שולחן ערוך, חושן משפט קע״א: איזה דבר שהשותפין כופין זה את זה לחלוק וכל דיניו ובו י"ז סעיפים: – עם 18 מפרשים

איזה דבר שהשותפין כופין זה את זה לחלוק וכל דיניו ובו י"ז סעיפים:
אחד הקונה מחבירו חצי שדהו או שנים שקנו מאחד שדה או שירשו או שניתן להם במתנה או שהחזיקו בו מההפקר וביקש אחד מהשותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו אם יש באותו קרקע דין חלוקה כופה את שאר השותפין וחולקין עמו ואם אין בו דין חלוקה אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק וכן הדין במטלטלין: הגה ואם היה בו דין חלוקה וקבלו קנין שלא לחלוק אינן יכולין לחזור בהן (תשו' רשב"א סי' תתק"ז) ראובן ושמעון שיש להן מקומות בבית הכנסת זה אצל זה וראובן רוצה לעשות מחיצה ביניהם ולהכניס המחיצה בתוך שלו ושמעון רוצה לעכב באמרו שאם יעשה מחיצה המקום יהיה דחוק הדין עם ראובן (ב"י סי' קנ"ז בשם הרשב"א והרא"ש כלל ה' סי' ג') וכן רבים היושבים על ספסל אחד בבית הכנסת והיושב בראש רוצה להוסיף עוד מקום אחד אצל מקומו והיושב אצלו רוצה למחות באמרו שעכשיו הוא שני אצל הראש ואם יוסיף יהיה שלישי הדין עמו ויכול למחות (הרא"ש כלל ה' סי' ד') וע' לעיל סי' קס"ב ס"ז מדיני מקומות בבית הכנסת:

בד"א כשאין א' מהם מכיר את חלקו במקום שהם שותפין בו אלא יד כולם משתמשת בכל מקום אבל אם היה א' מכיר חלקו אע"פ שאין בו דין חלוקה כופה כל אחד מהם את חבירו להבדיל בין חלקו לחלק חבירו כדי שלא יזיקו זה את זה בראיה:

איזהו דין חלוקה כל שאלו יחלק לפי השותפים יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל קרוי עליו אבל אם אין שם הכל קרוי על החלק אין בו דין חלוקה כיצד כל חצר שאין בה ד"א על ד"א מרובעות חוץ מד' אמות של הפתחים אינה קרויה חצר וכל שדה שאין בה כדי זריעת ט' קבין אינה קרויה שדה וכל גנה שאין בה כדי זריעת חצי קב אינה קרויה גנה וכל פרדס שאין בה כדי זריעת ג' קבין אינה קרויה פרדס לפיכך אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לכל א' וא' מהשותפין ולא את השדה עד שיהא בו זריעת ט' קבין לכל אחד ולא הגנה עד שיהא בה חצי קב לכל א' וא' (ולא את הפרדס עד שיהא בו בית ג' קבין לכל אחד ואחד) בד"א בא"י וכיוצא בה אבל בבבל וכיוצא בה אין חולקין את השדה עד שיהא בה כדי חרישת יום לזה וכדי חרישת יום לזה ולא את הפרדס עד שיהא בה ל"ו אילנות לזה ול"ו אילנות לזה כדי עבודת אדם א' ביום א' ושדה שמשקים אותה בכלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום א' לזה ויום א' לזה: הגה היה בו דין חלוקה ומכר א' מהן לשנים או הורישו לב' בניו ואין לאחד מהן כדי חלוקה אינן יכולין לעכב מלחלוק דלא עדיפי מגברא דאתו מחמתיה (מרדכי ס"פ השואל וסוף כתובות בשם מהר"מ וטור סי' קע"ד) היו ד' שותפין ביחד לב' יש להן שיעור חלוקה ולב' אין להן שיעור חלוקה הב' שיש להן חלוקה נוטלין חלקן והב' האחרים נשארו שותפין ואפי' אמר אחד מאותן שאין בו כדי חלוקה תנו לי ג"כ חלקי וא"כ ישאר לרביעי פחות מכדי חלוקה וכדי לבטל החלוקה אמר כן אין שומעין לו (תשובת מיי' דקנין סי' י"ד) שלשה שהיו שותפין בבית לשנים היה להן כדי חלוקה ולאחר אין בו כדי חלוקה וקנה א' מן השנים חלקו של האחד שאין לו כדי חלוקה אין יכול לבטל החלוקה אע"פ שהמוכר היה יכול לבטלה (שם מרדכי סוף כתובות):

יש מי שאומר שאם יש לו אצלו קרקע הראוי להצטרף עמו יכול חבירו לכופו לחלוק:

יש מי שאומר שאם באים לחלוק בית או (חצר) אע"פ שיש בו כדי חלוקה אם אין בו כדי שיגיע לכל א' דרך בפני עצמו שלא יצטרך לעבור על חלק חבירו אין בו דין חלוקה: הגה וי"א עוד דבעי' ג"כ שיוכל להשתמש בחלקו כל מה שהיה משתמש בכולו כגון אם היה מרחץ או בית הכסא צריך שיהא ג"כ בחלקו (נ"י בשם הרא"ה ות' הרשב"א סי' תתקי"א) וכן אם רוצים לחלוק בית שיש בו דין חלוקה והבית יהיה נפסד ונגרע אין יכול לכוף חבירו כל שנראה לב"ד שההפסד יותר מחומש (תה"ד סי' של"ו) וכן אם אין בו דין חלוקה ויש חומה רחבה ואם יקלישוה יהיה בו דין חלוקה אם נראה לב"ד שאינו מזיק לבנין כופין זה את זה לחלוק (תשו' מיי' דקנין סי' י"ד) ובית שיש בו דין חלוקה אם יחלקהו לרחבו אבל אם יחלקהו לארכו לא הוי דין חלוקה חולקין לרחבו (שם ובסי' ר"י) ואם יש בצד אחד בניינים ובצד שני אין כל כך בניינים (או בצד א' ר"ה ובצד א' סימטא) מעלין בכספים עד שיהיו החלקים שוים והכל כדי שלא יצטרכו לשבר הבניינים ולהפסיד אבל מדעת שניהן עושין כמו שירצו (תשובה הנזכר לעיל סי' ל"ו):

אחד מהשותפים שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר שיחלוקו כגון שפחה או כלי מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני חלקי בשער הזה הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו אפי' אמר ליתן בו הרבה יותר מדמיו צריך השני לקנות או למכור (טור בשם הרא"ש ומרדכי ספ"ק דב"ב והמגיד פ"א דשכנים ריב"ש סי' תפ"ג וב"י בשם הרמב"ם ותשובת רמב"ן סי' מ"ג ורש"י ותוס') אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפי' בשער הזול שהרי חבירו יכול לומר לו איני רוצה שאקנה אלא שאמכור לפיכך שני אחים אחד עני וא' עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד עשאן האב לשכור השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות (ואין העשיר יכול לומר השכר חלקך דאין דרך לשכור דברים כאלו לחצאין משא"כ בטרקלין) (המגיד) עשאן האב לעצמו אין יכול לכוף אחיו לשכור אותם אלא משתמשים בהם כדרך שנשתמש אביהם והרי עשיר אומר לעני קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד קנה לך עבדים ויבואו וירחצו במרחץ ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לווה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו: הגה וי"א דלא יוכל לומר גוד או אגוד כשאין לו מעות רק צריך למכור (חלקו) (טור בשם י"א מרדכי פ"ק דב"ב) ואין אדם יכול לומר לחבירו גוד או אגוד בפחות משויו דאם לא כן ידחוק העשיר את העני למכור את שלו פחות משויו (ב"י בשם הרמ"ה):

אמר כל אחד מהם איני קונה אלא הנני מוכר חלקי מוכרים אותה לאחרים:

אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל א' מהם רוצה שיקנה חלק חבירו או שאין אחד מהם רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין אם היה המקום עשוי לשכור שוכרין אותו וחולקים שכרו: הגה ויוכל אחד לומר לחבירו או שכרהו אתה בכך או אני אשכרהו בכך כדינא דגוד או אגוד (ריב"ש סי' רכ"ז) וכל מקום שיכולים להשוות עצמם בדינא דגוד או אגוד עדיף מחלוקות אלו. (טור והמגיד פ"א דשכנים ותשובת רשב"א סי' תתקנ"ו) ואם אין המקום עשוי לשכור אם הוא חצר (או חנות או בית שאי אפשר להם לדור ביחד) [טור] שוכנים בה שנה שנה שאי אפשר שישכנו שניהם כא' מפני היזק ראיה שהרי אין בה דין חלוקה ואין אדם עשוי לטרוח כל ל' יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה: הגה וי"א דבחצר צריכין להשתמש ביחד דהרי משועבד לכל אחד לביתו המיוחד לו ומהאי טעמא אין בחצר דין גוד או אגוד (טור בשם הרא"ש וב"י בשם הרמב"ן ובשם הרשב"א) ודוקא בד' אמות הצריכין לכל פתח או בדרך הצריך לכניסה ויציאה אבל בשאר חצר אמרינן גוד או אגוד (וע' לקמן סעיף י"ז) ואם האחד יש לו שני שלישים והאחד יש לו שליש יטילו שני גורלות א' משנה וא' משנתים ואותו שיש לו שני שלישים ישתמש בו שני שנים רצופות ואם מרחץ הוא נכנסים בה שניהם תמיד בכל יום וכן כל דבר שראוי להשתמש בו (ביחד) ואינו עשוי לשכור כגון ספר תורה או מצע אינו יכול לומר לו השתמש אתה יום ואני יום שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בו ואם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד חולקין אותו בימים הגה לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים לא יוכל אח"כ האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש (רשב"א סי' תתק"ט):

אחד השוכר מחבירו מקצת שדה או חצר שאין בה דין חלוקה או שנים ששכרו מקום אחד בשותפות כל א' מהם יכול לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכר לי חלקך ואם יש בה דין חלוקה חולקין (ויש חולקין וסבירא להו דלא שייך חלוקה בדבר השכור לזמן (טור) וע' לקמן סי' שי"ו ס"ב):

אם אין בו דין חלוקה ואמר האחד נעשה ב' חלקים אחד שיהא בו כשיעור וא' קטן ואני אטול הקטן ואתה טול הגדול ותן לי דמים ששוה יותר הגדול אינו יכול לכופו ואפי' אם אמר לו טול אתה הגדול במתנה יכול הלה לומר אין רצוני לקבל מתנה ויש חולקין בזה אבל אם אמר לו טול אתה הגדול בשוויו ואני הקטן או אקח אני הגדול בשוויו ואתה טול הקטן ואם תאמר שאינך חפץ בקטן אני אקח הכל שומעין לו אע"פ שאינו מניח את חבירו ליטול הכל:

חצר שיש בו שבעה אמות וראובן יש לו ארבע אמות ושמעון אין לו אלא שלש ואין שמעון רוצה לחלוק יכול ראובן לומר לו אטול חלקי חוץ מאמה אחת שאשאר שותף בה עמך ואח"כ יאמר לו גוד או אגוד:

דינא דגוד או אגוד אפי' בדבר שכולו אינו ראוי לאחד הוא ויש חולקין בזה (טור):

דבר שאין תשמישו שוה כגון שתי שפחות שהאחת יודעת לאפות ולבשל והאחת יודעת לטוות או שני כלים שאין מלאכתן שוה וכל א' צריך לשניהם אפי' אם דמיהם שוים אין א' יכול לומר לחבירו טול אתה זה ואני השני או איפכא לפי שכל א' צריך לשניהם וכן אם יש להם שדה וכרם ואין בשום א' מהם כדי חלוקה אפי' אם דמיהם שוים לא יאמר טול אתה שדה ואני כרם או איפכא ואפילו אם יאמר לו גוד או אגוד בשניהם כאחד אין שומעין לו אלא אם ירצה יאמר לו בא' מהם גוד או אגוד והשני ישאר בשותפות או יאמר בכל א' זה אחר זה גוד או אגוד ושני דברים שתשמישן שוה ודמיהן שוין ואין בשום א' מהם כדי חלוקה הא ודאי שיכול לומר כל א' מהם לחבירו גוד או אגוד (דהיינו שחולקין אחד נגד חבירו ואחד נוטל אחד והשני שני) (טור) והוא הדין לאם אין דמיהם שוים: הגה ואין חילוק בין אם אחד נותן לשני מה דביני ביני או שאומר לו שיקח אחד מהן בלא תוספות דמים והוא יקח השני או להפך (טור) ויש מי שחולק בזה:

שני אחים שירשו שני בתים גדולים שיש בכל א' כדי חלוקה והא' אומר נחלוק כל בית בפ"ע והשני אומר לא כי אלא נחלוק בית כנגד בית לזה שאמר נחלוק בית כנגד בית שומעין: הגה וכל שכן אם אין בכל בית כדי חלוקה שחולקין בתים כנגד בתים הואיל ותשמישן בשוה וכמו שנתבאר בסמוך (דעת עצמו) והא דבית נגד בית חולקין היינו בדבר שתשמישן שוה אבל יש אומרים דרוב בתים אין בהם דין חלוקה שאין כל הבתים והחדרים שוין ואין חולקין בית נגד עלייה או חדר שאין תשמישו שוה לו וכ"ש במקום שיצטרך לסתור בחלונות או פתחים ולחזור ולבנות שיצטרך להוציא הוצאות שאין חולקין בית אחד (ריב"ש סי' רכ"ז) אבל מדברי הרא"ש בתשובה (הביאו הטור בסי' זה סכ"ח) נראה דחולקין בית נגד חנות או מרתף ונ"ל דה"ה נגד חדר או נגד עלייה דזה מקרי תשמישו שוה גם לענין הוצאת הבנין אם נראה לב"ד שאינו מזיק להם כל כך חולקים וכמו שנתבאר לעיל סעיף ה' לענין הפסד הבתים מיהו לענין גוד או אגוד אין חילוק בין בית או מקום ב"ה או שאר דברים שיוכל לומר על כולו ביחד גא"א (ד"ע ותשובת רשב"א סי' תתקנ"ו) י"א דאין דין גוד או אגוד רק בדבר שהגוף שלהן אבל במשכנתא או כדומה שעתידין לגבות מעותיהן אין אומרים גוד או אגוד רק חולקים המעות (רבי' ירוחם נכ"ז ח"ב ותשובת רמב"ן סימן ע"ג) ונ"ל דאם משתמשין במשכנתא הוי כמו שכירות כמו שנתבאר סעיף ט' דיש חולקין:

י"א דלא אמרי' גוד או אגוד אלא בנתינת דמים מיד אבל אם אמר גוד ואמתין לך המעות ל' יום או אגוד ותמתין לי המעות ל' יום אין שומעין לו שיכול לומר לו אני נוח לך ואתה קשה ממני:

היכא דאין דין חלוקה ויש שם יתומים גדולים וקטנים והגדולים רוצים לחלוק יש מי שאומר שב"ד מעמידים אפוטרופוס לקטנים ודנים להם גוד או אגוד וי"א דלא שייך ביתומים גוד או אגוד שאין אפוטרופוס רשאי למכור חלקם:

לא נאמר דין גוד או אגוד בד' אמות של פירוק משא ולא במה שצריכים ליציאה וביאה ואע"פ שהבתים פתוחים מצד אחד לרשות הרבים שאין אדם עשוי לפרוק משאיו בדרכים לעין כל:

שנים. ודעת הר"י הלוי והראב"ד ונ"י בשם רבינו יונה והרא"ה דאין דינא דגוד איגוד בשותפין שקנו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' פ"א. ש"ך:

שירשו. גם הטור כ"כ ומשום דבגוד או איגוד יש דעות שמחלקין בין ירושה לקנייה קמ"ל דבחלוקה הכל מודים דאין חילוק ביניהם. סמ"ע:

לחזור. ואפילו בחלוקת חצר דמדמה הטור בסי' קנ"ז היזקו להיזק קוטרא דלא מהני ביה חזקה ע"ש בס"ט מ"מ קנין מהני ליה וכמ"ש הט"ו בסי' קנ"ה סל"ו עיין שם עכ"ל הסמ"ע ואפילו מחילה בלא קנין מהני וכמ"ש הרמ"א בסי' קנ"ז ס"א בהג"ה והוא מדברי הרא"ש. ש"ך:

בראיה. והסמ"ע כת' דאיירי כאן אף במקומות דלא שייך היזק ראיה דהאי קאי גם אשדה דריש הסי' ולית ביה משום היזק ראיה כמ"ש בסי' קנ"ז ובר"ס קנ"ח ולא איירי הכא אלא מדין חלוקה שיחלוקו וישתמש כל אחד בחלקו המיוחד לו ומה שכת' הטור לשון להבדיל לאו דוקא קאמר שיבדילו במחיצ' אלא שיעשו ביניהם גבול ניכר שלא יבא אחד לשמש בגבול חבירו דאף שהיו מכירין כל אחד חלקו מכל מקום לפעמים היו משתמשים בטעות בגבול שאינו שלו עכ"ל (וכת' הט"ז על זה דמה שפירש דלא מיירי כאן בהיזק ראיה הדין עמו דפשוט הוא בריש ב"ב למ"ד היזק ראיה לאו שמיה היזק מ"מ זקוק הוא למחיצת י' טפחים כדי שיהא נתפס עליו כגנב וממילא ה"ה בשדה דלא שייך שם היזק ראיה אלא מ"ש דא"צ מחיצה כלל אלא היכר לגבול כו' ליתא לע"ד דעכ"פ מחיצה י"ט בעינן כנ"ל וכ"כ המ"מ בריש הלכות שכנים וז"ל במקום שאין היזק ראיה צריך י' טפחים מחיצה ע"כ):

לפחות. פירוש דכולם (מעכבין) [מעוכבים] מלחלק בשביל האחד שאין בו כשיעור. סמ"ע:

יום. משום דאין פועל נשכר לפחות מיום א' ואם אין מגיע לחלקו לכדי פעולת יום אחד אזי יפסיד שצריך לשלם לפועל בעד יום שלם אבל אם מגיע לחלקו כדי פעולת יום ומחצה חולקים אע"פ שאין מגיע כדי פעולת ב' ימים דפועל נשכר לזה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז תמה עליו וכת' דבש"ס מבואר ההיפוך כו' ע"ש דדעתו נוטה דאם מגיע לחלקו כפי שיעור המחריש' ליום ומחצה חולקין לענין זה שכל אחד נוטל לחלקו שיעור יום אחד והמותר הוא בשותפות):

לבטל. אבל אם נותן טעם לדבריו שצריך לחלקו לשטוח בו פירות או לצרפו לשדה אחר שיש לו סמוך לזה שומעין לו וצריכין לעשות פשרה ביניהן או להשאר כולן בשותפות. סמ"ע:

לכופו. לשון הטור אינו כן אלא ז"ל אם הוא בענין שאם הי' בו שיעור חלוקה היו צריכין ליתן לו אותו שאצל המצר שלו כגון דאיתנהו תרווייהו אחד מצרא עתה נמי יכול לכופו לחלוק ע"כ ור"ל דבכמה גוונין א"צ ליתן לו אותו שאצל המצר שלו וכמ"ש הט"ו בסי' קע"ד והמחבר קיצר וסתם כאן משום דפסק כהרמב"ם בר"ס קע"ד דעל הרוב צריך ליתן לו חלקו הסמוך למיצרו ועי"ל דס"ל דשאני הכא כיון דלאחד יש בו כדי חלוקה ומצדו יכול לחלוק רק בשביל אותו שאין לו כשיעור הוזקק להשאר משותף וכיון שיכול לצרפו עם שדהו שבצדו אינו זקוק עוד להשתתף עמו עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בזה):

וכן. עיין בתשובת רש"ך סי' קכ"ב ס"ג באריכות שהשיג על ת"ה וע"ש עוד בסי' ס"ח מדיני גוד או איגוד ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רע"ב. ש"ך:

לעני. דעשיר י"ל לעני גוד או איגוד אבל עני לעשיר כיון דאיגוד ליכא א"י לומר כן ואם ירצה למכור זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש דבסמוך עיין בתשו' ראנ"ח סי' ט"ז. ש"ך:

לאחרים. ר"ל שא"ל מכור לי והריני מוכר כולו יחד לאחרים. סמ"ע:

חלקו. וז"ל הטור בשם הרא"ש דלא אמרי' גוד או איגוד אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי ולא כשאומר איגוד הכל ע"י מכירה ואתן לך חצי הדמים כדי שימכר חלקו יותר ביוקר כו' אלא ימכור חלקו במה שיוכל ע"כ וכן כונת הרמ"א כאן במ"ש דא"י לו' גוד או איגוד כשאין לו מעות להחזיקו לנפשו רק שבא לומר אגוד כולו כאשר אמכרנו ואתן לך חלקך אלא חלקו לבד בידו למכרו ואם אין לו מי שירצה לקנות חלקו יפסיד בעניו אבל ודאי כשיכול ללות מאחרים ולקנות להחזיקו לנפשו ליכא מאן דפליג די"ל אגוד ע"י הלואה עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר ודלא כמו שהבין בא"א דצ"א ע"ב והניחו בתימה ע"ש כי לא דק כלל ועיין בב"ח מ"ש על דעת הרא"ש בתשו' שיש לחלק בין אם יגיע הפסד גדול דיכול להקנות לאחרים ע"ש ודברי הסמ"ע נראין יותר עיין בתשובת מהרשד"ם סי' קנ"ח. ש"ך:

ידחוק. פי' כשלא ימצא אחר לעמוד במקומו שברוב הפעמים אין א' מן השוק רוצה להכניס נפשו בריב ומדון בין איש לאחיו בזה. סמ"ע:

ביחד. שכל א' יפסיד לחבירו במחיתו שם:

בימים. לאו דוק' אלא רוצה לומר לזמנים וכצ"ל. שם:

לקמן. רוצה לומר דשם סתם המחבר כדברי הרא"ש דאין חולקין בדבר הנשכר לזמן וכדי של"ת דברי המחבר אהדדי צ"ל דכאן הקדים שדה לחצר שכתב מקצת שדה או חצר משמע דמיירי בחצר דומיא דשדה דלית ביה היזק ראיה ואיירי בחלוקה בלא מחיצה ולקמן סי' שי"ו דאיירי בבית וסתמו יש בו היזק ראיה וצריך לחלוק במחיצות בזה קמ"ל דבדבר הנשכר אין לחלוק במחיצה ועמ"ש עוד מזה בסי' שי"ו שם עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דתירוץ זה אינו נוח לו וע"כ מחלק הוא בין אם רוצה לחלוק משום היזק ראיה פשיטא דכופין ולקמן סי' שי"ו גלי אדעתיה דלא קפיד אהיזק ראיה רק דלא ניחא ליה באינש אחרינא א"י לחלוק באינו שלהם ע' בתשו' מהרשד"ם סי' קנ"ח עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה וכת' דנ"ל ליישב דברי הש"ע דס"ל בשכירות מקום בשותפות ודאי נתכוונו תחלה שלא יעשו הוצאה לבנות מחיצה במקום שאינו קיים להם לעולם אלא כל מי שירצה לבטל היזק ראיה מעליו יעשה הוצאה בחנם וזהו שכת' כאן חולקין דהיינו עיקר החצר ומ"ש בסי' שי"ו דאין כופין אותו לחלוק היינו לעשות מחיצה משל שותפין כו' ע"ש):

לכופו. דדוקא בגוד או אגוד הכל הוא דשומעין לו אבל בזה י"ל אין לי דמים לקנות בהם יתרון דחלק הגדול וגם ליקח לחלקי חלק הקטן איני רוצה דדבר שאינו ראוי הוא לתשמישי. סמ"ע:

מתנה. דכתיב ושונא מתנות יחי' ומ"ש וי"ח בזו ר"ל במתנה לחוד וס"ל דבהא דחבירו נותן לו לטובת עצמו ע"ז לא קאי הקרא שם:

הכל. כיון דנותן לו הברירה שיקח דבר הראוי לתשמישו או דמי כל חלקו. שם:

חצר. זה מיירי בחצר שא"צ לבתים כגון חצר שאחורי הבתים וכמ"ש בס"ח. שם:

שותף. פי' הסמ"ע דישתמשו בו לזמנים לפי ערך או ישכירוהו ויקחו דמי השכירות לפי חלקם ועיין בש"ך מה שהשיג בדין זה על הב"ח ע"ש ועמ"ש הט"ז לפ' דברי הטור בזה ע"ש:

חולקין. הטור הוא החולק מיהו מסיק בשם הרמ"ה ז"ל אם אין בו ג' אמות כיון דלא חזי לתשמיש גמור אלא למשטח ביה פירי וכיוצא בו השתא נמי דפלגי מטיא לכל חד שיעור דחזי להכי ופלגין וקרינן ביה שפיר כל שאלו יחלק ישאר שמו עליו עכ"ל אע"ג דמייתי ע"ז דברי הרא"ש שחולק היינו דוקא בחצר דלפני הבתים דלא שייך ביה גוד או אגוד ולא חלוקה אבל בשאר מקומות נרא' דליכא מאן דפליג אהא דחולקין בכה"ג. סמ"ע:

אין. הטור מסיק הטעם וז"ל שיאמר בא' מספיק לי שהרי כל א' תשמישו בפ"ע עכ"ל פירוש שאין הא' צריך להשני לסייעו במלאכתו כמו קרקע שיש בו ד"א שאין התשמיש נגמר בלא כל הד"א וכל כיוצא בו ועד"ר שם כתבתי דנ"ל מוכח מדברי רש"י דאם נותן לו הברירה ואומר או טול איזה שתרצה ותן לי הביני ביני או טול שניהן ותן לי דמי חלקי בהן או אעשה אני א' משתים שומעין לו ע"ש. שם:

א'. אבל פשיטא דא"י לומר גוד שניהם או אגוד שניהם דיאמר בא' סגי ואפי' בזה אח"ז נרא' דא"י לומר גוד או אגוד כיון דתשמישן שוה ה"ל כשני בתים ואין בשום א' מהן כדי חלוקה וכ"א נוטל א' ואין להשני כח להסתפחו מנחלתו בגוד כו'. שם:

בלא. נרא' דאפילו החולקים בס"י די"ל לא ניחא לי במתנה מודים בזה דשאני הכא דהאידך א"ל אי לא ניחא לך במתנה שלם לי היתרון או קח השני דעכ"פ ראוי ג"כ לתשמישו ואתן לך דמי היתרון או אקבלנו במתנה משא"כ התם י"ל לא אקח הקטן דאינו ראוי לתשמישי כלל. שם:

בזה. משום דיפה ורעה כשני מינים דמי כ"כ הטור ודקדק המחבר וכתב בזה דאלו במלאכתן ודמיהן שוה ליכא מאן דפליג עכ"ל הסמ"ע (וכת' הט"ז וז"ל ונרא' דכיון דרבים חולקין על הרמב"ן כאן קי"ל כהרמ"ה ודלא כיש מי שחולק שהביא המחבר וע"ש):

בית. נרא' דמ"ה כתב הטור דאין בכל בית כדי חלוקה דאי יש בא' מהן יקיימו בו החלוקה והשאר ישאר בשותפות וא"י לכופו לחלוק כל הבתים בית נגד בית משא"כ אם אין בשום א' מהן כדי חלוקה אז חולקים בתים נגד בתים וצ"ע לדינא ודלא כב"ח עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' קכ"ב. ש"ך:

בתשובה. והסמ"ע כת' דלא נ"ל כן מדבריו בתשובה וכתבה הטור בסכ"ח שהרי שם תלהו ברצון הבן דאם לא ירצה להשאר עם האלמנה בשותפות אזי לאו כל כמיניה לו' לה גוד כל הבית או אמכרנו כולו ואתן לך חצי הדמים אלא בכה"ג הדין עם האלמנה שצריך לחלוק חנות כולו נגד בית ויתנו זה לזה הביני ביני אבל אם רוצה להשאר עם האלמנה בשותפות אין האלמנה יכולה לכפותו לזה עכ"ל (גם הט"ז הסכים עמו בזה) והש"ך כת' דממה שסיים הרא"ש וכל שכן בנדון זה שהעלייה כו' משמע קצת כדעת הרמ"א וק"ל:

כדומה. בכלל זה הוי נמי שט"ח דעתידין לגבות מעותיו דא"א בו גוד או אגוד ודלא כמ"ש הט"ו בס"ס ס"ו דאמרינן בשטר גוד כו' והרמ"א לא כתב שם דעת החולקים בזה ועיין מ"ש שם קצת יישוב לזה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דהרמ"א סמך שם על מ"ש כאן שהוא מקור הדין דגוד או אגוד):

שכירות. ומדברי המ"מ מוכח דיש חילוק ביניהן להרמב"ם דשאני שכירות שהן שכרו ומשלמין ואינן גובין מעות לבסוף מ"ה לא שייך חלוקה ואמרי' ביה גוד או אגוד עכ"ל הסמ"ע ובזה מיושב קושית ב"ה וב"ח ע"ש ודו"ק. ש"ך:

א) ל' הרמב"ם ריש פ"א מהל' שכנים וכ' ה"ה זה פשוט ומבואר במשנה פ"ק דב"ב (דף י"א ע"ב) ואע"פ שלא נזכר שם קנייה והפקר ומתנ' בפירוש כל שהן שותפין בקרקע מאיזה טענה שיהיה:

ב) גם זה באותה משנה ולא את הטלית

ולא הוי קנין דברים כי כ"א הקנה חלקו לחבירו בתשמיש שם ברשב"א

ג) שם ברמב"ם:

ד) כן פי' הרב המגיד שם כמו שנתבאר פ"ק בסוגיא בראש המסכת ומבואר בהל' על זאת המשנה וכתב מהר"ם בתשוב' ☜דחדר הוי כדי חלוקה אפי' אין לכל א' ד' אמות דחדר אינו עשוי אלא להצניע חפצים כמו תיבה בעלמא סמ"ע וע"ל ס"ה

ה) שם דין ד' ומשנה שם דף י"א ע"א וברייתא שם דף י"ג ע"ב

ו) שם במשנה

ז) טור ס"ס קע"ב

ח) כן כתב הרמב"ם שם ריש פ"ב והוא מימרא דרב אסי א"ר יוחנן וברייתא שם בגמרא ולי צ"ע שהרי הרמב"ם כתב דין זה בחצירות הכפרים ושאין הדין כן בחצירו' שבמדינו' כמ"ש ה"ה שם בשם הרב אבן מג"ש

ט) שם ושם במשנה כת"ק

י) מימרא דאבוה דשמואל ותניא כוותי' שם דף י"ב ע"א וכ' ה"ה ופירש"י ז"ל כרם פרדס ומוכרח הוא בגמ' והמחבר שכ' למט' בפרדס אילנות יש לומר שהוא הדין לשדה אילן שהדין כן שהרי לא מצינו שם פרדס על כרס לבד ונכון הוא:

כ) כן הוא ברמב"ם

ל) מימרא דרב יוסף שם:

מ) מימרא דרבא בר קסנא שם

נ) שם דוולא א"ר נחמן וכו' וכפי' התו' בשם ר"ת

ס) טור ס"ג בשם הרמ"ה

ע) ג"ז שם ס"ד בשם הרמ"ה וכ"כ הנ"י בשם הרא"ה וז"ל ואצ"ל שיש להם לחלוק בענין שיש לו דרך שלא יפרח באויר או שיקחנו במא' מנה או שיצטרך לבנותו והא דאמרי' אין להם דרך זה על זה בשהי' לו דרך ממקום אחר או שנתרצה לחלוק וכן הסכים הרא"ש ושאר רבותינו

פ) ל' הרמב"ם בפ"א מהל' שכנים דין ב' וכתב ה"ה דין זה מחלוקת בגמרא וכן נפסקה הלכה (שם דף י"ג ע"ב) יש בו דין גוד או אגוד במה שאין בו דין חלוקה וכו' והעיקר כדברי רבינו שכל אחד יכול לקצוב הדמים לרצונו ולומר לחבירו או קנה כשיעור זה או מכור הן חסר הן יתר משומת בית דין

צ) כתב הכ"מ שם נרא' שרבינו מפרש גוד או אגוד בפי' הערוך דהיינו משוך או אמשוך שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך ורש"י פירש בענין אחר

ק) כ' ה"ה נתבאר בהלכות שהכל תלוי בתובע ואפילו היה חבירו עני ואין ידו משגת וכן הסכימו האחרונים ז"ל

ר) כ' ה"ה ברייתא שם (דף י"ג ע"א) בזה הלשון אם עשאן לשכר השכר לאמצע ופי' המחבר כל זמן שירצו לעמוד בשותפות אבל אם רצו אחד מהן לומר גוד או אגוד שומעין אע"פ שהדבר עומד לשכר וכן דעת הרשב"א וכ"כ הרב אבן מג"ש אלא שאמר שהדבר צ"ע ופירש עשאן לשכר שהן גדולים וראויין להשכירן עשאן לעצמו קטנים וראוין לעצמו ואורחא דמלתא נקט לא שתהא כוונת האב מעל' ומוריד בזה כך פי' הרשב"ם ז"ל וכ"כ התוס' שם

ש) שם בשם הרשב"א בשם הרב רבי' יונה

ת) נתבאר בגמ' שם ע"ב:

א) שם וכתב ה"ה זה פשוט וכ"כ רבו ז"ל

ב) שם וכ" ה"ה כבר נתבאר זה למעלה דכל שהן שותפין משכירין אותו מקום והשכר לאמצע

ג) ב' ה"ה בגמ' (שם ע"א) מאן דלית ליה דינא דגוד או אגוד יש לו חלוקה בזמני' וכ' הרב אבן מגש ז"ל אע"פ שהלכה כדברי האומר דין גוד או אגוד בזמן שאין אחד מן השותפין אומרים כן יש לנו דין חלוקה בזמני'

ד) וכ"כ הרב המגיד בשם הרב אבן מגש ושכ"כ הרשב"א ז"ל שאין חלוקת הדירה בפחות משנ' לשנה

ה) טור ס"ט בשם תשובת הרא"ש כלל צ"ח סימן ד'

ו) ל' הרמב"ם שם דין ב' וכתב ה"ה כ"כ רבו ז"ל והוא האריך בטעם זה וראיה מן הברייתא דמרחץ הנזכרת למעלה בעני ועשיר שאין שם חלוקת ימים כיון שיכולים להשתמש בו באחד

ז) וכ"כ ה"ה בשם רבו והמפרשי' כיון שאין שניהם מסכימי' למכור או לחלוק אין להם דרך אחר אלא חלוקת הזמנים וכופין זה את זה בכך

ח) שם פ"א דין ג' כתב ה"ה הראב"ד משיבו בזה וכתב וגם זה הדין נפשו אותה ויעש וכו' ומ"מ כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' להעמי' דברי המחבר שיכול לומר כששכרתי הייתי סבור שהייתי יכול לקבל שותף עמך ועכשיו איני יכול לקבל וכיון שהם סתם קנו או שכרו יכול לומר. כן ונכון הוא אלו דבריו ז"ל ועוד אני מוסיף וכו' ועל כל הכלל יכול לומר לו סמוך הייתי על דין גוד או אגוד ונשתתפתי עמך:

ט) סעיף ל"ה והראב"ד שם בהשגתו:

י) שסתם המחבר שם כדעת הטור וצ"ע

כ) ל' הטור סעי' י"ג וי"ד

ל) בריית' שם דף י"ג ע"א וכרשב"ג וכדמוקי לה שם לעולם כדקתני וכו' וכ"פ הרי"ף משום דמסתבר טעמי' וכ"כ הרמב"ם בסוף פ' הנזכר וכ"כ הטור בשמם.

מ) שם בשם ר"ח וכ"כ הרא"ש בשמו שהסכים לדעת הסוברים כן כיון דקי"ל יחיד ורבים הלכה ברבים לית לן לאכרועי טעמ' דיחידאי מסברא דנפשי' וחדרב' שיט' התלמוד כת"ק וכו' ולזה הסכים הרא"ש וכ"כ ה"ה בשם י"א.

נ) שם סט"ו בשם ה"ר יונה וכ"כ ה"ה שם שיש שכתבו כך וזה דעת הרב רמב"ן ז"ל בזה

ס) שם סט"ז בשם הרמ"ה וכ"כ המרדכי בשם מוהר"מ בפ"ק דבתרא שם:

ע) סי"ז בשם הרמב"ן כ"כ בפ"ק דבתרא שם וכ"כ ה"ה בשמו בפ"ה משכנים:

פ) טור ובשם הרא"ש דבחצר כזה לא שייך בו גוד או אגוד שאין בית בלא חצר וכתב עוד הטור שיוכל לומר שאינו רוצה לקנות בדמים מה שאין בו כדי תשמישו וכ' הב"י שגם הרמב"ם יודה בזה אלא מיירי במוקצ' שאחורי הבתים או חורבה לעצמה:

צ) שם סעיף כ"א עובד' דר' בר חנינא ורב דימי בר חנינא וכו' לקמיה דרבא שם דף י"ג ע"ב

ק) שם כ"כ הרא"ש שם וכתב הב"י ופשוט הוא שהרי הטעם שהזכירו דלמר בעי תרווייהו:

ר) שם סכ"ב כ"כ הרא"ש שם בפסקיו:

ש) שם בשם הרמ"ה:

ת) גם זה שם סכ"ג בשם הרמ"ה ושכ"כ ה"ר יונה ושכ"כ רב האי בתשובה:

א) שם בשם הרמב"ן:

ב) שם סכ"ו בשם תשובת הרא"ש בכלל ל"ח סי"ג וע' עוד מדינים כאלו בסי' פ"ו סעיף מ"א:

ג) שם סעיף ל' וכתב הטור בשם הרמ"ה ☜דאם הנתבע מבקש זמן נותנין לו אע"פ שהתובע רוצ' ליתן מעות מיד ונ"מ דלמא עד הכי והכי אתרמי ליה לנתבע זוזי למיגד ביה וכו' וכתב עוד בסעיף ל"א בשמו ☜ואי טעין תובע לוגדיה ניהליה מהשתא ולבתר ל' יום על מנת דאי לא מייתי לי נתבע זוזי תוך ל' יום למיג' בהו תהוי דידי מעכשיו ולאחר ל' יום דלא צייתינן ליה אפילו אי שביק מהשתא זוזי בבי דינא אלא אי לא יביא הנתבע מעות לאחר ל' יום חזר דינו לישאל גוד או אגוד כדמעיקרא וכ' עוד וכי תבע חד לחברי' בדינא דגוד או אגוד ☜אע"פ שנתרצה השני לגוד או אגוד כל אחד יכול לחזור בו כל זמן שלא הקנו זה לזה באחד מן הקנינים סמ"ע וכ' מהתימא שהמחבר ומור"ם השמיטו:

ד) שם סעיף נ"ז:

ה) שם בשם תשו' לרב האי:

ו) שם בשם תשובת אביו הרא"ש וכ"כ ר"ת:

ז) הרשב"א בתשובה וביאר שם לפי שאם אין יציא' וביאה יצטרך לפרוח באויר ונמצא שהפסיד את ביתו וכן אם אין מקום לפרוק שם משאו אינו בית וכו':

אחד כו'. נלמד ממ"ש שם יג א' מתבי מי שחציו כו' ולרבה בגיטין מא ב' מתני' במשחרר חצי עבד:

או שנים כו'. למד מדברי הגאונים שמחלקין שם י"א ד"א לכל פתח בין קנו וירשי לניתן במתנה והחזיקו מהפקר:

ואם כו'. עבה"ג וכמ"ש בכתובות פ"ג ב' מגופה של קרקע כו' ה"ה כאן. שם. וכמ"ש ב"ב ג' א' שקנו מידו ברוחות:

ראובן ושמעון. כמ"ש בס"ב בד"א כו' ועט"ז שם שאף דבר שאין בו היזק ראיה כופין במחיצה אבל בתשו' הרא"ש כאן כא' כיון דאין כופין צריך להכניס בתוך שלו:

וכן. ע"ש שלמד ממ"ש ך"א ב' עושה חנות כו' ואע"פ שנפחת דמי חנות הראשון אין יכול למחות כיון שעושה בשלו ומסיק דיכול למחות וצ"ע:

בד"א כו'. כ"כ הרי"ף שם ממ"ש ג' א' בשאין דין חלוקה בשקנו ברוחות או שהלך כו' ע"כ חולקין במחיצה וז"ש המ"מ וש"ע כדי שלא כו':

מרובעות. רי"ף שם דבלא"ה לא חזו:

היה כו' דלא. כמ"ש בב"מ קא ב' ואע"ג ששם ל"ה א' אמרו זבנה אורתה כו' ולא אמרי' כן שם אינו רק משום ועשית כו'. שם:

היו כו' וכדי לבטל. כמ"ש בב"ב יב ב' כגון זה כופין כו' וכאן כ"ע מודי. שם:

שלשה כו' אין יכול. שטוען שיתנו לו אבי מצרי שא"א בתקנת חכמים ליתן א' מצרא דלא אמרו שי"ל כן אלא במקום שחבירו רוצה להוציא מידו וליכא פסידא כגון בפ"ק דב"ק ובכתובות כמ"ש ריב"א על מ"ש בב"ק ז' ב' בע"ח דינו בבינונית ואי א"ל כו' ואמאי כיון דמדאורייתא דינו בזיבורית לימא א"א בתקנת חכמים אנא כנ"ל וכן אי"ל מהדרנא שטרא למריה דלא אמרי' ג"כ אלא שאם בא להוציא מידו כמו בטענת אי אפשי וכן אי"ל מה מכר ראשון לשני כו' דזה אינו זכות ואף שרצונו בטלה דעתו. שם:

יש מי. דהטעם דפחות מכן אין ראוי לו וכמ"ש בב"ב קד ב':

יש מי. כמ"ש זה הכלל כו' וכמ"ש בס"ג וכ"ש כאן:

וי"א. כמ"ש שם יג ב' בשני כריכות ותרתי אמהתא דאין חולקין בע"כ:

וכן אם. כמ"ש בב"מ ז' ח' ה"נ דפלגי הא אפסדוה. תשו' מיימוני הנ"ל:

כל שנראה. שם בשלמא טהורה כו' ואע"ג דגם טהורה חזי לרדיא ששוה יותר מנכסתא כמ"ש בב"ק מו א' וע"כ אין החילוק ביניהם בדבר מועט מדפריך שם ונחזי אי דמי כו' ובדבר מועט א"א לומר כן כמ"ש תוס' שם ך"ז א' ד"ה ואיכא. וא"ת ונחזי כו' וי"ל וע"כ א"ל בפחות משתות שהוא מחילה וצ"ל ביותר משתות והוא מסתמא חומש ואפ"ה לא אמרי' אפסדוה:

וכן אם. אבל בלא"ה לא שאפי' בכותל החולקת א"א לשנות מגויל לגזית כמ"ש בריש ב"ב. שם:

ובית שיש כו' חולקין. כמ"ש בב"מ ז' א' ל"צ דמיקרב כו' קמ"ל כו':

ואם כו' מעלין. כמ"ש בב"ב קכב א' ולא נתחלקה אלא כו':

אבל מדעת. שם יא א' במתני':

או בדבר. שם:

אפי' אחר. ממ"ש מעלין אותו בדמים:

אבל אם. שם שאני התם דגוד כו' ומ' שהכל בדעת התובע דכאן אמר גוד איכא כו' וברישא אמר איגוד איכא כו':

והריני לווה כו'. ממ"ש שם מתבי מי כו' ואע"ג שאין לעבד מעות כמ"ש וכותבין שטר וכמ"ש הרמב"ן שם:

וי"א. עסמ"ע:

אמר. עב"מ קיז ב' אין לזה כו':

אמר כ"א. כל ס' זה כ' מדברי רבו הרי"ם ע"ש:

אם היה. שם עשאן לשכר כו':

ויוכל. כמו במכירה:

וכ"מ שיכולים. שם מתבי מי כי'. ואם איתא והרי א"צ לגוד אגוד שהרי עובד לרבו יום כו'. שם וז"ש במתני' עשאן לשכר כו' דלכאורה מלתא דפשיטא אלא לאשמעינן דוקא בכה"ג דל"ל גוד אגוד אבל הרשב"א לא כ' אלא אחלוקת זמנים ע"ש:

ואם אין. כמ"ש שם בכור ופשוט כו' וה"ה לדידן בדבר שא"א גוד אגוד וז"ש ואם האחד יש לו כו'. כמ"ש שם עובד לזה כו':

ואין אדם. כמ"ש בפ"ק דר"ה ות"ק כו' בניסן נמי שכיח קטרי ולכל השנה אגר:

וי"א דבחצר. כמ"ש בתוספתא הביאו הרי"ף ורא"ש שם אין כופין לעשות דלת למבוי כו' הרי מפני פירוק משאו מעכב על כל בני מבוי מלעשות דלת כ"ש בד"א שאמרו מפני פירוק משא כמ"ש הרא"ש בשם תוספתא שיוכל לעכב. רשב"א:

ודוקא כו'. ובזה אצ"ל שזה הכלל דברייתא לא קאי אחצר כמ"ש הרא"ש דאף אחצר קאי חוץ מד"א דבמתני' הד"א שאמרו חוץ מד"א אלו כמ"ש בגמ'. רשב"א שם:

ואם מרחץ. עבה"ג:

וכן כ"ד. ממ"ש בכור ופשוט כו' מ' דבפשוט ופשוט משתמשין שניהם כאחד:

ואם הוא. כנ"ל עובד לזה כו':

לא חלקו. כמ"ש בנדרים מו א' יכול כו':

אחד השוכר כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דב"ב תני לשכינו יכול לחזור בו משקיבל א"י לחזור בו רשבג"א אף משקיבל א"י לחזור בו ואתיא דרשב"ג כר"מ דאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וה"ה כאן אע"ג שמתחלה שכרו להשתמש ביחד ואע"ג דת"ק פליג על רשב"ג וכן על ר"מ היינו משקבל כמ"ש לשכינו יכול לחזור בו:

וי"ח וס"ל כו'. מטעם הנ"ל וס"ל דכיון ששכרו הוי כאלו קיבל:

אם אין כו'. ובזה אף ת"ק מודה כמ"ש גוד איכא אגוד ליכא וכמ"ש למטה:

ואפי'. כרשב"ג:

וי"ח. כת"ק:

אבל אם כו'. וא"ת שאינך כו' כמ"ש בכולה שומעין לו ה"נ כיון שא"ל לקנות כשיעור ואני רוצה לקנות ג"כ כשיעור ואם אינך חפץ בפחות מכיר הכל ודוקא בכה"ג אבל אם אינו רוצה לקנות הכל אין שומעין דאגוד ליכא שאין פחות חזיא לחבירו. הרא"ש וע"ש:

חצר כו' יכול כו'. ר"ל אם אינו רוצה בכולה לומ' גוד אגוד דבכולה פשיטא די"ל והרי היא כמ"ש טול אתה שיעור ואני פחות ואף רשב"ג ל"פ אלא משום דאמר אי בדמי נו' משא"כ כאן:

דינא. במכ"ש מדבר הראוי שאין שמו עליו בחלוקה:

וי"ח. עבה"ג:

אפי' אם. שהרי הטעם דתרווייהו צריכי כו' שייך בין דמיהם כו'. ב"י:

ואפי' אם יאמר. כ"מ שם מדקאמר לית בהו דינא דג"א ול"ק לית בהו דין חלוקה:

ושני דברים כו' דהיינו כו'. כמ"ש בירושלמי ספ"ק דב"ב א"ר אושעיא כגון תלים וד"ה אבל תלים בתלים חולקין:

וה"ה לאם. מדקא' תלים בתלים מ' דומיא דתלים וד"ה אע"ג שאין דמיהם שוים:

ואין חילוק כו'. עסמ"ע:

ויש מי. כמו טול כשיעור ואני פחות או אני כשיעור כמ"ש בס"י:

שני אחים. עתוס' שם יב ב' ד"ה מעלינן. ותרתי ארעתא כו' והשתא כו':

וכ"ש. כמ"ש בס"ג ושני דברים שתשמישתן כו':

אבל י"א כו'. וכמ"ש בסי"ג דבר שאין כו':

וכ"ש במקום. כמ"ש בס"ה וכן אם רוצים כו':

אבל מדברי. עסמ"ע וכ"כ ט"ז:

מיהו לענין. כמ"ש בס"ו אחד כו':

י"א דאין כו'. דהא במעות אית בהו דין חלוקה הרמב"ן שם:

י"א דלא. עתוס' שם ד"ה ש"מ כו' ועסי' קעה ס"ח ומ"ש שם:

היכא דאין כו'. קדושין מב א' וכפי' הרמב"ם והרא"ש דמיירי בגדולים וקטנים וכמ"ש בסי' רפט ס"א וכ' תוס' שם ד"ה ובוררין דמלשון ובוררין מדקדק ר"י דמ' בלא גורל ועוד הוכיח מדיכולין למחו' ובב"ב קו ב' ז' דע"י גורל א"י למחות וע"ש בתוס' ועסי' קעה ס"ב מש"ש וא"א לומר כפי' ר"ת שם לפי פי' הרמב"ם והרא"ש כנ"ל וש"מ שיד אפוטרופסים כיד יתומים וה"ה בגוד או אגוד:

וי"א דלא. ר"ת שם וכ' דבוררין ע"י גורל ע"ש ובתוס' גיטין לד א' ד"ה וב"ד והוכיח שם מדאמרי' מאי יכולין למחות ברוחות ול"ק בג"א:

לא. כנ"ל ס"ח מהתוספתא:

סעי' ח' בהג"ה (ויכול למחות) בחו"מ קע"א טענת גרעון על מקום בביהכנ"ק מניעה לגרום בדגול מרבבה ז"ל כתב שם חילוק על פי משמעות בלשון תשובת הרא"ש ע"ה. וצלעע"כ. אך עכ"פ י"ל שאין כן רק ביחיד נגד יחיד מה שאין כן אם צבור רוצים להרחיק גבולם בסגנון מקום גם אם על ידי זה יגיע גרעון ליחיד במקום שקנה מהם אינו יכול למחות וממילא המוציא מחבירו עליו הראי' כיון דצבור כמוחזקים כנגד יחיד אינו יכול למחות. וגם שיש חילוקים במה שהציבור כמוחזקים י"ל שבכך הם מוחזקים וביותר כפי מ"ש באיזה שו"ת מאחרונים ז"ל (שמעתי שבשו"ת שמן רוקח ז"ל נתפשט כן) שהמקומות בביהכ"נ אינן קנין גמור רק כעין משכון או אולי שכירות או אולי כמכר לזמן. גם שאין ברור לפני סברא זו כיון דסוגיא דעלמא ומשמעות הפוסקים ז"ל שבכך כמכר גמור מכל מקום אולי בצד מה י"ל צד גרעון בכח מכר בכך ע"י זה עכ"פ צבור כמוחזקים בנך וביותר י"ל כי על מנת כן הי' מתחלה חלוקת המקומות ומכירתן על מנת שלא יגרע על ידי זה כח הצבור בהוספת בנינים ומקומות שם כי מסתמא מעלין בקודש כו' והתירו גם בחול המועד בניני צבור מצד שבכך השמטה הרבה קדירה דבי שותפי כו' על ידי זה מסתמא גם שאז לא הי' דעתם להוסיף בנינים מסתמא עומד להוסיף בנינים וביותר שכפי תוספות נפשות מזמן לזמן הכרח להוסיף בנינים. וביותר אחר שריפת גג ביהכנ"ק ואחר שריפה רגילות תמיד להרחיב בנינים ואם על ידי תוספות בנינים נחסר מקום של אחר יתנו לו מקום אחר מהחדשים ובערך שווי מקו שלו. ואולי יש להעריך שווי מקום הנחסר כפי שוויו אם הוסיפו בנין וגרעו ערך שווי מקום ולא בטלוהו וכנ"ל שי"ל שהמכר הי' על מנת שיורשו להוסיף בנינים גם שיגרע ערך שווי מקום שמכרו על ידי זה. אך לגבי לחסר המקום לגמרי אין מהסברא בכך שקנה ושמכרו על מנת שיבוטל לגמרי על ידי רצונות בונים. וגם אם אחר שריפת הגג כנ"ל אם לא יוסיפו בנין כנ"ל לא תבנה הביהכנ"ק בגגה מכל מקום י"ל שמה שעומד לתוספות בנין מעליותא בכך גם ללוקח המקום של ידי זה אין נפקע מכחו על ידי שמצדו א"י לבנות בהמקום כדילי'. מכל מקום על ידי שעומד לבנין על ידי צבור גם חלקו עומד לחזור אליו כנ"ל. ומכל מקום מוטל עליו ליתן על הוצאות הבנין לפי ערך חלקו בין הרבים. ואולי חשבון הוצאות בכך כפי נפשות ולא כפי שווי כל מקום. ואולי גם אשר אין להם מקים מכיון דקבועים שם לתפילה. מוטל עליהם ליתן הוצאות הבנין כפי נפשות על כל פנים. שהרי כופיכ. זה את זה לבנין ביהכ"נ ומצד מצוות תפילה בצבור אין חילוק בין מעלת מקום כל אחד ואחד. ואולי שייך בכך חצי לפי נפשות כנ"ל וחצי לכפי כבוד כל אחד ואחד על מקום רגילתו גם שאין מקום במכר אליו מכל מקום כל שהחזיק במקום קבוע וגם לשם מדרגות במעלת מקום כל אחד ואחד וביותר אם מעלת המקום מצד שמיעה מהחזן וקורא שם ביותר. ושייך גם כפי ממון השג יד כל אחד ואחד בסיוע לצרכי צבור בכך. ואולי רשאים לגבות משווי מקום להוצאות כנ"ל וקודם בסך לחובת אחרים. כי מוטל שיעבוד על המקום בפירוש על הוצאות. וגם אם הגג שעל גבי קצת מקום לא נחסר כיון דצ"ל הוצאות בנין גג למקום החזן וקורא ההצאות מוטלים על כל המתפללים שם על כל מקום כנ"ל וצלע"ע כעת בכל זה היטב:

סעיף ו' (מכור לי חלקך) אודות מ"ש בש"ך סק"א. שכמה פוסקים ע"ה סוברים שבשותפין שקנו לא שייך גוד או איגוד. וכן ראיתי שדן מו"ח נ"י. והיינו מצד המוציא מחברו עליו הראי' ויכול כל אחד לומר קים לי שלא יוציאו מחזקחו על ידי גוד או איגוד. עבב"י ע"ה שם סעי' ל"ג שהביא דעת הרשב"א ע"ה דהקונה מיורש אחד כיון שיכול היורש שכנגדו לטעון גוד או אגוד נגדו יכול הוא גם כן לטעון נגד היורש. ולא שייך בזה סבר וקיבל. נראה שכיון שלא מצינו חולק על הרשב"א ע"ה בזה בודאי אפושי פלוגתא לא מפשינן. וגם אם היה פלוגתא גם בזה הלכה כהמכריע וכן מ"ש בטור שם שכשנתחדש אח"כ איזה הצטרכות למי מהם לטעון גוד או אגוד מה שלא היה כן בעת הקנין יכולים לטעון גוד או אגוד. גם שבחידושי הגהות שבטורים החדשים נדפס דהר"י הלוי ע"ה לא סבירא לי' כן מכל מקום אין לזוז מדברי הטור ע"ה שהוא כעין הכרעה וכנ"ל. וכן כפי מ"ש בב"י ע"ה שם בשם המ"מ ע"ה שיכול לטעון לכך לא התניתי עמך לטעון גוד או אגוד כי יראתי שמא ע"י התנגדות יהי' עלוי בשער ויוקיר המקח יש להבחין בזה תמיד. שכשנראה איזה אמתלא למה לא התנו כ"ע מודו דיכול לטעון ואודות אמתלא דעלוי הנ"ל לפמ"ש במרדכי ר"פ האומר בקידושין בשם הירושלמי שהמעלה בדמים מקחו שלחברו הוא בכלל למס מרעהו חסד ע"ש. אין לפני הירושלמי עם מפרשיו לעיין בו כעת. אך הכל לפי הנהוג שהרי נהיגי רבים להעלות המקח גם לגבי גוי ומירושלמי הנ"ל משמע גם לגבי ישראל המוכר יש למנוע א"ע מלהעלות בדמים נגד חברו שרוצה לקנות ואולי יש צד זכות בזה מצד שכבר נעשה כן דרך התגרים וא"כ אין בזה מניעת חסד כל כך. וטובה הוא לגבי המוכר והלוקח מוציא לקנות במקום אחר וכמו שחילקו הפוסקים בין דבר המצוי ומ"מ צריך להבחין תמיד באמתלאות הנ"ל והדומים להם: ולפימ"ש הש"ך ע"ה דעת ר"י הלוי דמשמע שכן היא הלכה מצד המוציא מחבירו עליו הראיה וכנ"ל. אם מכר א' מהשותפין לאחר כמו שהשותף שלא מכר חלקו יוכל לטעון גוד או אגוד [כי הוא לא נתרצה להלוקח] יכול ג"כ הלוקח מהשותף לטעון וכעין דברי הרשב"א גבי יורש שמכר ואין לחלק מצד מה מכר א' לב' זכות שתבא לידו כי אין זה כלל מצד גרעון כח הקנין ומה שלא הי' יכול לטעון גוד או אגוד הי' רק מצד שכן נתרצה מדלא נעשה תנאי בזה בעת ההשתתפות וכנראה שטענת גוד או אגוד הוא תקנה דרבנן מפני דרכי שלום (וצלע"ע בזה כעת ואולי הוא מן התורה מדכתיב בין איש ובין גירו על עסקי דירה שכולל ממילא דרך השלום בדירות או שהי' הלכה למשה מסיני בזה או שהוא מדרבנן ואסמכתא אמ"ש ובין גירו כנ"ל. וע' בש"ס ב"ב מ"ש בזה מחציו עבד וחציו בן חורין כו' וגבי כופין את רבו כו') ואין זה שייכות כלל לכח המכר והקנין רק דרך השלום גורם כן וכשקנו כיון שלא התנו נתרצו לסבלנות ויש שלום דאיבעי להו ליתיבו דעתייהו בכל מאמצי כח ואח"כ כשקנה שני שייך שלום דלא שייך בזה הו"ל לאתנויי כמ"ש הרשב"א ע"ה שם בב"י דיכול לומר סבור הייתי שתתרצה למכור והיינו מצד שכיון שכנגדו יכול לטעון גוד או אגוד' סבור הי' שבודאי כל שיהי' כל דהו נגד שלום יטעון הוא גוד או אגוד ואקנה אני כיון שיתן לי הברירה ובב' שקנו לא שייך כן כיון שהי' להם לאתנויי מסתמא נתרצו שניהם שלא יוכלו לטעון משא"כ בזה ששכנגדו ודאי יכול וסתמא דמלתא הסבלנות שוה בשניהם וכמים הפנים לפנים וכל שיהי' נגד השלום לא' יהי' נגד השלום לשכנגדו ג"כ ויטעון גוד או אגוד לזה לא התניתי ועכשיו שחברי סובל מה שאינני יכול לסבול אטעון אני. ואם יוכל אחד לטעון ולא השני יהי' עי"ז חשש סכנה שהיורש יהיה לו הברירה וכשיוכל לסבול לא יטעון ויעשה צער לחברו וכשלא יוכל חברו לסבול לא יוכל חברו לטעון. והוא כשלא יוכל לסבול עוד יטעון גוד או אגוד לזה כ' הרשב"א ששניהם יכולים לטעון משא"כ ב"ב שקנו שכיון ששניהם אינם יכולים לטעון אין סכנה. וא"כ ב"ב שקנו ומכר אח"כ א' חלקו ג"כ שניהם יכולין לטעון שאם אחד לבדו יוכל לטעון יהי' חשש סכנה וכנ"ל ושייך ג"כ לומר דלהכי לא אתנו מצד שסמך א"ע שבודאי כשהוא לא יוכל לסבול גם חברו לא יוכל ויטעון הוא ודאי לזה לא התניתי כי הי' אצלי בגדר שאינו מצוי שיסבול הוא ולא אני ולא שייך לומר לא הי' לך לקנות שהרי גם בב' יורשים [שמכר א' חלקו] הי' שייך טענה זו רק שמצד שסמך א"ע שחברו יטעון וכנ"ל לא הי' צריך ליטול רשות מהשותף בעת שקנה וכן הוא בזה. ולומר שביורש לא שייך חן מקח על לקחו משא"כ בב' שקנו שכיון ששייך חן מקח אולי יסבול ולא יטעון זה ליתא שהרי מסתמא הסבלנות של שניהם שוה וכנ"ל. והרי בהקונה מהיורש שייך חן מקח וכן בקונה מקונה. וכשיטעון הוא גוד או אגוד ויבטל החן מסתמא גם חברו כן הוא וכנ"ל. וכ"ז גם בע"ה מ"מ כיון שיוכל להתיעץ עם ת"ח יודע ויוודע לו שחברו יכול לטעון גוד או אגוד וכן דנתי הלכה למעשה עם דיינים מבינים קצת בצירוף מה שהי' עומד ליפול ולסתור כל הבנין בלי גוד או אגוד והי' נודע לכל שהי' קטטות בסכנה ודאי ששייך כזה דרכי שלום לכ"מ ואודות הטוען לא מכרת כלל ואתה עושה רק לפנים נראה שיכול להטיל קבלת חרם שאין רמאות כמו גבי מצרנות:

(עוד מצאתי) כתבתי במק"א על פי תשובת הרשב"א ז"ל שבב"י ז"ל סי' קע"א. שגם ששנים שנשתתפו לא שייך בהם גוד או אגוד מכל מקום כשמכר אחד חלקו כיון שחברו יכול לטעון נגד הלוקח שני יכול גם לוקח שני לטעון כן נגד השותף ע"ש ועכשיו אירע שמכר אחד מהשותפין חלקו לא' ע"י שהי' שותפו הסרסר במכירה זו וקיבל על עצמו וויתור קצת משלו כדי שימכור. לכאורה הי' צד בזה לומר ששתיקה כזו הודאה היא שהוא מסכים להיות שותף עם לוקח השני והרי אדרבא הי' גלוי דעת ממנו שהוא מרוצה בהלוקח שני בשותפתו עמו יותר מעם לוקח הראשון שותפו. ואם כן לא יוכל אח"כ לטעון נגד הלוקח שני גוד או אגוד ועל ידי זה לא יוכל גם לוקח שני לטעון נגדו. אך זה ליתא וזה עדיף מהא דקיימא לן גבי מצרנות שאין שתיקה כהודאה בזה. וגם אם אמר קנה ואמר שמוחל המצרנות לא מהני ע"ש. וכל שכן בזה שי"ל דלהכי ניחא לו בשותף השני משום שיוכל הוא לטעון גוד או אגוד נגדו מה שאין כן נגד שותפו הראשון שלא הי' יכול שכבר אפשר שסבור הי' בתחלה שיוכל לקבל ולסבול השותפות. ואח"כ איננו יכול לעמוד בזה וכמ"ש שם בתשובת הרשב"א ז"ל שבב"י ז"ל שם רק שעל ידי סברא זו יוכל לכופו לטעון גוד או אגוד לא רצה הרשב"א ז"ל להעמיד על סברא זו. ובפרט שזה הוא בגדר המוציא מחברו עליו הראי' וכמ"ש לעיל וי"ל שבעניני ממון לא שייך סברא זו סבור הייתי כו' כדי שיוכל לשנות ע"י זה ממה שסבר וקיבל מתחלה על זה והרי זה כגדר אין אחר קנין כלום מה שאין כן לומר שעל ידי שנתרצה להשותפות תחלה גם סופו ברצון בזה תמיד זה ודאי ליתא כי בן אדם ויתנחם ואין אדם יודע מטמונותיו של חברו וא"כ יכול להיות שבחר בלוקח שני מצד שהראשון אינו נוח לו. וכ"ש שאפשר שבחר בשני כדי שיוכל לטעון גוד או אגוד. ובפרט שהאיש שאנו דנין על כוונתו בהשתיקה ידוע לנו שיודע שעל ידי לוקח שני יש גוד או אגוד משני הצדדים כי אירע לו כן בקרוב אודות בית אחר כן זה על ידי גוד או אגוד יושם שלום: אודות הנ"ל שכשיוכל א' לטעון גוד או אגוד יכול גם חברו לטעון אין פירכא על זה מעני ועשיר עבב"י שגם בעני ועשיר י"א שא"י לטעון כדי שיהי' (חסר שיטה) שיש מתעשר כו': שותפים בבית נשרף וצריכים הוצאות טובא בבנין וא' עני י"ל דלכ"ע י"ל גוד או אגוד גם שהנהוג כהסוברים שבנשתתפו ברצון לא שייך גוד אגוד מכל מקום במה שנתחדש אח"כ [מבואר בטור] דלא שייך בכך הו"ל לאסוקי דעתי' ולהתנות כי מלבד שלא שכיח כל כך יש גם כן ספיקות רבות. שמא ישיג ידו לבנות או שמא גם הוא לא ישיג יד לבנות ע"י זה מסברא שייך בכך גוד או אגוד: ובמקומות ביהכנס"ק הנהוגים בהוצאות בנין אחר שריפה ג"כ הו"ל אין בו חלוקה וכשאינו נותן לפי ערך הוצאות הו"ל סגנון גוד או אגוד ואינו יכול לומר שיבנו קטן כי השותפות הי' לכפי הצטרכות בני הקהלה ק'. ובזמן כעת שהתפשטות בהמדינה לבנות חומה גם אם אין כפי' בכך מהמלכות יר"ה מכל מקום תיתי מהי תיתי כיון דהתפשטות הנהוג כן הוא שייך בכך מה שאמרו חז"ל ריש בבא בתרא מקום שנהגו לבנות גויל כו' ואינו יכול לומר להמתין בבנין. וכמו בבניני דירות וביותר בשל ציבור שהתירו בחוה"מ הק' בנינים מצד המהירות הצ"ל בשל ציבור גם במה שי"ל זמן מרובה בלתו מצד קדירה דבי שותפי כו'. ויש להעריך בשווי מקומות בנהוג לשם אז שאם שווים עובר לסוחר בסגנון לפי ערך הוצאת כלל הבנינים ועבור הקרקע אין חשבון בכך כי אין קונה הצבור הקרקע בממון גם תחלה וכל שכן במה שמהדורות הקודמים בהפלגה שאין זכרון להעריך הקרקע להחשבון בכך י"ל דשייך גוד או אגוד בלי הצטרכות ליתן לו עבור הקרקע אך מצד דהנהוג בשווי מקומות בהדרגה לפי כבוד לקרוב אל ארון הקודש ולרחוק בכך צריך להיות הבחנה כי עקום הקרוב מסתמא שוויו הרבה מלפי ערך הוצאה וגם שווי קרקע ואולי שייך בכך סגנון זה נהנה וזה לא חסר שאינו יכול להנות כבשס"ג והקרקע חוץ לסגנון ביהכנס"ק אינה שוה כלום ומדוע יעכב לרבים אך מכל מקום יש לפשר בכך היטב: מי שגילה דעתו שרוצה לטעון גוד או אגוד נגד שותפו ועדיין בספק אם טענתו טענה ורוצה לעכב שלא יעשה שם מה שכשיודחה משם יהי' בכך הפסד כמו מה שעוסקים בעשיית יי"ש שאי אפשר לטלטל הקמחים שמחמיצין וצריכים לשהות הרבה י"ל שיכול לעכב עליו מלעשות מה שיגרום עיכוב בהגוד או אגוד או הפסד רק אם מקבל על עצמו שכשיהי' הלכה לדחותו וקבל על עצמו ההפסד ואם בטוח שלא ישונה אח"כ לגרום עכוב יכול לעשות:

שם בהגה (כשאין לו מעות) גבי גוד' או אגוד נראה שעני יכול לקבל מעות מאחרים ולקיים ברירת גוד. גם להסוברים שאין יכול לטעון גוד או אגוד במעות מאחרים. כי רק לחברו אינו יכול לכוף על כך מה שאין כן מי שאומרים לו גוד או אגוד יכול לעשות מה שאפשר לו להציל את עצמו והרי יכול למכור גם חלקו לאחרים והאחר יוכל לטעון גוד או אגוד וכמ"ש בסמ"ע ס"ק י"ד וגם היכא שלא הי' שייך גוד או אגוד בלאו הכי ע"י מכירה שייך וכנ"ל וכל שכן בזה שחלקו ישאר לו ומעמיד אחר על ברירת גוד שאמרו לו ומה שאמרו חז"ל שעני אינו נוח לו בטענת גוד או אגוד דהעשיר היינו רק היכא שאינו יכול להמציא לו כנ"ל וכנ"ל הוא טוב. שמעתי היום ששייך גוד או אגוד גם שיש לחברו שנה הסמוכה וישלם לו עבור השנה. וכן י"ל מסברא דהו"ל כגוד או אגוד ממי שיש לו רק שליש ובש"ס גבי חצי עבד וחצי בן חורין אולי שייך כן. ואם הי' לאחד קדימה שנה ובא חברו לומר עכשיו אטול לעצמי קדימה. י"ל שאינה טענה קדומה שהי' לו קובעת שיהי' בשנה אחר שנה:

סעיף ה' בהגה (והשתמש בו אחד) מ"ש בחו"מ קע"א בשם הרשב"א ע"ה דאם לא חלקו והשחמש אחד מהם לבדו אין חברו יכול להשתמש זמן כזה אח"כ נראה שטעמו משום שכן הוא דרך קנין דשותפות שבזמן שישתמש בו אחד מהם. יהי' כאלו איגלאי מלתא למפרע שהקנין חל לו לבד לזמן ההוא וכמ"ש הר"ן ע"ה בר"פ השותפין גבי זה אומר לתוך שלי אני נכנס כו' שמע מינה יש ברירה כו' וכמ"ש במק"א בזה מכבר אך עיקר טעמי' דהרשב"א ע"ה בזה נראה דהיינו מצד שהיה לו להשותף שני לעשות חלוקה או סדר שמוש זמן אחר זמן וכל שלא עשה כן הניח את מה שישתמש חברו על כפי מה שהוא על פי ההלכה והרי ההלכה דיש ברירה בזה וכנ"ל מה שאין כן כששותף אחד ברח ע"י אונס או כדומה איזה טעות או שאחד עשה איזה מעמד במקומו גם שלא הי' לו הרשאה ממנו בהחלט נראה דבאחד מגווני אלו מודה הרשב"א ע"ה שיוכל אח"כ השותף השני להשתמש לבדו במקומות ההם כעין הזמן שנשתמש בו חברו ממש וצלע"ע בזה: בב"י ז"ל משמע שדברי הרשב"א הנ"ל הם גבי היכא דשייך גוד או אגוד שאין יכולים לכוף זה את זה על שנה אחר שנה ע"ש בב"י בשם הרשב"א אין בידי שו"ת הרשב"א כעת לעיין בו בזה ולזה כיון שהי' אפשר גוד או אגוד ולא שנה אחר שנה ולא טען גוד או אגוד גם דינא שיכול לטעון לתוך שלי אני נכנס ואינו יכול ליטול זמן כנגדו כיון דלא שייך בזה שנה אחר שנה מה שאין כן הרמ"א ע"ה בהג"ה כתב דגם היכא דלא שייך גוד או אגוד רק שנה אחר שנה שייך בחלקי נשתמשתי צריך לומר דאיירי שהלך ברצון ולא ע"י אונס וכנ"ל וכשהי' סדר שנה אחר שנה גם שלא הי' כן על פי הרשאה מהשותף מכל מקום נראה דלא שייך שנתרצה שיאמר חברו בחלקי נשתמשתי וכנ"ל:

סעיף ט (שכור ממני חלקי) אולי גם להנהוג כהסברא שאין גוד או אגוד בקנו או שכרו יחד כי נתרצו מכל מקום בשכירות מה שקורים אורנדא ואי אפשר רק לדור בבית אחד ואם אפשר להיות בכך זה בזמן זה וזה בזמן אחר וצריכים לשמור רכושם ואי אפשר השמטה בהשייך להשררות אם אשה אחת מהם קנטרנית ואי אפשר לדור כולם שם ולא נודע מקודם י"ל דשייך גוד או אגוד היטב:

סעיף י"ד (שני אחים שירשו) בית של שני אחים מצדו לגובה ההר היה לו חלון והיה מופלג משכינו ד' אמות ומצדו למורד ההר היה לו חלון לצד שכינו ע"ג נגד גג המשופע של שכינו ואחר כך נמכר זה המקום אחר שריפת הבית לשני חצאין לשני בני אדם ורוצה זה שחלקו לגובה לבנות עד סמוך לשכינו ובלי חלון והשני טוען שעל ידי זה יחולק מקום הכללי של הבית וגבולו סביב לחצאין שיכניסו למדידת המקום ג' ד' אמות שמתרבים עכשיו וכאלו לא היה בנין מעולם כאן וקנו המקום לחצאין. יש בזה סברא לומר שכיון שחלוקה צריכה להיות שוה לגמרי וכדקיימא לן שיש בו חלוקה היינו ששני החלקים שווים לגמרי וכיון שחלק שבמורד יש לו זכות לחלונות להרחיב ולצד שכינו כן מצטרך ליתן לחלק גובה ב' חלונות כנ"ל וע"י זה מרויח הד' אמות ממילא ואם אחר כך סותר החלון של צד וכונס לשלו הד' אמות הו"ל זה נהנה וחברו לא חסר אך כיון שלחלון שכנגדו גג שכינו המשופע אין לזה חזקה לכ"ע לשני הדיעות שבסימן קנ"ד. ואם כן חלון זה גם שאין מוחים בו איננו בגדר קנין וחלוקה כלל כיון שאין לו חזקה. אך כיון שהד' אמות הנ"ל היה דרך הרבים לילך ובעגלות גם בהם לא שייך חלוקה וקנין גם שאין הרבים מוחים לזה ועל ידי זה המדידה היא חוץ להם היטב: היה מדובר בין שותפים בבית שזה יחזיק רק מזיגה. וזה יחזיק מילי דחנותא. ואחר כך התנו ביניהם מדובר זה בחתימת ידי שניהם וכתבו שם לשון שלא יחזיק זה למכור מה שיחזיק חברו למכור הרי זה כסתירה בל' המדבר לפני העדים ובין בל' השטר ולא דמי לדסימן ל' וסימן כ"ט שמוטל לפרש בדרך רחוקה כדי שלא יהיה כסתירה כי שם הוא רק לגבי עדות ששייך בהם כיון שהגיד כו' משא"כ בתנאי שבין יחידים יכול להיות שחזרו בהם אחר כך והתנו באופן אחר. ויש כאן ד' טעמים שלא לשנות מכפי השטר. חדא דתפוס ל' ראשון הוא רק כשלא היה חזרה או במה דלא מהני בי' חזרה מה שאין כן במה שאפשר להיות חזרה. ותו דקיימא לן דכשבעל פה סותר למה שכ' בשטרא שטרא עיקר כמ"ש בטור יו"ד ססי' קע"ז. וגם שבב"י ז"ל שם כתב מל' הרמב"ם ז"ל משמטות נגד זה הרי לבסוף הניח שם בצ"ע וקיי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינין. והב"י ז"ל שם הראה פנים לפרש בכוונת הרמב"ם ז"ל דלא פליג על הטור ע"ה בזה. ובמק"א כתבתי שעל ידי זה יש זכות על כל הנוהגים לומר בעל פה ל' הלואה. כיון שבשטר כ' בל' עסקא. וגם דקיימא לן לגבי שבת"ק שאסור לומר הלויני מ"מ בזה כיון דקיימא לן דשטרא עיקר אין חשש. ובטור ח"מ סי' ס' סעיף י"ח שרמז לשם הש"כ ז"ל בסי' קע"ז שם. שכתב דבעל פה מקלקל למ"ש בשטר שכ' על שם אחר ע"ש אין מזה סחורה כלל כי שם פירש להדיא שהשטר הוא רק לפנים מה שאין כן כל עוד שלא פירש להדיא שהשטר הוא רק לפנים השטר הוא עיקר גם הרי יד בעל השטר על התחתונה גם אם היינו יכולים לדחוק בלישנא דשטר לפרשו שהכוונה מה שיחזיק בשום פעם לא יחזיק זה מזה לעולם גם בעת שלא יחזיק זה מזה אז. וגם אם היה סתירה ממש על כל זה יד בעל השטר על התחתונה וכל שכן שיכולים לפרש גם לישנא דבעל פה שהכוונה ששייך לו ההכנסה ממילי דחנותא מה שאין כן כשלא יחזיק חברו מזה גם הרי זה כאן כזה נהנה וזה לא חסר. מדוע לא יחזיק זה למכור בעת שחברו אינו מחזיק מזה ופשוט דכתב יד דינו בזה כשטר כיון דהודאת בעל דין כמאה עדים:

(עוד מצאתי) אחד עשה מעמד בבית שמשותף בו עם חברו ובו שני חדרים שיהיה ג' שנים שייך לחברו חדר א' היטב לסדר עסקי פרנסה שבו במכירת משקים. ולו חדר א' למכור בו קמח ולא ימכור א' מסחורה של חברו. ואחר ג' שנים יהיה חדר זה לזה. גם שלא נכתב קנס על זה אין להם לשנות למכור ממה שמוכר חברו כי הוא כשכירות שנקנה בקנין לבד. כי השכירו זה לזה רק לפרטים כפי המדובר. ומלבד מה שאסור לבטל כיס של חברו יכול גם כן כל אחד ואחד למחות שלא לעשות במקום השייך לו זכות בו שלא כרצונו. ובדיעבד אם מכר מה שלא היה לו רשות למכור כפי המעמד כיון שלא חיסר לחברו בפועל ליטול משלו שלא כראוי הרי זה רק כמבטל כיס שפטור בדיני אדם אם לא שכ' ביניהם קנס באופן מועיל וכשכתוב ביניהם בלי קנס. ועבר א' על המעמד בג' שנים. ובא חברו למכור גם כן בג' שנים שאחר כן כמו שמכר חברו צל"ע בזה. שאם השנים שוות לגמרי בשווי טובת הנאה של המכירה מכל מקום יכול הראשון שפטור בדיני אדם למחות באולי בשני לכתחילה מלעבור על המעמד וצל"ע בכ"ז היטב. בטורים הנדפסים עם חידושי הגהות בחו"מ סס"י קכ"א [אות י'] מ"ש בשם הפרישה: ועוד קשה שהרי אין יכול לומר גוד או אגוד בזול משוויו ע"ש צ"ע לענ"ד כי י"ל שהכוונה בזול יותר מכפי מה שהי' יכול להוקיר הרבה יותר משוויו כדקיימא לן בש"ע שיכול להוקיר על שוויו הרבה. ואם כן י"ל כוונת הזול הוא לגבי יוקר הרבה משוויו:

מכור לי חלקך בכך וכך. בפ"ק דב"ב דף י"ג פריך למ"ד אית דינא דגוד או אגוד מהא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על דמיו מפני תיקון העולם אלמא לית דינא דגיד או אגוד ומשני התם איגוד איכא גוד ליכא ופרש"י שאין דמים לבן חורין דאין ע"ע נמכר אלא לשש וראוי לספק לפי משנה ראשונה דעובד את רבו יום א' ועצמו יום א' הך עבדות שעובד רבו יום א' אם היא קנין הגוף ממש כמו בעבד כנעני או אינו אלא שעבוד הגוף וכן מצינו בשותפין בבית שאין בו דין חלוקה דכל חד וחד שמשתמש בשעתו אית ליה קנין הגוף וכמ"ש הר"ן בנדרים ר"פ השותפין אם נדרו זה מזה דסברי חכמים דאסור ור"א בן יעקב מתיר וטעמא דחכמים דסברי אי דהאי לאו דהאי ואין לו לשותף אלא קנין הגוף במחצית והא דמשתמש בשעתו בכולה היינו משום דאית ליה לכל שותף שעבוד בחלק חבירו וקונם מפקיע מידי שעבוד ואסור וראב"י דמתיר משום דס"ל ברירה ולכל חד וחד קנין הגוף בשעה שמשתמש דה"ל כאומר ואחריך לפ' וכן לעולם ע"ש. וא"כ ה"נ ביום רבו אית ליה קנין הגוף ממש ואחריו לעצמו וכן לעולם:

אמנם לאחר העיון נרא' דהכא גבי עבד שחציו ב"ח לית לן למימר הכין דבפ' השולח (גיטין דף מ"ג) אמרינן נגחו שור ביום של רבו לרבו כו' ופריך עלה אלא מעתה ביום של רבו לישא שפחה וביום עצמו בת חורין באיסורא לא קמיירי ופרש"י שאין האיסור נתחלק לחצאין אלא בממון וע"ש וכיון דלעולם הוא חציו עבד וחציו בן חורין ואפילו ביום רבו הרי הוא חצי ב"ח ואסור בשפחה ובישראל ליכא קנין הגוף אלא בעבד עברי הנמכר בתורת עבד עברי אבל כל זמן שאינו נמכר בתורת עבד עברי לית ביה קנין הגוף ובע"כ אינו אלא שעבוד למעשה ידיו. וכ"ת היא גופה קשיא כיון דבשאר שותפין אמרי' ברירה א"כ גבי איסורא נמי נימא ברירה כיון דה"ל כאומר נכסי לך ואחריך לעצמי וכן בכל יום וכדאמרי' בשאר שותפין דמה"ט אית ליה קנין הגוף לכל שוחף בשעה שמשתמש בכולה וא"כ מה"ט נמי ישא שפחה ביום רבו וביום עצמו בת חורין כיון דגבי שותפין אמרי' ברירה שם אפי' לגבי איסור שם בקונם. ליתיה דגבי עבד לא מצינו למימר הכין דאי נימא ביום רבו הוי כולו עבד וביום עצמו כולו בן חורין א"כ הוי משוחרר וחוזר ומשתעבד וכבר אמרו בירושלמי דלא מצינו עבד משוחרר וחוזר ומשתעבד והובא בתוס' פרק השולח (גיטין דף מ') ד"ה הקדש חמץ ושחרור ע"ש שכתבו שחרור נמי דהוי כמו קדושת הגוף כיון דחייל שעה אחת תו לא פקע ע"ש וא"כ צריך לומר בעבד שחציו ב"ח לעולם אינו אלא חצי עבד וחצי ב"ח ואפי' ביום רבו אסור בשפחה וביום עצמו נמי אסור בבת חורין משום צד עבדות שבו וצד חירות נמי בו לעולם וא"כ הא דמשתמש הרב עם צד ב"ח ע"כ אינו אלא משום שעבוד כמו בשאר שותפין לחכמים דראב"י בנדרים:

אלא דגם בשותפין שנדרו תיקשי לפ"ז היכי אמרי' ברירה ומותר ליכנס ומשום ברירה דאית לי' לכל חד וחד קנין הגוף וכאומר נכסי לך ואחר שעה לעצמי וכמ"ש הר"ן שם דהא עכ"פ חייל קונם שעה אחת בשעה שמשתמש בו דאית ליה קנין הגוף וכיון דקונם קדושת הגוף ובחר דחייל שעה אחת תו לא פקע וכמ"ש תוס' בגיטין שם דף מ' ד"ה הקדש חמץ דמה"ט קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד דכיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה וחייל שעה אחת תו לא פקע ושותפין שנדרו עכ"פ שעה אחת דידיה ותו לא פקע. ונרא' לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט בשם הר"ר יונה דדוקא קונם כללי הוא דלא פקע בכדי אבל קונם פרטי פקע בכדי וכדמוכח מהאי דקונם אי את נהנית לי עד החג ומשום דקונם פרטי קלישא ופקע בכדי ע"ש ומשום הכי ניחא בשותפין שנדרו דה"ל קונם פרטי שאסרו זה על זה בקונם ובשעה שהוא של המדיר נאסר ואחר שעה שנכנסו דבשלו נכנס פקע בכדי שהוא קונם פרטי. אך קשה לפ"ז בהא דאמרו פ' אע"פ דף נ"ט גבי קונם שאני עוש' לפיך וכו' ומסקי' קונמות מפקיע מידי שעבוד. ולפי מ"ש תוס' בפ' השולח שם טעמא דקונמות מפקיע משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה ומכי חייל שעה אחח תו לא פקע ע"ש והא החתם נמי הוי קונם פרטי ופקע בכדי. ולפי מ"ש בסי' קי"ז סק"ו דהתם גבי קונם שאני עושה לפיך דמפקיע מידי שעבוד אין הטעם משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה דהיכא דאינו יכול לסלוקי בזוזי לא אמרי' מכאן ולהבא גובה אלא משום דכיון דאין לו לבעל קנין הגוף בגוף הידים אלא שיעבוד למעשה ידים וקונם שהוא קדושח הגוף וחייל על גוף הידים ממילא מפקיע מידי שעבוד וע"ש היטב וא"ש:

אמנם הא קשיא לפי מ"ש בסי' קי"ז סק"ה דקונם כללי כיון שיש לו פדיון אין לו דין קדושת הגוף אלא קדושת דמים. ואם כן הא דאמר בר פדא שם בנדרים דף כ"ט דקונם לא פקע בכדי היינו ע"כ קונם כללי לפי מה שכת' הר"ר יונה דבקונם פרטי מודה בר פדא דקא פקע בכדי. ואי בקונם כללי אם כן אית ליה פדיון וקדושת דמים היא ושם מודה בר פדא בקדושת דמים פקע בכדי וכעת צריך עיון. הדרן למלתיה דהא דעובד לרבו ביום רבו בצד חירות שבו אינו קנין הגוף כמו בשאר שותפין דהא לעולם הוא חצי בן חורין ואסור בשפחה ואינו אלא שעבוד שאינו יכול למנעו ממנו ואף ע"ג דשחרור מפקיע מידי שעבוד היינו בעבד שעשאו רבו אפותיקי ומכי שחרריה האדון אין לו למלוה עליו כלום כיון שלא נשתעבד למלוה אבל הכא אית ליה לרבו צד שעבוד על צד חירות שבו להשתעבד בו וכן ביבמות דף מ"ה בקונה מן הנכרי וקדם וטבל לשום בן חורין דשחרור מפקיע מידי שעבוד דהתם נמי לא הי' לו שעבוד אלא על העבד ומכי שחררי' ונעשה בן חורין פקע שעבודי' והכא על צד חירות גופיה הוא השעבוד כמו בחצר שאין בו דין חלוקה לחכמים דר"א בן יעקב. וכן נמי משועבד חלק רבו להשתעבד בו ביום עצמו ודו"ק. ונפקא מיניה דביום רבו נמי אינו יכול לעבוד בו עבודת עבד דהיינו עבודת פרך כיון דחצי בן חורין הוא אפילו ביום רבו ובישראל אסור לעבוד עבודת פרך. וניתא בזה דברי הרשב"א בחידושיו רפ"ק דשבת בהא דאמרו וכי אומרין לו עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך וז"ל וא"ת אכתי אשכחן כו' מדתנן פ' השולח מי שחציו עבד וחציו ב"ח שכופין את רבו ועושה אותו ב"ח כדי שיקיים מצות פריה ורביה כו' ולי נראה דשאני התם כיון דחציו ב"ח לית בהו משום תעבודו משום צד חירות שבו עכ"ל. ולכאור' תיקשי כיון דעובד את רבו יום א' הרי מתקיים בהם תעבודו. ולפי מ"ש כיון דמשום צד חירות שבו לעולם אין לו רשות לעבוד בו עבודת עבד ובהם תעבודו היינו עבודת עבד דוקא ודו"ק ועמ"ש בסי' רמ"ט סק"ב:

אחד הקונה כו'. הטור מביא לשון הרמב"ם זה בס"ס זה ועמ"ש שם ומ"ש המחבר בסמוך ס"ט. ונר' שכאן או שירשו כו' כ"כ גם הטור ומשום דבגוד איגוד יש דעות שמחלקין בין ירושה לקנייה כמ"ש הטור בסל"ג קמ"ל דבחלוק' הכל מודים דאין חלוק ביניהן ועפ"ר:

אינן יכולין לחזור בהן שם סיים בתשוב' וכ' ז"ל ולא אמרינן דהוה קנין דברים בעלמא עכ"ל ואפילו בחלוקת חצר דמדמ' הטור בסי' קצ"ז היזקו להיזק קוטרא דלא מהני ביה חזקה ע"ש בס"ט מ"מ קנין מהני ליה וכמ"ש הטור בסי' קנ"ה בסס"א וגם המחבר שם:

וכן רבים היושבים כו' האי וכן לאו בדקדוק כתבו מור"ם שאין לו דמיון לדין שלפניו ואדרבא בקמייתא קאמר דאין יכול למחות בבא לשנות ובזה כ' דיכול למחות גם בד"מ לא כתבן בלשון דמיון יחד אלא בל' "ועוד כ' כו' דשניהן מתשובת הרא"ש נינהו ע"ש:

שלא יזיקו זא"ז בראיי' המחבר אזיל לטעמו שבב"י כתב ג"כ בביאור דברי הטור שמהיזק ראייה מדבר ובפריש' ודריש' הוכחתי דאיירי רבינו כאן אף ממקומו' דלאשייך בהו היזק ראיי' דהא קאי כאן גם אשדה הנ"ל בריש הסי' ובשדה לית ביה משום היזק ראייה וכמ"ש בסי' קנ"ז ובריש סי' קנ"ח ובסי' קנ"ז איירי הטור מהיזק ראייה ולענין כפייה לעשות הבדל מחיצה ביניהן אבל בסי' זה לא איירי אלא מדין חלוק' שיחלקו וישמש כל א' בחלקו המיוחד לו כי לא ניחא להו שישתמשו בכולו בשותפו' ומ"ש הטור שכופין זה את זה להבדיל כו' ל' "להבדיל ל"ד קאמר שיבדיל במחיצ' אלא שיעשו ביניהן גבול ניכר שלא יבואו לשמש הא' בגבול חבירו דאף שהיו מכירין כל אחד חלקו מ"מ לפעמים היו משתמשים זה בשל זה בטעות שלא שמו לבם לכלות הגבול של כל אחד ואף כי המ"מ כתב ג"כ כן בדבריו אדברי הרמב"ם ה"ט היינו משום דהרמב"ם כ' האי דינא בריש הלכות שכני' ושם איירי גם בהיזק ראייה משא"כ הטור והמחבר שכבר כתבו דין דהיזק ראייה והבדילו בסי' קנ"ז ע"ש ועפ"ר (ועמ"ש בסמוך בס"ט דלא משמע קצת כן):

יגיע לפחות שבהן כו' פי' אם היו הרבה מהשותפין בחצר או בשדה ולא' יש בו חלק קטן כולם מעכבים מלחלק בשביל האחד שאין בו כשיעור:

חוץ מד' אמות של הפתחי' כו' לקמן בר"ס קע"ב יתבאר משפט דד' אמות שלפני הפתחים שנותנין לכל פתח הבתים:

וכל גינה שאין בה כדי זריעת חצי קב כו'. כן הוא במ"מ וכתבו הטור לקמן בסי' רי"ח וכאן השמיטו ועיין פרישה שם כתבתי טעמו משום דאין בזריע' חצי קב כדי עבודת יום לפועל והטור לא נקט אלא שיעור דח"ל דתלו חלוקתן בגמ' בשיעור עבודת פועל ליום ע"ש:

עד שיהא בו כדי חרישת יום לזה כו' משום דאין פועל נשכר לפחות מיום אחד ואם אין מגיע לחלקו לכדי פעולת יום א' אזי יפסיד שצריך לשלם לפועל בעד יום שלם אבל אם מגיע חלקו לכדי פעולת יום וחצי חולקין אע"פ שאין מגיע לכדי פעולת ב' ימים דפועל נשכר לזה ועפ"ר:

הב' שיש להן כדי חלוק' נוטלי' חלקן כו' (הג"ה וכתב מהר"ם בתשוב' דחדר הוי כדי חלוק' אפי' אין לכל א' ד"א דחדר אינו עשוי אלא להצניע חפצי' כמו תיב' בעלמא והמרדכי פרק המוכר פירו' כתב וז"ל דחדר שיש בו י' אמות על י' אמות אז יש לראובן שיש בו רביע כדי חלוק' אף לדברי ר"י דס"ל דחלוקת הבית הוה ד' על ו' והאמות אין לו למדוד לפי מדת העולם מה שקורין אמות אלא לפי אמות שבתלמוד כ"ד גודלין לאמה עכ"ל) ה"ט כיון דמסתמא ניחא לב' האחרים שלא ליטול כל א' חלקו כי אין בו כשיעור משא"כ כשהוא יחד דיכולין להשתמש בו כל א' בזמנו שיקבעו ביניהן או ישכרוהו יחד ויחלקו שכירתו (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ח) לא הזקיקו להשאר עמהן להני דיש להו כדי חלוקה אבל אם היה מבקש א' מהני דאין בו כדי חלוקה ליטול ג"כ חלקו ונותן טעם לדבריו דצריך לו לשטוח בו פירות או לצורפו לשדה אחר שיש לו סמוך לזה היו שומעין לו דיכול לומר להן מה ראית להזקיקני להשאר משותף עמו יותר מכם וצריכין לעשות פשרה ביניהן או להשאר כולן בשותפות משום הרביעי דלא ישאר בו כדי חלוקה ומ"ה מסיק וכתב דדוקא אם אמר א' מהן ליטול חלקו כדי לבטל חלוק' הוא דאין שומעין לו וק"ל:

יכול חבירו לכופו לחלוק ל' הטור ס"ג אינו כן אלא ז"ל אם הוא בענין שאם הי' בו שיעור חלוקה היו צריכים ליתן לו אותו שאצל המצר שלו כגון דאיתנהו תרוייהו אחד מצרא עתה נמי יכול לכופו ולחלוק עכ"ל וכתבתי בפריש' דבכמה גוונים א"צ ליתן לו אותו שאצל מצר שלו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קע"ד והמחבר קיצר וסתם וכ' שאם ישלו שדה אצלו יכול לכופו משום דפסק כהרמב"ם בר"ס קע"ד דס"ל דעל הרוב צריך ליתן לו חלקו הסמוך למצרו ועי"ל דס"ל דשאני הכא דכיון דלהאח' יש בו כדי חלוק' ומצדו יכול לחלוק אלא בשביל אותו שאין לו כשיעור הזקיקוהו להשאר משותף כדי שלא יופסד מחלקו וכיון שיכול לצרפו עם שדיהו שבצדו לא הזקיקוהו להשאר שותף עמו והטור לראייה בעלמא נקט הא שבאם הוא בענין שאם היה בו כדי חלוק' כו' הנ"ל:

או לא ימצא במה יקנה. פי' שאין לו במה לקנות:

עשאן האב לשכור כו' כן הוא לשון הגמ' וכ' הטור עליו בסי"ב ז"ל י"א שהכל תלוי בדעת האב כו' וכסתם משמעות ל' הגמ' ור"י פי' שאינו תלוי בדעת האב שאפי' עשאן לעצמו אם ימצא שוכר אין העשיר יכול למחות בעני מלהשכירו וכן אפי' אם עשאן לשכור אם אין מוצאין שוכר להשכירן לו אומר עשיר לעני קח לך עבדי' ורחוץ כו' ולפיר"י א"ל מ"ש בגמ' עשאן האב לשכור היינו אם הם גדולים שראויין להשכיר ומסתמא ימצאו שוכרי' לשוכרו וההיפך בקטנים והמחבר נקט ל' הרמב"ם שהוא מל' הגמ' ובדריש' כתבתי דעת המ"מ ודעת הב"י והכ"מ שמפרשים דעת הרמב"ם בזה ע"ש:

והרי העשיר אומר לעני קח כו'. דוקא בעני דאינו ראוי לו כלל א"ל הכי העשיר אבל אם שניהם עשירים ואין נוח להן להשתמש יחד ואין אחד מהם רוצה לומר גוד או אגוד הרי הן משתמשין בו לזמנים מחולקין או משכירים אותו לאחרי' כמ"ש הטור והמחבר בס"ח.

או מוכר לאחרים כו' האי תיבת "מוכר קאי אתיב' "הריני כאלו אמר מכור לי והריני לוה וקונ' לעצמי או מכור לי והריני מוכר כולו יחד לאחרי' וכ"ש שהרשות בידו למכור חלקו לעשיר אחר שיעמוד במקום העני להיות משותף עם אחיו העשיר בהמרחץ או בהבית הבד להשתמש בו יחד או לזמנים גם לומר אח"כ גוד או אגוד ואפי' לפי הי"א כו' דכתב מור"ם דאינו יכול לומר גוד או אגוד כשאין לו מעות היינו דוקא מתחלה שאין העני יכול לומר מכור לי כולו כי אמכרנו לאחרים אבל להעמיד אחר במקומו בחציו יכול לעמוד ולאחר שיעמוד במקומו יכול ג"כ לומר גוד או אגוד וכן הוכחתי בפרישה ע"ש:

כשאין לו מעות רק צריך למכור חלקו כצ"ל וז"ל הטור בשם הרא"ש שאין זה גוד או אגוד כיון שאין לו מעות לקנות משלו וכו' דלא אמרינן גוד או אגוד אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי ולא כשאומר אגוד הכל ע"י מכירה ואתן לך חצי הדמים כדי שימכר חלקו יותר ביוקר כו' "עד אלא ימכר חלקו במה שיוכל עכ"ל וכן כוונת מור"ם כאן במ"ש דלא אמרינן גוד או אגוד כשאין לו מעות להחזיקו לנפשו רק שבא לומר גוד או אגוד כולו כאשר אמכרנו ואתן לך חלקך אלא חלקו לבד בידו למכרו ואם אין לו מי שירצה לקנות חלקו יפסיד בעוניו אבל ודאי כשיכול ללות מאחרים ולקנות ולהחזיקו לנפשו בזה ליכא מאן דפליג דיכול לומר אגוד על ידי הלואה.

ידחוק העשיר את העני כו'. פי' כשלא ימצא אחר להעמיד במקומו כי ברוב הפעמים אין א' מן השוק רוצה להכניס נפשו בריב ומדון בדברים שבין איש לאחיו כזה:

או חנות או בית שא"א להם לדור יחד שכל א' יפסיד לחבירו במחייתו:

ודוקא בד' אמות הצריכים לכל פתח כו'. מקור דין זה יתבאר בר"ס קע"ב ע"ש:

אם האחד יש לו שני שלישים פי' ואין בהשליש שיעור שראוי להשתמש בו לבדו ואם ידורו שניהן יחד בכולו יפסיד בעל שני שלישים שישתמש בו בכולו כמו שהוא משתמש בכולו והרי אין לו בו אלא שליש (וכ"כ בטור ס"ט עפ"ר) וקאי אמ"ש בסעיף שלפני זה שאין שום א' רוצה בחלוקה דגוד או אגוד מ"ה תקנו שיטילו ב' גורלות כו' והגורל הוא על מי שישתמש בראשונה בעל השנה הא' או בעל השני שנים וכ"כ הטור בס"י:

שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש ל' הטור שכשם שאינו יכול להפקיע שיסתלק ממנו לגמרי כך אינו יכול להפקיעו ממנו אפי' שעה אחת:

חולקין אותו בימים ימים ל"ד אלא ר"ל לזמנים וכנ"ל ועמ"ש בסעיף שאחר זה בישוב דברי המחבר:

דלא שייך ביה חלוק' בדבר השכור לזמן כו' כן הוא ל' הטור בשם הרא"ש בס"ס שי"ו ובס"ס זה כ' הטור על ל' הרמב"ם שהוא כל' המחבר שבכאן ז"ל ותימא היאך יחלוקו במחיצ' דבר שאינו שלהן אלא בשכירות עכ"ל ומכאן משמע דסתם חלוק' הנזכר בפוסקים מיירי במחיצ' וזהו דלא כמ"ש בפרישה ובסמ"ע בר"ס ז' מיהו בלא"ה כדי של"ת דברי המחבר אהדדי דכאן סתם וכ' כהרמב"ם דאם יש בו דין חלוק' חולקין ובס"ס שי"ו ס"ב סתם וכ' כדברי הרא"ש דאין חולקין בדבר הנשכר להן לזמן וצ"ל דהמחבר דהקדים כאן שדה לחצר שכתב אחד השוכר מקצת שדה או חצר משמע ליה דמיירי בחצר דומי' דשדה דלית ביה היזק ראיי' ומיירו כאן בחלוקה בלא מחיצה ולקמן סי' שי"ו דאיירי בבית וסתם בית יש בו משום היזק ראיה וצריך לחלק במחיצות בזה קמ"ל דאין לחלוק במחיצות דבר הנשכר והטור מביא כאן ל' הרמב"ם שכתב א' ששכר מקצת חצר או שדה כו' ומדהקדים לחצר משמע דאיירי מסתם חצר דיש בו היזק ראיי' מ"ה קמתמה על הרמב"ם ומור"ם דכתב כאן ובס"ס שי"ו דיש חולקין היינו לפי נוסח' הרמב"ם שהביא הטור דהקדים חצר ומשמע דס"ל להרמב"ם דאפי' במחיצ' חולקין וכמ"ש ודוק ועמ"ש עוד מזה לקמן בסי' שי"ו בדריש' ובסמ"ע:

א"י לכופו. הטור מסיים וכ' ז"ל או אני אקח את הגדול לפי שויה בדמים ואתה הקטן אין שומעין לו עכ"ל וה"ט דיכול לומר אין לי דמים לקנות בהן יתרון דחלק הגדול ולקבל ממך היתרון וליקח לחלקי חלק הקטן דבר שאינו ראוי לתשמישי איני רוצה ודוקא בגוד או אגוד הכל הוא דשומעין דאז אומר לו אם אין לך מעות לקנות בהן הכל הריני נותן לך מעות בעד כל חלקך וע"ז סיימו הטור והמחבר וכתבו דאם נותן לו הברירה וא"ל טול אתה החלק הגדול בשויו ויהיה לך דבר הראויה לתשמיש ותן לי היתרון או אני אקחנו ואתן לך היתרון ואם אינך חפץ בחלק הקטן הריני קונה ממך הכל כ"ע מודים דשומעין לו כיון דנותן לו הברירה שיקח דבר הראוי לתשמישו או דמי כל חלקו ודוק:

איני רוצה לקבל מתנה משום דכתיב ושונא מתנות יחיה והחולקין בזה דכתב ר"ל דחולקין במתנה לחוד וס"לדבהא דחבירו נותן לו לטובת עצמו דניחא ליה בחלוקה ע"ז לא קאי הקרא:

חצר שיש בו שבעה אמות כו' זה מיירי בחצר שאין צריך לבתים כגון חצר שאחורי הבתים וכמו שנתבאר לעיל ס"ח:

ואין שמעון רוצה לחלוק דאם שמעון רוצה לחלוק וראובן אינו רוצה פשיטא דשומעין לשמעון כיון דנשאר לראובן בחלקו ד"א שיעור תשמישו:

שאשאר שותף עמך ופי' ונשתמש בו לזמנים זה שיש בו ג' אמות ישתמש בו ג' ימים רצופים והשני יום א' או ישכירוהו ויטול זה מהשכירו' ג' חלקים וזה חלק א':

אפי' בדבר שכולו אינו ראוי כו' ז"ל הטור סי"ז ואם אין בכל החצר אלא ג' אמות כת' הרמב"ן דאית ביה דינא דגוד או אגוד ולא נהירא לי דמצי למימר ליה נהי דהשת' נמי לא חזי לי מ"מ מה שאתה א"ל שאקנה בדמים מה שאין בו כדי תשמישי איני רוצה עכ"ל והמחבר לא הזכיר חצר משום דבחצר בל"ה אינו יכול לו' גוד או איגוד לפי שאינו דבר העומד לעצמו אלא משתמש הוא לבתים וכמ"ש הטור ובהגהות מור"ם ס"ח אלא בחצר שאחורי הבתים או בשאר ענינים שייך פלוגתא הנ"ל וכ"כ נ"י ועפ"ר ודרישה:

ויש חולקין בזה. כבר נתבאר דהטור הוא שחולק מיהו מסיק הטור וכ' בשם הרמ"ה ז"ל ואם אין בו אלא ג"א כיון דלא חזי לתשמיש גמור אלא למשטח בו פירי או כיוצא בו השתא נמי דפלגי מטיא לכל חד וחד שיעור דחזי להכי ופלגין וקרי' ביה שפיר כל שאילו יחלק ישאר שמו עליו עכ"ל אף ע"ג דהטור מייתי ע"ז דברי הרא"ש שחולק היינו דוקא בחצר דלפני הבתים לא שייך ביה לא גוד אגוד ולא חלוקה מטעם הנ"ל אבל בשאר מקומו' נרא' דליכא מאן דפליג אהא דחולקין בו בכה"ג ועפ"ר ודרישה:

לפי שכל א' צריך לשניהן משא"כ אם מלאכתן שוה מיהו אף דמלאכתן שוה אם אין גם בדמיהן שוה איכא פלוגת' אי יכול לכפו' לחבירו שיטול לאיזה שירצה ומי שיקח הטוב יתן לחבירו מאי דביני ביני וכמו שמסיק ג"כ המחבר בסוף סעי' זה:

אין שומעין לו הטור מסיק בטעמו וכ' ז"ל שיאמר בא' מספיק לי שהרי כל א' תשמישו בפני עצמו עכ"ל פי' שאין הא' צריך להשני לסייעו במלאכתו כמו קרקע שיש בו ד"א שאין התשמיש נעשה בו ונגמר בלא כל הד"א וכל כיוצא בו ועד"ר שם כתבתי דנ"ל מוכח מל' רש"י ☜ דאם נותן לו הברירה ואו' או טול איזה שתרצה ותן לי הביני ביני או טול שניהן ותן לי דמי חלקי בהן או אני אעשה א' מהן שומעין לו ע"ש:

דהיינו שחולקים א' נגד חבירו אבל פשיטא דאינו יכול לומר גוד שניהן או אגוד שניהן דיאמר באח' סגי ואפי' בזה אחר זה נראה דאינו יכול לו' גוד או אגוד כיון דתשמישן שוה ה"ל כשני בתים שיש להן יחד ואין בשום א' מהן כדי חלוקה דכל א' נוטל א' ואין להשני כח להסתחפו מנחלתו בגוד איגוד:

שיקח א' מהן בלא תוספות דמים. נראה דבהא כ"ע מודים אפי' החולקין דכתב הטור והמחבר בסעיף י' משום דיאמר לו לא ניחא לי במתנה דכתיב ושונא מתנות יחיה שאני הכא דא"ל האידך אי לא ניחא לך במתנה שלם לי היתרון או קח השני דהא גם השני עכ"פ ראוי לתשמישו ואני אתן דמי היתרון או אקבלנו במתנ' ול"ד להא דלעיל דשם יכול לומר לא אקח הקטן דאינו ראוי לתשמישי כלל:

ויש מי שחולק בזה. הטור מסיק בטעמו וכ' משום דיפה ורעה כשני מינים דמי ודקדק המחבר וכ' "בזה משום דבמלאכתן שוה ודמיהן שוה ליכא מאן דפליג:

לזה שאמר לחלוק בית כו' שומעין כו'. הטעם מפורש בטור כדי שלא יפסידו על עצמן בחלוקת כל בית:

וכל שכן אם אין בכל בית כדי חלוקה כו' בע"ש מסיק וכ' ז"ל ולא יוכל האחד לומר גוד או אגוד על שניהן יחד עכ"ל ולי נראה דגם בזה אחר זה לא אמרינן גוד או איגוד בכה"ג אלא חולקין ויהיה לכל א' דירה משא"כ כשיאמר גוד או איגוד דאזי יהיה ביד אחד שניהן ולהשני לא יהיה לו דירה כלל ע"ש:

או פתחים כו' וז"ל ד"מ ס"ט דדוקא באלו החדרים שהיה לכל אחד פתח בפני עצמה פתוחה לר"ה ועל כל אחד מקרי דירה בפני עצמו שייך חלוקה אבל בית שפתח א' פתוחה לר"ה ושאר חדרים כולם פתוחים לבית כולם נקראים דירה אחת ויכולין לומר בכולן בבת אחת גוד או איגוד וכמו שנתבאר עכ"ל:

אבל מדברי הרא"ש בתשובה נראה כו'. עפ"ר שם כתבתי דלא נראה לי כן מדבריו שם בתשובה וכתבה הטור בסימן כ"ח שהרי שם תלהו ברצון הבן דאם לא ירצה להשאר עם האלמנה בהשותפות אזי לאו כל כמיניה לאמר לה גוד כל הבית או אמכרנו כולו ואתן לך החצי אלא בכה"ג הדין עם האלמנה שצריך לחלוק חנות כולו נגד בית ויתן זה לזה הביני ביני אבל אם רוצה להשאר עם האלמנה בשותפות אין האלמנה יכולה לכפותו לזה ועפ"ר מ"ש. עוד מזה ע"ש:

דאין דין גוד או איגוד כו' אבל במשכנתא או כדומה שעתידין לגבות מעותיהן כו' בכלל זה הוא נמי שטר חוב דעתידין לגבות מעותיו דא"א בו גוד או איגוד והוא דלא כמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס ס"ו סמ"א דשם סתם המחבר וכתב דאמרי' בשט"ח גוד או איגוד ומור"ם לא כתב שם שום דעה החולקים בזה ועמ"ש שם קצת יישוב בזה:

הוי כמו שכירות כו'. עיין בהגד"מ שם כתבתי דמדברי המ"מ מוכח דיש חילוק ביניהן להרמב"ם ודשאני שכירות שהן שכרו ומשלמין ואין הן גובין מעות לבסוף מ"ה לא שייך חלוקה ואמרי' ביה גוד או אגוד ע"ש:

אין שומעין הטור מסיק וכ' בשם הרמ"ה ע"ז ז"ל דאם הנתבע מבקש זמן נותנין לו אע"פ שהתובע רוצה ליתן מעות מיד אבל אם התובע מבקש זמן אין נותנין לו ולא מחייבין הנתבע למיחת האידנ' עמו בדין גוד או אגוד ונ"מ דלמא אדהכי והכי אתרמי ליה לנתבע זוזי למיגד ביה א"נ דלמא ישכח מאן דזבין נחלקו מניה בדמי יתירא א"נ לכי מייתי תובע זוזי אי אמר נתבע תנו לי זמנא דטרחנא אחר זוזי יהבינן ליה זמן מהשתא ולא מתביע' קמיית' מיהו מסיק הרמ"ה וכתב דלא בכל ענין יהבינן ליה זימנ' מהשתא ע"ש בטו' ובפריש' מ"ש בפירושו ☜ וכתב עוד דאפי' טעין התובע ואומר לוגדיה הנתבע מהשתא ולבתר שלשים יום ע"מ דאי לא מייתי לי נתבע זוזי תוך ל' יום למיגד בהו דתהוי דידי מעכשיו ולאחר ל' יום דלא צייתינן ליה אפי' שביק מהשתא זוזי בבי דינא אלא אי לא יביא הנתבע מעו' לאחר ל' יום חזר דינו לישאל גוד איגוד כדמעיקרא ☜וכ' עוד ז"ל וכי תבע חד לחברי' בדינא דגוד אגוד אע"פ שנתרצה השני לגוד או לוגדי' לחברי' בסכום שהסכימו עליו יכול התובע לחזו' ולו' איני חפץ לחלוק אלא אשאר כבתחלה בשותפות כ"ז שלא הקנו זה לזה בא' מן הקנינים וכן נתבע יכול לחזור בו מגוד לא גוד או מאגוד לגוד כל זמן שלא הקנה באחד מן הקנינים ומ"ה אי טען הנתבע לא בעינ' למטרח בתר זוזי עד דאוגדיניה ניהלי מעכשיו ולאחר ל' יום (ר"ל ובמשיכה זו אקניהו שלא יוכל לחזור בו התובע) על מנת דאייתי זוזי תוך ל' יום הדין עמו דלמא אזל ומזבן מה שיש לו בזול והדר בו התובע מדינא דגוד אגוד אבל אי לא טען לא טענינן ליה עכ"ל הטור בשם הרמ"ה ומהתימא שהמחבר ומור"ם השמיטו כל הני פרטי דדיני דליכא מאן דפליג עליה ועפ"ר שם דקדקתי דדוקא מגוד לאגוד או להשאר בשותפות הוא דיכול לחזור בו אבל להעלותו בדמים לאמר גוד בסך כזה או אגדנו כזה א"י ע"ש:

בד' אמות של פירוק משא הן הן הד"א שבחצר שלפני כל פתח הבית וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס שאחר זה ע"ש:

ולא במה שצריכים ליציאה וביאה פי' במקום שבחצר שנכנסין להבית ויוצאין מהבית שאם יגדנו האחד איך יכנס השני לתוך ביתו:

א"י לחזור בהן עש"ך ס"ק ב' עד ואפילו מחילה בלא קנין מהני וכו' ואין לומר דהכוונה דאפילו לענין חלוקה שלא לחלוק מהני מחילה ואפי' לענין שלא יהיה יכול לומר לא ניחא לי שאשתמש בשותפות דלוה ודאי דבעי קנין כיון דיכול לומר חלוק עמי אפי' במקום דליכא היזק ראיה כמ"ש הסמ"ע ס"ק ד' ודאי דלא מהני ביה מחילה וכן מוכח ברשב"א סי' תתק"ז דכתב דקנין מהני מטעם דאמרי' דמגופא של קרקע קנו מידו והיינו שהקנה לו חלק בגופא של קרקע שיהי' בשותפות ע"ש ברשב"א וא"כ ודאי דאין לומר דמחילה מהני דהא לגופא של קרקע לא מהני מחילה ועוד דמאי ראיה מייתי הש"ך מסי' קנ"ז דשם מיירי שכבר חלקו וצריך לעשות מחיצה משום היזק ראיה ולהיזק ראיה שייך מחילה כמו בכל היזק דשייך מחילה משא"כ לענין שלא לחלוק ודאי דלא שייך מחילה וכן מוכח ממ"ש הרב בהגה"ה וקיבל קנין שלא לחלוק ואי מהני בדברים בעלמא למה הזכיר קנין רק כוונת הש"ך הוא על מ"ש הסמ"ע וז"ל ואפי' בחלוקת חצר דמדמה להיזק קוטרא מ"מ קנין מהני דמשמע מדבריו ואפי' לענין היזק ראיה בעי קנין וע"ז כתב הש"ך דלענין היזק במחילה בלבד סגי כמבואר בסי' קנ"ז אבל לענין שלא לחלוק ודאי דבעי קנין:

הדין עם ראובן והא דאין יכול לכופו על חלוקת מחיצה שיהי' המקום מחיצה משניהם כמו שכופין בחצר על מסופס כדי שלא יכנס א' לחלק חבירו כיון דאין דרך למכור מקום בבהכ"נ רק שיעור ישיבה וע"י מחיצה המקום דחוק:

וכן רבים היושבים עסמ"ע ס"ק ג' שכתב דוכן הוא שלא בדקדוק ולפענ"ד נראה דהוא ט"ס וכצ"ל אכן רבים וכו' וכוונתו דאף דא"י למחות כשרוצה לעשות מחיצה בקצה מקומו דהיינו בין מקום למקום מ"מ אם הראשון יש לו מקום רחב ורוצה לחלוק במחיצה באמצע המקום שיהי' ניכר שהן שני מקומות יכול השני היושב אצלו לעכב כי מחמת המחיצה ניכר שהוא שלישי אבל בלא מחיצה אם רוצה להושיב אחר אצלו נראה שא"י למחות כשהמקום שלו רחב ואינו דוחק את חבירו כי בתשו' הרא"ש מבואר דמיירי בעשיית מחיצה ועיין עוד ברא"ש דמיירי שידוע שמכירת הראשון הוא חשוב יותר מהשני אבל בסתם שאינו ידוע אמרי' דאין המקום מכבד את האדם ע"ש:

יגיע לפחות עסמ"ע ס"ק ה' כולם מעכבים וכו' הוא ט"ס וצ"ל כולם מעוכבים דכשאותו דאין לו שיעור חלוקה מרוצה ודאי דאין הנשארים יכולין למחות גם בסמ"ע ס"ק ט' ט"ס יש בסופו וכצ"ל וצריכין לעשות פשרה ביניהם או להשאר כולן בשותפו' משום הרביעי דלא ישאר בו כדי חלוקה ומש"ה מסיק וכ' וכו' ותיבו' ואי ותיבת לא הוא ט"ס:

דלא עדיפי לכאורה קשה דהא מבואר בסמוך דאם שנים אין להם שיעור חלוקה ולב' יש להם שיעור חלוקה דהב' שיש להם כדי חלוקה נוטלין חלקם וא"כ למה לי האי טעמא דלא עדיף מגברא אמנם לפמ"ש הסמ"ע בס"ק ט' דאם א' מבקש ליטול חלקו דשומעין לו מש"ה הוצרך להאי טעמא דלא עדיף מגברא וכו' דכאן אפי' בכה"ג א"י לעכב מלחלוק:

בצד אחד בנינים ולכאורה קשה דהא מ"מ הוי כשני דברים שתשמישן שוה ואין דמיהן שוה דסעיף יג דיש מי שחולק ואפשר דשאני התם דמיירי בעידיות וזיבורית ומטעם שכתב הסמ"ע בס"ק ל"ד דיפה ורע' כשני מינים דמי והיינו משום דא"א לעשות מהזיבורית עידיו' משא"כ הכא דאפשר לעשות בהמעות שמוסיפין לו ג"כ חדרים שיהי' שוה לחלק השני וכן בצד אחד רה"ר ובצד א' סימטא והיינו שצד א' פתוח לסימטא כמבואר בטור ומיירי שע"י הוצאו' יכול לעשות שגם צד זה יהי' פתוח לרה"ר ומ"מ בדין זה אין הכל מסכימים דלדעת הריב"ש המבואר לקמן בסעיף יד אין בבתים דין חלוקה כלל כשצריך להוציא הוצאת ומשמע דאפי' רוצה להוסיף כדי ההוצאות ע"ש:

עשאן האב לעצמו וע' במרדכי ספ"ק דבתרא דאם מוציא העני להשכיר חלקו לבד דיכול להשכירו ואף דבסוף כתב דא"י להשכירו ע' בב"י שהביאו כבר יישב זה בהג"ה הנדפס במרדכי:

כשאין לו מעות נראה דלהיפך אם העשיר טוען גוד או איגוד שיכול העני לומר איגוד ואמכרנו לאחרים דכיון שיש אחד שנותן יותר הרי העשיר אף שנותן שויו הוי כאומר בפחות משויו דא"י לומר מטעם דאל"כ ידחוק העשיר את העני כמ"ש הרמ"א:

מוכרין אותה לאחרים לכאורה תמוה דמאי קמ"ל דכששניהן רוצין מאן מעכב לכן נראה דקמ"ל באם יש לראובן קונה על החצר בק' זהובים ושמעון יש לו קונה שרוצה ליתן בעד הכל ר"ן זהובים יכול שמעון לכוף לראובן למכור הכל אף שראובן רוצה למכור דוקא חלקו בפחות לקרובו יכול שמעון לכופו אמנם זה הוא שפיר למאן דס"ל דא"י לומר גוד או איגוד ואמכרנו לאחרים קמ"ל דבכאן יכול לומר גוד אתה הכל בסך ר"ן או איגוד ואמכרנו בסך ר"ן כיון דעיקר הטעם שא"י לומר כך הוא שאין מגרשין זה מנחלתו בשביל ריבוי דמים של זה והכא השני ג"כ רוצה למוכרו יכול לומר כך אך להרמב"ם דס"ל דתמיד יכול לומר כך א"כ קשה מאי קמ"ל בזה ואפשר דהרמב"ם ג"כ לא ס"ל כן רק בעשיר ועני שיש הפסד גדול לעני אבל בלא"ה אינו יכול לומר כן רק בכאן יכול לומר כן מטעם הנ"ל:

אם הי' המקום עשוי לשכור פי' להרבה פוסקים שהביאם הסמ"ע ס"ק יב דתלוי דוקא בעשאן האב לשכור הכא נמי מ"ש המחבר עשוי לשכור היינו שעשאן האב לשכור ולפי' ר"י שהביא הסמ"ע שם הכוונ' שעכשיו הוא ראוי לשכור ואין חילוק בין שניהם עשירים לאחד עני דאם עשאן האב לשכור או שהוא עומד עכשיו לשכור לפי' ר"י אפי' העני כופין להעשיר להשכיר וה"ה שני עשירים כופה א' לחבירו אי לא מיתדר להו ביחד ומ"ש ואם אין המקום עשוי לשכור היינו שלא עשאן האב לשכור ולפי' ר"י שעכשיו אינו עומד להשכיר אז בבית ובחנות שא"א להשתמש ביחד כופין זא"ז על החלוק' זמנים בין בשני עשירים ובין בעני ועשיר ואין העשיר יכול לומר לעני קח סחורה ושב בחנות שעני יכול לומר אף אם אקח סחורה אוכל לכוף אותך על חלוקת זמנים ומ"ש דאם מרחץ א"י לומר השתמש אתה בו יום וכו' והיינו אפי' בשני עשירים כיון שאינו עשוי לשכור וליכא היזק ראי' א"י לכוף לחבירו על חלוקת זמנים ומה"ט גם כשאחד עני אין העני יכול לכוף להעשיר על חלוקת זמנים דיכול לומר קח לך עבדים שאף אם יהי' לך לא תוכל לכופני לחלק לזמנים ולפמ"ש אין חילוק כלל בין ב' עשירים לא' עני ומ"ש הטור אבל אם שניהם עשירים כו' הביאו הסמ"ע ס"ק יג כוונתו כמ"ש שאינו נוח להן כגון שיש לא' ב' שלישים דאז יש לזה הפסד וכמו שאבאר בסמוך א"נ ששניהם אין רוצין להשתמש ביחד קמ"ל שא"י לכפות לחבירו רק על חילוק זמנים ולא להשכיר כנ"ל ברור ומדברי הסמ"ע ס"ק יג שכ' דהך דינא מיירי בשניהם עשירים משמע מדבריו שמחלק דדוקא בעני שאין לו מה להשתמש אז כשלא עשאן האב לשכור א"י לכופו להשכירו אבל בב' עשירים שאין נוח להן להשתמש ביחד יכול אחד לכוף לחבירו להשכיר אף שלא עשאן האב לשכור ולבד הוסיף בלשון הטור או משכירין לאחרים והוא תמוה מאד חדא שאין זה מן הסברא דמה"ת לא יהי' יכול העני לומר שאתה אומר לי קח לך עבדים הא אף אם אקח עבדים לא אוכל לכופך להשכיר ב' קשה מה שמסיים דבדבר שראוי להשתמש בו ביחד ואינו עשוי להשכיר כו' משמע דאם עשוי לשכור כופהו להשכיר מה"ת הך כיון דאפי' על חלוקת זמנים א"י לכופו שא"י להפקיע ממנו נחלתו אפי' על יום א' ולהשכירו לגמרי שיפקיע ממנו נחלתו לגמרי יכול לכופו ג' דא"כ אפי' בחנות יאמר העשיר לעני קח לך סחורה ושב בחנות וכן בבית כל שא"א לחבירו לדור פה וכיון שאינך יכול לדור פה אין אתה יכול לכופני על חלוקת זמנים אלא ודאי כדכתיבנא:

שני שלישים עסמ"ע ס"ק יט הטעם משום דיפסיד בעל השני שלישים ע"ש וכן הוא בהדיא בטור טעם זה ולכאורה קשה דבמאי מיירי אי במרחץ ובית הבד שראוי להשתמש בו יחד הא אין בו חלוקת ימים כלל כמ"ש ברמב"ן בחי' וכן מסיים המחבר דאם מרחץ הוא משתמשין בו שניהם תמיד בכל יום ואי בבית שא"א להם לדור ביחד ג"כ ביש להם שוה בשוה ג"כ חולקין בימים ולמה להו הטעם שהבעל שני שלישים מפסיד לכן נראה דכל שיש לזה יותר מזה אפי' במרחץ הוי כלא מיתדר להו ביחד כיון שא' מפסיד וכן מוכח בש"ס דאלת"ה הא דמקש' הש"ס בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה וכו' ומשני שחולקין בימים וא"כ עדיין קשה מבכור ופשוט שהניח אביהן מרחץ אלא ודאי דאם יש לו ב' שלישים דאפי' במרחץ חולקין בימים וכן משמע בלשון תשובת הרא"ש שהביא הטור שכתב וז"ל גבי שאלה דמי שיש לו ב' חלקים דעו שאין חילוק בין בית ובין מרחץ ובין בית הבד אלא כל דבר שבעולם שהוא של ב' שותפין ואין התשמיש נוח לשניהם וכו' חולקין אותו לימים והא דכתב המחבר דאם מרחץ הוא נכנסין בה שניהם תמיד בכל יום זה קאי אריש הסעיף כשחלק כ"א שוה וכן משמע הלשון שסיים שא"י לומר השתמש אתה יום ואני יום משמע דבשוין מיירי:

בשלו הוא משתמש ואם לא השתמש בו בעצמו דהשכירו לאחרים פשיטא דהשכר לאמצע:

חוץ מאמה עש"ך ס"ק יא עד כשיש לכ"א רק ג' אמות א"ל כך וכו' ולענ"ד נרא' דדוקא כשיש לא' ד' אמות ולא' ג' יכול לומר כך או טול הג' אמות וחלוק עמי או שיקח לעצמו ג' אמות ובהמותר או' לו גוד או איגוד וה"ז ממש כטוען או אתה טול השיעור בשויין ואני הפחות כיון שיאמר לו אני אקח השלשה והמותר גוד או אני אטול השיעור ואתה הפחות הא רוצה לחלוק או אקנה הכל דהא אומר לו איגוד ומבואר בסעיף י' דיכול לטעון כך אבל כשאין בו רק ג' אמות לזה וג"א לזה לא יכול א' לומר אני אקח שני אמות ואמה א' אשמור כדי שיהי' כשיעור ואח"כ אטעון גוד או איגוד דהשני יכול לומר לו מה ראית שאתה תעשה כך אני אעשה כך ואם אתה לוקח שני אמות חלק בקרקע אף אני אטול שני אמות חלק בקרקע משא"כ בא' שיש לו ד' אמות וא' ג"א ודאי דיכול לומר אטול חלקי ג"א בקרקע כיון שעדיין נשאר כשיעור וא"ת שתטול ג"כ כנגדו חלק בקרקע ג"א טול ולך שהרי אין חלקו רק שלשה אמות וא"ל דגם בג' לזה וג' לזה יכול לומר אטול ב"א ובהשאר נהי' משותפים כי לי ג"א או ב"א ג"כ ראוי למישטח בי' פירא וא"ת שאתה רוצה ליקח ב"א א"כ כיון דרוצה אתה בפחות מכשיעור קח כל חלקך שהוא הג"א דז"א דיכול לומר אני רוצה שיהי' לי מקום הראוי לזריעה בשותפות ולמישטח בי' פירא א"צ רק לב' אמות ולא יותר ואם אתה נוטל ב"א חלק בקרקע מגיע לי ג"כ חלק בקרקע ב"א וא"כ לא ישאר מקום הראוי לזריעה ומכח זה יכול לבטל החלוקה:

שכולו אינו ראוי לכאורה קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס דוקא למ"ד דלית דינא דגוד א"א מבכור ופשוט היא אפי' למ"ד אית דינא דגוד או איגוד תיקשי קושי' הש"ס בכור ופשוט שהניח להן אביהן דבר שאינו ראוי אפי' לאחד ואפשר משום דלא שכיח:

אין שומעין לו עסמ"ע ס"ק מא עד ובפרי' מ"ש בפי' ועש"ך שכתב שפי' הראשון של הב"ח נ"ל יותר וז"ל הטור ולא מחייבינן הנתבע למיחת לדינא דאנ"א ונ"מ כו' א"נ לכי מייתי תובע זוזי אי אמר נתבע תנו זימנא דטרחנא בתר זוזי יהבין ליה זימנא מהשתא ולא מתביעה קמייתא וה"מ שנותנין זמן לנתבע כשמתחלה אמר איגוד והבו לי זימנא אבל אי לא אמר מתחלה איגוד אלא תובע בא למיגד ואמר הבו לי זימנא ובטל לי' דינא דגא"א ואם לאח"כ בא ותובע דגא"א ואמר נתבע איגוד והבו לי זימנא לא יהבינן ליה דמוכחא מלתא דאשתמוטי קא משמט כיון דלא בעי למיגד מעיקרא עכ"ל הטור והוא סותר דברי עצמו וע"ז תירץ הב"ח בתירוץ ראשון דברישא מיירי שאמר סתם גא"א ולא הזכיר זמן ע"ש והנה מדברי הטור משמע להיפך דהא אמר בפי' וה"מ כשמתחלה אמר איגוד והבו לי זימנא ע"ש ולפע"ד נראה לפרש בפשיטות דדעת הטור דדוקא כשאמר מתחילה גא"א והבו לי זימנא דאז הנתבע אינו חייב להשיב כלל וממילא לא שייך כלל לומר דמשמיט נפשיה כיון דא"צ להשיב כלל משא"כ כשאמר מתחילה גא"א בהמתנה סתם והשיב הנתבע גוד דאז מוכח מילתא שאינו רוצה למיגד כיון דמתחלה הי' במשמעות לשון התובע בנתינת דמים מיד ואלו היה הנתבע רוצה למיגד בהמתנת זמן הי"ל להשיב כן דהא לנתבע נותנין זמן אלא ודאי דלא הי' בעי למיגד כלל ולכך אף אח"כ כשאמר לו הנתבע גוד אמר התובע הבו לי זימנא ונתבטל הגא"א מ"מ כשבא אח"כ התובע וחזר וטען גא"א שוב אין שומעין לנתבע כשטוען הבו לי זימנא כיון דיש הוכחה מכבר דלא בעי למיגד בסך זה וכמש"ל וע"ב מה שביקש עכשיו לאשתמוטי הוא דקאמר וכוונת לשון הטור הוא כך וה"מ כשאמר מתחלה איגוד והבו לי זימנא פי' כשאמר בשעת תביעה הראשונה גא"א והבו לי זימנא אבל לא אמר איגוד (וכאן חסר תיבת כו') (וכוונתו שלא אמר מתחילה בשעת תביעה גא"א והבו לי זימנא רק סתם גא"א) אלא תובע בעי למיגד פי' שאח"כ כשהשיב הנתבע גוד בא התובע למיגד ואסר הבו לי זימנא ונתבטל הגא"א דאז אין נותנין לו זמן ועיקר החילוק הוא בין שמתחלה לא היה ממש בהטענה כלל ובין אם מתחלה היה ממש בטענת התובע שאמר סתם רק שאח"כ נתבטל כנל"ב בכונת הטור עוד כ' הסמ"ע בסס"ק הנ"ל אבל להעלותו בדמים א"י ועמ"ש בפריש' דאחר שחזר ורצה להשאר בשותפות יכול שוב להעלותו בדמים ע"ש ולפענ"ד הוא דחוק דמה שיעור לזה וכי בעי' דוקא שיעלה בדמים אחר כדי דיבור כשחזר בו להשאר בשותפות:

אינן יכולין לחזור דלא הוי קנין דברים (סמ"ע) ☜ ומ"מ קנין בעינן אף דבהיזק ראיה מהני מחילה בלא קנין מ"מ לענין שלא יהיה יכול לכופו לחלוק דוקא קנין בעינן וע"ב:

וכן רבים האי וכן אינו מדוקדק דהא בקמייתא א"י למחות וכאן יכול למחות (סמ"ע) ☜ וע"ב דנ"ל אכן רבים והיינו אף שא"י למחות בחבירו כשרוצה לעשות מחיצה בין מקום למקום מ"מ אם הראשון רוצה לעשות מחיצה באמצע מקומו שאז יהיה ניכר שהן שני מקומות יכול השני למחות אבל בלא עשיית מחיצה מותר להושיב אצלו עוד אחר ומיירי במקום שהמקומות חשובין זה מזה:

בראייה וה"ה במקום דליכא היזק ראיה נהי דאין כופין לעשות מחיצה מ"מ יכולין לכוף זא"ז לעשות גבול ניכר שלא יבואו לשמש אחד בגבול חבירו בטעות (סמ"ע):

יגיע לפחות פי' אף כולן יש להן כדי חלוקה רק שאחד מהשותפים אין לו כדי שיעור חלוקה יכול זה שאין לו כדי חלוקה לעכב על כולם מלחלוק (עמ"ע וע"ב):

של פתחים ויתבאר לקמן ר"ס קע"ב וחדר א"צ ד"א דחדר אינו עשוי רק להצניע חפצים והוי כמו תיבה (סמ"ע):

חרישת יום א' דאין פועל נשכר לפחות מיום אבל אם מגיע לכל אחד כדי פעולת יום וחצי חולקין דפועל נשכר לזה (סמ"ע) והט"ז חולק וכתב דבכה"ג נוטל כ"א שיעור חרישת יום והמותר ישאר בשותפות (סמ"ע):

כדי לבטל החלוקה אמר כן ודוקא כשרואין שעושין כן כדי לבטל אבל אם נותן טעם לדבריו דצריך לעשות בו פירות או לצרפו לשדה אחר שיש לו סמוך לזה שומעין לו דיכול לומר להן מה ראית להזקיקני להשאר משותף עמו יותר מכם משא"כ ברישא במכר אחד מהשנים אפילו בכה"ג חולקין מהטעם שכ' דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ולכך הוצרך לתת שם טעם אחר (סמ"ע וע"ב):

הראוי להצטרף ואפילו אם הוא בענין שאם היה בו שיעור חלוקה לא היה צריך ליתן לו אותו שאצל החצר שלו אפ"ה יכול לכופו לחלוק דכיון שיכול לצרפו עם שדהו ורוצה ליתן לו אותו שאצל החצר לא הזקיקהו להשאר שותף עמו (סמ"ע):

בצד אחד בניינים ☜ וע"ב דמיירי דוקא כשע"י הוצאות יכול לתקן השני שיהיה שוה כמו הראשון אבל בלא"ה תליא במחלוקת המבואר בסוף סעיף י"ג ואפילו ביכול לתקן תליא במחלוקת המבואר בסעיף י"ד בהג"ה:

עשאן האב לשכור י"א שהכל תלוי בדעת האב ור"י פי' שאינו תלוי בדעת האב דאפילו עשאן לעצמו מ"מ אם ימצא שוכר יכול לכופו להשכירו וכן אפילו אם עשאן האב לשכור אם אין מוציאין שוכר להשכירו אומר העשיר לעני קח לך עבדים וכו' (סמ"ע):

אומר לעני קח ודוקא בא' עני אבל בשניהם עשירים ואין נוח להם להשתמש ביחד ואין א' מהם רוצה לומר גוד או איגוד משתמשים בו לזמנים מחולקים או משכירין אותו לאחרים (סמ"ע) וע"ב סעיף ח' מש"ש ☜ וע"ב דמ"מ העני יכול להשכיר חלקו לבד:

צריך למכור חלקו דלא אמרינן גא"א אלא כשאומר אקנה לתשמיש ולא כשאומר אמכר לאחרים אבל חלקו לבד ודאי דיכול למוכרו אפילו לדעת המחבר והאחר שקנה ממנו יכול לטעון גוד או אגוד וכן יכול ללות מאחרים ולקנות ולהחזיקו לנפשו לכ"ע (סמ"ע) ☜ וע"ב דאם העשיר טוען גא"א יכול העני לומר איגוד ואמכרנו לאחרים:

מוכרים אותה ע"ב מה קמ"ל בזה:

המקום עשוי לשכור. אז השכירות עדיפא מחלוקת ימים:

שני שלישים מטעם דאם ידורו שניהם יחד יפסיד בעל השני שלישים שישתמש בכולו אף שאין לו בו אלא שליש (סמ"ע) ☜ וע"ב דלפ"ז אפי' במרחץ שראוי להשתמש ביחד ג"כ הדין כן:

חולקים אותו לימים היינו לזמנים:

בשלו הוא משתמש וע"ב:

דלא שייך חלוק' היינו דוקא בדבר שיש בו היזק ראיה וצריך מחיצה וזה לא שייך בדבר השכור והמחבר מיירי במקום דליכא היזק ראיה דא"צ מחיצה ולכך חולקין ולא פליגי (סמ"ע):

ויש חולקין בזו הטעם דס"ל דלא שייך בזה שונא מתנות יחי' כיון דחבירו עושה זה לטובת עצמו (סמ"ע):

חצר שיש בו ד"א מיירי בחצר שאין צריך לבתים כמבואר בסעיף ח' (סמ"ע):

ואין שמעון רוצה לחלוק ואם שמעון רוצה פשיטא דיכול לכוף לראובן לחלוק כיון דיש לראובן שיעור:

מאמה אחת שאשאר שותף ונשתמש בו שותף לזמנים או לכשכירו וה"ה כשיש לאחד ג' אמות ג"כ יכול לומר כך (ש"ך) והט"ז חולק וע"ב דהעיקר כהט"ז דדוקא כשיש לאחד ד' יכול לומר כך ולא כשיש לכל א' ג' וע"ש הטעם:

וי"ח בזה הטעם שאינו יכול לומר לו גוד כיון שאין בו כדי תשמישו ובמקומות דלא חזי רק למישטח בי' פירא כ"ע מודו דחולקין בו בכה"ג דקרינן ביה שפיר כל שיוחלק ישאר שמו עליו (סמ"ע) ויש שם בסמ"ע ט"ס וכצ"ל אם אין בו רק ג' אמות:

אין שומעין לו הטעם שיכול לומר בא' מספיק לי אם נותן לו הברירה ואומר או טול איזו שתרצה ותן לי הביני ביני או גוד שניהם או אני אעשה א' מהם שומעין לו סמ"ע:

אחד נגד חבירו אבל גא"א אפילו בזה אחר זה א"י לומר דיאמר באחד סגי לי (סמ"ע):

בלא תוספת דמים ולא שייך כאן הטעם שכתב המחבר בסעיף י' דשונא מתנות יחיה דש"ה דיכול לומר לו אם ניחא לך במתנה שלם לי היתרון או קח השני שג"כ ראוי לתשמישך ואני אתן היתרון או אקבלנו במתנה ולא דמי לשם דשם אין הקטן ראוי לתשמיש (סמ"ע):

שחולק בזה הטעם דיפה ורעה כשני מינים דמי (סמ"ע):

בית כנגד בית שומעין כדי שלא יפסידו על עצמן בחלוקת כל בית (סמ"ע):

וכ"ש אם אין בכל בית כ"ח ואינן יכולין לו' גא"א אפי' בזה אמר זה (סמ"ע) ואם יש בא' מהן כדי חלוקה א"י לומר גוד או איגוד רק על אותו שאין בו כדי חלוקה והבית שיש בו כדי חלוקה יחלוקו והשאר בשותפות וצ"ע (ש"ך):

שעתידין לגבות מעותיהן וה"ה בשט"ח וזה דלא כמ"ש הטור והמחבר בס"ס ס"ו דאערי' בשט"ח גא"א ושם כתבתי יישוב לזה: (סמ"ע):

כמו שכירות ויש לחלק דשאני שכירות שמשלמין ואין גובין מעות לבסוף מש"ה לא שייך בי' חלוקה ואמרי' גא"א (סמ"ע):

אין שומעין ואם הנתבע מבקש זמן נותנין לו אע"פ שהתובע נותן מעות מיד אבל אם התובע מבקש זמן אין נותנין לו ולא מחייבין הנתבע למיחת בדינא דגא"א ולכי מייתי התובע זוזי אח"כ ואמר הנתבע תנו לי זמנא ע"ב אימת יהבי' ליה זימנא מהשתא ואימת מתביעה קמייתי אפי' טען התובע ואמר ליגדי' הנתבע מעכשיו ולאחר ל' ע"מ דאי לא מייתי זוזי תוך ל' דתיהוי דידי מעכשיו אין שומעין לו אפילו נתן מעות מיד ואף אחר שהסכים גוד או איגוד יכולין לחזור בהן כ"ז שלא הקנו בקנין ומש"ה אם טען הנתבע לא בעינא למיטרח בתר זוזי עד דאיגדינהו מעכשיו ולאחר ל' ע"מ דאי אייתי זוזי תוך למ"ד הדין עמו דדלמא אזיל ומזבין מה שיש לו בזול ואח"כ יחזור בו התובע ואי לא טען לא טעני' ליה ודוקא מגוד לאגוד או להשאר בשותפות הוא דיכול לחזור בו אבל להעלותו בדמים א"י אבל אחר שחזר בו להשאר בשותפות שוב יכול להעלותו בדמים ג"כ (סמ"ע) וע"ב:

בד"א של פירוק הן הד' אמות שלפני הפתחים (סמ"ע):

ליציא' וביא' היינו המקום שבחצר שבו נכנסין ויוצאין להבית שאם יגדנו הא' איך יכנס השני לביתו:

וכן רבים. עסמ"ע סק"ג שכ' האי וכן אינו מדוקדק שאין דמיון לדין שלפניו כו' ועי' בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סימן צ"ג מ"ש בזה. ובנה"מ כתב דהאי וכן ט"ס הוא וצ"ל אכן כו' ע"ש:

ואם יוסיף יהיה שלישי הדין עמו כתב בספר דגמ"ר וז"ל שם בתשובת הרא"ש סימן ז' משמע להיפך דדוקא שנעשה מתחלה דף בראש המסיבה כו' ע"ש מלתא בטעמא ודע שבתשובת הרא"ש שם כלל ג' סי' ג' תחלת דבריו וסופם סתרי אהדדי וצריכין ביאור ועכ"פ ממה שכתב בשי' ז' מפורש כמו שכתבתי ואולי בזה יש ליישב גם דבריו בסי' ג' דלא לסתרו אהדדי ובסוף התשובה מיירי דאיכא דף בראש המסיבה לסימן שזה מסיבה ראשונה ואם עתה יקבע חילוק מחיצה נמצא שלא יהיה מקומו של השני במסיבה ראשונה ועכ"פ זה מוכח להדיא היכא דליכא מסיבות חלוקות בדף יכול להוסיף מקום אם אינו ממעט אויר הפנוי בבהכ"נ שאם רוצה ליקח לעצמו מקום פנוי בלא"ה השני יכול למחות שבמה שפנוי בבהכ"נ יד כולם שיה ואין מי שיוכל ליקח עצמו כמבואר שם ברא"ש סימן ז' עכ"ל. ועיין בתשובת חתם סופר חא"מ סימן כ"ו שהזכיר קצת מדברי דגמ"ר הנ"ל במ"ש שדברי תשובת הרא"ש סימן ג' וסימן ז' סותרים זא"ז וגם דבריו בסי' ג' סותרים מיניה וביה וכתב עליו וז"ל ולפע"ד אין כאן סתירה רק הגהה מועטת צריכה והנה בסימן ג' הוה עובדא ב' ישבו זה בצד זה בספסל בלי מחיצה ביניהם ורצה ראובן לעשות מחיצה ולהכניסה לחלקו ושמעון טוען שע"י עשיית המחיצה יהיה ראובן עליון ומושבו של שמעון למטה ממנו ומפסידו ודבר זה נשאל גם לרשב"א ח"ג סימן קנ"ה והשיב בפשיטות שאין שמעון יכול למחות והרא"ש האריך קצת וכתב שאין שום מעלה או ריעותא בתפלה אם הוא במקום זה או במקום זה ואי משים עליית המקומות לענין כבוד היושב עליה לא מצינו בשום מקום שלא יהיה רשאי לעשות בגבולו מפני הפסד שכינו שאינו מגיע לא לגופו ולא לממונו אלא שלא יהא מכובד כ"כ אמנם אם מנהג מקום להעלות בדמים בשביל זה ואלו כשקנו מקומות הללו קנאום בזול וע"י שעושה מחיצה ונתעלה נתייקר מקום מישבו ונפחת מקום שמעון נמצא גורם לו הפסד בממונו אז אין ראובן רשאי לעשות מחיצה אע"פ שעישה בשלו זהו כוונתו בסי' ג' אלא שהוא מוטעה קצת ובסי' ז' מיירי בענין אחר הרבה ישבו בספסל אחד שיש ב' נסרים בשתי הציותים ורצה העליין להסיר נסר העניון ולהוסיף שם מושב א' ומיחה בו הרא"ש ולא הזכיר שם תנאי פחיתות שווי י ממון וכ' הטעם מפני שהנסר הזה הסוגר הספסל הוא של השותפים כולם נמצא הוא פוגע במה ששייך להשותפים כדי להגדיל כבודו ולהפחית כבודם אפילו לא יהיה פחיתתו ממון לית לן בה. ובזה איתא פסקי הרח"ש והרמ"א נכונים עכ"ל (וכ"כ עוד בסי' כ"ט שם אך בשינוי לשון) . וע"ש עוד בענין בהכ"נ של ע"נ הבנוי בעליה שהוציאו מחדש את כותל המזרחית ע"ג עמודים העומדים בבהכ"נ של אנשים כו' עש"ה:

והבית יהיה נפסד כו'. שההפסד יותר מחומש עיין בתשו' ח"ס חח"מ סימן י"ב שכ' דיש לפקפק על דין זה כי ראיית התה"ד סי' של"ו הוא מסוגיא דרכיב ומנהיג (פ"ק דב"מ במה דפריך ויחלוקו הא אפסדוה בשלמא בהמה טהורה דחזי לבישרא כו' והיינו אע"ג דסתם שוורים ופרות מזבני טפי לרדיא ויקירא מלבישרא מ"מ כיון דההפרש הוא רק ביותר משתות כדמשמע בתוס' ר"פ המניח והשיעור הקרוב ליותר משתות הוא החומש בכה"ג לא מבטלינן החלוקה כו' עש"ה) ונ"ל לפקפק דהתם אנו מסופקין למי הוא ומספיקא אנו חולקים ובעלים האמיתים יפסידו חציו ולא די לנו זה אלח שגם מחציו נפסידיו ע"י חלוקה זה לא אמרינן אבל הכא שירשו מאביהם דבר העומד לחלוק דינא הוא לחלקו נמצא מעיקר' לא ירשו אלא שיעור חצי הבית פחות חומש אמנם נ"ל ה"מ ביורשים אבל בשותפים דקי"ל כשיטת רוב וכמעט כל הפוסקים דגם בהו אמרינן גא"ג וחלוקה משום דאמרינן אמינא יכילנא לסבול ועכשיו איני יכול לסבול נמצא מעיקרא נשתתפו ע"ד שלא לחלוק ואם אירע אח"כ דבר שא"א שיסבלו זא"ז לא יפסיד חלקו של זה הפסד חומש מפני שזה א"י לסבול נמצא הוה כדבר שאין בו ד"ח ומ"מ נ"ל כל זה כשא' לחלוק או לעשות גוד ולהכרית חבירו אז צריכים לטענה שלא יכול לסבול אבל כששניהם רוצים להפרד זה מזה אפילו בלי סברא הנ"ל סבור הייתי לסבול יכולים לטעון חלוק או גוד ואיגוד ולא נחלק אדם בזה מעולם ולא נתכוון הרשד"ם וכנה"ג סימן קע"א בהגה"ט סק"ן כו' עכ"ל ע"ש.

שאמר לחבירו. עיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חמ"מ סי' י"ט שכתב על נדון ד' דיה (הובא לעיל סי' קי"א סי"ג) וז"ל ולמה לא יועיל טענתו כשיאמר לשניהם ביחד יהיה הקרקע של מי שיהיה אינו רוצה להיות בשותפות או קנו חלקו מענו או אני אקנה והא למי זה דומה לא' שיש לו חצי קרקע ועל חצי השנית מחולקים בו שנים ואין אנו יודעין עדיין של מי הוא היעלה על הדעת שא"י לטעון עמהם גאא"ג אם שניהם מניח המעות בב"ד ומסתלק כו' עכ"ל:

מכור לי חלקך. פי' באר הגולה אות צ' ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סימן י"ב שכ' דאפשר יכולים הנתבעים קים לי כרש"י שהנתבע יקיץ דמים ולא התובע ע"ש עוד מה שפסק בענין חלוקת בהכ"נ ובהמ"ד של טבריה בעת שהתפרדו כולל ויאלין וכולל רוסיא שמה עש"ה:

בפחות משוויו. עיין בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג סי' י"ט שכ' על נידון דידיה וז"ל וגדולה מזו מצינו שיכול להיות שגורם הפסד לבע"ד עמו למכור בפחות ממה שהוא שוה ואף דכתב הרמ"א דא"י לטעון גא"א בפחות משוויו הכוונה בערך כולו ד"מ אם היו נמצאים קונים על כל הקרקע בד' מאות והוא רוצה ליתן בעד החצי פחות ממאתים בטענה דגא"א בסך זה וכמ"ש הרמ"א הטעם דא"כ ידחוק העשיר את העני למכור בפחות משוויו אבל אם היה נמצא קונה על חצי הקרקע בעד מאתים ועל כל הקרקע לא היה נמצא קונה בד' מאות וזה דבר מצוי שלא ימצאו קונים על כולו כמו על חצי או מחמת שאין לו כ"כ מעות או שמספיק לו החצי ודאי כשכופין אותו בטענה דגא"א א"י לכופו אלא בערך (צ"ל יכול לכופו אלא בערך) ששוה כולו משום דאינו רוצה להיות בשותפות עם שום אדם דזה כל עיקר טענה דגא"א א"כ בודאי דאין השומא בענין זה לחצאין נמצא בטענה זו דגא"ג מפסיד מה שהיה יכול ליקח בעד החצי יותר ממה שלוקח כעת בשיעור כולו ביחד כו' עכ"ל ע"ש:

שיקנה חלק חבירו כו'. עד שוכנים בה שנה שנה כו'. עיין בס' שער משפט שכ' ויראה לי לדון בדבר חדש באיש ואשה שהם שותפין בבית ודרים ביחד וכ"א רוצה שיקנה חלק חבירו שהאשה נדחית מפני האיש ויש לדמות להא דאיתא פ"ב דכתובות דף כ"ח גבי גרושה כו' וגם כשכ"א אינו רוצה לקנות דהדין דשוכנים בה שנה שנה נראה דהאשה קידמת לידחית מפני האיש מה"ע אמנם אם האשה טוענת גא"א והאיש אינו רוצה לקנות נראה ברור דשומעין להאשה דלא מבטלינן זכותה משום דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא ואף בגרושה עם בעלה אף שהיא נדחית מפניו מ"מ נראה דיכולה לו' גא"א כו' ע"ש עוד:

שוכנים בה שנה שנה. עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' קע"ט נידון שנים שהיה להם בית בשותפות והיו בו עליות ותחתיות ועשו ביניהם חלוקה שבכל ב' שנים יהיה לא' דירת התחתונים ולהשני דירת העליונים ואח"כ תחזור חלילה פעם בפעם ואירע שקודם שהגיעה זמן שיחלפו זע"ז נשרף העליה ונתקלקל ואין ראוים לדור. ההפסד על מי אם על זה שהיה עולה העליות לגורלו או ההפסד לשניהם ויחלקו בדירות התחתונים. והשיב דין זה א"צ לפנים דזה ודאי דחלוקת הזמן הוה חליקה גמורה וקנין ממש למ"ד יש ברירה אמרינן הוברר הדבר למפרע שזה חלקו ולמ"ד א"ב ה"ל כאילו לקח קנין פירות על זמן זה אף דהגוף נשאר בשוחפות אבל הפירות נחלקו בזמן שעשו ביניהם כו' והנה מבואר בגיטין מ"ב ע"א גבי חצי עבד וחב"ח נגחו שור יום של רבו לרבו. יום של עצמו לעצמו אך אם המיתו שור דקא כליא קרנא משלם חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשים נמצא בנדזן שלפנינו בהפסד גוף הבית שנשרף דקרנא כליא יהבינן על שניהם אבל הפסד הפירות היינו דירת ב' שנים הוה יום של זה ההפסד לו ויום של זה ההפסד לו ולאחר תשלום ב' שנים אם לא נבנה העליה עכ"פ יוציא התחתון מדירתו וידור בעל העליה של עכשיו בתחתית הבית ב' שנים עד שיבנו שניהם העליה ויחזרו לקדמותו וזהו פשוט מאד ואין כאן מקום לפלפולו של סמ"ע סי' שכ"א כו' ע"ש:

והשתמש בו אחד מן השותפין. ע' בס' שער משפט ונראה דדין זה לא שייך אלא בבית של שותפים שהיא רק לדירה לדור בו ביחד אבל אם הוא בית של אכסניא שכל מי שנתאכסן שם משלם שכירות בכה"ג שייך השכירות לשני השותפין ולא יכול לומר בשלי אני משתמש דזה דומה להא דסי' שס"ג ס"י בהג"ה שני שותפין בבית והשכיר אחד כו' ע"ש:

לקבל מתנה. עבה"ט יעיין בס' אגודת אזוב מהגאון מהר"מ זאב זצ"ל אב"ד דק"ק ביאלאסטאק דיום שלישי בשבת לשבת שיבה שכ' הכרעה וסייעתא נכונה לדעת הרי"ף והרמב"ם מהש"ס דגיטין ד' ל"ח וחולין ד' מ"ה ע"ש. ועיין בס' שער משפט שכ' וצ"ע באם אחד מהן אדם חשוב דהנותן יש לו הנאה במה שתקבל ממנו מתנה כמבואר בסי' ק"צ ס"ו אם זה שרוצה לחלוק יכול לומר לו טול חנק הגדול במתנה בכה"ג לא שייך לומר ושונא מתנות יחיה כדאיתא בפא"ט מ"ד ע"ב כו' או דילמא דבקבלת אדם חשוב לא שייך לומר אתייקורי אלא היכא שקיבל ממנו מתנה מרצונו הטוב אבל הכא שזה שרוצה לחלוק כופהו שיקבל המתנה והאדם חשוב אינו רוצה לקבל יכול לומר איני רוצה לקבל המחנה וא"י לכוף אותו ול"ש בזה אתייקורי ע"ש:

שאשאר שותף. עבה"ט עד ועיין בש"ך מה שהשיג בדין זה על הב"ח כו' ועיין בתשו' מו"ה משה מרוטנבור"ק סי' י"ט מ"שבזה:

ואבל במשכנתא או כדומה. עבה"ט ועיין בתשו' הרב מוהר"ר משה רוטנבורק סי' י"ט מ"ש בזה:

[שו"ע] וביקש אחד מהשותפים. נ"ב ואם אחד שכר מחבירו חלקו אין יכול לומר גוד או אגוד עד אחר כלות משך זמן השכירות. רשב"א סי' ס"א ועיין תשו' תשב"ץ ח"ו בטור השני חוט המשולש סי' ט':

[ש"ך אות א] עיין בטור. נ"ב וכן פסק בשו"ת מהראנ"ח ח"א סי' ט"ז ועיי"ש דאם אותן שקנו הורישו אין היורשים יכולים לטעון גא"א כיון דבאו מכח קונים והעתיקו הכנה"ג בהגהותיו להב"י אות כ"ו:

[הגה] לא יוכל אח"כ. נ"ב בב"י מחודש ג' כ' בשם הרשב"א וז"ל אפי' במקום שיש בו דין חלוקה ונשתמש בו א' ב' וג' שנים אינו חייב להעלות לו שכר דבשלו הוא משתמש. וה"ה האחד יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו ג' שנים. אשתמש גם אני כנגדן. כיון דלא התנו תחלה בכך עכ"ל וכן העתיק הריק"ש:

[ש"ך אות ט] דה"ה בברייתא עיי"ש. נ"ב עיין לקמן סי' רמ"ה בסמ"ע וש"ך ועיין בנ"י ב"ב שם דף ר"כ ע"א שכתב להדיא דדוקא במתני' הלכה כרשב"ג ולא כברייתא עיי"ש ונ"ל קצת ראי' לזה מסוגי' דשבת דף כ"א ע"א אדמותבת לי מרשב"ג סייעינהו מת"ק עיי"ש:

או שנים שקנו מא' כו' ודעת הר"י הלוי והראב"ד ונ"י בשם רבינו יונה והרא"ה דאין דינא דגוד איגוד בשותפין שקנו עיין בטור וב"י לקמן סעיף ל"ג עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' פ"א:

אינן יכולין לחזור בהן ואפי' בחלוקת חצר דמדמ' הטור בסימן קנ"ז הזיקו להיזק קוטרא דלא מהני ביה חזקה ע"ש ס"ט מ"מ קנין מהני ליה וכמ"ש הטור בסי' קצ"ה בס"א [ס"א קנ"ה] וגם המחבר שם עכ"ל סמ"ע ואפי' מחילה בלא קנין מהני וכמ"ש מור"ם בסי' קנ"ז ס"א בהג"א והוא מדברי הרא"ש:

יגיע לפחות שבהם כו' עיין מ"ש לעיל סי' קט"ו ס"ב ס"ק ך':

וכן אם רוצים לחלוק כו' ע' בתשוב' ר"ש כהן ס"ג סי' קכ"ב באריכות שהשיג על הת"ה ע' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ער"ב:

א' מהשותפין כו' ע' בתשוב' ר"ש כהן ס"ג סי' ס"ח מדיני גוד או איגוד:

והרי עשיר אומר לעני כו' ועשיר יכול לומר לעני גוד או איגוד אבל עני לעשיר דכיון דאיגוד ליכא לא יכול לומר ואם ירצ' למכור זה תלוי בפלוגתא דבסמוך דברמב"ם והרא"ש עיין בטור סכ"ט עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' ט"ז:

כשאין לו מעות עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו עד וכן כוונת מור"ם כאן במ"ש דלא אמרי' גוד או איגוד כשאין לו מעות להחזיקו לנפשו רק כשבא לומר גוד או איגוד כולו כאשר אמכרנו ואתן לך חלקך וכו' עכ"ל וכן עיקר ודלא כמו שהבין בא"א דצ"א ע"ב והניחו בתימה ע"ש כי לא דק כלל ועיין בב"ח מ"ש על דעת הרא"ש בתשוב' שיש לחלק בין אם יגיע הפסד גדול אזי יכול לקנו' לאחרי' ע"ש ודברי הסמ"ע נראין יותר והארכתי בספרי בזה ע' בתשר מהרשד"ם סי' קנ"ח:

דלא שייך חלוקה כו' ע' בסמ"ע ס"ק כ"ב מה שהקשה מלקמן סי' שי"ו ס"ב על המחבר ומה שתירץ שם אינו נוח לי וע"כ אני אומר אם רוצה לחלוק משום היזק ראיה פשיטא דכופין ולקמן סי' שי"ו גלי אדעתי' דלא קפיד אהיזק ראי' רק לא ניחא ליה באיניש אחרינא א"י לחלוק באינו שלהם וק"ל ועיין בב"ח מ"ש לישב דברי המחבר בזה ואין דבריו נראין עיין בתשות מהרשד"ם סי' קנ"ח:

וי"ח בזה כו' הרא"ש כ' על הרי"ף דלית לן לאכרועיה טעמי' דיחידאה מסברא דנפשין ולי נרא' דעת הרי"ף דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכתב הרי"ף בפ' ג"פ דהך כללא ליתא אלא עד דאיכא טעמא וכמ"ש לקמן סי' שפ"ו ס"ק י"ב ולכך כ' הרי"ף כאן דמסתבר טעמיה דרשב"ג וליכא למימר דוקא במשנתינו דבתוספות פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ט) ד"ה אלא שטה אתמר מוכח להדיא דה"ה בברייתא ע"ש:

ושמעון אין לו אלא שלש כו' עיין מ"ש לעיל סי' קט"ו ס"ק כ"ג:

יכול ראובן לו' כו' כ' הב"ח וז"ל ומ"ש שיכול ראובן לו' לו אחלוק עמך כו' נר' דה"ק דהשתא דיש לו לא' ד' אמות לא מצי לו' לחבירו גוד או איגוד דדוקא כשאין לכל א' וא' ד' אמות איכא טענת גוד או איגוד משא"כ כשיש ד' אמות לא' ואין בו ד' אמות לשני דגוד איכא איגוד ליכא בצד אחד דאין בעל ג' אמות יכול לומר לבעל ד' אמות גוד או איגוד דאיגוד ליכא מיהו מצי למימר בעל ד' אמות לא אייחד לעצמי אלא ג' אמות שאפסיק במחיצה ואשתמש בו לעצמי ואמה אחת אניח אצל ג' אמות שלך כדי שיהא לך חצר של ד' אמות ונמצא שאשתתף עמך ברביע חלקך דלך יהי' ג' אמות ולי אמה אחת ושוב יאמר לו גוד או איגוד ולפע"ד דט"ס הוא בדברי רבינו וצריך להגיה הר"מ במקום הרמ"ה דבמרדכי ספ"ק דב"ב כ' דברים אלו בשם הר"מ עכ"ל ואין דבריו נכונים בעיני דלמה לא יוכל בעל ג' אמות לומר לבעל ד' אמות גוד ג' אמות שלי או איגוד ואי משום שיאמר אמכור לך עד כשיעור א"כ גם בשיש לכל א' רק ג' אמות יאמר לו כך אלא דמסתמא אינו אומר כך דא"כ ישאר לו פחות משיעור ובאמת דגם בז' אמות ק"ק על הט"ו שהרי ישאר לבעל ד' אמות פחות משיעור אבל במרדכי בשם מהר"מ ספ"ק דב"ב ניחא דאיתא שם שיש לראובן הרבה יותר משיעור א"כ כשעושה כן עדיין נשאר לו כשיעור וקרוב אצלי להגיה בטור כגון חצר של ח' אמות ויש לראובן ה' חלקי' כו' ואם לא נגיה צריך לו' דל"ד נקט אלא דאשמעי' דלא תימא כשיש לאחד כשיעור יטול את שלו בע"כ של חבירו קמ"ל דאפי' הכי לא אלא יכול לו' לו לבדו חלוק עמי ותן לי שלי ואם לאו אשתתף עמך ברביע אבל באמת אין חילוק בזה בין יש לא' ד' אמות ובין יש לכל א' רק ג' אמות ודלא כהב"ח דוק ותשכח:

וכ"ש אם אין בכל בית כ"ח כו' בספרי כתבתי דנראה דמ"ה כתב הטור דאין בכל בית כ"ח דאי יש בא' מהם אזי יקיימו החלוקה בא' מהם והשאר ישאר בשותפות וא"י לכופו לחלוק כל בתים בית נגד בית משא"כ אם אין בשום א' מהן כדי חלוק' אזי חולקים בתים נגד בתים וצ"ע לדינא ודוק ודלא כב"ח עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סימן קכ"ב:

אבל מדברי הרא"ש בתשו' כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח שכתב עיין פרישה שם כתבתי דלא נ"ל כן מדבריו שם כו' עד אבל אם רוצה להשאר עם האלמנה כו' אך ממה שסיים הרא"ש וכ"ש בנדון זה שהעלייה כו' משמע קצת כדעת מור"ם וק"ל:

הוי כמו שכירות כו' עיין בהגהה ד"מ שם כתבתי דמדברי המ"מ מוכח דיש חילוק ביניהן להרמב"ם ודשאני שכירו' שהן שכרו ומשלמין ואין הן גובין מעות לבסוף מ"ה לא שייך חלוק' (במעות) ואמרי' ביה גיד או אגוד עכ"ל סמ"ע ובזה מיושב קושית ב"ה וב"ח ע"ש ודוק:

אין שומעין כו' הטור מסיק וכתב בשם הרמ"ה ע"ז ז"ל דאם הנתבע מבקשזמן נותנים לו אע"פ שהתובע רוצה ליתן מעות מיד אבל אם התובע מבקש זמן אין נותנים לו כו' והעתיקו גם בסמ"ע ומיירי שנשבע שלא לחזור בו דאל"כ מאי נ"מ הלא התובע יכול לחזור בו וכמ"ש לקמן בשם הרמ"ה ועיין עוד בסמ"ע ס"ק מ"א עד ע"ש בטור ובפרישה מ"ש בפירושו כו' ועיין בב"ח ופי' קמא שכתב נראה יותר ע"ש וכתב הטור עוד בשם הרמ"ה דאי יאמר הנתבע לוגידו מעכשיו ולאחר שלשים כדי שלא יחזור התובע מזה ואני אמכור בשביל זה נכסי בזול שומעין לו וכתבו בסמ"ע שם בסמוך:

סעיף ב' כדי שלא יזיקו כו' מה שחלק הסמ"ע על המחבר ופי' דלא מיירי כאן בהיזק ראייה הדין עמו דפשוט הוא בריש בתרא למאן דאמר היזק ראייה לא שמיה היזק שכל מקום זקוק הוא למחיצה עשרה טפחים כדי שיהיה נתפס עליו כגנב ממילא ה"ה בשדה דאין שם שייכות היזק ראיה אלא דמ"ש הסמ"ע דא"צ מחיצה כלל אלא היכר לגבול שלא יטעה להשתמש בגבול חבירו ליתא לע"ד דעכ"פ מחיצה יו"ד טפחים בעינן מטעם דנתפס כגנב וכ"כ המ"מ בריש הלכות שכינים וז"ל במקום שאין היזק ראיה צריך עשרה טפחים מחיצה:

(סעיף ג' כדי חרישת יום) וכו' כתב הסמ"ע דאם דגיע לחלקו כדי פעולת יום ומחצה הפועלים נשכרים לזה ותימא עליו דבגמרא מבואר ההיפוך דפרכינן בגמרא מאי חרישת יום אי יום דחרישה הא יומא דזרעא לא הוי פי' דבשעת הזרע לא לחרוש שכבר נחרשה בשעת חרישה ומה שצריך יום א' לחרישה לא צריך יום ר" לזריעה והיאך ישכור הפועלים ליום הזריעה ואי יום זריעה תרי יומא דחרישה לא הוי פי' שביום וחצי צריך לשכור הפועלים בשעת החרישה קשה על רבינו הא ביום ומחצה לחרישה לא ימצא פועלים ואמאי כתב דחולקים אם יש שם שיעור יום חרישה ומשמע כ"ש אם יש יותר מכדי זה וע"כ נלע"ד דאם מגיע לחלקו כפי שיעור החרישה ליום ומחצה חולקין לענין זה שכל א' נוטל לחלקו שיעור יום א' והמותר הוא בשותפות ולא פרכינן בגמ' הא כ' יומא דזרעא לא הוה אלא כי כייפינן לחלוק בשביל יום א' דחרישה דיגיע לחלק א' וע"ז פריך מה יעשה הוא כשיגיע ימי הזריעה ובמסקנת הגמ' דיומא דחרישה הוי ג"כ יומא דזריעה א"ש דאי מגיע ליום אחד ומחצה דחרישה דעל כל פנים מאי דחזי ליה חולקין והשאר נשאר בשותפות ואז לא יהיה היזק גדול כ"כ במה שישכירו בין שניהם פועל אחד על המותר כמו שיהיה על א' ידהא צריך לשלם לפועל על יום שלם אף על פי שלא יש מלאכה על יום שלם כנלע"ד פשוט:

(סעיף ד' יכול חבירו לכופו) משמע מלשון זה שדברי הרמ"ה בטור מתפרשים שאם יש לראובן קרקע אצל זו של השותפות יכול שמעון לכפות לראובן שיחלוק ובסמ"ע העתיק לשון רבינו ותי' למה לא הביא מ"ש רבינו בשם הרמ"ה אבל נלע"ד פירושן של דברי הרמ"ה בדרך זה דעל מי שהוא רוצה בחלוקה קאמר שאם יש לו שדה אחרת אצל שדה זו של שותפות שאלו היה שם שיעור חלוקה היו צריכים לתת לו חלקו סמוך לשדה שלו והוא בענין שאמרו בסי' קע"ד תרתי שדות אחד נגרא כיון שיש לו זכות זה אמרי' שאנו יודעים ומכירים חלק המגיע לזה וע"כ כופה את חבירו לחלוק אע"ג שאין לחבירו שיעור חלוקה וכההיא דבסמוך דאם היו מכירין את חלקו כופיהו לחלוק אף באין שיעור חלוקה והכי נמי הוה כמכירין כיון שאלו היה שם שיעור חלוקה היו צריכין לתת לו חלקו נמצא הוברר חלקו כנלע"ד ברור בלי שום דוחק:

(סעיף ט' ואם יש בה דין חלוקה כו') הסמ"ע הקשה דברי הש"ע אהדדי מסימן שי"ו ותי' דהתם איירי שיש שם היזק ראיה וליתא דא"כ אמאי כתב שם דאינו יכיל לכופו לחלוק כי כיון שהבית אינו שלהם אינו כופיהו כיון דהלה מזיקו בראיה ובזה נסתר גם דברי מוחז"ל שתי' דהתם לא נתכוין הרא"ש אליו שהוא עצמו יכול לדור דלא מחיצה אלא שרוצה לכפותו לחלוק כדי שיוכל אח"כ להושיב אחר ולאו כל כמיניה לגרום לו הוצאות בשביל זה דקש' גם על זה מהי תיתי לכוף לחלוק באין היזק ראיה ואי מיירי שטוען עכשיו שיש לו היזק ראיה מכאן ואילך אז באמת כופיהו נלע"ד ליישב דברי הש"ע דס"ל בשכירות מקום בשותפות ודאי יתכוונו תחלה שלא יעשה הוצאה לבנות מחיצה במקום שאין קיים להם לעולם אלא כל מי שירצה לבטל היזק ראיה מעליו שלא יעשה הוצאה בחנם וזהו שכתב כאן חולקים דהיינו עיקר החצר ומ"ש סימן שי"ו דאין כופין אותו לחלוק היינו לעשות מחיצה משל שותפין ולפ"ז דברי הש"ע כאן אינם חולקין על הטור שכתב ותימ' היאך יעשה מחיצה כו' דאה"נ דאין כופיהו למחיצה רק שהטור הבין שכופיהו למחיצה ואף שב"י שכתב אין כאן תימא לא ירד לחלוק במ"ש מ"מ בש"ע נתכוין לזה גם הרמ"א לא נתכוין לזה ע"כ כתב דיש חולקין אבל לפי האמת נראה להלכה סברא נכונה כמ"ש דאינו כופיהו בהוצאה לבטלה:

סעיף י"א חוץ מאמה אחת] וזה רוצה עכ"פ ג"א שלו ועפ"ז נרא' ליישב מ"ש רבינו בסעיף ט' [י"ט] תשובה לגאון כו' ודאי ב' חלקי ראובן כו' פי' ששמעון אומר או אגוד הכל או תאגוד הכל וע"ז פסק דב' חלקי ראובן ודאי כבר נסתלקו כי הם שלו לגמרי ובזה נתבטלה טענת שמעון ואין על ראובן אלא להשאיר לו כשיעור שיהיה בצירוף שיעור חצר ועל אותו הצירוף יאמר לו גוד או אגוד דס"ל לגאון כמ"ש רבינו בסמוך דאין גוד או אגוד אלא כשיש שיעור חצר ובזה ניחא מה שהשאיר הב"י בצ"ע וא"ל לפי מ"ש בס"ד דכשיש לו אצל זה שדה א' דאמרינן שהוברר חלקו דשאני הכא דלא הוברר חלק השדה בשום צד אלא עכשיו בא ליטול כל חלקים שלו:

(ע"ש שאשאר שותף בה) כו' בדברי רבינו כתב משתמש ברביע חלקו והכוונה א' דהאחד יטול ג"א והאמה הנותרת תשתמיש לשניהם וקרי לההיא אמה רביע חלקו בצירוף הג"א האחרות ור"ל רביע בחלק שאחה משתמש וא"צ למ"ש כסמ"ע סקי"ט וכ"ז שישתמשו לפי זמנים וקשה לינקוט בכה"ג אם הם שווים בהך ד' אמות יאמר כן אני אטול ג"א ואשתמש בשותפות באמה רביעית ונראה דאם היה להם שוה בשוה לא היה יכולת ביד א' לומר אני אטול עכ"פ ג"א ועל השאר גוד או אגוד דזה יאמר דוקא על הכל גוד או אגוד משא"כ באם יש לזה ד"א יכול לומר לאו כל כמיניה להיותך שוה עמי כי עכ"פ אתה משתמש באמה שלי:

(סעיף י"ג בשניהם כאחד אין שומעין לו) מ"ש הסמ"ע בסקל"א דמוכח מלשון רש"י כו' נראה כונתו מדכתב רש"י לאו גוד או אגוד הוא אי לא א"ל קח את שתיהם או אקח את שתיהם עכ"ל מלשון אי לא משמע דטענת גוד או אגוד תלוי בזה דכשיצטרך לזה טענת קח את שתיהן וכמ"ש הסמ"ע אז מהני טענת גא"ג לענין טענת העילוי וא"כ גם רש"י ס"ל כהרמ"ה בטור וב"י העתיק בלשון רש"י אלא אמר לו קח את שתיהן דמשמע דבזה לא סגי ודלא כהרמ"ה ולעד"נ בכל גווני דא"צ לברירה גדולה כמו שנקט הסמ"ע אלא אפי' אומר טול א' כנגד א' בעילוי או אתה או אני כי מספיק ליה באחד מהן או טול לך שניהם הדין עמו ואע"פ שאינו אומר או אני אקח שתיהן ויש ללמוד זה ממ"ש הטור בשם הר"ר יונה בסט"ו לענין קטן וגדול דיכול לומר גוד או אגוד לענין עילוי רק שצריך שיאמר עוד ואם אין אתה חפץ בקטן אני אקח הכל ה"נ כאן יאמר ואם אין אתה חפץ בא' לבד תקח שתיהן דחד גונא היה דהא בגדול וקטן לא הוה גא"ג כמו בכאן באין תשמישן שווין וכי היכא דמתקן שם מה שקשה כן לנתבע במה שיקח התובע ה"נ מתקן כאן מה שקשה לו במה שהניחו ליקח שתיהן ומ"ש הרמ"ה שאין כאן טענת גא"ג היינו בלא צירוף לזה וא"ל למה כתב הרמ"ה והמחבר אלא אם ירצה כו' ותשאר בשותפות כו' ולק"מ דגוונא דרבותא א' נקט דא"כ ליתן לכשנגדו ב' צדדי הברירה אלא אפי' א' מהן:

[ע"ש בהג"ה מה דביני ביני] זה הוא דעת הרמ"ה דכתב כל מי שיקח המעולה יתן לחבירו דמים וכתב רבינו ע"ז וכ"כ הר"ר יונה אם יש להם עידית וזיבורית יכול לומר טול אתה מן העידית בשומא כדי שווי הזיבורית ומה שישאר מעידית יותר על שווי הזיבורית אני אטלנו אע"פ שאין בו שיעור או אתה תעשה כן עכ"ל משמע מלשון הר"ר יונה דאין די במ"ש כל מי שיקח בעידית יקחנו בתוס' דמים כמ"ש הרמ"ה דס"ל להר"ר יונה שיכול הב' לומר אני חפץ בעידית ואין לי דמים לשלם המותר ואין לסלקני בגא"ג ממה שחפץ אני בו בשביל חסרון דמים שיש לי ע"כ הוכרח לומ' שעכ"פ תוכל ליטול העידית כי אני משלם המותר ולא כתב רבינו וכ"כ הר"ר יונה אלא ששניהם ס"ל דשייך רע וטוב גא"ג דלא כרמב"ן וא"ל למה לא כתב הר"ר יונה כאן דצריך שיאמר אם אינך חפץ בקטן אני אקח הכל כמ"ש הר"ר יונה לעיל הביאו המחבר ס"י דשאני התם שאין בקטן שיעור שדה ואנן בעינן ששני צידי הברירה יהיו נכונים לחבירו משא"כ כאן דיש בקטן שיעור שדה ונראה דכיון דרבים חולקים על הרמב"ן כאן קי"ל כהרמ"ה. ולא כיש מי שחולק שהביא המחבר כאן אך צ"ע לענין שזכרנו שצריך שיקבל תשלומי המותר אף שאין בו כשיעור שיש בזה מחלוקת כמ"ש היאך קי"ל להלכה בזה:

[סעיף י"ד בהג"ה אבל מדברי הרא"ש] כו' יפה תמה עליו הסמ"ע בזה ויש עוד ראיה לזה אלא שאין להאריך ע"כ נלע"ד דיש לפסוק כדיעה הא' שהוא ריב"ש שכתב הך בהדיא:

[ע"ש או כדומה] כו' נראה דרמז בזה לשט"ח וע"ז כ' שעתיד לגבותן לעיל סימן ס"ו ולא כתב רמ"א כלום אדברי המחבר כי סמך על מה שכתב כאן שהוא מקור של הדין גא"ג וא"צ למ"ש הסמ"ע בזה סי' ס"ו:

[סעיף ט"ו ל' יום אין שומעין] כו' בדברי רבינו בשם הרמ"ה האריך בזה וכתב דלנתבע כותבים זמן אלא א"כ היכא דמוכח דמכוין לאשתמוטי דהיינו דלא אמר כך תחלה ורבים מקשים דברי הרמ"ה אהדדי במ"ש תחלה דאם אמר הנתבע גוד אתה כו' אם אמר הנתבע תנו לי זמן כו' אלמא שנותנין לו זמן אע"ג דלא בקש מתחל' שיתנו לו בהמתנה ונראה דדוקא בסיפא דאמר התובע בפי' גא"ג יהבו לי זמן כו' והוא לא השיב כלום מוכח דאישתמוטי בעלמא הוא משא"כ ברישא דאמר מתחלה גא"ג סתם ואמר הנתבע גוד ותן במזומנים כי הוא חפץ יותר בזה ממה שיגוד הוא אפילו בהמתנ' ואמר התובע תמתין לי ל' יום ואז מש"ה לא אמר אני אגוד ותמתין לי המעות כי הוא חפץ יותר לקבל במזומנים כפי מ"ש התובע תחלה אלא שעכשיו בא לשנותו והוא אינו מסכים בשינוי משא"כ בסיפא דא"ל התובע בפי' גא"ג בהמתנה ולא חפץ כלל לקנות במזומנים [בדברי] הרמ"ה שם איתא דלמא אזיל ומזבין בזול פי' שהוא סומך ע"ז ויזלזל למכור נכסיו בזו יותר מדאי ותיבת ליה ט"ס הוא בטור:

הג"ה סעי' א' ראובן ושמעון נ"ב עיין מה שפקפק בדגול מרבבה על דין זה ולע"ד דברי תשובת הרא"ש שבכלל ה' סי' ג' מבוארי' כך שאין שמעון יכול למחות מלעשות מחיצה מפני שיהי' שני עתה כיון שראובן בנה בשלו אבל מטעם אחר יכול למחות כי מתחילה כשלקחו המקום בשותפות וישבו במושב א' בלי מחיצה לא הי' שום חילוק בין ישיבת ראובן ושמעון כי שניהם היו במושב הראש והי' זה שוה כמו זה ומשו"ה לא עלו להדדי בדמים ועתה אם יכול ראובן לעשות מחיצה ויהי' רק הוא בראש א"כ יעלה בדמים וכו' כי מעיקרא לא נשתתפו מדעת שיעשה מחיצה ויהי' לו לבדו מושב הראש נמצא מצד הפסדו של שמעון בכבוד בעלמא אינו יכול למחות אבל מטעם עילויו של ראובן בשיווי ממון יכול למחות וע' בפנים ותראה כן כוונתו עיין תשובתי ח"ס או"ח סי' כ"ו:

שם ש"ך ס"ק ט' ולי נ' נ"ב עיין מ"ש בזה בס' שאילת שלום פ' צו ס"ק פ"ג עיי"ש:

שם הג"ה ססעי' ח' משתמש נ"ב עיין ממ"ש מג"א סי' קל"ב בדיני קדיש מבואר דמ"מ אם נתקלקל הס"ת קצת ע"י זה השותף שצריך עכ"פ לשלם חלקו להאחר:

סעיף ח' בהג"ה לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפים וכו'. נ"ב נסתפקתי אם הוא דוקא בדירה אשר אין עומדין להשכיר לאחרים רק לעצמן. ולכך כיון שאינו עומד להשכיר כמו דקי"ל לעיל באם הניח להם אביהם בית הבד ומרחץ דאף לכתחלה אם אי אפשר להשני להשתמש שם לא איכפת לי' ואומר העשיר להעני קח לך זתים וכו'. ה"נ אף שניהם עשירים אם לא חלקו ושתק האחד והניח להשני להשתמש בו הוי כגילה דעתו שא"צ עכשיו לכך. ולכן יכול השני להשתמש שם לבדו. אבל בדבר אשר עומד להשכיר לאחרים ולהשתכר בו כגון בעשאן לשכר אז דינו כמו דלעיל דיכול העני לכוף את העשיר להשכירו כן ה"נ כיון שהי' עומד לשכר אם השתמש בו השותף עצמו הוי כאילו הותנה בפירוש שהוא יתן השכר כמו אחר ואדעתא דשכר נחית. ואף אם הוא לא נחית לכך אפשר דמעצמו מחיוב לשלם לחברו כיון דאם לא היה משתמש בו הוא הי' משכירו לאחרים והיה מרויח השותף בזה. ולכך א"י להזיקו לדור בחלקו חנם. וצריך לשלם לו וצ"ע. ועוד אני מסופק אף אי נימא דאף בדבר העומד להשכיר אמרי' בחלקי הייתי משתמש או זה דוקא בדבר שיש בו ממש כגון בית וחפץ וכדומה. אבל בדבר שאין בו ממש כגון ששכרו ארענדא לשרוף יי"ש או הפאחט הנהוג בזמנינו זה וכדומה. מענין זכיות המלך וענינו הוי שכל מה שעושה דבר פלוני צריך לשלם כך וכך להשוכר כפי קצבת המלך או כפי אשר נתפשר עם השוכר אם שכרוהו שנים בשותפות והאחד שרף יי"ש הרבה או שחט לו בהמות הרבה והשני לא עשה כן אז בסוף שנה צריך העושה להעלות שכר בעד עסקיו כמו שמשלמין אחרים כיון שבזה לא הוי כאן דבר ממשי לומר בחלקי הייתי משתמש גם עומד להשכיר ואם לא שרף הוא היו אחרים שורפין במקומו יותר או שוחטין יותר ולכך הזיק במעשיו להשני וצריך לשלם חלקו או דגם בזה יכול לומר בחלקי הייתי משתמש והיה לך ג"כ לעשות כן או למחות בתחלה וצ"ע ועי' במג"א סי' קל"א גבי קדיש משמע שם לכאורה דבכה"ג ל"ש לומר בחלקי הייתי משתמש וצ"ע כעת: