שולחן ערוך, חושן משפט קע״ח: שותף שבקש מהמוכס שימחול לו. ובו ג סעיפים: – עם 18 מפרשים

שותף שבקש מהמוכס שימחול לו. ובו ג סעיפים:
שותפים שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאלו הוא שלוחם לבקש בשביל כלם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו:

מי שפטרו המלך מכל מסים וארנוניות אע"פ כן חייבי' לפרוע במה שהוציאו הצבור בצרכי הצבור ובשמירתן (וע' לעיל סי' קס"ג):

שותף שירד לתוך שדה המשותף ועבדה חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר אפי' בקמה העומדת לקצור ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע והוא הדין אם מתעסק בלא רשות בדבר המטלטל המשותף: הגה ואין השותף נוטל הוצאה רק כפי השבח שמשביח ואם לא השביח כלום אינו נוטל כלום (נ"י פ' חזקת הבתים ומרדכי פרק הגוזל בתרא) ואם מיחה השותף השני שלא לעשות כגון שבנה בנין והוא מוחה בו אם הוא דבר שא"א מלבנות צריך חבירו ליתן לו חלקו ואם אינו צריך לבנות יכול חבירו לומר לו טול עציך ואבניך. (הגה מיי' הל' גזילה):

ומחל. כת' הסמ"ע דאפי' אם המוכסן אומר בפי' שמוחל בשבילו אפ"ה הוא לאמצע כל שלא אמר המוכסן כן מעצמו בלא בקשת אותו שנמחל לו דאל"כ ה"ל לחלק בזה מיניה וביה (פקיד שמבריח מכס האנס מן הנכסים הריוח שלו גם האחריות עליה דידיה הדר. ד"ר סי' קי"א ע' בספר בני אהרן סי' מ"ג מהרשד"ם סי' כ"א ובמהר"א ששון סי' כ"א מהר"י הלוי סי' כ"ג הראנ"ח ח"א סי' קכ"ב המבי"ט ח"א סי' ע"ג ובשניות סי' צ' וח"א סי' צ' וח"א סי' קמ"ט. בני חיי):

לאמצע. ע"ל סי' ע"ג ס"ו ובמהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ה ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ס' דף ק"ו וסי' קל"א ובתשו' מהר"א ששון סי' ר"א ובתשו' רשד"ם סי' י"א ושס"ד ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ג' וסי' צ"ג. ש"ך:

מעצמו. כן הוא דעת הרא"ש וע' במהרש"ל שם ובס' א"א דף צ"ג ע"ד. שם:

שותף. ע' בס' פני משה ח"ב סי' מ"ב ובתשו' מהרי"ט סי' ק"ז ובתשו' הרמ"א סי' פ"ו:

ליטע. קמ"ל רבותא אף ששדה זו היו רגילין לזרוע והשותף הלך ונטעה לא מחשב כמשנה דידו על התחתונה אלא כיורד ברשות ונוטל בה שבח כאריס כאילו עשויה ליטע. סמ"ע:

א) ל' הטו' מהתוספת' כתובות הרי"ף והרא"ש בהגוזל בתרא וכפי' שכתב הרא"ש שם בפסקיו בשם רבינו שמחה וכתב שכן עשה רבינו קלונימוס זקינו והמרדכי בהגוזל בתרא והגהות בפ"ה מה' שותפין כתבו דברי רבינו שמחה וכתב שטעם דרישא מחלו מחלו לאמצע משום שאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפין לטרוח בשביל חביריהם

ב) הרשב"א בתשוב' והביא ראי' מהא דרבנן פטירי מכרגא ואפ"ה לכרגא דפתיא חייבים ב"ב דף ח ע"א מפני שהם צריכים לו מס"א

ג) טור ס"ב מימרא דשמואל שם דף מ"ב ע"ב

ד) כדמפרש שם רב נחמן אמר רבה בר אבוה

ה) וביאר שם אבל אם ההוצאה יתירה על השבח לית ליה דין יורד ברשות ואינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה

ואין השותף. דלא עדיף מבעל המוציא הוצאות על נכסי אשתו ועיין רמב"ם פ"י מה' גזילה ה' ז' שדימה אותן יחד וע"ל סי' שע"ה ע"ה בעל כו':

ואם מיחה כו'. שאז דינו כיורד שלא ברשות וכמ"ש בב"מ ק"א א' ופ' הרמב"ם שם וש"ע שם ס"ב ו' דאם אמר בעל השדה והקרקע עקור כו' וטול מה שבנית שומעין לו ופי' המ"מ דוקא ביורד שלא ברשות וכ"ז מוכח מגמ' שם א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף כו' ור"ל לא בעינא אלא יעקור את שלו וע"ש בהג"ה ודוקא כו' ובס"ז החצרות כו':

סעיף ג בהג"ה (ואם מיחה השותף) בההיא שבסוף הלכות שותפים ששותף כיורד ברשות וכשמיחה אומר לו טול עציך ואבניך אם ידוע שבנו מתחילה ע"מ להפקיע כח של שותף שלהם כגון ג' אחים בבית א' וסתרוהו ובנו מחדש ב' דירות דירה א' לכ"א משני אחים שמוכרע מבנינם שבנו ע"מ שלא יהי' להשלישי חלק בהבית. וכן נודע בין אנשים שכ"ה דעתם ובנינם. גם שלא הי' שם השלישי ולא נשמע ממנו שום מחאה מ"מ פשיטא שהוא כמחאה ממילא כיון שבנו ע"מ להפקיע זכותו. וגם שהי' להם אומדנא שיתרצה וימכור להם חלקו וגם אם שמעו ממנו משמעות או דיבור ממש שיתרצה למכור להם חלקו כל שהוא יכול לחזור בו מדיבור ההוא הרי הדיבור כדליתי' יאין מחאה יותר גדולה ממה שידוע דלא שדי אינש זכותו בכדי והרי בנינם הי' ע"מ להפקיע משלו. ולפי דעתן אינו עוד שותף עמם בהבנין ול"ש בזה שותף כיורד ברשות כ"ה מסברא הפשוטה ממילא ומ"מ צלע"ע קצת בזה היטב: ואם אחר שגמרו בנין שתי הדירות בא השלישי ורוצים לשלם לו עבור חלקו במה שסתרו ונותנים לו הברירה או שישלמו לו עבור חלקו בהקרקע או שישלם הוא להם עבור חצי הוצאות הבנין ויהי' שייך לו דירה א'. לא שייך בזה גוד או אגוד רק קודם בנינם הי' שייך על הקרקע או על הבית קודם שסתרוהו משא"כ על בנינם יכול לומר שהם כיורדים שלא ברשות ואומר להם טול עציך ואבניך כנ"ל. או אולי דברים שבלב אינם דברים וגם ששמעו רבים מהם שהם בונים רק על דעת שניהם מ"מ עכשיו שחוזרים בהם ורוצים ליתן לו חלק הרי הם למפרע כיורדים ברשות. וגם אם מה שהשלישי חוזר בו ממ"ש תחילה שימכור להם חלקו ועכשיו מה שחוזר בו אין אנו מחזיקים למפרע כאלו לא אמר מתחילה אין זה מכריע שיהי' גם בנינם למפרע כברשות כיון שעדיין לא מכר להם והדבר ידוע שיכול לומר שירבו לו מתן וימכור וגם אם אמר שימכור בסך ידוע הרי ידוע שיכול לחזור בו מהדיבור ההוא עי"ז הרי דיבורו כדליתי'. משא"כ שהי' בדעתן לבנות שלא ע"מ שותפות עם השלישי. אולי ל"ש בזה שיהי' למפרע כאלו בנו על דעת שותפות עמו ומ"מ יש סברא שגם אם גילו דעתן כמה פעמים מ"מ כשחוזרים בהם לבסוף ואומרים שמ"ש שאמרו תחילה הי' רק באם ירצה למכור השלישי חלקו להם ובאם לא ירצה למכור הי' דעתן שאחד מהבונים יקבל ממנו עבור חלקו והוצאותיו או שאם לא ירצה למכור חלקו יקבלו ממנו שליש הוצאות הבנין ויהי' שייך לו שליש וגם שבנו רק ב' דירות מ"מ יוכלו להתנהג בדירה שנה אחר שנה או כדומה סגנון אחר. עי"ז י"ל שהם למפרע כשותף שהוא כברשות וצל"ע היטב:

שימחול לו ומחל לו. בפרישה כתבתי דאפי' אם אומר המוכסן בפי' שמוחל בשבילו אפ"ה הוא לאמצע כל שלא אמר המוכסן כן מעצמו בלא בקשתו דאותו שנמחל לו וכדסיים הטור והמחבר דאל"כ ה"ל לחלק בזה מיניה וביה וק"ל.

אפי' בקמה העומדת לקצור פירוש כדין אריסים שנוטלים חלק בהשבח שנשבח הזריע' והנטיעה מעצמו דהיינו בשעה שעומדת לקצור ולבצור אף שא"צ אז עוד למלאכת האריס או המקבל:

ומ"ש דאפי' בשדה שאינה עשוי' ליטע. הוא רבותא אחרת דקמ"ל אף ששדה זו היו רגילין לזרוע והשותף הלך ונטעה לא מחשב כמשנה דידו על התחתונה אלא כיורד ועשאו ברשות ונוטל בו שבח כאריס כאלו עשוייה ליטע והמחבר וטור כתבו זה בלא דקדוק דה"ל למכתב אפי' אינו עשויה לזריעה מאחר דאיירי לפני זה בשדה העומדת לקצור דהיינו זריעה אלא משום שבגמ' וברמב"ם נזכרו שניהן קצרו הן בלשונם ונקטו מקצת ל' רישא וסיפא דהגמ' והרמב"ם ועפ"ר:

אין השותף נוטל הוצאה כו'. ז"ל הנ"י בפ' ח"ה בדפוס גדול (דף קפ"ב רע"ב) דוקא אם השבח יתר על הוצאה יש לו דין יורד ברשות אבל אם ההוצאה יתירה על השבח לית ליה דין יורד ברשות דנוטל כל ההוצאה אפי' הוא יתירה על השבח ובשותף זה אינו נוטל הוצאה אלא שיעור שבח ובשבוע' דלא עדיף ממוציא הוצאות על נכסי אשתו וגרשה כו' ע"ש והביאו בד"מ ומ"ה כתבו הפוסקים (והוא מל' הגמ') דהוה ליה "כיורד ברשות "בכ"ף הדמיון ולא יורד ברשות לגמרי ועמ"ש לקמן בסי' שע"ה ס"ד עוד מזה:

שותפים שביקש עש"ך ס"ק א' (וצ"ל בש"ך ע"ל סי' ע"ז וט"ס סי' ע"ג) ורימז למהרש"ל ביש"ש וכוונתו כמ"ש הט"ז דמהרש"ל הכריע כמהר"ם שהביא הרמ"א בסי' קס"ג סעיף ו' גבי מי שמחל לו השר חלקו במסים דאפי' מחל לו ע"י בקשת השותף דהוא לעצמו ע"ש ומ"מ יש תימה על הרב בהג"ה שלא הביא כאן דעת מהר"מ החולק כמו בסי' קס"ג והדינים תלוין זה בזה כמבואר במרדכי ובת"ה סי' שמ"א ועוד תימה דעיקר טעם דיעה זו שהביא המחבר כאן הוא משום דשותף א"י לחלוק בלא דעת חבירו כמבואר בת"ה סי' שמ"א וע"ש שכתב לחלק בין הך דשיירא בסי' קפ"א דשותף יכול לחלוק בלא דעת חבירו במקום פסידא ולומר לעצמי אני מציל ותי' דשיירא שאני דשם נפשו בכפו להציל מגייס וסיכן עצמו משא"כ כאן שלא בא רק ע"י בקשה ולפ"ז תימה כיון שסתם כאן כשיטת רבינו שמחה דכשבא ע"י בקשה א"י לו' לעצמי אני מציל א"כ למה פסק בסי' קע"ו ססי' כ"ח בהג"ה בשותפין שהיו להן חוב אצל עכו"ם אלם וא' פייסו דאם אמר לעצמי אני מציל דהוא שלו לבדו ולמדו מהך דשיירא דסי' קפ"א כמבואר בתשו' רשב"א וכיון שפוסק כאן כרבינו שמחה ולדעת ר"ש כל שבא ע"י פיוס א"י לו' לעצמי אני מציל ואפי' לתי' הא' שתי' הת"ה בסי' שמ"א שם דבשיירא חולק עצמו מכל השותפות משא"כ במכס שעדיין הם שותפים בשאר עולים מ"מ קשה הך דסי' קע"ו דנקט שותפים שיש להן חוב דמשמע שעדיין השותפו' קיימת בשאר דברים ואפ"ה פסק די"ל לעצמי אני מציל הרי סותר עצמו בג' מקומות שבסי' קע"ו פסק כמהר"מ די"ל לעצמי אני מציל אפילו הי' ע"י פיוס ובסי' קס"ג הביא המחלוקת וכאן בסי' קע"ח פסק להיפך כר"ש שכשהוא ע"י בקשה א"י לו' לעצמי אני מציל וגם בסי' ע"ז פסק בשנים שלוו מאחד שנמחל לו לבד ותובע בחבירו וכתב הסמ"ע שם דאפי' היה ע"י פיוס הדין כן וכאן פסק דהוא לאמצע בזה כבר עמד בתומים שם וע' בחידושים שם. לכנלפע"ד לישב הכל דהנה לכאורה יש להבין בטעם הדבר שכתב דהא דא"י לומר לעצמי אני מציל כשהוא ע"י בקשה דהוא משום דא"י לחלוק שלא מדעת שותפו ולכאור' קשה דא"כ אפי' שלא ע"י בקשה יהיה לאמצע ועוד דמה סברא היא זו שלא יהיה לעצמו מחמת שא"י לחלוק כיון שנותן לו בפי' מתנה מה"ת יזכה השני במה שנתן לו אחר מתנה וע"כ צ"ל דהטעם הוא כיון שריוח המתנה נולד ע"י בקשה והתעסקות וכיון שמחויב כ"א להתעסק בשכיל כולן ובשעת בקשה הוין כאלו עושה בשליחות כולן ופי השליח כפיו ממש וכאלו נולד המתנה ע"י בקשת שניהם והוי כאלו מבלעדי בקשת שניהם לא היה נותן המתנה ההוא דהא א"א לו לחלוק מהתעסקות ולעסוק לצורך עצמו וכיון שבשעה שעסק עסק בשביל שניהם הרי נולד המתנה ע"י התעסקות של שניהם מש"ה הוא לאמצע. ולפז"נ דבשנים שלוו מאחד ואינן שותפים כלל רק כ"א לוה לצורך עצמו ואין מחוייב כ"א להתעסק בעד חבירו אפי' נולד ע"י בקשה הריוח לעצמו דהא עיקר הטעם כתבו משום דשליחותא דכולהו עביד וכשאינן מחוייבים להתעסק א' בשביל חבירו לא הוי שליחותיה דחברי' כלל בשעת בקשה ולפ"ז ל"ק מסי' ע"ז דשם בשנים שלוו מא' ואין שותפין כלל מיירי. וגם הא שכ' בת"ה בתי' הא' לחלק בין הך דסי' קס"ג במס להא דשיירא דהוא מטעם דהן שותפים בשאר עולים ג"כ לכאורה אינו מובן דמה בכך שהן שותפי' בדברים אחרים מ"מ מה"ת לא יהיה יכול לחלוק עצמו משותפות זה ולכ"נ דהכוונה דכל שחולק עצמו לגמרי בשותפות זה י"ל לעצמי אני מציל ולחלוק עצמו אף שיש להן עדיין שותפות בשאר דברים מ"מ בשותפות שיש להן בחוב זה יכולין לחלוק ולכך בסי' קע"ו אפי' ע"י בקשה הוא לעצמו וכן בסי' קפ"א אף שהן שותפים בשאר דברים מ"מ בסחורה זו שנטל הגייס יכול לחלוק עצמו משא"כ בסי' קע"א מיירי כגון במכס שהן חייבים ליתן בעד סחורה שרוצין להוליכה למקום פ' וכיוצא וכיון שמה שצריכין ליתן הוא על סחורה שא"י לחלוק בה וממילא גם בחיוב ההתעסקות שצריך להסחורה א"י לחלוק עצמו מש"ה גם בקשת מחילת המכס שהיא התעסקות שצריך לסחורה א"י לחלוק ושליחותא דכולהו עביד וזהו ג"כ כוונת הת"ה במה שמחלק במס שהן שותפים עדיין וכו' דכיון שמבואר בסי' שס"ח הטעם דדינא דמלכותא דינא במכס דהוא משום שנותנין המכס שיהי' רשות לדור תחתיו וידוע דכל שהן ציבור יותר גדול עושה עין יותר ומש"ה חייב כ"א להיות נושא בעול עם הציבור ואסור לפרוש מהציבור כיון דכ"א מקלקל לכל הציבור שעושה עין לכל הציבור מש"ה א"י לחלוק מהציבור בשעת התעסקות ושליחותיה דכולהו עביד בבקשת מחילת המס ואף דר' מאיר פליג בסברא זו מ"מ סתם בסי' קע"ח כר' שמחה כיון שהרא"ש שהוא בתרא פסק כר"ש גבי מוכס ומ"מ הביא הפלוגתא בסי' קס"ג כיון שלא נזכר דעת הרא"ש גבי מס י"ל דאף הרא"ש מודה לר"מ במס דיש ג"כ סברא לחלק במכס להך דשיירא כיון דבכל חוב יש לומר מפייס הוינא לי' והיה מוחל לי כמבואר בסי' קכ"ח א"כ ה"נ י"ל אילו לא היית מבקש על עצמך הייתי מסיים לי' והיה מוחל בסתם לשנינו מקצת ומחמת שכבר מחל לך המקצת אינו רוצה שוב לוותר יותר והוי כמוחל קודם פשרה דמודה הר"מ מטעם דבמה שמקל לזה מכביד על אחרים כמ"ש המרדכי בשמו מה שאין כן במס המגיע להשר אין מדרך לבקש מהשר אחר שנתפשרו שימחול עוד רק מי שנושא חן בעיניו שעובד אותו לפעמים מוחל לו כמ"ש הפוסקי' לא שייך סברא זו מש"ה אפ"ל דגם הרא"ש מודה למהר"ם לכך הביא פלוגתא זו בסי' קס"ג דמיירי במס:

ואם לא השביח. עיקר דין זה יתבאר בסי' שע"ח וע"ל בסי' קע"ו שכתבתי דדוקא בהוציא מעות שלו אבל מה שעשה במעות שותפות שת"י הפסד הוצאה לאמצע:

והוא מוחה בו אם הוא דבר שא"א לבנותו. פי' אם הוא דבר שא"א מלבנות דהיינו שבית השותף עומד ליפול והשותף א"א לבנות חלקו עד שיבנה גם כן חלק חבירו וחברו א"ר לבנות כופין חבירו ליתן לו חלקו ויורדין לנכסיו וגובין ממנו לבנות הבית המשותף וא"י לומר בנה אתה כל הבית ודר בו עד שישלם לך וא"ל אמאי יכול כאן לכפות וליתן לו חלקו ומשמע דיורדין לנכסיו ובבית ועליה אינו כופהו רק שיושב בה עד שיתן לו יציאותיו דשם גבי בית ועליה יכול לומר בעה"ב לבעה"ע מה לך לכפות הרי כל ההוצאות שאתה צריך לבנין של מעלה בנה למטה ודר בו והלא אף אם אני אבנה הבנין של מטה לא יגרע מהוצאתך כלום ומה לך אם תבנה בנין שלך למעלה או למטה מש"ה אין יורדין לנכסיו משא"כ כאן שצריך הוצאות יתירים כיון שמוכרח לבנות חלק שניהם שא"א לבנות זה בלא זה די"ל לו כיון ששנינו צריכין לבנין זה נוציא ביחד ההוצאות ואיני רוצה להוציא הוצאות לבד ואפי' בשנים שאינן שותפין כל שיש דבר שהוא מוכרח לשניהן ואין הא' רוצה לעשותן יכול השני לכפותו וראי' לזה מהא דבני העיר כופין זא"ז לבנות חומה ושאר דברים הנצרכים וכן בני מבוי ובני חצר המבוארי' בה' נזקי שכנים וכן בסי' קס"ג סעיף ו' בהג"ה שכתב דכל בני עיירות שיש לחוש שגם עליהן יעבור דצריכין ליתן ואין דומה למקיף את חבירו בסי' קנ"ח דמדמין ליה לזה נהנה וזה לא חסר דשם הוא דבר שאינו מוכרח דסגי להו בנטירה בר זוזא ובדבר המוכרח לשניהן באמת כופין זא"ז דבהדיא תנן דכופין בני בקעה זא"ז לעשות חריץ ובן חריץ אלמא דכל דבר המוכרח לשניהן וא"א להא' לתקן לעצמו עד שיתוקן ג"כ חלק האחר מחיוב האחד ליתן חלקו ועוד ראיה מסי' קסא סעי' ו' גבי חמש חצירות השופכות מים לביב א' דכולן מתקנות עם התחתונה והטעם כתב הסמ"ע משום דהמים יעמדו נגד העליונה ואמאי לימא לי' מה לך בכך שמתקלקל חצירו יתקלקל ויתקלקל וכן בסי' ק"ע גבי חמש גינות דאלו היה רק התחתון לבד לא הי' שום אדם יכול לכפות לתיקונו ועכשיו שהעליון ג"כ צריך לזה כופהו לתחתון והא דבסי' רסד סעיף ד' בהג"ה גבי שנים שנתפסו דאין חבירו חייב ליתן לו ע"ש שם מיירי שלא נתפסו על ענין א' ואפשר להציל עצמו זולת האחר בזה שייכים הדינים שכתב שם אבל כשנתפסו על ענין א' וא"א להציל לעצמן זולת האחר כופה לחבירו ליתן לו חלקו דומיא דשיירא שעמד עלייה גייס דמחשבין לפי ממון או לפי נפשות כל חד כדינו דמה לי גייס ומה לי שר שמעליל כי שביה בעסקי נפשות דמיא ואם בא על עסקי ממון מחשבין לפי ממון וכן הדין בספריו וספרי חביריו המוזכר שם ולזה נלפע"ד דה"ה בבית המשותף שנפל ולא נשאר רק הקרקע ואינו עומד לשנות הקרקע לדבר אחר רק לבנין שיכול לכופו לבנות דהוי כמציל מההיזק דא' יכול לכוף לחבירו כמש"ל ואין לרמותו למי שרוצה להשביח נכסי שותפות שא"י לכפות זא"ז דז"א דכיון שאינו עשוי לשנותו לדכר אחר מופסד ועומד הוא וכהצלה מנזק דמיא:

הוא כאמצע ואפילו אמר המוכסין בפי' לפ' אני מוחל [סמ"ע] ☜ וע"ב דדוקא כאן כיון הגוף הסחורה שהמכס חל עליו הו' בשותפות וחיוב התעסקות של הסחורה הוא על שניהם ולכך כשביקש אחד מהם הוי כאלו הוא שליח בשביל כולם לבקש מש"ה המחילה לאמצע אבל בשאר חוב שחייבים ומחל לאחד מהם אפילו ע"י פיוס הוא לעצמו כיון שלא נשאר להם שום דבר בשותפות מחוב זה כשחולק עצמו מש"ה הוא לעצמו:

בקמה העומדת לקצור פי' שנוטל בשבח שהשביח הנטיעה בעצמו שאין צריך למלאכת האריס סמ"ע ועיין לקמן בסי' שע"ה:

ואין השותף נוטל ההוצאה ואם היה ההוצאה יתר על השבח אף דאריס נוטל זה אינו נוטל לכך נקט כיורד ברשות בכ"ף הדמיון דאינו כאריס ממש סמ"ע ☜ (וע"ב דזה דוקא במעות שלו אבל הוציאו מעות השותפות לאיזה עסק שלא בידיעת השני הפסד ההוצאה על שניהם:

שא"א מלבנות כגון שבית המשותף עומד ליפול וא"א בלא תיקון כופה את השני ועיין באורים הרבה פרטי דינים בזה:

ואם מעצמו. עיין בתשו' נאות דשא סי' כ"ט שכ' דאם מחל ע"י בקשת איש אחר שבקש בעד שותף אחד בלי ששלח אותו שותף כלל פשוט דמחול לו לבדו כאילו מחלו מעצמו והביא ראיות לזה ע"ש היטב:

[שו"ע] בדבר המטלטל. נ"ב עיין תשו' רשד"ם סי' שע"ב:

שותפים שבקש כו' ע"ל סימן ע"ג ס"ו ובמהרש"ל ביש"ש סימן מ"ה פ"י דב"ק ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ס' דף ק"ו וסי' קל"ח ובתשו' מהרא"ן ששון ר"א ובתשו' רשד"ם סי' י"א שס"ד ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' נ' וצ"ג:

ואם מעצמו כו'. כן הוא דעת הרא"ש ועיין במהרש"ל שם ובס' א"א דף צ"ג ע"ד:

שותף שירד כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ו ובתשובת רמ"א סי' פ"ו דף קע"ה:

(סעיף א' אפי' או' בשביל כו') זה דעת רבינו שמחה ומהר"ם חולק כמ"ש בסי' קס"ג ורש"ל פסק כוותיה: