שולחן ערוך, חושן משפט קכ״ד: נתבע אם יכול לעשות מורשה ובו סעיף א': – עם 18 מפרשים

נתבע אם יכול לעשות מורשה ובו סעיף א':
הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לב"ד וישיב בעדו לתובע והוא ישב בביתו ונשים יקרות שאין כבודן לבא לב"ד משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד ולערער בהדי ע"ה:

בביתו. ואפי' לתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בסי' י"ז בשם הרמב"ם ועיין בהמחבר שם ס"ו כ"כ הסמ"ע בשם הד"מ וז"ל הש"ך ולפ"ז מה שנוהגין עכשיו דהתובע טוען בצירוף אחר בב"ד נגד הנתבע היה נראה דהיינו כמ"ש הסמ"ע בסי' י"ז וז"ל ומה שבזה"ז נוהגין לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל שבאו לדון לדיינים קבועים ה"ל כקבלו עלייהו לדון כן ואין אחר הקבלה כלום ע"כ וא"כ ה"ה הכא אלא דקשה א"כ אם הנתבע מעכב יהא אסור ועוד גם להנתבע יהא מותר כשאין התובע מעכב והרי לא נהגו עכשיו כן אלא נראה כמ"ש הסמ"ע שם תחלה דיש חילוק בין נותן הבע"ד כח ורשות למתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור וא"כ התובע מסתמא נותן כח ורשות לזה שעמו ולגבי נתבע לא שייך נתינת כח ורשות דא"י לעשות מורשה אפי' אינו עומד הוא בב"ד ולפ"ז מ"ש הפוסקים כאן דכשעומד בב"ד אפי' תובע אסור למנות מורשה היינו כשידוע שאינו נותן לו כח ורשות. ש"ך:

ונשים. ע"ל ס"ס צ"ו בטור אימת מזמנים נשים ובתולות לדין. סמ"ע:

אומנתו. כתב הש"ך דלפי מה שנתבאר בי"ד ר"ס רמ"ג דהיינו אם יש אומנות או מו"מ להתפרנס ולא להעשיר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד קשה על מה שנוהגין עכשיו שמחייבים ת"ח לבא לדין וצ"ל דכמ"ש שם דלענין מס תלוי במנהג ה"ה בזה וע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן תל"ט שפסק דאף בקנין מהנתבע לא מהני להיות מורש' עוד פסק שם דאם הנתבע מינה מורשה ועמד בדין ונתחייב המורשה על שהודה לדברי התובע מצי הנתבע למהדר ביה ואין דבריו נכונים לע"ד בזה אלא העיקר כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב שהודאת מורשת הנתבע הודאה היא לכ"ע ע"ש וראייתו ברורה מהפוסקים ומהירושלמי גבי הגע עצמך שיודה במקצת כו' ע"ש (נשים יקרות שנתחייבו שבועה אין לבזותן להביאן לב"ד אלא נשבעות לפני סופרי הדיינין הרדב"ז ח"א סי' נ"א. מחלוקת זה הוא בדיני ממונות אבל בד"נ נראה שהדבר בהפך שהתובע אינו ממנה מורש' והנתבע ממנה הריב"ש סימן רל"ה ונ"מ לדידן לענין מסור' כנסת הגדולה):

טור בשם מקצת רבוותא מהירושלמי דסנהדרין שלא תהא סנהדרין שומעת טענת שקר מפי המתורגמין ובכהן גדול הוא דהתירו משום יקרא דכ"ג שלא לבזותו וכ"כ הרי"ף בתשובה וכ"כ ר' סעדיא והביאו הרא"ש בפסקיו ריש שבועות העדות וגם הר"ן שם כתב כל זה

וכתב משום דהן יכתבו מיד טענותיהם בפניה ויניחו אותן בפני הב"ד ואם ירצה התובע הולך עמהם והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר

שם בפסקי הרא"ש והר"ן שם בשם הרמב"ן משום דכבוד תורה עדיף מחס"א וע"ל סימן ז' סעיף י'

הודאתו ע"י אנטלר ושליח אם היא הודאה עי' בהריב"ש סימן שנ"ב מחס"ב

הנתבע כו'. כמ"ש במכות ו' ב' הנהו לעיזי כו' ומ' דבבעלי דינין איירי מדאמר דאתו כו' ומדאמר תורגמן בינייהו. ר"ן ר"פ העדות וכ"כ הרמב"ם וש"ע לעיל סי' י"ז ס"ו וז"ש בב"ק ח' ב' ולא מצי א"ל לאו כו' ועבמרדכי פ' המפקיד:

ונשים יקרות כו'. כמ"ש בר"פ העדות וכ"ת אשה לאו כו' וביבמות ק' א' א"ר מרישא כו':

וכיוצא בו כמ"ש בשבועות שם האי עשה והאי עשה עשה כו' וכן בפ' בתרא דכתובות ואמרו בירושלמי רפ"ב דסנה' וימנה אנטלר הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר בשבועה אלמא משום כבודו היה מותר באנטלר וא"ל יעשו כמ"ש כאן דלכ"ג גם זה זילותא. שם:

(נתבע א"י למנות מורשה) גם שבעל ואשה כגוף אחד. מכל מקום צ"ל שמיעת הטענות ממי שיודע גופא דעובדא:

הנתבע אינו יכול. ע' ש"ך שהביא בשם מוהר"ש דאם העמיד נתבע מורשה ונתחייב ע"י הודאת מורשה מצי נתבע למיהדר בי' ובש"ך כתב דהעיקר כדברי הריב"ש סי' שצ"ב דהודאות מורשה מהני וראייתו מירושלמי גבי הגע עצמך שיודה במקצת ע"ש ולי נרא' דהיכ' שהעמיד הנתבע מורשה ושם דבריו בפיו כך וכך תטעון וכך וכך תודה אמרינן שליח של אדם כמותו והוי הודא' גמורה כיון שהוד' ע"י שלוחו שהוא כמותו אבל אם העמיד מורש' לטעון עבורו ולא שם הודאתו בפיו אלא שהוא הוד' מעצמו בזה לא מהני הודאת מורשה ומה דאמרינן גבי כ"ג וימנה אנטלר היינו שיסדר הודאתו וטענתו בפיו וע' ב"י שכ' בשם הרשב"א דעתו שאין הנתבע יכול למנות טוען שיטעון מעצמו וע' בריב"ש סי' שפ"ב אם השליח אומר קדשתי למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי המשלח אסור בקרובותי' מפני דברי השליח שהוא כמותו והיא מותרת בקרובי משלח הובא בב"י אה"ע סי' ל"ה ומשמע דבזה שלוחו כמותו להודא':

הנתבע אינו יכול למנות מורשה כו'. הטעם מבואר בטור וז"ל כדי שלא יהו הדיינים שומעין טענת שקר מפי המתורגמן עכ"ל. ור"ל הנתבע עצמו חזקה הוא דאין מעיז לטעון דבר שקר בפני מי שחייב לו והא ראי' שכופר הכל פטור מן התורה משום חזק' דאין הנתבע מעיז משא"כ כשיטעון ע"י שליח אבל תובע יכול למנות מורשה דלגביה לא אמרו חזק' אינו מעיז לטעון דבר שקר ועוד דהתובע מקנה המעות להמורש' שלו והרי עומד במקומו וכאלו הוא התובע עצמו מה שא"כ בנתבע דאינו מקנ' לאחר דבר להיות עומד במקומו. ועוד דבתובע הוצרכו לתקן מורשה שלא ילך אדם בממון חבירו למדינת הים וכמ"ש בסי' קכ"ג ועיין בד"מ שכתב דאפי' להתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורש' לב"ד במקומו בכוחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בסי' י"ז בשם הרמב"ם ועיין בדברי המחבר שם סעיף ז':

ונשים יקרות כו'. ע"ל ס"ס צ"ו בטור אימת מזמנין נשים ובתולות לדין:

משגרין להן סופרי הדיינין כו'. בפרישה כתבתי דאפשר דמ"ה אמרו דמשלחין אליהן הסופרים משום דהן יכתבו מיד טענותי' בפניה ויניחו אותן בפני ב"ד וגם כתבתי שם ☜ דאם ירצה התובע הולך עמהן והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר:

עושין לת"ח כו' ע"ל סי' ז' ס"ו שכתבתי לחלק שכאן איירי בת"ח שרוצה לקבל דין הדיינים אלא שזילא ביה מלתא לילך ולערער עם ע"ה. והא דתולה בתורתו אומנתו משום דשאר אנשים דבלא"ה עסקיהן עם עכו"ם וע"ה ודאי צריכין ג"כ לילך עמהן לפני דיינים והיותר נרא' דדוקא בהנהו שתורתן אומנותן אמרו דראוי לחוס על כבודן ולעשות להן תיקון שלא לילך בעצמן לערער עם עם הארץ וק"ל:

סופרי הדיינים. עיין בשיטה מקובצת ב"ק דף ע' בד"ה כל אורכתא ועיין בספר בר"י לעיל סימן י"ז אות ג' ואות י"ז מ"ש בזה:

הנתבע כו'. כתב בד"מ וסמ"ע דאפי' לתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בשם הרמב"ם בסימן י"ז וע' בדברי המחבר שם סעיף ו' עכ"ל וכ"כ הב"ח דכשהוא בב"ד לכ"ע בין תובע בין נתבע אסור לטעון ע"י אחר ולפ"ז מה שנוהגין עכשיו דהתובע טוען בצירוף אחר בב"ד נגד הנתבע היה נרא' דהיינו כמ"ש הסמ"ע בסי' י"ז ס"ק י"ד וז"ל ומה שבזמן הזה נוהגים לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל שבאו לדין לפני דיינים קבועים ה"ל בקבלו עלייהו לדון כן ואין אחר הקבל' כלום עכ"ל ואם כן ה"ה הכא אלא דלפ"ז קשה דא"כ אם הנתבע מעכב יהא אסור ועוד גם להנתבע יהא מותר בשאין התובע מעכב והרי נהגו עכשיו שאפי' הנתבע מעכב הב"ד מרשים להתובע לטעון עם מורש' ולהנתבע אין מרשי' כלל אלא נראה משום דס"ל כמ"ש הסמ"ע שם מתחל' דיש חילוק בין נותן הבע"ד כח ורשות להמתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור ע"כ וא"כ מסתמא התובע נותן לזה שעומד עמו כח ורשות ולגבי נתבע לא שייך נתינת כח ורשות דאינו יכול לעשות מורשה אפ ' אינו עומד בפני ב"ד ולפ"ז מ"ש הד"מ והסמ"ע וב"ח כאן דכשעומד בב"ד אפי' לתובע אסור למנות מורש' היינו כשידוע שאין נותן לו כח ורשות:

ונשים יקרות כו'. ע"ל ס"ס צ"ו:

משגרים להם כו'. כתב הסמ"ע משום דהם יכתבו מיד טענותיהם בפניה ויניחו אותן בפני ב"ד ואם ירצה התובע הולך עמהן והיא טוענת בפני התובע ותתבייש מלטעון שקר ע"כ:

שתורתו אומנתו כו' לפי מה שנתבאר בי"ד ריש סי' רמ"ג דתורתו אומנתו היינו אם יש לו אומנות או משא ומתן להתפרנס ולא להעשיר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד קשה על מה שנוהגין עכשיו שמחייבים לבוא ת"ח לדין וצ"ל דכמו שנתבאר שם דלענין מס תלוי במנהג ה"ה בזה וע"ש. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' תל"ט שפסק דאף בקנין מהנתבע לא מהני להיות מורשה עוד פסק שם דאם מינה הנתבע מורשה ועמדו בדין התובע ומורש' הנתבע ונתחייב המורש' על שהודה לדברי התובע מצי הנתבע למיהדר ביה ואין דבריו נכונים לפע"ד בזה אלא העיקר כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב שהודאת מורשת הנתבע הודא' היא לכ"ע ע"ש וראיתו ברור' מהפוסקים ומהירושלמי גבי הגע עצמך שיוד' במקצת כו' ודברי מהרשד"ם שם בזה לא מחוורין. גם מ"ש מהרשד"ם שם ראיה ממאי דהוצרכו הרא"ש וטור לעיל סי' קכ"ב לומר דאם בטל התובע ההרשאה בלי ידיעת המורש' והלך ותבע ונתחייב בדין לא מצי תובע לומר כבר בטלתי שליחותי דכיון דנזקקין ב"ד לדון על ההרשא' וגם כתב ביה זיל ואפיק לנפשך דיניהם דין ע"כ א"כ נרא' דדוקא מורש' מתובע נזקקין ב"ד וגם כתב ביה זיל ואפיק לנפשך אבל נתבע מצי למימר בטלתי כו' עכ"ד ולאו מילתא היא דאפי' יהיה כדבריו מ"מ ביטול לחוד וחזרה לחוד דנהי דיכול לבטל מ"מ כל שלא ביטל אינו יכול לחזור ועוד דלא הוצרכו הרא"ש וטור לזה אלא היכא שבאמת ביטל ההרשא' כגון שיש עדים שבטל ואפ"ה לא מהני כיון שלא ידעו הבית דין מזה והיו נזקקין לו אבל ודאי דלאו כל כמיני' לומר בטלתי ביני לבין עצמי אפי' לא היה כתב בו זיל ואפיק לנפשך וא"כ פשיטא נמי שא"י לחזור מהודאת המורש'. כן נלפע"ד ברור:

הנתבע וכו' עיין סמ"ע דכתב דתובע מותר וכו' ולשיטת הרמב"ם דלא תהא סנהדרין שומעים מפי המתורגמין קאי אף על בע"ד אחד תובע ונתבע במשמע רק האמת כמ"ש אחר כך וכמ"ש הש"ך דבתובע יכול להקנות לו בהרשאה והוי כבעל דבר דהא זוקק עדים לקרבן שבועה על תביעתו אבל בנתבע א"א למצוא הרשאה. אמנם בקבליה עליו דעת הסמ"ע לעיל סימן י"ז והש"ך פה בס"ק א' דמותר ומזה נתפשט המנהג בכל מקומות דמעמידין התובע ונתבע מורשה בלי שטר הרשאה והיינו משום דהוה כקבלו עליו והנה הרב בעל כה"ג הביא בשם משפט ישמואל דאפילו יתפייס התובע אין שומעין דאיסורא מבלי לשמוע מפי מתורגמין ולדון עליהם. ודברי סמ"ע עיקר דאל"כ הך דכ"ג דאמרי' ימנה אנטלר קשיא ליה ומ"ש הר"ן לתרץ משום יקרא דכ"ג ק' וכי בשביל כבודו נעביד איסורא ח"ו אין חולקים כבוד וכו' אבל לפי הנ"ל דבקבלהו עליה מותר א"כ ודאי התובע מרוצה דלא יעמוד הכ"ג בעצמו דכבודו מוטל על כל וקדשתו כתי' ואם כן ודאי מוחל ואנן כייפינן ליה למחול והוי קבליה עליה ושרי. וכתב הרב הש"ך בס"ק ד' דאם הודה המורשה של הנתבע הודאה גמורה היא כמ"ש הריב"ש בסימן שצ"ב ודלא כמהרשד"ם ע"ש ויפה כתב דאין לנו אלא דברי הריב"ש אבל דברי הריב"ש בעצמן צריך בירור דריב"ש כתב דודאי מדלא משני הירושלמי על הך דקושי' דכ"ג ימנה מורשה דאם יודה מה יועיל ומשני משום דכי ישבע המורשה במקום הכ"ג ש"מ דס"ל דהודאת השליח מחייב משלחו רק היינו דוקא בממנה להאנטלר בפנישני עדים ומקבל אותו בפני עדים שיהיה הודאתו כהודאתו אבל באם לא מינהו בפני עדים אין כאן הודאה בפני שנים. וצריך לומר לאו דוקא בפני שנים רק אחד והמורשה דהא הוא נעשה עד וא"כ הרי כאן שנים. ואם הוא קרוב צריך להיות שנים רק מ"מ צריך בירור אם הודה השליח בנו"ן ונודע שלא צוה לו המשלח להודות רק הוא עשה כן מעצמו כי חשב שבזה האמת עם התובע והמשלח מערער ואמר מי צוך להודות למה לא יוכל לטעון לתקוני שלחתיך וכו' ומה לך להודות דברים שלא שמתי בפיך. ואם נאמר דהוא סביר וקיבל כל מה שיודה שיתחייב הוא יהיה טענתו יהיה מה שיהיה כי כך מינהו בעדים וסברת וקבלת דבר הזה צריך קנין להתחייב במה שיאמר חבירו ודבר שאינו חייב בעולם כי לפי דבריו לא לאמת הודה ואפילו בקנין אני מסופק אם לא הוי אסמכתא כי לא עלה בלבו שהמורשה יודה מה שלא שם המרשה בפיו. ואם יש כאן הכחשה שהשליח אמר כך צוית לי להודות והוא מכחישו א"כ שורת הדין דהשליח אינו רק אחד רק הוא קיבל עליה להיותו נאמן עליו והוי כמקבל ע"א להיות נאמן כשנים דנאמן כמש"ל בסימן כ"ב אך לפ"ז צריך להיות המורשה כשר לעדות אבל באם הוא קרוב ופסול כבר נתבאר לעיל סימן כ"ב בהג"ה דבתרתי לריעותא שיהיה נאמן כבי תרי צריך קנין וע"ש בש"ך שאפילו בע"א כשנים דעת הרבה פוסקים דבעי דוקא בפני ב"ד ואם לא צריך קנין ואף כאן צריך קנין ואין כאן קנין דברים כמו שחשב הרב הרשד"ם דהא מכשיר לשליח שהוא ע"א שיהיה נאמן לומר כל מה שהודה היה בציווי שלו כמו שנים ומכ"ג אין ראיה כלל דבאמת פריך וימנה אנטליר ויעשה קנין להאמין בכל דבר. ולכן דינים אלו צריכין בירור. והנה פה בקהלתינו נוהגים להיות. מורשה לתובע ונתבע ולפעמים אין התובע ונתבע עומד לפני ב"ד כלל אבל בהגיע הדבר לידי הכחשה נוהגים מבלי לסמוך אמורשה וצריך בע"ד להיות. עומד בב"ד ויקום בפניו כחשו ומנהג יפה הוא:

הנתבע א"י למנות מורשה כו' הטעם מבואר בטור כדי שלא תהא הדיינים שומעין טענת שקר מפי המתורגמן עכ"ל ור"ל הנתבע עצמו חזקה הוא דאין מעיז לטעון דבר שקר בפני מי שחייב לו והא ראיה שכופר הכל פטור מהתורה משום הך חזקה משא"כ כשיטעון ע"י שליח אבל תובע יוכל למנות מורשה וכו' ועוד דהתובע מקנה מעות למורשה שלו והרי הוא עומד במקומו ותי' האחרון של הסמ"ע הוא הנכון וכן הסכים הש"ך וכן הסכמתי בתומים וזה צ"ל ג"כ ברמב"ם ע"ש:

והוא ישב בביתו כתב הסמ"ע ואפילו לתובע לא התירה אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד בכוחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור ומחבר לעיל סימן י"ז ועיין לעיל סימן הנ"ל ס"ק י"ד כתב הסמ"ע הטעם דדנין עכשיו ע"י מתורגמי דה"ל כקבלוהו ואין אחר הקבלה כלום וכתב הש"ך פה ס"ק א' דמזה נתפשט המנהג בכל המקומות דמעמידין התובע והנתבע מורשים בלי שטר הרשאה דה"ל כקבלוהו והנכון אתם ואף כי הרב כה"ג הביא בשם משפטי שמואל דאפילו יתפייס התובע אין שומעים דאיסורא מבלי לשמוע מפי המתורגמן ולדון עליהם מ"מ העיקר כסמ"ע ועיי' תומים כי הבאתי ראיה ברורה לדברי הסמ"ע מקו' הר"ן וכן הנכון ועיין לעיל סימן י"ז בתומים מ"ש עוד לדחות הכה"ג מ"ש שם ע"ש ועיין לעיל מ"ש בתומים ס"ס ע"ה הרבה דינים במורשה שוב כת' הש"ך סק"ד בשם הריב"ש דאם הודה המורשה של הנתבע הוי הודאה גמורה ודלא כהרשד"ם ויפה כתב אבל מ"מ העליתי שגם בדברי הריב"ש יש לפלפל הרבה ועיין תומים וגם ממ"ש ס"ס ע"ה ראיה גם לכאן ע"ש וראיתי בכמה קהילות נוהגים להיות המורשה לתובע ונתבע ולפעמים אין התובע ונתבע בפני ב"ד אבל בהגיע הדבר לידי הכחשה אין סומכים על המורשה וצריכים הבע"ד לעמוד בעצמם ומנהג יפה הוא:

ונשים יקרות ע' ס"ס צ"ו בטור ומחבר ומ"ש שם:

לת"ח שתורתו אומנתו כתב הסמ"ע דדוקא בהני שתורתן אומנתן אמרו דראוי לחוש על כבודן ולעשות בהן תיקון שלא לילך בעצמן לערער עם ע"ה וע"ל סימן ז' ס"ו מ"ש הסמ"ע וש"ך ומ"ש שם והש"ך תמה לפי דמבואר בי"ד סימן רמ"ג אם עוסק במו"מ רק לכדי חיותו ושוב חוזר ללמודו ה"ל תורתו אומנתו א"כ למה נוהגים עכשיו לחייב לבוא לת"ח לדין ותירץ דה"ל כמו מס דתלוי במנהג ודוחק ועיין בי"ד מ"ש שם: