שולחן ערוך, חושן משפט ס״ט: דין הוציא עליו כתב ידו מקוים או בלתי מקוים ודין טענת פרעתי ומודה מקצת ובו ו ס': – עם 18 מפרשים

דין הוציא עליו כתב ידו מקוים או בלתי מקוים ודין טענת פרעתי ומודה מקצת ובו ו ס':
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין בין שכתב אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה וחתם למטה בין שכתוב בכתב יד אחר והוא חתום למטה וה"ה אם לא חתם למטה אלא כתב אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה אלא שבזה יש חילוק שכשחתם למטה אפי' כל העליון כתב יד אחר גובה אבל כשחתם שמו למעלה צריך שיהא הכל בכתיבת ידו דשמא חתם שמו בראש המגילה ומצאו אחר וכתב תחתיו אבל כשהכל הוא כתב ידו ליכא למיחש לזיופי אפי' לא כתב שמו אלא שכתב אני חייב לפלו' כו"כ כיון שהוא כתב ידו חייב לפיכך הפיתקות שהשותפים מוציאים זה על זה הואיל והוא כתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך גובין בו מבני חורין ואינו נאמן לומר לא היו דברים מעולם: הגה אפי' כתב לו בכתב ידו חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים אפי' הכי לא הוי רק כשאר כתיבת יד (פסקי מהרא"י סי' ר"א):

[אפי'] נתקיים בב"ד שהוא כתב ידו אין לו אלא דין מלוה על פה בעדים ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות אלא ממנו אם הודה שלא פרע אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור ואם מודה לו מקצת נשבע שבועה דאורייתא ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו אם נתקיים בב"ד או שעדים מעידים שהוא כתב ידו הוחזק כפרן ומשלם ואם לאו נשבע היסת ונפטר: הגה וי"א דאינו יכול לומר פרעתי על כ"י (טור בשם הרמ"ה ומגיד פי"א מה' מלוה ונ"י ס"פ המוכר את הבית ומרדכי פ' ג"פ) ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות (ריב"ש סי' תנ"ד) ואם טוען ואומר אמת כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה: הגה ולא מהני טענה זו אלא בטוען ודאי לא חתמתי שמי מעולם אבל אם טוען טענת שמא לא מהני (ב"י בשם התרומות) או שטוען אמנה היתה הודאתי זאת ביני לבינו אבל לא לויתי הלואה זו מעולם נאמן בהיסת במיגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי ואם כתוב בו נאמנות אם נתקיימה חתימתו אינו נאמן לומר פרעתי שאלו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות ואם לא נתקיימה חתימתו וטען פרעתי נאמן בשבועת היסת (ועיין לקמן סי' קכ"ו סי"ג וי"ד אם נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי):

כתב ידו שהחתים עדים אחר חתימתו לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין אינו נאמן לומר פרעתי:

פנקס שחתמו עליו בעלי הדבר והחתימו עד אחד עמהם אינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהפנקס ביד חבירו:

הוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענים להם שהוא פרוע ופטורים אף משבועת היורשים אבל מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם לא פרעו: הגה וכן עיקר ודלא כהי"ח ואומרים דיורשי הלוה צריכין לישבע שאין יודעים שאביהן נשאר חייב לו (טור בשם התרומות) ומ"מ נהגו בדורות אחרונים להחמיר על היורשין לישבע אם יש קצת רגלים לדבר ויש להסתפק אם חייב לו (פסקי מהרא"י סי' רמ"ח) ואם הוא תוך הזמן או שהודה החייב וצוה בחליו שהוא חייב לו כך וכך בכתב ידו או שנידוהו כדי שיתן ומת בנדויו ולא נתן הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם או שנתקיים כת"י אביהם גובה מהם (עיין טור וב"י) ואם אין מודים שהוא כתב יד אביהם וגם לא נתקיים כתב יד אביהם אף ע"פ שהוא תוך הזמן פטורים (טור בשם הרא"ש) אבל מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם חייב חוב זה ולא פרעו: הגה מיהו אם נידוהו ומת בנידויו אין לחלק ובכל ענין חייב לשלם (ב"י וד"ע):

אם ראובן הוציא פסק על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו שבועה על עסק תביעת ממון והם אומרים שמא נשבע לך או פרע לך פטורים אף בלא שבועה אלא מחרימים סתם במעמד היורשי':

חורין. דכל שאין עדים חתומים עליו לית ליה קלא דלא ידעי לקוחות להזהר הלכך אין המלו' טורף ממשעבדי אע"ג דקי"ל שעבודא דאורייתא אפילו במלו' ע"פ עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך עמ"ש בר"ס ל"ט דאפשר דשעבודא לאו דאורייתא ע' שם עכ"ל:

למט'. אבל כשכתוב בראש שטה אני לויתי מפלוני מנה והוא חתום בסוף שטה אינו כלום כן הוא בהגהת אשר"י בשם ריב"ם אבל מדברי התו' ושאר הרב' פוסקים מוכח דלא ס"ל כן. ש"ך:

חתם. או שמא חתם עצמו על שום דבר והניח למט' חלק ובא אחד וחתך מקום החתימ' עם החלק וכתב עליו מה דבעי כ"כ הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל וע"ש:

חייב. ומיהו כשטוען שלא כתבו אלא לטופס בעלמא כתב הריטב"א בשם רבותיו דנאמן אך דשותפים שאני כיון שנהגו בכך ע"ש ומביאו ב"י. ש"ך:

מעולם. פי' אלא להשטות או שלא להשביע כוונתי בכתיבתי זאת דאין אדם נאמן בטענות הללו כ"א בהודא' בע"פ ולא ע"פ כת"י וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"א סי"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב הטעם דכל שאינו נותן אמתלא למה כתב כן חייב לשלם וע"ש):

אפילו. הג"ה זו שייכא לס"ב אחר דין מלו' ע"פ כו' וע' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רצ"ב. ש"ך:

הלקוחות. פי' הסמ"ע אפי' הלו' מוד' שלא פרעו משום דלית ליה קלא וגם חיישינן לקנוניא כמ"ש הט"ו בסי' ע"א והש"ך כתב דטעם זה דקנוניא אינו מדוקדק דאם ניחוש לזה א"כ גם במלו' בשטר ניחוש להכי והרי משמע בכל הפוסקים דבעלמא לא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע כמ"ש בסי' ס"ה ושאר דוכתי וכן בסי' ע"א סי"ז דבשבוע' מיהא גבי ע"ש אלא הכא עיקר טעמא הוא משום דלית ליה קלא עכ"ל:

נתקיים. כתב רב שרירא גאון בתשוב' שאין מקיימין אותו מב' שטרות או מב' כתובות דכיון דקיום שטרות דרבנן היכא דאיתמר איתמר כו' ונרא' שאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיומי עכ"ל הבעה"ת והטור וכתב הב"י דיש לתמוה על דברי ר"ש דאדרבא כיון דמדאורייתא לא בעי קיום יש להקל בו ע"כ ולא קשה מידי דהכי קאמר ר"ש כיון דמדאוריי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' כו' ומטעמא דקיום שטרות דרבנן הקילו לקיים מב' שטרות כו' היכא דאיתמר כגון בשטר איתמר אבל בכת"י דמדאו' בעי קיום שהרי הלו' מחייב את עצמו ולא שייך לומר כמי שנחקר' כו' לא איתמר וכן פי' הב"ח ומדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג נרא' דדין קיום כת"י כקיום שטר לכל דיניו מיהו נרא' דבכל הנך דמקיימינן מכח קולא דקיום שטרות דרבנן כגון שלא בפני בע"ד או בנאמן להעיד בגודלו כו' וכל כה"ג לא מקילינן בכת"י ומ"ש הבעה"ת והטור דאין לחלק היינו לענין ב' שטרות כו' דלא איתמר בהדיא בש"ס דטעמא הוא משום קיום שטרות דרבנן אבל היכא דאיתמר בהדיא טעמא משום כן לא ודלא כתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ו ע"ש ואפי' תימא דפליגי גם בזה מ"מ נרא' עיקר כר"ש גאון דכבר נודע דאין לחלוק על הגאון כ"א בראי' ברור' וכ"ש כאן שדבריו מסתברים עכ"ד הש"ך:

כפרן. כתב הש"ך דמשמע אפי' אינו אומר לא לויתי אלא שאינו כת"י ה"ל כאלו אמר לא לויתי והוחזק כפרן ולפ"ז יש לתמוה על הרמ"א דכאן סתם כדברי הט"ו ובר"ס פ"ב הביא ב' דעות ולא הכריע ואפשר דמפרש מ"ש הט"ו ואם כפר ואמר שאינו כת"י כו' ה"פ דכפר בהלוא' ואמר לא לויתי וזה אינו כת"י ולפ"ז אם לא טען כ"א שאינו כת"י ולא הוחזק כפרן לסברת הי"ח ר"ס פ"ב שם מיהו אם אמר לא לויתי לחוד אע"פ שלא אמר אין זה כת"י פשיטא דכשנתקיים אח"כ הוחזק כפרן וכ"כ הב"י בסי' זה בשם הרשב"ץ וע"ל סי' ע"ט ס"ז עכ"ל * ויש לתמוה על הש"ך היאך נוכל לפרש דמיירי שכפר בהלוא' וגם בכת"י הא סיים בעצמו דבאומר לא לויתי לחוד הוחזק כפרן וצ"ע וכתב עוד בשם תשו' מהרשד"ם סי' ו' דיורש שאמר שאין זה כת"י מורישו פטור דשמא לא הכיר החתימ' וע"ש:

פרעתי. הש"ך האריך בזה והביא הרב' פוסקים וראשונים ואחרונים ממש רובם ככולם דס"ל דנאמן לומר פרעתי בכת"י ומסיק דכן ראוי להורות ואפילו קים לי לא מצי התובע לומר אם תפס בעדים אף דמהני בעלמא בשאר פלוגתא דרבוותא וכל שכן האידנא דנתפשט המנהג דדנין דנאמן לומר פרעתי אפי' תימא דבתחל' לא נהגו כן מכל מקום עכשיו אין אחר המנהג כלום ומש"ה אין לחייבו ג"כ ממה דלא תבע ממנו כת"י דיש לומר שסמך על הדין שנהגו וכל זה בסתם אבל כשהדיין רוא' איז' אומדנא שלא הי' מניח הכת"י בידו אם הי' פורע הכל לפי ראית עיני הדיין כמ"ש הרב (וכתב הט"ז דלפ"ז אין להאמינו בטענת שכחתי כו' במגו דפרעתי דאין זה מגו משום דירא שמא ירא' להדיין שלא להאמינו בטענת פרעתי עכ"ל) ומה שצריך לישבע היסת ולא אמרינן דיחזי חתימתו בב"ד לדמות לה דכיון דמצי לאערומי בודאי יערים וישנ' כתיבתו כ"כ בעה"ת והביאוהו האחרונים וכתב עוד הש"ך דבכת"י בנאמנות אינו נשבע ש"ד במוד' מקצת אף על גב דאינו שעבוד קרקעות מ"מ כיון דא"י לכפור ה"ל הילך וע"ל סי' פ"ח סכ"ט עכ"ל וע"ש (* ועיין בספרי מנורת זכריה בסי' צ"ו שם הארכתי בדינים אלו):

ואפשר. פירש הסמ"ע דהאי ואפשר קאי אמ"ש ומצאה זה דהוא א"י לטעון ברי שזה מצאו דשמא אחר מצאו ונתנו לזה אבל עכ"פ צריך לטעון ברי שלא חתם שמו מעולם על שום חוב דאל"כ ה"ל החתימ' ודאי וההלוא' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכת' הש"ך ז"ל בע"ש סי' מ"ח כתב דמי שהוציא על חבירו חתימ' חלק בלי שום משמעות אינו כלום ויכול החתום לטעון ממני נפל ומצאתו או פרעתי במגו דלא לויתי כו' והאריך בזה ע"ש והסמ"ע שם חלק עליו דהא קי"ל דלנפיל' לא חיישינן ע"ש שהאריך ג"כ והב"ח שם גם בסי' זה כתב כדברי הע"ש וכן נ"ל עיקר דבמה יתבע אותו הלא אין כתוב בו דבר ומשום מגו דכתב עליו מה דבעי אין לחייב החתום דהוי מגו להוציא וגם הגאון אמ"ו ז"ל כתב שם ראי' לדברי הע"ש מש"ס דכתובות דלמא משכח כו' וכתב עליה מה דבעי כו' ואי הי' חייב אף בחתימ' חלק לא הוה צ"ל דיכתוב עליו אלא בלא כתב יתבענו כו' ע"ש מיהו היינו מדינא אבל מצד המנהג כתב הב"ח שכבר נהגו בארצות אלו לגבות בו ע"פ תקון המדינות ע"ש והיכא דאין מנהג ידוע נרא' עיקר כמ"ש ועיין עוד מדיני ממרמ"י בסי' מ"ח עכ"ל:

אמנ'. וה"ה בשאר טענות עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ע"ג ומה שהעתיק הסמ"ע דברי הרשב"א דא"י לטעון לא כתבתיו אלא להתעסק כו' צ"ע דנרא' דהרשב"א לטעמיה אזיל דסבירא ליה דא"י לטעון פרעתי או אמנ' בכתב יד אבל המחבר ולדידן דיכול לטעון פרעתי או אמנה יכול גם כן לומר להתעסק כתבתיו או אינך טענות במגו דפרעתי וא"כ מ"ש הסמ"ע כאן דברי הרשב"א להלכ' צל"ע עכ"ל הש"ך * ומה שלא הגיה הרמ"א כאן כלום דהא ס"ל דא"י לטעון פרעתי ודוחק לומר דמיירי כאן בלא קיום דא"כ הי' נאמן במגו דמזויף ואפשר שסמך עצמו על מ"ש לעיל (ועיין בט"ז במה ששאלו לו באחד שנתן עיסקא לחבירו והתנ' עמו שכל מה שלא יברר ההפסד בעדים ישלם מכיסו ועתה טוען שהי' לו הפסד אם יהא נאמן מכח מגו דלהד"ם ופסק דמהני המגו לפטור מהתנאי וא"צ לברר בעדים רק ישבע ע"ז והביא ראי' ממ"ש הרא"ש פ' הנשבעין בשם ר"י הלוי במאן דתבע לחבריה ואמר שותפי היית כו' והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב על ראייתו ומסיק דצ"ע לדינא ע"ש באורך):

נאמנות. כתב הסמ"ע דנ"ל אף אם לא כתב שיהא נאמן בלא שבוע' מ"מ דינו שנוטל בלא שבוע' כדין נאמנות במלו' על פה בעדים כמש"ל ר"ס ע"א גם אם לא כתב שיהא המלו' נאמן רק שכתב שלא יהא הלו' נאמן לומר פרעתי ואח"כ טוען שפרע אזי המלו' נשבע שלא נפרע ונוטל וכתב הש"ך ע"ז דהיינו אע"ג דאין הלו' אומר אשתבע לי משא"כ בשטר בר"ס פ"ב וכתב עוד הסמ"ע דלדעת הרמ"א דבכל כת"י אף שלא כתוב בו שום נאמנות אפ"ה א"י לטעון פרעתי נרא' דמהני זה שכתוב בו שלא יהא הלו' נאמן דיטלנו המלו' בלא שבוע' וכן הדין לכ"ע כשכתב כן בשטר בעדים כמש"ל סי' ע"א ע"ש וז"ל הש"ך וא"צ קנין על הנאמנות כ"כ בעה"ת והטור ומשמע דאפי' האמינו שלא בשעת הלוא' ודוקא בסתם נאמנות אבל בנאמנות כבי תרי צריך קנין שלא בשעת הלוא' כמ"ש בסי' ע"א ס"ב וכ"כ הב"ח עכ"ל:

הענין. ואע"ג דאינו כתוב בלשון שטר אלא בלשון מודה אני ח"מ כו' דכל שיש עדים על הענין אינו מניח שטר כזה ביד המלו' אחר שפרעו כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דגוב' ממשעבדי כן משמע להדיא בב"י ובהרמב"ם והמחבר לעיל סי' מ' ס"ב וע"ש עכ"ל:

חבירו. שם בתשו' הרא"ש כתב ז"ל דאם איתא דפרעו לא הי' לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כמו שטר מאחר שחתמו שניהן עליו וגם החתימו ע"א עמהם לברר על עסקיהן ועדיף משטר ולא כמ"ש הע"ש הטעם דהעד ה"ל כמו שליש וכאילו השטר יוצא מתח"י השליש ע"כ דטעם זה ליתיה שם (גם הט"ז הסכים לדעת הסמ"ע וכתב שגם הרא"ש לא כ"כ דהחתימו ע"א אלא לרווחא דמלתא) והש"ך כתב דדין זה צ"ע דלפי מש"ל בס"ב דכל שאינו שטר גמור אינו חושש להניחו בידו א"כ ה"ה כאן כו' ע"ש שמסיק דנרא' דהכל תלוי בראות עיני הדיינים ע"פ הדריש' וחקיר' היטב ואם א"א לעמוד על הדבר אין כח להוציא ממון והב"ח כתב טעם אחר להרמב"ם דס"ל ע"א בשטר ה"ל מחויב שבוע' ואיל"מ וסיים אלא שהרא"ש לא כתב טעם זה ע"כ ונ"ל דיפה כוון הרא"ש דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בסי' נ"א ואף הרמב"ם גופיה לא קאמר אלא בע"א בשטר ממש שא"ל כתוב וחתום משא"כ בפנקס שלא א"ל לכתוב ולחתום כדין שטר וכתוב מפיהם כו' עכ"ל:

פרוע. ואפי' כתוב בשטר נאמנות סתם לא מהני לגבי יורשים אם לא שנכתב בפירוש שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ"כ בד"מ ובסי' ע"א כ"כ הט"ו אלא דשם נשבע המלו' אשט"ח ונוטל וכאן בכ"י נפטר היורש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז מפקפק בזה ע"ש):

סתם. אבל חרם לנוכח אין מטילין על היתומים דלא תקנו על היורשים שבוע' אלא כשבאין להוציא בשטר שהניח להן אביהם על אחד ואין בו נאמנות והלה טוען פרעתי ולא כשאחר מוציא עליהן. סמ"ע:

ומודים. כ' הש"ך דדין זה צל"ע אף שהטור ובעה"ת כ"כ כי מה בכך שהם מודים מ"מ אילו הי' אביהן קיים והי' מוד' שהוא כת"י אע"פ שהי' בתוך הזמן הי' נאמן לטעון פרעתי במגו דאינו כת"י א"כ נטעון ליתמי דלמא פרע אבוהון דאע"ג דלא הי' אביהן נאמן אלא משום מגו טענינן ליתמי מיהו בהוד' בחליו או מת בנידוי לק"מ דאביהן גופיה אילו הוה קיים לא הי' נאמן לומר פרעתי שהרי כבר הודה או נתנדה על שלא פרע ולא הי' יכול לטעון אלא פרעתי אחר שהודיתי או נתנדה וזה לא שייך בצווה בחליו או מת בנידוי אבל בכת"י שהוא תוך זמנו ומעולם לא הודה שלא פרע קשיא ונראה דהטור לטעמי' אזיל דס"ל בסי' ק"ח ס"ז דלא טענינן ליתמי נאנסו אע"ג דאביהן הוה מצי למיטען משום דה"ל מלתא דלא שכיחא וא"כ קשה על המחבר דשם הביא ב' דעות וכאן סתם לגמרי ואפשר דס"ל דאפי' מאן דפליג התם מודה דלא טענינן ליתמי דלמא פרע אביהן כיון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אבל באמת זה אינו דמאן דפליג התם פליג הכא כו' וכן נ"ל עיקר עכ"ל * ומ"מ קשה לי לדעת הרמ"א דפסק לעיל דבכת"י א"י לטעון פרעתי א"כ לדידן דקי"ל דאין טוענין ליורש יותר ממה דמצי אבוהון לטעון לפ"ז למה צריך דוקא תוך זמנו או מת בנידוי וצ"ע וע"ל סי' ע"א סי"ז כתבתי ישוב לזה עיין שם:

הזמן. כתב הסמ"ע דהמחבר אחד משלשתן נקט וה"ה לאינך תרתי דג"כ פטורים ע"ש שהאריך בטעמים והש"ך חולק עליו ודחה כל דבריו ע"ש באורך:

פטורים. ואפי' אם ידוע שלא נשבע אביהן אפ"ה פטורים כיון דלא היה אביהן חייב ממון ודאי ואיכא למימר אם היה חי היה נשבע ועיין בס"ס מ' דאם כתב ומסר כת"י בפני עדים זהו שט"ח גמור וגובה ממשעבדי משעת מסירה דקי"ל עידי מסירה כרתי עכ"ל הסמ"ע ועי' בתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"ד ובתשו' מהרי"ט וסי' ע"ב וס' קי"ב:

א) משנה ב"ב דף קע"ה ע"ב

ב) טור כ"כ בעה"ת בשטר י"ג

ג) שם בשם הרמב"ן וכ"כ בעה"ת בשמו והראי' מדתנן גבי ג' גיטין כתב בכ"י ואין עליו עדים כשר (דף פו ע"א ומפ' בירו' ג' גיטין הללו גובין מבני חרי ודומיא דסופר קאמר במתני' דכתב ולא חתם וכ"כ הריטב"א בפ' הנושא בשמו

ד) מהא דלא לחתום אינש שמיה אסוף מגילתא וכו' ב"ב קסז ע"א

ה) שם ומעובד' דההוא כיזבנא לקמי' דאביי שם ואפי' לא טען אנן טענינן ליה כדמוכח בסעי' ב' וכמ"ש שם

ו) אלו המרמו"ת שנהגו בפאלאניא שחותם מצד א' וסך השעבוד מצד הב' יש לו דין כת"י גמור בנאמנות בכל יפויים בעולם וה"ל כאלו כתוב בו כל המוצאו יש לו רשות לתובעו ונקנה במסירה בלא כתיבה שכן נהגו ע"פ תקנת מנהיגי כל המדינות והארצות והאריך הב"ח עוד בזה

ז) שם כדמפ' רב יוחנן לרבה בר נתן שם דף קע"ו ע"א

ח) שם וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם פי"א מה' מלוה וכ"כ בה"ת ושכ"כ רב שרירא ורבינו האי וכ"כ הרשב"ץ בת' וכתב ה"ה שזה סברת הגאונים והרמב"ם ורוב המפרשים

ט) שם כ"כ הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם שם:

י) שם וכסברא ראשונה שם בה"ת בשטר י"ג וכ"נ מדברי הרא"ש בפסקיו בפ"ב דכתובות והא דאמרי' דלא לחתום אינש אסוף מגלתא וכו' ואי נאמן לטעון לעולם לא חתמתי וכו' אמאי לא לחתום תירצו הרא"ש והר"ן והמרדכי שם ובה"ת בשער הנזכר ע"ש

פי' על הודאת הלואה כתב הב"י מס"ה בשם הרשב"א ☜ראובן שטוען על שמעון הנה כתב ידך בכמה מכרת סחורתי ובכמה קניתי והוא יותר ממה שהודית לי ושמעון אמר לא כתבתיו רק להתעסק ונפל ממני או נגנב וכו' והשיב דלנפיל' וגניבה לא חיישי' כדאיתא ס"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ב ע"ב) גם מה שטוען להתעסק כתבתיו אין בו ממש דאין אדם מתעסק וכותב להפסיד עצמו

כ) שם וכ"כ בעה"ת שם וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן צ"ז:

ל) ומפר' שם שאפשר שהאמינו לפי שהי' בטוח בו כיון שאינו יכול לקיימו כי אם על פיו

מ) רבינו ירוחם נתיב ו' ח"ו מחודשים סי' ב'

נ) הרא"ש בתשובה סוף כלל ק"ז מס"ג

ס) טור סי"ג ופשוט בכמה מקומות דטענינן להו ליתמי כל מה דהו' מצי אביהן למיטען

ע) שם ושכן כתב אביו הרא"ש בת' בכלל ס"ו ובכמה תשובות ובשם רבינו מאיר וכ"כ רב פלטוי בת' וכ"כ בת' הגהת מיי' דספר משפטים סי' ז' בשם כמה גדולים

פ) שם בשם בה"ת:

צ) קאי אחלוקה ראשונה ואם הוא תוך הזמן וכדמפר' לקמן דאלו בחייב מודה או שמת בנדויו מה לנו אם לא נתקיים כתב ידו כמ"ש המחבר בב"י ולא כמ"ש הטו' בשם בה"ת

ק) הא דשמעינן מהגהת זו דבחייב מודה וצוה בחליו דבעי' נמי שיתקיים בחותמיו הוא ד"ה מטעמא די"ל שלא להשביע את עצמו אמר כן דהכתיבת יד הוא זיוף וכמ"ש הסמ"ע

ר) שם בשם ת' אביו הרא"ש

ש) וכתב מהרי"ק בשורש ק"מ שנאמן הבן לו' על כתיבת יד אביו שהוא פרוע וא"צ שבועה ☜ואפי' כשהערב מודה שאינו פרוע:

בין כו' בין. כתובות כ"א א':

וה"ה אם. ב"ב קע"ג ב' ההוא שטרא כו':

שכשחתם למטה. שם קסז א' לא ליחתום כו':

אבל כשחתם. שם ההוא כוזבנא כו':

אבל כשהכל. כנ"ל מההוא שטרא כו'

אפי' לא כו'. גטין פ"ו א' ג' גטין כו' ירושלמי ג' גטין הללו גובין מב"ח. ושם אפי' אינו חתום עליו כלל כמ"ש שם א"ר כתב ידו שנינו ופי' בדלא חתם כלל כמ"ש שם אלא אסיפא כו' מי דמי כו' וע"ש רש"י ד"ה ודוקא וד"ה ורב כו' ושם ל"ו א' שיהו מפרשין כו' בראשונה כו':

ואינו נאמן. כמ"ש בס"ב:

אפי' כתב. דטעם דאינו גובה אלא מב"ח משום דל"ל קלא כמ"ש שם קע"ה וקע"ו דעדים מפקי לקלא ואין יכול לחוב ללקוחות וע"ש מ"ב א':

לא מן. כמ"ש בס"ה:

אבל אם. דלא אמרי' בפ' הדיינין אלא מאן דאפיק שטרא ולא כת"י דא"א לומר דבכת"י מיירי דא"כ מאי פריך שם וכי מה בין זה כו' דהא פוגם ע"כ בשטר גמור מדאמרי' פ' הכותב ועוד אין נשבעין כו':

ואם מודה. כמ"ש בסי' פ"ח סך"ט וע"ש:

ואם כפר. ב"מ י"ז א' כי הא דשבתאי כו':

(ליקוט) ואמר שאינו כת"י. עסי' ע"ט ס"א וס"ז וכן אם הוציא כו' להד"ם וזה כו' מ' דוקא שאמר ג"כ להד"ם וכ"ה ל' הרי"ף וש"פ וע"ס פ"ב ס"א בהג"ה. ש"ך (ע"כ):

וי"א. מדאמרי' לא ליחתום כו' וסברא הראשונה תי' דלמא יטעון להד"ם ולפי דעת י"א מתורץ קו' תוס' בשבועות שם ד"ה וכי די"ל דמתני' מיירי בכת"י:
(ליקוט) וי"א דאי"ל כו'. שמקשים על טעם הרמב"ן וש"פ כיון דאינו שטר גמור לגבות ממשעבדי לא חייש ליטלו ממנו והא שטר פקדון אי"ל פרעתי רק במגו בנאנסו כמ"ש בב"ב ע' ואע"ג דאינו גובה ממשועבדים ובב"מ י"ג ורי"א מחלוקת כו' אבל בשאין כו' ועש"ך (ע"כ):
(ליקוט) וי"א דאי"ל כו'. מדקאמר בפ"ב דכתובות ודוקא אחספא כו' וערא"ש שם וכן תי' הרא"ה ועוד תי' דשמא יכתוב כת"י עם נאמנות או בתוך זמנו ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) וי"א כו'. טעם ס' הראשונה כיון שאין בו שעבוד נכסים ל"ל שטרך בידי מאי בעי כיון דאינו גובה ממשעבדי וה"ה כמלוה בעדים שא"צ לפרעו בעדים דלא חשש לפרעו בעדים אבל ממ"ש בב"ב ע' שטרך בידי כו' ואע"ג דבפקדון ליכא שיעבוד נכסים ודוקא משום מיגו מהימן שם ובפ"ק דב"מ מצא שט"ח כו' במאי עסקינן ואי בשאין חייב כו' מב"ח מגבי גבי. תה"א סי' ס"ג (ע"כ):

ואם טוען. והא דלא ליחתום. שמא לא יטעון כן כנ"ל:
(ליקוט) ואם טוען כו'. וא"ל א"כ אמאי אמרו לא ליחתום כו'. י"ל שמא ישכח וז"ש בהג"ה ולא מהני כו' וכמ"ש סה"ת שאין ספק מוציא מידי ודאי (ע"כ):

ולא מהני כו'. עש"ך וכ"כ בסה"ת:

או שטוען. כתובות י"ט א' לעולם דקא' לוה כו' אלמא נאמן אמנה במגו דמזוייף וה"ה במגו דפרעתי:

אינו נאמן. דאפי' במלוה ע"פ אינו נאמן כמ"ש בסי' ע"א ס"א:

ואם לא. מהנ"ל לעולם דקא' לוה כו' אע"ג דבשטר מקויים טענת אמנה כמו פרעתי בנאמנות כמ"ש בסי' פ"ב ס"י:

כת"י שהחתים. גטין שם בכת"י ואין כו'. הא יש עדים כשר ושם רא"א אע"פ כו' מ' דכ"ש אם יש עליו עדים. וע"ש רש"י ע"ב ד"ה ודוקא כו':

פנקס כו'. עט"ז דחתימת ע"א ל"ד:
(ליקוט) פנקס כו'. עש"ך שחוכך בזה (ע"כ):

הוציא. כמו מלוה ע"פ בריש סי' ?ק"ה:

אנו. ב"ב כ"ג א':

ופטורים. כ"פ בב"ב ע"ב דמחצה הנשאר פטורין בלא שבועה דלא אמרו יורשין נשבעין רק לגבות:
(ליקוט) ופטורים כו'. הרא"ש ספ"ד דב"ב סי"ד (ע"כ):

כיש חולקין. רשב"ם שם כמו מנה לי בידך והלה כו' כמש"ל בסי' ע"ה ס"ט וס' הראשונה ס"ל דל"ד לשם דשם ה"ל למידע וראיה דאמרי' בב"מ ד' א' אא"ב מדאורייתא כו' וביורשין במודה מקצת כה"ג פטור כמ"ש בשבועות מ"ב:
(ליקוט) דלא כו'. הוא דעת רשב"ם שם ע"ב ד"ה מאי לאו כו' ע"א א' ד"ה אמר רבא כו' והג"א שם ד"ה ובא"ז כו' (ע"כ):

ואם. ע"ל סי' ק"ח שם:
(ליקוט) ואם כו'. ב"ב ה' ב' (ע"כ):

(ליקוט) או כו' או כו'. שם קע"ד ב' והא דלא אמרו שם תוך הזמן ג"כ משום דר"פ ור"ה לא ס"ל כמש"ש ה' ב' (ע"כ):

הואיל ומודים. ע"ל סי' ע"ח ס"א ובלבד כו' וצ"ע:
(ליקוט) הואיל ומודים כו'. אע"ג דאביהם בכה"ג נאמן לומר כיון שלא נתקיים כמ"ש בס"ב ואפי' תוך זמנו כמ"ש בסי' ע"ח דמגו במקום חזקה אמרי' מ"מ כיון שהוא נגד חזקה לא טענינן ליתמי כמ"ש תוס' בב"ב ע' ובכתובות פ"ה ואף שבסי' ק"ח ס"ד כ' פלוגתא בזה מ"מ סתם בהרבה מקומות כדעת תוס' (ע"כ):

ואם אין. עסמ"א וש"ך וט"ז:
(ליקוט) ואם אין כו'. דטענינן להו מזוייף כמ"ש תוס' בגטין ב' א' ובב"מ י"ג ב' וש"מ מהא דב"ב קע"ה א' ול"ק הא דמקוים כו' (ע"כ):

(ליקוט) אע"פ שהוא תוך הזמן. סה"ת והטור כ' או שיש א' מאלו הדרכים אין גובין אותו דשמא מזוייף הוא ותמה ב"י עליהם באלו הדרכים ל"ל לכת"י להתקיים הלא אף מלוה ע"פ גובה בו כמש"ש וכמ"ש בר"ס ק"ח ולכן השמיטו כאן ובד"מ כ' ול"נ דל"ק דאפשר שלא להשביע הודה כמ"ש בסי' פ"א סי"ד משא"כ בכתב מקויים כו' ומ"מ אם מת בנידויו בהא ודאי אין לחלק אם מקויים או לא וז"ש בהג"ה מיהו כו' וחולק על הש"ע וכדרכו. אבל א"צ לכ"ז דמיירי שהודה שחייב לו ממון בכת"י ועכשיו טוענין להם שמא הכת"י אינו על סך זה וזה הכת"י הוא מזוייף וכן בנדוהו בכה"ג. ש"ך וט"ז (ע"כ):

אם ראובן הוציא. עסמ"ע וש"ך:
(ליקוט) אם ראובן כו'. אף בידוע שלא נשבע ועסי' פ"ז סל"ב (ע"כ):

(ש"ך סקי"ב) דהב"י כתב שיש לתמוה. נ"ב יעוין בסמ"ג סוף שורש ב' אות ו' שמוכיח מל' הרמב"ם ר"פ ו' מה' עדות שכ' בזה"ל כבר בארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כו' שכוונתו שמה שמקיימין העדים שבשטר ומאמינים בו בזולת שיבאו העדים לפנינו בפיהם הוא מדרבנן יעו"ש. ואפשר שדעת הסמ"ג שגם כת"י הלוה ג"כ אינו מועיל מדאורייתא דהודאות בע"ד ילפי' מאשר יאמר כי הוא זה או שסובר דמה שמקיימין מב' שטרות אינו מועיל רק מדרבנן וזה כוונתו ממ"ש דקיום שטרות דרבנן וכעין כוונת הרמב"ם הנ"ל ויעוין באס"ז לב"מ דף יג ד"ה שטר שאין בו אחריות נכסים שמביא בשם הקדמונים שמחליטים בפשטות דכ"י הלוה לא שייך מפי כתבם דלא ממעטינן מפי כתב רק בעדים אבל מהבע"ד לעצמו מועיל אף בכתב:

(ש"ך ס"ק י"ד) ומה שהקשה הרשב"א. נ"ב נלע"ד פשוט שהרשב"א סובר דבפקדון כ"ז שהוא בעין אינו שעבוד על נכסי הנפקד וכן נשמע מדבריו בתשובה סי' רי"א מ"ש ואם הודאה במטלטלין של פקדון ולכאור' יש להוסיף עוד דבשטר פקדון ליכא כלל שעבוד נכסים אף מעת שנאבד הפקדון בפשיעות השומר דאין עידי פקדון מפקו קלא על מסירות הפקדון גם י"ל שלא ניחא להמפקיד לפרסם מפקדנותו ביד אחר:

(ש"ך הנ"ל) להכי אינו גובה ממשעבדי כיון דיכול לטעון כו'. נ"ב צ"ע דאם כן אינו מובן דברי הגמ' במסכת שבועות דף מ"ה ע"ב שבועות שומרים דחייב רחמנא המ"ל כו' דאפקיד ליה בשטרא מכלל כו' המפקיד כו' בשטר צריך להחזיר בעדים. ומפרשים שם בתוספת אם רוצה לפטור בלא שבועה וקשה כיון דעכ"פ פטור בשבועה אם כן תו ליכא שעבוד קרקעות ולא שייך הסברא דשטרך בידך מאי בעי אם כן מהראוי שיהיה נאמן מדאוריית' טענת החזרתי בלא שבוע' כלל וא"כ איכא בטענות נאנסו מגו דהחזרתי ונשאר הקושיא ש"ש דחייב רחמנא המ"ל. וביות' צ"ע דנראה פשוט שכוונת הרשב"א דאף לא מטעם טענות החזרתי ליכ' שעבודא בשטר פקדון כיון דכ"ז שהפקדון קיים ליכא חיוב ממון על הנפקד ואף כשהפקדון נאבד אין החיוב אלא משעת אביד' ולא משעת קבלת הפקדון לרשותו. וכן מצאתי משמעות מל' המהרי"ט בתשובותיו סי' כ"א בחלק יו"ד. שוב מצאתי בתשובה המיוחדת סימן ע"ו שבתחל' כתב הראי' שמובא בש"ך ואח"ז כתב עוד דאף לדידן דק"ל דמצי למימר החזרתי אינו אלא דוקא משום דאי בעי אמר נאנסו ובשבוע' חמורה ואם איתא דכל שטר שאינו גוב' ממשעבדי מאיזה צד שיהי' יכול לטעון פרעתי ולא מצי אידך למימר לי' שטרך בידי מאי בעי ה"נ כי אמר החזרתי יהי' נאמן כו' ע"כ יעו"ש הרי להדיא שהרשב"א נחית לדברי הראשונים. ויעוין באס"ז לב"ב דף ע' ע"א ד"ה ולימא ליה שמביא בשם הר"ן שס"ד דרב עמרם דמה שהשיב לו רב חסדא נאמן דהיינו אפילו בלא שבועה משום דלא אמרי' שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שאין אדם יכול להשמיט ממנו בטענת נאנסו ושאינו גובה מלקוחות אין אדם מקפיד עליו. ורב עמרם מקשה עליה אמאי ולימא לי' שטרך בידי מאי בעי שאעפ"כ אין אדם עשוי להניח שטרו ביד אחרים ולפיכך פי' לו רב חסדא דמשום מגו הוא דקאמר ומאי' מהימן מהימן בשבועה ע"כ הרי להדיא דמוכח מדצריך שבועה דאף בשטר שאינן יכולים לגבות מלקוחות שאין אדם עשוי להניח שטר ביד אחרים ואינו נאמן לו' פרעתי רק בפקדון דאית ליה מגו דנאנסו וכיון דמשום מגו אתיא ליה צריך הוא לישבע וכמו באם היה טוען נאנסו:

(ש"ך הנ"ל) במגו דנאנסו. נ"ב בת' הריב"ש סי' תע"ח מביא ראיה לחלק בין כ"י לשטר גמור בעדים אף דאי אפשר לגבות בו ממשעבדי מ"מ כיון דשם שטרו עליו מצי א"ל שטרד בידי מאי בעי ויעוין במל"מ פי"א מהלכות מלוה שכתב דלפ"ד הריב"ש בטלה ראיות הרשב"א משטר כיס והריב"ש בעצמו סי' תנ"ד מביא ראי' ההיא בשם רשב"א וסייעתו:

(נה"מ ס"ק ו') ולשון שהרי שכ'. נ"ב יעוין תוס' כתובות דף כ"א ע"א ד"ה הוציא שכתבו ולא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה מנכסים משועבדים ע"כ. ודע שקושית התומים מב"מ אינו מובן דמשם ליכא ראיה דבשטר בעדים שאין בו אחריות נכסים לא מצי לטעון פרעתי דאף שנאמן לו' פרעתי מ"מ כיון שאין חייב מודה וטוען מזויף ומשום שנפל איתרע לא סמכינן על הקיום אין להחזיר דלמא יתבע ממנו כשתשכח הנפילה והנתבע יטעון להד"מ ומזויף ולא יהיה נאמן ואף דבידו לפטור א"ע בטענת פרעון מ"מ אם יטעון כפי האמת יפסיד והוא הטעם דלא לחתום אינש אמגלתא דדלמא יכתוב עליו שטר כ"י וכשיטען להד"מ יחויב לשלם ומ"ע התוספת שם בב"מ ד"ה הא. ומיהו מלוה עצמו אינו מוכרח ויעוין שם בפנ"י. עכ"פ אין להקשות משם על האלפסי:

(נה"מ ס"ק ז') ומאוד תמיה לי. נ"ב הרשב"א בעצמו כתב דלנפילה לא חיישינן כדאיתא ס"פ ג"פ עכ"ל. הרי שלא נחית להטעם של המחבר דאמרינן מסתמא מיד נמסר:

(נה"מ הנ"ל) דאמרינן חזקה תיכף כשנכתב נמסר. נ"ב זה ל' התו' אבל בכל גיטין אמרינן ביום שנכתב ונחתם נמסר עכ"ל אם כן שפיר יש לחוש לנפילה ויכול לו' שהיה על דעתו למסרו ביום הכתיבה אבל נאבד ממנו באותו יום אחר הכתיבה וע"כ לא בא למסירה. גם בת' מהר"מ מלובלין ליתא בדברי המחבר ולאביי שסובר חוששין לנפילה שאינו דחד אי חושש כן אף היכא דליכא שום ריעותא יש עיון ניחוש כן בכל השטרות הבאים ולמה לא יהיה ביד הלוה לטעון כנ"ל. ויש לישב על פי דברי התוספת ביבמות דף קט"ז ע"א ד"ה אותיות נקנית מל' הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין דין ג' שעל דינו שם שאין הבעל נאמן לו' ממנו נפל כתב בזה"ל שהרי הודה שכתבו לה והרי היא יוצא מתחת ידה כו' עכ"ל נרא' שיש לחלק בענין חשש נפילה בין היכא שכתיבת השטר היה למסור לזה ובין היכא שנכתב לויתי ממך שיכול לו' שלא היה דעתו עליו ולא עמד להמסר לו. וי"ל שגם הש"ך נחית לזה רק שסברתו כאן במעשה דרשב"א שלא היה רק כתיבת חשבון דאפשר שלא נכתב כלל אדעתא שימסר להשני לכך היכא שיש לו מגו נאמן לומר ממני נפל:

(ש"ך סקכ"ב) צל"ע בדין זה. נ"ב יש ליישב ע"פ דברי התוספת בב"ב דף ע' ע"א ד"ה או דלמא:

(ט"ז סק"ב) נשאלתי כו' והותנה עמו בינו לבינו. נ"ב יעוין סי' ע' בסמ"ע ס"ק י"א ובש"ך סק"ח וסקי"א:

(סמ"ע סקכ"א) דלא עדיף חיוב שבועה זו. נ"ב יעוין במאור מס' ב"ב בפ' המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים שמדחה דעת הי"א שסברו דלכך לא טענינן עבור היתומים נאנסו דלו יהי' דנאנסו הוי בכלל איל"מ כיון שלא נשבע ומת וכיון דמוכח ממש מכל הפוסקים שלא הסכימו לדעת הנ"ל אם כן אף כשנתחייב אביהם שבועה דאוריי' היורשים פטורים ואם כן לא דקדק יפה הסמ"ע במה שמדמה לכ"י דשם אינו רק חיוב היסת:

מנכסים ב"ח. כתב בתשובת מוהר"מ לובלין סימן ל"ה ז"ל אותו כת"י שטר גמור הוא לכל הדברים ויש לו דין קדימה אפילו בקרקעות וא"צ ראיה ועדות כ"כ שנמסר בזמנו רק זמנו של שטר מוכיח עליו וחזק' שנמסר בזמנו רק גילוי מלתא בעלמא שאין הדבר מרומה ח"ו עיין שם שהאריך אבל מתשובת הרשב"א שהובא בבית יוסף סימן מ"ז משמע דגבי כת"י אין הזמן ראי' משום דחיישינן לקנוניא. גם בתשובת מוהר"מ אלשיך סימן ס"ב כתב בפשיטות דלא שייך קדימה בכת"י דחיישינן לקנוניא: אמנם נראה דאם תפס לא מפקינן ומצי אמר הכתב בזמנו נכתב וראי' מדברי התוספות רפ"ק דגיטין גבי שלשה גיטין פסולין וא' מהם כתוב בכת"י ואין עליו עדים דפסול משום דהוי כגט שאין בו זמן וז"ל תוספות שם וא"ת בשלמא למאן דאמר משום בת אתותו הכא בכת"י נמי איכא למיחש שמא יחפה אלא למאן דאמר משום פירי קשה לר"י מה חשש יש בכח"י ואם יש לחוש שיקדים זמן לטובת האשה אע"פ שבא לגרשה ולעשות עמה קנוניא שתגבה מן הלקוחות שמכר להם פירות מאותו זמן הכתוב בגט כו' אם כן לא נסמוך לטרוף מן הלקוחות מזמן הכתוב בו וי"ל דודאי אינו נאמן ולכך פסלוהו וכו' ועוד י"ל דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו עד כאן לשונו ומשמע דתפיסה מהני בכת"י אף על גב דבהודאה ע"פ לא מהני כלל לחוב לאחרים אבל בכת"י מהני תפיסה אפילו בעדים שנכתב בזמנו ☜ועיין בתשובת מוהר"ם אלשוך סימן ס"ב בראובן שמכר ביתו לשמעון ודר בו שמעון שנה או יותר ואח"כ יצא שמעון מן הבית וחזר ראובן לביתו. והוצרך שמעון ללות מעות מלוי ומשכן לו שטר המכר וכו' ויהי היום ותבע לוי לראובן שכר הבית או תן לי הבית כי שטר מכר שמכרת לשמעון ממושכן הוא בידי על חוב שיש לי עליו והשיב ואמר הנה בידי כת"י של שמעון איך חזר ומכר לי הבית וכו' ולוי טען הנה שטר המכר שמכרת לו בידי ואין כח בכת"י הזה לשבר כח השטר ההוא ואפילו שמעון מודה לך שכתב ומסר לך קודם החוב שמא קנוניא אתה עוש' להפסיד ממני וכתב שם דלא זכה ראובן בבית אף שכת"י של שמעון מוקדמת לחוב לוי דחיישינן לקנוניא והביא ראי' מתשובת הרשב"א שהובא בבית יוסף סימן מ"ז ע"ש. ולפי מ"ש דמהני בי' תפיס' אם כן אין מוציאין מיד ראובן דהוא ודאי לוקח ושעבודו דלוי הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכההיא דתנן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) בנפל הבית עליו ועל אביו דאמרי ב"ה דהנכסים בחזקתן ואין ספק שעבוד מוציא מידי ודאי יורש וה"נ אין ספק מוציא מידי ודאי והנכסים בחזקת ראובן דהוי לוקח ועמ"ש בסימן מ"ח. שוב ראיתי בחידושי מוהר"ם לובלין שם בהא דכתבו תוספות שמא תתפוס הפירות ז"ל ורוב התלמידים מפרשים כו' דאחר התפיסה אין כח בידינו להוציא מידה כי היא תאמר שכבר נתגרשה לזמן הכתוב בו והמוציא מחבירו עליו הראיה ופי' זה נראה בעיני דחוק כו' ויש לפרש כוונתם בע"א דחיישינן שקודם שיתן לה הבעל הגט לשום גירושין אלא מיד אחר שכתבו תקח היא הגט ותטרוף בו הפירות מהלקוחות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו אף על פי שלא תטרוף בפירות אלא מהיום ולא מזמן הקדום היא תטרוף שלא כדין אבל גט החתום בעדים מיד אחר החתימה אין לבעל פירות למאן דאמר משום פירא כדלקמן בפ"ב ולכך ליכא למיחש וכשתטרוף כדין תטרוף עכ"ל: אמנם לתלמיד כמוני נראה כדעת רוב התלמידים דמ"ש אבל גט החתום בעדים מיד אחר החתימה אין לבעל פירות ליתי' דע"כ לא אמרינן אין לבעל פירות משעת חתימה אלא אם נתגרשה לבסוף אבל אם לא נתגרשה אין לה פירות וכמו שכתב הרמב"ן בפ"ב דגיטין בחידושיו עיין שם ובר"ן שם וז"ב ועוד דכיון דכתב בכח"י הוי כמו חתם ידו וכמבואר בסימן זה ובגט כיון שכתוב שם הבעל ודאי הוי כמו חתימת ידו ואם כן הוי לי' שעת חתימה ולא אמרינן יש לבעל פירו' אחר כתיבה אלא בכתוב כת"י אחר גם לפי האמת כת"י פסול אבל אי נימא כתוב בכת"י כשר אם כן ה"ל חתימה ולכן נראה לענ"ד העיקר כדע' רוב התלמידי':

אם נתקיים. כתב הטור בשם רב שרירא גאון שאין מקיימין אותו משתי שטרות או משתי כתובות דכיון דקיום שטרות דרבנן היכא דאתמ' אתמר היכא דלא אתמ' לא אתמר ונרא' שאין לחלק בין קיום דהכ' לשאר קיומי' ועיין ש"ך וכבר מבואר אצלינו ביאור היטב בזה בסימן מ"ו סק"ח:

וי"א דא"י לטעון פרעתי. והרשב"א הוכיח דא"י לטעון פרעתי מהא דאמרינן בשטר פקדון דאינו נאמן לטעון החזרתי אלא במגו דנאנסו אף על גב דאינו גובה ממשעבדי ובש"ך דחה ראי' זו דהתם גופי' להכי אינו גובה ממשעבדי אלא משום שיכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו ואי לאו מגו הי' נמי גובה ממשעבדי. אבל נראה ראיית הרשב"א מהא דאמרינן שם פרק המוכר דף עיין וכי טעין נאנסו מי לא בעי אשתבע ומסיק מאי נאמן בשבועה ואי נימא דהיכי דאינו גובה ממשעבדי יכול לטעון פרעתי אם כן כיון דודאי נאמן החזרתי במגו דנאנסו על כל פנים בשבועה אם כן תו אינו גובה ממשעבדי דהא טענינן להו החזרתי וכיון דאינו גובה ממשעבדי הדר הוי לי' התזרתי טענה מחמת עצמה כיון דלא חשש להניח בידו וליהמני' בלא שבועה אע"כ אפילו אינו גובה ממשעבדי החזרתי לא הוי טענה מחמת עצמה. ועוד דהא לפי דעת הש"ך בסימן ק"ח טענינן ליתמי נאנסו אף על גב דלא שכיח אם כן אפילו בלא מגו אינו גובה ממשעבדי דהא טענינן להו נאנסו. ועוד שם בש"ך מחלק בין שטר לכת"י דגבי שטר אפילו אינו גובה ממשעבדי אינו מניח ביד חבירו כמו בשטר שאין בו אחריות ובזה דבריו נכונים זכ"כ בריב"ש סימן תע"ח עיין לעיל בסימן ס"ח סק"ב ועיין פוסקי' שהביאו בשם הראב"ד דבכת"י אינו יכול לטעון פרעתי ובשט' העשוי בעש"נ דעת הראב"ד דיכול לטעון פרעתי ולא גרע שטר מכת"י שאינו גוב' ממשעבדי ואולי תרי ראב"ד נינהו:

אמנה היתה. עמ"ש בסימן מ"ו סק"א:

כתוב בו נאמנות. עיין בטור שכתב בשם בעל התרומות דא"צ קנין ומשמע אפילו שלא בשע' הלואה. ובסימן ע"א דעת הטור דהא מהני נאמנות בלא קנין היינו דוקא בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה ולא קנו מיני' לא משתעבד ובש"ך מיישב ע"פ דברי הב"ת לחלק בין נאמנות סתם לנאמנות כבי תרי ומסתימת דברי הטור [משמע] דאין לחלק בכך ולעולם בעי קנין שלא בשעת הלואה וכמ"ש בסימן ע"א. אבל העיקר הוא לפי שמשתעבד ע"י שטר כמו בקנין והא דבעי קנין היינו באומר בע"פ:

הואיל ומודים. ועיין סמ"ע שכתב דאף שציוה ואמר שחייב לו בכת"י אימא שלא להשביע אמר כן עיין שם ובש"ך השיג דאם כן אפילו היורשין מודי שהוא כת"י אביהם נמי נימא שמא פרע אביהם ומה שהודה הי' שלא להשביע. ואין זה קושיא דהיכא שהחוב כתוב ודאי לא אמר שלא להשביע וכמבואר בתוספות פ' ג"פ דף קע"ת ד"ה הא דלא מקוים עיין שם ז"ל אלא נראה לרבי דהיכא דנקט ההיא מלוה שטרא ומקיי' לי' אין הלו' רגיל לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמ"ש בשטר היכ' דפרעו שלא יהא סבורי' העול' שלא פרעו עד כאן לשונו ועיין ש"ך סימן רנ"ה דמוקי לה התם בשטר פקדון ועיין שם ובשטר פקדון נאמן לומר החזרתי ואפילו הכי כל דמקויים אין הנפקד רגיל לומר שלא להשביע כיון דאיכא שטרא ואם כן הוא הדין בכת"י אבל אי קשיא הא קשיא דהא מבואר בסימן מ' בטור וש"ע שהאומר בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאומר הוו עלי עדים וחייב לשלם והוא מש"ם פ' הנושא אלימא מלתא דשטרא כמאן דאמר אתם עדי ואם כן מה לי אומר חייב אני מנה. בשטר או חייב אני מנה בכת"י כיון דאלימא מלתא דשטרא. מיהו הטור ס"ל בסימן פ"א דאפילו אומר אתם עדי אם שלא בפניו הודה לאו כלום הוא כיון שהודה שלא בפני המלוה ואם כן כאן נמי מיירי שהודה שלא בפני המלוה ולא אלימא מלתא דשטרא יותר מאתם עדי והב"ת כתב בסימן פ"א דבעל התרומות גם כן סובר דלא מהני שלא בפניו אתם עדי ודינ' דהכי הוא מבעל התרומות והטור וניחא לשטתם ואם כן לדידן דקיימא לן דאתם עדי מהני אפילו שלא בפניו אם כן הוא הדין חייב אני לך מנה בכת"י דאלימא מלתא דשטרא ולא מצי טעון לא השטאה ולא השבעה ☜ועיין ש"ך סימן פ"א סעיף י"ט שכתב באומר חייב אני לך מנה בשטר דהוי כאתם עדי וכתב שם ז"ל ונראה דאפילו הרמב"ן והרשב"א החולקין גבי חיוב שמחייב עצמו מודים כאן. לענין הודאה ועמ"ש בסימן פ"א סעיף קטן כ"ב ובסימן רנ"ה סעיף ב':

אפילו בלא שבועה. ואפילו ידוע שלא נשבע אביהן סמ"ע. ונסתפקתי אם הי' פסק לישבע שבועת התורה ולא נשבע ומת אם היורשין מתויבים לשלם דכאן מיירי בשבועת היסת אבל שבועת התורה צריך לישבע או לשלם וכיון שמת ולא נשבע רמי חיובו עלי' לשלם ומהא דאמרינן שבועת ה' תהי' בין שניהן ולא בין היורשין לאו ראיה דהתם הי' החיוב על היורשין דאמרי תמשין ידענא ותמשין לא ידענא ועל אביהם לא היה חיוב שבוע' אבל כאן שהי' כבר פסק על אביהם לישבע כבר נתחייב בתשלומין אם לא ישבע ומחויבין היורשין לשלם מנכסי אביהן ונראה דדבר זה תליא במחלוקת הקודם שבין הראשונים בענין מתוך שאיל"מ היכא דלא הוי ליה למידע ועייין בעל המאור פרק המוכר גבי שטר כיס היוצא על היתומים וז"ל וראיתי בפירוק קושיא זו סברות רבות יש מי שסובר לומר היינו טעמא דלא טענינן ליתמי נאנסו דאם כן ה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם כו' והר"ר אברהם דחה זו הסברא ואמר דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בענין היו שניהם חשודין דאיכא גבי לוה ריעותא דחשדא אי נמי גבי תמשין ידענא דריע נמי טענתיה מ"ש דידע בהני ובהני לא ידע אבל הכא דגבי אביהם לא הוי ריעותא דאלו הוי קיים הוי נשבע ופטור נפשי' לא אמרינן הכי והביא ראי' לדבריו מדברי ר' חננאל ז"ל ולא הי' צריך לטעם שאמר ולא לראי' שהביא כי הטעם והראי' מן הכתוב ומן ההלכה דתני אמי שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשין אלמא שאין על היתומים לעולם שבועת התורה בטענת א"י ולא אמרי' בי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם עד כאן לשונו והנה מדברי הר"ר אברהם למדנו בטעמא דפוסקים דהיכא דלא ה"ל למידע לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם והוא משום דלא אמרינן מתוך אלא היכא דריע טענתי' או משום חשדא או משום דלא ידע במקום דה"ל למידע והיינו נמי טעמא דיורשין פטירי משום דלא ה"ל למידע וכמו שכתב הרא"ש פ' הכונם ולא ריע טענתי' ואם כן לפ"ז נראה דה"ה אם נתחייב אביה' שבועת התורה ומת לא אמרינן לשלם כיון דלא ריע טענתי' וה"ה אם נתחייב שבועת התורה ואח"כ נעשה חשוד כיון דבשעת טענה לא ריע לא אמרינן מתוך: אבל לפי שטת הרמב"ם ודעימי' אפילו היכא דלא ריע טענתי' כיון דלא ה"ל למידע נמי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וטעמא דיורשין פטירי משום דאינהו לאו בעל דין וטענינן להו טענתא דאביהן וכמ"ש בש"ך סימן ע"ב אבל אם נתחייב שבועה ואח"כ נעשה חשוד אמרינן מתוך וישבע שכנגדו כיון דלא בעי ריע טענתי' וה"ה נתחייב שבועה ומת אפשר דהוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם שוב ראיתי במוהרי"ק שורש ק"כ שכתב ז"ל ולא מבעיא היכא שהי' האב רוצה לישבע אלא אף על גב שלא הי' האב רוצה לישבע אפילו הכי פטירי היתומי' מלשלם כדמוכח בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד) אמתני' דשלם ולא רצה לישבע דבעי תלמוד' התם אמר הריני משלם ומת ואמרו בנים אין אנו משלמין מהו מהדר קא הדרי או דלמא כו' משמע בהדיא דמצי בנים למימר אין אנו משלמין ואף על גב דאמר אביהם הריני משלם כ"ש היכא שלא נתרצה האב לשלם ואפילו בשבועת השומרין דהוי דאורייתא ואין צ"ל באינך שבועת דרבנן כגון שבועת השותפיסן והאפוטרופסין וזה פשוט כביעתא בכותחא עד כאן לשונו. ואולי סבור' לי' למוהרי"ק כשטת תוספות והרא"ש דהיכא דלא ה"ל למידע לא אמרינן מתוך אבל לפי שטת הרמב"ם ודעימי' נראה דכיון דמת ואינו יכול לישבע משלם וכמ"ש וראיית מוהרי"ק לענ"ד אינו מוכרח דהא התם בעי נמי בדידי' אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מהדר קא הדר וכתבו תוספות והרא"ש שם דודאי אינו יכול לחזור בתר דאמר הריני משלם אלא דאם חזר ואמר איני משלם לא מקני לי' כפילא משום דאטרחי' בי דינא ועיין שם ואם כן הוא הדין גבי יורשין ודאי מחייבי לשלם כיון דכבר אמר אביהם הריני משלם אלא דאיבעי אי נימא מהדר קא הדרי לא מקני כפילא משום טירחא דבי דינא. ועוד דמוכח ע"כ דיורשין לא מצי הדרי דאם נימא דמצי הדרי ופטירי מלשלם אם כן ודאי לא מקני לי' כפילא כיון שאין עליהם חיוב שבוע' וכמ"ש בסימן רצ"ה דהיכא דאי' עדים שנאנסו דא"צ שבוע' לא מקני כפילא ע"ש. אלא פשוט הדבר דיורשין לא מצי הדרי אלא דאיבעי משום טירחא דבי דינא ולכן יראה בנתחייב שבועה ומת הוי ספיקא דדינא וכמ"ש דתליא במחלוקת הקדו' בענין מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא הוי לי' למידע ויש לחלק וצריך עיון ☜וה"ה נתחייב שבוע' ואח"כ נעשה חשוד וכמ"ש מיהו הי' חשוד בשעת שבועה ואח"כ עשה תשובה לא מבעיא לדעת הר"ר אברהם משום דריע טענתי' דחשוד אם כן ה"נ בשעת הדין כבר ריע טענתי' ואמרינן מתוך אלא אפילו לדעת הרמב"ם ודעימי' דאין חילוק בין ריע טענתי' או לא מכל מקום כיון דהי' כבר חשוד בשעת טענה וה"ל בדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכשנגדו נשבע ונוטל לא הדר דינא אפילו עשה תשובה אח"כ ועמ"ש בסימן ל"ד סק"א:

גובה מנכסים בני חורין. דכל שאין עדים חתומים עליו לית ליה קלא ולא ידעי לקוחות לאזדהורי הילכך אין המלוה טורף ממשעבדי אע"ג דקי"ל שעבודא הוי דאורייתא אפי' במלוה ע"פ וק"ל:

דשמא חתם שמו בראש המגיל'. משמע דאף דלא טען הוא כן אנן טענינן ליה הכי והטעם משום דפעמים מזקיקין אותו לכך כגון שחתם הוא ואחר על שטר ואין אותו אחר לפנינו שיעיד על חתימתו וגם אין כאן מי שמכיר חתימתו אלא זה העד ועוד אחר אזי מזקיקין לזה שיכתוב חתימתו אריש המגילה לפני עדים ומשליכו בב"ד וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן מ"ו סעיף י"ג ע"ש ובע"ש כתב ז"ל דשמא חתם הוא שמו בכדי בריש המגילה כו' ול"נ כמ"ש וק"ל:

ואינו נאמן לומר להד"ם. פי' כשהכתב ניכר שהוא כתב ידו אינו נאמן לומר לא לויתי מעולם אלא להשטות או שלא להשביע כוונתי בכתיבתי זאת דאין אדם נאמן בטענות הללו כ"א בהודעת ע"פ ולא ע"פ כתיבת ידו וכמ"ש הטור והמחבר סי' פ"א סי"ז ע"ש:

תעיד עלי כמאה עדים כו'. פי' ואינו גוב' בו ממשעבדי וגם נאמן לומר פרעתי כשאין בו נאמנות דכל שלא חתימי עליה עדים לית ליה קלא ואדם פורע ואינו חושש להניח שטר כזה ביד המלוה וכמ"ש בסעיף שאחר זה:

ולא מן הלקוחות. פי' אפי' אם הלוה מודה שלא פרעו משום דלית ליה קלא וגם חיישינן לקנוניא וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע"א:

ואם מודה לו מקנ' כו'. והיינו דוקא בכת"י. אבל אשטר בעדים אין נשבעין שבועה דאוריית' וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס פ"ח סעיף כ"ט וע"ש בטור סל"ח בפריש' ודרישה וסמ"ע מ"ש שם לדעת התוס' והרא"ש והט"ו דס"ל דאפי' במלוה ע"פ אין נשבעין ש"ד כ"ש בכתיבת יד אליבייהו היכן מצינו שבועה דמודה מקצת ודעד אחד מ"ש:

או שעדים מעידים כו'. אבל לא אמרי' דיחזי חתימתו בב"ד ומדמין לה כיון דמצי לערומי בודאי יערים וישנה כתיבתו בחתימתו כ"כ ב"ת דאיכא מ"ד כן ד"מ י"ב:

דא"י לו' פרעתי כו'. וכן פסק מור"ם ז"ל ועיין בהגד"מ:

אלא שכחתי. פי' ולא שמתי על לבי שיבא תקלה ע"י זה:

ואפשר שמצאה זה. עפ"ר שם כתבתי דהאי ל' ואפשר קאי אמ"ש שמצאה זה דהוא א"י לטעון ברי שזה מצאו דיכול להיות דאחר מצאה ונתנה לזה אבל צריך לטעון ברי לי שלא חתמתי לשום חוב מעולם וכמ"ש מור"ם בהג"ה דאל"כ ה"ל החתימה ודאי וההלואה ספק ואין הספק מוציא מידי ודאי וק"ל:

ה"ג ולא מהני טענה זו אלא בטוען טענת ודאי אבל בטוען כו' וקאי אמ"ש המחבר מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה ור"ל טענה זו צריך שיטעון ברי וק"ל:

או שטוען אמנה היתה כו'. כתב ב"י מס"ה בשם הרשב"א וז"ל ראובן שטוען על שמעון הנה כתב ידך בכמה מכרת סחורתי ובכמה קניתי והוא יותר ממה שהודה ושמעון אמר לא כתבתיו אלא להתעסק ולא להיות לך לראייה וגם לא כתבתי שמי בו ולא בא מידי לידך ונגנב או נאבד או נפל ממני ומצאתן והשיב שאין בטענת שמעון כלום דמה שטוען ממני נפל ומצאתן לנפילה לא חיישינן כדאיתא ס"פ גט פשוט וכן נמי לגניבה לא חיישינן גם מה שטוען להתעסק כתבתיו אין ממש דאין אדם מתעסק וכותב להפסיד לעצמו עכ"ל:

ואם כתב בו נאמנות כו'. עיין בהגד"מ שם כתבתי דנ"ל דאף אם לא כתב בו שיהא נאמן בלא שבועה אפ"ה דינו שנוטל בלא שבועה כדין נאמנות במלוה ע"פ בעדים וכמ"ש המחבר לקמן בר"ס ע"א ע"ש מה שכתבתי מלתא בטעמא עוד כתבתי בהגד"מ דאם לא כתב בו שיהא נאמן המלוה אבל כתב בו שלא יהא נאמן הלוה לומר פרעתי ואחר כך טוען שפרעו אזי המלוה נשבע שלא נפרע ונוטל ולדעת הי"א שכתב מור"ם לפני זה דס"ל דכל כתב ידו אף שלא כתב בו שום דבר אפ"ה אין הלוה נאמן לומר פרעתי נראה דמהני זה להמלוה כשכתב בו שלא יהא הלוה נאמן דיטלנו המלוה בלא שבועה וכן הדין לכ"ע כשכתב כן בשטר בעדים וכמ"ש לקמן סי' ע"א ע"ש ודו"ק:

נאמן בשבועת היסת. דאף שכ' בשטר שהמלוה יהא נאמן י"ל שפרע והניח השטר ביד המלוה משום דסמך נפשו אזה דא"י לקיימו זולתו ויהא נאמן לומר פרעתי במיגו דמזוייף הוא השטר עם הנאמנות שבו וכ"כ הטור ע"ש:

אינו נאמן לו' פרעתי ואע"ג דאינו כתוב בל' שטר אלא בל' מודה אני ח"מ כו' דכל שיש עדים על הענין אינו מניח שטר כזה ביד המלוה אחר שפרעו:

פנקס שחתמו עליו בעלי הדבר כו'. ע"ש באמצ' תשו' הארוכ' (בד' קצ"ב ע"א) שכ' ז"ל דאם איתא דפרעו לא היה לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כשטר מאחר שחתמו שניהן עליו וגם החתימו עד א' עמהם לראייה ולברר על עסקיהן ועדיף משטר כי השטר הוא כלל שנעשה על עיקר תחלת העסק והפנקם הוא פרטו לברר על ענין העסק דבר יום ביומו כו' ולא כמ"ש בע"ש הטעם דאינו נאמן לומר פרעתי משום דהעד הוא כמו שליש ביניהן וה"ל כאלו השטר יוצא מיד השליש עכ"ל כי טעם זה ליתא שם אלא כמ"ש ודו"ק:

ואנו טוענים להם שהוא פרוע ואפי' כתב בשטר נאמנות סתם לא מהני הנאמנות לגבי יורשים אם לא שנכתב בשטר בפי' שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ"כ בד"מ וגם בסי' ע"א כ"כ הטור והמחבר אלא דשם נשבע המלוה אשט"ח שלא נפרע ונוטל וכאן בכת"י נפטר היורש:

ופטורים אף משבועת היורשי'. וסתם שבועת יורשים היא בנק"ח שתקנו בעלמא שישבעו שלא פקדנו אבא וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ח ע"ש אבל מדמסיק המחבר וכתב אבל מחרימין סתם משמע דס"ל דאפי' היסת ואפי' חרם לנוכח אין מטילים על היתומים והיינו כדעת הרא"ש והטור שכתבו דלא תקנו על היורשים שבועה אלא כשבאין להוציא בשטר שהניח להן אביהן על אחד ואין בו נאמנות והלוה טוען פרעתי ולא כשהאחד מוציא מה על היורשין ושע"ז חולק הבעה"ת וסייעתו וס"ל דצריך לישבע היסת והן היש חולקין דכתב מור"ם בהג"ה ועפ"ר:

אבל מחרימין סתם כו'. ל' הטור בשם הרא"ש אלא מחרימין סתם במעמד היורשים שכל מי שיודע בממון זה אם פרוע הוא שיודה ואם אינו פרוע היא שיעידו וגם היורשין יאמרו אם יודעין שאינו פרוע עכ"ל ובפריש' כתבתי מלתא בטעמא דאגב שמטילין חרם מטילין חרם גם על המלוה שאם הוא פרוע שיודה ויחזיר השטר ליד היורשים ומפני שהמלוה עמו לפני הב"ד מטילין עליו החרם לנוכח שיודה הוא עצמו מה שא"כ ביורשין שאינם הם הלווים עצמן אין מטילין עליהם אפי' לנוכח חרם שיודו אלא מטילין חרם אכ"ע מי שיודע יבא ויעיד אלא שגם היורשין בכלל והמחבר קיצר בהעתק בענין החרם וק"ל:

הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהן כו'. עד אע"פ שהוא בתוך הזמן כו' לכאורה נראה דדקדק וכתב אע"פ שהוא בתוך הזמן דס"ל דדוקא בכה"ג דאיכא למימר דהשטר הוא זיוף וממילא אין לחוש להזמן שבו שממנו נראה שהוא תוך הזמן דהא הוא זיוף מעיקרא הוא דפטורין משא"כ כשצוה בחליו שחייב לו או שנידוהו ע"ז אבל בטור כתב דגם בהני הן פטורים וגם מדהתחיל המחבר בשלשתן וכתב ובעינן עוד שיהיה ידוע שהוא כתב ידן או שהיורשים מודים משמע דאם אינו ידוע ואינן מודים בשלשתן פטורים ועפ"ר שכתבתי טעם לשלשתן והוא דאם מת בתוך זמנו פטור מטעם הנ"ל דאימר הכל זיוף הוא ואם ציוה בחליו י"ל דשלא להשביע את בניו ציוה כל זמן שלא א"ל תנו לו ואע"פ שלא אמרי' שלא להשביע את כו' כשכתוב החוב בשטר או בכת"י אימר כ"י זה זיוף ואף שצווה ואמר שח"ל בכתב אימר שזה אמר שלא להשביע. ובמת בנידויו דליכא למימר הכי מ"מ אכתי איכא למימר כיון דאיכא ריעותא לפנינו דאין הכתב מקוים וגם היורשים טוענין שאין מכירין את הכתב וגם הב"ד דלא ראוהו בחייו (דא"כ היו מקיימין אותו כשראוהו שעומד בנידויו ואינו טוען שהוא מזוייף) איכא למיחש שנידוהו אכתב יד אחר מקוים ואותו אינו מראה עתה ורוצה לגבות עתה בזה הזיוף ואח"כ יחזיר ויגבה בכתב יד המקוים ולא אמרו דגובין אפי' מלוה ע"פ מיורשים כשמת בנידוי (וכמ"ש בסי' ק"ח) אלא היכא דליכא ריעותא לפנינו אבל במקום ריעותא חיישינן ולא מזקיקינן להיורשים במקום ריעותא ליטול שובר ולשומרו מהעכברים וק"ל ומקצת כעין זה כתב ג"כ בשארית יוסף וגם מהר"ר וישל ז"ל בהגהותיו ועפ"ר מ"ש עוד מזה. ונראה דגם המחבר כאן הראשון משלשתן נקט וה"ה לאינך תרתי ומור"ם דמסיק וכתב מיהו אם נידוהו כו' הוא דע' שלישית וס"ל דבתוך הזמן ובציוה מתוך חליו הוא דפטור משום הני טעמים שכתבתי אבל בנידוהו ומת בנידוי ס"ל הטעם שכתבתי לדחו' ומ"מ לא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב "מיהו "אם "נידוהו כו' כאלו הוא בא לבאר דברי המחבר וז"א אלא המחבר ס"ל כמ"ש ובע"ש נמשך אחר תמיהת הב"י ומ"ה כתב דבין בנידוהו ובין בצוואה בחליו ליתן לו בכל ענין חייבים היורשים לשלם והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

פטורים אף בלא שבועה. עפ"ר שם הוכחתי דאפי' אם ידוע שלא נשבע אביהן אפ"ה הם פטורין כיון דלא הי' חייב אביהן ממון ודאי ואיכא למימר אם היה חי היה נשבע דלא עדיף חיוב שבועה זו דבפסק דין מכל כת"י דאביהן דנפק עליהן דאף דאביהן עכ"פ היה חייב לישבע היסת שפרע אפ"ה היורשים פטורים בלא שבועה וכנ"ל: הג"ה עיין בטור שסיים וכתב בס"ס זה ז"ל כתב לו בכתב ידו ונתנו לו בפני עדים זהו שט"ח גמור וגובה ממשעבדי משעת מסירה דקי"ל עידי מסירה כרתי כו' ונראה דר"ל שכתב לו בל' חתימת מטה שחייב לו ומסרו לו בפני עדים דמכת"י כזה איירי כל הסי' והמחב' ומור"ם קצרו ולא כתבוהו כאן דסמכו אמ"ש בס"ס מ' ובס"ס נ"א ע"ש ואף דאין ענינם ענין א' ממש ס"ל דאין לחלק אלא לעולם עדים מפקי קלא וגם יש סברא דכ"ש הוא הואיל והוא כת"י ובס"ס מ' כתב הטור והמחבר דיש גאונים מצריכים שיאמר לעדים שמסרו בפניהן חתמו והעידו שנמסר בפניכן ועמ"ש שם:

וחתם למטה. עש"ך ס"ק ג' עד שזהו חשש רחוק. ונראה הוכחה לדברי הסמ"ע דלא טוענין עבורו רק במקום שיש חשש שהזקיקו הב"ד אותו לכך דאלת"ה א"כ כשהשטר בשיטה אחת וחתימת ידו בשיט' אחת יופסל דנטעון עבורו שחתם עצמו והרחיק שיטה אחת מן הכתב וחתך השטר וכתב השטר באותו שיטה כמו בסי' מ"ה סעיף י"ח. אלא ודאי דאין טוענין עבורו רק במקום שמזקיקים אותו הב"ד לכך ולהכי לא נקט המחבר רק מה שהוא פסול בלא טענה ולא נקט שטר שבא הוא בשיטה אחת והח"י בשיט' שני' שזה אינו פסול רק כשטען כן אבל אנן לא טענינן עבורו. לכן נראה דאם הוא חתום באמצע הנייר ולמעל' לא כ' כלום ולמטה מחתימתו כתוב לויתי מפ' מנה דלא שייך בזה לא טעם הסמ"ע ולא טעם הש"ך רק טעם הע"ש שחתם עצמו בכדי צריך לטעון ואי לא טען לא טענינן ליה ואפשר דאפי' טעם הע"ש לא שייך כאן דאין אדם חותם עצמו בכדי באמצע המגילה רק ברישא דמגילתא חותם עצמו לפעמים בכדי:

אפי' לא כתב שמו. עש"ך ס"ק ד' ודבריו צריך קצת ביאור מ"ש והב"ח כתב דאף הרמב"ן מודה דנאמן במיגו דפרעתי דהא אפי' בחת"י נאמן אף להרמב"ן לומר אמנה וכו'. כוונתו דכמו שנאמן לומר בחת"י אמנה במיגו דפרעתי כמו כן נאמן לומר בכת"י בלא חתימת שמו לומר לטופס כתבתי במיגו דפרעתי וע"ז כתב דדברי הב"ח אין מבוררין דמשמע מדברי הרמב"ן דכת"י הוי חת"י אחר לגמרי בכל דיניו ובחתם יד ודאי דאין נאמן לומר לטופס כתבתי א"כ ה"ה בכת"י וכתב עוד וז"ל ומה שהביא הב"ח ראיה מאמנ' אינה ראי' וכו' זה קושיא אחרת דאף אם נאמר כמ"ש הכ"מ דנאמן מטעם מיגו א"כ אם כתוב בו נאמנות דליכא מיגו אינו נאמן א"כ להרמב"ן ולהריטב"א משמע דיכול לטעון לטופס כתבתי בלא מיגו דאפילו כתוב בו נאמנות יכול לומר לטופס כתבתי עם הנאמנות ולא א"ש מה שהשווה הב"ח דברי הרמב"ן עם הריטב"א ומ"ש עוד דאף הרמב"ן לא קאמר אלא מדינא ונ"מ שיכול לחייב וכו' הך ונ"מ צ"ל אח"כ וכן צ"ל דהרמב"ן לא קאמר אלא מדינא פי' דמדינא דש"ס כת"י דינו כחת"י לכל דיניו אבל האידנא דהמנהג דאין מחייבין עצמו בכת"י בלא חת"י ודאי די"ל לטופס כתבתיו מחמת שידוע שאין מדרך העולם לחייב עצמו כך וע"ז כתב דנ"מ פי' דאף האידנא שאין מדרך העולם לחייב עצמו בכך מ"מ נ"מ אף לדידן שיכול לחייב עצמו בכת"י בלא הזכרת שמו אם רוצה לחייב עצמו:

ולא מן הלקוחות. עש"ך ס"ק ו' שהקשה על הסמ"ע דמאי קנוניא שייך כאן וכו' ולכאור' תמוהין דבריו דהא אם טוען פרעתי נאמן רק בשמודה א"כ יש לחוש שעשו קנוניא שמודה בכדי לגבות מן הלקוחות. ונראה כוונתו דמקשה מדעת הרמ"א שהביא הרב בהג"ה דאינו נאמן לומר פרעתי והא דאינו גובה מהלקוחות הלכה פסוקה היא וכ"ע מודי ביה ולא א"ש כלל הטעם דקנוניא ועכצ"ל הטעם משום דלית לי' קלא. גם מה שהקשה הש"ך דבעלמא לא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע וכו' לא מקשה זה רק לשיטת הסמ"ע דס"ל בכ"מ דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע כמבואר לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ט בסי' ע"ט ס"ק י"ב אבל הש"ך ס"ל בכ"מ דחיישינן לקנוניא אפי' היכא שלא נפל ולא הקש' רק שהסמ"ע סותר דברי עצמו. והנה בספר קצה"ח מוכיח מדברי התוס' בגיטין ג' ד"ה כתב בכת"י שכתבו וז"ל ועוד י"ל שאחר הכתיב' מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו עכ"ל ומזה מוכרח דבכת"י מהני תפיס' בעדים לומר שנכתב בזמנו ע"ש ואין בזה שום סברא דמה"ת יהי' נאמן ועוד אפי' אם נאמן בתפיסה מ"מ כיון שהבעל מכר הפירות נטעון ללקוחות שהבעל לקח מידה דהא אפי' אם אחד מכר דבר שידוע שהוא של אחרים טוענין ללקוחות לקוח נראה דהפירוש בדברי התוס' הוא כך דלפעמים ימכור ללקוחות הפירות של הקרקע בק"ס ואחר הכתיב' תתפוס תפירות ולא תרצה ליתן ללקוחות ואחר שהיא מוחזקת הלקוחות הן הממע"ה דדמי לב' הטוענין על חפץ אחד שכל א' טוען לו נמכר תחלה דודאי המוחזק נאמן והכא נמי היא מוחזקת:

אם טוען פרעתי. עש"ך ס"ק ז' עד דהא הדיינים חותמים עצמם אע"פ שלא קראוהו וכו' ובתומים הקש' כיון דכתב הש"ך ס"ק י"ב דבמקוים כת"י הוא מדאורייתא א"כ פוסל בו צד קורב' וצריכין לקרותו בכדי שלא יהי' חשש קורב'. לק"מ דהא אין צריך לקרות רק שם המלו' והלוה ולא הסך והענין והנה בוועקסליך הנהוגין נהגו כל ב"ד שבישראל שא"י לומר פרעתי וע"כ לאו מטעם נאמנות שכתוב בו הוא דהא בתקנות בורח דנין ע"פ שטרות המוקדמין למלוה ע"פ ואף שאין בו רק קיום החתימ' דנאמן לו' פרעתי ואין בו רק משום נאמנות הכתוב בו ונאמנות לא מהני נגד בע"ח מאוחר כמבואר בסי' ע"א וע"כ הטעם כמ"ש האו"ת בס"ק ה' דבלאו נאמנות ג"כ אינו נאמן לו' פרעתי ע"ש:

ואם כפר ואמר שאינו כת"י עש"ך ס"ק י' ותמה על הרב דכאן סתם כדברי הט"ו ובסי' פ"ב הביא שני דיעות ולא הכריע וכו' ולק"מ דדוקא בשטר שאינו נאמן לו' פרעתי נוכל ליישב דבריו שלא רצה לכפור גוף ההלואה רק בשטר שלא רצה שיהי' עליו דין מלוה בשטר למען לא יגבה מלקוחות ושיהיה יכול לטעון פרעתי אם לא יהי' אפשר לו לקיימו אבל בכת"י למאן דס"ל דאפי' במקוים נאמן לו' פרעתי בודאי כשאומר מזויף רצה להכחיש גוף ההלוא' דאלת"ה למאי נ"מ הכחיש הכת"י. וכן תי' בתומים וקיימתיו מסברא דנפשאי:

וי"א דאינו יכול לטעון פרעתי. עש"ך ס"ק ח' שהביא קושית הרשב"א על הרמב"ן משטר פקדון. ובתומים תמה אמאי לא מקשה משטר שאין בו אחריות ולפענ"ד נראה דעיקר טעם הרמב"ן הוא דדוקא שטר דאית ליה קלא וזילי נכסי משום שהיא ידוע שהיא בע"ח וגביות ממשעבדי שכתב הרמב"ן לא כתב רק לראי' על הקול. וכן מדוקדק לשונו שכ' דאית ליה קלא וזילי נכסי שהרי גובה ממשעבדי (") ולשון שהרי שכתב שהוא לראיה על הקול ולא קשה שוב משטר שאין בו אחריות שהקול יוצא רק שלא טריף ממשעבדי מטעם מחילת השיעבוד משא"כ משטר פקדון מקשה שפיר דודאי לא שייך זילי נכסי מחמת הקול שיוצא שיש פקדון תחת ידו:

או שטוען אמנה. עש"ך ס"ק ט"ז עד דהא לעיל סי' ג' כתבו הט"ו דנאמן לו' מאחר נפל ומצאתיו ומאוד תמיה לי דאדרבא משם מוכח להיפך דדוקא מאחר נפל יכול לטעון כיון שאין כתוב בו שם המלוה אבל לטעון ממני נפל ומצאת א"י למעון דאלת"ה אמאי לא אמר סתם ממני נפל דטענה זו מהני אפי' נכתב בו שם המלוה ונקט טעמא דמאחר נפל דלא מהני רק בלא נכתב בו שם המלוה א"ו דמענה זו ל"מ כלל. ועוד דא"כ לאביי דחייש אפי' לנפילה דיחיד בב"ב קע"ג ומקשה התם משני יב"ש שמוציאין שט"ח על אחרים ואמאי לא מקשה מכל שטרי דאתי לקמן ניחוש דלמא מהלוה נפל אלא ודאי דאין שום חשש לו' מהלוה נפל (") דאמרינן חזקה תיכף כשנכתב נמסר דמה"ט לא חיישינן כן בכל שטרי כמ"ש התוס' גיטין י"ח וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין גבי כת"י דאמרי' חזקה תיכף כשנכתב נמסר ולא חיישינן רק שמא ממלוה אחר נפל כשלא נכתב בו שם המלוה או לאביי בב"ב שם אפי' נכתב שם המלוה בשני יב"ש אפי' לנפילה מהמלוה לא חיישינן לכ"ע ויפה כתב הסמ"ע בשם הרשב"א דלא חיישינן לנפילה מהמלוה והא דיכול לטעון חתמתי שמי בסוף המגילה ונפל ממני היינו דוקא שכתוב בכת"י אחר רק שחתם את עצמו בחת"י בזה יכול לו' שהחתימה הי' להתעסק משא"כ הכא שמיירי שכל הכתב היה כת"י ממש ולכתוב ע"ע שלוה ל"ח שיכתוב שלא בשעת הלואה או להתעסק דאין אדם כותב להתעסק להפסיד לעצמו. וכן ל"ח לשטר הלואה שנכתב בשלימות שנפל מיד הלוה ודוקא אמנה יכול לטעון במיגו אבל לא טענות נפילה. ועיין תומים סי' מ"ו שסותר דבריו הסמ"ע שכתב הא דכתב ללות ולא לויתי היינו שטוען טענות נפילה ומהימן במיגו דמזוייף מהא דאה"ע סי' קל"ב דאינו נאמן לו' נפל במיגו והדין עמו. ואפי' אם נאמר דנאמן לטעון ממני נפל במיגו דמזויף מ"מ במיגו דפרעתי נראה דאינו נאמן דשאני מזויף שיכול לומר לא נזהרתי בו כיון שא"א לקיימו סמכתי שאכחיש ההלואה ועל הכת"י אטעון מזוייף משא"כ על טענות פרעון לא היה לי לסמוך משום חשש שכתב הרא"ש בכתובות דדילמא ימצא אותו אינש דלא מעלי ויתבע אותו מקודם בע"פ ויטעון להד"ם כפי האמת שלא יעלה על דעתו שמצא שט"ח שלו ומוציא אח"כ הכת"י ויהי' מוחזק כפרן משא"כ באינו מקוים שלא יהיה מוחזק כפרן ועיין עוד בריש סי' מ"ו מ"ש בזה. ועוד נראה דדוקא במיגו דמזויף דצריכין דוקא להודאתו שכתבו דאנן טענינן מזויף והוי כהפה שאסר דעדיף ממיגו כמ"ש התוס' בב"ק דף ל"ד בד"ה אין לך וכ"כ כל הפוסקים מש"ה אמרינן אפי' במקום חזקה אלימתא כזו דהיינו חזקה דתיכף כשנכתב נמסר דהיא חזקה אלימתא דהא בקידושין וגירושין ממיתין ע"י חזקה זו דביום שנכתב נמסר מ"מ כיון דמיגו דמזויף הוא הפה שאסר אמרי' במקום חזקה דאפי' במקום עדים כתבו התוס' שם דאמרינן משא"כ במיגו דפרעתי דלא הוי הפה שאסור רק מיגו לא אמרינן מיגו במקום חזקה ובהא ניחא ג"כ הא דאה"ע דלא מהימן לטעון נפל במיגו דמזויף כיון דבגט כשאינו טוען מזויף אנן לא טענינן וכיון דצריך לטעון לאו הפה שאסר הוא רק מיגו ולא אמרי' במקום חזקה. ועיין ט"ז דבהגדה בפני עדים בע"פ יכול ג"כ לטעון לנאמנה הודיתי במיגו דפרעתי:

שאילו פרעו לא היה מניחו בידו. מכאן מוכח כדעת הט"ז לקמן סעיף ה' דאפילו בסתם נאמנות יכול לגבות מהיורשין והוא מטעם זה דכיון דאינו מניח שטר בזה ביד המלוה דין שטר גמור יש לו וכמו להנך דסברי בכל כת"י א"נ לומר פרעתי דודאי גובה אף מהיורשין והא דלא מהני נאמנות סתם נגד היורשין הוא רק נגד לפטור משבועת היורשין ליטול אבל הכא לענין שלא יפרע הלוה אפי' נאמנות סתם מועיל וכמ"ש הט"ז שם אבל לדעת הסמ"ע והש"ך שם קשה דלמה לי לטעם זה שכתב הש"ע שלא היה מניחו בידו הא אפי' במלוה ע"פ בנאמנות דלא שייך טעם זה נאמן המלוה ולכן העיקר כהט"ז דהא אפילו בכתיבת יד בלא נאמנות פסק הרב דא"נ לומר פרעתי במקום שיש אומדנא ואין אומדנא גדולה מזו:

ואם לא נתקיימה חתימתו הט"ז כתב בעיסקא שהתנה שאם לא יברר שהיה אפשר שישלם וע"ש בהג"ה דאף שיש לו מיגו דחייב לשלם. ולכאורה קשה דמ"ש דאם התנה שאם לא יברר שפרע שישלם ואפ"ה אם יש לו מיגו בענין הנאמנות עצמו נאמן כמבואר בסי' ע"א וא"כ מה לי שאם התנה שלא יהיה נאמן לו' פרעתי או שלא יהיה נאמן לומר שנאנסו בשניהם יש לו' דכשיש לו מיגו בענין הנאמנות עצמו שיהיה נאמן. אכן בכל ב"ד שבישראל פוסקין בהלואת עיסקא דידן שאינו נאמן לו' שהיה לו הפסד בעיסקא אף שהוא בע"פ ויש לו מיגו דלהד"ם. לכן נראה דתיקון מהר"ם היה בעיסקא דידן שכ"ז שלא יהיה המו"מ של העיסקא לפני עדים שהיה יכול לברר ההפסד בעדים שיהי' חייב באונסין והוי תנאי בענין החייב ודמי למתנה ש"ח שיהיה כשואל. אבל בשותפין שהתנה א' עם חבירו רק לענין שלא יהיה נאמן בהפסד נראה דכשיש לו מיגו בענין הנאמנות עצמו דנאמן כמו בנאמנות לענין פרעון ואין הפרש בין זה לזה. ועש"ך שהביא דין חתימת חלק ובתומים כתב דמ"מ אין לו דין נאמנות כיון דצריך קנין ולא ידעתי דהא נאמנות אין צריך קנין בשעת ההלואה. אכן נראה דאם מסר לו חתימה חלק שאסור לכתוב עליו רק שופרי דשטרי שהמנהג הוא לכתוב עליו ולא יותר ואם מודה שכתב אח"כ יותר המותר שכתב בטל ודמי להא שכתב הש"ך בסי' מ"א ס"ק ט' ע"ש:

אנו טוענין להן שהוא פרוע. ולהנך דסברי לעיל שגם אביהן לא מצי טעין פרעתי נגד כתיבת יד גובה אף מיורשין כמבואר בתשובת הרא"ש וריב"ש ופשוט:

ואם הוא תוך זמנו. עש"ך ס"ק כ"ו שהקשה על המחבר דלקמן סי' ק"ח סעיף ד' הביא ב' דיעות לענין נאנסו וכאן סתם לגמרי. והנה המחבר והרב סתמו כן בהרבה מקומות כאן ובסי' ע"ח סעיף ד' בהג"ה ובסי' ק"ח ובסי' שס"א. לכן נראה דאף דטענינן להו נאנסו היינו דס"ל דהא דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח היינו דכל מקום טענינן ליתמי הוי כטוענין ברי כמ"ש הרא"ש בר"פ האשה שנתארמלה ובמילתא דלא שכיח לא טענינן להו ולא הוי טענותייהו כטענות ברי ודמי לאילו אביהם קיים והיה טוען שמא ובנאנסו אלו היה אביהם קיים והיה טוען שמא שא"י אם נאנסו לא היה חייב רק מטעם דהו"ל משואיל"מ כמבואר בסי' רנ"א וביורשים דלא שייך מחשואי"ל דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים כמבואר בשבועות טענות שמא דידהו טענא מעליותא הוא מש"ה פטורין משא"כ הכא בתוך הזמן דבעינן טענת ברי דוקא לאביהן שיהיה נאמן משום מיגו לא טענינן ליתמי שיהיה חשוב טענותייהו כטענת ברי:

ואם אין מודים. עש"ך ס"ק כ"ח שכ' דאפי' אם היורשים מודים שהוא כת"י אביהם טענינן להו שמא פרע אביהן ומה שהודה היה שלא להשביע וכו' ולכאורה קשה דהא כשהודה בכת"י לא טענינן שלא להשביע כמבואר בסי' פ"א סעיף י"ז ולק"מ דש"ה שי"ל ששכח הכת"י כמ"ש הש"ך בס"ק י"ד ומש"ה הודה לו שלא להשביע מחמת ששכח והי' סבור ששוב אין בידו הכת"י וליד להא דלעיל סי' מ' דאם אמר הריני חייב לך מנה בשטר דהוי כאילו אמר אתם עידי דלא מצי טעין שלא להשביע דש"ה דמיירי שבא לחייב עצמו עכשיו באמירה זו אבל אם אמר בל' הודאה מודה אני שהכת"י שלי שתח"י פלוני על מנה הוא אמת ואותו פ' אין לו כת"י כלל ודאי שאינו חייב די"ל לכך הודיתי כך מחמת שיבורר שהודאתי היה שלא להשביע כיון דלא היה יכול להראות שטר עלי והכא בנ"ד כיון ששכח שיש לו תח"י חבירו כת"י אף שהודה לו יכול לטעון שלא להשביע כדברי הש"ך ולפ"ז אם ראה בשעת הודאה הכת"י והודה א"י לטעון שלא להשביע:

פטורים בלא שבועה. בקצה"ח כתב בהמתחייב ש"ד ומת דלהתו' דס"ל דבמקום דלא ה"ל למידע פטור משום דלא רעי טענתו א"כ אף שכבר נתחייב אביו ש"ד מ"מ כיון דלא היה ריע טענתו דהא טען טענת ברי פטורין היורשין וכן אם נתחייב ש"ד ונעשה חשוד כיון דבשעה טענה לא ריע לא אמרינן מתוך ולהרמב"ם דאפי' לא ה"ל למידע דלא ריע טענתי' חייב ויורשין פטורין מטעם שכתב הש"ך סי' ע"ב משום דלא בע"ד נינהו וטענינן להו טענתא דאביהן א"כ אם נתחייב ש"ד ונעשה חשוד או מת חייבין מטעם מתוך ע"ש ולדבריו אפי' רק הודה במקצת והב"ד לא חייבוהו עדיין חייבין להרמב"ם ודבריו תמוהין מאוד דמ"ש דאם הודה במקצת ואח"כ נעשה חשוד דפטור להתוס' הוא תמהון גדול דהא תבעו עכשיו גם כן ומחייבין אותו שבועה דאיכא גבי' ריעותא דחשד' מה"ת יפטר וכי משום שכבר תבעו פ"א בשעה שלא היה חשוד ונתחייב שבועה יופטר אתביע' של עכשיו ודאי כשא"י לישבע מחמת ריעותא דידיה חייב לשלם. גם מ"ש דלהרמב"ם חייבין תמוה דא"כ אפי' כשהיורשין טוענין נ' ידענא ונ' לא ידענא יתחייבו דהא לא שייך הטעם דטענינן להו טענותא דאבוהון דהא כיון שהיורשין יודעין שאבוהון חייב נ' שוב לא היה אפשר לאבוהון למיפטר היורשין דהא אפי' אם כפר בברי ומת היורשין חייבין לשלם כשלא נשבע ועכצ"ל דהיורשין פטורין דאמרינן אם הי' חי היה נשבע א"כ אפי' נתחייב האב כבר שבועה ג"כ נימא דילמא הוי אבוהון נשבע ונפטר והעיקר כמ"ש בסי' ק"ח דהעיקר החילוק בין כבר חייבוהו ב"ד שבועה דבשעה שעמד בדין נשתעבדו הנכסים מחיים חייב לשלם אם לא ישבע ולכך גובה מהיורשים בין להתוס' בין להרמב"ם וכשלא עמד בדין מחיים לא נשתעבדו נכסים מחיים וא"י לגבות מהנכסים מכח האב ומכח היורשין פטורין דלא אמרי' גבייהו מתוך ובעינן גמר דין דוקא מחיים כמו בקנס' דלא נעשה ממון עד גמר דין כמבואר בב"ק פ' מרובה:

גובה מבנ"ח אפי' למ"ד שיעבודא דאורייתא מ"מ הואיל ולית ליה קלא לא טריף ממשעבדי:

וחתם למטה. ואם כתוב בראש שיטה וחתום באותו שיטה עצמה מסיק הש"ך דכשר:

חתם שמו בראש המגילה. ואפי' לא טעין כן אנן טענינן ליה) (אכן כת"י שההלואה נכתב בשיטה א' והחתימה בשיטה ב' או שהוא והחתימה בשיטה א' וטען שחתם עצמו לעד על השט"ח וחתך הנייר ועשה שטר עליו טענתו טענה ואי לא טעין לא טעני' ליה) (ואם הוא חתם עצמו באמצע הנייר ולמעלה לא כתב כלום ולמטה מחתימתו כתוב לויתי מפ' מנה וטוען א"ע בכדי וממני נפל ומצאו טענתו טענה ואנן לא טענינן ליה וע"ב:

אפי' לא כתב שמו. והש"ך מסיק דהאי דינא כיון שאין המנהג בכך יכול לטעון לטופס כתבתי רק בשותפין מהני אפי' בלא הזכרת שמו שמנהג השותפין בכך אבל אם מתחייב בכת"י בלא הזכרת שמו נתחייב וא"י לומר כתב כזה אין בו לחייבני:

ולא מן הלקוחות. משום דל"ל קלא וכן אינו קודם למלוה בשטר המאוחר דשמא פרע ואף אם המלוה מודה שלא פרע א"נ בהודאתו לחוב לאחריני דחיישי' לקנוניא:

טוען פרעתי נאמן. ואפי' טוען פרעתי אחר שנתקיים הכת"י והב"ד קראו הכתב מ"מ נאמן לומר פרעתי) (וגם לענין קדימה אין ראיה מזמן הכתוב בהכת"י דאימר הקדים הזמן ועשו קנוניא ואפי' תפיסה לא מהני וע"ב) (ובוועקסליך הנוהגים האידנא א"נ לומר פרעתי או"ת ולכן בתקנת בורח דנין ע"פ וועקסליך כמו ע"פ שטר רק במקום דליכא למיחש שהקדימו הזמן כגון כשיש עדים שראו הוועקסיל בידו קודם שנעשה בורח דאל"כ יש לחוש שנתן לו עתה כת"י אחר שנעשה בורח והקדים ובשאר כת"י שלא נכתב כדין וועקסיל אף שיש בו נאמנות ל"מ הנאמנות נגד בעל חוב מאוחר ואף שהוא מקיים כל שלא נכתב בהקיום רק קיום החתימה ולא קיום הענין:

נשבע ש"ד. ובשטר או בכת"י שיש בו נאמנות שא"י לכפור אין ההודאה במה שכתב בו מחייבו ש"ד ש"ך:

אם נתקיים. היינו אפי' ע"י דימוי לב' שטרות מהני דקיום מעליא הוא אפי' בכת"י דבעי קיום מדאורייתא אבל בשאר דברים שמקילין בקיום כיון דקיום שטרות דרבנן כגוי שלא בפני בע"ד או להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן וכיוצא ל"מ בכת"י דבעי קיום מדאורייתא ש"ך:

הוחזק כפרן. ואפילו לא כפר בהלוא' רק שטען שהכת"י מזויף) (אבל בשטר שטען מזויף איכא פלוגתא בסי' פ"ב אי הוחזק כפרן כשנתקיים וע"ב. ואם אמר רק לא לויתי ואח"כ נתקיים הכת"י ודאי הוחזק כפרן:

וי"א דא"י לומר פרעתי והש"ך מסיק דהעיקר כדיע' הא' ואפילו לומר קים לי בתפיס' לא מהני:

ואפשר שמצא'. פי' שטוען בבירור שלא חתם לשם הלואה שלא לוה מעולם רק מהמציאה א"י ואפשר לא קאי רק על המציאה אבל אם אין טוען בבירור שלא לוה חייב לשלם דאין ספק מוציא מידי ודאי סמ"ע וש"ך:

אמנה. הסמ"ע העתיק תשובת הרשב"א בא' שהוציא כת"י של חבירו שא"נ לטעון טענת נפילה ולא טענת להתעסק כתבתי מטעם דלנפילה ל"ח וגם אין אדם כותב להתעסק להפסיד לעצמו והש"ך השיגו דהרשב"א לשיטתו דס"ל דאין אדם נאמן לו' פרעתי נגד כת"י א"כ ל"ל מיגו משא"כ לפ"מ דקיי"ל דנאמן לטעון פרעתי נאמן ג"כ בטענת נפיל' ולהתעסק במיגו דפרעתי וע"ב) (דדוקא כשגוף החוב כתוב בכת"י אחר רק שהוא חתום עליו יכול לטעון שהחתימ' היה להתעסק ונפל ממנו אבל כשכל השט"ח הוא בכת"י של הלו' לא חיישינן לנפיל' דלכ"ע ל"ח לנפילה מהלוה וגם ל"ח שיכתוב שט"ח ע"ע להתעסק ואפי' במיגו א"נ רק על טענת אמנה נאמן במיגו וה"ה בהודאה בע"פ לפני עדים נאמן לטעון לאמנ' הודיתי במיגו דפרעתי וע"ב) (דבשטר עיסקא דידן א"נ לטעון שהי' לו הפסד הקרן אפילו יש לו מיגו דפרעתי (דלהד"מ) אבל בשטר שותפות וא' כתב על עצמו שלא יהי' נאמן על טענות הפסד מ"מ נאמן כשיש לו מיגו דפרעתי או שאר מיגו:

ואם כתוב בו נאמנות. ואפילו כתב בו נאמנות סתם מ"מ נאמן בלא שבוע' ואם כתוב בו שלא יהי' הלוה נאמן ולא כתוב בו נאמנות להמלו' או למאן דס"ל דא"נ לטעון פרעתי נגד כת"י אפילו בלא נאמנות בנדון זה נאמן הלוה בלא שבוע' אבל לדידן דקיי"ל דנאמן לטעון פרעתי בכת"י מש"ה כאן כשכתוב בו שלא יהי' הלוה נאמן המלוה בשבועה ואף אי לא טעין אשתבע לי צריך לישבע וגרע משטר. ולענין אי צריך קנין על הנאמכות יבואר בסי' ע"א סמ"ע וש"ך ואם כתב שיהא לו דין שטר מ"מ אין לו רק דין כת"י ש"ך:

אם נתקיימה חתימתו. ואם הוציא עליו סתם חתימה חלק ולא נכתב עליו מאומה עש"ך דמדינא א"י לגבות בזה רק שכבר נהגו שיש לו כל דין שטר בנאמנות. ונרא' דאפילו חתומים בו שני אנשים דהוא שטר שיכול לזייף שיכול לעשות שטר על אחר ואילו השנים יהיו עדים מ"מ הא השטר שיכול לזייף אם כתוב בו נאמנות א"י לטעון פרעתי כמבואר סי' מ"ה דהוי שטר לענין זה א"כ לא גרע ממלוה ע"ע בנאמנות. עוד כתב הסמ"ע סימן מ"ח בכת"י הממרמות שבצד אחד כתוב החתימ' ומעל"ד כתוב סך החוב שצריך לכתוב באופן שלא יוכל לחתוך הנכתב מעל"ד יכתוב ע"ג החתימה ד"א וא"כ הוי שטר שיכול לזייף ופסול ע"כ) (והיינו כגון שחתומים עדים אחר החתימ' לקיים הענין ה"ל שטר שיכול לזייף ופסול אבל אם אין בו רק חתימתו לכד לא נפסל מחמת שהלו' לא קפיד ע"ע ולא הי' ירא לנפשו וע"ב) (בנתן לו סתם חתימ' חלק שאסור לכתוב עליו רק שופרי דשטרי שנוהגין לכתוב והמותר בטל:

לקיים הענין. ואפילו אינו כתוב אלא בל' מודה אני ח"מ כיון שחתמו העדים לקיים הענין א"צ לטעון פרעתי וגובה ממשעבדי סמ"ע וש"ך:

פנקס והש"ך הניח דין זה בצ"ע דהא כיון דאין לו דין שטר אינו חושש להניח בידו:

אנו טוענין להם. ואפי' כתוב בו נאמנות סתם לא מהני לגבי יורשים אם לא שכתוב בו בפי' נאמנות ליורשים והט"ז פסק דאפי' בנאמנות סתם גובה מיורשים וע"ש) (שכן עיקר וכן להנך דס"ל דא"נ לטעון פרעתי בכת"י גובה ג"כ מיורשים:

משבועת היורשים. ואם היורש טוען ברי שפרע ישבע שבועה דאורייתא:

תוך זמן. הש"ך הקש' אם לא נתקיים רק היורשים מודים שהוא כת"י אביהם א"כ אילו הי' אביהם קיים הי' נאמן לטעון פרעתי במיגו דמזויף אף ליתמי נטעון כן ותי' כיון דתו"ז ל"ש שיפרע לא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח ותלוי בפלוגתא המבואר בסי' ק"ח אי טענינן ליתמי נאנסו כיון דל"ב וע"ב) (דכאן כ"ע מודים דלא טענינן להו:

או שהודה החייב. ואם ימצא כתוב בפנקסו לא עדיף מכת"י אבל אם נמצא החוב בפנקסו שהכת"י שביד חבירו בלתי פרוע מהני כמו בהודה בחליו ש"ך:

ואם אין מודים משמע דוקא תו"ז בעי קיום אבל בהוד' לא בעי קיום דהא הודה שחייב והסמ"ע כתב דאף בהודה פטורין כשלא נתקיים דאימר שלא להשביע הודה ותמה הש"ך דע"כ מיירי בגוונא המבואר בסי' פ"א דל"ש שלא להשביע דאלת"ה אפי' ביורשין מודים שהוא כתיבת יד אביהם טענינן להו שמא פרע אביהם והודאתו הי' שלא להשביע ע"ב) (דדוקא כשהוד' ולא ראה הכת"י אז יכול לטעון שלא להשביע ושכחתי הכת"י שיש אצלו אבל כשראה הכת"י יהודה א"י לטעון שלא להשביע. ובנתנד' ומת בנידויו כתב הסמ"ע מטעם דיש לחוש שמא הכת"י זה מזויף ואח"כ יחזור ויגבה בכת"י האמת והש"ך הקש' ע"ז דיכתוב שובר ותי' הש"ך דהכא מיירי שהודה בחליו שהכת"י שביד חבירו אמת ולא הזכיר הסכום וכן בנתנד' ומת בנידויו מיירי באופן זה לכך בעי קיום:

פטורין. ואפי' ידוע שלא נשבע אביהם פטורין וע"ב) (דאפי' בש"ד הדין כן אם אמר אביהם דא"ר לישבע רק לשלם ומת תלוי במחלוקת המבואר לעיל סימן כ"ב דאם אביהם הי' יכול לחזור יתומים פטורין ואם א"י לחזור יתומים חייבים ואם הי' חשוד בשעת הדין ואחר כך עשה תשוב' נשבע ונפטר) (ואם בעל השטר היפך השבוע' על הלוה ומת הלוה ג"כ פטורין היורשים וע"ב:

ולא מן הלקוחות. עבה"ט עד והש"ך כתב דטעם זה דקנוניא איני מדוקדק כו'. וע' בת' ושב הכהן ס"ס י' שתמה על הש"ך ע"ש וע' בנה"מ מ"ש בזה:

אם נתקיים בב"ד. עבה"ט עד וכ"פ הב"ח. ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכ"כ בשו"ת תור' חיים למהרח"ש ח"א סי' ל"ב (וע"ש שכתב דאף כת"י מקיימים שלא בפני בע"ד דלא כש"ך) ובת' המיוחסת לרמב"ן סי' כ"ב כ' להדי' דגם בכת"י לא בעי קיום מדאוריית' עכ"ל ועמ"ש לעיל סי' ל"ה ס"ד:

וי"א דא"י לו' פרעתי. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואם פגמו י"ל דלכ"ע יכול לו' פרעתי. ב"ח ר"ס פ"ד:

לו' פרעתי. עבה"ט וע' בתומים סק"ה שכ' דחילוף כ' הנוהגים בזמנינו נהגו כל ב"ד בישראל לפסוק דא"נ לו' פרעתי ואין הטעם רק משום דינא דמלכות' אלא כיון דדינ' דמלכות' שא"י לו' פרעתי נמצא היה יכול לגבות חובו בערכאות או למסור הח"כ ביד א' מאה"ע ויגבנו ע"י ערכאות א"כ אין אדם מניח שטר פרוע כזה ביד המלוה וע"פ דין תורה א"י לטעון פרעתי וכן מצא בתשובה לרמב"ן סי' כ"ב ע"ש. וע' בת' ח"ס חח"מ סי' קכ"ח שכ' דמ"מ אם בא ליפרע מנכסי יתומים פשוט יותר מביעא בכותחא דלא יפרע אלא בשבוע' ולא עדיף בשטר חתום בעדים ואין חילוק בין אם הירוש' ביד היורשים עצמם או מופקדים ביד אחרים כו' ע"ש עוד. וע' בת' בית אפרים חח"מ סי' ו' בעובדא בראובן שמכר ביתו הגדול לשמעון באחריות כנהוג ואח"כ שבק ראובן חיים ובא א"י ותבע בכת"י ראובן ובראותו כי שכירות הבית הנשאר ביד היורשים מועטת כי בדיניהם שלא ימכור הבית רק יקח מהכנס' והבית צריך תיקון ולא ישאר לו לפרעון חובו כלום החזיר א"ע לשמעון שלקח הבית הגדול ושמעון סילק להא"י במעות עם הוצאות ורבית וקנסות שעלו אחר מות ראובן כפי שהוא בדיניהם והא"י מסר הכת"י הנ"ל לשמעון הלוקח שטרף ממנו. והאריך מאד בענין זה אי שמעון הלוקח יכול לחזור על היתומים מצד קבלת אחריות שקיבל אביהם בשטר המכר ולא העל' בזה דבר ברור עש"ה (ועמ"ש לקמן סי' צ"ב סי"ב ס"ק י"ג ובסי' רכ"ה ס"ב ס"ק ג') וע' בת' נו"ב סי' י' ת' מבן המחבר במעשה שאח' הלוה לחבירו על חילוף כתב כנהוג ואמנם הח"כ היה מאוחר שנכתב בניסן והעומד זמנו בתשרי שאחריו מחמת איזה טעם שהיה להם וגם לא נכתב בו זמן פרעון כלל ועתה (קודם שהגיע תשרי) תבע הלוה למלוה שיחזיר לו הח"כ שלו כי כבר פרע לו ואמר לו המלוה אז שלמחר יחפש את השטר בין הכתבים שלו והמלוה מכחישו שלא פרע לו עדיין ושאל השואל הדין עם מי. וכתב דאף דבזמנינו נתפשט בכל העולם לפסוק בכל ב"ד שאינו נאמן לטעון פרעתי על חילוף כתב שנכתב כתיקון המדינה הטעם הוא הואיל ודינא דמלכות' הוא כן אבל בנ"ד שהח"כ מאוחר והוא פסול לגמרי בדינא דמלכות' והמלוה חייב קנס בדיניהם אין לנו לדון בזה רק לאוקמי אדין תורה ולא הוה אלא כסתם כת"י דנאמן לומר פרעתי ועוד טעם מבורר יותר דהא שעכשיו א"נ לומר פרעתי הואיל ובדינ' דמלכית' אין להלוה שום טענה נגד ח"כ אמרינן שבודאי לא פרע לו כי לא מניח הח"כ ביד המלוה פן יתבע אותו בערכאות אבל בנדון זה אין הלוה מתיירא להניח הח"כ כי בידו לבטלו כשתובע אותו בערכאות ומוכרח המלוה לכפור שאין לו כלל ח"כ ממנו כו' ומה"ט נראה דגם הנך רבוות' דס"ל שא"י לומר פרעתי נגד כת"י מודים בנ"ד דנאמן לומר פרעתי ואין המלוה יכול לומר שטרך בידי מאי בעי דהיכא שביד הלוה לבטל השטר לגמרי אמרינן בודאי שאינו מקפיד להניח אותו ביד המלוה. אמנם אעפ"כ יש להסתפק בזה מצד אחר או יכול לומר פרעתי הואיל וע"פ הדין אין הלוה חייב לפרוע תוך משך זמן דביני ביני (עמ"ש בזה לעיל סימן מ"ג סי"ב ס"ק ג') אפשר הוה זה כאילו היה קובע זמן שלא לשלם לו עד אחר ג' תשרי דא"י לומר פרעתי תוך זמנו כמבואר בסי' ע"ח או דילמא דזה דמי לסתם הלואה תוך ל' יום כו' והאריך בזה להוכיח דאמרינן חזק' אין אדם פורע בין הלואה לזמן המאוחר שנכתב בשטר דהוי כמו קביעת זמן ואם כן אף בנ"ד י"ל דהלוה אינו נאמן לומר שפרע הואיל ועדיין לא הגיע זמן השטר. ושם בסימן י"א תשובת הגאון המחבר ז"ל שהשיב לבנו הרב הנ"ל מה שפלפלת אם יכול לומר פרעתי נגד כת"י כזה שע"פ דינא דמלכות' אין לו תוקף פשיטא שיפה אמרת שלכל הדעות נאמן לומר פרעתי ולא שייך שטרך בידי מאי בעי דהאי חספא בעלמ' הוא (לפ"ז אפשר דאף לאחר זמן הכתוב בח"כ נאמן לומר פרעתי ומ"מ צ"ע הואיל וק' לברר אחר כך) ואולם מה שפלפלת אם שייך לומר בשטר שאיחרוהו בידיעת המלוה ולוה חזק' אין אדם פורע תוך זמנו במשך הזמן שבין כתיבת השטר לבין הזמן הכתוב בו הנה זה ודאי דלהנך פוסקים שהביא הר"ן פ"ב דכתובות ובש"ך סי' ל"ט סק"ח דאף בסתם הלואה אמרינן חזק' אין אדם פורע תוך ל' יום דגם בזה אמרינן כן אבל לפי מה דקיי"ל בש"ע ס"ס ע"ח דדוקא בתובע זמן אמינא דבזה אפילו אם נעשה האיחור ע"פ בקשת הלו' לא אמרינן חזק' זו דבשלמא בקובע זמן עיקר בקשת הלוה לקבוע לו זמן לפי שצריך לזוזי עד אותו הזמן דאין לומר כדי שיוכל למכור קרקעותיו בתוך הזמן ולא ימנעו מלקנות דהא לזה הזמן אינו מועיל שהזמן אינו גורע השעבוד ושעבוד' דמלוה מתחיל משעת הלואה אבל בשטר מאוחר שנעש' בניסן וכתבו מתשרי אפילו נעשה זה בבקשת הלוה אין כאן הוכחה שהלוה צריך לזוזי כל אותו הזמן דאיכא למימר כדי שיוכל למכור קרקעות במשך הזמן דהרי בזה לא מתחיל שעבודו של המלוה עד יום הנזכר בשטר ועכ"פ הוא דומ' רק לסתם הלוא' במשך השלשים יום ואמנם אעפ"כ יפה פסקת שכל זה שייך בשטר בעדים שיש בו שעבוד קרקעות אבל כ' יד וכן חילופי כתבים אין בהם שעבוד קרקעות ולא שייך בהו טריפת לקוחות כלל א"כ בודאי איחור הזמן היה רק בשביל שלא יצטרך לפרוע עד זמן ההוא ומחשב קובע זמן ממש ואינו יכול לטעון פרעתי תוך זמנו עכ"ד ע"ש באריכות:

אלא מה שעיניו רואות. בגש"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב ע' בת"י מהר"י אדרבי סי' ק"ה ולכ"ע היכא דראובן נתן לו כ' ביד שמעון שילך בלוי שיפרע בעדו כו"כ ושמעון תובע לראובן באותו כ' נאמן ראובן לו' פרעתי הראנ"ח ח"א סי' י"ח:

ואפשר. עבה"ט בענין מי שהוציא חבירו חתימ' חלק כו' ומ"ש הש"ך בשם הגאון אמ"ו ז"ל ראיה לדברי הע"ש מש"ס דכתובות כו' ראי' זו כ' גם כן בס' ק"נ פ"ב דכתובות שם אות מ"ח בשם הגאון רבי העשיל ז"ל ע"ש ועיין בת' שבו"י ח"א סי' קמ"ט שדח' ראי' זו אך לדינא הסכים עם הע"ש והב"ח והש"ך שאין להוציא מיד מוחזק בחתימ' חלק רק במקום שנהגו לגבות בו ע"פ תקנת מדינ' וע"ש עוד במעש' שתבע שמעון לראובן סך מאה זהובים ע"פ כ' חילוף שנהגו הסוחרים וחתום תחתיו בחתימת ידו וראובן השיב שהוא חתם עצמו אסיפא דמגילת' ומצא שמעון וכתב עליו כך כי מעולם לא לוה ממנו ויעיד על זה השתנות הכתב שהחתימה נתיישן יותור מגוף הכתב והשיב כיון שיש כאן ריעותא שניכר שנכתב החיוב זמן רב אחר החתימה אם כן הוי כאלו עדיין החתימה על נייר חלק מבלי שנכתב עליו שום משמעות להוציא מיד מוחזק אך כל זה כשהדבר ברור לחוש הראות שנשתנה החתימה מחמת שנתיישן שנכתב זמן מה קודם כתיבת החיוב שלמעלה אבל אם אפשר לתלות מחמת השתנות הדין עצמו והוא דבר המצוי שאין כל מיני דיו שוים במראה ודאי אין לפסול אם הוא מקויים בנאמנות ומ"ש אם נראה לדיין אומדנות שיש חשש ערמ' בדבר יכול להשביע לשכנגדו שבועה חמורה כמבואר בש"ע סימן ט"ו עכ"ד ע"ש וע' בתומים שהזכיר דברי שבו"י הנ"ל דאם ניכר שנכתב אחר דפסול והוא ז"ל חולק עליו וכתב דאף דבת' הב"ח משמע קצת גם כן כדבריו מ"מ אין לזה שורש כלל והרי בלא"ה דעת הסמ"ע ממגדל דוד דאפילו לא נכתב כלל כשר לגבות בו ואם כן מה"ת לפסול אף כשנכתב בו דליכא שום טעם למפסל ע"ש ועיין בת' ב"ש אחרון סי' ו' שכתב דבודאי המוחזק יכול לומר קים לי כתשובת הב"ח ושבות יעקב הנ"ל מ"ש עוד. ועיין בט"ז סי' מ"ח שהסכים גם כן כדברי הע"ש אך כ' טעם אחר וז"ל בענין ממרני שלא נכתב עליה שום משמעות רק החתימה לחוד נ"ל שאינו גובה בה כלל כיון שהובאה כך לפני ב"ד בפסול דהא יכול לעשות זיוף ולכתוב עליה כפי מה שירצה ואף אם הלוה מאמינו מ"מ לאו כל כמיניה שמא חייב גם לאחרים בממרנות ואין לו לשלם ומפסידם עי"ז כו' עכ"ל. ועיין בת' נו"ב תניינא סי' ס"ה וכו' שכתב עליו לכאורה דבריו תמוהים ואטו מי שחייב כבר לאחרים אינו יכול לחייב עצמו עוד למי שירצה לשעבד גופו ונכסיו אפילו ידענו בודאי שאינו מקבל שום מעות וע"כ כוונתו הוא ודאי שיכול לחייב עצמו כעת אבל בחתימה זו יכול להקדים החיוב ויבא ריעות' לאחרים כי מלוה על פה מוקדמת קודמת למאוחרת לגבות מבני חרי ואפי' מלוה בשטר לדעת המחבר בסימן ק"ד סי"ג אך גם זה אינו דמלוה ע"פ שרוצה לזכות מצד הקדמה צריך לברר בעדים שהיא מוקדם ולא יועיל לו כתב יד הלוה להקדימו דחיישינן לערומי כמבואר בש"ע שם ועיין בש"ך סי' מ"ח סק"ב ועוד דגם אי יהיבנא לט"ז שיכול לבא מזה ריעות' לשאר בעלי חובות רק לענין קדימה וכי בשביל זה יופסל השטר לגמרי והלא אפי' שטר מוקדם גמור להרבה גדולי הפוסקים כשר לגבות מבני חרי ואין הלוה יכול לטעון להד"מ ולא פרעתי וכ"פ המחבר בסי' מ"ג ס"ז ואפי' להרמ"א שם שהביא י"א שפסול לגמרי היינו דשם ודאי הקדימו כדי לגבות בו מזמן ההוא דאל"כ למה הקדים זמנו אבל בנ"ד מאן יימר כו' ואמנם יש לפרש דברי הט"ז (שכתב כן לצירוף טעם הלבוש וכוונתו הוא למ"ש הלבוש דאין דרך העולם להאמין למלוה שטר כזה ולכן נאמן הלוה לומר שממנו נפל ומצאו זה) והסמ"ע דחה דבריו דכשאדם צריך למעות דרכו להאמין למלוה וע"ז בא הט"ז לומר דאף דסברת הסמ"ע טובה שדרך הלוה להאמין למלוה אבל זה הוא מה שנוגע לעצמו אבל לאו כל כמיניה להאמינו במה שחב לאחרים ואף שבשביל זה לא נפסל השטר מ"מ הלוה עכ"פ עושה שלא כהוגן לחוב לאחרים ולכן אין דרך הלוה לעשות מה שעושה איסור לחוב לאחרים ולכך אמרינן שבאמת לא האמינו ומידי הלוה נפל ומצאו זה עכ"ד ע"ש. ועיין עוד בנו"ב שם אודות עשיר א' ששבק חיים ובא סוחר ואמר שהמנוח חייב לו סך מסויים בעד סחורות שלקח ממנו בהקפה והרא' פנקס שלו רשום בו כל מין ומין והמנוח חתום מלמטה רק בין הרשימה ובין החתימה היה ריוח נייר חלק בלי כתב כמו ד' וה' שורות ובתוך המרחק כתוב פרעון מהמנוח סך נ' זהובים ונשאל אם מוציאין מהיורשים ע"פ כתב הזה. השיב הנה אם אביהם היה בחיים היה גם כן מקום לדון אם היה יכול לטעון פרעתי על כתב הזה דלכאורה גם לדעת הפוסקים שא"י לטעון פרעתי על כתב ידו אכתי יש לדון בזה שיש איזה שיטות חלק בין הכתב להחתימה הגם דאין לדמות זה למה שמבואר ובסי' מ"ה ס"ו דאם הרחיקו העדים מהכתב רוחב שני שיטין פסול דשם הטעם שהעדים עשו שלא כהוגן שחתמו שטר שיכול להזדייף אבל בכתב ידו שהוא עצמו הרחיק חתימתו והאמין לבעל השטר מה"ת נפסול אנחנו הכתב הזה. אך באנו בזה למחלוקת הלבוש וסמ"ע וש"ך וט"ז בדין ממר"ם חלק כו' ולדעת הסמ"ע אין כאן ריעות' ואדרבה עדיף יותר והרי הוא כאילו כתוב בו נאמנות שהרי היה יכול לכתוב שם נאמנות וגם לדברי הש"ך אף שפוסל בחתימה חלק מ"מ בזה היה כשר שהרי כתב הטעם שבמה יגבה ומגו להוציא לא אמרינן וזה לא שייך הכא שהרי החוב כבר כתוב בו ואין אנו צריכין לשום מגו אבל לדעת הלבוש אמרינן גם בזה שאין דרך להאמין כזה ומסתמ' נפל ממנו ומצאו זה. אך באמת ז"א דכל זה בכתב יד כתוב בנייר בפ"ע אבל בנדון ששמעון חתום בפנקסו של ראובן לא שייך חשש הלבוש לו' שממנו נפל היאך בא פנקסו של ראובן ליד שמעון והגם דאכתי יש חשש שמא שמעון חתם בנייר בפ"ע ונפל ממנו ומצאו ראובן וכרכו בפנקס דבר זה יש לברר ברושם שבתוך הנייר שעושים האומנים את כל הנייר שבפנקס הכל הוא מן רושם א' אז שוב הוא חשש רחוק יותר מנפילה דיחיד והגם דאכתי יש לחוש שכל הפנקס הוא בערמה ושמעון חתם עצמו בנייר בפ"ע ונאבד ממנו ומצאו ראובן והערים וקנה נייר מרושם כזה ועשה מן הכל פנקס אך גם זה אפשר לברר לחפש בדברים הנכתבים בפנקס ההוא בדפים הקודמים אם יש הוכחה ברורה שנכתבו כבר מזמן רב בודאי אין כאן חשש נפילה שחשש הלבוש וממילא לא שייך ג"כ חשש זיוף שהזכיר הט"ז כו' (עמ"ש לעיל בשמו בכוונת הט"ז) . וכיון דבאופן זה ליכא שום חששא ודאי דאילו אביהם היה בחיים לא היה יכול לטעון פרעתי ולא מבעיא לדעת הפוסקים שא"י לטעון פרעתי נגד כתב ידו אלא אפילו לדעת המחבר שיכול לטעון פרעתי מ"מ בזה א"י לטעון פרעתי לא מבעיא לדעת הסמ"ע חשבינן כאילו כתוב בו נאמנות כיון שיכול לכתוב בו נאמנות וכמ"ש וגם לדעת הלבוש א"י לטעון פרעתי מטעם זה עצמו שהרי הלבוש כתב שיכול לטעון פרעתי במגו דלא לויתי וכיון שבנ"ד אינו נאמן לומר לא לויתי ממילא ליכא מגו ואם כן אינו נאמן לומר פרעתי ואפילו לדעת הש"ך דהטעם לפי שאין אומרים מגו להוציא א"כ לכאורה גם לענין פרעתי אין אומרים מגו שהיה לכתוב בו נאמנות מ"מ נראה דהש"ך ג"כ לא כתב טעמו אלא לצירוף טעמו של הלבוש כו' ומעתה היכא דלא שייך טעם הלבוש כגון בפנקס ועל אופן הבחינה שכתבנו לעיל אז גם טעם הש"ך לא שייך וחשבינן הריוח שיש בין החתימ' להכתב כאילו כ' בו נאמנות וכיון שהוא הימנהו שוב לא מצי לטעון פרעתי אמנם כל זהו אם היה זה בחיים אבל עכשיו שבא לגבות מהיורשים וכבר כתבתי בנ"ב סי' ח' (בטעם הדבר למה לא מהני נאמנות סתם לגבות מיורשים וע' בסי' ע"א סי"ז ובסמ"ע ובה"ט שם) דאמרינן שאף שהוא הימני' היינו שהיה בטוח שלא יעיז לכפור הפרעון שאין החי יכול להכחיש החי ולא חשש למיתה דלא שכיח ולכן לא מהני נאמנות לגבות מיתמי יעו"ש ואף דאם כ' לו נאמנות מפורש אף נגד היתומים ודאי מהני מ"מ כאן אין לו' שיהא חשוב כאילו היה מפורש נאמנות נגד יורשין שהרי באמת אין כאן מפורש שום נאמנות אלא שאנו אומרים כיון שמסרו בידו כך ודאי הימנהו וזה שייך על עצמו אבל על יורשיו אין כאן ראיה שהימנהו והא דמסרו לידו כך היינו משום דלא חשש למיתה וא"כ היה מקום לומר דטענינן ליורשים שפרע אביהם ואמנם מטעם מגו יש להאמינו דאי בעי הוה כ' עליו נאמנות נגד יורשים בפירוש ואמרי' שנאמן במה שטוען שלא נפרע במגו אלא דבזה יש חשש של הש"ך דמגו להיציא לא אמרי' ואעפ"כ נלע"ד דנאמן במגו שהתובע טוען ברי והיורשים טוענים שמא וגבי ברי ושמא אמרינן מגו להוצי' אף היכא דהברי הוא גרוע שיודע שאין שכנגדו מכיר בשקרו והשמ' הוא שמא טוב דלא הוה ליה למידע כמפורש בש"ך ס"ב פ"ב בכללי מגו אות א' וט"ו כו' ובפרט שגוף הדין דמגו להוצי' לא אמרינן אינו מוסכם עס"י פ"ב סי"ב בהגה לכן נלע"ד דאם הפנקס יברר כמו שכתבתי נאמן התובע בשבועה חמורה (לפי דמגו לאפטורי משבועה להרבה פוסקים לא אמרי' וק"ו היכא שהוא להוצי' כו' עיין בס"ס כ"ו שם) שלא נפרע אלא שאף שאנו מדמיין לא נמהר להחליט להוצי' מן היורשים לכן טוב להתאמץ ולמצו' פשר עכ"ד (בשינוי לשון קצת) ע"ש באריכות:

ואם כתוב בו נאמנות. עש"ך ס"ק י"ז שכ' עיין בתשובת מהר"א ן' חיים סי' קי"ז שצידד אם כ' בו שיהא לו דין שטר כו' ולפע"ד אין זה מוכרח כו' ע"כ נלפע"ד. ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב והגאון מהר"ג בעה"מ ס' עה"ג כתב בחידושיו על ח"מ דהעיקר דא"נ לומר פרעתי דבמה שכתב שיהיה לו דין שטר היינו דכמו דבשטר א"נ לו' פרעתי כך לא יהיה נאמן ע"ז הכת"י לטעון פרעתי ע"ש:

שהוא פרוע. עבה"ט מ"ש ואפי' כתוב בשטר נאמנות סתם כו' עד והט"ז מפקפק בזה. ועיין בנה"מ שכ' דהעיקר כהט"ז דאפי' בנאמנות סתם גובה מיורשים וכן להנך דס"ל דאינו נאמן לטעון פרעתי בכת"י גובה גם כן מיורשים ע"ש ועיין בתשובת נו"ב סי' ח' מבואר שאין דעתו כן ע"ש אולם בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ו' תמה על הנו"ב שם וכתב דודאי להנך פוסקים כת"י דין שטר בלא באחריות יש לו וכמ"ש הרא"ש פ"ב דכתובות ובודאי שגובה גם מיתומים והעיקר כמ"ש הנו"ב שם מתחלה דהרמ"א שלא הגיה כאן כלום סמך עצמו אדלעיל ס"ב שהביא דברי הי"א שיש לו דין שטר לענין טענת פרעתי וגם כתב שהוא לפי ראות עיני הדיין אבל במקום שהוא א"נ לומר פרעתי לא טענינן ליתמי כו' והאריך בזה ע"ש:

הואיל ומודים עבה"ט מ"ש ומ"מ קשה לי כו' עד כתבתי ישוב לזה וכן תירץ בתשובת נו"ב סי' ח' ע"ש בתוספת ביאור:

[הגה] לא הוי אלא כשאר כ"י. נ"ב וכ"כ בתשובת הרא"ם פאדווה סי' ע"ט ושטר שחתום בעדים והלוה חתום ג"כ אף דליכא קיום על העדים הוי. וא"נ לומר פרעתי דבחת"י מודה דחתימת העדים אמת והוי קיום כ"כ המהרח"ש בתשובת תורת חיים ח"א סי' צ"ג בשם רשב"א ס"פ גט פשוט ושכן כ' בס' חוקות הדיינים עיי"ש:

[שו"ע] נאמן ונשבע היסת. נ"ב וכ' מהר"י אדריבי סי' שס"ד דהיכא דמנהג הסוחרים שיהיה חשוב שטר לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי בזה מנהג מבטל הלכה:

[הגה] ויש אומרים דא"י. נ"ב ואם פגמו י"ל דלכ"ע יכול לומר פרעתיך ב"ח רסי' כ"ד:

[הגה] אלא מה שעיניו רואות. נ"ב עיין תשובת מהר"י אדריבי סי' ק"ה ולכ"ע היכי דראובן נתן כתב ביד שמעון שילך ללוי שיפרע בעדו סך כך וכך ושמעון תובע לראובן באותו כתב נאמן ראובן לומר פרעתי הראנ"ח ח"א סי' י"ח:

[ש"ך אות יב] וכן פי' הב"ח. נ"ב וכ"כ המהרח"ש בת' ח"א סי' ל"ב:

[ש"ך בא"ד] לא מקלינן בכ"י. נ"ב בת' המיוחסת להרמב"ן סי' כ"ב כ' להדי' דגם בחת"י לא בעי קיום מדאו'. ועיין לקמן סי' קכ"א ובסמ"ע שם ס"ק י"ד ומ"ש שם על הגליון:

[ש"ך אות יז] כן נלפענ"ד. נ"ב והגאון עבודת הגרשוני בחי' על ח"מ כ' דהעיקר דאינו נאמן לומר פרעתי במה שכ' בי' שיהי' לו דין שטר היינו כמו דבשטר א"נ פרעתי (משום חזקה שטרא בידך מה בעי גם בכתב יד זה אף דלא שייך זה לא אהי' נאמן בטענת פרוע) כך לא אהי' נאמן ע"ז הכתב יד לטעון פרעתי ועיין סי' ק"ז דין י"ב והממע"ה עכ"ל:

[ש"ך אות יט] וא"צ קנין. נ"ב עיין תשובת לחם רב סי' רכ"ז:

[ש"ך אות כב] א"כ גם בזה י"ל כן. נ"ב עיין תשובת רשד"ם סי' קצ"ג:

[שו"ע] שהוא פרוע. נ"ב אם לא עבר זמן רב מן זמן הפרעון ויש עד א' שמעיד שלא נפרע י"ל דגובים. מחנה אפרים הל' עדות סי' י"ח:

[ש"ך אות כז] ועדיף מכתב ידו. נ"ב ובמהריק"ש כ' וכן ראיתי שעשה מעשה לפני חכמי דורות שלפניה' ועיי' בתשו' בעי חיי' להרב כנה"ג ח"א חח"מ סי' ע"ד שהעלה חבילות תשובת מאחרוני' בזה והעלה דמספק אין מוציאין:

[סמ"ע אות כא] שם הוכחתי. נ"ב עיין מ"ש הגאון מהרר"נ בחידושיו על ח"מ:

[סמ"ע בא"ד] אם הי' חי הי' נשבע. נ"ב ואם אביהם אמר הריני משלם ואינו נשבע תלי' בפלוגת' דפוסקי' סי' כ"ב:

גובה מנכסים בני חורין דכל שאין עדים חתומים עליו לית לי' קלא ולא ידעי לקוחות לאזד הורי הילכך אין המלוה טורף ממשעבדי אע"ג דקי"ל שעבודא הוי דאורייתא אפי' במלוה ע"פ וק"ל עכ"ל סמ"ע. ועמ"ש לעיל ריש סי' ל"ט ס"ק ב' דאפשר דשעבודא לאו דאורייתא ע"ש:

וחתם למטה. דוקא חתם למטה בשטה אחרת אבל כשכתוב בראש שטה אני לויתי מפלוני מנה והוא חתום בסוף שטה אינו כלום כן הוא בהגהת אשר"י מא"ז פרק גט פשוט בשם ריב"ם אבל מדברי התו' פ' ג"פ ד' קס"ג ע"ב ד"ה שטה אחת נמי פסול כו' והרא"ש שם גבי מה שהקשו בעד שחתם עצמו באמצע שיטה ניחוש שמא יעשה זיוף על העד עצמו ותנן הוציא עליו כתב ידו גובה מבנ"ח ותירצו דמ"מ לא נפסל שטרא בהכי כיון שא"י לעשות חוב על אחר וכ"כ המרדכי שם בשם ר"י וכך כ' הנ"י שם בשם ר"ת ובשם הריטב"א עם הסכמת רבותיו וכ"כ ר"י במישרים נתיב ד' ח"ג א"כ מוכח מכל הפוסקים הנ"ל דלא כהגהת אשר"י בשם ריב"ם ודוק:

דשמא חתם שמו בראש המגלה משמע אף דלא טען הוא כן (אלא שטוען שאינו חייב לו כלום) אנן טענינן ליה הכי והטעם משום דפעמים מזקיקים אותו לכך כגון שחתם הוא ואחר על שטר ואין אותו אחר לפנינו שיעיד על חתימתו וגם אין כאן מי שמכיר חתימתו אלא זה העד ועד אחר אזי מזקיקי' לזה שיכתוב חתימתו אריש המגלה לפני עדים ומשליכו בב"ד וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' מ"ו סי"ג ע"ש: ובע"ש כ' וז"ל דשמא חתם הוא שמו בכדי בראש המגלה כו' ול"נ כמ"ש וק"ל עכ"ל סמ"ע ועל מ"ש והטעם משום דפעמים כו' כ' הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל או שמא חתם עצמו על שום דבר והניח למטה חלק ובא א' וחתך מקום החתימה עם החלק וכ' עליו מה דבעי עכ"ל ודברי פי חכם חן. ומ"ש ובע"ש כ' כו' לפע"ד דברי הע"ש לכאורה נראין שזהו חששא רחוקה שח"י בא מפני שב"ד הזקיקו פעם א' לכך ויותר נראה לו' כיון דלא הוי בדין כת"י לא חשש עצמו לחתום כך או חתם עצמו על ענין אחר בכדי שלא לשם חוב וכעין מ"ש הגאון אמ"ו ז"ל או כוונתו גם כן כמ"ש הסמ"ע ומ"ש בכדי ר"ל לאפוקי לשם חוב וכדמסיים בע"ש בהדיא ע"ש:

אפי' לא כתב שמו אלא שכתב אני חייב לפלוני כו'. ומיהו כשטוען שלח כתבו אלא לטופס בעלמא כ' הריטב"א בשם רבו בשם רבותיו ובשם בעל העיטור דנאמן אך דשותפים שאני כיון שנהגו בכך ע"ש ומביאו ב"י ודלא כהרמב"ן והב"ח כ' דאף הרמב"ן מודה בזה דנאמן במגו דפרעתי דהא אפי' בחתימת ידו נאמן אף להרמב"ן בסעיף ב' לו' חמנה וכה"ג במגו דפרעתי ולא קאמר הרמב"ן אלא כשטוען כת"י זה שנתתי אין בו כח לחייבני שאינו אלא בחרס וכמשחק ודלא כהריטב"א כו' עב"ד ולכאור' דעת הרשב"א בתשובה דלקמן סעיף קטן ט"ז אינו כן ואפשר לו' דיש חילוק בין טוען לטופס כתבתי ובין טוען להתעסק כתבתי אך בד"מ כ' על דברי הריטב"א והרשב"א כ' בתשו' כדברי הרמב"ן וגם דברי הב"ח אינן מבוררין דפשט דברי הרמב"ן משמע דכ' יד הוי כחתם יד בכל דיניו לגמרי וכן נראה מדברי הטור והמחבר וכן משמע במהרי"ק סוף שורש קי"ח ובשאר אחרונים ומה שהביא הב"ח מאמנה דלק' סעיף ב' אינה ראיה דהא התם היכא דאיכא נאמנות אינו נאמן וא"כ ה"ה בכ"י שיש בו נאמנות אם הכל כ"י אפי' אין בו הזכרת שמו כלל א"י לטעון לטופס בעלמא מסרתיו לך ומ"מ נלפע"ד דאף הרמב"ן לא קאמר אלא מדינא ונ"מ שיכול לחייב את עצמו בבת"י אפי' בלא הזכרת שמו אבל אם אין מחייבים עצמן בכך כמו האידנא שמעולם אין אדם מוציא על חברו כתב בלא הזכרת שמו רק בשותפי' וכה"ג א"כ פשיטא דיכול לטעון לטופס כתבתי לך אפי' יש בו נאמנות. וגם בלאו הכי הא דאה הריטב"א ראיית הרמב"ן מההיא דגיטין וגם יש עוד לדחות דההיא דגיטין מיירי בהזכרת שמו וכמ"ש הר"ן פ' המגרש וכן נראה דעת הר"ן שם דכת"י בלא הזכרת שמו לא מהני שכ' וז"ל ויש לדחות ולומר דגיטין שאני דכיון שהוא צריך לכתוב שמו הא איכא חתם ידו ומהני אפי' למה שכ' משמו ואילך כיון שהכל כתיבה אחת אבל כתיבתו בלא חתימתו כלל אפשר דלא מהני עכ"ל וגם בבעה"ת כ' דאיכא מ"ד כ' ידו היינו דוקא חתם ידו וגם ירוחם נ"ו ח"ג כ' בסתם בשם הריב"ם כתב ידו היינו ח"י כי הכתיבה לא מעלה ולא מוריד בין שלו בין אחרים עכ"ל ולא הביא שום חולק ע"ש וע"כ נלפע"ד לדינא כמ"ש ודוק. ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רצ"ב דף קמ"ז ע"ב:

אפי' כ' לו כו' כמאה עדים כו'. הג"ה זו שייכה לסעיף ב' אחר אין לו אלא דין מלוה על פה כו' וז"ל ועיין לקמן סעיף קטן י"ז. וע"ל סי' פ"א סעיף י"ז ס"ק מ"ד מדין שלא להשביע בכתב יד:

ולא מן הלקוחות. פי' אפי' אם הלוה מודה שלא פרעו ומשום דלית ליה קלא וגם חיישינן לקנוניא וכמ"ש הט"ו לקמן בסי' ע"א עכ"ל סמ"ע. ומ"ש וגם חיישי' לקנוניא אינו מדוקדק דמאי קנוניא שייך כאן דאם נאמר שפרע לו והחזיר לו הכת"י וחזר ונתן הכת"י למלוה א"כ גם במלוה בשטר ניחוש להכי ואי ניחוש שמא עתה כ' הכת"י א"כ היכא דהוחזק כתב ידו כבר בבית דין ליגבי מהלקוחות ובש"ס סוף בבא בתרא מוכח דבכל ענין אינו גובה מלקוחות וכן משמע בכל הפוסקים ובעלמא לא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע כדלעיל סי' ס"ה ושאר דוכתי וכן לקמן סי' ע"א סעיף י"ז לא חיישינן לקנוניא בשבועה אלא לענין דהמלוה צריך לישבע אבל בשבועה מיהא גבי אלא הכא עיקר טעמא הוא משום דלית ליה קלא:

אבל אם טוען פרעתי כו'. ומשמע להדיא בבעה"ת שער י"ג ס"א דאפי' טען פרעתי אחר שנתקיים חתימתו בבית דין נאמן מטעם דכיון דאין לה קול כמו שיש למלוה בשטר לא זכר אותה בשעת פרעון דליכא למימר דדייני הקיום יוציאו הקול דהא הדיינים חותמים אע"פ שלא קראו מה שכתוב בו (וכדלעיל סי' מ"ו ס"ך) וא"כ יכול הוא לומר שכחתי שנתתי לך חתימת ידי וחשבתי שהדייני' קיימו ח"י אחרת ע"ש. וכן משמע מדברי הפוסקים והט"ו ומשמע לי עוד דאפי' קראו דייני הקיום החתימת יד נאמן לומר פרעתי ואינו גובה ממשעבדי מטעם שקראוהו דכיון דלא היה מוטל עליהם לקרותו לא מפקי קלא. והיינו שלא חילקו הפוסקים בכך וכן מוכח בש"ס ס"פ גט פשוט דאל"כ לא הוי פשיט מידי מר' אליעזר ואין להקשות מ"מ אמאי לא משני הכי דשאני עדי' שהיה מוטל עליהם לקרותו י"ל דהיינו באמת מה דמשני התם משעת כתיבה שעבד נפשיה כלומר שכ' ע"מ שיקראוהו העדים ע"ש ודו"ק:

ואם מודה לו מקצת נשבע ש"ד כו'. ע"ל סי' פ"ח סעיף כ"ט העליתי דבכת"י בנאמנו' אינו נשבע ש"ד במודה מקצת אע"ג דאינו שעבוד קרקעות מ"מ כיון דא"י לכפור ה"ל הילך ע"ש:

נשבע ש"ד כו'. אבל בשטר בעדים אין נשבעין ש"ד ועמש"ל סי' פ"ח סכ"ט לדעת התוס' והרא"ש והטור שם דס"ל דאפי' במלוה ע"פ אין נשבעים ש"ד וכ"ש בכתב יד אליבייהו היכן מצינו שבועה דמ"מ וע"א עכ"ל סמ"ע מיהו אנן לא קי"ל הכי וכמ"ש שם וכן משמע בסמ"ע שם ס"ק נ' ועמ"ש שם:

ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו כו'. בהרי"ף והריב"ש והרא"ש ורמב"ם וסמ"ג איתא ואם כפר ואמר לא לויתי וזה אינו כתב ידי כו' וי"ל דוקא כשאמר לא לויתי אבל כשאמר זה אינו כתב ידי לחוד לא הוי כאומר לא פרעתי וכמ"ש ב"י סי' פ' בשם הרשב"א אבל הטור והמחבר שהשמיטו לא לויתי נראה דס"ל דכשכופר בכתיבה ה"ל כאומר לא לויתי וכמ"ש הנ"י סוף ב"ב וכן נראה מדברי רבי' ירוחם נ"ו ח"ו וז"ל ואם אמר שאינו כתב ידו או שלא לוה ובאו עדים שהוא כתב ידו הוחזק כפרן עכ"ל וא"כ יש לתמוה על הרב בהג"ה דכאן סתם כדברי הט"ו ולקמן ר"ס פ"ב הביא דעת הנ"י והרשב"א ולא הכריע ולא מסתבר לחלק בין שטר לכב יד בזה ועוד דהא הרשב"א כ' להדיא דבריו גבי כת"י ואפשר הוא מפרש מ"ש הט"ו ואם כפר ואמר שאינו כת"י כו' ה"פ ואם כפר בהלוא' ואמר שאינו כ"י והוה כאלו כתבו ואם כפר ואמר לא לויתי וזה אינו כ"י ואע"פ שדברי ר' ירוחם דוחק לפרש כן ונראה דס"ל לר' ירוחם כהנ"י מ"מ דברי הט"ו אפשר לפרש כן ולפ"ז אם טען רק אינו כתב ידו לא הוחזק כפרן לסברת היש חולקין שהביא הרב לק' ר"ס פ"ב וכמ"ש הרשב"א שם להדיא מיהו אם אמר רק לא לויתי אע"פ שלא אמר זה אינו כתב ידי פשיטא דכשנתקיים הכת"י אח"כ הוחזק כפרן וכ"כ ב"י בשם הרשב"ץ סי' זה סעיף ח'. וע"ל סי' ע"ט סעיף ז':

שאינו כתב ידו כו' ויורש שאומר שאין זה כ"י מורישו פטור דשמא לא הכיר החתימה כ"כ בתשובת מהרשד"ם סי' ו' ע"ש:

אם נתקיים בב"ד כתב הבעה"ת שער י"ג והטור כ' שרב שרירא גאון כ' בתשובה שאין מקיימין אותה משני שטרות או משני כתובו' דכיון דקיום שטרות מדרבנן היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ונראה שאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיומי ע"כ לשונם והב"י כ' שיש לתמוה על דברי רב שרירא דאדרבא כיון דמדאורייתא לא בעי קיום יש להקל בו עכ"ל ול"ק מידי דה"ק רב שרירא כיון דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום דעדים החתומים על שטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומטעם דקיום שטרות מדרבנן הקלו לקיים משתי שטרות או משתי כתובות היכא דאיתמר כגון בשטר אתמר אבל בכתב יד דמדאוריי' בעי קיום שהרי בא לחייב את הלוה עצמו ולא שייך כאן לומר כמי שנחקרה בב"ד דמי לא איתמר וכן פי' הב"ח אבל תמהני עליו מ"ש ושארי להו מארייהו לבעה"ת והטור שהשיגו על הגאון בסברתם בלי ראיה ולא ירדו לסוף דעת הגאון עכ"ל דנראה דירדו לסוף דעת הגאון ואעפי"כ השיגו עליו דכיון דהוי קיום אין חילוק בין שטר לכתב יד דקיום מעליא הוא ולא משום שהקלו לקיים משתי שטרות ושתי כתובות. וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש בסוף ב"ב והרמב"ם פ"ו מטוען וסמ"ג עשין צ"ה דף קפ"ב סוף ע"ב דדין קיום כתב ידו כקיום שטר לכל דיניו שכתבו אם הוחזק כתב ידו בב"ד או אם יש עדים שהוא כתב ידו הוחזק כפרן כו' משמע דבין שיש עדים על חתימתו או שהוחזק כתב ידו בבית דין כדין קיום שטרות דעלמא לעיל סי' מ"ו הוי קיום. מיהו נראה דבכל הנך דמקיימים מכח קילא דקיום שטרות דרבנן כגון שלא בפני בע"ד לעיל סי' מ"ו ס"ד סק"י או בנאמן להעיד בגודלו שהכיר בקוטנו שהוא כתב יד רבו שם סעיף י"ו ס"ק מ"ו או בעד נעשה דיין בקיום שטרות שם סעיף כ"ד ס"ק נ"ו וכל כה"ג דמקילינן להדיא מטעם קיום שטרות דרבנן לא מקילינן בכת"י שצריך קיום מדאורייתא. ומ"ש הבעה"ת והטור דאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיום היינו לענין שתי שטרות ושתי כתובות ודכותיה דכיון דלא איתמר בהדי' בש"ס דטעמא הוא משום קיום שטרות דרבנן א"כ אמרינן דמסתמא קיום גמור הוא לכל מילי אבל היכא דאיתמר בהדי' טעמא משום דקיום שטרות דרבנן הקלו פשיטא דלא מקילינ' בכת"י כן נ"ל ודלא כתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ו ע"ש. ואפי' תימא דבעה"ת וטור פליגי גם בזה מ"מ נראה עיקר בזה כרב שרירא גאון דכבר נודע דאין לחלוק על הגאון כי אם בראיה ברורה וכ"ש כאן שדבריו מסתברים וכמ"ש כ"ש שהב"ח פסק כותיה לגמרי וגם מדברי הסמ"ע סי' ל"ה ס"ק ט' מוכח להדיא דבכ"י הלוה מדאורייתא צריך קיום וע"ש וע' מה שכתבתי לעיל סי' מ"ו סעיף ד' ס"ק י':

או שעדים כו' אבל לא אמרינן דיחזי חתימתו בבית דין ומדמין לה דכיון דמצי לאערומי בודאי יערים וישנה כתיבתו בבעה"ת והביאו האחרונים:

וי"א דאינו יכול כו'. וכך כתב מור"ם ז"ל עכ"ל סמ"ע. ולפע"ד עיקר כסברת המחבר שהיא סברת הגאוני' והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורמב"ן ובעה"ת וטור ומהר"מ במרדכי סוף ב"ב והה"מ פי"ד מה' מלוה והרשב"ץ ושאר פוסקי' ראשונים. ואחרוני' דהכי משמע לכאור' במתני' דנקט המלוה את חבירו בעדים גובה מבנ"ח הוציא עליו כת"י גובה מבנ"ח משמע דחד דינא אית להו וכי היכא דבמלוה ע"פ קי"ל דא"צ לפרעו בעדים ונאמן לומר פרעתי וכדלקמן ריש סי' ע' ה"ה בכת"י . ומה שהקשה הרשב"א על טעם שכתב הרמב"ן (זה לשון הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ ג"פ והטעם שכיון שאינו גובה מן המשועבדים אין מקפידין עליו ומניחים אותו ביד מלוה אע"פ שהוא פרוע ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים מפני שיש לו קול וזילי נכסי דלוה שהרי גובה מן המשועבדים עכ"ל וכ"כ טעם זה הנ"י פ' המוכר את הבית בשם הגאוני' וה' המגיד פי"א מה' מלוה בשם הגאוני' ורוב המפרשים שכיון שאינו טורף ממשעבדי לא חשש להניחו בידו וכן כתב הריב"ש סי' תנ"ד) משטר פקדון בעדים שאינו גובה ממשעבדי ואפילו הכי אם טען החזרתי אינו נאמן אלא היכא דיכול לטעון נאנסו ומשום מגו וכמו שכתב בנ"י פ' המוכר את הבית ובריב"ש סי' תנ"ד על שמו וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' אלף ל"ז לפע"ד לק"מ דהתם גופא להכי אינו גובה ממשעבדי כיון דיכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו ועי"ל דהתם כיון דשם שטר עליו אין מניחים אותו ביד המלוה דלאו כולי עלמא דיני גמירי לפלוגי בין שטר לשטר וגם אין הכל יודעים שהיא שטר פקדון וחושש שמחמת השטר יצא עליו קול וזילי נכסיה. תדע דאי לא תימא הכי תיקשי על הרמב"ן וסייעתו משטר בלא אחריות דאינו גובה ממשעבדי ואינו יכול לטעון פרעתי כדמוכח להדיא בפ"ק דמציעא (דף י"ג ע"ב) ובסוגיא דמצא שטרי חוב אלא ודאי ה"ק הרמב"ן וסייעתו דכת"י כיון שלעולם אין גובין בו ממשעבדי ואין שם שטר עליו אין מקפידים עליו משא"כ בשטר (והרב המגיד פי"ד מה' מלוה הבין הטעם דכיון שאינו גובה ממשעבדי לא חשש להניחו בידו דהא אי בעי יהיב ומזבין לכולהו נכסיה ולא טריף מידי ומביאו ב"י לעיל סי' נ"א סעיף ד' וכ"כ הב"ח סי' זה ס"ו וקשיא לי עלייהו הך דשטר בלא אחריות ודו"ק וצל"ע) ונרא' שלזה נתכוין הרא"ש פ"ב דכתובות וז"ל וי"א דלא מצי למימר פרעתי מיד דהוי אשטר שאין בו אחריות כו' ומיהו איכא למימר מתוך שאין עליו עדים לא חשש לתבוע כת"י עכ"ל כלו' כיון דאין עליו עדים ולעולם אין גובין ממשעבדי בלא עדים ואין שם שטר עליו לא חשש לתבוע ממנו משא"כ בשטר כיון שיש עליו עדים ולפעמי' גובין בו ממשעבדי אין לחלק בין שטר לשטר. ותדע דהא הרשב"א גופיה כ' בתשובה גבי ע"א בשטר וא' בע"פ וז"ל עכשיו שאומר שפרע אפשר שהוא נאמן וישבע היסת ואע"פ שיש כאן שטר אינו אומר שטרך בידי מאי בעי כיון שאינו גובה ממשעבדי עכ"ל מביתו ב"י לעיל ס"ס אלא ודאי כמ"ש. וגם בלאו הכי הא הרא"ש שם כתב טעם אחר וז"ל וגם שטר שיש עליו עדים יש לו קול ולא מינשי ליה אבל כתב ידו פעמי' דאדם שוכח שמסר לו כת"י עכ"ל וכ"כ עוד בביאור יותר בתשו' כלל ס"ז הבאתי לשונו לקמן ס"ק כ"ב וכ"כ בבעה"ת שער י"ג ע"ש ודבריו נכונים הם. הלכך נקטינן דנאמן לומר פרעתי וכ"כ בנ"י פ' המוכר את הבית שכן פשט המנהג וכ"כ בתשובות מהר"ר שלמה כהן ס"ג סי' כ"ח וצ"א דכן הלכה רווחא בישראל וכ"כ בתשובת מהרשד"ם סי' ס"ה דכן יש להורות אם לא היכי שהמנהג להיפך ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ס"ט שנאמן לומר פרעתי כשאין בו נאמנות שכן הוא הסכמת רוב הפוסקי' וכן אנו נוהגים להורות עכ"ל וכ"כ בתשו' מהר"א ן' חיים סי' י"ח דף ל"ג ע"ב שכן פשט המנהג ובסי' צ"ב דף קל"ז ע"א כתב דהוי ספיקא דדינא ומצי המוחזק לומר קים לי כהפוסקי' דאינו נאמן לומר פרעתי ע"ש וכן משמע בתשובת מהר"א ן' ששון ר"ס צ"ה דהוי ספיקא דדינא וכ"נ דעת הר"ב בהג"ה וכן משמע בב"ח ולפענ"ד נראה עיקר דלא מצי התובע לומר קים לי אם תפס בעדים דמהני בשאר פלוגתא דרבוותא. מיהו כשתפס שלא בעדים מהני תפיסתו דדל כ"י מהכא מהני תפיסתו מכח מגו אבל היכא דלית לי' מגו לא מהני תפיסתו לומר קים לי מצד הדין דהעיקר כהסכמת רוב הפוסקים דיכול לטעון פרעתי אכתיבת יד. וכן מוכח לעיל ר"ס נ' ע"ש וכ"ש האידנא. דנתפשט המנהג דדנין דנאמן לומר פרעתי אפי' תימא דמתחלה נהגו כך משום ספיקא דדינא מ"מ פשיטא דיכול לטעון פרעתי ומשום דלא תבע ממנו כתב ידו אין לחייבו כיון שהמנהג שדנין שנאמן לומר פרעתי א"כ סמך על הדין שנהגו ודו"ק כן נלפע"ד וכל זה בסתם אבל כשדיין רואה איזה אומדנא שלא היה מניח הכתיבת יד בידו אם היה פורע הכל לפי ראות עיני הדין וכמ"ש הריב"ש והר"ב:

אלא בטוען. טענת ודאי על ההלואה אבל אם טוען טענת ספק כגון לא ידעתיו או איני זוכר אם לויתי ממנו ה"ל החתימה ודאי וההלוא' ספק ואין ספק. מוציא מידי ודאי וחייב לשלם

או שטוען אמנה היתה כו'. וה"ה בשאר טענת עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' מ"ג וכ' הסמ"ע וז"ל או שטוען אמנה היתה כו' כ' ב"י מס"ה בשם הרשב"א וז"ל ראובן שטוען על שמעון הנה כתב ידך בכמה מכרת סחורתי ובכמה קניתי והוא יותר ממה שהודה ושמעון אמר לא כתבתי אלא להתעסק ולא להיות לך לראייה וגם לא כתבתי שמי בו ולא בא מידי לידך ונגנב או נאבד או נפל ממני ומצאתן והשיב שאין בטענת שמעון כלום דמה שטוען ממני נפל ומצאתן לנפילה לא חיישינן כדאיתא סוף פרק גט פשוט וכן נמי לגניבה לא חיישינן גם מה שטוען להתעסק כתבתיו אין בו ממש דאין אדם מתעסק וכותב להפסיד לעצמו עכ"ל ומשמע מהסמ"ע שהעתיק דברי הרשב"א בכאן אדברי המחבר דאפי' אין בו נאמנות א"י לטעון לא כתבתיו אלא להתעסק כו' וצ"ע דנראה דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל דא"י לטעון פרעתי או אמנה בכת"י דאל"כ האיך כתב הרשב"א כ"כ בפשיטות דאין בטענת שמעון כלום בלא טעם וראייה אלא ודאי כיון דלית ליה מגו לאו כל כמיניה לטעון כן אבל להמחבר ולדידן דיכול לטעון פרעתי או אמנה א"כ יכול לטעון ג"כ להתעסק כתבתיו או אינך טענות במגו דפרעתי תדע דהא לעיל סי' נ' כתבו הטור והמחבר דנאמן לומר מאחר נפל ומצאתו במגו דפרעתי וכאן לנפילה לא חיישי' ואין לחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים דהא קי"ל כרבא דס"ל ל"ש נפילה דיחיד ל"ש נפילה דרבים לנפילה לא חיישי' וכדמוכח בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ב ע"ב) ובפוסקים שם אלא ודאי כמ"ש וא"כ מה שהעתיק הסמ"ע כאן דברי הרשב"א להלכה צל"ע:

ואם כ' בו נאמנות כו'. עיין בתשובות מהר"א ן' חיים סי' קי"ז שצידד אם כתב בו שיהא לו דין שטר נראה לכאורה שנשבע המלוה ונוטל דעד כאן לא קאמר מהרא"י (והרב לעיל בהג"ה) אלא כשכתוב בח"י שתעיד עליו כמאה עדים משום דמ"מ אינו אלא כעדים והמלוה בעדים יכול לומר פרעתי משא"כ כשכתוב שיהא לו דין שטר ולפע"ד אין זה מוכרח ואדרבא נראה דמדכתב מהרא"י שם דאין נראה לחלק משום דהנהו טעמי דכתב האשר"י דהלוה לא חשש לתבעו משום דאין עליו עדים או שמא אינשי משום דלית לי' קלא שייכי ג"כ בכתוב שתהא ח"י מעיד עליו כק' עדים דבין כך ובין כך אינו אלא חתימת ידו ולא של עדים וא"ת למה כתב הכי י"ל דלשופרא דשטרא להודיע בחתימתו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולא מצי למימר להשטות כתבתי עכ"ל וא"כ אף כשכתוב בו שיהא לו דין שטר י"ל דלשופרא דשטרא כתב כן ואפשר פרעו ולא חשש לתבוע ח"י כיון דאין עליו עדים ולא טריף ממשעבדי או כיון דאין עליו עדים לית ליה קלא ואינשי ליה ול"ד לכתוב בו נאמנות דודאי משקר שהרי הוא האמינו ועוד דאמרינן לי' אפי' יהיה האמת כדבריך את הוא דאפסדת אנפשך דהימנת ליה עלך משא"כ כשכתוב בו שיהא לו דין שטר והלא אפי' בשטר גופיה לא מהמנינן למלוה אלא משום שטרך בידו מה בעי וה"ל לתבוע שטרו וכיון שזה לא שייך בכת"י מטעמא דאמרן א"כ נאמן לומר פרעתי כן נלפע"ד. בעיר שושן סי' מ"ח כתב דמי שהוציא על חבירו חתימה חלק מבלי שום משמעות אינו כלום ויכול החתום לטעון ממנו נפל ומצאתו או פרעתי במגו דלא לויתי עליו או איזה שאר טענות והאריך בזה ע"ש. והסמ"ע שם חלק עליו דהא קי"ל דלנפילה לא חיישינן ע"ש שהאריך ג"כ וכן בספר מגדול דוד שם האריך להשיג על הע"ש בדבר שפתים אך למותר ואין בהם טעם. והב"ח שם וכאן בסי' זה כתב כדברי הע"ש ע"ש שהאריך ג"כ. וכן נלפע"ד עיקר דבמה יתבע אותו הלא אין כתוב דבר ומשום מגו דאי בעי הוה כתב עליה מאי דבעי אין לחייב החתום דהוי מגו להוציא ממון מהחתום. וגם הגאון אמ"ו ז"ל כ' בגליון סמ"ע שלו בסי' מ"ח וז"ל ולי נראה ראייה לדברי הע"ש מדאמר בש"ס דכתובות (דף כ"א) ודילמא משכח אינש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כו' ואי ס"ד שיהא חייב על חתימת חלק אמאי צריך לכתוב עליו מאי דבעי הלא בלא כתב נמי יכול לתובעו כמה שירצה אלא ודאי היכא דלא כתב אמרי' דילמא מצא שחתם בסוף מגילתא ומאי דלא חיישינן לנפילה היינו היכא דליכא ריעותא (כלו' והכא כיון דלא נכתב שום משמעות הוי ריעותא) וכן הוא בע"ש עכ"ל ושפתים ישק. מיהו היינו מדינא אבל מצד המנהג כ' הב"ח שכבר נהגו בארצות האלו לגבות בו ע"פ תיקון המדינות ע"ש והיכא דאין מנהג ידוע נרא' עיקר כמ"ש ועיין עוד מדיני ממר"מי לעיל סי' מ"ח:

כתב בו נאמנות כו' כ' בסמ"ע ס"ק י"ג דאף אם לא כתב בו שיהא נאמן בלא שבועה אפ"ה דינו שנוטל בלא שבועה כדין נאמנות במלוה ע"פ בעדים לקמן ר"ס ע"א ואם לא כתב בו שיהא נאמן המלוה אבל כתב בו שלא יהא נאמן הלוה לומר פרעתי ואחר כך טוען שפרעו אזי המלוה נשבע שלא נפרע ונוטל ע"כ ונראה דהמלוה נשבע אע"ג דאין הלוה אומר לו אשתבע לי משא"כ בשטר לקמן ר"ס פ"ב:

נאמנות כו'. ואין צריך קנין על הנאמנות. בבעה"ת וטור. ומשמע דאפי' האמינו שלא בשעת הלואה ודוקא בסתם נאמנות אבל בנאמנו' כבי תרי צריך קנין שלא בשעת הלואה כדלקמן סי' ע"א ס"ב וכן כתב הב"ח:

אינו נאמן כו'. וגובה ממשעבדי כן משמע להדיא בב"י ע"ש וכן משמע להדיא ברמב"ם והמחבר לעיל סי' מ' סעיף ב' וע"ש:

לומר פרעתי אלא המלוה נשבע ונוטל היכא דא"ל אשתבע לי כדין שטר לקמן סימן פ"ב:

פנקס כו'. צל"ע בדין זה שכתב המחבר כי לטעם שכתבתי לעיל ס"ק ח' [י"ד] בשם הרמב"ן והרבה פוסקים בכת"י דכיון שאינו גובה ממשעבדי לא חשש להניחו בידו ולכך נאמן לומר פרעתי א"כ גם בזה י"ל כן והרא"ש אזיל לטעמיה שנראה מדבריו פ"ב דכתובות שעיקר הטעם משום דכיון דלית ליה קלא אינו זוכר שנתן לו כתב ידו וכ"כ עוד להדיא בתשוב' כלל ס"ז סי' ב' וז"ל ולא מצי למימר כתב ידך בידי מאי בעי לפי שאין אדם נזכר כ"כ אם נתן כתב ידו לחבירו כמו שהיה נזכר אם מסר שטר לידו כי שטר נעשה בעדים ואית ליה קלא וזוכר ממנו אבל אינו זוכר כ"כ אם מסר לו כתב ידו עכ"ל וזה לא שייך בפנקס המיוחד להם בעד אחד ורגילים לכתוב תמיד שם עסקיהם ולא שייך לומר דמנשי ליה. משא"כ לטעם הרמב"ן וסייעתו דלעיל וגם מדברי המחבר גופיה בסעיף ב' שכתב שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור משמע לכאורה דהיינו כטעם הרמב"ן וסייעתו. ועוד נראה דאף הרא"ש לא קאמר אלא בכגון עובדא דידיה כמבואר למעיין בתשובת הרא"ש שם שהיה נראה שהפנקס ההוא ודאי נעשה לברר כל העסק ושלא יהא שום אחד מהן נאמן לשנות מכל מה שנכתב בפנקס אם לא שיחתמו שניהם על כל מה שישתנה ויתחדש עכ"ל וא"כ זה הוי ככתב יד שכתוב בו נאמנות כיון שנעשה שלא יהא שום א' נאמן לשנות אם לא שיחתמו על ההשתנות. וגם נראה דהרא"ש מטעם זה לא היה עושה מעשה לחייב ולהוציא ממון אלא מהרבה טעמים אחרים כמבואר באריכות בתשובת הרא"ש שם שהיה נראה בעיניו שר' ישראל משקר וכמו שמסיים הרא"ש בסוף התשובה שם וז"ל וגם בלא פנקס היה חייב לפרוע כמ"ש וכו' ואף אם לא היה בידו פנקס ולא נוסח פנקס היה צריך לפרוע לו יותר ממה שחייבתי על כן פסקתי שחייב רבי ישראל לפרוע לרבי שלמה כל הנזכר בפסק דין כאלו היה גוף הפנקס עד כאן לשונו ועוד נלפע"ד דדוקא התם קאמר הרא"ש וכמו שהזכיר בתשובת הרא"ש שר' ישראל היה נשמט בכל פעם שהי' תובעו ר' שלמה לדין מחמת העסקים שבפנקס א"כ ודאי לא מהימן לומר פרעתי ושכחתי לתבוע הפנקס שהרי ידע שהפנקס הוא אצלו א"כ לא דמי לשאר כתב יד שמפני שאין לו קול שכח שיש אצלו כתיבת ידו וא"כ הוי ליה לר' ישראל לתבוע את ר' שלמה שיחזיר לו הפנקס וכמ"ש הרא"ש שם (תדע שהרי בעובדא דהרא"ש שם היה כתוב בפנקס שחייב לו כפי השטר שביד ר' שלמה והשטר היה ביד ר' ישראל קרוע ואפי' הכי פסק הרא"ש שם שחייב ר' ישראל לשלם לו השטר כפי מה שטען ר' שלמה שהשטר נאבד ממנו ע"ש ופשיטא דמשום פנקס ועד א' לא מחייבי' הנתבע לשלם כשכתב בפנקס שחייב לו כפי השטר שביד התובע והשטר הוא ביד הנתבע קרוע אלא ודאי לא חייב הרא"ש אלא בכגון עובדא דידיה מהני טעמי דאמרן ע"ש) אבל בעלמא דלא שייך הני טעמי י"ל דיכול לטעון פרעתי ושכחתי שיש אצלך פנקס וא"כ דברי המחבר שכתב בסתם דבפנקס ועד א' אינו נאמן לומר פרעתי צל"ע ונראה דדין זה תלוי בראות עיני הדיינים ע"פ הדרישה והחקירה היטב ואם א"א לעמוד על הדבר אין כח להוציא ממון כן נלפע"ד:

אינו נאמן כו'. ז"ל הסמ"ע ע"ש באמצע תשובת הרא"ש שכתב וז"ל דאם איתא דפרעו לא היה לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כשטר מאחר שחתמו שניהם עליו וגם החתימו עד א' עמהם לראיה ולברר כל עסקיהן כו' ולא כמ"ש בע"ש הטעם משום דהעד הוא כמו שליש ביניהן כי טעם זה ליתא שם עכ"ל סמ"ע וגם טעם הע"ש אינו נכון וכמ"ש הט"ו לעיל סי' נ"ד סעיף ו' (סי' נ"ו וס"ד) דאם טוען פרעתי אין השליש נאמן יותר מאלו הי' יוצא מידי המלוה עצמו ע"ש והב"ח כתב ג"כ טעם אחר להרמב"ם דס"ל עד א' בשטר ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ ומסיים אלא שהרא"ש לא כתב נועם זה ונלפע"ד דיפה כוון הרא"ש דכבר חלקו כל הפוסקים על הרמב"ם בזה לעיל סי' נ"א וכמ"ש הב"ח גופיה בסי' נ"א ע"ש. ועוד נראה דאף הרמב"ם לא קאמר אלא בע"א בשטר דהיינו שנכתב כדין שטר ממש שא"ל כתוב וחתום משא"כ בפנקס כיון שלא א"ל לכתוב ולחתום כדין שטר וכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וכמ"ש הרשב"א בתשוב' והרב לעיל סי' ל"ט ס"ג דאפילו בשנים כל שלא א"ל כתבו וחתמו אף שכתבו השטר אינו אלא כפנקס בעלמא עכ"ל כ"ש בעד א' וכ"ש בפנקס ממש ואף שהר"ב כתב שם די"א דאם נתקיים דנין על פיו כבר השגתי שם על הר"ב בזה ועוד נראה דבפנקס ממש גם הר"ב מודה דה"ל מכתבם ולא מפיהם ולא קאמר הר"ב די"א דדנין על פיו אלא כשכתב כעין שטר ומסרו ביד המלוה אבל כשכתב בפנקס משמע מדברי הר"ב דלכ"ע אין דנין על פיו וכמש"ל סי' ל"ט ס"ג דהיכא דכתב רק לזכרון דברים לכ"ע אין דנין על פיו וכ"ש כאן בעד אחד וכמ"ש בסי' ל"ט שם ס"ק ח' דמהר"מ ויש פוסקים מחלקים בין שטר בב' עדים לעד אחד לענין שצריך לומר כתובו וחתומו (וכן לעיל סי' מ"ו סעיף י' וסל"ח בהג"ה) ע"ש ודו"ק אלא ודאי ליכא טעמא אחרינא במילתא רק מ"ש הרא"ש וכבר כתבתי בס"ק הקודם שהרא"ש לא הורה כן אלא בעובדא דיליה ושדברי המחבר צל"ע לדינא:

אנו טוענים כו'. ואפילו כתב בכתב ידו נאמנות סתם לא מהני הנאמנות לגבי יורשים אם לא שכתוב בפירוש שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ"כ בד"מ וגם בסי' ע"א כ"כ הט"ו אלא דשם נשבע המלוה אשט"ח שלא נפרע ונוטל וכאן בכת"י נפטר היורש עכ"ל סמ"ע וכן הוא בתשו' מהר"מ בתשובת מיי' לספר משפטים סי' ל"ח ומביאו ב"י בסי' ח' בקצרה וכן משמע בטור סעיף י' דנאמנות סתם אף בכת"י לא מהני נגד יורשיו שכתב ואם כתב בו נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו כו':

ופטורים אף משבועת היורשים דאין היורשים צריכים לישבע אלא ליטול בשטר בשבועה שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע אבל להפטר פטורים אף משבוטת היסת כשטוענים שמא אבל כשטוענים ברי שפרע צריכים לישבע כדלקמן סי' ע"ה סעיף ט"ז וסעיף ך' ועמ"ש שם ועיין בתשובת מהר"ר יוסף טראני סי' ע"ב אבל מחרימים כו' עיין בסמ"ע ס"ק י"ט:

ואם הוא תוך הזמן כו' הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם כו' זה צל"ע אף שגם הטור ובעה"ת כתב כן כי מה בכך שהם מודים שהוא כת"י אביהן מ"מ אלו היה אביהן קיים והיה מודה שהוא כתב ידו אע"פ שהיה בתוך הזמן היה נאמן לטעון פרוע במגו דאינו כת"י א"כ לטעון ליתמי דלא פרע אביהן דאע"ג דאביהן לא הי' נאמן אלא משום מגו טענינן ליתמי וכמו שהעליתי לקמן סי' רצ"ז מיהו בהודה בחליו או מת בנדוי לק"מ דאביהן גופיה אלו הוה קיים והיה טוען פרעתי לא הי' נאמן שהרי כבר הודה שלא פרע או נתנדה על שלא פרע ולא היה יכול לטעון אלא פרעתי אחר שהודיתי או אחר שנתנדה וזה לא שייך בצוה בחליו או מת בנדוי אבל בכתב יד שהוא תוך זמנו ומעולם לא הודה שלא פרע קשיא ונראה דהטור לטעמי' אזיל דס"ל לקמן סי' ק"ח ס"ז דלא טענינן ליתמי נאנסו אע"ג שאביהן היה יכול לטעון נאנסו משום דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי וכן י"ל דס"ל לבעה"ת וא"כ קשה על המחבר שהביא לקמן סי' ק"ח סעיף ד' גבי נאנסו ב' דעות וכאן סתם לגמרי כדברי בעה"ת וטור (וגם בב"י וד"מ לא הביאו כאן שום חולק) ואפשר ס"ל דחזק' דאין אדם פורע תוך זמנו גרע טפי ממילתא דלא שכיחא ואפי' מאן דפליג במילתא דלא שכיחא מודה דלא טעני' ליתמי דילמא פרע אביהן כיון דחזק' אין אדם פורע תוך זמנו: אבל באמת נלע"ד דמאן דפליג התם פליג נמי הכא וכמ"ש לקמן סי' ע"ח סעיף ג' על דברי הר"ב עיין שם דאע"ג דקושטא דמילתא דחזקה גרע טפי ממילת' דלא שכיח. כדמוכח בכמה דוכתי דתדע דהא איהו גופיה היה יכול לטעון נאנסו אף בשטר מקוים ופרעתי תוך זמנו לא היה יכול לטעון אפילו הוא בעצמו אפילו בהלואה ע"פ כשיש עדים בקביעות הזמן וכדלקמן סי' ע"ח מ"מ נלפע"ד דטעמא דמאן דפליג התם הוא משום דס"ל דלעולם טענינן ליתמי כל מה שהיה יכול אביהן לטעון לעולם אנו חושבין כאלו אביהן קיים לפנינו וטוען כך או כך יהיה איזה טענה שיהיה וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן בספר המלחמות פרק המוכר את הבית ופ' הגוזל קמא עיין שם במה שכתבו הגאונים כלם הסכימו (טוענים להו כל מאי דמצי טעין אבוהון כו' ע"ש וכן נלפע"ד עיקר:

או שהודה החייב וצוה בחליו שהוא חייב לו עדיין או נמצא כתוב בפנקסו שהוא חייב לו או נדוהו כו' לשון רשב"ץ בשם בעל התרומות. ופי' בבדק הבית דר"ל דפנקסו אפילו אחר זמנו הוי כחייב מודה כו' ועדיף מכתב ידו ע"ש וכן פי' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ע"ד ע"ש ולפע"ד נרא' דאדסמיך ליה קאי שנמצא כתוב בפנקסו שאותו כת"י עדיין חייב לו הא לאו הכי לא עדיף פנקסו מכתב ידו כמ"ש הרשב"א בתשוב' להדיא ומביאו ב"י ובש"ע ס"ס ק"ז והשתא א"ש דהך דינא דפנקסו לא נמצא בבעל התרומות ואדרבא הבעה"ת בשער י"ג וי"ד לא כתב אלא ג' דרכים ואם איתא הל"ל ד' אלא ודאי כדפי' ודו"ק:

ואם אין מודים כו'. אע"פ שהוא תוך הזמן כו' כתב הסמ"ע וז"ל לכאורה נראה דדקדק וכתב אע"פ שהוא תוך הזמן דס"ל דדוקא בכה"ג דאיכא למימר דכת"י הוא זיוף וממילא אין לחוש להזמן שבו משא"כ כשצוה בחליו או שנידוהו אבל בטור כתב דגם בהני פטורים ועפ"ר שכתבתי טעם לשלשתן והוא דאם מת בתוך זמנו פטור מטעם הנ"ל ואם ציוה בחליו י"ל שלא להשביע את בניו ציוה כל זמן שלא א"ל תנו לו ובמת בנידויו אכתי איכא למימר שנידוהו אכת"י אחר מקויים ואותו אינו מראה עתה ורוצה לגבות עתה בזה הזיוף ואח"כ יחזיר ויגבה בכת"י המקויים ומקצת כעין זה כתב ג"כ בשארית יוסף וגם מהר"ר וישל ז"ל בהגהותיו ונראה דגם המחבר כאן הראשון משלשתן נקט וה"ה לאינך תרתי ומור"ם דמסיק וכתב מיהו אם נידוהו כו' הוא דעת שלישית וסבירא לי' דבתוך הזמן ובציוה בחליו הוא דפטור משום ה"ט שכתבתי אבל בנידוהו ומת בנידוי סבירא ליה הטעם שכתבתי לדוחק ומכל מקום לא הוי ליה למור"ם לסתום ולכתוב מיהו אם נדוהו כו' כאלו הוא בא לבאר דברי המחבר וז"א אלא המחבר סבירא ליה כמו שכתבתי ובעיר שושן נמשך אחר תמיהת בית יוסף ומ"ה כתב דבין בנידוהו ובין בציוה בחליו חייבים היורשים לשלם. והנלע"ד כתבתי ודו"ק עכ"ל: ואשיב על דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. מה שכתב בציוה בחליו חיישינן דלא להשביע הודה לא נהירא לפי עניות דעתי וכמו שכתבתי לקמן. ומה שכתב ובמת בנידויו אכתי איכא למיחש שנידוהו אכת"י אחר מקיום כו' ואחר כך יחזור ויגבה בכתב יד המקוים כו' אמת שגם בס' גדולי תרומ' ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' ק"ל תירצו כן אבל לא נהירא לפענ"ד שיעכבו מעותיו בשביל חששא זו גם הבית חדש כתב ששמע שרבים תירצו כן והשיג עליהם מטעם זה דכיון דודאי חייב לו אביהן היאך יעכבו מעותיו בשביל חששא זו הלא אין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש ודבריו נכונים בזה ובפרט למאי דקיימא לן לעיל סי' נ"ד כותבין שובר ע"ש (ואף שבשארי' יוסף כתב וז"ל ואין להקשות וכי משום חששא זו נפסיד לזה למה לא יכתבו פטורים שאינו חייב לו כלום עד היום הזה כי אין הדין לכוף שיצטרך לשמור שוברו וראיה ברורה מפורסמת שהרי כתב הטור ח"מ סי' מ"א ס"ך וז"ל וכתב הרמ"ה שצריך לכתוב בקיום (רצה לומר בשטר מחוק) שקרעו שטר הראשון דאם לא כן פסול הוא דשמא ילך לבית דין אחר ויעשה קיום אחר ויחזור ויגבה ע"כ והנה קשה ג"כ למה פסול הוא יכתבנו לו פטורים אלא ש"מ שכשיש לחוש לערמה אין לכתוב פטורים אלא לא יגבה וכן בכאן ואולי הטעם שאינו חייב לשמור פטורים שלו מן העכברים עכ"ל כל דבריו לא נהירין לפע"ד דאם כן מי שאמר אבד שטרי לא יצטרך הלוה לפריע לו והא קי"ל שצריך לפרוע לו ואינו יכול לומר שאצטרך לשמור שוברו מן העכברי' וכמו שמוסכם מכל הפוסקים בפ' גט פשוט וכ"כ הטור והמחבר לעיל סי' נ"ד ס"ב וכ"ש הכא שהמלוה אומר שזהו הכת"י עצמו שאין הדין נותן כלל שבשביל חשש ספק לא יצטרכו לפרוע ובפרט כיון דאפשר בכתיבת שובר: ומ"ש וראיה ברורה מפורסמת כו' לפע"ד לאו ראיה היא כלל דשאני התם שיש לחוש שהלוה לא ירגיש ברמאות וישלם לו כפשוטו ולא יבקש ממנו פטורים והלכך כיון שיכול לבוא לידי פסול הוא פסול כדלעיל סי' מ"ד משא"כ הכא כן נלפע"ד) ומ"ש ונראה דגם המחבר כאן הראשון משלשתן יקט וה"ה לאינך כו' אינו נלפע"ד אלא נראה דאזיל לטעמיה בב"י שהניח בתימה דברי הבע"ת והטור בהודה בחליו ובמת בנדיו וכוונתו כמ"ש הע"ש ומ"ש ומור"ם דמסיק כו' הוא דעה שלישית כו' הוא אמת בדעת מור"ם וכ"כ בד"מ להדיא על תמיהת ב"י וז"ל ונ"ל דלק"מ דאע"פ שהודה שחייב לו אפשר דכדי שלא להשביע אם בניו אמר כן וכמו שנתבאר בסי' ל"ב ופ"א כו' ומ"מ אם מת בנידויו בהא אין לחלק בין אם מקיימים כת"י או לא כן נ"ל עכ"ל ד"מ דלא כס' אגודות אזוב דף פ"א שמגמגם בדברי הרב בהג"ה ור"ל דס"ל דה"ה בשחייב מודה וחד מנייהו נקט כו' ונעלם ממנו דברי הד"מ ע"ש וגם הב"ח בהוד' בחליו תירץ כהד"מ ובמת בנידויו תירץ דחיישינן שמא טען מזויף ופסקו לו שישבע ונידוהו על שלא רצה לישבע וכל זה דוחק גם לא נהירא לפע"ד לומר דניחוש משום שלא להשביע הודה דא"כ אפי' היורשים מודים שהוא כת"י אביהן נמי נטעון להם שמא פרע אביהן ומה שהודה הי' שלא להשביע ועוד דהא לקמן ר"ס ק"ח נמי סתמא אמרינן דגובים מהיתומים אלא ודאי מיירי בהנך גוני דליכא למימר שלא להשביע וכדלקמן סי' פ"א ע"ש. אבל לפעד"נ דמעיקרא לק"מ דהבעה"ת והטור מיירי שהודה שחייב לו סך ממון כמשמעות הכתב יד שביד חבירו ולא פרט הסך רק שהודאתו הי' שאותו כתב יד שביד חבירו עדיין חייב לו ואיננו פרוע וכן משמע למעיין בבעה"ת כשחייב מודה וצוה בחליו שאותו כתב ידו הוא חייב לו וכן מ"ש או שנדוהו מיירי ג"כ בכה"ג ולכך מצו היורשים למטען דילמא לא הי' חייב לך סך שבכת"י זה דדילמא כתב ידו זה זיוף הוא ונראה דגם הב"י והד"מ והאחרונים מודים לזה לדינא כי הסברא נכונה אלא דלשון הטור שהוא חייב לו כך וכך לא הוה משמע להו הכי אבל באמת נראה כוונת הטור כמ"ש ולכך כתב שהוא חייב לו כך וכך בכתב ידו דלאיזה צורך הזכיר בכתב ידו אלא ה"ק שאותו סך כך וכך כלו' שהודה שכך וכך הוא חייב לו כפי כתב ידו ולא הזכיר הסך כן נלפע"ד:

אין מודים שהוא כתב יד אביהן וגם לא נתקיים אע"פ כו':

פטורים. אע"פ שהחזקה אין אדם פורע. תוך זמנו ה"מ בשטר גמור ולא בכתיבת ידו עכ"ל עיר שושן ודבריו תמוהים דהדבר פשוט דגם בשטר אי לא נתקיים לא אמרינן ביה חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דדילמא הכל זיוף וכן בכתב ידו ודאי אם נתקיים לא אמרי' ביה שפרעו תוך זמנו אלא הכא בכת"י נמי טעמא הוא דדילמא הכל זיוף והוא פשוט ואפשר דה"נ קאמר הע"ש ה"מ בשטר גמור כלו' היכא שנתקיים אבל לא בבת"י בעלמא שלא נתקיים אך הלשון דחוק:

פטורים אף בלא שבועה כו'. כתב הסמ"ע דאפי' ידוע שלא נשבע פטורים היורשים כו' ע"ש וכ"כ בבדק הבית וכן משמע לקמן סי' פ"ז סעיף ל"ב וכתב עוד בבעה"ת דמ"ש מחרימים סתם היינו דמחרימים שלא שמעו מאביהם שהיה חייב אותו ממון ולא פרעו וע"ש (עי' בתשובות מהר"ש כהן ס"ב סי' פ"ד ובתשו' מהר"ר יוסף טראני סי' ע"ב וסי' קי"ב דף קל"ט ע"ב) מדין עידי מסירה כרתי עיין לעיל ס"ס מ' וס"ס נ"א ומ"ש שם:

(בש"ע ס"א) ואינו נאמן לומר להד"ם פי' לא קבלתי ביום פ' כלום דכל שאינו נותן אמתלא למה כתב כן חייב לשלם ועמ"ש אח"ז:

(ס"ב שנחתי וחתמתי) ה"ה שאר אמתלאות כגון למזכרת או שלא להשביע כתבתי והחזקתי בביתי ונאבד ומצא זה אי לטופס בעלמ' כתבתיו בלא מתכוין על הכל נאמן במגו דפרעתי וכל זה נכלל במ"ש ב"י בשם סה"ת וכיוצ' בהן הואיל ולא כפר בעיקר החוב ולא כפר כתב ידו מגו דיכול לומר כו' עכ"ל ואין חילוק בין כתב שם חתימתו או בלא חתימתו כמ"ש בספרי' אחרים והנה הב"י הקשה כאן בשם הרב המזרחי הרבה קושיות בטור על דין זה ונלע"ד דלא ק"מ והעיקר הוא דכל זמן שיש לו מגו דפרעתי אז יכול לומר שכחתי ונאמן במגו ולא במקום שאין לו מגו דפרעתי ומש"ה בההיא דלא לחתום איניש אסוף המגיל' דלמא משכח וכו' ל"ק הא יכול לומר שכחתי וחתמתי כו' דחיישי' שמא יטעון אותו מתחלה בע"פ והוא לא ידע שיש שטר כתוב עליו ויטעון להד"ם על עיקר ההלואה ואחר כך יוציא זה הכת"י ואז לא יוכל לומר פרעתי דהא כבר הוד' שלא לוה ממילא לא פרעו וכ"ש גם טענת שכחתי וכו' לא יוכל לטעון כי היא טענ' רעועה ותין לו מקום רק ע"י מגו דפרעתי דוקא דהיינו שהיה יכול לומר באותו פעם שהוא אומר שכחתי משא"כ בזה שקודם אמירת שכחתי הודה שלא נפרע מצד תביעה אחרת על ממון זה ותמהני על הרב הגדול הנ"ל מה השיב בקושיא זאת דהא תי' זה הוא עצמו כ' בשם הרא"ש והמרדכי על קושיא אחרת אלא דעל הטור הוקשה לו דאע"ג דאינו יוכל לטעון פרעתי יוכל לומר שכחתי כו' והא ליתא דזה תלוי בזה כמ"ש וזה עצמו טעם הדין שכתב הטור דסמוך שהוחזק כפרן על פי כת"י ודברי הטור כאן היינו במקום שאומר מיד להד"ם ושכחתי בעוד שיש לו מגו דפרעתי ולא אחר כך דאי טען תחלה להד"מ לא מהני תו מגו למפרע אם ירא' כתב יד דלא אמרינן מגו כמו שהבאתי בסימן נ"ה ובזה נסתלק מה שהקשה עוד המזרחי דלדברי הטור ה"נ נימא דמודה בפני עדים שחייב לחבירו מנה יכול אחר כך לומר דרך אמנה הודיתי שהאמנתי לו שילוה לי אחר כך ולא תלו' לי במגו דפרעתי וזה ודאי אינו דהא כתב בסימן ע"ט מנה לי בידך אמר הן למחר אמר להד"ם הוחזק כפרן אמאי לא יוכל לומר דרך אמנה הודיתי ותמהתי דודאי נאמן בזה במגו דפרעתי כי היכא דמצינו ר"ס מ"ו בשטר דאינו מקיים דמצי אמר שטר אמנה הוא זה במגו דמזוייף וה"נ כן הוא בהוד' ע"פ עדים ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב אלא בטענת להד"מ הוא אינו נאמן לפי שבזה אין לו שום תירוץ על דבריו הראשונים וגם כאן הדין כן אבל בטענה אמנה יש לו תי' אלא שהוא תי' אינו נכון כ"כ ובזה מהני מגו דפרעתי ושזה מתורץ גם מה שהקש' עוד מסי' ע"ט למה הוחזק כפרן אין כאן קושיא דבטענת להד"ם הוא על כל פני' מוכחש והוא מגו במקום עדים עוד הקש' המזרחי מכח ק"ו דמה טענת שלא להשביע שהוא טענה טובה אפ"ה לא מצי טעון אותו כל שהוד' בפני המלוה ק"ו לטענת אמנ' אומר אני ק"ו פריכא הוא דשאני טענת שלא להשביע שהיא בפני המלוה והיה מגו במקום עדים משא"כ בטענת אמנה שאפשרות הוא ודאי נאמן כ"ז שיש לו מגו והעיד ב"י שחזר המזרחי סוף ימיו מזה ואפשר שהוא מטעם שזכרנו כנלע"ד ברור:

(שם) ואין לדידן בזה אלא מה שעיניו רואות נ"ל דלפ"ז אין להאמין איתו בטענת שכחתי כו' דהא אין לו מיגו דפרעתי דהוא ירא שמא הדיין ירא' לו לפי ראיית עיניו דאינו נאמן בטענת פרעתי:

(שם) אם נתקיימה חתימתו דעת רב שרירא גאון דלא מהני כאן לקיים מב' שדות כדלעיל סי' מ"ו סכ"ו דהא אמרי' בגמרא דגם בזה יש חשש שמא חזי ומזייף אלא דבעדים לא חששו דמצי לכוין כ"כ כמ"ש שם והיינו דוקא בעדים החתומים על השטר דמן התורה א"צ קיום כלל אלא מדרבנן ומש"ה סגי בהכי אבל בח"י דצריך לקיים מן התור' לא מהני דרך זה והטור לא מחלק בין קיום בח"י לשאר קיום וכן הוא פי' דברי הטור ולא כתי' ב"י ובי"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ח משמע דאפילו במידי דאורייתא מהני מה שמכיר החתימ' דהא מהני שם לענין נתינת רשות כמ"ש שם מתשובת רמב"ן (שם הביא הרב ז"ל ס"ק מ"ו עכ"ה):

ע"ש ואם לא נתקיימה חתימתו נאמן בשבועת היסת הטעם שאף שיש נאמנות יש לו' שפרע ולא איכפת ליה בשטר מגו שיכול לומר מזוייף הוא ולא היה דברים מעולם נשאלתי במי שנתן עיסקא לחבירו והתנה עמו בינו לבינו כל מה שלא יברר ההפסד בעדים ישלם מכיסו ועכשיו טוען לוה שהיה לו הפסד ורוצה שיאמינו לו מכח מיגו דלהד"מ כמו כאן ומלו' אומר שלא היה לו הפסד נ"ל דאין זה דומה לכאן דעיקר טעם מגו שיאמינו לו טענתו שטוען עכשיו וכאן אין הכחשה אלא רוצה לקיים התנאי שהתנ' ואמאי גרע תנאי זה מכל התנאים שהותנ' בין אדם לחבירו בלי הכחשה דעכ"פ צריך לקיים התנאי אבל מ"מ נראה דיש כאן מיגו דלהד"ם כיון שלפי דעתו יש באמ' הפסד בעיסקא יכול לומר מעיקרא שהבטחתיך לברר בעדים לא גמרתי באמת בדעתי זה כי סמכתי עצמי שאוכל לומר להד"ם וראייה לזה ממ"ש הרא"ש פרק הנשבעין בשם ר"י הלוי זצ"ל האי מאן דתבעי' לחבריה ואמר שותפי היית ופלגינא עמך ואתנאי עמך קודם החלוק' דתשתבע לי על שמא ומודה לי' חבריה דהיה שותפו אך שלא גזלו מעולם כלום אע"ג דליכא סהדי שהי' שותפו ויש לו מגו לא אפטר מההוא שבועה דלא אמרינן מגו לאפטורא משבועה עכ"ל וע"כ צ"ל שזה מודה שהיה תנאי מה שהיה חייב שבועה דאל"כ אין עליו שבועה כיון שהוא אחר החלוק' וגם כן א"צ שבועה שלא היה שום תנאי דאין משביעין אלא בטענה שאם יודה בה יתחייב ממון ולא שבועה כמ"ש בסי' צ"ג ס"ט אלא ע"כ שמודה בתנאי ואפילו הכי מהני המגו כיון שהוא יודע באמת שלא גזלו כלום ומעיקרא שהיה מתנה עמו לישבע בסוף לא חשב לקיים כי סמך עצמו שיכול לומר להד"מ דהא לא היה עדות שהיה שותפו כלל כ"ש שאין עדים על התנאי ע"כ פטור משבועה אי לאו שאין אומרים מגו לאפטורי משבועה והכי נמי בנ"ד מהני המגו לפטור מן התנאי וא"צ לברר בעדים שהיה לו הפסד רק ישבע על זה כנלע"ד (אמר המגיה יש לי להשיב על ראיית הרב ז"ל דהתם הכי פי' שהתנה עמו בשעת חלוקה שישבע לו כפי החיוב המוטל עליו מצד הדין שהשותף נשבע בטענת שמא אלא כי היכי דלא להוי מחילה בחלוקה דקי"לן חלקו השותפין אין להם זע"ז שבועה מטעם מחילה וכיון שזה הודיעו שאינו מיחל שבועתו אינה נמחלת אף שחלקו ואין התנאי לחדש ענין ולא לחייבו בשום דבר אלא גילוי דעת שאינו רוצה למחול שבועתו שהוא חייב לו מאז ומקדם אמטו להכי סד"א דליהני מגו דה"ל כזה אומר עדיין השותפו' קיימת וזה אומר אמת שעדיין קיימת הוא אבל לא גזלתיך ואין עדים בדבר דהו' נאמן אי לאו דאין אומרים מגו להפטר משבועה לאפוקי בנדון הרב בט"ז ז"ל דהתנאי היה שישלם כל הפסד שלא יברר בעדים דודאי בלי תנאי לא היה חייב לשלם לו ההפסד בין שיכול לברר בעדים או לא והתנאי מחייבו לשלם על כיוצא בזה נאמר כל התנאי שבממון קיים ומה לנו ולמיגו שלו כיון שהוא מודה בתנאי וזאת היא כוונת הרב המגיד שהביא בש"ג ס"ז ס"ק י"א והניח בצ"ע וכוונתו באמת כמ"ש וצ"ע לדינא ודוק עכ"ה):

(סעיף ד' והחתימו עד אחד עמהם) פשוט הוא שם בת' הרא"ש דהאי עד אחד לרווחא דמילת' הוא והמחבר העתיק דברים כהוייתן ובאמת אפילו בלא עד אחד נאמן בפנקס וכן כתב הסמ"ע לענין דינא.

(סעיף ה') אנו טוענים להם בסה"ת שער י"ג כ' בזה כיון דאביהם מצי למטען פרעתי טענינן להו משמע דבמקום שאין אביהם יכול לטעון פרעתי כגון שיש נאמנות למלו' חייבין היורשים לפרוע אחר שישבע המלו' ועוד נ"ל הוכח' דהא נתבאר לעיל סעיף ב' דכת"י שיש בו נאמנות עדיף משטר שאין בו נאמנות בענין שא"צ בעל הכת"י שבועה נגד הלוה ובשטר ודאי גובה מהיורשי' בשבוע'. והא דכתב אחר כך בסה"ת בענין נאמנו' דצריך עליו ועל היורשים היינו לגבות מיתמי בלא שבועה כמ"ש שם בהדי' גם מדכתב ב"י על דברי הטור כאן זה פשוט בכמה מקומות דטענינן ליתמי כל מה דמצי אביהן למטען ש"מ בלא נאמנות מיירי אבל בנאמנות הוי כשטר גמור אלא דבת' מיימון לס' משפטים סי' ל"ח כתוב שם דאי היה כתוב עליו נאמנות לחוד ולא על יורשיו ומת היורשים א"צ לשלם דהא לא המנוהו עליהם ואפשר שפרע אביהם ולאו אדעתיה דכת' ליה נאמנות דנשקול מני' כת"י ומביא ראיה ממי שכתב למלוה בשטר שלו נקי נדר נקי שבועה דאפ"ה צריך שבוע' נגד היורשים דאמרי' שמא פרע ושכח השטר ק"ו בזה דמה התם אפי' ישכח דהמני' ה"ל לאפוקי שטרא מניה דהא שטר גמור הוא אפ"ה אמרי' בשביל תקנת יתומים דלמא פרע ושכח כ"ש הכא בכ"י זה דשכח לנאמנות ולא חש לאפוקי מני' דסמיך דמצי למטען כל שעה פרעתי דטענינן להו דלמ' פרעו' ובד"מ הביא זה. ופסק דיתומים פטורי' כ"ז שאין נאמנות עליו ועל יורשיו. ואלמלא שאין אני כדאי להכריע הייתי אומר שאין ראיה מההיא דנקי נדר דלא מצינו יפוי כח בתקנת יתומי' אלא לענין שבועה מי שרוצה להוציא מהם אבל זה לא מצינו שיהיו פטורי' לגמרי ממון שהי' אביהם חייב לתת בלא שבוע' אדרבא מצינו כמה פעמים דיתומים חייבין לשלם במקום שהאב היה יכול ליפטר כגון בשטר עסקא על היתומי' בסי' ק"ח דלא טענינן להו נאנסו אע"ג דאביהון ה"מ לטעון כן:

(ע"ש) ואם הוא תוך הזמן כו' קשה ל"ל כתב ידו מקוים הא קי"ל מלוה ע"פ גובה מהיורשים כמ"ש סי' ק"ח והנה בתוך זמנו פשיט' דלק"מ דשמא הכל זיוף אבל בהודה החייב קשה ל"ל כת"י מקוי' ותירץ הסמ"ע דשמא שלא להשביע וק"ל א"כ במלוה על פה אם הוד' ניחוש שמא פרע את ההלואה וההודא' היא שלא להשביע אלא ע"כ דמיירי בהוד' הודאה גמור' כגון שאמר תנו לו וזהו מדוקדק בל' הט"ו שכתבו שהודה החייב וצוה בחליו האריך בלשונו לכוונה זאת. ונ"ל דכאן איירי שהחול' לא עשה צוואה בבירור שחייב לו אלא כמסתפק אם ירא' לכם פלוני כת"י תנו לו ע"ז כ' הטור שחייב לו כך וכך בכת"י מש"ה צריך להיות הכתב יד אמת דלמא זייפו אחר כך וראי' לפ"ז דבאמת בסי' ק"ח לא כתב האי לישנא שחייב לו בכת"י ובמת בנידוי כ' הסמ"ע שמא על כת"י אחר נדוהו ב"ד ולא ידעתי מה ריעות' יש כאן מבשטר שנאבד דקי"ל ר"ס נ"ב (נ"ד) שכותבין שובר ומוחז"ל בס' ב"ח נתן טעם למת בנדויו דהיתומים טוענים שמא לא נדוהו רק בשביל שפסקו עליו שבועה שאינו חייב כלום ולא רצה לישבע והוא תמוה ביותר דהא כתב הטור נדוהו כדי שיתן ותו דא"כ כת"י מאי מהני דלמא כבר פרעו והנדוי היה בשביל דבר אחר ונ"ל דמיירי כאן שאין אנו יודעים בבירור כמה הוא החוב שנידוהו ליתן אלא סתם ומסתמא אומרים שעל חוב שהו' ברור שודאי חייב לו ע"ז נדוהו ומ"ה במלוה ע"פ בעדי' שהחוב ברור לא צריך זו ולא מידי משא"כ כאן שנעלם סך החוב ואכת"י אנו סומכים מש"ה צריך שיהא מקוים אבל אם ברור לנו על איזה סך נדוהו ודאי א"צ כת"י כלל ובזה נ"ל כוונת רמ"א שכתב בסמוך מיהו אם נדוהו כו' דלכאורה קשה היאך פסק נגד דעת הטור ולמ"ש ניחא דרמ"א מיירי ביודעי' על איוה סך נדוהו ע"כ א"צ כת"י כלל כנלע"ד ברור ונכון:

וחתם למטה כתב הש"ך בשם הגהת הרא"ש על הא דלא לחתום אינש כי אם ברישא דמגילתא דהקשה הריב"ם מה מהני אם יחתום עצמו בראש מגילה יכתוב בצדו על הגליון אני לויתי מפלוני מנה ולכך תי' דאם כ' אני לויתי מפלוני מנה וחתם עצמו באותו שיטה לא מהני והש"ך כתב דממ"ש הפוסקים דאיך יחתום עצמו העד באמצע שיטה אולי יחתוך כל שטר ויכתוב לפני העד דחייב מנה ותי' הואיל וליכא חשש ריעות' ללוה כי אם לעד לא חיישינן דאפסיד אנפשי' מזה מוכח דליתא לדברי ריב"ם ולי נראה אפשר לחלק דודאי דיוקו של ריב"ם מגמ' דקאמר לא לחתום אינש אריש מגילת' ולא קאמר נמי בתחילת השור' ש"מ דאי חתם בראש מגילה תו ליכא למיחש. ולכן נראה ודאי כשנכת' הכל בראש הדף מבלי חלק לפניו צדקו דברי הריב"ם דאין מועיל כיון דלפעמים חותם עצמו כן להראות חתימתו בב"ד וא"א לצמצם שיחתום עצמו תיכף ובתחילת שיטה מבלי שיור מקום פנוי כלל. ולא עבדי רבנן מילתא דאתי לידי תקלה ולכך אינו גובה בו משא"כ כשיש למעלה מהשיר' שכ' הח"י וחוב שלו מקום פנוי ומכ"ש כשנכתב מלא שיטה ומחצה ואח"כ חתם פשיטא דמועיל לגבותו דאין זו תקנת חכמים דהם אמרו לחתום עצמו בראש מגילה ואם שינה אפסיד אנפש' וא"כ שפיר הקשו התו' ומחברים מהעד דמניח חצי שורה פנוי דבלא"ה יש בין חתימה לשטר שורה פנוי דלכך קי"ל דאין למידין מש"א וא"כ הרי יוכל לחתיך כל השטר למעלה ויכתוב כחצי שיטה ושיטה למעלה פנוי או שיכתוב שטה ומחצה ואם כן כשר לכולה עלמא ויפסיד העד ואתי שפיר. ולכן נראה למעשה אם בא כתיבת ידו בזה בראש השיטה והחוב וחתימת ידו בשיטה אחת יש להתישב אם יש להוציא נגד דעת הריב"ם כי לפמ"ש אין כאן חולקים ויכול לומר קים ליה:

ולא מן הלקוחו' כתב הסמ"ע אפי' הודה הלוה דלא פרע מ"מ לית ליה קלא ועוד חיישינן לקנוני' והש"ך השיג מה קנוני' שייך ואי דהחזיר כבר ללוה כת"י ועכשיו חזרו למלוה בשטר נמי נימא הכי אלא כיון דלא נפל לא חיישינן לקנוני' ודבריו בלתי מובנים דהרי דברי סמ"ע כפשוטן דאנן טענינן ללקוח' פרוע דהא נאמן על כת"י פרוע ואי דהוא הלוה לא טען לאו כל כמיני' לחוב לאחרים בהודאתו ולזה נתכוון הסמ"ע בקנוני' דאנן טענינן פרוע והוא עושה קנוני' עם המלוה לומר דלא נפרע לחוב ללוקח והלא כה דברי הש"ך בדוכת' טובא דטענינן ללוקח פרעתי אף דהוא חייב מודה עיין לעיל סי' ל"ט גבי פס"ד דחולק בזה אסמ"ע. והנה הא דהוסיף הסמ"ע הטעם קנוני' אף דסגי לגבי לקוח' כטעם ראשון דל"ל קלא נר' דנ"מ לגבי מלוה בשטר מאוחר לגבות מב"ח דיש לפי הדין דלקמן בסי' ק"ד לכת"י המוקדם דין קדימה ולא מצי למימר כדלעיל סי' מ"ג השתא דכתב דהא הוחזק בב"ד וכמ"ש הש"ך מ"מ לפי דברי הסמ"ע יטעון מלוה בשטר דילמא פרע לכת"י והוא אינו נאמן לחוב לי בהודאתו משא"כ מלוה בשטר דאין נאמן לומר פרעתי. ואין להקשות לפ"ד הסמ"ע מה פריך בגמרא סוף ב"ב בהא דאמרי' אפי' הוחזק כת"י בב"ד מכל מקום אין טורף ממשעבדי ופריך הגמרא דתנן אם מוסרו בעדים גובה ממשעבדי דמה קושי' דבשלמא שם ידע הלוה דהוא מוסרו אם כן א"י לומר פרעתי דלמה הניח שטר בעדים וגובה ממשעבדי אבל כאן וכי ידע הלוה דהמלוה החזיקו בב"ד מלוה ולא לוה מקיים שטר ואם כן יכול לטעון פרעתי כשאר כת"י דעלמא ואם כן אף כשחיי' מודה מכל מקום אין טורף מלקוח' דטענינן להו פרעו הלוה. די"ל אלו שורת הדין דהואיל דהוחזק בב"ד אית ליה קלא וגובה ממשעבדי אף הלוה לא היה נאמן לומר פרעתי דהיה לך לחוש אולי הניחו המלוה לקיימו בב"ד כדרך המלוים ויגבה ממשעבדי ושטר כזה חושש להניח בידו. ומכ"ש לטעם הרא"ש דהואיל דלית ליה קלא י"ל שכחתי ואם כן אי דהא אית ליה קלא אין נאמן פרעתי ולכן דינו של הסמ"ע לגבי ב"ח בשטר מאוחר צ"ע:

מן הלקוח' ואם כתב כת"י מסתם ללות בו ואחר כך נמלך ומסרו בעדי מסירה משמע מדברי הגמרא דב"ב דף קנ"א דמ"מ לא טריף ממשעבדי כלל דמשני על הוחזק כת"י בב"ד דגובה מב"ח מהא דתנן אם מסרו בעדים גובה ממשעבדי שאני התם דמשעת כתיבה הוא דשעביד נפשי' ופי' רשב"ם כשנכתב שטר נכתב כדי למוסרו בפני עדים שיהיה ע"מ וכו' אבל הך כת"י כשהלוהו כמלוה ע"פ דמי ותו לא מצי ב"ד בקיומן לעשותו שטר שיש בו אחריות נכסים שהרי לא לדעת כן נכתב מתחיל' עכ"ל וכן הדבר כהנ"ל איברא דהש"ך בס"ק ז' הקשה לפי טעמו של בעה"ת דלית קלא לקיום ב"ד דהדיינין מקיימין אעפ"י שלא קראוהו ואפי' קראוהו לאו אדעתם כלל ולכך נאמן לומר פרעתי אם כן מ"פ הגמ' מהא דמסרו בפני עדים גובה ממשעבדי התם צריכין העדים למקרי אבל כאן הדייני' חותמים אעפ"י שלא קראוהו ותי' הש"ך דכן באמת פי' הגמרא ש"ה דמשעת כתיבה שעבד נפשיה דנכתב שיקראו אותו העדים ולפי זה אין ראי' להנ"ל. אבל באמת פירושו דחוק ואין לשון הגמרא סובלו כלל ולא כן פי' שום מחבר ומפורש:
ולכן נר' בגוף הקושי' דהא כתבו תו' כתובות דף ק"ט ד"ה לא שנו כו' דהקשו בהא דא"ר ראיה בקיום שטר הא הדיינים חותמים אעפ"י שלא קראוהו ותי' דהתם רמו אנפשי' לדייק ולמקרי וכו' הרי במקום דנ"מ בקריאתם רמו אנפשי' למקרי ולכך לס"ד דקיום משוי ליה מלוה בשטר א"כ רמו אנפשי' ומקרי אבל השתא דמשני דמ"מ לא הוי מלוה בשטר א"כ מה להם לקרות ואי דלא יהיה נאמן לומר פרעתי הא יכול לכתוב נאמנות וכדומה והבעה"ת כתב זה למסקנ' אבל הגמ' לא מצי לשנויי כך דה"א באמת חוב עליהם למקרי. מיהו לפי דיוקו של רשב"א מהך דהדיינים חותמי' אע"פ שלא קראוהו דאין צד קורב' פוסל בקיום דאל"כ הא צריכין למקרי וכמ"ש לעיל סי' מ"ו סי"ח וסי"ט ע"ש והטעם דהקילו בקיום שטרות דרבנן ולפי דעת ש"ך בס"ק י"ג והב"ח קיום כת"י דאורייתא וא"כ פסולים בו קרובי' וא"כ צריכין למקרי וליתא לדינא של בעה"ת וטעמו:

אם נתקיים וכו' או שעדים מעידים וכו' משמע דקיום דנקט לאו עפ"י עדים כי אם משני שטרות וכדומה דמדמי' כתב לכתב כדלעיל בסי' מ"ו ולאפוקי מר"ש גאון דסבירא ליה בכתב ידו אין מקיימי' רק מפי עדי' המעידים שזהו כת"י הואיל והקיום כת"י דאורייתא וכתב הש"ך הטעם דלא ס"ל כוותי' דאף דאמת אתו דכת"י מהתורה בעי קיום מ"מ אין לחלק בין קיום לקיום ואפי' בדאורייתא מהני קיום זה ונר' דיליף ליה ר"ש גאון מהך דאמרי' בשמעתי' מצא שט"ח דשמואל ס"ל אי נמצא שטר שיש בו אחריות לא יחזיר דהיינו שאין חייב מודה ולא דטען פרוע דאינו נאמן לשמואל רק דטען מזויף והקשה התו' בממ"נ נהדרי' אי ימצא לקיימו הא טען שקר ואי לא אף דשטרא בידו לא יגבנו ותי' התוס' דאף דימצא לקיי' מ"מ הואיל ונפל לא סמכינן אקיום דלמא זייפו כולי האי עד דדמי לגמרי ור"ש גאון ליישב קושי' זו ס"ל דוודאי כי מהני הך קיום דשני שטרות בקיום דרבנן אבל בשל תורה לא מהני דאי הוי משל תורה לסמוך על קיום הלזה אף בנפל היה מועיל כיון דדין גמור הוא רק לא אמרו רק בקיום דרבנן ובנפל וטוען מזויף אזדי חזקה דאורייתא דלא חציף אינש לזייף ובעי קיום של תורה ולכך לא מהני הך קיום דשני שטרות ולכך לא יחזיר דאי יהיה בידו יתקיים ע"י שני שטרות וזהו לא מהני בקיום סורה ולק"מ מכל קושי' התוס' איברא דהך גופי' אי בכת"י ד"ת בעי קיום במחלוקת שנוי' ורמ"א כ' לעיל גבי מה שנהגו לקיים הרב יחידי דקיום שטרות דרבנן והוא הקיום דנהוג בפולין בממרנ"י שהוא כת"י ולכן גם בזה תלי' הכל לפי מה שעיני הדיין רואות ולבו יהיה לש"ש להוציא הדין לאמיתו. ונר' דאף ר"ש גאון לא אמרו אלא במכחיש להדיא ואמר מזויף הוא דבזה בעי קיום ד"ת ועיין מ"ש לעיל בסי' מ"ו באריכות מזה אבל אם אינו מכחישו בבירור וטוען מזויף אף בכת"י יכולים לסמוך בקיום הנ"ל כיון דלא טען מזוייף ובזה אזלו ראי' הט"ז בי"ד סי' רכ"ה דפסק הרמב"ן דמהני נתינת רשות בנדרי' עפ"י כתבו אם מכירין כתבו ומזה רוצה הט"ז להוכיח דסמכינן אפי' בדבר של תורה על קיום הלזה ואין משם ראי' דשם ליכא דטוען מזויף ולא חיישי' כלל לזיופו ובקיום כל דהו סגי:

ואם כפר ואמר שאינו כ"י וכו' הקשה הש"ך דלקמן בסי' פ"ב הביא הרב דעת רשב"א דאם טען על שטר מזויף הוא ונתקיים אח"כ דלא הוחזק כפרן דר"ל שיקיימנו ואח"כ ידין עמו ורשב"א גופ' אמר למלתא על כת"י וא"כ איך סתם כאן דלא כרשב"א ולקמן בסי' פ"ב הביאו דעתו. ונר' ליישב דבשלמא בשטר דא"נ לומר פרעתי אם כן שפיר מצי למימר ידעתי דאם אטעון פרעתי לא אהיה נאמן ולכך טענתי מזויף ואם לא יכול לקיימו אהי' נאמן דפרעתי במגו דמזויף דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואפי' יש לו עדי פרעון יכול לומר מתחילה לא ידעתי מעדי' או לא היו בנמצא ולכך לא הוחזק כפרן משא"כ בכ"י דמעולם נאמן לומר פרעתי לדעת מחבר א"כ אלו פרע מה לו כל זה לטעון מזויף ולהטריחו להדר בתר קיום תיכף ה"ל לטעון פרעתי והשטר חספא והיה נאמן ואהדורי טענות ל"ל אלא וודאי שקרא הוא ולכך הוחזק כפרן ולכן הרשב"א דס"ל אף בכת"י א"נ לומר פרעתי כתבו גבי כת"י דלדעתו שוה דין כת"י לדין שטר בכל אופן אבל לפי דקיי"ל בכת"י דלא כרשב"א וודאי יש חילוק ולכך לא כתבו הש"ע רק גבי השטר בסי' פ"ב וא"ש כי חילוק זה פשוט וברור ועיין לקמן סי' פ"ב דהוכחתי חילוק זה דאל"כ הרשב"א סותר דבריו בחידושיו ע"ש סק"ג:

וי"א דא"י לומר פרעתי הרשב"א הביא ראיה מהא דאמרינן המפקיד בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו משמע לולי מגו לא היה נאמן אף דאין בו אחריות נכסי' כלל וה"ה לכת"י והרב הש"ך דחהו ואמר דלולי דנאמן הוא דהחזיר במגו דנאנסו באמת היה גובה ממשעבדי בכח שטרו רק הא דאין גובה הוא מכח דטענינן ללקוח' החזיר או נאנס ויפה כתב והגאון מהר"ג בחדושי גרשוני פקפק עליו שיהיה שעבוד חל על לקוח' בפקדון במקום דלא יכול לומר נאנסו ולי נראה דדברי הש"ך מוכרחים דהא רב ושמואל ס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים הרי לדעתם שוה דין יורשי' לדין לוקח ובמקום שגובה מלוקח גובה מיורש ואי לא גובה מלוקח אף מיורש אין לגבות. וא"כ איך אמרו בב"ב דף ע' שטר כיס היוצא על יתומים דייני גולה אמרו גובה כולו ודייני גולה הוא שמואל וקרנא וקשה לשמואל איך יגבו מיורשי' דע"כ איירי דעסקא אינו בעין דאל"כ איך אפשר לטעון החזיר ואם אינו בעין רק שיתחייב המקבל לתת תמורתו למה יתחייבו היורשים כמו דלקוחו' פטורים אף יורשים יפטרו לתת מחיר העסקא וע"כ צ"ל כש"ך דכיון דלא טענין החזירו לדייני גולה נתחייבו בו הנכסי' וה"ל כמלוה בשטר. ועיין לקמן סי' ק"ח דמבואר דהך שטר כיס איירי דאין העסק בעין רק נתחייבו נכסי' ע"ש. ודברי הש"ך ברורין. אך יש להבין ברשב"א בממ"נ למה לא דייק מהך דשטר שאין בו אחריות דמבואר בגמ' דב"מ דף י"ג דאין נאמן פרעתי ולכך כשאין חיי' מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואם יחזיר לא יהיה נאמן וצ"ל דס"ל כריב"ש דכיון דיש שטר תו א"י לומר פרעתי וא"כ אף מהך דשטר פקדון אין לו ראיה וכבר עמד כעין קושי' זו הרב בעל משנה למלך בפי"א מהל' מלוה ולא תי' כלום ונר' דס"ל לרשב"א כמ"ש באורים השטר שאני דרואה הואיל וטרח ליקח שטר ש"מ דלא מהימן לי' ואף הוא לא מהימן לי' וכעין סברא זו חלקו בין מלוה בעדים למודה בעדים התו' ב"ב בשמעתי' אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש. ולכך א"א להקשות מהנ"ל אמנם מההיא דשטר פקדון קשי' ליה דשם אמרו כן אף על שטר כיס דהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון וכאן אין ראיה דלא מהימן ליה דלקח שטר כדי שיהיה לו על הפלגא מלוה שעבוד נכסים לטרוף מלקוח' וא"כ שפיר הקשה למה צורך על פלגא פקדון מגו הא בלא"ה נאמן והוי כמו כת"י:

לומר פרעתי הרב הש"ך הכריע כהנך רבוות' דס"ל דנאמן לומר פרעתי וכ' אפי' תפס בעדים מפקינן מיני' ולא יכול לטעון קים ליה והפריס על המדה דהרא"ש גופי' כ' בתשוב' כלל ס"ז דהוא מחלוקת רבוות' ואי תפס בחיי אבוהון מטלטלין לא מפקינן מיני' והיינו בתפס בעדים דבלי עדים אפי' בלי כת"י נאמן במגו וכן מהני אפי' בתפס לאחר מיתה מתורת מגו דמהני אפילו בדברים העשוי' להשאיל ולהשכיר ודברים מכלי אוכל נפש דחיי' להחזיר וזה פשוט וא"כ דכיון דהרא"ש ס"ל תפיסה מהני מי יורה נגדו ובפרט דאין לרי"ף וסייעתו שום ראי' מהש"ס כמ"ש תוס' בכתובות אם לא מהך דב"מ דף ע"ה ע"ב דשדר לי' נייתי מר סהדי ונכתב ולא אמר ליה דישלח ליה כת"י והטורח מעדים ל"ל וע"כ צ"ל משום דמצי לטעון פרעתי ולכך אהדר על שטר בעדי' ומיהו זה יש לדחות דעדיין קשה ה"ל לכתוב בי' נאמנות אלא דאפשר רבינא החמיר מבלי לעשות מלאכה אפי' עראי בסמוך לשבת ולכך אמר יקחו עדים והם יכתבו כמ"ש ועיי' א"ח סי' ת"א ע"ש ואיברא יש להבין ברא"ש השתא דתקנו רבנן לגבות אפי' ממטלטלין דיתמי מאי איריא דתפס מחיי' הלא אפי' תפס לאחר מיתה נמי יועיל תפיסה כיון דמטלטלי דיתמי משתעבדי והרב משנה למלך הניח' בצ"ע בפ' הנ"ל אמנם נר' דס"ל להרא"ש כמ"ש מרדכי בפ' אלמנ' נזונית דהואיל דצריך שבועה קודם שתבעה מיתומי' א"כ אף לבתר דמשתבע מ"מ נכסי' בחזקת יתומים ולא שייך בי' תפיסה ועיי' תשובת מהר"ם מינץ סי' צ' במחלוקת אי אדם מוריש שבועה לבניו כ' ג"כ דתפיסה בשל יתומים לא מהני אפי' לבתר דתקנו רבנן סבוראי לגבות מטלטלי' של יתמי כדעת רבינו יואל במרדכי פרק אלמ' נזונית וזה דעת הרא"ש ולכך בעי תפיסה דוקא מחיי' ועיי' מ"ש מזה לקמן בסי' ק"ו ביותר עכ"פ דעת הרא"ש כן בלי ס' בתשובה ולק"מ ואין מקום לתמיהת המשנה למלך והנה בח"כ הנוהגי' בזמני' נהגו כל בתי דיני' בישראל לפסוק דא"נ לומר פרעתי ורוב לומדים נתנו טעם משום דינא דמלכותא דינא ובאמת אין זה טעם כי דינא דמלכות אין לבד על ח"כ רק כל נימוסם הוא אפי' על כ"י בעלמא וחשבון בפנקס א"נ לומר פרעתי ולכך אף גבי ח"כ א"נ לומר פרעתי וא"כ אם באי' אנו לדון כפי הנימוס המלכות בטלו כל ד"ת וכבר כתבתי לעיל דוקא אם גזירת המלכות שלא יועיל שום שטר רק שטר ערכאי הוא דאמרי' דינא דמלכות' דינא ולא זולת וא"כ וכי גזר המלך שיהיה דוקא נכתבים ח"כ מבלי נאמנות בתוכו או שאר שטר שמועיל וא"כ לא שייך דינא דמלכות' וכמ"ש דאל"כ ח"ו יבטלו ד"ת ולכן נר' הטעם הנכון דכל עצמותו של הטעם דנאמן לומר פרעתי משום דאין משגיחין ומדקדק כ"כ להניח כ"י ביד המלוה הואיל ואינו גובה ממשעבדי בח"כ דטיבו לתתו לאחרים ונגד אחרים קשה לטעון דיאמר לאו בע"ד דידי את תבע למלוה שמכרו לי ולי אתה פורע וכך טיבו של ח"כ דאפילו יש לו שובר מהמלוה צריך לפרוע ללוקח הח"כ שבידו הח"כ וכך נימוסו וא"כ על כ"י כזה וודאי מקפיד מבלי להניחו ביד המלוה אם פרעו דאולי ימכרו ומאי לו לדינא ודיינא וכן מצאתי בתשובת הרמב"ן סי כ"ג דכ' להדי' היכא דאיכא דינא דמלכות' דא"י לטעון פרעתי פשיטא דמצי אמר לי' שטרך בידי מה בעי דאנן סהדי דכיון דהורמנא מלכא הוא ואולי אפיק בערכאות לא מצי למימר פרעתי ואף הוא לא שבק שטרו בידו דחבריה ע"ש ומכ"ש בח"כ דדרכו למסרו מזה לזה אפי' ליד גוי ואפילו למדינות רחוקות וא"כ וודאי מקפיד עליו ויפה הורו בתי דינים בישראל ואלקי' נצב בעדת אל:

ולא מהני וכו' זהו שכ' ליישב מה שהקשה בהא דאמרינן דלא לכתוב אלא אחספא דלמא משכח אינש דלא מעלי וכתב מה דבעי דהא יכול לטעון כן שכחתי וחתמתי שמי ואתה מצאתיו ותי' דאי לא יטעון כן אנן לא טענינן לי' והוא לא יטעון כן וכעי' תי' זה תי' הרא"ש בקושי' למ"ד דנאמן לומר פרעתי יטעון פרעתי ותי' ג"כ דהוא לא יטעון פרעתי רק להד"ם ויוחזק כפרן. והקשה הדרכי טעם בחלק ח"מ סי' ל"א ויתר מחברים מה קושי' דילמא יכתוב ע"ג חוב שהוא תוך זמנו ולא מצי לטעון פרעתי וגם טענה הנ"ל של בעה"ת לא מצי לטעון דעל הכל הוא רק נאמן במגו דפרעתי ולק"מ דאביי הוא דאמר הכי בכתובות ודוקא אסכא ואביי ורבא סבירא להו תרווייהו אדם פורע ת"ז ולק"מ אך הא קשי' דילמא יכתוב ע"ג נאמנות דיהיה מלוה נאמן שלא נפרע כדאמרינן וכ' עליו מה דבעי ותו ל"ל פרעתי וכל אינך טענת דיהיה נאמן במגו דפרעתי וצ"ל דאיהו סבירא ליה הא דאמר לי' אביי דוקא חספא ולא ארישא דמגילת' ועיין תוס' דהך חספא הוא דוקא לר"מ ולא לר"א וצ"ל דיותר טוב דרישא דמגילת' א"א לצמצם דיכתוב תיכף רצוף בתחילת עמוד מבלי להניח מקום קטן פנוי ואם כן בקל יכול לכתוב איזה אותיות בכתב קטן פלוני לוה מפלוני מנה ועיין סק"א מש"כ בזה בשם ריב"ם דבאמת ס"ל בכה"ג לא מהני והיינו ג"כ דהרגיש דא"א לצמצם כ"כ ולכך קאמר אביי יותר טוב אם אפשר בחספא ואם כן תו ל"ל דיכתוב נאמנות דכ"כ פנוי לא יניח לכתוב בו שופרי דשטר ודי דיהיה יוכל לכתוב פלוני לוה מפלוני מנה ושפיר הקשה וא"ש ודוק. ואחר זה מצאתי כעין דבר זה בדרישה והנאני אלא דלא ביאר כ"כ דכ' דדייק מרישא דמגילת' וזהו אין דיוק דרישא קאי שלא יהיה למעלה מקום פנוי ועיין סק"א ודוק:

כתוב בו נאמנות וכו' כ' הש"ך בס"ק י"ז בשם עיר שושן דהמוציא על חבירו כת"י חתום על נייר חלק ואמר שחיי' לו עליו דאינו כלום דיכול לומר ממני נפל ואתה מצאתיו והסמ"ע חולק עליו דהא לנפילה לא חיישי' וש"ך הסכים לדע"ש מטעם דבמה יתבע הא אין בכתב כ' כלום ואי דיש לו מגו דיכול לכתוב ה"ל מגו להוציא ויפה כ' ועיין לקמן בסי' פ"ב בכללי מגו דאם טוען הנתבע שמא והתובע ברי אמרי' מגו להוציא ואם כן יכול לתבוע בכתב זה או דאם תפס המוציא בעדים ג"כ מהני מגו דה"ל מגו להחזיק ונר' דבלא"ה לא אמרי' דהוי כאלו נכתב נאמנות דהא בנאמנות בעינן קנין מפורש וצריך לכתוב בנאמנות מפורש ואם כן מה"ת נחזיק לכת"י לנאמנות כיון שאין כ' בו נאמנות כלל ואם כן הרי יש לו מגו דפרעתי וב"ח בספרו ובתשו' סי' ל"ב כ' דיכול לטעון ששכחתי וכתבתי כך וזהו דוחק דמיזהר זהיר בחתומו סתם שיכול כל אדם לכתוב ע"ג מה שירצה בזו וודאי מיזהר זהיר אך מ"ש אם שניהם חתומי' והם כשרים להעיד ה"ל שטר שיכול לזייף דיכול לכתוב ע"ג שטר והן עדי' יפה כתב והיינו דמצי לטעון פרעתי אבל להד"ם לא מצי לטעון דהא לעיל סי' מ"ה ס"ז מבואר בהרחיק ב' שיטין דה"ל שטר שיוכל לזייף דמ"מ אין יכול לטעון להד"ם ולכן העיקר כמ"ש הש"ך דה"ל מגו להוציא אך לכל הטעמים אם קודם שבא לב"ד כתבו ע"ג כתב חוב אעפ"י שידוע שכ' לאחר זמן חיתו' ידו מכל מקום כשר דהא מגו להוציא לא מקרי כיון שעכשיו כ' בו ולוה האמינו שיכתוב עליו כראוי וכן עשה כמ"ש הש"ע לעיל ס"ס ס"ח בחתום על שטר שאין יכול לקרות דהאמין הלוה למלוה ויליף ליה רשב"א מן בעל אומר לפקדון וכו' דהאמינו אם יאמר השליש אחר כך שיהיה לגירושין ואף זהו כמוהו דהאמין הלוה למלוה כל מה שיכתוב בו אחר כך שמשתעבד ומה"ת יפסול וכ"ש לפי מה שכ' הב"ח דלכך פסול משום דמקרי שטר שיכול לזייף דלעיל בסי' מ"ה סי"ד מבואר בהרחיק ב' שיטין ומלאו בקרובי' קודם שבא לב"ד כשר ואפי' מאן דמצריך התם דעת הלוה הכא הוי דעת הלוה דמסרו לו ע"כ דיכתוב ע"ג ואף ע"ג דכ' התוס' גיטין דף ד' ד"ה מודה ר"א דאם חתמו עדים תחילה ואחר כך נכתב ע"ג חתימתם דפסול התם בעדות שאני וכי יכולים העדים לומר אנו נעיד על כל מה שיכתוב אחר כך ע"ג חתימ' ידינו ומי יודע מה יכתוב והלא זה עדות שקר אבל הלוה יכול לחתום אני מתחייב לכל מה שיכתוב ע"ג חתימתי והגע עצמך עדים א"י לחתום אם לא קראוה והלוה יכול לחתום אף על פי שלא קראו והוא הדין דלא נכתב כלל דמ"ש וזה פשוט דחד טעמא אית להו כמ"ש והארכתי בזה כי ראיתי כי הרב בתשוב' שבות יעקב חלק ראשון סימן קמ"ט דעתו אם רשומה ניכר שכתב אחר כך קודם שבא לבית דין דפסול ודבריו אין בהם ממש כלל אף דמשמע קצת בתשוב' הב"ח ג"כ מכל מקום בספרו לא משמע כן והבו דלא לוסיף ובלא"ה דעת הסמ"ע ומגדל דוד דאפי' לא נכתב כלל דכשר לגבות בו ואם כן מה"ת לפסול אף כשנכתב בו דליכא שום טעם למפסל ודברים אין להם שרש כלל. עוד כתב הסמ"ע וש"ך בסי' מ"ח דאם נכתב בצד אחד חתימתו ומעבר לדף סכום החוב כמה עולה כדי שנודע על כמה התחיי' צריך שיהיה נכתב באופן שלא יכול לחתוך הנכתב מע"ל ויכתוב ע"ג חתימה ד"א ואם כן ה"ל דבר שיכול לזייף ע"ש ואולי איירי בחתומי' שניהם והם כשירי עדות זה על זה דיכול לזייף ולכתוב שט"ח על אחר והן הן עדים אבל זולת זה כיון דאין כאן דבר זיוף לעלמא רק לאותו חתום והוא בעצמו לא נזהר ועשוהו באופן שיכול לזייף ולכתוב עליו דברים הרבה אשר שלא כדת מה איכפת לן בזה אם הוא אינו מקפיד אנן היכי קפדינן ואנה מצינו דבר זה כי בגמרא הכל בעדים ושפיר יש חשש דיזייף ויגיע ריעותא ללוה והוא לא יודע כלל והם גורמים לרעה לאיש היושב לבטח ומכ"ש אם יש חשש דיבוא גריעות' לאיש אחר משא"כ כאן דאין כאן חשש דיזייף רק ללוה והוא ידע ועשה כן וסבר וקיבל כהנ"ל בעל אומר לפקדון וכו' מה"ת לפוסלו ולכן צ"ע דין זה:

והחתימו ע"א וכו' הקשה הש"ך דל פנקס מהכא הא לדעת מחבר ע"א בשטר ג"כ א"י לומר פרעתי דהוי ליה מחויב שבועה ומשאיל"מ ועל גוף תשובת הרא"ש לא קשה דהא מחולקים לעיל סי' נ"א על הרמב"ם בדין זה וסבירא ליה דנאמן לומר פרעתי משא"כ המחבר דסבירא ליה כרמב"ם לעיל סי' נ"א קשה ותי' הש"ך דחתמו בלי צווי ואם כן לי' בי' דין שטר ולשון והחתימו ע"א עמם לא משמע כן. אך י"ל דנ"מ אם כתב בפנקס דישנו תחת ידו שטרות ואם כן ליכא גבם ש"ד ואף משאיל"מ לא אמרי' ועוד נר' אם מת ובא על יורשים בפנקס אפשר דלולי טעם הרא"ש היו יכולים יורשים לטעון פרע אבינו אף דאם הוא היה חי לא היה נאמן דהיה חייב שבועה להכחיש העד וכיון דאין מכחישו ה"ל משאיל"מ אבל ביורשים אלו אינם יודעים אין כאן שבועה ולא משאיל"מ דדרשי' שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים אם כן יטענו אולי פרעו ואין כאן חיוב שבועה כלל וצ"ע אבל תי' ראשון ודאי אמת וע"ש בתשו' הרא"ש דהיה כפירה ג"כ בשטרות של גוי ע"ש באריכות:

הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם וכו' הרב הש"ך בס"ק כ"ו האריך לתמוה הא אלו היה קיים והיה טוען פרעתי ת"ז היה נאמן במגו דמזויף הוא אם כן אף ליתומים נטעון כן דפרע אביהם תוך זמנו כמו דטענינן ליתמי על שטר כיס החזרתי הואיל דאבוהן היה נאמן במגו דנאנסו וכתב הש"ך דהטור סבירא ליה כדעת האומרים דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח ואם כן זהו דפרע ת"ז ג"כ לא שכיח ולכך אף דהיה לאבוהן מגו מכל מקום לא טענינן ליתמי אבל על מחבר קשה דפוסק לקמן דטענינן ליתמי מילתא דל"ש אם כן נטעון דילמא פרוע בגו זמנו ויפה הקשה וקושי' זו צ"ע כי נראה כי אפי' האומרים דלא טענינן ליתמי מילתא דל"ש מכל מקום מודים דטענינן ליתמי דפרע גו זמנו במגו דמזויף כי התוס' בריש גיטין ד"ה אם יש עוררי' וכו' נסתפקו אם בא שטר על יתומים בלתי מקוים אי גובין בו ולא טענינן ליתמי מזויף או לא וכ' דע"כ טענינן דאל"כ לא שבקת חיי דכל א' יעשה שטר מזויף על יתומים ויגבה מהן וכתבו דמזה אין להוכיח דאף דלא טענין מזויף מכל מקום טענין פרוע ליתמי במגו דמזויף דאלו הוי קיים הוי נאמן בהך מגו טענין ליתמי אך מכל מקום יש להוכיח דטענין מזויף דאל"כ כל א' יכתוב שטר מכר או מתנה מזויף ויגבה כל נכסי יתומים ובזה לא שייך פרעתי וכו' עכ"ל ומזו נראה כי סבירא ליה דאפי' בתוך זמנו טענין פרעתי במגו דמזויף דאל"כ מה להם כל חרדה לדלג מענין לענין בשטר מכר ומתנה ולא קאי בהאי ענינא דהתחילו דיכתבו שטר הלווא' באופן דמת הלוה ת"ז ויגבה בו וא"א לטעון ליתמי פרעתי היות ת"ז ועכצ"ל דגם כי האי טענין ואף דדעת תו' מלתא דלא שכיח לא טענין וצריך לומר תוך זמנו לא מיקרי לא שכיח כולי האי והדבר מוכרח לכאורה ואמת כי הרב מהר"ם לובלין בחדושיו כתב במ"ש תוס' די"ל מזויף לא טענין ליתמי רק פרעתי במגו דמזויף טענין וכ' הוא ז"ל דנ"מ בין טענה לטענה אם מת תוך זמנו של שטר דא"א לטעון פרעתי ואם לא טענין מזויף חייבים יתומים לשלם אך לשיטתו באמת קשי' כמש"ל למה הקשה תוס' דיעשה שטר מכירה ולא הקשו בפשוט דיעשה שטר הלוואה באופן דמת הלוה ת"ז. והיה נר' ליישב דבריו דסבירא ליה דבלא"ה יש להבין בתוס' דהא ריש דבריהם דלא טענין ליתמי מזויף משום דלא חשיד אינש לזייף ולכך אמרו קיום שטרות דרבנן ואם כן איך הקשו לא שבקית חיי לכל ברי' דיזייף וכו' הא אמרי' דלא חשיד ולא עביד אינש לזייף. ולכן צ"ל דוודאי לא חשיד אינש לזייף לבדות מלבו שטר על חבירו מה שלא היה דברים מעול' כי שקר אין לו רגלים והיה מוכחש מעדים דיאמרו מעולם לא כתבנו שטר כזה וגם מהאנשים אשר בקיאי' בטיב הלוה יכחישו ויאמרו לא מיני' ולא מקצתו לכך לא טענין ליתמי מזויף אמנם קושי' תוס' כך דאולי באמת היה חייב לו ופרע לו וקרע שטר ועכשיו במותו כותב שטר מזויף אות באות בעדים וכל דברים שנזכרים בשטר ראשון בדמותו ובצלמו ואם כן אדרבא יהיו עדי שטר מסייעי' ליה כי האמת שכתבו לו שטר כזה וקלא אית ליה וידעו כל העם כי הנכון אתו וע"ז קאי קושי' תוס' ולכך תי' דמ"מ טענין ליתמי אמת ששטר הוא בלתי מזויף מכל מקום פרעו ומעתה לא קשה אולי יערים לכתוב שטר שהוא ת"ז דבממ"נ לכתוב שטר חדש מה שלא היה לו כבר לא חיישי' כמ"ש ואי דשטר ישן היה ג"כ ת"ז א"כ איך נחוש דפרעו הא חזקה אין אדם פורע ת"ז ובחזקה כזו מוציאי' מיתומים ואיך נחוש ליה כלל ולק"מ ולכך הקשו התוס' משטר מכר ומתנה והיינו מכר לו והחזיר לו שטר מכירה וחזרה מקחו דאותיות נקנית במסירה ואם כן ג"כ קושי' דילמא היה לו שטר מכירה או מתנה וחזר וקנאו ממנו והחזיר לו השטר ועכשיו מתחבל לכתוב אות באות כשטר ראשון ואם כן ל"ל מכחישי' וכי האי חציף אינש וא"ש אך אף שטרחתי ליישב דברי מהר"ם והוא דרך חדוד ומפולפל מכל מקום האמת יורה דרכו כי פשוטן של דברי תוס' הואיל ולא הקשו מהך דיכתוב תוך זמנו ש"מ דסבירא ליה דאף בת"ז טענין ליתמי פרוע במגו דמזויף ובקושי' מהר"ם דמה נ"מ אי טעין מזויף או פרוע י"ל דיש נ"מ טובא חדא למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אם כן מזויף טענין אבל פרוע לא טענין והא לא קשי' אם כן להך מ"ד לא שבקת חיי אי מזויף לא טענין יוציא תמיד שטר על יתומים כקו' מהרש"א ומהר"ם הנ"ל די"ל הא להך מ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דלאו מגו הוא מזויף דחזקה דלא מזייף ואם כן לא שייך קושי' לא שבקת חיי דיזייף הא אנן אמרי' חזקה אלימתא דלא מזייף עד דלא אמרי' בי' מגו כלל וא"כ איך יחוש ליה וכל קושי' תוס' למ"ד צריך לקיימו דנאמן במגו דש"מ לא חזקה היא דלא מזייף אם כן הקשו שפיר לא שבקת חיי וא"ש ואם כן נ"מ טובי. אף גם נ"מ דבלא"ה ה"ל לתוס' להקשות לא שבקת חיי' אף דטענין ליתמי פרעתי מכל מקום איש כי ימות ויניח שט"ח על אחרים אף המה הלוים יעשו שוברים ויזייפו בעדים שקרים ויצאו היתומים נקי מנכסיהם ולא טענין להו מזויף וצ"ל דהואיל דיש ביד המלוה להזהר בזה לכתוב בשטר נאמנות עד דיכתוב עליו על השטר ממש תברא אם כן תו לא חייש לא שבקית חיי' וכו' דהיה לו להזהר ואם לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשי'. ולכך הקשו מהך דיעשה שטר מכירה וכו' וא"ש ואם כן נ"מ טובי אי מוציא שובר בלתי מקוי' וגבי יתומים אי טענין ליתמי מזויף אף בשובר צריך הלוה לקיימו ואי לא הפסיד שוברו אבל אי לא טענינן רק פרעתי זה לא שייך בשובר ושוברו מועיל ונ"מ טובי ועוד בס"ק אח"ז אכתוב עוד נ"מ טובי ע"ש אבל עכ"פ מבואר בתו' כפי מ"ש דאף בתוך זמנו טענינן פרוע במגו דמזויף ודלא כסמ"ע כאן וכמש"ל. ואמת כי מתחילה חשבתי לחלק בשלמא באינו מקוים ואין אנו יודעים אם מזויף או לא רק דלא טענין הואיל ורוב שטרות הם בחזקת בלתי מזויפי' אם כן טענינן אולי פרעו אפי' בגו זמנו ואי דרוב אינם פרועי' ת"ז סמוך מעוטא דמזויף ג"כ לכך והוי כעין תרי ספיקות דילמא מזויף ואת"ל דאינו דילמא פרוע ותרי חששות בצירוף אף דשניהם בלתי שכיחי' מולידים עכ"פ ספק מבלי להוציא ממון משא"כ בידוע לנו שאינו מזויף כי היתומים מכירים שהוא שטר אמת רק חשש אולי פרעו תוך זמנו כולי האי לא חיישי' ולא טענינן ליתמי אך שבתי וראיתי אם כן הא דהקשו התוס' לשמואל דאמר בפ' ג"פ אמר תנו בש"מ קיימו לשטרא לא אמר תנו לא קיימו לשטרא הא לא טענין ליתמי מזויף ול"ל דטענין להו פרעתי דהא סבירא ליה מודה בשטר שכתבו אצ"ל כלל וקשה מה קושי' בשלמא דמודה שכתבו ואין כאן חשש רק דילמא פרעו א"נ דלא שכיח דיפרעו ויניח שטר בידו של מלוה דזה חזקה שטרך בידי מה בעי אבל בלא נודע לנו אם מקוים או מזויף אף דלא טענין מכל מקום נצטרף עם הך חששא אולי פרוע הוא כמ"ש דעכ"פ יש כאן תרי ספיקות או מזויף או פרוע ולק"מ ועכצ"ל דלא סבירא ליה לתו' סברא זו ואם כן הדבר מוכרח כמ"ש ואולי לדינא אין חולק תוס' אמ"ש בטור ובש"ע דבתוך זמנו לא טענין פרוע וכמ"ש מהר"ם לובלין רק התוס' לא בעי להקשות מיני' דאולי יש לדחות דבאמת אף ת"ז טעון ולכך אלימא ליה להקשות מהך דיכתוב שטר מכירה דלית בי' מקום לדחות אבל מכל מקום במסקנא י"ל דלא טענינן וצ"ע:

ואם אין מודים וכו' הסמ"ע ביקש ליישב דברי הטור ובעה"ת דמצריך אפילו בהודה בחליו שיתקיים דאל"כ דילמא שלא להשביע אמר כן וכ"כ רמ"א בד"מ והש"ך הקשה דא"כ דאף דנתקיים מכל מקום דילמא פרע ושלא להשביע הודה דחייב ונר' דיש להם ראיה מהא דסוף גט פשוט אמר תנו קיימו לשטרא לא אמר תנו לא קיימו לשטרא ואמרי' שם במקוים אמרי' דנאמן והקשו תוס' מה צורך לנאמנות דילי' ואי לפטרו משבועה מה בכך אף דאמר מנה לפלוני מכל מקום דילמא פרעו ושלא להשביע הודה ויצטרך שבועה ותי' התו' דאם שטר מקוים אין רגיל להודות שלא להשביע דהעולם יטעו ויחשבו דלא פרעו הואיל דשטר מקוים ביד שני ואם כן אף כאן לענין כת"י אי נתקיים אינו מודה שלא להשביע דחושב דהעולם יטעו ואי דשם איירי בשטר דא"נ לומר פרעתי וכאן איירי גבי כת"י דנאמן לומר פרעתי דמ"ש לענין שצריך לישבע גבי שטר שוה לכת"י וכמו דלא אמרי' דשלא להשביע הודה וסמיך עצמו אדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע כו' אף בכת"י לא אמרי' דהודה שלא להשביע וסמך אדין דטוענין פרעתי גבי כת"י ועוד הא הרמב"ן שם ויתר מפרשים מוקי' ליה הך דמנה לפלוני מנה פקדון ולא מנה מלוה מכל מקום בשטר מקוים נותנים ולא אמרי' שלא להשביע הודה וסמך עצמו דטוענין ליתומים פרעתי במגו דנאנסו ועכצ"ל בשטר מקוים והודה לא אמרי' כת"י ואם כן ה"ה לכת"י דשוה דין כת"י למנה פקדון בשטר דבשניהם טוענין פרעתי וא"ש אבל באמת הש"ך תי' יפה דצוה בחוליו סתם דיש לו ממנו כת"י דחייב לו ולא פרט הסכום אם כן י"ל דחייב לו דינר והוא זייף זה כת"י העשוי במנה ולכך צריך קיום ותי' נכון הוא אלא דא"א לכוונו במ"ש פטור בלא נתקיים דעכ"פ חייב ליתן לו הפחות מה שנהוגים לכתוב בשטרות אם דינר אם שקל. ויותר נר' דכך פי' צוה בחליו שכל כת"י שביד שמעון אינם בחזקת פרועי' כי זהו יודע כי מעולם היה זהיר כי לא הניח תחת ידו כת"י פרוע ולא פרעו אם לא שהחזיר לו כת"י אבל אין מודה דחייב לו בהחלט ואם כן א"ש אם נתקיים איך אפשר לטעון פרוע הא הודה כי מעולם לא פרע בלתי החזרת הכ"י אבל באין מקוי' אמרי' מזויף הוא ואין חייב לו כלל כי לא הודה דחייב ולפמ"ש הש"ך ולפמ"ש מיושב קושי' מהר"ם מ"ש בס"ק הקודם בתוס' דיש נ"מ אי טענינן ליתמי פרוע או מזויף באופנים הללו ואם טענין מזויף אינו גובה ואם טענין רק פרוע גובה ופשוט. אך על נידוהו ומת בנדוי קשה ליישבו וכמו שבאמת הרמ"א הגיהו ומ"ש הב"ח דחהו הש"ך ולכן נר' כפי מ"ש הב"ח ודרישה לא הוי נדוי לשלם בהחלט דא"כ היינו פס"ד וא"צ לכת"י רק הנדוי היה בסרבנות לבוא לב"ד ולכך במקוי' אמרי' אלו פרעו למה סרב עד שנתנדה יבוא לב"ד ויאמר פרעתי משא"כ באינו מקוי' י"ל דהיה למלוה עדים שיכולים לקיימו והיו רחוקים ללוה וקרובי' לבניו ולכך בחייו דידע דעדים הללו יעידו כן מה לו לבוא לב"ד לכך סירב ולא טען מזויף משא"כ עכשיו דנפסלו עדים טענין מזויף דלא מצי להביא עדים כי נפסלו וכל חששא לטובת יתומים חוששים. או י"ל יש עד א' המכיר ומקיים ולכך בחייו סבל נדוי דחושב אם אטעון מזויף אצטרך לישבע ואהיה אחר כך חשוד עפ"י שנים הבע"ד והעד מצטרפי' לפוסלו כדלעיל סי' ל"ד ועיין תוס' ב"ב בשמעתי' דנסכא דר"א ולכך סבל נידוי אבל במותו אין מועיל ע"א לגבי יתומים ולכך אין מוציאי' ודוק:

גובה מב"ח אפי' למ"ד שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע"פ מ"מ הואיל דלית ליה קלא דהא אין כאן עדי הלואה תקנו חכמים דלא טריף ממשעבדי ועיין מש"ל סי' ל"ט וסי' מ"ג אם יש לכת"י קדימה כמלוה ע"פ ע"ש:

וחתם למטה ואם כתב בראש הדף מבלי פנוי שום שיטה רק סמוך לגליון אני פלוני חייב וחתם שמו באותה שיטה אם אינו כולו כת"י כתבתי בתומים דיש לחוש ולהתיישב אם להוציא כ"כ:

דשמא חתם שמו בראש מגילה פי' הסמ"ע דחתם כדי להראות חת"י בב"ד והש"ך כתב דחתם עצמו תחת כת"י והוא חתך הכתב של מעלה וכתב אחרי חתימתו מה דבעי ומכל אלו נראה אם כתב באמצע הדף ולא נכתב מלפניו דבר אני פלוני בן פלוני וכתוב אח"כ בכת"י אחר לוה מפלוני מנה לפי טעמם יהיה מועיל דלא שייך כל הני טעמים דלעיל ולכן נראה עיקר כמ"ש הע"ש דיכול לומר לצחוק כתבתי אני פלוני והוא כתב אח"כ מה שרצה והסכימו כולם דאם לא טען אנן טענינן ליה:

אפי' לא כתב שמו וכתב הש"ך דיכול לומר לטופס כתבתי ועיין כה"ג דיש בו מחלוקת הפוסקים ולכ"ע אם נכתב אני פלוני הח"מ ולא חתם זהו מורה דלא נגמר הענין וביקש לחתום ולא חתם וכן אם בסוף הכתב אין חלק כלום ג"כ פסול דאמרי' הוא כתב טופס לאחר שיחתום וכן נעשה ואחר חתמו ועכשיו דגייז חתימת אחר ומוציא עליו כת"י:

ולא מן לקוחות דלית ליה קלא ואי יש כאן מלוה בשטר מאוחר לפי דקי"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר י"ל דמ"מ אין לכת"י קדימה דמלוה בשטר מאוחר יטעון אולי פרוע הוא ואף דלוה מודה דלא פרע מכל מקום מהימן לומר לאו פרוע הוא לחייב אחרים:

מן לקוחות ואם כתב כת"י ואח"כ נמלך נמסרו בעדי מסיר' אם מתחיל' בעת כתיבה לא היה דעתו לכך עיין תומים מ"ש מדברי גמ' דאין טורף מלקוח' ועיין לעיל סי' נ"א דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דלא אמרינן ע"מ כרתי בשארי שטרות:

נאמן. ואפי' טוען פרעתי אחרי שנתקיים בבית דין הכ"י והדיינים הי' קוראין הכ"י אז בשעה שנתקיים מ"מ נאמן פרעתי כ"כ הש"ך:

וא"י לומר שטרך בידי מה בעי וכו' הא שטר בעדים אפי' אין בו אחריות או שטר בערכאות א"י לומר פרעתי כיון שיש תורת שטר עליו כ"כ הריב"ש ואפשר הטעם הואיל וראה שטרח ליקח ממנו שטר בעדים א"כ לא מאמין לי' אף הוא אינו מאמינו כשפרעו משא"כ בכת"י די"ל דלקחו למזכרת שלא ישכח בהלוואה כדאמרינן גורם קללה לעצמו. והרא"ש נתן טעם הואיל וכת"י ל"ל קלא יכול לומר שכחתי שמסרתי לך כת"י וצ"ל בשטר בעדי' אף דל"ל קלא כהנ"ל מ"מ יכול לשאול פי עדים והם יאמרו לו דכתבו לו שטר:

נשבע שבועה דאוריתא אי יש שבועה דאוריי' בשטר או בע"פ למ"ד ש"ד וא"כ ה"ל שעבוד קרקעות עיין מש"ל סי' פ"ז באריכות:

אם נתקיים בב"ד עיין תומים שהעליתי דרבו דיעות אי יש לקיימו בשני כתובות או בשני שטרות בדמיון הכתבי' מזה לזה וכמו כן בשאר קולות דמקילין לעיל סי' מ"ו הואיל וקיום שטרות דרבנן דעת הש"ך דבזו הוי קיום תורה ולא מקילין ועיין תומים שיש לר"ש גאון ראי' מגמרא מ"מ תלוי הכל כפי ראות עיני הדיין ולש"ש וזהו הכל בטוען להדי' מזויף בזו י"ל דלא מקילין כנ"ל וגם לא סמכינן אדמיון כתבי' אבל אי אינו טוען להדי' מזויף דמת או הלך לו לכ"ע לא חיישי' לזיופא וסמכינן אהכרת ודמיון הכתבי' כמו בכל קיום מבלי הבדל כלל ע"ש:

הוחזק כפרן עיין תומים מ"ש ליישב דלא יקשה מכאן לסי' פ"ב ע"ש:

וי"א דא"י לומר וכו' וכתב הסמ"ע וכן פסק מהר"ם והש"ך הכריע כדעת מחבר ולכן אפי' תפס בעדים מפקינן מיני' ועיין תומים דהעיקר כמ"ש הרא"ש בתשובה דאי תפס מחיי' לא מפקינן מיני' אבל אי תפס לאחר מיתה מן יתומים דעת הרא"ש בתשובה דלא מהני תפיסה ויש בו מחלוקת רבוותא ועיין לקמן בסי' ק"ז:

ואין לדיין וכו' וא"כ הנוהגים בזמנינו א"י לומר פרעתי ועיין תומים טעמו של דבר:

ואפשר שמצאה וכו' פי' המוציאה אפשר שמצאה אבל טוען בבירור כי לא נתחייב מעולם אבל אי אינו טוען בבירור שלא נתחייב חייב לשלם דאין ס' מוציאו מידי ודאי:

או שטען אמנה היתה וכו' כתב הסמ"ע בשם תשוב' רשב"א ראובן הוציא על שמעון כתב יד בכמה מנה סחורה שהי' לו בשותפות עם שמעון וכמה הי' רווח ושמעון השיב לא כתבתי רק דרך שחוק והתעסקות בעלמא ונפל או נגנב ממני והגיע לידך ופסק רשב"א דא"נ ולנפיל' וגניבה לא חיישי' וגם אין דרך לכתוב בשחוק כזה ע"ש והש"ך כ' דרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל דא"נ לומר פרעתי על כת"י א"כ ל"ל מגו אבל לדידן דנאמן לומר פרעתי אין לו מגו ועיין מש"ל בסי' נ' בתומים סק"ד דהוכחתי מבעה"ת דגבי נפילה דיחיד ל"א מגו דהוי מגו במקום חזקה אלימת' וכאן הוי נפילה דיחיד דהגיע במכוון ליד ראובן שותפו כע"ש הש"ך גופי' דה"ל נפילה דיחיד ולכך לא מהימן במגו וצדקו דברי סמ"ע:

ואם כתב בו נאמנות. כתב הסמ"ע אם כתב סתם דהאמין למלוה אף דלא פי' דלא יהי' צריך לישבע מ"מ המלוה נוטל בלי שבועה כיון שהאמינו אבל אם לא כ' רק שלא יהי' נאמן לומר דפרע תלי' במחלוקת הנ"ל למ"ד דעל כת"י אין נאמן לומר פרעתי א"כ אהני לי' נאמנות דאפי' שבועה א"צ משא"כ למ"ד דיכול לטעון פרעתי יש תועלת בנאמנות דא"נ פרעתי אבל מ"מ צריך המלוה להיות נשבע ונוטל וכתב הש"ך דמשביעי' לי' אף דלא טען הלוה השבע לי וגרוע משטר דצריך הלוה לטעון השבע לי:

נאמנות וא"צ קנין אפי' שלא בשעת הלוואה ש"ך ועיין לקמן סי' ע"א ע"ש ואם יכתוב בכת"י שיהיה לו דין שטר דעת הרב ראנ"ח דהוי כנותנו לו נאמנות והש"ך ס"ק י"ז השיג על זה ומסתברי' דבריו ויד בעל שטר על תחתונה ואפשר אם כתב בשטר דיהי' נדון על עליונ' אפשר דמודה הש"ך דמהני דהא יש לפרש בו תרי לישני ועיין תשובת מהר"ם מינץ סי' ע"ט בהגה' דדעתו הוא דאם כ' תהי' נאמן כק' עדי' הוא ג"כ. מטעם דהואיל דהוא ספק בלישנ' יד בעל שטר על תחתונה ומכ"ש בזה וכן נכון:

אם נתקיים ואם יש ביד מלוה על נייר חלק חתימה מן הלוה ולא נכתב על גבי' דבר והמלוה אומר שחייב לו סך מסוי' ונתן לו נאמנות רק שלא כ' ע"ג עיין תומים שהעליתי כדברי ש"ך דאין מועיל לגבותו אף דיש לו מגו דהוי מגו להוציא ולכן אם תפס אפילו בעדים או דאין הלוה טוען ברי נגדו דאמרי' מגו להוציא כדלקמן סי' פ"ב בכללי מגו אף המלו' נאמן ואם נכתב עליו סך החוב ונאמנות קודם שבא לב"ד אף דידעי' דכתבו לאח"ז חתימה ימי' רבים מ"מ העליתו בתומים כיון דבא לב"ד וכת"י כראוי בידו גבינן בי' ע"ש: ואם חתם על נייר והוא כ' מעבר לדף משמעות כת"י שמעבר לדף על סך כך וכך כ' הסמ"ע וש"ך שצריך שיהיה נכתב מכוון נגדו או אפי' משך למעלה שיט' אחת או למטה סמוך לחתימה דאם יחתוך אותו ויכתוב ע"ג חתימה ד"א יהא זיופו ניכר אבל זולת זה פסול דהרי יכול לחתוך מה שכ' מעבר לשני ויכתו' ע"ג חתימה מה שירצה עי' לעיל סי' מ"ח ואני כתבתי בתומים דאין נ"מ אף שיכול לזייף כיון דזויף הוא ללוה והוא ידע ועשה כך הוא נתרצה לכך אם לא שהם שנים וכשרים לעדות א"כ ה"ל זויף לגבי אחרי' שיכתוב עליו שטר לאחרים והם יהיו עדים ע"ש:

לומר פרעתי וה"ה דגובה ממשעבדי דהא עדי' מוציאים קול ש"ך ופשוט:

פנקס וכו' הואיל ונכתב בו כל עסקיהם בכלל ופרט בכל דבר דבר זה לא הי' לו להניח ביד שני אם פרעו והרב הש"ך ביקש לפקפק דרא"ש אזיל לשיטתו וס"ל הטעם דלכך לא ס"ל שטרך בידי מה בעי בכת"י משום דשוכח א"כ פנקס בזה א"א לשכוח אבל לטעם הרמב"ן הואיל ולא גבה ממשעבדי א"כ מ"ש פנקס ומ"ש כת"י הא לא גבה משעבדי ויפה הקשה אך הואיל בלא"ה כ' הרמ"א דיש לדון כפי שעיני' רואות מסתברי' דברי הרא"ש לפסוק כדבריו בלי פקפוק וע"ש בתשוב' אפי' כתוב בפנקס שחיי' על השטר ושטר קרוע מ"מ הואיל ונכתב ג"כ החוב בפנקס ולא לקח הפנקס אמרי' דבערמה בא שטר לידו וחיי' לשלם ע"ש וכ"כ בחידושי הגרשוני:

והחתימו ע"א עמהם עיין תומים מ"ש ליישב א"כ דל פנקס מזה וה"ל ע"א וג"כ אין נאמן לומר פרעתי דה"ל משיל"מ ע"ש מה שתי' בזה:

אנו טוענין וכו' אפי' כתב נאמנות אם לא נכתב בו נאמנות נגדו ונגד יורשי' אין לו נאמנות נגד היורשים ועיין לקמן סי' ע"א:

משבועת היורשים היינו שישבעו שלא פקדם אבא דזה הוא כשהם מוציאים לשטר על אחרים והלוה טוען פרוע הוא אבל לא להיפוך ואם טען ברי שיודע שיורש יודע שאביהם נ"ח לו כגון שפקד וכדומה יש עליהם שבועת היסת כשארי אנשים:

ואם הוא תוך זמן וכו' הש"ך הקשה דאם לא נתקיים רק היורשים מודים דהוא כת"י אביהם למה לא טענינן ליתומי' אלו הי' אביהם קיים הי' נאמן לומר פרעתי במגו דמזויף אף ליתומים נטעון כך וכתב דתלי' במחלוקת לקמן בסי' ק"ח אי טענינן ליתמי נאנסו או לא טענינן משום דלא שכיח וא"כ אף דיפרע ת"ז ל"ש ועיין תומים דבררתי כי נר' אפילו תוס' דס"ל דלא טענינן ליתמי נאנסו מ"מ ס"ל דטענינן ליתמי פרעתי בגו זמנו במגו דמזויף ולכן דין זה צל"ע:

או שהודה החייב וכו' ואם נמצא כ' עליו בפנקסו ג"כ לא עדיף מכת"י רק אם נמצא כתוב בפנקסו שזה כת"י שביד חבירו בלתי פרוע בזו מהני כמו אלו הודה בחליו כ"כ הש"ך ונכון:

ואם אין מודים וכו' משמע דוקא ת"ז הוא דבעינן קיום אבל באינך מה צריך קיום הא הודה דחייב מיהו דעת רמ"א וסמ"ע אפילו הודה ה"מ כל שאין הכת"י מקוים אמרינן שלא להשביע הודה ועיין תומים מ"ש בזה ליישב קושי' הש"ך. אבל באמת בתומים פירשתי דהודה סתם כל כת"י שביד חבירו. בלתי פרוע כי נזהר תמיד מבלי לפרוע עד שהחזיר לו כת"י אבל אינו אומר בהחלט דחייב לו ולכך אם נתקיים גובה דהא הודה דלא פרעו ואם לאו טענינן מזויף ופשוט וע"ש בתומים:

מיהו אם נדוהו בזו דחקו האחרונים ליישב דעת בעה"ת וטור דגם בזה מצריך שיהיה מקוים ועיין תומים דאיירי דנדוהו בשביל שסירב ואם כן יש לומר דלמא הוא לא היה יכול לטעון מזוייף דהיה לו למלוה ע"א המסייעו אבל עכשיו גבי יתומים אינו מועיל ע"ש:

פטורים אפילו ידוע שלא נשבע אביהם מכל מקום הם פטורים ואם אמר אביהם שאין רוצה לישבע רק לשלם ומת תליא במחלוקת לעיל סימן כ"ב אם היה אביהם יכול לחזור יתומים פטורים ואם א"י לחזור יתומים חייבים:

סעיף א' הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו. נ"ב הנה בדין ממרים חלק שנחלקו בו הראשונים עמ"ש בזה על ראיי' הש"ך בשם אביו הג' ז"ל בחיבורי לאו"ח ה' פסח ס ' תס"ז דרך אגב לק' דזיקוב ודוק:

סעיף ו שאביהם נתחייב לו שבוע' נ"ב ע' בקצוה"ח. וע" בחיבורי לחו"מ מהדורא גימל סי' פ"ו מה שכתבתי בענין זה לק' לעשנוב ודוק: