח בין לתיקון זה דוקא בטעות אבל בעבר על דבריו דסעיף ב' לא מהני התנאי כיון דשם בפיו לעשות כך (סמ"ע וט"ז):

ליתן כפי התנאי כתב הש"ך דמיירי כגון שהוא אחר זמנו או בדברים שאין בהם אונאה דאל"כ לא גרע מהוא עצמו דאפילו אמר ע"מ שאין בהם אונאה דלא מהני:

שהתנה עמו ודוקא בשליח בחנם אמרינן דמסתמא התנה השליח כדי שלא יתחייב אם יעוות מאחר שהוא בחנם אבל בשליח בשכר לא (סמ"ע) ועש"ך דבנתאנה הרבה אפילו בדברים שאין בהם אונאה אפ"ה המקח בטל דמסתמא אינו שופטני וע"ב דדבריו צריכים לעיון:

דינו כשאר כל אדם וה"ה אם הטעו את המוכר (ש"ך) ול"ד להא דלעיל סימן ק"ט בב"ד שמכרו והטעה הלוקח בכל שהוא דהמקח בטל דשם גם הלוקח עצמו סומך על הב"ד משא"כ השליח: (סמ"ע):

הואיל וקנה במעותיו אבל אם קונה במעות עצמו אין חייב לתקן העיוות (סמ"ע):

י"א דוקא שאין לשליח עש"ך וט"ז דהנך דיעות ל"פ דדיע' א' מיירי בלא הודיעו דאז המקח קיים להמשלח כשירצה ולכן הברירה ביד המשלח שאם מספיק עצמו באחריות השליח חייב השליח לקבל עליו האחריות ואם אינו מספיק עצמו באחריות השליח יחזיר לו מעותיו וי"א מיירי בהודיעו אז יכול השליח להחזיר לו מעותיו כתב הט"ז דכאן א"צ המשלח לברר שלא עשאו בין לתקן ובין לעוות דודאי לא שדי אינש זוזי בכדי ודלא כסמ"ע דנגד אחריות אמרינן חזקה לא שא"ז בכדי וע"ב דהשליח א"י לסלק רק במעות מזומן ולא בשומא כשהודיעו וכשאין לו מזומן יכול המשלח לכופו להשליח שיקבל עליו באחריות ואם השליח רוצה לקבל המקח נגד המוכר צריך המוכר להחזיר לו מעותיו ואם אין להמוכר מעות יכול לגבות ממנו הקרקע בגוביינא דב"ד ובאחריות המוכר רק שא"צ ליתן לו כל השדה באחריות רק כפי שיעור מעותיו ע"פ שומת ב"ד:

כשעת הזול. כי כשאין מתנה שיתן לו כשעת הזול צריך הנותן לקבל כשעת שהיה בשעת נתינת המעות אפילו הוזל וכשחוזר צריך לקבל מי שפרע ולכך צריך להתנות עמו שאם יוזל שיתן לו כשעה"ז ואם פסק ע"י שליח וטעה ולא התנה כו' (סמ"ע):

לא השליח הטעם דהמשלח יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והשליח מה יעשה כשחוזר המשלח דאדעתא דהכי לא נתן המעות שישאר המקח לנפשו (סמ"ע):

ואפילו לא הודיעו דדוקא כשעשה עם המוכר קנין גמור המקח קיום בלא הודיעו משא"כ במעות שאינו אלא לענין מי שפרע ואכזה שהוא אונס לא תקנוהו (סמ"ע):

ומיהו הלוקח ע"ב דדוקא בכה"ג שכלל מכירות כל השדה בסך אחד והמוכר ידע והלוקח לא ידע וסבר שנתפש הקנין על כל הכור מש"ה יכול הלוקח לחזור בו ולומר במקח שלם אני רוצה כיון שלא ידע והמוכר א"י לחזור בו מהמקצת כיון שידע אבל כשהמוכר והלוקח יודעים שאין הקנין תופס רק במקצת כגון בסי' קצ"ב סי"ב במכר לו עשר שדות בעשר מדינות וכן בסי' ר"ג סעיף ב' באמר פרה וטלה בכור חיטין ששניהם יודעין שאין הקנין תופס אלא במקצת שניהם א"י לחזור וכן אם מכר שני דברים והיה פיסוק דמים על כל אחד בפ"ע דאחד לא הי' ברשותו שלא נתפס הקנין רק על הא' אף שלא ידע הלוקח א"י לומר הלוקח במקח שלם אני רוצה ואם כלל שני דברים בסך א' והם שני מינים כגון בסי' רט"ז סעיף ה' גבי קרקע ודקלים הוא מחלוקת הרמב"ם והרשב"ם שם דלהרמב"ם אם אינו משלים לו הדקלים יכול לומר במקח שלם אני רוצה כשלא ידע הלוקח ולהרשב"ם אף שאינו משלים לו במקח קיים בהקרקע כיון שהם שני מינים מש"ה אף שלא ידע הלוקח המקח קיים ובמין אחד וכל המכירה בכלל בסך א' כגון בסי' רל"ב סעיף א' לכ"ע הלוקח יכול לבטל ולימר במקח שלם אני רוצה כשלא ידע ודוקא כשהמוכר א"י להשלים לו אף שרוצה להשלים לו בדבר שאינו בעולם בשעת המכירה אז אין הלוקח יכול לבטל הקנין של המקצת שהיה בעולם וכן במכר לו עשר שדות ואחד לא היה ברשותו אף שהלוקח לא ידע שאינו ברשותו מ"מ אם לא עשה חזקה רק באחד בהן א"י לבטל המקח של המקצת כיון שידע שאין הקנין תופס אלא במקצת ובכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה שאין להאב רק פירות והוא מוכר כל השדה בחזקת שלו והלוקח לא ידע וכן בבעל בנכסי אשתו שאין לו רק פירות מחלוקת הרשב"א והנ"י דלהרשב"א אף המוכר יכול לבטל אף שידע כיון שלא מכר קרקע לפירות רק שמכר הגוף סתם והפירות יהיו ממילא שלו מכח מכירת הגוף וכיון שהפירות מכח הגוף קאתו וכשמכירת הגוף בטל ממילא גם מכירת הפירות בטל לכך אפי' המוכר יכול לבטל אפי' ידע ולהנ"י אין המוכר יכול לבטל כיון שידע רק הלוקח יכול לבטל והא דהמוכר אינו יכול לבטל בכל הנ"ל דוקא היכא דליכא גילוי דעת אבל היכא דיש גילוי דעת כגון בכור בשלשים בסי' ר' שדרך העולם לפסוק על הסאה וכשאמר כור גילה דעתו שצריך לדמי כל הכור לכך אף המוכר יכול לחזור בו ואפי' גבי כור בשלשים דגילה דעתו דעת הרשב"א שאם קיבל מקצת דמים כנגד המקצת שמשך הלוקח אז אין יכול לחזור בו וא"י לומר לדמי כולה הייתי צריך ואם מכר שדה ונמצאת מקצתה גזולה דעת הר"ן דהלוקח יכול לחזור בו מכל השדה כיון שא"י להשלים לו ודעת הרשב"א דהמקח קיים במקצת שאינה גזולה וע"ב דכשבר נשתמש העיקר כהרשב"א והטעם דהסכימו כל הפוסקים דכשנשתמש הלוקח בה ונמצאת גזולה אין הלוקח חוזר על המוכר מטעם ביטול מקח רק מטעם אחריות ולכך המקח קיים בהמקצת ואם לא נשתמש בה חייב מטעם ביטול מקח והעיקר כהר"ן דהלוקח יכול לבטל דהא א"א לו להשלים:

ה"ז מעביר ע"ד. דהרי יצטרך למכור עוד סאה שניה ונמצא שיתרבה עליו שטרות המכירה (סמ"ע):

ומכרה לשנים דכיון דאמר לאחד קפיד שלא יהיה לו עסק עם הרבה בני אדם (סמ"ע):

ולא פי' ר"ל שלא אמר לאחד אלא אמר סתם מכור (סמ"ע) או כשמכרם בב' שטרות הסמ"ע כ' דדברי ר"י שבתו' עיקר דאם מכרם בשני שטרות אפי' החתימה השליח מכרם בטל משום אפושי שטרי וע"ב דהעיקר דהרי"ף והרמב"ם סוברים דכשהזכיר המשלח כור והשליח שינה ומכר לתך אף במקום דליכא אפושי שטרי המקח בטל דקיי"ל כמ"ד קפידא וכל ששינה השליח מדברי במשלח אף בדבר שלא יקשה זה מזה המקח בטל ומטעם זה דכשהזכיר המשלח לאחד והשליח מכר לשנים ג"כ המקח בטל אבל לשאמר המשלח מכור שדה סתם ולא הזכיר שום דבר יכול למכור אפי' להרבה בני אדם ביחד אף במקום דאיכא אפושי שטרי דאפושי שטרי לאו ריעותא היא כלל:

נתבאר בטי"ד שם כתב המחבר דהפירות שאכל יוצאת בדיינים ובב"י שם כתב אף דהוי אבק ריבית יוצאה בדיינים משום מחילה בטעות והסמ"ע חולק וס"ל דאפי' מטעם מחילה בטעות אינו יוצאה בדיינים כיון דהוי זבינא דדוקא כשהתחלת הדבר נעשה בהלואה יוצאה מטעם מחילה בטעות משא"כ בזבינא לא שייך מחילה בטעות:

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו. כ' בס' דגמ"ר וז"ל ואם שלח אותו לעשות דבר שהוא לחוב לאחרים אף שהוא יה יכול לעשות בעצמו ואינו דבר עבירה מ"מ דבר שהוא חוב לאחרים לא אמרינן שלוחו כמותו ע' ברא"ש פ"ק דגיטין סימן י"ג (ועמ"ש בפ"ת לא"ה סי' קיט סק"ו ובקצה"ח כאן סוף סק"ב מזה) ואם שכיר הוא ובא בשכרו ע' לעיל סי' ק"ה בש"ך סק"א מ"ש לתרץ דברי רש"י אבל דבריו דחוקים ובתשובתי הארכתי כו' עכ"ל ועמ"ש בסי' ק"ה שם סק"ד:

חוץ מלדבר עבירה. כ' בס' שער משפט ונראה דאף אם שכר להשליח לעשות העבירה מ"מ אמרינן אין שלד"ע אף דלענין תופס לבע"ח במקום שחב לאמרים דלא מהני אף בעשאו שליח ואעפ"כ אם שכרו מהני משום דיד פועל כיד בעה"ב דמי כמ"ש הש"ך בר"ס ק"ה מ"מ לענין אין שלד"ע לא אמרינן כן כו' וה"ה בכל הני דלאו בני שליחות נינהו כגון עו"א וחש"ו אף בשכר לא מהני ולא אמרינן יד פועל כיד בעה"ב כו' ע"ש:

שהשליח בר חיובא. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סי' ע"ה והנמשכים ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קס"ד שכתב שאין דברי הש"ך ברורים כ"כ והש"ך עצמו ביו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב פסק דהיכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו וכתב כן בשם המרדכי וכן מבואר בתוס' פ' מרובה (בבא קמא דף עט ע"א) בד"ה נתנו לבכורו' בנו כו' וזה נרא' דעת האגודה פ"ק דמציעא והמרדכי שם הג"מ פ"ב משלוחין ידעת רי"ו שהובא בש"ך כאן ונרא' דזה ג"כ דעת מהרש"ל בב"ק פ"ז סי' ל"ג כו' וכ"כ הסמ"ע בסי' רצ"ב סק"י כו' ע"ש. ושם בח"ב סי' קס"ה אודות ישראל שהוחזק לרמאי שהיה לו סחורה שיש בה חסרון גדול ואינו ניכר לכל והיה מתיירא למכור ע"י עצמו ומסר הסחורה לעובד כוכבים מכירו וקנאו ישראל א' לפי תומו מן העובד כוכבים ואח"כ הרגיש הקונה בהחסרון ואינו יכול להוצי' מעותיו מן העובד כוכבים ואחר החקירה נודע לו שישראל זה החשוד מסר הסחור' לעובד כוכבים בשליחותו למכור לישראל אי צריך לשלם המעות לזה הקונה והשיב בודאי אם נעשה כן בישראל. ששלח ישראל אחר למכור לזה ברמאות פשוט הוא דאין דינו כלל עם המשלח כיון דקיי"ל אין שלד"ע כו' אכן כיון שהשליח הוא עובד כוכבים דלאו בר חיובא באונאה דרך מקח וממכר הוא כבר פסק כרמ"א בר"ס קפ"ב היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו וכתבתי בתשובתי ח"א סימן קס"ד דכן עיקר להלכה ודלא כהחולקין על זה ועוד דאפילו להחולקין מ"מ אם השליח מוחזק בכך לעשות לא אמרי' אין שלד"ע כמבואר בסימן שפ"ח סט"ו בהגה (עמ"ש שם) וכל זה אם הישראל צוה בפירוש למכור לישראל אבל אם נתן למכור לאחר נראה דאין לחייבו דהוו רק גרמא בעלמא יכול להתנצל ולומר דסבור היה שימכור לאיש שאין נחשב לו לחסרון כלל והוא נאמן על זה בשבועה עכ"ד ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:

וכל מעשיו קיימין. עיין בתשו' מים חיים חח"מ סי' י"ח במעשה שראובן נתן חפץ לשמעון למכור בסך כ"ז זהובים והלך לשוק ומכרו ללוי בסך זה ממש והודיעו שהוא של ראובן וקיבל מעות מיד לוי ומסר לו החפץ ואח"כ נתוודע בעדים שקודם שנגמר מכירת שמעון ולוי קדם רחובן ומנר המפץ הלז שביד שמעון ליהוד' (בק"ס או בסטימתא) והנה שמכירתו ודאי של זה ראובן הוי כמו ביטל שליחותו של שמעון אבל נסתפקו הלומדים אי מהני בכזה ביטול שליח ואין מכירתו ללוי כלום וצריך לוי להחזיר החפץ ליהודה או לא מהני בכזה ביטול שליחות כלל וכל מה שעשה שמעון עשוי ואין מכירתו של ראובן כלום. והשיב יראה לפע"ד אם לא ידע לוי מהביטול והחזרה א"צ לוי להחזיר המקח ליהודה כי אף שיכול ראובן לבטל שליחות שמעון מ"מ אם לא הודיע ללוי ולא לשמעון הביטול לא מהני הביטול כלל ודמיא למה דאיתא בש"ע סימן קכ"ב ס"ג כו' ולפמ"ש בש"ך ס"ק י"א מבואר דבנ"ד אף אם היה שמעון השליח יודע כיון שלוי לא ידע לא מהני הביטול ע"ש:

בטל המקח. עבה"ט שכתב ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון כו' וע' בס' שער משפט שכתב דבריו תמוהים דמ"ש מהא דסימן קכ"ג ס"ס כו' ע"ש. ועמ"ש שם ס"ק ב':

א"צ להחזיר. עיין בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ס' שכתב דפשוט דאפילו תפס יותר מהראוי מפקינן מיניה ע"ש:

[הגה] בכל דבר. נ"ב ראובן אמר בפני אנשים ששמעון ימכור שדהו או שיקנה לו שדה ושמעון לא ידע ואמר שדה של ראובן או שקנה לו שדה ונתקיימו מעשיו תשו' רשב"א סי' ע"ט:

[הגה] ודוקא שהשליח. נ"ב עיין תשו' מהרי"ט ח"א סי' קט"ז נסתפק אם באיסור דרבנן אמרינן אין שליח לד"ע או לא ועיין במ"ל פ"ב מהל' רוצח ה"ב ואם השליח שוגג עיין ש"ך לקמן סי' שמ"ח ס"ק ו' ויש לעיין אם השליח הוי מומר להכעיס אם מהני השליחות דלטעמא דדברי הרב שייך ג"כ הכא ולטעמא דאי בעי עביד אפשר דחייב המשלח דמה"ת לא יעשה וכסברת התוס' לענין שוגג ועיין מ"ל פ"ד ה"ה מהל' מלוה לענין שליח נכרי ועיין שיטה מקובצת בשם מהר"י אבוהב ועיין סמ"ע סק"ב שתלה הטעם שיכול לומר סברתי וכו' ועיין לקמן סי' שפ"ח בש"ך ס"ק ס"ו:

[ש"ך אות א] לשון המרדכי בשם מהר"ם. נ"ב ועיי' תשו' הרא"ם דפוס פראג סי' תצ"ג שכתב להדיא דקי"ל כרבינא:

[ש"ך בא"ד] אלא לענין כפל וכפל אינו נוהג. נ"ב יפה השיג בספר יבין שמועה דהא נ"מ לענין חיוב אחריות ואם ע"י חצר הוו בכלל אין שליח לד"ע ולא קנה הגנב ואין חייב באחריות:

[ש"ך בא"ד] מ"מ נ"ל לענין דינא. נ"ב עיין ש"ך יו"ד סי' ק"ב ס"ק כ"ב ועיין מ"ל פ"ד הי"ד מהל' מלוה ולוה:

[הגה] תשובת רשב"א. נ"ב עיין תשובת רשב"א סי' אלף ט"ז. ועיין מ"ל פ"ו מהל' טונ"ט ה"ה:

[שו"ע] ודוקא שהודיעו. נ"ב עיין בספר חוות דעת על יו"ד סי' קס"ט סק"ב:

[שו"ע] וקנה המקח. נ"ב היינו בדבר דאפשר לתקנו שמכר שוה מנה במאתיים דאפשר שיקנה המקח והשליח ישלם מביתו המנה וכן בהיפוך אבל אם א"א לתקנו כגון שהיה שליחו להשכיר חצירו לשנה והלך והשכיר לג' שנים אף בלא הודיעו בטל. והוי כמו ההי' דסעיף ה' דמיירי ודאי בלא הודיעו. מהריב"ל ח"א סי' ע"ט ועיין תשו' תשב"ץ ח"ד סי' כ"ב:

[ש"ך אות ב] ובתשובת ר"א ששון. נ"ב ובתשו' מהריב"ל ח"א סי' ע"ט ובתשובת מקור ברוך סימן ג':

[הגה] והוא הוציא. נ"ב המבקש מחבירו להניאו מן הסכנה וכן עשה ואמר שנתן שוחד כך וכך נאמן בשבועתו כמה הוציא ואין צריך לגלות למי נתן השוחד מפני הסכנה ב"מ סי' של"א בשם מהרי"ק שורש דע"ג:

[ש"ך אות ו] זהו הנראה לפענ"ד. נ"ב וכ"כ הט"ז. ולפ"ז מ"ש בש"ע הואיל וקנאה אותו במעותיו והוא לשון הרמב"ם ניחא בפשוטו דמיירי בלא הודיעו ויש מעות להשליח דהדין דהמשלח כופהו לתקן העוות למכור לו באחריות בזה נתן הטעם כיון דקנה במעותיו. דאלו קנאו במעות עצמו הי' השליח יכול להחזיר לו מעותיו. אולם הב"ח כתב דאף דלא הודיעו המקח קיים רק בין השליח להמוכר אבל לא בין המשלח לשליח. והשליח יכול להחזיר לו מעותיו. ונדחק בלישנא דהואיל וקנאה במעותיו עיי"ש:

[שו"ע] ומיהו הלוקח. נ"ב עיין לקמן סי' רל"ב בסמ"ע סק"ב ומ"ש שם על הגליון. ועיין לקמן סי' רט"ז ס"ה ובט"ז ושם:

ודוקא שהשליח בר חיובא כו'. בש"ע ובסמ"ע נרשם הגהות מיי' פ"ה משלוחין וטעות הוא כי לא נמצא שם דבר אלא צ"ל פ"ב משלוחין וכן הוא בד"מ וכן הוא בהגהות מיימוני שם ריש הפ' ומ"מ לפע"ד דברי הר"ב צ"ע כי המעיין שם בהגהות מיימוני שם יראה דס"ל דאפשר דקי"ל כרב סמא דהכל תלוי בין אם עושה השליח מדעתו או בע"כ דהא מסיי' שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה אע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד כר"י עכ"ל ומ"ש שם בריש דבריו פ"ק דב"מ היכא דהשליח בר חיובא הוא לא מחייב שולחו וכו' אינו אלא פיסק' מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן לקמן ס"ס שס"ח [שמ"ח] כת' הר"ב בהג"ה דאם שליח אינו בר חיובא י"א דהמשלח חייב והיינו ע"פ מ"ש כן בד"מ וז"ל פסק המרדכי פ"ק דמציעא בשם מוהר"מ דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ואם אמר א' לחברו קח לי שור מבית פ' שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכ' השליח דהא השליח לא ידע שהוא גנוב כו' עכ"ל ולא הביא שם מי שחולק ע"ז ולפעד"נ אדרבה דעת המרדכי שפסק כרב סמא דהא מסיים שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה דאע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד עכ"ל ומ"ש בריש דבריו אבל היכא דהשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו אינו אלא פיסקא מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן מוכח יותר למעיין במרדכי שם שהוא מציין לישנא דש"ס ובאמת הרב הבין שהוא ל' המרדכי בשם מהר"מ ובמרדכי שם לא הזכיר בדין זה את מהר"מ כלל רק שבדין שבסמוך לפני זה כתב ומכאן דן רבינו מאיר כו' והבין הרב שכל זה היא מרבינו מאיר ובאמת ליתא אלא מן אבל היכא דהשליח לאו בר חיובא כו' הוא ל' המרדכי שמציין כן בש"ס ופשוט לפע"ד שהגהות מיימוני לקוחים מהמרדכי ושניהם לדבר א' נתכוונו וראיה לדברי ממ"ש האגודה פ"ק דב"מ וז"ל אי בעי עביד אי בעי לא עביד וא"ת כו' והא אי בעי לא עביד פירש ר"י כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב ה"ל כחצר דבע"כ מותיב בה ומחייב שולחו וידוע שהאגודה דבריו רוב' וכמעט כולם לקוחים מהמרדכי (גם בתשובת רשב"א סוף סי' תקע"א כתב וכן לטעמיה דרב (סמא) דהיכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד"ע כו' משמע דס"ל דהלכה כרב סמא) שוב ראיתי באשרי פ' קמא דמציעא כתב בשם הרמ"ה דקייל"ן כרב סמא דרבינא גופא קבלה דאין חילוק בין אם השליח בר חיובא או לא ולא משכחת שליח לד"ע אלא בחצר דבע"כ מותיב בה עכ"ל ומשמע שם להדיא שגם דעת הרא"ש כן וכ"כ מהרי"ו בתשובה סי' כ"ח בפשיטות והא פסק הר"מ הלוי באשר"י פ"ק דב"מ כרב סמא דלא אשכחן שליח לד"ע אלא בחצר כו' וכן פסק הר"ן והנ"י שם וכן נראה לפע"ד דעת הרי"ף בר"פ האיש מקדש שכתב ולדבר עברה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו דקיימא לן אין שליח לר"ע ואם איתא שפסק כרבינא ה"ל לאתויי דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע אלא פסק כרב סמא ולא אשכחן אלא בחצר ולא הוצרך להביא חצר דלא נ"מ אלא לענין כפל וכפל אינו נוהג ועוד דחצר פשיטא כיון דבע"כ מותיב בגוה מחייב שולחו לא הוצרך לכותבו וכן נראה דעת הטור וכן עיקר ואעפ"י שראיתי בר"י סוף נתיב כ"ח שכ' וז"ל אין שלד"ע להתחייב שולחו אלא חצר כגון לגבי גנב כי דוקא כשהשליח בר חיובא פטור שולח אבל חצר שאינו בר חיובא חייב שולחו עכ"ל נראה לי דט"ס יש בדבריו שהרי ר"י דרכו לימשך אחר דברי הרא"ש ואיך יהי' כאן נגד הרא"ש ולא יזכיר כלל דעתו אלא צ"ל ודוקא כשהשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד פטור אבל חצר שאינו בר הכי חייב שולחו וכן מוכח ממ"ש בריש דבריו אין שליח לד"ע אלא חצר ואם איתא שפסק כרבינא הא משכחת לה טובא דחייב וכדאיתא בש"ס מאי בינייהו א"ב כהן דא"ל לישראל קדש לי גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי' לקטן לרבינא חייב לרב סמא פטור א"ו פסק כרב סמא והלכך לא משכחת שלד"ע אלא חצר וכמ"ש ואפילו את"ל שדברי ר"י הם כפשטן מכל מקום נראה לי לענין דינא כמו שכתבתי ואע"ג שטעם הרמ"ה והרא"ש וסייעתם שפסקו כרב סמא הוא מדאמרי' בש"ס רב סמא אמר קמיה דרבינא משמע דרבינא קבלה ובש"ס שלפנינו ליתא הכי פשוט שקצור לשון הוא בש"ס שלפנינו וכן מצאתי בש"ס של קלף ישן נושן כגיר' הרא"ש והר"ן וכן עיקר ועיין בנ"י שכתב דבקטן שאין לו יד כלל חייב לא נהירא לי כלל דנהי דאינו בר דעת מכל מקום הא קי"ל דאין שליחות לקטן ול"ד לחצר דהוא רשותו והוי שלוחו משא"כ קטן ותדע דהא פשיטא דקטן שאין לו יד כלל לא גרע משוטה ותנן בפ' הכונס השולח את הבערה ביד חש"ו פטור שלח ביד פקח הפקח חייב ומפרש בש"ס דקידושין פ"ב הטעם דהפקח חייב משום דאשל"ע וא"כ אמאי ברישא גבי שוטה פטור א"ו משום דלית ליה שליחות א"כ הוא הדין בקטן שאין לו יד כלל וכן כתבו התוס' והאגודה בפ"ק דמציעא להדיא חש"ו פטור משום דלאו בני שליחות נינהו ולא אשכחן דרב סמא פליג עליה דרבינא בהא ועוד דקטן דתני במתני' משמע כל קטן בין יש לו יד בין אין לו יד ואפי' הכי פטור וכן עיקר (הג"ה וע"ל סי' ל"ב מ"ש בס"ב אי אמרי' דחייב לצי"ש אע"ג דאין שליח לדבר עבירה או לא וע' בסי' כ"ח סעיף א' מ"ש בשם מהרש"ל דאפילו מי שחייב לצי"ש אי תפס מפקינן מיניה ועיין בהריב"ש סי' שצ"ב כתב ג"כ שאין תפיסה מועלת במה שאין לו בו זכות אלא לצי"ש) עיין בתשוב' מבי"ט ח"א סי' נ"ו ובתשובת רשד"ם סי' קמ"ו וק"ע:

עבר השליח כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' קט"ו וקכ"ז ובתשו' ר"ש כהן סי' קנ"ט וס"ג סי' ס"ה ובתשובת רא"ן ששון סי' קל"א:

ליתן כפי התנאי. צ"ע למה יגרע מהוא עצמו דאפילו אמר ע"מ שאין (בו) אונאה אינו מועיל וצ"ל דמיירי כגון שהוא אחר זמנו או בדברים שאין בו אונאה ודוק היטב:

יכול המוכר לומר כו' נראה ליד הרמ"ה מיירי דוקא שאינהו בענין דלא הוי ביטול מקח דאמרינן מסתמא התנה עמו שיהא שלוחו בין לתקן בין לעוות דמסתמא עשאו שיהא כאלו הוא עצמו אבל לא קאי אשוה מנה בדינר דמסתמא אינו שופטני שיתנה אפילו יעוות הרבה יהי' קיים ודוק וע"ל סי' קפ"ה ס"ה ודו"ק:

את הלוקח. הוא הדין למוכר אלא חדא מנייהו נקט ופשוט:

ודוקא שהמשלח מספיק עצמו כו' מפני שראיתי כאן דברים מעורבבים הוצרכתי להאריך קצת גרסי' בש"ס ההיא איתתא דיהבא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות ופסק רב נחמן זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות וכ' הרא"ש לכאורה משמע שאמר למוכר שהי' קונה לאשה כו' עד א"ו מיירי שפירש שקנה לאשה וכיון ששינה בשליחתו כו' ואין כאן מקח כלל כו' ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא מיירי שאין בידו להחזיר לכך צריך לקבל עליו אחריות עכ"ל והר"ן כ' בפ' האיש מקדש ואיכא למידק מעובדא דג"פ דא"ל זיל זבנה שלא באחריות ואמאי לא הוי ביטול מקח וי"ל דהתם השליח קנה סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ואע"פ שהוא אומר עכשיו שלאשה קנה אין למוכר בכך כלום ולפיכך צריך לפרוע למוכר דמים והאשה ג"כ יכולה לומר תן לי מעות ור"נ ה"ק אם חפצה היא בקרקע קבל עליך באחריות כו' ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו המקח בטל עכ"ל ונ"ל דהרא"ש והר"ן לענין דינא לא פליגי רק לענין פירוש' דשמעתתא לפי שהרא"ש ודאי אלו הוי מתוקם ליה תלמודא בסתם הי' מפרש כהר"ן ולא הוי קשה מהך דקידושין דהכא בסתם שאני וכדפירש הר"ן אם היא חפצה בקרקע צריך לקנות לה באחריות אף שיש לשליח מעות כיון דקנה סתם והמקח קיים לגבי מוכר הוא הדין נמי אם היא חפצה בקרקע צריך לקנות לה באחריות רק דלא הוי מתוקם להרא"ש תלמודא בסתם כמו שהוכיח לכך מוקי לה בדפירש והוי קשה ליה דלהוי בטול מקח כהך דקידושין כקושיות הר"ן ולכך קאמר דמיירי שאין לשליח מעות הא אם יש לשליח מעות צריך לחזור למשלח מעותיו והר"ן לא משמע לי' דמיירי תלמוד' בשאין לשליח מעות לכך מוקי תלמודא בסתם והיא חפצה בקרקע דאלו בדפירש אע"ג דהיא חפצה בקרקע אם ירצה יחזיר לה מעותיה זהו הנראה לפע"דנ להשוות דברי הר"ן והרא"ש יחד ולפ"ז דברי מור"ם אינם מכוונים שבתחלה כתב ודוקא שהמשלח מספיק עצמו כו' וזה מיירי דוקא בסתם דאלו בדפירש אף כי מספיק עצמו יכול השליח לבטלו ולהחזיר לו מעותיו וכן מוכיח בודאי הר"ן אלא ודאי מיירי בסתם ואח"כ כתב וי"א דוקא שאין לשליח כו' אבל אם רוצה להחזיר מעותיו הרשות בידו והם דברי הרא"ש. והרא"ש לא כ' כן אלא בדפירש אבל בסתם כיון דהמקח קיים לגבי מוכר הוא הדין דקיימא לגבי משלח ואם היה רוצה צריך לקנותו לו באחריותו כמו שכתבתי ודוק היטב (ג"ז כ' בימי חורפו):

ומכרה לשנים כו' עיין בסמ"ע ס"ק י"ז ועיין בב"ח שכ' ג"כ שהעיק' בהרי"ף כהטור ע"ש:

(סעיף ג' בטל המקח) ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון כו' דאנו רואין דלאו שלוחו הוא כלל משא"כ בס"ג דאין שם רק טעות:

(סעיף ו' נתן מעות לשלוחו כו') כדי לברר דברי רבינו כאן והמחבר והמגיה נביא הסוגיא בפ' ג"פ דף קס"ט ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזיל זבין לה שלא באחריות אתיא לקמיה דרב נחמן א"ל לתקוני שדרתיך וכו' זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנא ניהלה באחריות ופי' הרא"ש מדהוצרך לקנותה שנית משמע דמיירי שפירש שקנאה לאשה דאי קנאה בסתם ודאי קנאה לעצמו ומאי הוצרך לקנותו שנית אלא ודאי שפירש השליח שהוא שליח האשה והאשה היא קונה השדה וכיון ששינה בשליחותו שסתם שדה אין קונין אלא באחריות בטלה שליחותו ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנות שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו להחזיר קאמר שצריך לקבל עליו אחריות ע"ש וצ"ל דכאן א"צ המשלח לברר ששלחהו בסתם ולא התנה בין לתקוני כו' דע"כ לא אמרינן ליה בס"ד אלא בטעות השליח דדרך העולם כשמשלחין השליח נותן לו כח ורשות בין לתיקון בין לעיות דאל"כ לא ירצה השליח לילך בשליחותו שמא יטע' משא"כ כאן אנן סהדי דלא שלחו לקנות אלא באחריות דוקא דלא שדי איניש זוזי בכדי כמ"ש הרא"ש אלא שזה שינה במזיד ואמר שלא באחריות בפירוש דאלו בסתם הוי אחריות ט"ס וזה ודאי לא יעשה השליח שיוסיף דברים מדעתו במזיד להזיק למשלחו (נראה דצ"ל שמא יטע' וזה ודאי כו' למשלחו משא"כ כו' ט"ס ואף כו') ואף שהסמ"ע סק"י כתב דאף בזה צריך המוכר לברר מ"מ הנלע"ד כתבתי וזה דעת הרא"ש ולפי דעת הראב"ד דלא מיירי הסוגיא בקנה השליח סתם נוכל שפיר לומר דס"ל בזה כהר"ן הביאו הב"י דהיינו שמחוייב לתת לאשה דמים דלתקוני שדרתיך כו' אלא שאם האשה חפצה בקרקע תוכל להכריח השליח שיקבל אחריות על עצמו אבל אין לכפות האשה לדרך זה כי לא הסכימו תחלה רק באחריות המוכר דוקא אלא דלהר"ן מיירי הפשט מזה דקינה סתם ולהרא"ש הוה סברא מבחוץ כן בקונה סתם ואיני יודע למה כתב ב"י שיש פלוגתא בין הרא"ש והר"ן והא דכתב הרא"ש ומיהו אם ירצה השליח לחזור לה מעותיה אלא שאם אין בידו ר"ל גם לא ביד המוכר דאל"כ הי' ג"כ ביד השליח שיוכל לכפותו וזה פשוט והראב"ד הקשה מהא דרב נחמן דלעיל ממ"ש בפ"ב דקידושין אבל אם טעה שליח בכל שהיא מצי א"ל לתקוני כו' משמע דהמקח בטל ול"ל לרב נחמן לכוף השליח לחזור ולקנות היה לו לבטל המקח ותירץ אה"נ אלא שהמשלח לא רצה שם לחזור מן המקח ובדידיה תליא הברירה כך כתב הר"ן בשמו וכתב אח"כ עוד שרמב"ן כתב חילוק אחר על קושיא זו דבמעשה דר"נ מיירי בלא הודיעו למוכר מש"ה המכירה קיימת ונ"ל לדעת הרמב"ן מ"ש ליה ר"נ לשליח זיל זבנא שלא באחריות לא ר"ל קנין שני אלא כלומר החזק במקחך הראשון שהוא קיום נמצא דלהרא"ש אע"ג דפירש הפשט בסיגנון אחר מ"מ לענין דינא מסכים עם הרמב"ם דבהודיעי למוכר שקונה לאשה תליא מילתא ובסתם המקח קיים:

(כלל) הדברים שלש שיטות יש כאן בהודיעו המקח בטל לגמרי ואז יכול השליח לסלק המשלח בדמי ולא לכופו שיקח הקרקע באחריות השליח וכן להיפוך אין המשלח יכול לכופו שיקבל עליו אחריות רק במקום שאין לשליח ולמוכר דמים ובלא הודיעו שהמקח קיים אפשר דס"ל כהר"ן דהברירה ביד המשלח ליקח דמים או קרקע באחריותו של שליח וכן דעת הרמב"ם ולהראב"ד אפי' בלא הודיעוהו יכול המשלח לבטל המקח אם ירצה ולהרשב"א אין חילוק בין הודיעו או לא דבכל מקום המקח קיים בין השליח למוכר ודין השליח עם משלחו הוא או ימכור למשלח באחריות או יתן לו מעות ולא נתיישב לי דעת הרמ"א שכתב ודוקא כו' שהביא דעת הר"ן בסתם ואח"כ מביא י"א דוקא שאין לו לשליח שהוא דעת הרא"ש בהודיעו ומה מחלוקת יש ביניהם הא יכולים אנו לומר בהודיעו מודה הר"ן להרא"ש ובסתם מודה הרא"ש להר"ן ולענין הלכה נ"ל כשיטת הרא"ש מאחר שהרמב"ם ס"ל כוותיה וגם הר"ן מסתברא שס"ל כן וכפי מ"ש כנלע"ד:

(סעיף ט הרי זה מעביר כו') בגמ' מבעיא לן דבר זה אי חשבינן ליה למעביר דלא ניחא לאפושי שטרי עליה והיה רוצה למוכרן בפעם א' דקא א"ד אדרבא טובה היא לו דשמא לא יצטרך אח"כ למכור השאר ולא אפשטא וכ' רי"ף דסוגיא משמע דקי"ל ומעביר הוא ורב האי פסק דמוסיף הוא וראייתו מדאמרי' אח"כ בגמ' פשיטא אמר לא' ולא לשנים הא אמר ולא לשנים אמר לא' סתמא מאי ומסקינן לא' ואפי' לק' וכן היא גירסת רש"י ומפרש רב האי דהאי פשיטא כו' הוי כמו מה הוי עלה כלומר וקמ"ל תלמודא היא קי"ל בהך בעיא ומסיק אפי' למאה דהוה מוסיף וכ"ש אמר סתמא מכור ולא זכר לא' ורי"ף יש לו גי' אחרת פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי ומסקינן אפי' לק' והקשו רבים על הרי"ף דהא פסק הוא דמעביר הוא וכן הקשו התס' בגמרא אהא דאמרי' לפי גירסא שלהם לא' ולא לשנים קפידא דהיינו הגירסא שזכרנו בראשונה דמסקינן אם אמר לא' סתמא ה"ה אפילו לק' ולעיל ס"ל דעביר הוה ותירצו ב' תירוצים הא דלעיל הוה מעביר משום דלא ניחא למוכר לטרוח ולעשות שני שטרות וכאן מיירי שהשליח עצמו מביא שטרות חתימות ואפ"ה כל שאמר לא' ולא לב' קפידא דלהרי"ף באמר לא' הוה גם כן קפידא דאיפשר דלא ניחא ליה להיות מדינין עם ב' אנשים כשיצטרך לדון עמהם ועוד תירצו דכאן בסוף איירי שהב' מכירות היו בשטר א' ואפ"ה כל שאמר לא' ולא לב' הוה קפידא ואם כן היה לרי"ף כן באמר לא' ומד"ר משמע שתופס עיקר כגי' ראשונה שכתב באמר לא' ולא לב' אז הוה דוקא קפידא ובאמר לא' סתמא לא הוה קפידא וכ"ז כשהם בשטר א' והיינו כתי' הב' של התוס' דאלו לרי"ף הי"ל לחלק בין אמר לא' ללא אמר לאחד אלא שקשה מ"ש אח"כ וזהו לדעת רי"ף וכבר תמה ע"ז ב"י ונ"ל דרבינו לא הסכים כלל לגי' רי"ף דהוה קפידא שאמר לא' אלא שמ"ש וזהו לדעת רי"ף קאי אעיקרא דמלתא דהיינו לאפוקי מרב האי וצ"ל דכאן הוה בעיא דנא איפשיטא וק"ל דמעביר הוה וע"כ מסיים אח"כ אבל לרב האי כו' (והנה) הרמב"ם כתב לשון המחבר כאן עד סי"א שהוסיף שם המחבר בד"א כשמכרם וכו' והיינו הב' תיריצים שנ תוס' שזכרנו בסמוך ונ"ל דלא נתכוין הרדב"ם לזה גם מד"ר משמע שאיני כן שכתב וז"ל והרמב"ם כתב א"צ מכור לי בית סאתיים ימכר לו בית סאה לא קנה וכתב עוד הרמב"ם ח"ל מכור לי שדה ולא פי' אפי' מכרו לק' מכרו מכר ע"כ ותמה ב"י למה כתב רבינו שהרמב"ם לא חילק הא גם רי"ף לא חילק ועוד הקשה מאי הוצרך רבינו לכתוב וכתב עוד וכו' הא גמרא ערוכה היא ונלע"ד הכל ניחא דלדברינו קמ"ל מדברי רמב"ם יש ללמד תירוץ אחר על הקושיא דהא קי"ל לעיל מעביר הוה וכאן אמרינן חפי' לק' מלבד התירוצים דלעיל וזה מכח ב' הוכחות הא' שלא זכר כליס מהני תירוצים וז"א ראוי להשמיט שהוא דבר עיקר בדין ותו דיש לדקדק בלשונו שמתחלה כתב מכור סאתיים ואח"כ כתב מכור לי שדה אלא ע"כ בזה רמז לנו התי' דהיינו שלא חשו לאפושי שטרא אלא היכא שיש הפסק בין המכירות דהיינו שאמר לו מכור לי סאתיים והוא מכר לו תחלה סאה א' ונמצא שיצטרך לעשות אח"כ מכירה חדשה על הסאה השנית ויהי' אוושא מלתא משא"כ כשאומר לו מכור שדה בודאי נתכוין לעשות שליח על מכירה א' ולא על ב' דאל"כ איך יכול השליח למכור פעם שנית אחר שכבר קיים שליחותו דהא לא אמר לו אלא מכור לי שדה הלכך ע"כ מיירי דמכר לו הרבה בפעם אחת וע"ז יש לו רשות דסתם שדה א"ל כפי מה שיוכל למכור וע"כ מותר אפילו למאה כיון דהמכירה נעשית בפעם אחת מה שאין כן ברישא דאמר סאתיים שפיר מיירי דמכר בב' פעמים כיון שיש לו רשות ע"ז דנתן לו כח על מכירת סאתים ועדיין לא מכר אלא סאה וא"כ יש אוושא מילתא אבל לא כ"כ כיון שנעשה בפעם א' אלא דמ"מ אם אמר לא' הוה קפידא אפילו בפעם א' ואם כן נתיישב זה דעיקר החילוק בין מכירה א' לב' מכירות ונקט ב' מכירות אצל סאתיים ובשדה מכירה א' מטעם שזנרנו וא"ל לנקוט מכירה א' ג"כ אצל סאתיים דקמ"ל אפילו באומר בפי' מכירה אחד בשדה כל שאמר לא' הוה קפידא ולא אמרינן דכאן לא קפיד אלא על עיקר המכירה דתהיה בפעם אחת אבל לא על בני אדם אע"ג שאומר בפי' לא' קמ"ל וזהו שכ' רבינו שהרמב"ם לא חילק חילוק דלעיל בין שטר אחד או לא וכ' עוד כו' לשון שדה ומזה יש ללמוד תירוץ אחר ואפשר דגם רי"ף ס"ל כן ולענין הלכה נ"ל כגי' רי"ף דיש קפידא אפי' באומר לא' וכמ"ש המחבר וכפי' התי' הב' בתוס' דלעיל מאחר שרבינו תפסו עיקר ורבי' פי' ג"כ דברי הרי"ף כן נ"ל:

ש"ך רסק"א ודוקא נ"ב עיין תשובת הרי"ט שרמז משנה למלך פ"ב מהל' רוצח ושם מבואר מ"ש נב"י קמ"א סי' ע"ה בחלק אה"ע ולדינא נ"ל אם הקפיד לגרש ע"ד עבירה כגון בע"כ דווקא אינה מגורשת דאין שליח לד"ע ואם הקפיד לגרש ברצונה וגירש בע"כ הרי שינה מדעת המשלח ואינה מגורשת אבל בנדון דנב"י דלא עשאו שליח אלא לגרש ואינו מקפיד אם יכול לפייסה מה טוב ואם לאו יכול לגרשה בע"כ נמצא שלא נתמנה שלד"ע כ"א לגרש אבל וכו' לענין דבר עבירה נתן לו רשות אבל לא שלוחו הוה כמו ימירנו דילפינן מיני' באומר כל הרוצה להמיר ימיר ע"ש מ"ש נב"י עצמו שם ססי' פ"ב אות כ' וק"ל וזה דלא כקצה"ח סי' זה ובזה מיושב רוב קושי' הגאון מוה' יצחק בנב"י סי' ע"ו ע"ש. ומדינא שליח לד"ע ע' ש"ך לקמן ססי' שמ"ח וססי' שפ"ח ולעיל ססי' ל"ב:

ש"ך רסק"ו עיי' מהרש"ל בתוס' צ"ט ע"ב בשליח למכור גם כשלא הודיע ללוקח מ"מ אין הלוקח יוכל להחזיר כיון שמכר לאו דילי' ודווקא בשליח לקנו' דין זה עיי"ש (מהגאון כ"ס):

ס"א בהג"ה בכ"ד שלוחו ש"א כמותו. חוץ מלדבר עברה. נ"ב אכתוב כאן איזה הערוה סק"א מה שפלפל אם קיי"ל כרבינא או כר"ס ובחיבורי ליו"ד מהדורא ה' כתבתי ראי' מפרש"י בסנהדרין דע"ד ד"ה מרי דוראי אדון עירי ונכרי היה. הוכחתי שם דרש"י ס"ל דהלכה כר' סמא באי עביד תליא מילתא ולא בבר חיובא עיי"ש והוא הוכרח גדול לדעתי. והנ' הקצה"ח כתב דאם עשאו שליח לגרש כך והוא גרשה בע"כ לכ"ע מהני. ובתשובתי לק' שאטץ השגתי עליו והעלתי להיפך דבזה לכ"ע לא מהני והגט בטל מה"ת יעו"ש כי טוב טעמו בעזה"י. ועיין בחיבורי לתורה פ' מטות שנת תר"י אמרתי חידוש דין. דכמו היכי דאין לשליח דין שליחות מ"מ היכא דבע"כ מותיב בה יש לו שליחות כמו חצר וכדומה כן ה"נ במשלח אף היכי דאי ניכר השליחות כגון במידי דלא מצי עביד או בנכרי אם כופה את השליח בע"כ והשליח מוכרח לעשותו יש לו דין שליחות יעו"ש וזה לדעתי נכון לדינא. ועיין בחיבורי ליו"ד מה שכתבתי לחלק במה דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח היינו בחנם אבל בשוכר ודאי מצי משוי שליח אף לדעת החולקים על המח"א. ואין מחלקים בין בשכר לבחנם היינו אם חסרון השליחות הוי מצד השליח כגון בנכרי או לדבר עברה אבל היכא דהוי החסרון מצד המשלח דלא מצי עביד ודאי יש חילוק בין בשכר לבחנם והסברתי היטב החילוק הזה עיי"ש:
שם בסעיף זה. נ"ב הנה כבר הבאתי בחיבורי לעיל דברי המח"א דהיכי דהוי בשכר יש שליחות לנכרי. והנה נראה לי ראי' לזה ממ"ש בזבחים פרק פרת חטאת דקט"ז ע"ב דקאמר שם אמר ר' יוסי שאסור לסייען ולעשות שליחתן. וקשה הוי אין שליחות לנכרי. וא"כ פשיטא דאסור שליחותן ומה קמ"ל

סעיף ו נ"ב בסמ"ע וש"ך. ונסתפקתי אם השליח הודיע להמוכר בשביל מי קונה אותו דבזה הדין דמקח בטל כיון דשינה בשליחות אם המוכר אומר שמקבל אחריות ע"ע אם המקח קיים דהרי מעתה לא עיוות כלום או מ"מ המקח בטל. והנה נ"ל לפשוט זה ממ"ש בעירובין פרק הדר דע"ה ע"ב למעיין שם בכל הסוגיא עד סוף ע"ב דקאמרי לה עד דוקא מבטלת. עד דקא מבטלת קאסרת עלי. והנה ידוע דהלכה כרבנן. דהלכה כר"ע מחברו ולא מחבריו וא"כ מוכח דאף דהוי העיוות לפי שעה ובידו לתקן נמי אמרי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וא"כ ה"נ בזה כיון דמזמן המכירה עד שחוזר ומקבל אחריות הוי עיות ובטל השליחות כן נלפענ"ד בזה ודוק. והנה הלום ראיתי בס' יד מלאכי בדין שליחות הביא בשם הריטב"א בב"מ דנ"ה ע"ב דהיכי דהוי לחובתו ל"א שלוחו כמותו עיי"ש. והנה דבר זה תמו' לי מן הש"ס דפ"ק דב"מ ד"י דקאמר וחצר משום שליחות איתרבאי והתנן אם המצא תמצא בידו אין לי אלא בידו חצרו וכו' מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ א"כ מצינו שלד"ע וקיי"ל אין שלד"ע וקשה למה פריך מאשלד"ע הרי בלא זה הוי לחובתו וחיובי כפל ולחובה לא נעשה שליח לד"ע לחובתו לחייבו כפל. וכן קשה יותר במה דקאמר שם אח"כ א"ב איש דאמר לאשה אקפי לי קטן וקשה הרי לא זכר דאמר ליה בפירוש להיות שלוחו רק אמר לי' סתם אקפי' לי קטן. ואעפ"כ קאמר הש"ס דלמ"ד בר חיובא חייב המשלח והרי הוי לחובתו ונעשה שלוחו בסתמא. והנה בס' החיים סי' רס"ג כתבנו ליישב קושייתנו. ומצאתי בפי"ג למה בשבת כשקיבל שבת מבעוד יום או במ"ש כשכבר חשכה מותר לעשות מלאכה ע"י אחרים. והרי הוי שלוחו כמותו. וכתבנו ליישב דהיכא דל"ב שליחות לא נעשה שלוחו בסתמא עד שיאמר לו שיהיה שלוחו. והנה מדברי הריטב"א הנ"ל היה ראיה לדברינו דלחובתו לא נעשה שלוחו בסתמא. אך כעת ראיתי דמן הש"ס דפ"ק דב"מ מראיות הנ"ל יהי' מוכח דאף במה דלא בעינן שליחות נעשה שלוחו בסתמא וגם לחובתו נעשה שליח וצ"ע כעת בזה: באותו סעיף נ"ב נסתפקתי בשולח שליח לעשות איסור ד"ת או מדרבנן אם מחויב ליתן לו שכירתו או לא. ונראה לפשוט זה מן הש"ס דבכורות דנ"ט במה דקאמר שם אם היה כהן מטמאהו מתרומתו איהו גופא היכא אזיל וכו' בבית הפרס מדרבנן וכו'. וקשה לי מה פריך דילמא מיירי דכהן עבר והלך או ע"ה היה. והרי כעין זה כתבו התוס' פ"ק דפסחי' ובפ"ב דנדה גם שפחתו של מציק אחד ברמון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ וכו'. שכתבו שם התוס' דכהן זה שוטה היה אי ע"ה הי' וא"כ ה"נ נימא הכי דע"ה היה או שוגג הי' או דעבר וחטא בזה. ובע"כ מוכח דאם הוי דבר עברה אין לו שכר (רק) דקנסוהו רבנן שאין לו שכר בזה ומדלא משני כפשוטו בבית הפרס רק מסיים בהך מימרא דפרס שנדוש טהור וכו' מוכח דאף באיסור דרבנן אין לו שכר ואף דמפסיד השליח בזה מ"מ אין לו שכר וזה חידוש דין. וצ"ע עדיין בזה: