שולחן ערוך, חושן משפט ס״ה: דין שטרות שנמצאו ודין שובר שנמצא ביד שליש ובו כד סעיפים: – עם 18 מפרשים

דין שטרות שנמצאו ודין שובר שנמצא ביד שליש ובו כד סעיפים:
המוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו אם המלוה הפקידו או הלוה או אם הפקידוהו בידו בתורת שלישות ומקצתו פרוע יהא מונח עד שיבא אליהו ואם החזירו לאותו שכתוב על שמו עבר על דברי חכמים ואם זה שהשטר עתה בידו מכחיש דברי אותו שנתנו לו היה יכול לגבות בו ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו ויהא מונח עד שיבא אליהו ובסי' זה יתבאר עוד (וע' סעיף ט"ז) ואם שטר משכונא נמצא בידו ואינו יודע מה טיבו אף ע"פ שבעל משכונא מוחזק בקרקע אינו מועיל לו כלום שום טענה ויהא השטר מונח עד שיבא אליהו ומחזיר הקרקע לבעליה: הגה וכל זה דוקא במי שאין לו שייכות עם המפקיד או הנפקד אבל בן שמוצא שטרות של אביו בידו ואינו יודע מה טיבן או האב שמוצא שטרות בנו והוא סומך על שלחנו וה"ה כל אלו שאין להן חזקה זה על זה כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ט כל אלו כאדם אחר הן והוי כאלו נמצא תחת ידי עצמו (תשו' רשב"א אלף ל"ה):

וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשות אביהם אא"כ יודעים מה טיבו ויש מי שאומר שאם המלוה בעצמו לקחו קודם שבא ליד אחר לא אמרי' ביה יהא מונח ואפי' לקחו מבית היורש קודם שבא ליד היורש ומיהו אם היורש מוציא [שטר] כתובת אשה הנפקד אצלו יחזירנו לאשה ולא חיישי' שהיא פרועה (ב"י בשם הריטב"א):

י"א שאפי' שניהם רוצים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנוניא ויש מי שאומר דלא חיישי' ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם:

אם יטענו היורשים על שטר שמוצאים ברשות אביהם שאביו הלוה עליו מעות למלוה אע"פ שאינו יכול לגבותו מהלוה בלא כתיבה מ"מ לקחו למשכון טענתם טענה אבל אנן לא טענינן להו:

ראובן שמת ונמצאו ברשותו שטרות של אחותו קשורים יחד מקצתם לזכותה דהיינו שטר נדונייתה ושטרי קרקעותיה ומהם לחובתה כגון שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שהיה לה אף ששטר נדונייתה הוא כשאר [שטרי] חובות מאחר שהוא קשור עם שטרי קרקעותיה שהם ודאי שלה הוי כאילו נודע ודאי שהיא הפקידתם ומטעם זה גם שטר המתנה שנתנה לבעלה קרקע אנו מחזיקים שהיא הפקידתו ויחזירו לה או ליורשיה:

המוצא שט"ח אע"פ שיש בו נאמנות אפי' הוא תוך זמנו ואפי' אין בו אחריות ולוה מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואפי' אמר הלוה או המלוה נקב יש בו בצד אות פלוני לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם מפורש בשטר בהדיא שאינו חייב באחריות אם חייב מודה יחזיר:

וכן אם יש ללוה בני חורין שמספיקין לשעבוד החוב אם חייב מודה יחזיר וכן אם נמצא ביום שנכתב וכתוב בו הנפק (פי' קיום שעושין אנשי הב"ד תרגום יצא נפק ולכן נקרא הנפק שיצא בב"ד) אם חייב מודה יחזיר ויש מי שאומר דהא דאמרינן שאם נמצא ביום שנכתב יחזיר הני מילי דליתיה ללוה קמן אבל איתיה קמן ואמר פרעתיו וממני נפל לא יחזיר:

מצא בשוק שטרות קרועים ושטר חוב ביניהם לא יחזיר ואם יש עמהם שובר אפילו בלא עדים יחזיר השטר ללוה:

המוצא שטר בכלי יתננו למי שנותן סימן בכלי ואפי' אינו נותן סי' בכלי אלא כשזה מכריז שטר מצאתי וזה אומר מצאת בכלי פלו' אם אין דרך העולם ליתן שטרות באותו הכלי הוי סימן:

מצא ג' שטרות או יותר כרוכים זה על זה או שאחד כרוך בראש חבירו יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מניינם יחזירם ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים: הגה אבל הכריכה לחוד לא הוי סימן אם כל השטרות היו של מלוה ולוה אחד (ד"ע בפי' דברי הטור והרמ"ה) וה"מ שאין שניהם לפנינו אבל אם הם שניהם לפנינו והאחד יודע הכריכה והשני אינו יודע נותנין למי שיודע (טור):

מצא ג' שטרות יחד על לוה א' שלוה מג' אנשים והם מקויימים יחזירם ללוה אף בלא סימן ולא יתנם למלוה אף אם יתן בהם סימן ואם אינם מקויימים לא יתנם אלא למי שנותן בהם סימן ואם מצא ג' ביחד מג' לווין שלוו ממלוה אחד והם כתיבת יד ג' סופרים יתנם למלוה אף בלא סימן ואם הם כתיבת יד סופר אחד יתנם למי שיתן בהם סימן וה"ה שני שטרות משני לווין או שני מלוין (רבינו ירוחם נ"ב ח"ג):

מצא איגרות שום ואיגרות מזון (פי' איגרות שום שומת ב"ד נכסי לוה ונתנו למלוה ופי' איגרות מזון שקבל עליו לזון בני אשתו) שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין כגון חלטתא (פי' חלטתא שהחליטו וגמרו ב"ד נכסי לוה למלוה ושטרי בירורין שזה בורר לו אחד וזבל"א או שטרי טענות שטענו בב"ד ששוב אינם יכולים לחזור מהם) יחזיר לבעליו:

המוצא שטר שחרור אם אין האדון מודה בו לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם האדון מודה שנתנו לעבד להשתחרר בו יחזירנו לעבד ומיהו אם יבא העבד לטרוף בו ממה שמכר אדוניו מנכסיו מאחר זמן הכתוב בו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו (ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו כדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט א"צ להביא ראיה על זה) (נ"י):

המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפילו אומר הנותן או המוכר שיתנוהו למקבל או ללוקח לא יתננו לו אא"כ פירש במתנה ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו כל ימיו כגון שכתב מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי ואם הוא שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד אע"פ שלא הגיע השטר לידו יחזיר אפי' לא שייר לעצמו שיוכל לחזור המוציא שטר מתנת שכיב מרע אם הנותן קיים ואומר שיתנוהו למקבל יתנוהו לו ואם מת הנותן אע"פ שבנו אומר שיתנוהו לו לא יתנוהו לו אא"כ יהיה שטר הקנאה:

שנים שהם אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה השטר שיכול לקיימו זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וישלם הלוה מחצה (שוויו של חוב שבשטר) (ר"י נ"ו ח"ה בשם הר"ר יונה וכ"ה בתוס') ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו ויש אומרים שאם הוא מקויים ואוחזין בו שניהם בשוה בתופס או בתורף או ששניהם אוחזים בגליון ואפילו כל התורף קרוב לאחד יותר מלחבירו זה ישבע שאין לו בו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו בו פחות מחציו ויפרע לו חציו אפי' אם יש בו נאמנות ואם אחד אוחז בתורף ואחד בטופס האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששוה התורף על הטופס והשאר יחלוקו בשוה בשבועה:

המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו יש מי שאומר שגובין בו וי"א שאין גובין בו ויש מי שאומר שאפי' גבו בו ב"ד ואח"כ נודע בעדים שנפל מחזירין ב"ד ומוציאין מהמלוה ללוה אבל אם מעצמו פרע למלוה או ליורשיו אין מוציאים מידם (וע' ריש סי' זה ס"א):

מי שהוציא שט"ח על חבירו ותבעו בב"ד ואח"כ נאבד ממנו ויש כמה אומדנות דמוכחי טובא שנאבד מחוייבים ב"ד לכתוב מעשה ב"ד ולקיים השטר כבתחלה ולכופו לפרוע:

המוצא שובר בשוק בזמן שהמלוה מודה שנתנו ללוה יחזיר ללוה אינו מודה לא יתננו לא לזה ולא לזה ואם נמצא ביד המלוה שובר על א' משטרותיו שהוא פרוע אינו כלום לגרוע כח השטר אפי' אם הוא כתב יד הלוה או המלוה עצמו אא"כ שהשטר שהשובר כתוב עליו מונח בין שטרותיו הקרועים אע"פ שהוא אינו קרוע מ"מ איתרע וסמכינן אשובר אפי' אין על השובר עדים אבל לא נמצא עליו שובר אע"פ שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע וגובין בו ואם עדים חתומים על השובר שנמצא ביד המלוה ישאלו העדים אם יודעים שהשטר פרוע יעשו על פיהם ואם אינם יודעים או שאינם לפנינו אינו כלום ואם הוא מקוים כשר:

אם השובר ביד השליש ואומר שהוא פרוע נאמן אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש כשר השובר ודוקא שהשטר בידו עם השובר אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום ואם יש עליו עדים אע"פ שאינם כאן אם הוא מקויים כשר ואם אינו מקויים יתקיים בחותמיו ואם השליש מת לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפי' שהחייב מודה שהמלוה הפקידו בידו ועדיין לא נפרע החוב לפי שחוששין לקנוניא לפיכך אין גובין בשט"ח שזה השובר יוצא עליו ואין קורעין אותו:

(ל' רמב"ם פט"ז מה' מלוה דין י' כל הסעיף) שטר שנמצא בו שובר בגוף השטר בין מלפניו בין מלאחריו ואפי' במקצתו שטר זה פרוע או שנפרע ממנו כך וכך אפי' יוצא מתחת ידי המלוה ואע"פ שאין על הכתב עדים עושים כמו שכתוב בשובר (וה"ה אם מצא כתוב בפנקסו שטר פלוני הוא פרוע) (ר"י נ"י ח"ד):

ראובן נפטר ונמצא בא' משטרותיו מכתב ידו שטר זה פרוע או שנפרע כך וכך עושים כמו שכתוב בשובר:

מי שמת ונמצא באחד משטרותיו מכתב ידו שטר זה חציו לפלוני אין לאותו פלו' חלק בו:

האומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו כל שטרותיו פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע ולא הקטן (נ"י סוף ב"ב): הגה אבל אם נמצא שובר בבית לוה על הקטן ודאי הקטן פרוע ולא הגדול (נ"י) וכן אם לא אמר א' פרוע אלא אומר שטר אחד מחול לך הקטן מחול ולא הגדול (מה"ר דוד כהן בית כ' סי' ו'):

האומר לחבירו שטר לך בידי שהוא פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע כל שטרות שיש לו עליו פרועים:

עבר. ע"ל סי' נ"ו ס"ו בהגה"ה:

הי'. כתב הסמ"ע מדכתב הי' כו' משמע שאינו מילתא דפסיקא וה"ט משום דא"י לגבות בו עד שישבע כעין דאורייתא נגד השליש דאף שיצא השלישות מידו ה"ל כעד אחד כמ"ש בסי' נ"ו אבל אינו נשבע שבוע' דאוריי' ממש דכל הנשבעין שבתור' נשבעין ונפטרין וזה נשבע ונוטל וכמ"ש בסי' פ"ט וק"ח גם אין זה בכלל מ"ש דאין נשבעין על השטרות רק היסת כמ"ש בסי' צ"ה דהא אין זה נשבע נגד השטר אלא נגד העד שאומר שמסר לו השטר עכ"ל והש"ך כתב דלדידיה צ"ע ול"ד לע"א מעידו שהוא פרוע דשם מעיד בפירוש משא"כ הכא שאינו מעיד בפירוש שהוא פרוע דנהי שהי' בידו יכול להיות שהי' של המלו' ולא מצינו שבועה זו במשנ' ובש"ס ודמי למ"ש הב"י בשם בעה"ת בר"ס נ"ח בדאיכא ע"א שפרע לו והוא טוען סטראי דא"נ שבועה כלל ע"ש וה"ה הכא ואפי' להפוסקים שם דה"ל משואיל"מ היינו משום שעכ"פ מעיד העד שפרע בבירור משא"כ הכא ואפי' א"ת שאין לחלק בזה מ"מ לדעת בעה"ת נרא' דהכא א"צ שבוע' ואף דמכחיש את העד מ"מ לא גרע מאילו הי' מודה לו וטען ברי שחייב לו שלא הי' צריך לישבע כמ"ש לקמן מכ"ש עתה שמכחישו ג"כ וצ"ע עכ"ל.

להחזירו. ז"ל הש"ך דין זה כתב הטור בשם תשובת הרא"ש וחפשתי בכל התשובות ולא מצאתיו וגם הוא תמוה בעיני דלמה לא יהא נאמן במגו שהי' מכחישו וכ"ש לדעת בעה"ת (שבס"ק ב') והרב כתבו בסי' נ"ח בסתם קשה למה צריך כאן להחזירו וצ"ע ונרא' דהט"ו מיירי שהמלו' עצמו אינו טוען ברי שהוא ג"כ מסופק שמא פרע דהשתא לא שייך מגו כו' עכ"ל ועיין שם:

יתבאר. כתב הסמ"ע הא דכתבו הט"ו בסי' י"ז פלוגתא בזה וכאן כתבו בסתם צ"ל דיש לחלק דכשהי' ביד שליש יכול להחזירו לידו כמו שהי' משא"כ כשנפל ואחר מצאו דלא האמינהו ליתנו לידו וכ"ש לחזור וליתנו על הקרקע שמצאו שם והש"ך כתב דא"צ לדחוק כ"כ ולק"מ לפי מ"ש לעי' דמיירי כאן שהמלו' אינו טוען ברי כנ"ל:

טענה. פי' לא טענת לקוח שהרי ע"י השטר נודע שבא לידו בתורת משכון ואינו נאמן לומר שממושכן בידו בסך כך כמשמעות השטר דכיון שהוא ביד שליש אימר דנפרע כולו והלו' הפקידו. סמ"ע:

לבעליה. אע"פ שזה מוחזק בה בכה"ג דאיכא ריעותא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת. שם:

עצמו. פי' ואם טוען האב שהלו' חייב לו גובה בו אבל אם גם הוא אינו יודע אם פרוע הוא או לאו כבר נתבאר בסי' נ"ט דצריך להחזיר השטר ללו' אע"פ שהוא מקוים דה"ל לידע אם שטרו פרוע או לא. שם:

יורשי. כתב הסמ"ע דקמ"ל בזה דל"ת דהיורשים לא ה"ל למידע ויחזירו למלו' קמ"ל וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג גבי שטר מתנ' שנמצא אצל יורשי הנפקד פסק המחבר דיחזירו ליורשי הנותן ואפשר לחלק די"ל דמיירי שם בשטר שאין בו קנין דעדיין לא זכה בהמתנ' משא"כ בהלוא' דיש שטר כשר לפנינו ומודה שהלו' לו רק דחיישינן שמא פרע לו מש"ה לא יחזירו לשום אחד מהן והש"ך חולק ע"ז וכתב דבהדיא מוכח בש"ס דאפי' שטר מתנה שאין בו קנין שנמצא לא יחזיר לא לזה כו' ופשיטא דנמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק וכן הוא בהדיא בתוספתא אלא העיקר דבסי' רמ"ג מיירי דידוע שהנותן נתנו לידו ובהדיא ס"ל להרא"ש דבכה"ג מחזירין לו עכ"ל וע"ש:

אחר. כתב הסמ"ע נרא' דלאו דוקא קאמר אלא אפי' בא ליד אחר כל זמן שלא נשמע מפי האחר שיש בו ספק ואינו יודע מה טיבו ולקחו המלו' מידו לא אמרינן ביה יהא מונח והב"ח השיג עליו וע"ש עכ"ל הש"ך (והט"ז הסכים לדעת הסמ"ע וכתב דבהרשב"א משמע בהדיא כן ודלא כהב"ח שהגיה דברי הרשב"א ע"ש):

כתובת. ה"ט דאין כתובה עומדת להפרע עד אחר מות בעלה וסיים שם בהריטב"א והיא הנותנת שאין היורש נאמן לומר שמכר' לו הכתוב' בכתיב' ומסיר' או באגב או משכנו אצלי והא דכתב המחבר בס"ה דשטר נדונייתא הנמצא הוא כשט"ח נ"ל דדוק' נדונייתא שהיא נתנה לו בשע' שכנסה ועומד טפי להפרע אבל כתוב' אסור לפרוע בחייו ולשהות עמה בלא כתוב' כמ"ש בא"ע סי' ק' סס"ב וסי' ק"ב ס"ה עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דבחנם דחק דפשיטא דמדינא אף בכתוב' חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר לאחר שנתאלמנ' אלא הכא הוא מצד המנהג כמ"ש הריטב"א מנהג הוא בגלילותינו שהיורש מחזיר לאשה שחזק' שהיא הצניע' כו' והרב קיצר בדבר ולפ"ז היכא דאין מנהג חיישינן לפרעון עכ"ל:

כמאמרם. כן הוא ל' הרא"ש ז"ל והטור פירשו דאם יתפשרו ביניהן שיאמין הא' לחבירו בשבוע' כי המלו' יכול להשביע ללו' כו' ולפי"ז לא ה"ל להמחבר לקצר דברי הרא"ש וה"ל לפרש דעכ"פ שבוע' מיהא צריך עכ"ל הסמ"ע והש"ך חולק עליו וכת' דדעת הרא"ש דאם שניהם רוצים אפי' בלא שבוע' יחזירו למלו' וכן פי' הב"ח דברי הטור והשיג על הסמ"ע בזה ע"ש רק כשאומר המלו' ללו' אשתבע לי אז צריך לישבע או שיתפשרו מי ישבע כדי שלא יהא השטר מונח ועיין בתשובת הרב סי' ל"ג עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה וע"ש מה שמפרש הוא דברי הטור):

אנן. ל' הרא"ש בתשו' דמלתא דלא שכיחא היא להלוות מעות על שטרות שאינו יכול לגבותם ולפ"ז אם הם כתובים בענין שיכול לגבותם אפי' ידעינן שאינן של אביהן טענינן להו שלקחום למשכון גם להפוסקים דס"ל דאפי' מלתא דלא שכיחא טענינן ליתמי כמ"ש בסי' ק"ח ס"ד ובסי' רל"ז ושס"א ה"ה הכא טענינן להו וצ"ע עכ"ל הש"ך (* ועכ"פ בממרמות שלנו טענינן להו שלקחום למשכון):

קשור. כתב הש"ך דדין זה למד הרא"ש ממה דאמרינן מצא בחפיס' כו' וכן פירות בכלי דמחזירין אגב סימני הכלי ומ"מ אין ראייתו מוכרחת דהתם לא ידענו שהי' ביד אחר ומהיכי תיתי לומר כן אלא אמרינן כיון שזהו ודאי שלו א"כ גם הקשור בו הוא שלו אבל הכא י"ל דהשליש שמת קשר כל הענינים המשולשים אצלו יחד וצ"ע עכ"ל (גם השיג על הסמ"ע במ"ש דמיירי כאן בשטר מתנה בקנין דזה אינו כמ"ש בס"ק ח' ע"ש):

זמנו. אע"פ דחזק' שאין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש בסי' ע"ח מ"מ כיון דאיכ' ריעותא דנפיל' אמרינן שמא אירע דפרע לכך לא נזהר בשמירתו. סמ"ע:

שמספיקין. כ' הסמ"ע והא דלא אמרינן שמא חייב זה לאחרים ששטרו מאוחר לשטר זה מש"ה אומר להחזיר השטר לזה כדי שיהא מוקדם דומה לזה כתב הט"ו בסי' ל"ז סט"ו גבי מכר שדה שלא באחריות דאינו מעיד עליה ע"ש שאני הכא דיש לפנינו שטר כשר מסייע להודאתו לכן לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דלקוחות משא"כ התם דרוצ' לסתור דברי המערער המביא עדות וראי' נגדו והש"ך השיג עליו וכתב דכולהו סוגיות דהש"ס וכן בכל הפוסקים משמע להדי' דחיישינן לב"ח וללקוחות אע"פ שאין ידוע לנו אלא נרא' דכאן מיירי שידוע בבירור שאינו חייב עוד לשום אדם כגון שהכריז אם חייב עוד לאחרים או מכר קרקע זו או שיש תקון בעיר שכל שטר שאינו נכתב בפנקס הסופר אינו כלום וכה"ג וזה ברור עכ"ל (גם הט"ז הביא קושיא בשם מהרש"ל ומתרץ בענין אחר ע"ש):

הנפק. דאז ליכא למיחש לקנוניא דהא אי בעי הי' כותב לו שטר מחדש ואף שי"ל שכבר נפרע שטר זה ורוצה לחזור וללות בו וחושש לפשוטי דספרא זה אינו דהמלו' לא יסכים לזה כיון דלית ליה רווחא בהקדמת הזמן חושש שמא יתוודע שהשטר פרוע ונמחל שעבודו ויבאו לפוסלו אחר שילו' עליו שנית עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כ' דהה"מ בשם הרשב"א תמה ע"ז דל"ל הנפק כו' והמעיין בש"ס יראה דהעיקר כהרשב"א והה"מ וכן דעת התוס' ורוב הפוסקים דלא בעינן הנפק עכ"ל:

איתיה. כתב הסמ"ע דהלשון מגומגם דהא לסבר' קמיית' ג"כ ס"ל דבעינן דוק' שהחייב מודה עכ"ל וכן הקשו הב"ח והש"ך ע"ש:

שטרות. פי' דגם אותן שטרות נכתבו על שם המלו' הנזכר בשטר השלם הנמצ' ביניהן וקמ"ל דלא אמרינן כיון שנמצ' בשוק בין שטרות קרועים ודאי גם זה פרוע ויחזירו ללו' אלא יהא מונח ביד ב"ד כאילו נמצ' שטר זה לבדו. סמ"ע:

יחזיר. אבל אם מצא שטר שיש בו רבית יקרענו המוצאו או הב"ד אם בא לפניהן. ד"מ בשם הג"מ. שם:

עדים. ואפי' אין עליו גם ח"י המלו' וגם אינו כתיבת ידו אפ"ה כיון שנמצ' בין שטרות הקרועים וגם נמצ' שובר כל דהו עליו אמרינן שפרוע הוא ודין זה שייך אפי' לא נמצ' בשוק אלא בבית המלו' כמ"ש הט"ו בסי' י"ח ע"ש. שם:

כרוכים. ובנ"י כת' דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן עכ"ל ד"מ. שם:

לחוד. כתב הסמ"ע דגם המנין לחוד לא הוי סימן אם כל השטרות הן של מלו' ולו' אחד ודלא כמשמעות הרמ"א:

שיודע. ואם הא' אומר סימן מנין והשני סימן כריכ' כתב הב"י צ"ע למי נותנין אבל הד"מ כתב דנותנין למי שאומר סימן מנין שהו' עדיף ולפי מ"ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום אחד עכ"ל הסמ"ע. והש"ך הסכים לדעת הד"מ וע"ש שמאריך בדין זה לפרש סוגית הש"ס דלא כמו שפירשו הרב' אחרונים ומסיק וכתב ז"ל העול' מזה בתרי שטרי שהם של לוה ומלו' א' אפי' שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפי' א' אומר סימן המנין וכריכ' או קשיר' והשני אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלש' שטרות ושניהם לפנינו וא' אומר סימן המנין או כריכ' או קשיר' והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם א' אומר סימן המנין והשני סימן הכריכ' או קשיר' נותנין לזה שאומר המנין ואם א' אומר שני הסימנים והב' סימן המנין הם שווין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר השני ב' הסימנים דהיינו מנין וכריכ' או קשיר' מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעי' ביארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכא דאיכ' למיחש שהלו' הגיד לו הסימן או עוש' עצמו כלא יודע דחיישינן לקנוניא עכ"ל:

ללו'. הטעם שהמלו' דרכו לילך לב"ד לקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקחו מהבית דין ולא לשהות שטר מקוים ביד ב"ד כיון שהוא מג' מלוים אין לומר דמיד המלווים נפל דא"כ מי כרכן יחד אלא ודאי הלו' הא' פרע לשלשתן ולקח שטרותיו מידן וכרכן יחד וממנו נפלו אבל בשאינן מקויימים עדיין יש להסתפק שמא המלווים הלכו כא' לב"ד לקיים שטרותיהם ומידם נפלו קודם שנתקיימו וג"כ איכ' למימר דמיד הלו' נפלו קודם שלו' מהן או לאחר שפרע להן לכך מחזיר למי שנותן בהן סימן והאי סימן אינו ר"ל כגון נקב בצד אות פלונית דהא כתב הט"ו בס"ו דאין מחזירין בסי' כזה אלא ר"ל סימן מנין וכריכ' ואף שג' מלווים הם יכולים לומר ראינו שהב"ד כרכו אותן יחד כשהלכנו לקיימן עכ"ל הסמ"ע:

למלו'. דודאי ממנו נפלו לאחר שהלו' לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלווים נפלו הן קודם ההלוא' והן לאחר שפרעו מי כרכן יחד. שם:

סימן. לכאור' נרא' דהיינו כשאינן מקויימין דאם הם מקויימין אין לומר דמיד הסופר נפלו דא"כ מי קיימן מיהו אינו מוכרח די"ל ששלשתן עם המלו' בקשו להסופר שילך להב"ד בשליחותן לקיימן ואחר שיהיו מקויימין לא ימסרם למלו' עד שילו' להם מיהו זה דוחק דא"כ ידעו הסימן בשוה. שם:

משני. והא דכתבו הפוסקים הדין בג' י"ל דס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנותן בהן סימן היינו דוקא סי' מנין וכריכ' ולסימן מנין בעינן דוקא ג'. שם:

לבעליו. משום דליכא למימר שמא נמלך שלא ליתנם דהב"ד אין כותבין אלא דבר המקויים וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדרא כמ"ש בסי' ק"ג מ"מ מחזירין דאיהו אפסיד אנפשי' דאם איתא דפרעי' ה"ל ליקח שטר קנין חדש מיד המלו' עכ"ל הסמ"ע וע"ש מ"ש בשם בעל התרומות נוסח שטרי הנ"ל:

לעבד. כיון שהשטר מסייעו להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא סמ"ע:

ראיה. דכיון דאיתרע בנפיל' יש לחוש לקנוניא שאין דעתו לשחררו ועוש' כדי שיטרוף מלקוחות שלקחו אחר זמן הכתיב' ומש"ה לא סגי כשמביא ראי' שבא לידו קודם הנפיל' דאכתי איכא למיחש לקנוניא עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך נרא' מדבריו דאפי' משע' שראוהו בידו אינו טורף רק משעת נפיל' ואילך אבל לענ"ד אין דבריו נכונים דמשמע בש"ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהי' הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו דתו ליכא למיחש לקנוניא עכ"ל וע"ש:

ובמקום. כתב הסמ"ע דמ"ש הרמ"א לשון ובמקום שעדיו אינו ר"ל דהיינו למ"ד דס"ל כן דא"כ הל"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו כו' ועוד דסיים כמ"ש בסי' ל"ט ושם לא הביא בש"ע מזה כלום ואדרבא שם בסעי' י"ג סתם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע"כ נ"ל דמ"ש כאן ובמקום כו' היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו כמ"ש הרמ"א שם בהג"ה או מיירי שהעדים זכו מיד בהשטר למלו' ושיהא מיד ברשותו וכמ"ש שם וע"ל ר"ס קכ"ה מדין שליח שזכ' בשטר עכ"ל וע"ל בסי' ל"ט סי"ג מ"ש הש"ך שם וכמ"ש בשמו בקצר' שם ס"ק כ"ו ע"ש (וז"ל הט"ז נרא' דה"ק אם נודע שפעם א' בא השחרור לידו קודם נפיל' דכה"ג כתב הטור בסי' ל"ט דעדיו בחתומיו זכין לו אז א"צ ראי' דודאי אף [שלא] בא לידו ביום הכתיב' מ"מ זכה למפרע עכ"ל):

לא. הוא ג"כ מטעם דחיישינן לקנוניא דאין דעתו שיזכ' בו זה אלא כדי להפקיע מיד מי שנתן או מכר לו זה השד' אחר זמן שנכתב שטר זה ומש"ה אם יביא המקבל או הלוקח ראי' שבא לידו השטר מיום הכתיב' מחזירין אותו לידו אבל בשט"ח אין מחזירין להמלו' אפי' מביא ראי' שבא לידו מזמן הכתוב בו משום דעומד להפרע ואיכא למיחש שפרע לו מהא דכתב הט"ו בסי' מ"ג סט"ו דמחזירין כשמביא ראי' ומשמע שם דקאי אף אשט"ח מיירי שהמלו' עצמו מצאו לאחר הנפיל' עכ"ל הסמ"ע (וע"ל סי' מ"ג ס"ק כ"ו מ"ש בשם הט"ז שהשיג על הסמ"ע בזה ע"ש):

ששייר. ה"ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר א"י להפקיע מידו בשטר זה דהא חזר בו מהראשון. סמ"ע:

מיד. דאז ה"ל כמו שטר שחרור או מתנ' דכשמביא ראי' שבא לידו מזמן נתינ' מחזירין לו ובזה א"צ לבא לידו דה"ל כבא לידו מיד. שם:

שכ"מ. דאף שלא פירש ששייר לעצמו כח סתמא כפירושו דמי כמ"ש בסי' ר"ך:

שבנו. דחיישינן שמא אביו כתב שטר זה ליתן לזה ולא נתן והבן מכר או נתן שדה זו לאחר אחרי מות אביו ועכשיו נתחרט ובא להפקיע ע"י שטר זה שהוא מוקדם למכירתו ונתינתו. שם:

הקנא'. דאז ה"ל מתנת בריא וזכ' המקבל בשטר מיד שכתב לו אע"פ שלא הגיע לידו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דדין זה הוא שלא אליבא דהלכתא לפי דפסקינן דעדיו בחתומיו זכין לו אין חילוק בין שטר הקנא' לשאר שטרות אלא לעולם כשמוד' נותנים לו וכן עיקר דלא כב"ח שהשיג עליו. עכ"ל:

שוויו. דיש שטר שאין יכול להוציא בו מהלו' כל סך הנכתב בו מכח עניותו או אלמותו. סמ"ע:

בתורף. כתב הטור דאם יש כאן עידי מסיר' נמצא דבין בטופס בין בתורף שניהם כשרים לגבות בו בלא עידי חתימ' אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים בו שמא ימותו עידי מסיר' או ילכו למד"ה הלכך שמין עילוי של הטופס בשביל עידיו ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלו' והשאר חולקין בשבוע'. עכ"ל:

בשבועה. צ"ע אם מה שבידו נוטל בלא שבועה או דוקא בשבועה כמ"ש בסימן קל"ח ס"ג ואפשר לומר דבשטר שאני וצ"ע. ש"ך:

שגובין. כתב הסמ"ע דוקא בשטר שנפל ס"ל הכי כמו שכתב בס"א והש"ך חולק על זה וכתב דבכל שטר שלא ה"ל להחזירו דינא הכי ובס"א שאני כיון שהמלוה עצמו אינו טוען ברי וכמ"ש שם עכ"ל:

מחזירין. והא (דבס"ס נ"ד) [דבסי' נ"ה] כתב ואם לא נודע לב"ד כו' השליש פטור הא יכולין הב"ד להוציא מהמלו' ללוה י"ל דהכא מיירי דאין המלו' לפנינו וקמ"ל דהשליש פטור עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ואע"ג שבסי' מ"ו כתב הטור ס"ס ל"ג דאם התפיסוהו בו קודם שנולד הספק מהני שאני התם דהספק הוא בגוף השטר עצמו ולא איתרע השטר אבל הכא שהספק אינו בגוף השטר איתרע שטרו כיון שנפל עכ"ל:

דמוכחי. לאפוקי אומדנות דלא מוכחי דלא אזלינן בתרייהו ודין זה דומה למ"ש בסי' מ"א בנמחק שטרו ורישומו ניכר ע"ש. סמ"ע:

מודה. דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוניא דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל כיון שיש לפנינו שובר כשר מסייעו להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דב"ח כמש"ל סי' פ"ו ס"ה אבל אם הלו' מודה שלא פרע עדיין אין מחזירין אותו להמלו' כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוניא דבעי לאפקועי מלקוחות שקנו מהלו' כמ"ש בסעיף ו' עכ"ל הסמ"ע והשיג עליו הש"ך דמ"ש לקנוניא דבעי לאפקועי כו' ליתא דודאי לזה לא חיישינן אפי' היה ודאי פסידא דב"ח דהא אי בעי קרע ליה לשטר או קלייה גם מ"ש אבל אם הלו' מודה כו' כיון דאיתרע בנפילה הוא תמוה דאדרב' כיון שהשובר איתרע בנפילה כ"ש שהשטר בתקפו כו' אלא ודאי הא דנקט שהמלו' מודה לאו למעוטי הלו' אתי אלא דאיצטרך למינקט מלוה דסד"א שמא מכר השטר וכדאיתא בש"ס ע"ש עכ"ל (והט"ז הקש' כי המלו' מודה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא נתנו עד תשרי ובנתיים גבה המלוה קרקע בחובו מהלוה ועכשיו מפיק הלוה להשובר דכתב בניסן ומפקא להאי ארעא שלא כדין וכה"ג פריך הש"ס פ"ק דב"מ לענין גט שחרור כו' ע"ש מה שמיישב בזה:

לזה. איירי שאין השובר מקויים רק שאפשר לקיימו בא' מהדרכים שנתבארו בסי' מ"ו דאי במקויים ממש פשיטא דאפי' אין המלוה מוד' יחזור ללוה דאף אם היה ביד המלו' עצמו כשר השובר אם א"א לקיים אפי' הוא ביד הלוה אינו כלום. ש"ך:

כלום. ואפילו עדים חתומים על השובר ואפשר לקיים חתימתן ובירושלמי משמע דבשטר מתנה כגון שכתוב בו תנו ר' זוז לפלוני וכה"ג ונמצא אצל בעל השטר מתנ' שובר שהוא פרוע השטר מתנ' שבידו בטל. שם:

הלו'. והש"ך פסק דבכת"י הלו' השובר כשר ע"ש וכתב עוד דמ"ש המחבר או המלוה כו' היינו בכתוב בלשון העדא' עדים אבל אם כתב בלשון הודאת עצמו באופן המועיל לקמן ר"ס ס"ט מהני אך בדברי הרמב"ם הביאו המחבר בסי' נ"ו סס"א משמע לכאורה דאין חילוק וצ"ע וע"ל סי' פ"א סי"ז עכ"ל:

הקרועים. בתשובת מהר"א ששון סימן קפ"ה נסתפק אי בעינן שיהו כל השטרות קרועין או רובן ככולן ע"ש. ש"ך:

איתרע. וקרעינן השטר גם אין חילוק לענין דינא בין קרועין או פרועין. שם:

וגובין. כתב הסמ"ע דר"ל אפי' יורשיו והטעם דכל שנמצא בבית המלוה הוא בחזקתו ואמרינן דאיתרמי שנתערב בין הקרועים והש"ך הביא יש פוסקים דס"ל דבנמצא בין הקרועים לבדו איתרע שטרא ויהא מונח כו' וכתב דסברא נכונה היא ע"ש:

כשר. דאין דרך המלוה לקיים שובר כ"א הלו' ואמרי' דכבר פרעו ולקח השובר מיד המלו' ונתנו לקיימו וחזר והפקידו ביד המלו'. סמ"ע:

ראוהו. דאז ליכא מגו דאי בעי הוה נתנו להמלו' מ"מ אמרי' כיון דהימניה מעיקרא ונתן השובר בידו הימני' בכל דבריו שם:

השובר. ואז אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ"מ מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע לאפוקי אם אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכא לברורי מבררין לכתחלה ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לאו. שם:

כלום. פירוש ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע וה"ט דלא עדיף השליש מהלו' עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דגם אין עליו חת"י המלו' דא"כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני אם הוא ביד הלוה. שם:

בחותמיו. פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים והטור מסיק וז"ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע אפי' אם אין השט"ח בידו במגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימו' ה"ל כאילו אין עליו עדים כלל עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דצ"ע לדינא דבנ"י מבואר להדיא דאפי' אי אפשר לקיים עכשיו חת"י העדים שבשובר מהני אפי' לית ליה מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע"ש וכתב עוד דאם המלו' מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר נפל מידו וזה מצאו וראו הב"ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה עכ"ל:

מוד'. כתב הסמ"ע אבל כשהמלו' מודה שהוא פרוע מחזירין ללו' כמש"ל והש"ך השיג עליו דהכא כיון דאיתרע שטרא אף ע"פ שהמלו' מודה אין מחזירין ללו' דשמא הלוה יחזירנו למלו':

לקנוניא. הקשה הב"ח הא כתב הט"ו בס"ג דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישינן לקנוניא ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא"כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ"כ בס' ג"ת ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גם מפשט לשון הט"ו משמע דאפי' מת השליש דינא הכי אלא נראה דמעיקרא לק"מ דשאני הכא כיון דעכ"פ הושלש השובר ביד שליש ממ"נ אי מן הלו' בא הרי בטל השטר ואי מן המלו' בא הרי איתרע שטרא כיון שהשלישו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתייליד ריעותא א"כ כ"ש שהשטר בטל דהשובר בתוקפו ויכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה עכ"ל הש"ך:

אין גובין. כתב הש"ך דהיינו ממשעבדי אף שהחייב מודה ונראה דאם אין המלו' מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא והוי לי' כנמצא השובר בשוק דכשהלו' מודה יחזירנו למלו'. כן נ"ל ברור עכ"ל:

במקצתו. פי' הסמ"ע דמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למט' ממנו דאינו כלום דאי בעי גייז ליה והשטר נשאר בשלימותו מיהו דוקא כשהמלו' חי וטוען ברי שאינו פרוע אבל כשנפטר אף אם השובר כולו למטה ממנו אין גובין בשטר זה והש"ך השיג על פירושו וכתב דהעיקר שצ"ל ואפי' בקצתו ופירש אפילו בקצ' השטר כו' ע"ש (וכעין זה פירש הט"ז והשיג גם כן על הסמ"ע ע"ש):

עדים. וגם אין עליו חת"י המלו' וכנ"ל. סמ"ע:

מצא. ורבי ירוחם כתב ונמצא כתוב בפנקסו כו' ור"ל שאחרים מצאו כן וא"ש טפי דתו ליכא מגו וכ"נ להגיה בדברי הרמ"א. שם:

ונמצא. בע"ש כתב דאיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר וכתוב עליו כן ע"ש ואין טעם נכון לדבריו אלא דקמ"ל המחבר דאף שנכתב השובר במקום שיכול לחתכו עושין כמו שכתוב בשובר כיון שהן יתומים וטוענין שמא ואין טענינן בזה עבורם משא"כ כשהוא חי וטוען ברי כמש"ל עכ"ל הסמ"ע: אבל הש"ך כתב דל"נ פירושו אלא דהמחבר מיירי כפשוטו דאע"פ שכתב לעיל דשובר בגופו של שטר כשר כתבו עוד כאן להורות דאף גבי יורשים הדין כן דה"א דוקא כשהמלוה חי השטר פסול אבל ביורשיו לא דהא בכמה דוכתי יורשים עדיפי ממלו' עצמו קמ"ל וכת' עוד דהב"ח פי' דמיירי שהוא כת"י ממש ולדיוקא אצטריך דאע"ג דאם היה המלו' חי הוה קרעינן לי' אפי' הוא כת"י אחר מ"מ הכא ליכא חזקה דלא מרע כו' ולא נהירא דכיון שנכתב שובר על גוף השטר אף ע"פ שהוא כת"י אחר קרעינן ליה מכח חזקה דלא היה מרע לשטרי' עכ"ל (וכן השיג הט"ז על הב"ח וכתב דדבריו תמוהים דכל שנתקלקל השטר באיז' אופן שיהי' הוה השטר פרוע ע"ש):

חלק. ול"ד לשטר שנכתב עליו פרעון דהתם מגרע השטר בכתיב' זו ואמרינן דלא הי' כותב כך אם אינו אמת וע"ל סימן פ"א סי"ז וי"ח. סמ"ע:

יודע. לאו דוקא שאומר בפי' איני יודע אלא כל שלא בירר לבניו איזהו הדין כן כ"כ הנ"י: ש"ך:

מחול. פי' הסמ"ע הטעם דמחיל' ה"ל כמתנה והזוכ' הוא בא להוציא ועליו להביא ראי' וכתב הש"ך דכ"ז כשידוע בבירור או הלו' מודה שמחלו לו בחנם אבל באומר סתם מחול לך והלוה טוען ברי שהיה מחוייב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול והרב קיצר בדבר עכ"ל:

חוב. דכיון דלא הזכיר סכום החוב אמרי' דכל השטרות שנכתבו עליו הן בכלל אותו החוב וע"ל סי' נ"ד וסי' ס"ג סמ"ע:

א) ל' הטור ממשנה ב"ב דף ב' ע"א

ב) כן פירש"י שם

ג) שם במשנה:

ד) טור בשם תשובת אביו הרא"ש ע"ל סימן שפ"ו סעיף ג' בהג"ה מה דינו

ה) שם

ו) שם וכן כתב הראב"ד בהשגות בסוף הלכות גזילה וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתב נ"י פ"ק דמציעא שהרנב"ר הסכים לדברי הראב"ד

ז) שם בשם ת' אביו הרא"ש כלל ק"ה סימן ז'

ח) טור וכן משמע שם בבבא מציעא סוף ד' כ' וכ"נ מדברי בעל התרומו' בשער נ"ב:

ט) תשובת הרשב"א סימן אלף ל' מחודשים סעיף א'

י) טור בשם אביו הרא"ש בשם י"מ וכתב הנ"י שכן דעת הרשב"א וכן כתב בה"ת בשער ל"ב

כ) שם לדעת אביו הרא"ש דבשטר המופקד ל"ח לקנוניא ולא שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כיון שנזהר בשמירתו מה שאין כן כשנפל ממנו

ל) שם וכ"כ אביו הרא"ש בת' כלל ק"ה סי' ח'

מ) משום דמילתא דלא שכיחא היא להלוות על שטרות דאינו יכול לגבות

נ) ת' הרא"ש סוף כלל ק"ה מס"ג

ס) כן העתיק גם הב"י

ע) ונתבאר דינו בריש הסי' המוציא שטר אצלו וכו' יהא מונח וכו'

פ) והביא ראיה מדין מצא תכריך של שטרות וכו' יחזיר ב"מ ד' כ' ע"א ומדין פירות בכלי יחזיר פי' יחזיר הפירות אגב סימני הכלי וכו' שם סוף דף כ"ד

צ) משנה שם דף יב ע"ב וכחכמים

ק) בה"ת בשער נ"ב דלא הימניה אלא כשהשטר יוצא מת"י

ר) טור בשם הרמ"ה ממימרא דר' אסי א"ר יוחנן וכו' לפריעת בת יומא לא חיישי' שם דף יז ע"א

ש) כאוקימתא דר"י דחכמים סברי אחריות ט"ס וכו' שם דף יג ע"ב

ת) טור בשם בה"ת בשער ב"ב וקאי אאין הלוה מודה והטעם מבואר

א) פשוט הוא שם בגמ'

פי' שאינו משעבד נכסיו שלא יטרוף ממה שימכור או יתן לאחרים ה"ה ריש פי"ח מה' גזילה

ב) שם ושם והא דלא חיישי' לקנוניא לפסידא דב"ח אחר מאוחר לשטר זה ע' בסמ"ע ובב"ח ומ"ש בש' מהרש"ל ואכמ"ל

ג) ממימרא דר' אסי א"ר יוחנן דלעיל

ד) כדמפ' רב כהנא שם וכדעת הרי"ף והרמב"ם שם

ה) הרא"ש בתשו' כלל ע"ג סי' ג'

ו) מימרא דר' אסי א"ר יוחנן וכתירוצא דרב אסי לר' זירא שם דלא בעינן שחייב מודה

ז) רמב"ם שם וכ"כ הטור ממשנה אם יש עמהם סמפון שם דף כ' ע"א וכדמוקי לה שם בגמ' שם ע"ב כרב ספרא

ח) שם במשנ'

ט) טור וכפירש"י שם וכ"כ התוס' שם ע"ב וכתב הרא"ש שם דהא דמשמע ביבמות דף ק"כ ע"ב דחיישי' לשאלה הני מילי לענין איסורא אבל לענין ממון לא חיישי' ואפי' אי חיישי' לשאלה מדאורייתא מ"מ יכולין לתקן לענין ממון שלא ניחוש וכו' וע"ש

י) שם וכ"כ התוס' שם וכתב הרא"ש ולא איתרע בנפילה זו כיון שע"י הסי' מתברר אי מלוה נפיל אי ממלוה נפיל

כ) שם במשנה וכדתני רבי חייא וכדמפר' לה בגמ' שם ע"ב

ל) שם בגמ'

מ) טור סי"א וכ"כ הרא"ש וכמ"ש שם דתכריך ואגוד' היינו כדי שיוכל ליתן סי' במנין דאל"ה שמא לא נפיל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סי' במנין

נ) וכ"כ הרמב"ם שם סתם יחזור למי שנתן סי'

ס) שם במשנה וכרשב"ג וכאוקימתא דגמ' שם ע"ב

ע) טור ממשמעות הגמ' וכ"כ מדברי הרמב"ם בפ' הנזכר

פ) שם במשנה כאוקימתא דגמרא שם

צ) אלא שטר שיש בו ריבית ☜יקרענו המוצאו או הבית דין אם בא לפניהם הגהות מיימוני בס' משפטים סי' כ"א סמ"ע בשם ד"מ

ק) שם במשנה

ר) ברייתא שם דף י"ט ע"א

ש) מסקנת הגמרא שם:

ת) סעיף י"ג בהג"ה שכתב בשטר בהדיא

א) ל' הטור ממשנה ב"מ דף י"ח ע"א ומברייתא דף י"ט סוף ע"א וכדמוקי לה בגמרא שם ע"ב

ב) בפי' הרא"ש שם

ג) והוא הדין במכר:

ד) שם וכדעת ר"ח והרי"ף והרמב"ם דסברי דכל דלא מטא שטרא לידיה לא קנה וכמ"ש גם ה"ה שם בשמם

ה) ממשנה וברייתא דלעיל וכדמוקי לה רב זביד שם ע"ב:

ו) ל' הרמב"ם ס"פ י"ד מה' מלוה מברייתא שם דף ז' ע"א וכרבי יוחנן שם וכדברי ההלכות שלא חילק בין תופס לתורף ושכ"פ בעל העיטור ואולי היתה להם גירסא אחרת

☜דנאמן לומר ממני נפל במגי דאי בעי הוה אמר שהיא מזויף סמ"ע)

ז) טור ופי' תורף גילוי של שטר מקום הלוה והמלוה והמעות והזמן ופי' טיפס שאר כל ל' השטר

ח) כרבי יוחנן שם ע"ב וכדמתרץ שם בגמ'

ט) כמימרא דר"א שם

פי' כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משטר שאין בו זמן

י) טור בשם הרמב"ם סוף ה' גזילה מדאמר במתני' דלעיל ובכל דוכתא לא יחזיר ולא אמר פסול משמע לכתחילה ה"ה שם:

כ) שם בשם בה"ת בשער נ"ב.

ל) דאמרינן יודע היה שאינו פרוע לכך פרע מעצמו

מ) שם בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ס"ח סימן י"ט

נ) והביא ראיות דאזלינן בתר אומדנא מעובדא דא"ל זילו חביטו לקברא דאבוכון ב"ב דף נ"ח ע"א מעובדא דשטר מברחתא כתובות דף ע"ח ע"ב ומעובדא דכתב נכסיו לאחר ואחר כך נודע שיש לו בן שם ב"ב דף קל"ב ע"א וכו' ושיש לדבר זה עיקר מאב לחכמים שהמע"ה אשר צוה ליתן את הילד החי וכו'

ס) ברייתא ב"מ סוף דף י"ט גבי שובר כתוב' וה"ה לשובר מלוה

ע) מימרא דרב ירמיה בר אבא אמר רב שם דף כ' ע"ב:

פ) טור סכ"ד וכ"כ בה"ת בשער נ"ג בשם הר"י ברצלוני ומטעם שאמרו בגמרא שם סבר דלמא מתרמי דאתי בין השמשות:

צ) אוקימתא דגמרא שם

ק) טור וכן כתב בה"ת בשער נ"ג וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר

ר) שם וכ"כ בה"ת שם אם ידוע וברור למלוה שאינו פרוע כיון דליכא אלא חדא ריעותא

ש) שם ושם כדמפר' שם בגמרא ריש דף כ"א ואיירי בלא נמצא בין שטרות קרועים ב"י

ת) בריית' וגמרא שם וכ"פ הפוסקים

א) ברייתא שם:

ב) טור וכ"כ הרא"ש שם וש"פ

ג) שם והרמב"ם בפט"ז מהלכות מלוה ממשנה ואם יש עמהם סמפון וכו' שם דף כ' ע"א והא דאוקי לה שם ע"ב בנמצא בין שטרות קרועים בנמצא ביד מלוה:

ד) טור וכ"כ בה"ת שם

ה) שם וכ"כ בה"ת בשער נ"ב ופי' שנמצא ש"ח של אחרים בתיבתו משום דדיינין ליה כמצא ש"ח בשוק וכו'

ו) ברייתא שם דף כ"א ע"א וכדמפרש שם בגמרא דאי לאו דפרעיה לא הוה מרעי שטרי:

ז) בתשובות הרא"ש כלל ס"ח סי' ס"ה והביאו הטור

ח) שם ושם מטעם דאפילו אמר כן בפני עדים ולא אמר אתם עדים היה יכול לומר שלא להשביע את עצמי עשיתי

ט) משנה ב"ב דף קע"ג ע"א

י) שם וז"ל שם ונראה דכל שמצאו שובר בעדים על א' מהם ברשות הלווים שגובים השאר וכו'

כ) מימרא דרבא שם

ואם זה שהשטר. דאין נאמן כיון ? השטר יוצא מת"י כמ"ש הרי"ף ורא"ש בשם תוס' בפ"ק דב"מ ואף כע"א אין נאמן כיון שנוגע בעדות כמש"ל סי' נ"ה בהגה שליש שהחזיר כו' ועתוס' דכתובות כ"ד ב' ד"ה מגו כו':
(ליקוט) ואם החזירו כו'. ר"ל לכן ואם זה שהשטר כו' בלא שום שבועה כלל דאינו אפי' כע"א כיון שיש לו תרעומות עליו שעבר על ד"ח והחזירו וכמש"ל סי' נ"ו ס"ג בהג"ה והא כו' וכמ"ש תוס' בכתובות בעובדא דאבימי דלא כסמ"ע וש"ך (ע"כ):

(ליקוט) היה. ט"ס הוא ואמר יכול לגבות בו משום דמיירי שגם הוא אינו יודע וז"ש ואם הוא מודה כו' וכמ"ש ש"ך סק"ד וז"ש יכול אם יזכור וע"ס נ"ט (ע"כ):

ואם שטר משכונא. כיון שידוע שבתורת משכונא אין חזקתו בקרקע מועיל כמ"ש בב"ב בתוס' ד"ה אכבשיה ל"ג א' ע"ש וחזר כמו שאר שטר:

וכ"ז. והוא סומך. שם מז א' ת"ר בן כו':
(ליקוט) וכ"ז כו'. ונ"מ שהמפקיד יודע שחייב לו אף שהנפקד אינו יודע וא"צ להחזירו אף שמודה שנתנו לו ואפי' לכתחלה יתן לו לגבות בו ועסמ"ע ועסי' נט: (ע"כ):

וכן יורשי. רא"ש שם וכ"ה בתוספתא פ"ק דב"מ שטרי מקח כו' ובין שמצאן כו' ועתה"א סי' מ':
(ליקוט) וכן כו'. תוספתא פ"א שטרי מקח וממכר שטרי אריסות וקבלנות ה"ז לא יחזיר לא לזה ולא לזה גז"ד ופרוזבולין ה"ז יחזיר לפי שכתובין על שמו בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו כללו של דבר אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ומ"ש בספ"ג דסנה' דוקא משום שאמרה פריעה התם להחזירו ללוה משא"כ כאן ומ"ש בסי' רמג סי"ג מי כו' התם בשידוע שמופקד מיד הנותן וכמ"ש בסי' זה ס"ה ומטעם זה כו' אבל בלא"ה לא כמ"ש בסי"ד ובגמ' שם י"ט א' דייתקאות כו' וה"ה ביד יורש כמ"ש בתוספתא הנ"ל דייתקאות ואפותיקאות ומתנות כו' בין שמצאן בשוק בין כו' כנ"ל וכ"ז במתנה שאין בה קנין אבל בקנין יחזיר למקבל כמ"ש בסי"ד וז"ש בסי' רמג סי"ב שטר כו' ובסי' ר"ן סכ"ה בהג"ה ובמתנת כו' (ע"כ):

ויש מי כו' שם ז' א' שנים שהיו כו' ממני נפל ומצאתיו ולא אמרי' כיון דנפל איתרע ליה כמ"ש י"ג א':

מיהו אם. שם ב' דלאו בת פרעון ואפי' לרבנן דס"ל דחיישי' לב' כתובות היינו באבד דלא משהי לה בלא כתובה ואף לתי' ראשון שם משום דחיישי' לצררי פי' הריטב"א שם אע"ג דלא חיישי' לצררי כמ"ש בב"ב ה' ב' בכתובה חיישי' דלא משהי לה ואתפסה צררי כמ"ש בכתובות ז' א' משא"כ כאן:
(ליקוט) ומיהו כו'. ז' ב' והנה הג"מ בשם ר"י פ' כתי' דרבינא ופ' כר' יוסי לכן קי"ל דחיישי' בשט"ח לפרעון כמ"ש בס"ו וכן בכתובה פ' כר"י דעודה תחת בעלה כו' ונ"י בשם הר"ח כ' דבכתובה קי"ל כרבנן דהלכה כרבנן נגד ר' יוסי וכן הקשה בהג"מ שם ע"ש אלא דבשט"ח הסוגיא כר' יוסי אבל כאן ה' כרבנן ומשום שתי כתובות וכן ס"ל לרבא שם כ"א והרמב"ם סוף ה' גזילה ה' י"ב פ' כתי' דר"פ ופ' כרבנן ופ' כר"פ משום דסוגיא דקיי"ל דחיישי' לפרעון כנ"ל אתי שפיר אליביה וכ' אפי' שניהם מודים לא יחזיר דס"ל כמ"ש תוס' שם דההיא ס"ל דלא חיישי' לקנוניא ולא קי"ל כן א"נ כמ"ש הריטב"א בכה"ג דס"ו ואם מפורש כו'. וז"ש ומיהו כו' ל"מ לדעת הג"מ אלא אף לדעת נ"י והריטב"א בשם ר"ח שפ' כרבנן הא כ' בהדיא דלא חיישי' לפרעון כמש"ש רק משום שתי כתובות ודוקא באבד דלא משהי ליה וכן בכ' שובר ג"כ משום ה"ט וז"ש ולא חיישי' כו' וכ' שם והא דאמרי' בנפרעת שלא בפניו כו' התם משום דסמוך למיתה או ליציאה דרכו להתפיס צררי כו' וערא"ש פ"ק דב"ב ס"ט וריצב"א תירץ כו' ובזה כו' ואף לדעת רמב"ם דוקא משום דאבד וכמ"ש בס"ו אפי' הוא כו' וכמ"ש בס"ס מ"א וכ' שם אבל אם הפקידו כו' וז"ש בס"ה ששטר נדונייתה כו' שם לגבות מאביה שלא נתן לה עדיין וז"ש הרא"ש שם שהרי נתנו לגבות בכל עת שתרצה האשה (ע"כ):

י"א שאפי'. כמו במצא שט"ח בס"ז וראיה מדכוללן בתוספתא יחד בין כו' בין כו':

ויש מי. דדוקא נפל כמ"ש שם כיון דנפל איתרע וכמ"ש תוס' בגטין יז ב' ד"ה עד ע"ש ועוד דאפי' בנפל אם יש בו סי' יחזיר כמ"ש בס"ט וס"י וכ' בסה"ת בשם התוס' דהטעם דדוקא ביש לחוש שמא זרקן לאשפה הוא דלא יחזיר אבל אם נותן סי' מסתמא נפל:

(ליקוט) ואם שניהם כו'. עש"ך (ע"כ):

אם יטענו. כתובות פ"ה א' וכמ"ש הרי"ף ותוס' שם וש"ע בסי' ס"ד:

אבל אנן. ב"ב ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה מ"ד. וי"ל כו' וכן בכתובות פ"ה ב' בתוס' ד"ה חדא כו' וע"ל סי' קח ס"ד:

(ליקוט) כגון שטר מתנה. בלא קנין כנ"ל (ע"כ):

מאחר שהיא קשור. כמו מצא בחפיסה כו' תכריך כו' וכמו מצא כלי ולפניו פירות דמחזיר הפירות בסימני הכלי:

(ליקוט) המוציא כו'. כר"י ור"כ (ע"כ):

אע"פ שיש. דאין מועיל אלא כ"ז שהוא ת"י כמו שליש דנאמן ואמרו בספ"ק דב"מ דהא הימניה ודוקא בזמן ששלישותו כו' כנ"ל:

אפי' הוא. מכתובה כנ"ל:

ואפי' כו' נקב. כמ"ש שם כח א' במאי אילימא במדת כו' אלא נקב כו' וכאן שהיה השטר ביד שניהם הוא כמו הוא בגט:

ואם מפורש. דבהא מודה רבנן לר"ה:
(ליקוט) ואם כו'. עב"ב קס"ח קע"א א':

וכן. ר"פ הנזקין אין נפרעין כו':
(ליקוט) וכן אם כו'. ממש"ש מ"ה א' אי דאית ליה כו' ושם מ"ו ב' מלוה מעיד כו' וס"ל כפי' רשב"ם שם (ע"כ):

(ליקוט) וכ' בו הנפק. צ"ע וגם תוס' שם כ' דא"צ להנפק ועש"ך (ע"כ):

ויש מי. כתי' ראשון שם:
(ליקוט) ויש מי כו'. הל' מגומגם דצ"ל להיפ' וגם לדונא תמוה דהרא"ש פ' כרב כהנא ולא כ' זה אלא לרב אסי. סמ"ע וש"ך (ע"כ):

מצא בשוק. תוספתא הנ"ל:

קרועים. מדקא' שם ואם יש עמהם סמפון. וע"כ במצא בין שטרות קרועין כמ"ש בגמ' ולקמן סי"ח וכן כאן דלמא מהמלוה נפל:

אפי' בלא עדים. כמש"ל בסי"ח ע"ש:

המוצא כו' ואפי' כו' אם תוס' שם ד"ה מצא כו':

וא"צ שיאמר. דמנין לחוד הוי סי' כמ"ש שם כ"ג ב' ועבה"ג וכמו בג' מטבעות כ"ה א':
(ליקוט) וא"צ שיאמר כו'. טור וכשיטת הרא"ש דמ"ש תכריך כדי שיוכל ליתן סי' (ע"כ):

אבל. שם מאי כו' מאי ארי' כו':

וה"מ. שם תוס' ד"ה ואנא כו' כ"ז ב':
(ליקוט) אבל כו' וה"מ כו'. כ"כ לפי פי' בדברי הרמ"ה שהביא הטור והשמיט מש"ש דאם א' אומר המנין והשני כו' כשיטתו דבלא"ה נותנין לו כמ"ש בש"ע אבל דעת רמ"ה כדעת רש"י דתרתי בעינן שיאמר הכריכה והמנין כמ"ש בד"ה שטרי מכריז כו' וכמ"ש הש"ך דעיקר הסי' הוא הכריכה כמ"ש במתני' מצא כו' תכריך כו' וכמ"ש רש"י שם ד"ה ה"ז יחזיר כו' וכן כו' הדבר כו' ולכן לא אמרו בגמ' דתכריך מכריז ועוד הקשה שם דמ"ש ש"מ קשר כו' אדרבה דאיפכא ש"מ דא"כ מאי ארי' תלתא כו' כמש"ש וכן למסקנא דמתרץ כרוכין ומ' דכרוכין עדיף מקשורין וא"כ למסקנא דכרוכין לא מהני כ"ש קשר וקי"ל דמהני וכן למה לא דקדק דמנין הוי סי' ולפירש"י קשה להיפך דש"מ דלא הוי סי' אלא דהעיקר סי' ודאי הכריכה וכאן בעי תרתי משום דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפ"א פרע לו ונתנן לו כו' וכן להיפך לכן בעינן תרתי דכולי האי לא חיישי' כמ"ש ש"ך משא"כ בששניהן לפנינו והא' יודע והשני א"י בא' מהן סגי דהא קי"ל דקשר ומנין סי' וכ"ש כריכה וז"ש וה"מ כו' ונ"ל ברור שט"ס הוא בטור מ"ש והאחר לא נתן אל לבו כ"ז מיותר ותלמיד טועה הגיהו כן ודלא כמה שדחקו בזה (ע"כ):

אף בלא. הרא"ש שם. שם בגמ' א"ל התם סברא הוא. ואע"ג דסימנים לאו דאורייתא ולא סמכינן אסימנים וה"ה בלא סי':

ולא כו' אף כו'. הרא"ש שם וכמ"ש שם ושם דאי ס"ד דמלוין נינהו כו' ועוד דע"כ דזהו עדיף מסי' כמ"ש אלא הא דתנן רשב"ג כו' א"ל התם כו' אלא הא כו' ולא מהדרי' בסי' ל' לאו דאורייתא וע"ש בתוס' הנ"ל:
(ליקוט) אף אם כו'. דמש"ה אמר רשב"ג שלשה ועבהג"ה וה"ה כו' (ע"כ):

אף. כנ"ל:

ואם הם. כנ"ל ס"י:

וה"ה. שם מאי אריא תלתא כו' וה"ה כאן ולא אמר רשב"ג שלשה אלא אגב דנקט ת"ק:

כגון חלטתא. שם ט"ז ב' ועתוס' שם ד"ה בשטרי כו':

(ליקוט) מזמן כו'. ל"ד אלא משום שאמר בתחלה ומיהו כו' מאחר כו' אמר מזמן כו' וכמ"ש בגמ' אימת מטא כו' ול"ק שביום הכתיבה דוקא וכ"כ ש"ך אבל מ"ש ועוד נראה דע"כ כו' ליתא דהא לא אמרו שמא כ' ליתן ולא נתן אלא שמא כ' בניסן כו' ומה שלא נזהר בשטרו משום שהשטר פסול שהוא מוקדם וזהו הריעותא שאמרו כיון דנפל איתרע וכן אמרו בשט"ח שם יג א' וא"ל דא"כ אפי' יביא ראיה אימת כו' מ"מ ליחוש למוקדם י"ל כיון דמוקדם אינו פסול אלא משום גזירה לא חיישי' אבל לגבי לקוחות שקדמו ודאי חיישי' ונראה דמ"ש מזמן כו' אורחא דמילתא נקטו דס"ס מביא עדים על הגעת שטר לידו וזה ודאי צריך מזמן כו' (ע"כ):

ובמקום. שם הניחא למ"ד זכות כו' וכאביי כו' וקי"ל כמ"ד זכות כו':

או שטר מכר. בתוספתא הנ"ל:

אא"כ. שם בתוס' ד"ה והא:

ואם הוא. שם יג א':
(ליקוט) ואם הוא כו'. ל' הטור ועבה"ג שם וכדעת ר"ח כו' ור"ל ז"ש שטר הקנאה שפי' כו' אע"פ כו' ר"ל שפי' לו כך דלא כב"י שכ' שהטור ס"ל כדברי החולקים וצ"ל שמפרש מ"ש אע"פ שלא כו' קאי איחזיר ודבריו תמוהים דאין הלשון מ' כן אף שהש"ך ג"כ פי' כן ועוד דא"כ ל"ל לומר כלל שפי' שהקנה לו מיד סתם קנין לדבריהם כ"ה ומ"ש בה"ג שדעת רמב"ם כר"ח כ"כ ב"י ודייק ממ"ש בפ"ט מה' זכייה והביאו ש"ע סי' ר"ן סכ"ה מי שמת כו' וקנו מידו כו' אבל המ"מ כ' שדעתו כדעת החולקין ושם במתנת כל הנכסים כו' והביאו בה"ג שם סק"ב וכ"כ הריב"ש והכריח ממ"ש הרמב"ם בפ"ח הל' י"ח אל תטעה כו' והביאו בה"ג שם ובש"ע שם ס"ט הביאו וכן אם כ' כל כו' או שקנו כו' וכ' המ"מ פי"ח מה' גזילה שכ"ד הרמב"ן ורשב"א והרי"ם וש"פ וכ"פ ב"י בס"ס לט ע"ש בד"ה וכ' הריב"ש כו' אבל מש"ש וכדבריהם סתם דבריו רבינו בסי' ס"ה ליתא וכ"כ הטור שם המוצא שטר מתנת כו' אא"כ יהא שטר הקנאה כדפירשתי ר"ל שפי' בהדיא וז"ש כדפירשתי ובש"ע השמיטו כשיטתו אבל דבריו תמוהין דא"כ גם ברישא ה"ל להשמיטו ג"כ אבל לדינא דברי החולקין עיקר וכמ"ש רש"י יג א' ד"ה הניחא כו'. וזו ראיה שאין עליה תשובה וכן שם טז ב' המוצא שטר הקנאה כו' אף שי"ל כפי' הטור שפי' כו' סתמא דגמ' לא מ' כן וכ"כ הריב"ש בסי' קס"א מראיה זו וכ"כ ב"י שם בשם הרשב"א דברי רש"י מוכרעין ומוכרחין בכמה ראיות שאין תשובה עליהם וכן עיקר וכ"פ טוש"ע בסי' רמג סי"ב וסי"ג וכ"כ בסי' מט ס"ו בהג"ה וי"א כו' כ"ז כו' ועש"ך שם וכ"כ בהג"ה בסי' ר"ן סכ"ה וכמ"ש הטור שם בשם הרא"ש וע"ש בכלל ס"ו ס"ג באריכות וכ' ובמתנת כו' ה"ה במכר וכיוצא לאפוקי שט"ח דחיישי' לפרעון וראיית הר"ח מב"ב קל"ה ב' דחו כל הפוסקים דהתם במתנת ש"מ כנ"ל (ע"כ):
(ליקוט) ואם הוא שטר כו'. י"ג א' וט"ז ב' המוצא שטר הקנאה כו' ואף ר' יוחנן ל"פ אלא בשט"ח משא"כ כאן דלא חיישי' אלא שמא כ' ליתן כו' כמ"ש בגמ' כאן: (ע"כ):
(ליקוט) ואם הוא שטר כו'. עמש"ש דדעת הרמב"ם כדעת רש"י דא"צ שיגיע לידו יכ"פ הרשב"א בתה"א והכריח ממ"ש בב"מ ט"ז אמר שמואל כו' ואי משום דכ' ללות כו' ואם איתא דלמא לא מטא לידיה כלל כדחיישי' לאביי שם יג א' דאמר ה"מ כו' וכן מקשה רש"י שם ד"ה הניחא כו' וראיית החולקין ממ"ש בב"ב ע"ז ג' שטרות אם קדם מוכר כו' כאותה ששנינו כו' וההוא אוקמוה בשטר אקנייתא וכמש"ל ר"ס רל"ח והוא תי' דההיא אתיא כאביי דאמר עדיו בחתומיו כו' ע"ש סי' ק' (ע"כ):

(ליקוט) שפי' כו'. עמ"ש בסי' נו ס"ה (ע"כ):

אע"פ. כדעת ר"ח שם דקא' ה"מ היכא כו' וכנ"ל סי' לט:

זה ישבע. מתני' ב' א':

שוויו. תוס' ד"ה ויחלוקו:

וי"א. וס' הראשונה ס"ל כפרש"י שם ד"ה שטרא דסוגיא כרשב"ג וקי"ל כרבי ואין נ"מ וי"א ס"ל דאף לרבי אתי דדבר שזולתו יפסל השטר ודאי חולקין רק בדבר שזולתו כשר השטר בזה עדיף תורף מטופס ועריטב"א:

או ששניהם. שם אלא מתני' כו' דתפיסי כו' ושם וצ"ל מתני' שנים כו':

(ליקוט) נוטל יתרון כו'. השמיט מ"ש בגמ' משום זמן משום דעוד נ"מ בעדי מסירה כמ"ש תוס' שם בשם הירושלמי וכ' הטור ג"כ ומה שלא אמרו בגמ' משום דבסוף גטין א"ר אלעזר דאין הל' כר"א רק בגטין ולכן כ' הטור וכללן המחבר (ע"כ):

והשאר יחלקו. שם מחוי ליה ר' אבהו כו' וע"ל סי' קלח ס"ג:

יש מי. שם ממני נפל ומצאתיו. אלמא דגובה בו וע' בתוס' דב"ב עו ב' ד"ה קני. דאצטריך כו':

ויש. ב"מ שם יט א' דכי אתי למיטרף אמרי' כו' ואע"ג שהוא בידו:
(ליקוט) המחזיר כו'. וראיית ס' הראשונה ממש"ש ז' א' ת"ר שנים כו' ומלוה אומר ממני כו' אבל ליתא דוקא כה"ג דס"ב ויש מי כו' אבל כה"ג לא וראיה ממש"ש י"ב ב' א"ה כל שטרי כו' ואם איתא מאי קושיא הא אפי' בשטר זה אם הוא בידי המלוה גובה וכן ל"ל לומר כל שטרי לא ריע כו' הא לאו בריעותא תליא הל"ל כל שטרי נפקי מיד המלוה כו' ושם יט א' ומ"ש שט"ח כו' הכא גבי שט"ח כו' מ' הא אי אתי ומערער טענתו טענה תה"א ס"ס וזהו ס' שניה ויש כו' (ע"כ):

ויש. דס"ל כמ"ד בכל ספיקא לא מהני במה שתקף וכמ"ד שם י' ב' תקפו כהן מוציאין מידו ואע"פ שגבי ב"ד גבייה בטעות כמ"ש שם ל"ה א' שאני התם דשומא כו':

אבל אם. בכורות מט א' אם נתן כו' ואם לא כו' מדהל"ל הממון בחזקתו פי' דאם לא נתן מעצמו אע"פ שתפס וז"ש בתחלה שאפי' גבו ב"ד כו' אבל כו' ועבסה"ת:

(ליקוט) מי כו' מחוייבים כמ"ש בנמחק שט"ח ונשרף בפ"ט דב"ק (ע"כ):

כתב יד הלוה. אע"ג דבירו' אתמר דכשר כיון דבגמ' שלנו לא חילקו:
(ליקוט) אפי' אם כו'. וש"ך חולק וכמ"ש בירו' והביאו בהג"א ספ"ג דסנה' בד"ה פי' כשהוא כו' ירו' ר"י בר נחמן כו' (ע"כ):

(ליקוט) אא"כ שהשטר כו'. עש"ך (ע"כ):

אפי' אין. מדאמרי' אינו אלא כמשחק ופסול. ואם יש עדים שיילינן לסהדי כמש"ו:
(ליקוט) אפי' אין כו'. ממה שפריך שם ת"ש סמפון כו' ת"ש סמפון כו' ולא משני ג"כ בשנמצא בין כו' (ע"כ):

אבל לא. כמ"ש ואם יש כו' דוקא בסמפון:

לא גרע. ר"ל דל"ת נהי דאין עושין כמ"ש בסמפון כנ"ל מ"מ לא יגבה בו כמו באין יודע מה טיבו וראיה מדפריך שם ת"ש שבועה כו' שנמצא כו' ואם איתא ל"ל שבועה על השובר אף בלא שובר אם נמצא השטר לא יגבו בו:

(ליקוט) וגובין בו. ר"ל אף היורשין אף שאינן יודעין אם הוא פרוע מהא דא"ר ספרא שנמצא בההוא דשבועות כמ"ש שם (ע"כ):

אפי' ראוהו ס"פ ז"ב ל"א ב' וכפי' תוס' שם ד"ה וכיון כו':

ואפי' אין. גמ' שם וב"מ שם:

ואפי' מת. עסי' נו סס"א:
(ליקוט) ואפי' מת כו'. שכן מוכרח מכח קו' ב"י דל"ל כלל לשובר וכמ"ש בהגמ"ר שאף אם השליש חי ואינו יודע אם הוא פרוע וזה שדחקו לרש"י לפ' במתני' דמילי מילי קתני דאל"כ לא הוה פריך בגמ' ממתני' כיון שהוא ביד שליש כשר השובר אבל לפמ"ש הר"י ברצלוני בשם י"א שמפ' הכל אשליש שאף ביד השליש לא מהני דאין מעליותא לשליש אלא דהא הימניה ודוקא בו ויודע ולכן פריך בגמ' שפיר כיון דביד המלוה אינו כלום וכיון דאינו יודע דלמא המלוה הפקידו אצלו וכ"מ בתוספתא הנ"ל שמ' דקאי איורש דקא' בין כו' כללו של דבר כו' ומ' דוקא בנמצא בין שטרות קרועין דומיא דמצא בשוק וכמ"ש בס"ח. אבל הרמב"ם מפ' יוצא כו' שהשליש כ' שהשטר פרוע ולכן אפי' מת וכמ"ש בסי' נ"ו ס"א וכן אם כו' ששטר זה כו' (ע"כ):

ודוקא כו' אבל אם כו'. תוס' שם ד"ה אין כו' כשני התירוצים וכמ"ש בגטין ס"ד א' מי קא נפיק וערש"י שם ובזה מבוארים אלו החלוקים:
(ליקוט) ודוקא כו'. ורש"י בב"מ שם פי' כלשון שני שבתוס' אבל בגמ' לכאורה מ' כלשון ראשון וללשון ראשון דהא הימניה קאי אשטר וללשון שני קאי אשובר (ע"כ):
(ליקוט) אבל אם אין כו'. ערש"י בב"מ שם שפי' יש עדים אין עדים הכל בעידי קיום שלא רצה לפרש שאין עדים כלל דאינו כלום וגם לא רצה לפרש בשגם השטר יוצא מתחת ידו דא"כ ל"ל לשובר כלל כקו' ב"י אבל מ"מ דבריו תמוהין דמאי יתקיים בחותמיו וגם הא אוקימנא שם דשיילינן לסהדי כו' וז"ש ג"כ אין עליו עדים שאין העדים לשואלן וכ"פ תוס' בסנה' שם בד"ה סמפון כו' ובד"ה אין כו' ולא ידעי כו'. ונמצא כאן ג' שיטות ב' פי' של תוס' ופי' של הרמב"ם שהשליש כתב השובר ומת. והגמ"ר בשם ר"ת פי' כשגם השטר יוצא מתחת ידו אפי' א"י כלל כשר אבל הטוש"ע כתב דוקא שאומר שהוא פרוע וכמש"ש דהא הימניה וכן במתני' מצא שטר בין כו' ג' שיטות שיטת רש"י דמילי קתני ושיטת בה"ת דקאי הכל אמלוה ושיטת ר"י ברצלוני דקאי הכל אשליש והוא כדעת טוש"ע דוקא שאומר ועהג"א בסנה' שם ד"ה פרש"י ע"י כו' (ע"כ):

(ליקוט) יתקיים בחותמיו. ודוקא שאומר פרוע דהא דוקא משום הימניה. טור וז"ש ואם מת כו'. סמ"ע וש"ך ודלא כב"י (ע"כ):

(ליקוט) ואם כו'. כנ"ל ודינו כמו בכל שטר כמ"ש בס"ב מהתוספתא (ע"כ):

אפי' שחייב. סה"ת עש"ך:
(ליקוט) אפי' כו'. עס"ג ועש"ך שיישבו (ע"כ):

לפיכך. מתני' כנ"ל יהא מונח כו':

בין כו'. שם ק"ג א':

ואפי' בקצתו. כצ"ל ועש"ך והוא שם סוף פ"א אחר חיתום כו':
(ליקוט) במקצתו. צ"ל בקצתו ר"ל אפי' במקום שיכול לגייז וכמ"ש אחר חיתום כו' ועב"ב קס"ד א' אי מלתחת כו' ועהג"א ספ"ג דסנה' ד"ה פי' כשהוא כתוב כו' (ע"כ):

או שנפרע. שם קג א':

ואע"פ שם סוף פ"א וכפי' הראשון של תוס' דסנה' הנ"ל:

ראובן. כנ"ל בסעי' הקודם ועש"ך:
(ליקוט) ראובן כו'. וקמ"ל דלא טענינן ליתמי. ט"ז וש"ך (ע"כ):

מי. סנה' כ"ט ב' וע"ל סי' פ"א:

אבל אם. דוקא ואינו יודע אבל זה ידוע וערשב"ם שם דמשמע א' ולא שנים:
(ליקוט) אבל אם כו'. כנ"ל נמצא לאחד כו' (ע"כ):

וכן. דכאן לא אמרי' יד בעה"ש על התחתונה כמו במכר שם בגמ' וראיה לדבריו דמחילה ושחרור חד דינא אית להו כמ"ש תוס' בפ"ק דסנה' וסה"ת בשנ"א ע"ש ותניא בתוספתא שם בב"ב האומר יעשו טבי עבדי בן חורין כו' האומר תנו כו' משא"כ בשט"ח כנ"ל:
(ליקוט) וכן אם כו'. כמ"ש בתוספתא דפ' בתרא דב"ב לענין שחרור וה"ה למחילה דשחרור הוא מחילה כמ"ש בפ"ק דקדושין ומה שהקשה ש"ך דהא אמרי' בשובר ידו על העליונה כמ"ש בסי' מ"ב ס"ח ואפי' לענין מחילה כמ"ש בסי' מ"ג סכ"ה וסכ"ז ליתא דודאי ל' הכתוב בשובר דנין על העליונה וכמש"ש קע"א ב' כ' סתמא דכל אימת אבל כל שזכותו מצד דיבורו דנין על התחתונה וכמ"ש בסי' ע"א סכ"א ודין זה ראיה לפסק הרי"ף שם ע"ש (ע"כ):

(ש"ך ס"ק ג') ודמי למ"ש בעה"ת. נ"ב י"ל דשאני הכא דהוי כמעיד בפי' שאין לגבות בשטר זה כיון שהי' בידו ואיני יודע באיזה אופן ובשגיא' מסרו ליד זה:

(נה"מ סקט"ו) וא"כ שטר ההוא כחרס. נ"ב המחבר השמיט כמה דברים וז"ל הריטב"א לבטל שליחותן ובין כך היה השטר חתום ביד הסופר ונמצא אותו שטר בטל כחרס הוי כנמחל שיעבודו ועכשיו הוא רוצה ללות באותו שטר שנמחל שיעבודו כו' יעו"ש:

(נה"מ הנ"ל) ואינו שוה כסף. נ"ב אכתי חיוב על העדים לשמרו שלא יאבד פן יבוא ליד מי שנזכר בו למלוה ויגבה בו שלא כדין וה"ז מכלל דיותר יש לאדם ליזהר שלא יגיע לאחר היזק בפשיעות שמירתו:

(נה"מ סקי"ט) אייתי ראיה. נ"ב א"צ לזה. ובפשיטות י"ל כיון שיצא הקול שהוחזר ללוה לא יהיה בידו במלוה לגבות בו:

(נה"מ ס"ק כ"א) ונראה כוונתו. נ"ב יעויין בדו"פ אה"ע סימן ק"י שלדעתו שם גם בשובר הנמצא על שטר הכתובה אף כשאין מחזירין להבעל אין לגבות ממנו חוב של הכתובה דהיא טוען פרעתי והיה לי שובר זה שנמצא אבל בחמ"ח וב"ס שם כתבו כיון דאיתרע בנפילה נשאר השטר כתובה בחזקתו לגבות מהבעל:

(נה"מ ס"ק כה) הקשה כו'. נ"ב ע' בתשובת הראב"ד שנחית לסברא זו ומדמה הוחזק בעדים להוחזק בב"ד:

(נה"מ הנ"ל) קודם שנרא' פסולו. נ"ב יעוין ברמב"ם שכתב בזה"ל וגובין להם והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם ע"כ. י"ל שסברתו שהיכא שבא השטר ליד המלוה מזכין אותו מצד חזקה קמייתא ולא מבטלינין השטר משום ספק פרעון. ולגבי גט ליכא כלל חזקה ואדרבה עד מסירת הגט היו הנכסים בחזקת הבעל:

הי' יכול לגבות. עיין סמ"ע שכתב דאינו יכול לגבות בו עד שישבע שבועה חמורה. ובש"ך הקשה כיון דאינו דומה לע"א מעידו שהוא פרוע אמאי צריך שבועה וכו' ודמי למ"ש בעל התרומות בשם הרמב"ן היכא דאיכ' ע"א שפרע והוא טוען סטראי וכו' ואף דהכא מכחיש העד שאומר שנתנו לו לא גרע הכחשתו מאלו הי' מודה לו והיה טוען ברי שחייב לו שלא הי' צריך לישבע וכ"ש עתה שמכחישו וטוען גם כן ברי שחייב ועיין שם שהניח ב צריך עיון. וקושיא זו איני מכיר דודאי כיון דיכול הוא לישבע צריך הוא לישבע וז"ל רמב"ן גבי סטראי ואינו דומה לנסכא דר"א וכו' אבל האי כי אתי מעיקרא להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי וע"א מעידו שהוא פרוע לא מחייב ש"ד אלא שבועת תקנה והיכא דלא מצי לאשתבועי שקול בלא שבועה עיין שם ואם כן טעמא דידי' אינו אלא משום שאינו יכול לישבע אבל כאן דיכול לישבע להכחיש ודאי צ"ש וא"ל ליהמן במגו דאי בעי הוי מודה לי' שנתנו לו אלא שחייב לו דהי' נאמן לפי מ"ש הש"ך דנאמן במגו דלהד"מ דאם כן בע"א המעיד פרוע והוא טוען להד"מ דצריך שבועת המשנה יהי' נאמן במגו דהי' מודה שקיבל הפרעון אלא שחייב לו ממקום אחר וע"א מעידו שהוא פרוע אפילו מעיד על פרעון סתם כל שהוא מכחישו ואומר להד"מ צריך שבועה ומגו אינו נאמן דע"א כ"ז שמכחישו ואינו נשבע נגדו הרי הוא כשנים וכי היכא דמגו במקום עדים לא אמרינן ה"נ מגו נגד ע"א לא אמרינן עד שישבע נגדו וכמ"ש בסימן ע"ה סעיף קטן ט' בשם הר"ן פ' כל הנשבעין עיין שם ולפי דעת השלחן ערוך דאם מודה שנתנו לו צריך להחזירו בלאו הכי ליכא מגו:

ואם הוא מודה. עיין ש"ך שהקשה דהא אית לי' מגו דלהד"מ והטור והרמ"א העלו בסימן נ"ח גבי סטראי דאם מודה לדברי העד נאמן במגו עיין שם ובכנסת הגדולה כתב ז"ל ואינו נאמן במגו שלעולם לא נתנו לו דהוי כמגו במקום עדים. בני שמואל עד כאן לשונו וביאור דבריו כיון דשטר שביד שליש איתרע והרי הוא כנפל איתרע דאפילו נאמנות ותוך זמנו לא מהני לי' משום הכי מגו נמי לא מהני לי' דשקולין הן מגו וחזקה דתוך זמנו והא דלדידן נאמן במגו בטועך פרעתי תוך זמנו אלמא דמגו עדיפא מתוך זמנו היינו משום דהיא אבעי' בש"ס פרק קמא דב"ב ומספיקא לא מפקינן ממונ' אבל הכא דבא להוציא אין המגו מועיל יותר מחזקה תוך זמנו דלא מהני בנפל ואיתרע:

וכן יורשי הנפקד. והרשב"א בתשובה סימן אלף ל"ה חולק על זה וז"ל והיינו דאמר ר"נ בפ' ז"ב ההיא אתתא דאפקה שטרא ואמרה פרוע הוא דלא מהימנא בדאתחזק שטרא בבי דינא ואמאי דל נאמנות מהכא ה"ל שטר שנמצא ביד שליש ואינו ידוע מה טיבו ורבא נמי דא"ל והא אי בעי קלתי' למה לי' מגו בלאו הכי נמי איתרע שטרא אלא ודאי ש"מ דלא מרעיק שטר שנמצא ביד אחר ואינו ידוע מה טיבו אלא כשהשטר יוצא מת"י שליש ונאמן משניהם עד כאן לשונו. ובש"ך כתב דלאו ראי' היא דודאי גם בלא מגו לא הוי מועיל השטר כיון דא"י מה טיבו אלא דר"נ לא הימני' לענין להחזירו ללוה שיתקרע השטר לגמרי ולכך פריך רבא והא אי בעי קלתי' ותהא נאמן שהוא פרוע להחזירו ללוה ויקרע השטר ע"ש. ועיין שם בש"ס דהימנה ר"נ א"ל רבא לר"נ כמאן כרבי דאמר אותיות נקנין במסיר' א"ל שאני הכא מגו דאי בעי קלתי' וכיון דלדברי הש"ך בלא מגו נמי אינו גובה אלא דהמגו מהני לאקרועי שטרא ואם כן אפילו לרבנן דבעי כתיבה ומסירה קונה הנייר לצור עפ"י צלוחיתו במסירה גרידא לדעת כמה פוסקי' ועיין ש"ך בסימן ס"ו ואם כן אי הוי אמרה לקוח הוי מצי להחזירו ללוה כיון דקנחה הנייר ואפילו למאן דאמר מסר ולא כתב לא קנה הנייר אינו אלא כשהלוה מפגיןיד בשטרו ומשום דנייר דידי' הוא דהלוה נותן שכר הסופר אבל אם הלוה אינו מקפיד בכך אלא שהמוכר רוצה את הנייר יכול לוקח לעכב נגד המוכר וכ"כ הרמ"א בסימן ס"ו סעי' א' ועיין שם בש"ך סק"ג. ונראה משום דלא הוי מגו דלקוח לרבנן דבעי כתיבה ומסירה דאי אמרה לקוח נהי דמצי לחזור הנייר ללוה יוכל המלוה לגבות חובו מן הלוה דע"כ לא אמרינן איתרע שטרא אלא כשאינו ידוע מה טיב' אבל אם תאמר לקוח הרי ידוע מה טיבו אצלה ויגבה וק"ל:

בלא כתיבה. עמ"ש בסימן ס"ד סעיף קטן ב':

דחיישינן לפירעון ולקנוניא. בפרק קמא דמציעא דף ט"ז אמר ר' אבוהו א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון איתבי' ר' ירמיה לר' אבוהו כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר א"ל ירמי' ברי לא כל מעשה בית דין שוין אלא כגון שהוחזק כפרן אמר רבא ומשום דהוחזק כפרן חדא זמנא מי לא פרע כלל אלא אמר רבא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא וכ' שם תוספות ואף על גב דאמרינן לקמן הוחזק כפרן לאותו ממון הכא דנפל שאני דמוכח מלתא דמשום הכי לא נזהר לשומרו משום שפרען הלוה ע"ש: ויש להקשות הלא בדף י"ז גבי כלתי' דשבתאי לא משמע הכי ושם אמרו כי הא דשבתאי ברי' דר' מרינוס כתב לה לכלתי' אצטלא דמילתא בכתובתה וקבלה עליו ארכס כתובתה א"ל להד"מ אתו סהדי ואמרי אין כתב לה לסוף א"ל פרעתיך אתו לקמי' דר' חייא א"ל הוחזקת כפרן לאותו איצטלא אלמא אף על גב דנפל ואיתרע אפילו הכי היכא דהוחזק כפרן לאותו ממון תו אינו נאמן לומר פרעתי. שוב מצאתי בשעה מקובצת פרק קמא דמציעא הקשה דבר זה ומתרץ דאירכס כתובתה מיירי שיש לה עדים שנשרפה א"נ התם לא אמר להד"מ רק אאיצטלא ולא על גוף הכתובה ואם כן בנפיל' לא הי' ראי' לטענותיו דעדיין הי' לה לשמור הכתובה בשביל מנה ומאתים ויתר הכתובה עד כאן לשונו ועיין שם אך מדברי הטור לא משמע הכי שכתב בסימן מ"א ז"ל אבד שטרו ותבע את הלוה בבית דין ואמר להד"מ ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה הוחזק כפרן ושוב אינו נאמן לומר פרעתי ועיין שם בבית יוסף שכתב ולמדו מכלתי' דשבתאי ופשוט הוא שדין הכתובה ודין שטרות שוין הן עיין שם ומוכח מדברי הטור דס"ל אפילו באבד דנפל וגם אפילו טוען פרוע כל השטר נמי הוחזק כפרן ואם כן קשה מהא דאמרו ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע ונראה דשני חלוקות יש בהוחזק כפרן חלוקה א' בטוען להד"מ ובאו עדים שלוה ואח"כ טוען פרעתי דזה הוי הוחזק כפרן דאפילו מביא עדים שפרעו אינו נאמן דכיון דאמר להד"מ כאומר לא פרעתי דמי ואפילו עדים לא מהני דהא הודאת בעל דין יותר וכמבואר בסימן ע"ט וכיון דאפילו עדי' לא מהני אם כן ריעותא דנפל לא גרע מעדי' ואזליק בתר הודאתו דהוי כמאה עדים ומשום הכי גבי כלתי' דשבתאי כיון דאמר להד"מ וחזר ואמר פרעתי ואפילו עדים שפרע לא מהני מכ"ש בלא עדים דלא גרע ריעותא דנפל מרעותא דעדים. חלוקה השנית במי שאמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי ועדים מעידים שלא פרע דהוי הוחזק כפרן לאותו ממון ועיין בסימן ע"ט דבזה אם מביא עדים שפרע אח"כ מהני בזה כיון דיכול להיות שפרע דהא עדים מהני ומשום הכי בנפל ואיתרע ולא נזהר לשומרו לא מהני הוחזק כפרן והיינו דאמרו ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע ומשמע להש"ם דמיירי מהוחזק כפרן דמהני עדים על הפרעון משום דמפרש להאי דתנן כל מעשה בית דין ה"ז יחזיר דמיירי בהוחזק כפרן ואיך תלי לה להוחזק כפרן במעשה בית דין וע"כ היינו משו' דאינו מוחזק כפרן אלא אם כן כפר בבית דין וכמבואר בסימן ע"ט סעיף ט' עיין שם אבל אומר להד"מ ואתו עדים שלוה ואמר אח"כ שפרע קודם בזה א"צ בית דין ומדקרי לה מעשה בית דין ע"כ מיירי מהוחזק כפרן דמהני עדים ומשום הכי פריך דהוחזק כפרן תו לא פרע וזה נראה לי פשוט וברור. וברמב"ם וטור וש"ע השמיטו האי דינא דהוחזק כפרן לא אמרינן בנפל ואיתרע וכמו דאמרינן ספ"ק דמציעא וצריך עיון:

נקב יש בו. והיינו בין שהלוה נותן הסימן ובין המלוה נותן הסימן אין להחזיר דהא הלוה יודע מסימנין שיש בשטר דהי' בידו קודם שמסרו למלוה והמלוה נמי יודע שהי' תחת ידו עד שפרע. ואם כן נראה דהיינו דוקא כשטוען הלוה פרעתי אבל אם טוען כתבתי ללות ולא לויתי בזה מהני סימן דמלוה דאם לא מסרו לו מנא ידע הסימן שבשטר ואפשר דהלוה נאמן במגו דפרעתי אלא דבש"ך סימן רצ"ח העל' דלא מהני מגו נגד סימן וצריך עיון:

אות פ'. אבל סימן מובהק שאינו בגוף השטר ודאי מהני כדתנן כרוכין וקשורין ובש"ך כתב דהיינו דוקא מבני תרי אבל לגבות ממשעבדי לא מהני כיון דאפילו שניהם מודים לא מהני וחיישינן לקנוניא ה"נ חיישינן דהלוה ידע הסימן והגיד לו ע"ש. אבל כבר הרגיש בזה בשטה מקובצת גבי אגודה של שטרות ומתרץ דאם כן יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצנעא לקנוניא לכן י"ל דדוקא לעיל דלא ידעינן של מי היא בלא הודאה אין לנו לעשות על פי הודאה כלל דחיישינן לקנוניא אבל הכא דלא. אזלינן בתר הודאה כלל כי אם בתר סימנא ניחא עד כאן לשונו.

וכתוב בו הנפק. והקשו בזה הראשונים הנפק זה מה טיבו. ולענ"ד נראה לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ו מגירושין דאם ביטל הגט ואמר הרי הוא חרס דאינו חוזר ומגרש כיון שכבר ביטל הגט אינו חוזר ומגרש ועיין ר"פ השולח שם דלא הוי הכתיבה מעשה כיון דעדיין לא הי' נתינה ואתי דיבור ומבטל דיבור ואם כן ה"נ מה"ט צריך הנפק דאם אין בו הנפק חיישינן כיון דנפל איתרע ואמרינן מדהשליכו לאשפה כבר ביטלו ותו לא מהני להחחייב עוד בזה השטר וכיוצא בזה כתב הב"ח דאפילו למאן דאמר עבז"ל אפילו הכי במצאו באשפה כיון דהושלך לאשפה נתבטל השטר: אמנם דברי הבית חדש דחויין מסוגיא דמצא שטר חוב ושם מבואר דאפילו הושלך לאשפה שייך עבז"ל עיין בש"ך סעיף קטן ל"ז אלא דהיינו דוקא למאן דאמר עבז"ל אם כן כי מטא לידי' לבסוף נעשה כאלו מטא לידי' למפרע וכיון דמטא לידי' אין אחר מסירה כלום אבל למאן דאמר דלא אמרינן עבז"ל אם כן לא הוי אלא כתיבה לחוד וקודם נתינה יכול לבטל השטר ותו אינו מהני כלום כמו גבי גט אף על גב דיש לחלק מגט משום דגט בעי לשמור מכל מקום נראה בשטרות נמי יכול לבטל השטר קודם נתינה. ואח"כ מצאתי בריטב"א פרק קמא דמניעא כתב כן ע"ש. ולפי מ"ש תוספות בפרק קמא דמציעא דלא אמרינן עבז"ל אלא מסוף היום שניכר מתוך השטר אבל כתב לזה בו ביום ומסרו לאחר בו ביום זכה השני אף על גב דנתנו אח"כ לראשון עיין שם אם כן ניחא דצריך הנפק אפילו למאן דאמר עבז"ל דבו ביום לא שייך עבז"ל וחיישינן שמא נתבטל השטר ותו לא מהני כלל והא דפריך בש"ס בסוגי' דמצא שטר חוב לשמואל מאי איכא למימר ולא חיישינן שמא נפל בו ביום ותו לא שייך עבז"ל משום דהוא מלתא דלא שכיחי לבו ביום וכמה שכתבו תוספות שם דף ך' דלא חיישינן שתמכר לאחר ביום כתיבתו ה"נ לא חיישינן שיבטל השטר ביום כתיבתו אבל בזה דנמצא בו ביום ואם כן בודאי נפל בו ביום תו לא מהני עבז"ל. ואת"ז בספרו פלפלא תריפתא כ' דבעינן הנפק משום שמא כתב ללות ולא לוה ובש"ך השיג מש"ס דמוכח בדף י"ז דדוקא משום לא לוה עד תשרי דאיכא רווחא דטריפת לקוחות חיישינן אבל זמנו בו ביום ליכא רווחא לא חיישינן עיין שם ולא קשה מידי דודאי בכתוב בו הנפק דודאי לוה אלא דחיישינן לפרעון אם כן אם זמנו בו ביום ליכא רווחא אבל אם אין כתוב בו הנפק ודהחשש שמא כתב ללות ולא לוה איכא רווחא אחריני משום פשיטי דספרא וכן כתבו תוספות להדיא פרק קמא דמציעא דף י"ג ד"ה ונא לוה עד תשרי דהיכא דלא לוה איכא למיחש משום פשיטי דספרא דהיכא דכבר לוה תו לא חייש לפשיטי דספרא והוא פשוט: ובתומים הביא דברי הריטב"א הנז' והקשה מהא דפריך לשמואל בדף י"ג מהא דפריך לאביי דאמר עבז"ל גבי שטר שחרור עיין שם ולא אמרינן דכבר נתבטל השטר וכבר כתבנו דלמאן דאמר עבז"ל אם כן כי מטא לידי' עבז"ל למפרע ותו לא מהני ביטול אחר מסירת השטר לידו אבל למאן דאמר לא אמרינן עבז"ל דליכא מסירה לא הוי עדיין מעשה ויכול לבטל וכמו שכתבו התוספות ר"פ השולח גבי גט ע"ש:

סימן בכלי. וקשה לי מאי מהני הסימן דהא חיישינן כיון דנפל איתרע והיינו כיון דלא נזהר לשומרו מסתמא פרוע הוא ואם כן נהי דנפל מן המלוה אכתי נימא פרוע הוא מדלא נזהר לשומרו וכמו כן קשה בדברי השלחן ערוך בסעיף י' והנה לשון רש"י בפרק קמא דמציעא דף ז'גבי אחר שמצא שטר שנפל ליד דיין ד"ה לא יוציאו מידו וכתב רש"י ז"ל לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל עד כאן לשונו ומשמע דאם ידוע שנפל מיד המלוה מחזירין. למלוה ואם כן לפי זה צ"ל הא דאמרי' בש"ס כיון דנפל איתרע היינו דאף על גב דהי' ראוי לומר שנפל מיד המלוה כיון דהשטר אינו קרוע אלא כיון דנפל איתרע ואמרינן שמא מיד הלוה נפל אבל ידוע בבירור שנפל מיד המלו' מחזירין למלוה. ולשון רש"י דף י"ב ד"ה הני ריעי ז"ל הואיל ונפל איתרע די"ל אם הי' כשר הי' נזהר בו וכן שם ברש"י דף י"ג ד"ה מוקי מתניתין וחיישינן דלמא איקרי וכתב ולכן הופקר להשליכו ע"כ מזה משמע דעיקר הריעותא מדלא נזהר לשומרו ש"מ חספא הוא ואם כן אפילו ידוע שנפל מיד המלוה ראוי לחוש לפרעון ומסתימ' הפוסקים משמע דלעולם חיישינן לפרעון בנפל איתרע אלא אם כן מצאו המלוה בעצמו קודם שבא ליד אחר והוא מתשובת הרשב"א הנזכר בשלחן ערוך סעיף ב' אבל אם לא מצאו המלוה ודאי חיישינן לפרעון אפילו ראינו שנפל. מידו ממש וכן משמע מג"ת שהקשה בשער כ"ב גבי נאבד בעדים דקיימא לן דכותבין שובר איך יצאנו מחשש שמא פרעו והובא קושי' זו בש"ך סימן מ"א ותירץ הש"ך דנאבד בעדים וידוע לעדים שנאבד באונס כגון שכבשוהו כרכום ומשמע דאי לאו אונס אף על גב דידוע לעדים שנפל מיד המלוה הוי חיישינן לפרעון כן משמעות הפוסקים וכן משמע סימן מ"א סעי' ב' בשלחן ערוך עיין שם ואם כן מאי מהני סימן ואולי י"ל כאן לא שייך כיון דנפל ולא נזהר לשמרו ש"מ פרוע הוא דהא חזינן שנפל ממנו גם הכלי ע"כ אונס הי' באבדה וסברא כזו כתב בחידושי הרב הגאון מהור"ר בצלאל אשכנזי והעתקנו אותו לעיל סעיף קטן ה' גבי אירכסה כתובתה דשבתאי ברי' דר' מרינוס ע"ש. אך מה נענה בסעיף מ' גבי מצא שטרות כרוכים עיין שם ומצאתי באשר"י סוף פרק א' דמציעא שכתב וז"ל תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר למי שנותן בו סימן מחברר אי מהמלוה נפל אי מהלוה נפל עד כאן לשונו ואפשר דלא אמרינן כיון דנפל אתרע ומדלא נזהר לשומרו פרוע הוא אלא היכא דאין בו סימן למלוה אבל היכא שיש בו סימן למלוה המלו' סומך על הסימן ולכן לא איתרע בנפילה דמשו' הסימן שיש לו בו לא נזהר בו כ"כ ועדיין צריך עיון:

וא"צ שיאמ' האיך היו כרוכים. והא דבעינן כרוכים עם המנין כתבו באשר"י וז"ל ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל לטעון סימן במנין דאי לא"ה שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עד כאן לשונו. וקשה ממתני' דמצא שטר חוב דתני' אם יש בהם אחריו' נכסים לא יחזיר אין בהם אחריו' נכסים יחזיר ממה נפשך אם איירי שהמלוה מגיד הסימן שיש לו בשטר אם כן אפילו יש בהם אחריות נכסים יחזיר דהא סימן מהני אפילו לגבות ממשעבדי וכמ"ש בסק"ז ואם אין בו סימן אפילו אין בהם אחריות נכסים לא יחזיר כיון דכבר נתייאש ועוד דהא בחוב לא מהני יאוש וכמו שהעלה הגאון ח"צ בסימן קס"ג ואם כן כי אינו כרוכין נמי ואי משום דנתייאש הא בחוב לא מהני יאוש ואי משום הנייר דהוי של מוצאו וכדמשמע מתוספות פ' הספינה דף ע"ו עיין שם שכתבו והא דאיצטריך בפ' הזהב למעוטי שטרות מאונאה כיון דליתי' במכירה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו עיין שם ועיין בדברי ח"צ בסימן קס"א בהגהת הטורי זהב מאי נפקא מיני' בנייר כיון דגוף החוב של המלוה הוא וממילא מחויב המוצא להראות הראי' לפני בית דין כמו מי שיש לו זכות אצל אחר. וראיתי גם בתומים עמד בכל זה ונראה לפי מ"ש תוספות בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ז) בהא דאמרו שם טביעת עינא עדיף מסימנא דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אתו בי תרי ואמרי אית לן ט"ע בגוי' קטלינן לי' והקשו תוספות שם ז"ל וא"ת והיאך מחזירין שטר בסימנין והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקי' וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שאומר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלי' אין להוצי' ע"י סימנין עיין שם ולפי זה ניחא דהיכא דליכא יאוש מהדרינן השטר בסימנין ליד המלוה כיון דאין שום אדם מוחזק בשטר וכיון שבא ליד המלוה השטר בדין וכמבואר בשלחן ערוך בסימן י"ו עיין שם אבל אם נתייאש ואם כן אין לו בנייר כלום דהוי של מוצאו ותו אין לו בדין להראו' הראי' שבו לפני בית דין דלא מהני מידי כיון דאין לו השטר לא מהני סימן לאפוקי ממונא וכיון דאין לו בנייר הדין הוא שלא לחזור ואפילו אם ירצה לקנות מן המוציאו אסור למוצא להחזיר ואם החזיר הוי שלא כדין ואינו גובה בו משום הכי במתניתין דאין בהם אחריות נכסים יחזיר כיון דהחוב שלו דלא מהני יאוש בחוב ממילא מחויב גם כן להראות לראי' שבו וק"ל ולפי מ"ש בס"ק ט' דהא דלא איתרע בנפילה ואפילו המלוה אומר סימן כיון דלא נזהר לשומרו אלא כיון דע"י הסימן מחברר מיד מי נפל משום הכי לא נזהר כ"כ וסומך על הסימן ואם כן כי אינן כרוכין אף על גב דאומר סימן מנין כיון דאין המלוה סומך ע"ז דשמא לא נפל אהדדי ואם כן מדלא נזהר לשומרו ש"מ פרוע הוא:

הכריכה לחוד. עיין בראשונים גם אחרונים שהאריכו בזה דתנא במשנה שני סימנין מנין וכריכה. ולולי דבריהם נראה דבפ"ב דמציעא איבעי' להו סימנין דאוריי' או דרבנן אמר רבא את"ל סימנין לאו דאוריי' היכי מהדרינן אבידתא בסימנין אלא ניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימן ולמשקלא וכו' אלא הא דתניא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר ה"נ ניחא לי' ללוה לאהדורי לי' למלוה ופי' רש"י דהא טפי ניחא לי' דתיהוי ביד המוצא לעולם אלא אמר רבא סימנין דאורייתא ולכאור' תיקשי להפוסקים דס"ל סימנין דרבנן ואנן משוינן לי' לספיקא גבי גט אשה וכמבואר בפוסקים. ונראה לפי מה שמבואר מתוך שו"ת הראשונים גם אחרונים דצירוף שני סימנין הוי כמו סימן מובהק וזה ודאי דאורייתא וראייתם מהא דאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע"ט א)"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא ברי ספק עיין להו דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' כלאים ואף על גב דאנן קיימא לן סימנין לאו דאורייתא ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא ולזה העלו דשני סימנין דאוריית' והתם בחולין היו שני סימנין וזה דקאמר ש"מ סימנין דאורייתא לשון רבים היינו שני סימנין דאורייתא. ואם כן אפשר לומר דה"נ קאמר רבא בפ' אלו מציאות בהא דפריך ממתני' תכריך של שטרות לזה קאמר אלא אמר רבא סימנין דאורייתא היינו ב' סימנין והתם בתכריך שני סימנין סימן מנין וסימן כרוכין ומשום הכי ניחא דבעינן בשטרות שני סימנין דליהוי דאורייתא דבאבידה שייך לומר בעל אבידה ניחא לי' אבל בשטרות טפי ניחא שיהי' ביד המוצא משום הכי בעינן שני סימנין דאז הוי דאורייתא וק"ל:

שטר הקנאה. עמ"ש בזה בסימן מ"ו סק"ד:

אע"פ. עיין ש"ך בס"ק ס"ו לפרש דברי הטור דעכשיו אינו מקויים אלא כיון דאפשר לקיים נאמן כיון דהימני' ה"ל שליש והוא ע"פ שיעתו בסימן נ"ו סק"א וכמ"ש הנימוקי יוסף ועיין שם וכבר כתבנו בסימן נ"ו סק"ד דדברי השלחן ערוך הם עיקר דנהי דהימני' לא עדיף מנאמנות שנותן לוה למלוה והיכא דאית לי' מגו נאמן נגד נאמנות להכחיש ואם כן הוא הדין אם עכשיו אינו יכול לקיים נאמן להכחיש השליש במגו דמזוייף ואפשר ליישב דברי הנימוקי יוסף דלא האמין למלוה במגו דמזוייף משום דהוי מגו להוציא ואף על גב דגבי סטראי אמרינן מגו בשטר וכתבו תוספות דבשטר שפיר מהני מגו להוציא מחידושי הרמב"ן אינו נראה כן אלא שכתב בפרק חזקת הבתים בטעמא דסטראי משום דאין דנין על השטר כי אם על הממון שהודה שקיבל וכי אמר סטראי בא להחזיק הממון שאצלו ועיין שם ואם כן הכא ודאי הוי מגו להוציא כיון דאנו באין לדון על השטר ואם כן לפ"ז דוקא בשובר כתב כן הנימוקי יוסף אבל אם השליש הוציא שטר והלוה מודה שכתבו אלא שטוען שאר טענות אף על גב דהימני' לשליש כיון דהי' יכול לקיימו הרי נאמן הלוה להכחיש הנאמנות שלו במגו דמזוייף ובש"ך סימן נ"ו בחדא מדה כיילי' שובר ושטר ולפי מ"ש דברי הנימוקי יוסף אינו אלא בשובר אבל לא בשטר. ואא"ז בספרו על הרא"ש כתב דס"ל להטור דאפילו לא נתקיים נאמן השליש מטעם דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום ובשליש אוקמוהו אדאוריית' ועיין שם שכתב שכן מוכח פששא דברייתא ודברי הרא"ש והשיג על הסמ"ע עיין שם וקשה לי הא דאמרינן רפ"ק דגיטין בשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאין עדים מצויין לקיימו ופריך ליבעי תרי ומשני דבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ומדרבנן אצרכוהו קיום ומשום עגונא הקילו דמעיקרא מידק דייק כיון דנתנו בפני שנים עיין שם עוד דפריך בפני נכתב למה לי ומשני כי היכא דלא ליתי לאחלופי בשאר שטרות ע"ש. והא התם בשליח שאומר בפ"נ ובפ"נ דין שליש יש לו וכמו שכתבו התוספות פ' התקבל (גיטין דף ס"ד) ד"ה בעל נאמן דטעמא דנאמן השליח משום דהימני' וכיון דיש לו דין שליש בשאר שטרות נמי נאמן:

היה יכול לגבות בו. כל' הזה כתב נמי הטור בשם הרא"ש ובפריש' כתבתי מדכ' היה יכול לגבות בו דמשמע שאינו מילתא דפסיקא שיבא לגבות בו דהיינו טעמ' משום דאינו יכול לגבות בו עד שישבע שבועה חמורה כעין דאורי' ונגד זה שאמר שכבר הי' בידו דכל שליש אף שיצא שלישותו מידו הוה בע"א (כמ"ש בסי' נ"ו) אבל אינו נשבע ש"ד ממש דכל הנשבעין שבתור' הן נשבעין ונפטרין וזה נשבע ונוטל וכמ"ש בסי' פ"ט וק"ח וגם אין זה בכלל מ"ש דאין נשבעין אלא היסת על השטרות וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' צ"ה דהא אין זה נשבע נגד השטר אלא נגד העד האומר שמסר לו השטר ועד"ר:

ובסי' זה יתבאר עוד. בסי"ו ועד"ר שם כתבתי טעם לשבח למה כ' הטור והמחבר פלוגתא בזה לקמן ולא כתב הפלוגתא ג"כ כאן וחלקתי ביניהם דשאני כשהיה ביד שליש דיכול להחזיר' לידו כמו שהי' משא"כ כשהי' נפול ואחר מצאו דלא האמינו לאותו אחר לחזור ולתנו לידו וכ"ש לחזור ולתנו על הקרקע שמצאוהו שם ועד"ר מ"ש עוד מזה:

אינו מועיל לו כלום כו' פי' לא טענת לקוחה הוא שהרי על ידי השטר המושלש נודע שבא לידו בתורת משכונ' ואינו נאמן לומר ממושכנת היא בידי כך וכך כמשמעות השטר הנמצא דכיון שהוא ביד שליש אימר דנפרע כולו מהלו' והפקידו הלו' בידו או שלא נשאר עליו חייב כ"א קצת ואין אנו יודעים כמה טור ועפ"ר:

ומחזיר הקרקע לבעליה. אע"פ שזה מוחזק בה בכה"ג דאיכא ריעות' אמרי' קרקע בחזקת בעליה עומדת:

והוה כאלו נמצא תחת יד עצמו. פי' ואם טוען האב שהלו' ח"ל גובה בו דאל"כ קשה הא גם בנמצ' תחת ידי עצמו ואינו יודע אם פרוע הוא או לאו והלו' טוען שפרע לו כבר נתבאר לעיל סי' נ"ט דבכה"ג צריך המלו' להחזיר ללוה שטרו אע"פ שהו' מקויים דה"ל לידע בשטרו אם הוא פרוע וק"ל:

וכן יורשי הנפקד כו' קמ"ל בזה דל"ת דוקא כשהנפקד חי דאיכ' ריעות' לפנינו כשאינו יודע שהמלו' הנזכר בשטר הפקידו בידו משא"כ ביורשיו דלא ה"ל למידע וה"א דיחזירו למלו' קמ"ל עוד יש רבות' ביורשים כמ"ש בפריש' בשם הרשב"א ע"ש וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג פסק המחבר גבי מתנה הנמצ' אצל יורשי הנפקד דיחזירו ליורשי הנותן (ודוחק לחלק דשאני הכא דאינו ידוע מיד מי בא לידו משא"כ התם דיודע שהנותן נתנו לידו אלא שאינו יודע באיז' אופן נתנו לידו) ואפשר לחלק דשאני מתנה די"ל דעדיין לא זכה בהמתנ' ולא הגיע השטר לידו דמיירי שם בשטר מתנה שאין בו קנין מ"ה יחזיר ליורשי נותן (אבל כשהו' בקנין מחזירין להמקבל כמ"ש מור"ם בהדיא בס"ס ר"ן) מה שא"כ בהלוא' כיון דיש שטר כשר לפנינו מורה שהלו' לו אלא דחיישינן שמא פרע לו הלו' כמ"ש המחבר בהדי' בר"ס זה מ"ה לא יחזירו לשום א' מהן ודו"ק:

המלו' בעצמו לקחו קודם שבא ליד אחר. נרא' דהאי ליד אחר ל"ד קאמר אלא ר"ל כל זמן שלא נשמע מפיו דהאחר ספיקתו אף אם כבר בא לידו והמלו' לקחו מידו לא נולד הספק ביד אחר ולא אמר אלא לאפוקי אם כבר אמר אותו האחר השטר מצאתי ואיני יודע מה טיבו שוב אינו מועיל לקיחתו של מלוה כנ"ל ואף ששם בתשובת רשב"א סי' אלף ל"ה כתב כמ"ש המחבר כאן מ"מ אין טעם לדבר:

ה"ג ומיהו אם היורש מוצי' שטר כתוב' אשה הנפקד אצלו כו' ותיבת הנפקד ל' זכר אשטר קאי:

יחזירנו לאשה כו' ה"ט משום דאין כתוב' עומדת להפרע עד אחר מות בעלה וסיים שם בריטב"א והיא הנותנת שאין היורש נאמן לומר האשה מכרה לי הכתוב' בכתיב' ומסיר' (אפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם) או באגב או משכנ' אצלי עכ"ל והא דכ' הרא"ש והביאו המחבר בסמוך בסעיף ה' דשטר נדנית' הנמצ' הוא כשט"ח נ"ל דדוק' קאמר נדוניית' שהיא נתנה לו בשע' שכנס' שהוא עומד להפרע טפי משא"כ כתוב' דאסור לו לפרוע לה בחייו ולהשהות עם אשתו בלא כתוב' ותהא קלה בעיניו להוציא' וכמ"ש בא"ע סי' ק' ע"ש בהגהות א"ע סס"ב ובסי' ק"ב ס"ה:

דחיישינן לקנוני'. פי' שכבר פרעו הלוה ומה שאומר להחזירו למלו' כדי שיבא להפקיע מיד הלקוחות שלקחו מהלו' אחר זמן הלוא' דשט"ח זה:

ויש מי שאומר דלא חיישינן. ז"ל הרא"ש והטור דלא חיישינן לקדוניא אלא בשטר שנפל דאיכ' למימר משום דאית ביה ריעות' לא נזהר לשמרו אבל בשטר הנפקד לא אתייליד ביה ריעות' אלא שאין הנפקד זוכר מכח מי בא לידו:

ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם כן הוא ג"כ ל' הרא"ש והטור הביאו וכתב עליו וז"ל פי' אם יתפשרו ביניהן שיאמין הא' לחבירו בשבוע' כי המלו' יכול להשביע להלו' כו' ועפ"ר שם כתבתי דנ"ל דלא כתב הטור האי פי' אלא משום דהוה קשה לו לשון הרא"ש דלא הל"ל אם שניהם רוצים דהא הא' ודאי רוצה שהרי בקש השטר אלא הל"ל אם נתרצו זה לזה וגם לא הל"ל ל' יעשו כמאמרם אלא הל"ל יעש' כמאמרו פי' השליש יעשה ואף שהמחבר כ' ל' יעשה מ"מ קשה ל' כמאמרם מ"ה כתב הטור פירושו דר"ל בזה שנתרצו בשבוע' דאז צריך רצון שניהן רצונו של האחד שהאמין להשני בשבועתו ורצונו של שני שרוצה לישבע ואינו אומר להשני השבע אתה שכדברך כן הוא וטול ודע שהטור סיים וכתב שם וז"ל לפיכך כ"ז שלא נתפשרו יהי' מונח עכ"ל ול' זה ק' להולמו דמאי חידש בזה דיהא מונח דהוא פשיט' וכתבתי דבא ללמדינו דגם לפי דעת הרא"ש אם לא נתפשרו שישבע א' מהן יהא מונח ולא מחזירו בלא שבועה אף אם נתרצה השני והוא כי אף שכ' הרא"ש דכאן דליכ' ריעות' דנפילה לא חיישינן לקנוני' וכנ"ל היינו לענין שיהא מונח ושאפי' שבועה לא יהני וכדעת י"מ אבל למיחש מיהא בעי להצריך שבועה לא' מהן ואם לאו יהא מונח ולפ"ז לא ה"ל להמחבר שכתב דעת הרא"ש לקצר בדבריו אלא לפרשו דעכ"פ שבועה מיהא צריך ודו"ק:

בלא כתיבה. פי' כתיבה דקני לך איהו וכל שיעבודי' דאית ביה וכמ"ש בסי' ס"ב וס"ד וס"ו:

אבל אנן לא טענינן להו. משום דאינו שכיח ליקח משכון כזה דאין גופו ממון וכל טענה דאינה שכיח לא טענינן להו:

אע"פ ששטר נדוניית' הוא כשאר שט"ח. עיין בא"ע סי' ק"ב:

שהיא הפקידתו. פי' עדיין לא זכתה המתנה לבעלה והיינו דוקא כשהוא בשטר מתנה בקנין צריך שיהא קשורים יחד אבל אם הוא בלא קנין נתבאר לקמן סי' רמ"ג סי"ג דאף בנמצא שטר מתנה לחוד מחזירין לנותן וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק בסי' ר"ן סכ"ה ע"ש:

אפי' הוא תוך זמנו אע' פ דחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש בסי' ע"ח מ"מ כיון דאיכ' ריעות' דנפילה אמרינן שמא אירע דפרע ומ"ה לא נזהר בשמירתו:

ואפי' אמר הלוה או המלוה נקב כו' הטעם כמ"ש הטור ז"ל שהרי נשתהה ביד המלוה ויודע בו הסי' ואפשר שנפל מיד הלוה והוא פרוע וגם הלוה שכ' שטר אע"פ שאין המלוה עמו עומד בזה הסי' בעודו בידו ואפשר שנפל מיד המלוה עכ"ל:

וכן אם יש ללוה בני חורין כו'. ולא אמרינן שכבר פרעו וידע זה הלוה שהוא חייב לאחרים ויבא לטרוף בנ"ח אלו ומ"ה אומר להחזיר השטר לזה המלוה שהוא מוקדם כדחיישינן. דומה לזה בראובן שמכר שדה לשמעון ובא יודא לערער דאין ראובן מעיד לשמעון אע"פ שמכרה לו שלא באחריות ואפי' יש לו בנ"ח וכמ"ש הטור בסי' ל"ז והמחבר ג"כ שם סט"ו דיש לחלק ביניהן דשאני הכא כיון דיש לפנינו שטר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכ' ודאי פסיד' דלקוחות משא"כ התם הוא להיפך דרוצה לסתור דברי המערער המביא עדות וראיה נגדו וגם בשטר מתנה או מכר הנמצא בשוק דאמרינן דלא יחזירנו להמקבל או הלוקח ואע"פ שהמוכר או הנותן אמר להחזירו כמ"ש הטור והמחבר בסי' זה סי"ד דיש לחלק ביניהן כמ"ש בדרישה ע"ש:

וכן אם נמצא ביום שנכתב. פי' דאז ליכא למיחש לקנוני' דהא אי בעי הוה כתב לו הלוה שטר מחדש ואף שי"ל שכבר נפרע שטר זה ורוצה הלוה לחזור וללות ממנו בו וחושש למה שיצטרך ליתן להסופר שכירתו משטר חדש זה אינו דהמלוה אינו מסכים עמו לעשות כן כיון דלית ליה רווחא בזה בהקדמת הזמן חושש שמא נתוודע או יוודע שהשטר זה פרוע ונמחל שעבודו ויבואו לפסלו אחר שילוה עליו שנית ועפ"ר:

וכתוב בו הנפק כו' הב"ד קיימו וכתבו בקיומו קדמנ' נפק שטר זה כו' וכבר כתבתיהו בסי' מ"ו סק"ס:

אם חייב מודה יחזיר. כ"כ הרי"ף והרמב"ם והמ"מ תמה עליהן למה הצריכו להנפק מאחר שנכתב בו ביום והחייב מודה ליכא למיחש לפרעון ולקנוני' כמ"ש ועד"ר שכתבתי ישוב לזה דס"ל דאיכ' למיחש כיון דאתייליד ריעות' בנפילה דילמ' אין ביד המלוה מעות ולא ילוהו עד זמן מה ויעשה קנוני' עם הלוה בשביל הקדמת הזמן מהיום והלוה יעשהו בשביל פשיטי דספר' אבל כשהוא מקויים דהיינו הנפק ליכא למיחש להכי ולמאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו אין צריך הנפק ולכן לא כתבוהו הטור:

ויש מי שאומר כו'. עד אבל איתיה כו' הלשון מגומגם דהא לסבר' קמייתא ג"כ ס"ל כן והוסיף עוד עליה דבעינן דוק' שיהא החייב מודה ואיפכ' הל"ל ויש מי שאומר דדוק' כשאיתי' קמן ואמר פרעתיו אין מחזירין אבל מסתמ' לא חיישינן לפרעתי וצ"ל שהמחבר נקט לשון תשובת הרא"ש והוא שפיר כתב שם כן לפי עניינו אלא שצ"ע דהרא"ש בעצמו ס"ל כאוקימת' דרב כהנא דבעי' דוק' שיהי' החייב מודה ועד"ר בסכ"א מ"ש בישוב זה ודו"ק:

מצא בשוק שטרות קרועין כו'. פי' וגם אותן שטרות נכתבו ע"ש מלוה זה הנזכר בשטר זה השלם הנמצ' ביניהן וקמ"ל דלא אמרי' כיון שנמצא בשוק וגם בין שטרות הקרועים ודאי גם זה פרוע ולהחזירו להלו' אלא יהא מונח ביד ב"ד כאלו נמצא זה השטר לבדו בשוק ומה שמסיק וכתב ואם יש עמהן שובר כו' יחזיר להלו' דין זה הוא אפי' לא נמצ' בשוק אלא אפי' נמצא השטר חוב בבית המלו' בין הקרועים ויש עמהם שובר לא יחזירנו למלו' כמ"ש הטור והמחבר בסי' זה סי"ח ע"ש וק"ל:

לא יחזיר כו'. אבל אם מצא שטר שיש בו רבית יקרענו המוצאו או הב"ד אם בא לפניהן כ"כ הג"מ בספר משפטים סי' כ"א ד"מ סי' נ"ב:

אפי' בלא עדים. ואפי' גם אין עליו חתימת יד המלוה וגם אינו כתיבת ידו אעפ"כ כיון שנמצ' בין השטרות הקרועין וגם נמצא שובר כל דהו עליו אמרינן שפרוע הוא וע"ל סעיף י"ח:

וא"צ שיאמר היאך היו כרוכין. והא דהתחיל וכתב כרוכין זע"ז משום דאל"כ אף אם היה נפל מיד המלו' ודאי כבר נתייאש דמימר אמר לא נפלו במקום א' ולית למיתן סי' במנין ועפ"ר ובנ"י כתב דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סי' והן של מוצאן עכ"ל ד"מ י"א:

אבל הכריכ' לחוד כו'. עיין בטור שכ"כ בשם הרמ"ה ובפריש' כתבתי דהרמ"ה ס"ל דגם המנין לחוד לא הוי סי' כשכל השטרות הן של מלוה ולוה א' וכתבתי שם מילת' בטעמ' וכן מוכח מהב"י שס"ל כן לדעת הרמ"ה מ"ש מור"ם כאן לטעמי' אזל שכ"כ בד"מ שלו שהרמ"ה לא לאפלוגי על הטור אתא ושדוק' קאמר דבכריכה לא סגי ע"ש:

והשני אינו יודע כו'. ואם הא' אומר סי' מנין והשני סי' כריכ' כ' הב"י צ"ע למי נותנן אבל מור"ם ז"ל כתב בד"מ דנותן למי שנותן סי' מנין שהוא עדיף ולפי מ"ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום א' וכמ"ש בדריש' ובהגד"מ ע"ש:

והם מקויימים יחזירם ללוה כו'. הטעם שהמלו' דרכו לילך לב"ד לקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקחו מהב"ד ולא לשהות שטר מקוים ביד ב"ד וכיון שהוא מג' מלוים אין לומר דמיד המלוים נפל דא"כ מי כרכן יחד אלא ודאי הלוה הא' שלוה משלשתן פרע לשלשתן ולקח שטרותיו מידן וכרכן יחד ומידו נפלו יחד משא"כ כשאינן מקוימין עדיין יש להסתפק שמא המלוים הלכו כא' לב"ד לקיים שטרותיהם והב"ד כרכן יחד עד עת שיקיימן ומידם נפלו קודם שקיימו אותן וא"כ הוא הוו של מלוים. וג"כ איכ' למימר דמיד הלוה הא' נפלו קודם שלוה מהן או לאחר שלוה ופרע להן לכך יחזיר למי שנותן בהן סי' והאי סי' אינו ר"ל בגוף השטר כגון נקב בצד אות פלוני דכבר כתב הטור והמחבר בס"ו דאין מחזירין בסי' כזה וכמ"ש מלת' בטעמ' אלא ר"ל סי' מנין וכריכ' הנ"ל ואף שג' מלוים הם יכולים לומר ראינו שהב"ד כרכו שלשתן יחד כשהלכנו יחד לקיימן ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה:

שלשה סופרים יתנו למלוה. דודאי ממנו נפלו לאחר שהלו' לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלוין נפלו מי כרכן יחד הן קודם ההלוא' הן לאחר שפרעו ההלוא':

כתיבת יד סופר א' כו' דאז איכ' למימר דלאחר שכתבן לשלשתן כרכן יחד עד שיבאו הלוים ליתן לכל א' שט"ח ונפלו יחד מידו ואיכ' למימר נמי מיד המלו' הא' שהלו' לשלשתן נפל:

למי שיתן בהם סי'. לכאור' נרא' דהיינו כשאינן מקוימין דאם הם מקויימין א"ל דמיד הסופר נפלו דא"כ מי קיימן מיהו אינו מוכרח די"ל ששלשתן עם המלו' בקשו להסופר שילך בשליחותן לב"ד לקיימן ואמרו להשליח שאחר שיהי' מקויים לא ימסור השטרות למלו' עד שילו' להלווים מיהו זה דוחק דא"כ ידע הסי' בשוה וק"ל:

וה"ה שני שטרות כו'. פי' ל"ד קאמר הגמר' והפוסקי' מצא ג' שטרות מג' מלוים כו' או ג' שטרות מג' לוין כנ"ל אלא ה"ה ב' שטרות כו' ועפ"ר שכתבתי דאפשר לומר דהגמ' ופוסקי' דכתבו ג' ס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנתן בו סי' היינו דוק' סי' מנין וכריכ' ולסי' מנין בעינן דוקא ג' וכמ"ש לעיל:

מצא אגרות שום. כן הוא ל' המשנ' והרמב"ם וז"ל הטור מצא אגרות שום ששמו ב"ד נכסי לוה למלו' ואגרות מזון שקיבל עליו לזון בת אשתו או שמכרו הב"ד קרקע למזון האשה והבנות או שטרי אחלטת' שהחליטו ב"ד נכסי לוה להמלו' ועפ"ר מ"ש בביאורן:

כגון חלטתא. עפ"ר שכתבתי בשם בעל תרומות שאגרות שום שמכרו ב"ד קרקע וכל הנ"ל היינו כשהלו' והמלו' שניהן לפני ב"ד ואז שמין ומכריזין וכותבים לו וז"ל הנוסח בא לפנינו פלוני כו' וירדנו לשום אותו והכרזנו עליו וקרענו שטר הלוא' והורדנו לפלוני בשדה פלוני' כו' ואגרת אחלטתא היינו כשאין הלו' בפני הב"ד שאז כותבין הנוסח בע"א אבל אין לפרש אגרות שום תחלת השומ' ששמוהו ב"ד ומכריזין עליה ל' יום ובסוף כותבים שטר אחלטתא וכמ"ש לקמן סי' ק"ג וק"ט דאשטר כזה לא הוה אמרי' בגמ' דאי אית' דפרע ר"ל למיקרע' דאינו חושש למקרע' אלא דוקא השטר שמוציאין בו הקרקע מידו:

יחזיר לבעליו משום דליכ' למימר בהו שמא נמלך שלא ליתנם דב"ד אין כותבים אלא דבר המקויי' וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדר' כדלקמן סי' ק"ג מ"מ מחזירין אותו משום דאיהו אפסיד אנפשי' דאם אית' דפרעי' ה"ל לחזור וליקח שטר קנין חדש מיד המלו' ועד"ר שכתבתי מ"ש משט"ח דאין מחזירין להמלו' ולא אמרי' דה"ל להלו' ליקח שובר מהמלו':

יחזירנו לעבד. גם זה מטעם שכתבתי לעיל סקי"ח שכיון שהשטר מסייע להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא וק"ל:

צריך להביא ראי' כו'. דכיון דאיתרע בנפיל' איכא למיחש לקנוניא שאין דעתו לשחררו בו ומה שאומר ליתנו להעבד היינו כדי שילך העבד ויטרוף מהלוקחי' מהאדון אחר זמן הכתיב' ומ"ה לא סגי כשמביא ראיי' שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכ' למיחש לקנוניא ועד"ר שם כתבתי דאף לדעת הרא"ש דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הטור בסי' ל"ט מודה בזה וכמ"ש בסי' מ"ג בסמ"ע ס"ק כ"ה ע"ש וזהו כמ"ש הב"י וד"מ וכמ"ש בסעיף שאחר זה עיין שם:

מזמן הכתוב בו. דאז לא חיישינן לקנוני' דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ובמקום שעדיו בחתומיו זכין כו'. דגם בכאן הוא זכות לעבד שיצא לחירות וכל' זה דמור"ם כ' גם הב"י בזה וגם במצא שטר מכר או שטר מתנה שיתבאר דינו בסעיף שאח"ז ע"ש והביאו ג"כ מור"ם בד"מ שלו עיין שם ואין לפרש דמ"ש כאן ובמקום שעדיו כו'. כוונתו לזה שכתב בד"מ והיינו למ"ד דס"ל כן דאם כן הל"ל למ"ד דעדיו בחתומיו ולמה כתב תיבת ובמקום ועוד דסיים וכ' וכדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט ושם לא הביא בש"ע מזה כלום ואדרב' סתם וכתב שם ס"ג כהרי"ף והרמב"ם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע"כ צ"ל דמ"ש ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו וכמ"ש מור"ם שם או מיירי שהעדים זכו מיד בשטר להמלו' ושיהא מיד ברשות המלו' דהוה כאלו זכה ביה המלו' וכמ"ש שם בסמ"ע ע"ש ודו"ק וע"ל ר"ס קכ"ה מדין שליח שזכה בשטר:

לא יתננו לו. הוא ג"כ מטעם שכתבתי דחיישינן לקנוני' דשמא אין דעתו בו שיזכ' בו זה אלא נתנו לו כדי שיפקיע בשטר זה מיד מי שנתן או מכר לו זה השדה אחר זמן שנכתב שטר זה ומשום הכי נרא' דגם בזה אם יביא זה המקבל או הלוקח הנזכר בשטר זה ראוי' שבא לידו השטר מיום הכתיב' דמחזירין אותו לידו ולא הוצרך לפרשי כאן דסמך אמ"ש בדין שלפני זה אבל בשט"ח אין מחזירין להמלו' אפי' מביא ראייה שמטא לידו מזמן שכתוב בו דאכתי איכ' למיחש שפרע לו דהא שט"ח עומד להפרע והא דכתב הטור והמחבר לעיל בסי' מ"ג סט"ו דמחזירין כשמבי' ראייה ומשמע שם דקאי נמי אשט"ח שם מיירי שהמלו' עצמו מצאן לאחר הנפיל' ועפ"ר ודריש':

אא"כ פירש במתנה ששייר כו'. ה"ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר אינו יכול להפקיע מידו בשטר זה דהרי כשמכר או נתן לאחר חזר בו מהראשון:

שפירש שהקנה לו מיד כו' דאז ה"ל כשטר שחרור או מתנה הנ"ל שכתבתי דכשמבי' ראייה שבא לידו מזמן נתינה מחזירין לו וכמ"ש ובזה אין צריך לבא לידו דה"ל כבא לידו מיד:

המוצא שטר מתנת שכ"מ כו'. דבש"מ אף שלא פירש ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו סתמא כפירושו דמי וכמ"ש לק' בסי' ר"ן:

אע"פ שבנו אומר כו'. הטעם דחיישי' שמא אביו כ' שטר זה ליתן ליד זה המקבל ולא נתן לו וזה הבן אחר מות אביו נתן שדה זו או מכרו לאחר ועכשיו נתחרט ובא להפקיעו מידו ומ"ה אמר ליתנו לזה ואמר שאביו נתנו לו ולא חזר בו ונמצ' שהוא מוקדם לזה שנותן לו הבן:

אא"כ הוא שטר הקנא'. דאז ה"ל מתנת בריא וזכה בו זה המקבל הנזכר בשטר מיד שכתב לו השטר אע"פ שלא הגיע לידו וכמ"ש בסמוך לעיל:

שאין לו בדמים אלו פחות מחציין. כדין שנים אוחזין בטלית שיתבאר דינו לק' בסי' קל"ח ע"ש:

שויו של החוב. דיש שטר דאין יכול להוצי' בו מיד הלוה כל סך הנכתב בשטר מכח עניותו או אלמותו:

ישבע הלוה כו'. דנאמן לו' ממני נפל במיגו דאי בעי הוה אמר שהו' מזוייף:

בטופס או בתורף. תורף הוא עליונו של שטר שנזכר בו הזמן ושם הלוה והמלו' וסך המעות ותופס הוא נוסח כל שאר השטר כך פירש"י ולאפוקי המ"מ. פי"ד ממלוה ועד"ר מ"ש מזה:

נוטל יתרון הממון ששוה התורף כו'. ז"ל הטור לא תורף ולא טופס ראויין לגבות זה בלא זה לפיכך בעיקר השטר הן שוין אלא שהתורף שוה יותר בשביל הזמן שבו ששטר שיש בו זמן טורפין מן הלקוחות משא"כ כשאין בו זמן (וכמ"ש לעיל ריש סי' מ"ג) לכך נוטל תחלה מי שהחזיק בו עכ"ל:

והשאר יחלוקו בשוה. הטור הוסיף עוד וכתב ז"ל דאם יש כאן עידי מסירה נמצא דבין בטופס בין בתורף שניהן כשרין לגבות בו בלא עידי חתימ' אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים בו שמא ימותו עידי מסיר' או ילכו למ"ההלכך שמין עילוי של הטופס בשביל עידיו ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלוה והשאר חולקין בשבוע' עכ"ל הטור ופירושו כתבתי בפריש' ובהגד"מ כתבתי ג"כ למה השמיטו הפוסקי' והמחבר דין דעידי מסיר' גם דין עלוי דתורף בשביל הזמן השמיטו קצת ע"ש ודו"ק:

יש מי שאומר שגובין בו עמ"ש לעיל בסמ"ע בס"ק ב' דדוק' בשטר שנפל ס"ל הכי ע"ש:

מחזירין בית דין ומוציאין ממלוה ללוה כו'. וא"ל למה סתם בס"ס נ"ד וכתב ואם לא נודע לב"ד כו' השליש פטור הא יכולין הבית דין להוצי' ממלוה ללוה י"ל דהתם מיירי דאין המלוה לפנינו וקמ"ל דהשליש פטור וק"ל:

אומדנות דמוכחי טובא. לאפוקי אומדנות דאינו מוכחא דלאאזלינן בתרייהו כמ"ש הטור לק' בסי' ע"א סכ"א [סי"א] ודין זה הוא תשובת הרא"ש הביאו הטור והאריך בלשון שאלת תשובה זו ע"ש:

מחוייבין בית דין לכתוב מעשה ב"ד פי' כותבין שידוע להן שהי' ביד זה שטר חוב מכך וכך על פלוני לפרוע לו בזמן פ' ועידי השטר היו פלוני ופ' ונאבד מידו וכדין מי שנמחק שטרו ורישומו ניכר או שנשרף שטרו באונס שנתפרש דינו לעיל סי' מ"א וגם שם בתשוב' דימה זה לדין מי שנמחק שטרו ורישומו ניכר דגם כן ה"ל כרישומו ניכר מכח האומדנות המוכיחות ע"ז ע"ש:

בזמן שהמלוה מודה כו'. דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוניא דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל בסקי"ט דכיון שיש לפנינו שובר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכ' ודאי פסידא דב"ח כמ"ש לק' סי' פ"ו ס"ה (עמ"ש ל' ר"ס מ"ז) אבל אם הלוה מודה שעדיין לא פרע אין מחזירין אותו להמלוה כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוניא דבעי לאפקועי מלקוחות שקנו מהלו' וכמ"ש לעיל ס"ו ע"ש ועד"ר:

אינו כלום וכו'. דאמרינן המלוה הכינו ליתן להלו' כשיפרע לו ועדיין לא פרעו ומיד המלוה נפל ול"מ היכא דהשובר הוא כתיבת יד סופר אחר דפשיט' דאיכ' למימר הכי דמימר אמר שמא בעת שיבא הלוה לפרוע לי לא יזדמן לי סופר והשט"ח אין בידי ליתנו לו ויעכב זה מעותי אלא אפי' הוא כתב יד המלוה או הלוה דבידם הוא לכתבו בעת שיפרע כמו שכתבו עתה אפי' הכי אמרינן שמא הכינו המלוה באמרו שמא בין השמשות יזדמן לי הלוה לפרוע ולא יהיה אז עת לכתוב השובר וגם כשהוא כתב יד הלוה אמרינן דכתבו ונתנו ביד המלוה לחתום עליו כדי שיתננו לו מיד כשיתן לו המעות כי הוא רוצה לפטור מחובו וק"ל:

אפי' אין על השובר עדים. עפ"ר שם הוכחתי דר"ל דגם אין עליו חתימת יד המלוה (וגם זה נכלל במ"ש שאין עליו עדים דחתימת ידו כעדים דמי) ומ"מ כיון דאיכ' תרתי לריעות' שנמצ' השטר חוב בין הקרועין וגם איכא שובר מחזקינן ליה בחזקת פרוע ואף שיש בשטר נאמנות ב"ת כן כ' ב"י וד"מ סכ"ה:

לא גרע וגובין בו ר"ל אף יורשיו ומ"ה כתב לשון וגובין וכן כתב בטור בהדיא בסכ"ה ואף שבב"י כתב דבה"ת כתב פלוגת' בזה מ"מ סיים וכתב דרבינו תפס כסבר' ראשונה והטעם דכל שנמצ' בבית המלוה הוא בחזקתו ואמרינן איתרמי שנתערב בין הקרועים:

ואם עדים חתומים כו'. פי' הא דאמרי' דשובר הנמצא ביד המלוה אינו כלום דאמרינן המלוה הכינו כו'. היינו דוקא כשהוא בלא עדים אבל אם עדים חתומים עליו ישאלו אותן:

ואם הוא מקוים כשר. דאין מדרך המלוה לקיים שובר כ"א הלוה ואמרינן דכבר פרעו ולקח השובר מיד המלוה ונתנו לקיימו וחזר והפקידו ביד המלוה:

אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו. דאז ליכא מיגו דאי בעי הוה נתנו ליד הלוה מ"מ אמרינן כיון דהימני' מעיקרא ונתן השובר בידו הימניה בכל דבריו:

ודוק' שהשטר בידו עם השובר. עפ"ר שם כתבתי דכשהשט"ח בידו עם השובר אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ"מ מחזיקין ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע שם מיירי בשובר שיש עליו עדים דאז אין צריך שיהיה השט"ח בידו כל שבידו לקיים החתימות ואמר שהוא פרוע א"נ מ"ה כתב ואומר פרוע לאפוקי אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכ' לברורי מבררינן לכתחיל' ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לא וק"ל:

אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום. פי' ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע והיינו טעמא דלא עדיף השליש מהלוה עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דג"כ אין עליו חתימת יד המלוה דא"כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני כשהוא ביד לוה וק"ל ועפ"ר:

אם הוא מקויים כשר פי' אפי' אם אין השט"ח בידו ואפי' מת השליש וה"ט דהלוה מקיים ולא המלוה וכמ"ש לפני זה:

יתקיים בחותמיו. פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים והטור מסיק ע"ז וכתב ז"ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע ר"ל אז אחר שיתקיים כשאומר השליש שהוא פרוע מהימנינן ליה אפי' אם אין השט"ח בידו במיגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימות ה"ל כאלו אין עליו עדים כלל וכבר נתבאר דבכה"ג אין השליש נאמן דלא עדיף השליש מכשהי' ביד לוה עצמו משום הכי נמי מסיק וכתב דאם השליש מת דאין מחזירין אותו והמחבר קיצר ולא כתב בפירוש דאף לאחר שיתקיים בחותמיו בעינן שיאמר השליש שהוא פרוע דלטעמי' אזיל כמ"ש בב"י ז"ל דאם נתקיי' השובר בחותמיו מה צריך לנאמנותו של שליש ואפשר דה"ק ואז כשאינו מקוים שייך נאמנו' השליש וכו' עכ"ל ועפ"ר ודרישה שכתבתי שדבריו תמוהין בזה גם יש לתמוה על מור"ם שלח הגיה והוסיף על דברי המחבר כאן כלום שהרי גם הוא תמה על הב"י בד"מ שלו ע"ש:

אפילו שהחייב מודה כו'. אבל כשהמלוה מודה שהוא פרוע מחזירין ללוה וכמ"ש לפני זה בסעי' י"ח ס"ק נ"ח:

ואפילו במקצתו. כן הוא לשון הרמב"ם ונרא' דר"ל דמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למטה ממנו דאינו כלום דאי בעי גייז ליה והשטר נשאר בשלימותו והיינו דוקא כשהמלוה עצמו חי וטוען ברי שאינו פרוע משא"כ כשנפטר דאף אם השובר כולו למטה ממנו במקום דיכול לחתכן אין גובין בשטר זה ובזה מיושב מ"ש בסעיף שאחר זה ראובן נפטר כו' עושין כמ"ש בשובר דקשה מאי קמ"ל הא אף אם המלוה חי וטוען ברי שאינו פרוע הדין כן אלא ודאי קמ"לן שם דאף שנכתב השובר במקום שיכול לחתכו עושין כמו שכתוב בשובר כיון שהן יתומים וטוענין שמא דאין טענינן בזה עבורם משא"כ כשהוא חי וטוען ברי דכתב כאן דצריך שיהא נכתב השובר במקום שאי אפשר לחתכו ודו"ק ולפי זה צריך לומר דמ"ש בין מלפניו מיירי שכתב שם באופן שאינו יכול לחותכו דהיינו ביני שיטי וק"ל ובמצאו כתוב בפנקסו דמחזקינן בפרוע דכל מה שכתוב בפנקסו הוה כאלו העיד עליו שהוא כן וכמ"ש בדרישה שוב ראיתי בר' ירוחם דכתב שם ונמצא כתוב בפנקסו ור"ל שאחרים מצאו כן כתוב וא"ש טפי דתו ליכא מגו וק"ל וכן נראה להגיה בדברי מור"ם "ונמצא במקום "ומצא ועמ"ש בסעיף שאחר זה:

ואע"פ שאין על הכתב עדים פי' וגם אין עליו חתימת יד המלוה וכנ"ל:

עושים כמ"ש בשובר שאם לא היה פרוע לא היה כותב אותו בגוף השטר:

ראובן נפטר ונמצא כו' עמ"ש לפני זה פירושו ובע"ש כתב דאיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר חוב וכתב עליו כן ע"ש ואין טעם נכון לדבריו וגם לדברי המחבר נראה כמו שכתבתי:

אין לאותו פלוני חלק בו. דלא עדיף האי כתב מאלו אמר כן בפני עדים ולא אמר אתם עדי דאמרי' שלא להשביעו כ"כ וע"ל הי' פ"א מ"ש עוד מזה ול"ד לשטר שנכתב עליו פרעון דהתם מגרע השטר בכתיבה זו דכשיוצא השטר בב"ד לגבות בו רואין עליו פרעון הלכך אמרינן דלא היה כותב אותו אם אינו אמת ע"ש:

ודאי הקטן פרוע כו'. דאמרינן דלזה שנמצא עליו השובר ודאי נתכוין ג"כ המלוה:

אלא אומר שטר אחד מחול לך כו'. המחילה ה"ל כמתנ' והזוכה הוא הבא להוצי' מיד הנותן ועליו להבי' ראיה:

חוב לך בידי פרוע כו' דכיון דלא הזכיר סכום החוב אמרינן דכל השטרות שנכתבין עליו הן בכלל אותו החוב ועמ"ש לעיל סי' נ"ד וסי' ס"ג:

יהא מונח. ואם אמר השליש אח"כ נזכרתי נראה דעושין כדבריו ולא דמי לעד דכשאמר א"י דא"י לחזור ולהגיד כמבואר בסמ"ע סי' ך"ט לא מיבעי' להרשב"א שהביאו הש"ך ס"ק ז' שכתב דדוקא בשליש הדין דמונח משום דהימני' וספיקו של השליש הוי כספיקו של הבע"ד וא"כ כיון דהבע"ד עצמו כשאמר א"י יכול לומר נזכרתי אח"כ כמבואר לעיל סי' נ"ט ספיקו של השליש לא עדיף מספיקו של הבע"ד ואפי' למאי דפסק המחבר בסעיף ב' דאפי' ביורשים הדין דמונח מ"מ בהא שכתב הרשב"א דהשליש הוי כהבע"ד דספיקו של השליש הוי כספיקו של הבע"ד דכ"ע מודו כמו שאבאר לקמן ואם כן כיון דכמו שהמלו' עצמו עשאו לשליש כבע"ד כמו כן עשאו הלוה כבע"ד ויכול לומר נזכרתי ואם יש ע"א שיודע מה טיבו אם מעיד ששייך השטר למלוה נשבע הלוה נגד העד דנהי דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד לא גרע מטוענו בספק ע"פ העד שמשביעו ואם הלוה מודה להעד שלפי התנאי שהיה בעת השלישות לפני העד שייך השטר למלוה רק שפרע אח"כ הוי משואיל"מ. ול"ד להא דסי' נ"א סעיף ב' בשטר בע"א דשם הטעם ל"ש שטרך בידי מאי בעי בשטר בע"א אבל הכא בשטר בשני עדים ודאי דשייך שטרא בידך מאי בעי דמנין היה יודע הלוה שישכח השליש ולא ידע מה טיבו. וכן אם טוען הלוה שאחר שהלך העד עשו תנאי אחד לפני השליש כיון שאם היה שני עדים על שעת השלישית ודאי דלא היה נאמן הלוה לומר אח"כ נעשה תנאי אחר מש"ה גם בע"א הדין כך דכל זמן שלא נשבע להכחיש הוי ע"א כשנים ובשטר שיש בו אחריות ודאי דאין ע"א מועיל נגד לקוחות ואם הע"א מעיד שהשטר שייך ללוה ודאי דע"א כמאן דליתא ויניח ול"ד להא דסי' רס"ז סעיף י"ד כאן אפי' הרא"ש מודה דשם הטעם דלא גרע מאלו היה ביד שכנגדו ולא הי' רוצה לישבע נגד העד דהיה צריך להחזיר עיין שם בטור וברא"ש משא"כ הכא דאם הי' ביד המלו' ולא הי' רוצה לישבע לא היה צריך להחזיר השטר כיון דשבועה דרבנן הוא ולא נחתינן לנכסי' הדרינן לסברא שכתבו שם כיון דאף אם ישבע לא יצטרך הלוה לשלם לו מש"ה א"צ המלוה לישבע כנ"ל:

היה יכול לגבות. עסמ"ע ס"ק א' דחייב לישבע נגד העד המכחישו. ובתומים השיגו כיון דאין אדם משים עצמו רשע א"נ לומר שמסרו לו שלא כדין ע"ש וקושיא זו ל"ק רק לפמ"ש התוס' בסנהדרין ט' דלא אמרי' פלגינן דיבור' בחד גופ' גבי פ' רבעני לרצוני ולומר שהיה לאונסו אבל להנך דס"ל דאמרינן אף בכה"ג פלגינן דיבורא א"כ ה"נ אף שאומר שנתן לו השטר מרצונו פלגי' דיבורא בחד גופא ואמרי' שחטף ממנו השטר לאונסו. ועש"ך ס"ק ג' ואפי' למ"ש בסי' נ"ח ס"ק ך"א דמשמע מדברי התוס' וכו' דגבי סטראי הו"ל מהשואיל"מ וכו' קשה לי דהא הבעה"ת בשם הרמב"ן כתב גבי סטראי בטעם דלא הוי מחשואיל"מ משום דהוי שבוע' דרבנן רק דהוה קשה לי דמ"מ כיון דלא מהימן בסטראי רק מטעם מיגו דלהד"ם ליבעי שבוע' כמו בטענת להד"ם ע"ז כתב משום דהוי כמפויס ועומד וא"כ התוס' והר"ן דס"ל דהוי משואיל"מ אף דהוי רק שבועה דרבנן מ"מ יכולין להודות בסברא שמפויס ועומד רק דס"ל כיון שאינו נאמן רק במיגו דלהד"ם ובטענות להד"ם ודאי דצריך שבועת המשנ' הוי מחשואיל"מ ואפשר דהש"ך ס"ל דאי אמרי' סבר' דמפויס ועומ' בטענות סטראי לא שייך כלל לו' משואיל"מ דהוי כליכא שבועה כלל בעולם. ועיין עוד שסיים דמ"מ לא גרע הכחשתו מאילו היה מודה לו והיה טוען ברי שחייב לו שלא היה צריך לישבע וכמ"ש לקמן וכו' ובספר קצה"ח תמה כיון דהיה יכול לישבע צריך לישבע וא"ל להימן במיגו דהיה מודה דא"כ בע"א מודה שהיא פרוע והוא טוען להד"מ יהיה נאמן במיגו דסטראי לדעת בעה"ת א"ו דמיגו במקום ע"א לא אמרי' עכ"ל. ודברים אלו מתמיהין בעיני כל רואיהן דהכי שאני כיון דטען שני הטענות דהיינו שחייב לו על השט"ח וגם טען עוד טענת להכחיש העד שלא מסר לו השט"ח ושפיר הקשה הש"ך כיון דאם הי' מודה לדברי העד והיה טוען הטענ' שטוען ג"כ עכשיו דהיינו שחייב לו על השט"ח היה פטור בטענ' זו וא"כ מה בכך שטוען עוד טענ' להכחיש העד בדבר שאין בו כפירת ממון הא אם יצוו לו לילך לישבע מודה לדברי העד ונפטר והאיך אפשר כשמוד' בפני ב"ד ויאמר בשקר הייתי טוען לפניהם יפטר ואם יחזיק בטענותו ואמר אמת טענתי יתחייב:

ואם הוא מודה. עש"ך שהקש' דיהיה נאמן במיגו. ועוד הקשו הסמ"ע והש"ך מלקמן בסי' ט"ז ע"ש. ועסמ"ע מה שתירץ על זה ובדריש' הביא ג"כ תירץ זה וכ' בעצמו שהוא דחוק דא"כ בשטר שנפסל היה לו להניח בב"ד ע"ש שתי' בתי' מרווח וקיימתי' בעז"ה מסברא ולא נודע למה לא הביאו בסמ"ע והוא דשאני הכא בשליש שכ' הרשב"א הביאו הש"ך ס"ק ז' דשליש הוא בע"ד ממש דהא הימני' שיהי' כמו שיאמר אפי' אם יזיקו וכשנולד ספק לשליש הוי כנולד ספק לבע"ד וא"כ הוי בהמלו' טוען ספק והלו' ברי דפטור כמבואר בסי' נ"ט משא"כ לקמן דמצאו אחר וכו' ובתומים הקשה עליו דהא במקום עדים אין השליש נאמן ומגו כעדים דמי. ולק"מ לפמ"ש הב"ש באה"ע סי' קמ"א ס"ק י"ד דלא מהימן במיגו נגד השליש. ובסי' נ"ו ובחידושי לאה"ע שם הוכחתי זה בראי' ברור' ע"ש. עוד הקשה דהא אנן לא קיי"ל כרשב"א בסעיף ב' וזה ג"כ לק"מ דודאי אף החולקים מודים להרשב"א בהא דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד רק דפליגי בדבר אחר כמו שאבאר לקמן סעיף ב' בס"ד. גם מה שהקשה דהא כבר יצא השלישות מת"י ושוב לא דייק השליש לק"מ דדוקא כשיצא השלישות מת"י שיסתלק מהשלישות שוב אין לו דין שליש משא"כ הכא מיירי שנתן לידו בפקדון שהיה אצלו בחזקת נאמן שיחזיר לידו עדיין שליש הוא. ועש"ך סי' נ"ו ס"ק ל"ד דאפי' מסרו לב"ד או לאפוטרופוס דעדיין הוא שליש ומכ"ש הכא. ועוד דהמלוה הוא מודה שבשעה שמסר לידו השליש שהיה עדיין מידק דייק אמר לו מסופק הוא ואז בודאי ספיקו כספיקו של הבע"ד ואיתרע שטר':

ומחזיר הקרקע לבעלי'. עסמ"ע ס"ק ג' דטענות לקוח לא מצי טעין שהרי ע"י שטר המושלש נודע שבא לידו בתורת משכונא. לכאורה הוא תמוה דהא אפי' שטר משכונא הוא ביד הלוה וזה מוחזק בה ג' שנים ודאי דלא מצי לקלקל החזקה בזה דהלוקח יכול לומר שכתבת בעצמך השטר משכונא דהא כותבין שטר ללוה ולמוכר ואף ע"פ שאין המלוה והלוקח עמו ואפי' אם ע"א מעיד שמדעת המלוה נכתב ע"א אינו יכול לקלקל שני חזקה וא"כ הכא אע"פ שהשליש טוען ברי שמיד שניהם בא אין מבטל החזקה דנגד זה השליש כע"א דמי דלא שייך הימני' גבי שליש רק נגד שיכול למסור השטר למי שירצ' כיון שיכול לעשות כך אבל לקלקל החזקה לעולם לא הי' יכול לעשות דאפי' אם ימסור השטר משכונא ליד המוכר לא יבטל החזקה מטעם שכתבתי דאין השטר משכונא מועיל לבטל החזקה רק כשזמן השטר הוא אחר שהתחילו שני חזקה דאז אפי' כתבו הלוה בעצמו מ"מ הוי כמחא' בפני עדים וגם צריך שלא יעבור שלש שנים מיום כתיבת השטר דהא צריך למחות בסוף כל שלש שנים וגם זח אינו רק למאן דס"ל בסי' קמ"ו דאם אמר בפני עדים שדה זו משכונא הוא בידו הוי מחא' אפי' לא אומר למחר אתבענו בדין ע"ש. ועכצ"ל דהסמ"ע קאי בשיטת הסוברים בסי' ל"ט סעיף י"ג דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה בלא אקנייתא ואז לא חיישינן למיקרי וכתב כיון דלא איתרע כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א ולא חיישינן רק לפירעון וא"ש. אבל באקנייתא אף להנך דס"ל דעידיו בחותמיו זכין לו מצי טעין לקוח וזה ברור:

וכן יורשי נפקד. עסמ"ע ס"ק ו' עד כיון דיש שטר כשר מודה שהלו' לו וכו'. הכוונה דבשטר הלואה ליכא למיחוש לשמא כתב ללות ולא לוה דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה כמבואר בסי' ל"ט סעיף י"ג רק בנפל חיישינן למיקרי וכתב משא"כ ביד שליש לא איתרע כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א:

לא יחזירו. עש"ך ס"ק ז' עד דלא כהרשב"א הנה לכאורה קשה להבין טעם הרשב"א דהא כיון דלא ידע אי מהלו' אי מהמלוה מה"ת יחזיר למלוה לא ניחוש לפרעון וצ"ל בטעם הרשב"א כיון דשמואל אפי' בנפל לא חייש לפירעון בב"מ י"ג מטעם דאי איתא דפרע מיקרע הוי קרע ליה מש"ה אפי' לדידן דחיישינן לפירעון מ"מ ביד שליש דלא איתרע לא חיישינן לפירעון והחולקין ס"ל דבשליש חיישינן דילמא הושלש על איזה תנאי מהלוה. ולזה נ"ל דהא דמבואר בס"ס מ"א דאם הפקידו ביד אחר והלוה אמר ממני נפל דנאמן במיגו ע"ש בסמ"ע ס"ק ל' וכ"ה בטור. וכתב באו"ת דאם אתחזק בב"ד דאינו נאמן ולפענ"ד נראה דהא ודאי ליתא דא"כ במכר שט"ח במסר ולא כתב דאין הלוקח נאמן והמוכר גובה בו ואמאי יהיה הלוה נאמן לומר ממני נפל דאף שהלוקח אומר שהשטר טוב מ"מ אמאי יהיה נאמן הא לית ליה מיגו דאי בעי היה מהדר ליה דהא רוצה להוציא החוב לעצמו הן אמת שהסמ"ע בסי' ס"ו כתב דנפטר הלוה כשטוען ממני נפל אבל לא מסתבר כן ועמ"ש שם. ועוד דמעשים בכל יום דגובין בשט"ח ששולחין ע"י שליח ואף דאתחזק השטר ביד שליח בב"ד אלא ודאי דלא חיישינן כלל לנפילה ופקדון מהלו' אחר הפרעון דלפרעון לא חיישינן כל זמן שאין רואין שנפל ואיתרע אפי' למאן דפליג אשמואל ועוד דאמרי' ביבמות קט"ז אי לנפילה מיזהר זהיר ביה ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה ואמאי לא ניחוש לנפיל' מהלוה ועוד למאן דחייש לנפילה דיחיד בב"ב פ' גט פשוט ניחוש ג"כ לנפיל' מהלוה אלא ודאי לפרעון ולנפילה מהלוה לא חיישינן כי אם כשרואין שנפל דאיתרע או בשנים אדוקין דלקמן דאיתרע גם כן שהלוה אדוק בו אבל בלא"ה לא חיישינן וכשהוא ביד אחר חיישינן לשלישות על תנאי תדע דהא אפי' לשמואל דלא חייש לפירעון מ"מ בנמצא אצל שליש וא"י מה טיבו לא יחזיר וע"כ דחיישינן לתנאי שלישות ולענין זה גרע בנמצא ביד אחר וחיישינן יותר וא"כ הא דקאמר הטור דמהימן משום מיגו דהיה מחזיר בינו לבינו אין כוונתו שיש לו עכשיו מגו אלא כוונתו אע"פ שהוחזק בב"ד ולית ליה עכשיו מגו מ"מ כיון שהיה לו מיגו שהיה יכול להחזירו בשום פעם נאמן כיון דהימנוהו כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ס"ק י"א ע"ש. אפי' להנך דס"ל בסי' נ"ו בש"ך ס"ק ה' דכשמכחיש השלישות אין השליש נאמן מ"מ הכא לא חיישינן לנפילה מהלוה רק לתנאי שלישות וכמש"ל יש לו דין שליש ומש"ה במסר ולא כתב אף דאין לו עכשיו מיגו מ"מ לענין זה במה שאומר שהשטר כשר נאמן דהא לנפיל' ופקדון מהלו' לא חיישינן רק לשלישות דהא הימנוהו שיהי' כך אם יאמר כך אף אם ישקר ואף דלית ליה עכשיו מיגו דהא רוצה לגזול לעצמו. אמנם נראה אף דהש"ע פוסק דלא כהרשב"א כמ"ש הש"ך היינו רק במאי דפסק הרשב"א דלא חיישינן כלל שבא מהלוה בזה קיי"ל דלא כוותיה ומש"ה אפי' נמצא אצל יורשי הלוה לא יחזיר דחיישינן שבא מהלו' לתנאי מתנאי השלישות וכמש"ל מ"מ בהא דס"ל להרשב"א דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד נרא' דכ"ע מודו בהא דאלת"ה קשה קושיא עצומ' אדין זה דנמצא וא"י מה טיבו דמונח עד שיבוא אליהו והוא משנה בב"מ דף ך' הא בב"מ ב' בד"ה ויחלוקו כתבו התוס' דמנ' שלישית כיון דהנפקד תופס בחזקת שניהם דהוי כשנים אוחזין רק במנה השלישית הטעם דמונח משום שאין החלוק' יכולה להיות אמת דאין דרך להקנות מה שביד אחר ובדף ז' אמרי' דשנים אדוקין בשטר דיחלוקו כמו בשנים אוחזין בטלית ולפ"ז ק' בשטר הנמצא ביד שליש כיון דהו"ל כמוחזק כיון שהשליש תופס בחזקת שניהם כמ"ש התוס' הנ"ל והחלוקה יכולה להיות אמת דהא הספק הוא ג"כ אם מקצתו פרוע אמאי פסק הדין דמונח הי' לו להיות נידון בחלוק' כמו בשנים אוחזין בטלית ואפי' אם נאמר דשאני מנה שלישית כיון שהוא נפקד משניהם מש"ה כתבו התוס' דהוי כשניהם מוחזקין משא"כ הכא דיש לספק שמא אחד בלבד הפקידו לא הוי כמוחזקין וכסברא זו כ' השטה מקובצת מ"מ הו"ל לאפלוגי במתני' דאם הוא יודע שהוא שליש משניהם וא"י מה טיבו דיחלוקו ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן אלא ע"כ הטעם דמונח מטעם שכ' הרשב"א דספיקו של השליש הוי כספיקו של הבע"ד והוא מרע לי' לשטרא מש"ה הדין דמונח ובלוה המשליש אין סברא לומר דספיקא של השליש משוה לי' לשטר' מעלי' שא"י לעשות משטר פרוע לשטר מעליא ולפ"ז ביורשי הנפקד ויודעין שהוא שליש משניהם דהוי כמוחזקין וזהו לא שייך ליה דמרעי ליה לשטר כמ"ש הרשב"א באמת הדין דיחלוקו: עוד כ' הש"ך לתרץ קושית הרשב"א מהא דבפ' זה בורר דרב נחמן לא הימני' לענין להחזירו ללוה שיקרע השטר ולהאי לישנ' כיון דאיתחזק בבי דינא תו לא מהימן ויהי' מונח עכ"ל. והוא תמוה מאוד דבשלמא אי מה שלא מהימן כיון דאיתחזיק היינו דא"נ והשטר כשר וגובה בו שייך לומר כיון דאיתחזק בב"ד השטר ושוב אם יקרע השליש לשטר ג"כ יהי' המלוה יכול לגבות חובו בב"ד כיון שהב"ד כבר ראו השטר ושוב ליכא מיגו להשליש משא"כ אם נא' דהוא רק לענין מונח אם כן אף שראו הב"ד השטר ביד שליש כשלא אמר כלום השליש ממילא הי' הדין שיהי' מונח ביד שליש דהא אפי' בכל מונח הדין דיהא מונח ביר שליש כמבואר בסי' ש' א"כ אפי' אם הב"ד ראוהו מ"מ יש לו מיגו דלא יאמר שהוא פרוע וישרפנו למחר וליומ' אוחרא כיון דעדיין יהי' מונח בידו לעולם דאפי' אם יאמר שא"י מה טיבו הב"ד יניחו אותו בידו. ולפענ"ד נראה לתרץ קושית הרשב"א דודאי כל זמן שהשטר ביד שליש ואינו אומ' כלום בב"ד אין הב"ד גובין בשטר זה אפי' לר"נ כמו בא"י מה טיבו ומה"ת יהי' גרע מכח מה דאיתחזיק בב"ד. אך התם בסנהד' כי דייקת בלישנ' דאמרה ידענ' ביה שהיא פרוע ע"כ דלא אמרה שהלוה השליש בידה או שהמלו' מסר בידה להחזירו למה דלישנא דידענ' ביה לא משמע הכי אלא ע"כ דמיירי שאמר' שהמלוה הפקיד בידה דלפי הפקדון או השלישית מחוייבת להחזיר למלוה רק שיודעת מצד אחד שהוא פרוע כגון ששמע' אחורי הגדר איך שפרע הלוה למלוה שטר זה ואילו הי' אומרת כן בב"ד בתכ"ד היתה נאמנת במיגו דאי בעי קלתי' אבל כשהוחזק בב"ד דהיינו שהוציא השטר בב"ד ואמר' שהמלוה הפקיד בידה ושייך השטר למלוה ואחר כ"ד אמר' ידענא ביה דפרוע הוא שוב ליכא מיגו דכל מיגו הוא רק תכ"ד מש"ה לא הימני' רב נחמן ורבא ס"ל דנאמן מטעם שליש כיון דהי' לו מיגו בשום פעם. ואפשר דאף הרשב"א מודה היכא דאין יורשי השליש יודעין אם מהלוה דמונח רק דפליג בהיכא שידוע שהוא מהמלו' רק שמסופק בפרעון וס"ל דלא חיישי' לפירעון כנ"ל:

קודם שבא ליד אחר. עסמ"ע ס"ק ז' עד כל זמן שלא נשמע מפיו דהאחר ספיקתו וכו'. וע' ברשב"א שמוכח מדבריו דדוקא בשטר שביד היורש דדמיא לשטר שנפל אז הדין כן דכ"ז שלא בא ליד האחר לא איתרע שטרא אבל בשליש גופי' דהטעם הוא משום הימניה ועשאו כהבע"ד שיהי' ספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד מש"ה אם תפס מהשליש בעדים אפי' קודם שנשמע מפיו ספיקותם מחויב להחזיר לשליש וספיקו של השליש כספיקו של הבעל דין דכל שמחויב להחזיר לידו לא נסתלק נאמנות השליש כמו שכ' הש"ך בס"ס נ"ו גבי מסר ליד ב"ד או אפטרופוס בסתם ואפי' אם נא' שם דלא כהש"ך הכא דתפס ודאי דהדין כך משא"כ בשטר שנפל או מיד היורש אפי' מצאו או תפסו בעדים קודם שנשמע הספק מפיו דכשר דהא הרשב"א מדמה תפס מיד היורש למצא שטר שנפל מידו ושם אפי' בעדים הדין כך משא"כ בהשליש מדעת להאמינו:

כתובת אשה וכו'. עסמ"ע סק"ט וש"ך סק"ט שתמהו מהא להרמב"ם דסעי' ד' ומב"מ ז' ע"ש ולפעד"נ בפשיטות דהא אפי' בנפל ס"ל להראב"ד הובא בש"ך סי' מ"א דכשהוא תוך זמן גובה בעידי תוך זמנו ע"ש וא"כ אפי' להרמב"ם דפליג התם היינו משום דנפל ואיתרע אבל הכא דליכא ריעותא כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א ודאי דגובה בעידי ת"ז ומש"ה גובה בכתובתה דלא גרע מתוך זמן והא דמבואר בסי' מ"א דבנמצא ביד אחר אפי' תוך זמנו אינו גובה שם ע"כ מיירי דהאחר מסופק דכשיודע נאמן האחר וכשהאחר מסופק הוי ספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד ואז ודאי דאינו גובה בעידי ת"ז יהא כשהבע"ד מסופק ודאי דאינו גובה אפי' הוא ת"ז ומשום הכי כשהשליש מסופק גם כן הדין כך אבל כשנמצא ביד יורשי שליש דלא שייך זה כמו שכ' רשב"א וליכא ג"כ ריעותא דנפיל' כ"ע מודו דגוב' בעידי ת"ז ושוב לא ק' משטר נדונייתא דסעיף ה' דמיירי בשטר אקנייתא ואיכא למיחוש נמי שמא הבעל צוה לכתוב ואמר תנו בידי ולא נתן הושלש על תנאי מתנאי השלישות משא"כ בכתוב' דודאי נתחייב רק הספק דשמא פרע ודאי דגוב' בעידי תוך זמנו. וזה פשוט ומ"ש הסמ"ע דא"י לטעון מכר' לי אפי' לדעת הרמב"ם נרא' הטעם כיון דאמרו בש"ס בב"ק ס"ט דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואין שום אדם לקח' ע"ש מש"ה א"נ לומר שלקח' ועוד דביבמות קט"ז אמרינן הטעם דלא חיישי' בשטרות לנפיל' משום דמיזהר זהיר בי' ובכתוב' הדין דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום לא זהירים בי' וחיישי' לנפילה:

יעשה כמאמרם. עש"ך ס"ק י"ב עד ואם אינו רוצה לישבע יחזיר השטר להמלו' וכו'. תמוה לי אמאי לא כ' הדין זה בכל מקום דתנן יהא מונח כגון במנה השלישית דסי' ש' דכל אחד יכול לומר השבע לי אתה אי אני אשבע וכשלא ירצה לישבע דמחזירין להשני ולסי' רס"ז סעיף י' לא דמי דשם אחר השבועה יהי' מונח משא"כ כאן דאמר השבע וטול וא"ל דש"ה דהלו' יכול לומר אני מצוה להחזיר לך השטר והשבע וטול וכיון שאין אתה רוצה לישבע החזיר שטרי דמ"מ ק' אם הלוה א"ר לישבע היסת יגבו בו כבשטר' מעלי' הא הוי כנחתינן לנכסי ובשבועת היסת לא נחתינן לנכסי. ואפשר דזה לא הוי כנחתינן לנכסי כיון שהשטר מונח ביד הנמצא ועיקר הדין על השטר ובשעה שמחזירין לא הוי כנחתינן לנכסי ומש"ה לא דמי לשאר מקומות דמונח דשאני הכא דיש למלוה חיוב שבועה על הלוה אפי' הוא מלוה ע"פ וכשא"ר לישבע מחזירין השטר משום דלא הוי כנחתינן לנכסי וכן הלוה על המלו' יש לו חיוב שבוע' על המלו' דכיון דאינו מצוה להחזיר שטרו מוקים להמעות שפרע לו במלו' דהא לא פרע לי' רק אדעת' שיחזיר לו שטרו ויש לו חיוב שבוע' עליו ומש"ה כשאינו רוצה לישבע מחזיר ללוה כיון דזה לא הוי כנחתינן לנכסי כמש"ל משא"כ במנ' שלישית בסי' ש' דהמפקידים אין להם שבועה זה על זה כלל מש"ה א"י לטעון כמו כאן:

טענתם טענה ועש"ך סי' ס"ד ס"ק ד' דאפי' אביהם אינו נאמן במיגו בשטרות וע"ש מ"ש בזה. ובש"ך ס"ק י"ג עד טענינן להו שלקחם למשכון וה"ה דבכה"ג טענינן אפי' לקוח ופשוט:

אנו מחזיקין. עש"ך ס"ק ט"ז עד בשטר שיש בו קנין אפי' ידע שבא מהנותן וכו'. והיינו כשידוע שהקנ' בסתם ולא אמר תנו בידו עש"ך סי' נ"ו ס"ק כ"ז:

דחיישי' לפרעון ואם טוען לא לויתי מ"מ לא גבי מהלו' אף דשוב לא חיישי' לפרעון מ"מ נאמן אטענ' דלא לויתי אף למאן דס"ל דלא כתבינן שטר ללוה בלא מלוה מ"מ הא לרב אסי חיישי' לאקרי וכ' כמבואר בב"מ י"ד. ואפי' לאביי דלא חייש לאיקרי וכ' מ"מ נאמן לו' לא לויתי במיגו דפרעתי כמו בשטר שאינו מקוים דנאמן לטעון לא לויתי במגו דמזוייף אבל אם המלו' נותן סי' מובהק מחזירין להמלו' דלא שייך הטעם שכ' הסמ"ע ס"ק י"ח ואין לומר דכוונתו כשאמר לא לויתי דהעדים מסרו ללוה והלו' מסרו להמלו' בתורת אמנה ומש"ה יודע הסי' דבכל מקום שנאמן לטעון פרעתי נאמן לטעון גם כן אמנה כמבואר סי' נ' ולא משוי להעדים רשעים בטענה זו דזה אינו דהא בכת"י ג"כ יכול לטעון פרעתי ומ"מ כשטען לא לויתי והוציא עליו כת"י הוחזק כפרן כמבואר בסי' ע"ט ופ"ב. אמנם כשטוען פרעתיך בניסן וקבלתי השטר וממני נפל ומביא המלו' ראיה שראו השטר בידו באייר דאפ"ה נאמן על הפרעון דאף שהוכחש על אמירתו שקיבל השטר ונפל ממנו מ"מ במה שאמר שפרע לא הוכחש דהא אם הי' טוען פרעתיך והנחתי בידך השטר ונפל מחמת שלא נזהרתי בו הי' נאמן מש"ה אף שאמר שקיבל מידו השטר הוי מילי דכדי כנ"ל. וכן בראובן שטען לוית ממני מנה על כת"י וטען פרעתיך וקבלתי ממך הכת"י ואח"כ הוציא ראובן הכת"י דאף שהוכחש במה שטען שהוציא הכ"י מ"מ אטענות פרעון לא הוכחש ונאמן דכל הכחש' שאינו בגוף הדבר דחשבינן למילי דכדי דלא דכירי אינשי ואם הוחזק כפרן בשטר שנפל אז הדין כך אם הוחזק כפרן קודם שנפל כגון שטען לא לויתי והוציא השטר שלו' ואמרו לו ב"ד צא תן לו דכיון שאינו נאמן לומר פרעתי אח"כ אפי' במלו' ע"פ כיון דהוחזק כפרן מ"מ בשטר ונפל השטר נאמן לטעון פרעתי אח"כ כמ"ש התוס' בב"מ ט"ז ד"ה משום דהוחזק כפרן אבל אם טען טענה אחר שכבר נפל השטר והוחזק בה כפרן שוב אינו נאמן לו' אפי' פרעתי אח"כ כיון שאין נפילת השטר ראיה לטענות הפירעון שאח"כ ומכ"ש שאינו נאמן לומר פרעתי קודם כשטען לא לויתי דהרי הודה בעצמו שלא פרע כדמוכח בב"מ י"ז בעובדא דכלתי' דר' שבתאי ברי' דרב מרינוס וא"צ לפנים:

נקב יש בו. עש"ך ס"ק כ' עד סי' אחר מובהק וכו' היינו קשורין וכרוכין וע"ל סעיף ט' וי' מ"ש בזה:

בני חורין שמספיקין עסמ"ע עד דאיכא ודאי פסידא דלקוחות והעיקר כמ"ש הש"ס גבי שטר מתנה שכותבין לנותן אע"פ שאין מקבל עמו. וז"ל ואכתי ניחוש דלמא יזיף ביני וביני ואית להו לבע"ח למיגבי מהאי ארעא ולא מצי גבי מיני' ובההיא חששא דאמרי' דאתי בע"ח וטריף שלא כדין לא דמי דהתם אי טריף בגזיל' ממש הוא בא בידו אבל מקבל מתנה אע"פ שמונע בע"ח בשטר מוקדם שלא יטרפוה ממנו ושלא כדין הוא וכו' אלא שלא חששו לקנוני' רק במקום שהשד' יהי' בגזיל' בידו אבל לא חששי למניעת טריפות שיעבוד ואפשר להעמיס זה ג"כ בכוונת הסמ"ע דמניעת טריפ' לא מיקרי ודאי פסיד' ולא ק' גם כן משטר מתנה ולענין מה שהקשה הש"ך דלמא יש שטר מוקדם ויגבה מב"ח ואתי למיגבי בשטר זה מלקוחות יש ליישב דבב"מ י"ט אמרי' בשטר שנפל קלא אית ליה וכי אתי למיטרף אמרי' ליה אייתי ראייה וגבי גט אמרי' האי דאהדריה ניהליה רבנן משום דלא תעונן והכא גבי בעל חוב לא אתי לוקח ותבע מדאהדרו' ניהלה רבנן פשיטא למאי הילכת' אהדרוה למיטרף הוא ש"מ קמו בי' רבנן במילת' ומקמי דידי מטא שטרא לידיה ואם כן כשיש בעל חוב אתי לוקח ותבע אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך דמימר אמר הא דאהדרוה רבנן למיטרף מבעל חוב הדריה ניהלי' דהא ידע שהניח מקום לגבות מבעל חוב והב"ד לא ידע בשעת חזרה דאיכא שטרא אחרינ' וכי אתי לב"ד ותבע אייתי ראיה ושוב לא גבי' וליכ' פסיד' וכ"כ הט"ז גבי שובר שיאמרו הלקוחות שלא החזירו אלא להפטר מהמלו' שלך ולא לגבות ע"ש וה"נ ס"ל להפוסקים גבי שט"ח כשיש ב"ח שיאמרו שלא החזירו רק לגבות מב"ח ולא לטרוף מלקוחות ודוקא שאין להלוה שום ב"ח הלקוחות יאמרו קמו ביה רבנן דהא החזירו השטר רק לטרוף משא"כ כשידעו שהניח ב"ח בשעה שנמצא יאמרו הלקוחות הב"ד לא ידעו מבע"ח המוקדם ולמיטרף מב"ח אהדרוה ויאמרו אייתי ראיה:

אם חייב מוד' יחזיר. עסמ"ע ס"ק ך"ב שתירץ על קושיות המ"מ דל"ל חנפק וז"ל כיון דאיתיליד ביה ריעותא בנפיל' דלמא אין ביד המלו' מעות ולא ילויהו עד זמן מה ויעש' קנוניא עם הלוה בשביל הקדמת הזמן והלוה יעשהו בשביל פשיטי דספרא אבל כשהוא מקוים דליכא למיחש להכי וכו'. ולכאור' הוא תמוה דאפי' איכא הנפק מ"מ איכא למיחש דלמא פרע ועתה רוצה לחזור וללות אחר כמה ימים שאין למלוה מעות עכשיו דמכלו' עושה זה משום רווחא כדאמר בש"ס התם ובדף י"ז והלוה עושה זה משום פשיטי דספרא ונרא' לפרש דבריו דכך הוא כוונת דבריו דלא מיבעי' לפירש"י הובא לעיל בש"ך סי' ל"ט דס"ל דאין כותבין שטר ללוה ואפי' מלוה עמו עד שיראו נתינת המעות מטעם שמא לא ילוה המעות עד תשרי ודאי דלא יחזיר כ"ז שאין בו הנפק דלא עדיף משטר חדש שכותב עתה שאין נותנין למלו' בלא ראיית המעות אבל כשיש הנפק יחזיר דליכא למיחוש לפירעון ורוצה לחזור וללות דהתוס' בב"מ י"ג ד"ה ה"ט דחיישינן כתבו וז"ל דמשום פשיטי דספר' לא יפסיד ללקוחות ממון מרוב' משא"כ כ' ללות ולא לוה דחיישינן לזה היינו משום שכבר נתן לסופר ואינו רוצה להפסידו וכו' עכ"ל ע"ש וע"כ הא דהוצרך הש"ס בדף י"ז לומר אחשש זה דהמלו' לא שביק ולא אמר כטעם התוס' דאחר הפרעון הלוה לא יעשה הוא מטעם שכ' השיט' דדוקא כשיש פסיד' דלקוחות לא יעשה הלוה בשביל פשיטי דספרא להפסיד ללקוחות משא"כ בו ביום דליכא פסיד' דלקוחות יעשה הלוה הוצרך לומר דהמלו' לא שביק ע"ש וא"כ ליכא למיחוש הכא בנמצא בו ביום לפרעון ורוצה לחזור וללות דממ"נ אימת יחזור וילוה ובו ביום המלוה לא יעשה זה דהא לית לי' רווחא ואי רוצה ללות אחר כך הלוה לא יעשה זאת להפסיד ללקוחות ממון מרוב' בשביל פשיטי דספר' כמ"ש התוס' משא"כ לענין חשש דכ' ללות ולא לוה אף הלוה יעשה זאת ואפי' לשיטת התוס' דס"ל דכותבין שטר ללוה כשהמלו' עמו אפי' לא ראו נתינת המעות ולא חיישי' שמא ילוה אחר כך לא דמי דהתם לא חיישינן שיכתבו הלוה והמלו' שטר מוקדם הלוואה בכוון ויעשו אותו קנוניא דהלוה לא יעשה זה להפסיד ללקוחות בשאין לו הרווחת פשיטי דספרא וכן מוכח מהסמ"ע שכ' שיעשה קנוני' וכו' הלוה יעשה זאת בשביל פשיטי דספרא וכו' משמע במקום דלית ליה הרווחת פשיטי דספרא לא חיישינן לקנוניא שהלו' לא יעשה זה וזה אין לחוש שמא המלוה הבטיח לו להלות לו תיכף ואחר כך לא לוה עד למחר דא"כ לא יהיה הפסד פשיטי דספרא להלו' רק להמלו' דבכה"ג צריך המלוה להחזיר ללוה הפשיטי דספרא כמבואר בסמ"ע סי' ל"ט ס"ק מ"ו ע"ש ואם כן הלוה לא יעשה זה כמ"ש התוס' הנ"ל רק כשאין המלוה בפנינו חיישינן שמא יומשך הזמן ממילא שלא ימצא המלוה שילוה לו וממילא ילוה הלוה אפי' אחר זמן השטר שלא יפסיד פשיטי דספרא ולקנוני' לא חיישי' כשלא נפל משא"כ הכא שנפל וחיישי' לאיקרי וכתבו הלוה בעצמו ועתה עושה זה בשביל פשיטי דספרא וכן מוכח מדברי הסמ"ע שכתב דחיישינן בשביל ריעותא דנפיל' לשמא אין לו מעות עכשיו וילוה לו אח"כ הא בשטר חדש לא חיישינן לזה אלא ודאי צריך לחלק כמ"ש כנ"ל ברור ובחנם הרעישו גדולים בזה והוא פשוט לפענ"ד עוד נראה לתרץ בדרך אחר נכון והוא תי' הריטב"א ס"ק דב"מ וז"ל האי דכתב ללות ולא לוה פי' שנמלך מבלי ללות כלל והלך לסופר ולעדים לבטל שליחותן (") וא"כ השטר הוא כחרס ובטל שיעבודו ועכשיו דלוה בו הוא לוה בשטר שאין בו ממש והמלו' לא ידע עד דנאמר מלוה גופי' לא שביק ולכך בעינן הנפק ועל זה תמה בתומים הרבה חדא דא"כ למה הוצרך אביי לומר החשש פרעון ולא אמר החשש דביטול השליחות וכו'. ובספר קצה"ח כ' דלאביי דס"ל עידיו בחותמיו זכין לו הוי כאילו מטא לידו למפרע ולא מהני שוב ביטול השליחות וכו' לא אמר כלום. גם מ"ש לתרץ קושיא של פלפלא חריפת' הן דברים שאין להם שחר וכל מי שישלו מוח בקדקדו ירא' שהן דברים תמוהים. עוד תמה בתומים על הריטב"א שנתן לשטר דין גט דמהני ביטול השליחות שלא יהיה חוזר ולוה בו הא לא בעינן לשמה בשטרות וכו' הוא באמת לכאור' תמוה ואולם אחר העיון דברי הרב נכונים מאוד ומקודם ניישב סוגי' תמו' בב"מ י"נ דפריך אי כשחייב מודה אפי' יש בו אחריות יחזיר ומשני ר"א משו' שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ופריך אי בשטרי אקנייתא הא שיעבד ליה נפשי' ואי בשטרי דלאו אקניית' הא כי ליכא מלוה בהדי' לא כתבינן ומשני כיון דנפל חיישינן לאיקרי וכתב אביי אמר עידיו בחתומיו זכין לו משום דקשיא לי' לאביי כיון דאי ליתא למלוה בהדי' לא כתבי' לאיקרי וכתב לא חיישי' ומקשה ממתניתין דמצא גיטי נשים וכו' דחיישי' לנמלך ואי אמרת עידים בחותמיו זכין לו כי נמלך מאי הוי ומשני בעי' מטא גיטא לידיה ומקשה ממתניתין דמצא שט"ח לא יחזיר ומשני דחיישי' לפרעון ולקנוני' והקשו בתוס' ד"ה משום דקשי' לאביי דבשביל כך לא היה צריך לומר עידים בחותמיו זכין לו דהיה לו לומר בר"א ולא יחזיר משום דחיישי' לפרעון. והוא תמוה גדולה. ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהנה לכאור' תמוה הא דפריך אי בשטר אקניית' הא שיעבד ליה נפשיה הא מבואר בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק ט"ז גבי חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וז"ל אף ע"ג דבעלמא טורף ממשעבדי בעידי קנין היינו דוקא שלא היה כאן מחאה דאמרינן עידי קנין מפקי לקלא כיון דכל קנין לכתיבה עומד אבל כיון דמיחה בעדים מלכתוב לו השטר כדי דלא ליפקי עליה קלא גם הם יזהירו למלאות רצונו ולא יפקו לקלא ולא ידעו לקוחות ליזהר מש"ה אינו גובה מלקוחות אבל מבנ"ח גובה וכן הדין בשט"ח ואפי' אם כתבו כבר ומוחה מליתנו עיין בסמ"ע סי' ל"ט ס"ק י"ג וא"כ קשה לוקי בשטרי הקנאה דהיינו שטר שיש בו קנין במ"ש הרא"ש ובאין חייב מודה דהוי כחזרה דנתבטל כנגד משועבדים ונגד בנ"ח לא נתבטל מש"ה לא יחזיר כשיש בו אחריות ואין לומר כיון דחוזר בשטר אפי' בשטר שאין בו אחריות אמאי יחזיר הא יכול לומר לא ניחא לי באפושי שטרות זה אינו דהא מבואר בסי' ל"ט סעיף ד' דהולך לפני ב"ד וכותבין לו מכ"ש דיכולין להחזיר שטר זה לראיה כיון דאין בו אחריות ואינו אלא לראיה ואף אם נאמר דבעינן דוקא כשמוחה בעדים ומטעם שכ' הסמ"ע דהעדים לא יוציאו הקול והכא ליכא הע"ח שימחה בפניהם מ"מ קשה דכיון שמוחה אסורין ליתן לו השטר כיון דיכול לבטל המשועבדים ועוד דניחוש כיון דנפל ואיתרע דלמא מיחה בפני העדים דאז נתבטל השטר נגד המשועבדים משום דלא מפקי לקלא ומיד העדים והסופר נפל כמו שמקשה הש"ס בב"מ כ' ע"ב גבי ג' שלוו מא' ע"ש ברש"י או דאיקרי ונתנו ליד הלוה אחר שמיחה ומידו נפל וכן צ"ל בפי' הריטב"א הנ"ל שמפורש שמא ביטל שליחותן דהיינו שמיד הסופר והעדים נפל או דאיקרי ונתנו כמ"ש התומים. ונראה דזהו ג"כ כוונת הריטב"א בהא שפי' דילמא ביטל שליחותן והרי כחרס הנשבר שאינו חוזר ולוה בו וכו' לאו דדעתו דשטר דינו כגט דבעי לשמה כמו שפי' התומים רק כוונתו דנתבטל נגד משעבדי כיון דיכול לחזור בשטר וכמ"ש הסמ"ע ואין לזה כיוון ודאי דהאמת אתו ולכאור' הוא תמוה עצומה על הש"ס וכן יש לתמוה אשמואל דאמר המוצא שטר הקנא' יחזיר הא איכא למיחש שמא מיחה בשטר ונתבטל נגד משועבדים ועכצ"ל דבשטר אקנייתא כיון דלא חיישינן לשמא אמר תנו בידי כמ"ש הש"ך סי' נ"ו ס"ק כ"ח אף דבאין בו קנין חיישינן לשמא אמר תנו בידי כמ"ש הש"ך בסימן פ"א ס"ק ע"ד מ"מ בשטר קנין לא חיישי' לשמא אמר תנו בידי וכמו דלא חיישי' לשמא אמר בשעת קנין תנו בידי ה"נ לא חיישינן לשמא חזר בו אח"כ בפני עדים ואמר להם תנוהו בידי וכ"ש דלא חיישינן לשמא אמר אל תתנוהו לו כלל וגם אפי' אם נאמר דאפי' מחאה לב"ד מליתן השטר קנין מבטל טריפת משעבדי מ"מ לא קשה באין חייב מודה אמאי יחזיר הא הוי כמוחה מליתנו וניחוש שמא לא מטא לידיה עדיין ומחאה דעכשיו מבטלו די"ל כיון דבשטר אקנייתא אין לחוש שנפל מיד הלוה דהא העדים אין נותנים אותו ללוה רק למלוה ואין לחוש רק לשמא מיד הסופר והעדי' נפל והעדי' ודאי מהדרים בשטר כשר השייך למלו' שלא יאבד מידם דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק ואף דבב"מ ך' גבי שלשה לווין ולקמן סעיף י"א מבואר דחיישי' לשמא נפל מהסופר והעדים הוא דוקא בשטר שאין בו קנין דהשטר עדיין לאו דמלוה הוא קודם שמטא לידו (") ואינו שוה כסף עדיין חיישי' לשמא נפל מהן משא"כ בשטר קנין שהוא של המלוה דאפי' מוחה לא נתבטל גוף החיוב דאינו חוזר מגוף השדה ודאי דהעדים זהירין בו וא"כ א"ש ג"כ קושית התוס' דמעיקרא הוי ס"ד דעדיו בחתומיו זכין לו אפי' לא מטא לידיה ולא לוה כלל וע"כ אפי' אי היה כך מ"מ כשמוחה בעדים מליתן ודאי דנתבטל נגד משועבדים דלא עדיף משטר קנין דלא בעינן מטא לידי' ואפ"ה כי מוחה בעדים לא מפקי קלא כמ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ג אף דבעלמא בקנין לחוד גובה ממשעבדי מ"מ כי מיחה כו' ע"ש וא"כ בכה"ג ודאי דאיכא למיחש שמא חזר בו ומיח' בעדים כי היכי דליתבטל עכ"פ גביות משעבדי ובשום אופן אחר לא הי' יכול לעשות דאפי' בע"ח יהיה יכול לגבות ממשעבדי וצריך הוא למחות ולהודיע לעדים למען לא יוכל לטרוף ממשעבדי: ועוד דהעדים לא יתנו לו את השטר אם ירצה ליקח מידם דהא זכו להמלו' אף אם לא ילוה וצריך הוא למחות לקלקל עכ"פ המשועבדים וא"ש בלאו חששא דפרעון וקנוניא דיש בו אחריות לא יחזיר ואין בו אחריות יחזיר דחיישינן דלמא מיחה דנתבטל נגד משעבדי ולא נגד בנ"ח דהא בשטר שאין בו קנין בוודאי חיישינן לדלמא מיחה בעדים וביטל כמ"ש הריטב"א דהא חיישינן בשטר שאין בו קנין לשמא אמר תנו בידי כמבואר בפוסקים ובש"ך סי' מ"א ס"ק ע"ד ומכ"ש דחיישינן לשמא חזר אח"כ לעדים ואמר תנו בידי דאף שאמר כתבו ותנו הא קיי"ל בכתובות ר"פ אע"פ בכתבו ותנו דצריך לאמלוכי ביה אלמא דאפי' לכתחילה בלא נפל חיישי' לשמא חזר בו בין כתיבה לנתינה מכ"ש דיש לחוש כשנפל דלמא חזר בו ואף בשעת חתימה זכו לו העדים תיכף בע"כ של הלוה אף שחתמו עצמם בלא ידיעת הלוה מ"מ לענין משעבדי שיכול לחזור בו ודאי דחיישינן שמא חזר בו קודם הנתינה כמ"ש הריטב"א וכיון דחזר מבטל טריפת משעבדי ולא בנ"ח מש"ה יש בו אחריות נכסים לא יחזיר ואין בו יחזיר ואתיא מתניתין שפיר ומקשה ממתניתין דמתנות ושוברין דחיישינן לשמא נמלך ושם נגד בנ"ח הוא אלמא דלא אמרי' עבחז"ל אפי' נגד בנ"ח ומשני דבעי מטא לידי' והשתא מקשה שפיר ממתניתין דמצא שט"ח דע"כ מיירי בחייב מודה דאמאי לא יחזיר דאין לחוש דלמא מיחה בעדים מליתנו דלמא היה לו למחות בעדים כיון שהעדים נותנין אותו לידו וכל אימת דבעי ילוה עליו ואי לא ילוה לא יתן השטר ודאי אין לחוש לשמא מיחה בעדים וביטל השטר ויפסיד פשיטי דספרא דהא כתב בתומים דלא חיישינן זה בשטר שבאו ללות בו משום דמוזהר זהיר שלא יקלקל פשיטי דספרא וכו' ע"ש בשלמא בסה"ד דלא בעי מטא לידי' והעדים זכין השטר למלוה ונותנין אותו למלוה בע"כ צריך למחות בעדים שלא יתנו להמלוה דאם לא ימח' ימסרוהו למלוה והוא צריך לקלקל טריפת משעבדי ובע"כ צריך למחות בעדים משא"כ להמסקנא כשמוסרין אותו להלוה ודאי דאינו מקלקל פשיטי דספרא ולא חיישינן לשמא מיחה בעדים ולזה הוכרח לתרץ מטעם פרעון וקנוניא והשתא א"ש גם דברי הריטב"א דבעינן הנפק דבלא הנפק איכא למיחוש לדלמא אמר כתבו ותנו למלוה ומוח' בעדים מליתן וכאן לא שייך מש"ל דהי' לו ליקח השטר לעצמו דהא הך מ"ד הוא רב אסי דס"ל אין כותבין ונותנין שטר ללוה בלא מלוה רק דחייש לאיקרי וכתב ללוה בלא מלוה ואח"כ מיחה בעדים מליתן דלא הי' יכול לעשות באופן אחר דהא לא הי' יכול ליקח השטר לעצמו דהא העדים לא היו נותנין לו אליבא דרב אסי וכיון דמיח' בע"ח מליתן שוב לא יפקו קול וכיון דעכשיו בשעה שמצא השט"ח שוב ליכא ע"ח ומחזירין השטר שלא בפניהם ואין יוצא הקול ודאי דבטל נגד משעבדי אף דהלוה אמר שלא מיחה הלוה עושה כן משום הרווחת פשיטי דספרא והמלוה ילוה עליו כיון דלא ידע מהמחא' שמיחה בעדים מש"ה בעינן הנפק ודאי ליכא למיחוש רק לפרעון ורוצה לחזור וללות בו ביום ובהא המלוה היודע בפרעון לא יעשה כן כיון דליכא רווחא וכדאמר בש"ס וא"ש הכל בס"ד. ומקום הניחו לי משמי' בעזה"י. ונידון מה שהקשה בתומים למאן דס"ל בסי' מ"ח דשטר שנמחל שיעבודו יכול לחזור וללות בו א"כ מאי קאמר בש"ס דחיישינן דלמא פרע ורוצה לחזור וללות בו המבלי אין עדים בעולם שיחזור ויקנ' בע"מ. לק"מ לפי מה שהעליתי בסי' מ"ח דבעינן שע"ח בעצמם יהיו עידי מסירה ע"ש וק"ל:

דליתא ללוה קמן עיין באו"ת שכתב דהטעם דלא חיישינן לפירעון בת יומא. וכתב דמיירי דכתוב בשטר בזמנו כתבנו או נכתב בו דאקני דאז ליכא למיחוש חשש מאוחר אבל בלא"ה חיישינן דהשטר הוא מאוחר וחיישינן לפירעון דאין כאן פירעון בת יומא דאימר ההלואה היה זמן מרובה והשטר מאוחר ע"ש. ומדסתמו כל הפוסקים משמע דמחזיקין לשטר שנכתב בזמנו ולא חיישינן כלל למאוחר:

המוצא שטר בכלי. לכאורה קשה דהא עיקר החשש בשטר שנפל הוא משום דאמרי' משום פסולו לא היה נזהר לשמרו ומיד המלוה נפל עד דלכאורה משמע בש"ס דלא חיישי' כלל לנפילה מהלוה דהא בב"מ ט"ז אמר דשמואל לא חייש לפירעון דאי איתא דפרע מיקרע קרע ליה ומאן דפליג אמר התם דאימא אשתמוטי אשתמיט או זייר ליה אפשיטי דספרא וסברא זו לא שייך רק במלוה ובלוה נשאר סברת שמואל בתוקפו אם איתא דפרע הוי קרע ליה דהא מה"ט לא חייש שמואל לפרעון ולנפילה מהלוה אמנם מצאתי להבע"ת שער נ"ב שכ' דחיישינן ג"כ לפרעון ולנפילה מהלוה והא דלא קרע ליה דהיה רוצה להראות ששטרו בידו וכו' ע"ש. עכ"פ כשנפל ממלוה כ"ע מודי דאיתרע. אמנם כבר הקשה קושיא זאת בבע"ת ותירץ שם בשם התוס' דה"ט בנפל משום דאית ביה ריעותא דדומה כמו שזרקו על אשפה לפי שהיה פסול או פרוע אבל כשנמצא בא' מהדרכים (היינו בכלי או כרוכין) יותר קרוב לומר שדרך נפילה נפלו וכשרים הם. אך הא קשה דלמה ליה להסמ"ע בס"ק י"ח לתת טעם דלא מהני סי' דנקב יש בו משום דשניהם יודעים הסי' הא בלא"ה כיון ששטר שנמצא אפי' ידעינן שנפל מהמלוה השטר פסול כיון דנפל איתרע ואמרי' משום פסולו השליכו לאיבוד כמבואר בב"מ י"ג גבי מצא שט"ח דלא יחזיר. ונראה דהוצרך ליתן טעם זה דהנה אם השטר ביד מלוה ומודה בפרעון ותובע פשיטי דספרא שהיה זייר ליה אפשיטי דספרא ודאי דמהימן עד כדי שוי הנייר לצור ולא מטעם מגו דאי בעי היה תובע לכולי שטרא וכשמודה שהוא שטר שנמחל שיעבודו לא מהימן במיגו רק במה ששוה הנייר לצור הנייר הוא כמו משכון בידו וגם אפי' אם אמר שגוף הנייר שלו מהימן להחזיר לו הנייר לצור כשהיה אומר שהיה בידו כדי לעכבו אפשיטי דספרא ואין לומר כיון דלא נזהר לשמרו ע"כ אין מגיע לו עליו כלום. דזה אינו דהא מטעם זה אמרינן בב"מ י"ז דחיישי' לפירעון ולא אמרי' דמיקרע הוי קרע ליה משום דזימנין זייר ליה אפשיטי דספרא אלמא דבזה לא שייך הראיה מהא דנפל ולא נזהר בשמירתו מש"ה כתב הסמ"ע הטעם דאין זה סי' כלל ואפשר דנפל מהלוה ולא נזהר בשמירתו ואפי' הנייר קרוע כדי לצור אין מחזירין למלוה בסי' כזה. ובענין אי חיישינן לשאלה בממון שכתב הש"ך יבואר אי"ה בהלכות אבידה ומציאה כי שם מקומו:

כרוכין. עסמ"ע ס"ק כ"ד דהצריך כרוכין משום דאל"כ ודאי כבר נתייאש דמימר אמר ודאי לא נפלו במקום אחר וכו' הדברים תמוהים לכל רואיהם כמו שתמה בתומים דהא לעיל בסעיף ו' ז' חייב להחזיר כשחייב מודה אף דסי' לא מהני ואיכא ייאוש ועוד דהא בחוב ל"מ ייאוש כמבואר בסי' קס"ג בט"ז ונראה דאף דל"מ ייאוש בחוב מ"מ מהני יאוש לקנות גוף השטר להחזיקו עד שיתפשר עמו המלוה כדמוכח בב"ב ע"ה בתוס' בד"ה קני לך איהו שכתבו דמשכחת מכירת שטרות דאורייתא כגון שמצא אחר ייאוש ומכרו לבעלים ובכתובות דף פ"ה ד"ה המוכר ומה שהקשה בתומים דמה מועיל ייאוש המלוה בשטר הא הנייר של לוה היא לק"מ דהא כל זמן שלא פרעו הלוה הנייר של מלוה הוא למכרו אפי' לצור כמ"ש הר"ן בכתובות פ' הכותב גבי מלוגא דשטרי רק כשמכרו לגבות בלא כתיבת קני לך איהו וכו' כיון שאינו מועיל הקנין לגבות בו נתבטל הקניין אף מהנייר לצור אבל כשמוכרו רק לזה הוי מכירה וכן כתבו התוס' ביבמות קט"ז בד"ה מאי אמרת דמהני מכירת המלוה והשטר לצור ע"ש והטעם דכשנותן לו הלוה השטר מקנה לקנית השיעבוד צריך להקנות לו גם השטר כמו בכל שטר מקנה רק כשפורע לו מחויב לחזור ולהקנות לו דאדעתא דהכי הקניהו לו ע"מ להחזיר ולהקנות לו כשיופרע ומלא הוא בש"ס ופוסקים דמהני מכירת או משכונת השטר שיחזיק בו ולא לגבות בו אפי' בלא כתיב' וכשמהני מכירה ה"נ מהני ייאוש דייאוש כמתנה כמ"ש התוס' בב"ק ס"ו: ומה שהקשה בספר קצה"ח דהא מחויב להראות השטר בב"ד כמו באומר שטר שבידך זכות יש לי בו גם כן לק"מ דהכא אין מחויב להראות השטר כלל דייאוש כמתנה הוא למוצאו כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ובמתנה ודאי דאין חייב להראות השטר בב"ד דהא הקניהו לו לזה ועוד דאם ירצה להוציא השטר מידו קודם שבא לב"ד לגבות צריך הוא לפשר עמו. ומ"ש בקצה"ח כיון שקנה השטר בייאוש שוב אינו יכול לגבות בשטר דהוי כאמרו עדים פ' דהאי סימנא לוה כיון שאין מוחזק בשטר ליתא דהא ייאוש כמתנה והוי כמוכר ונותן שט"ח דגוב' בו ונידון קושיא הראשונה משטר שאין בו אחריות דמחזירין ולא אמרי' שנתייאש ג"כ לא קשה דודאי כשאין ספק בשטר הנמצא רק בין לוה למלוה. נראה דאין כאן ייאוש כלל דכמו שאין מייאש בעל האבידה ברוב ישראל מחשש שמא יכפור בו המוצא כמו כן אין מייאש מחשש שמא יכפור בו הלוה דאפי' אם היה יודע שמצא הלוה בעצמו לא היה מייאש נפשיה דודאי יחזיר לו והיאוש הוא כגון שהוחזקו כמה יב"ש או בשיירות מצויות דאז בודאי לא יחזיר לו המוצא מחשש מלוה אחר ואיכא ייאוש ולא קשה שוב משטר שאין בו אחריות דשם מיירי שאין ספק רק בין מלוה ללוה:

אבל הכריכה לחוד עש"ך ס"ק ל"א שהאריך ליישב הש"ס דספ"ק דמציאה בהא דתכריך של שטרות דהוצרך לשני סימנים דהיינו מנין וכריכה ע"ש שהקשה שלשה קושיות וכל דבריו דחוקין ותמוהין מאוד וכמו שתמה בדבריו הגאון ח"צ בהגהת הט"ז וגם מנין לו להרמ"ה ראיה מהש"ס להדינים שכתב ועוד שלא מצינו בשום מקום שיהיה ראיה ממה שלא בא לקול הכרוז הא י"ל שלא היה בביתו והיה לו לחלק בין אם היה בביתו או לא. ולפענ"ד נראה דרך מרווח דבעינן דוקא שני הסי' דהא הבעה"ת הקשה בשער נ"ב דמה בכך שיש בו סי' ונפל מהמלוה מ"מ נימא מדלא נזהר לשמרו ונפל איתרע ותירץ דדוקא בנפל דדומה כמו שזורקו לאשפה אבל בכה"ג שיש סי' בכרוכין וקשורין י"ל דדרך נפילה נפלו ע"ש וא"כ כשאינן כרוכין רק שאומר סי' מנין דהיינו שנמצאו שלשה שטרות ודאי אפי' דנפלו מהמלו' אמרינן דאיתרע דדומה כמי שזרקן לאשפה מש"ה צריך כרוכין דאז לא שייך זה כמ"ש הבעה"ת כיון שעשה סי' בהם ונראה דלאו דרך השלכ' הן ובכרוכין לחוד לא סגי מטעם דכ' הרמ"ה דהא איכא למימר דמהלו' נפל ומ"מ המלו' ידע מהסי' שהי' בידו והא דהלוה לא ידע דלא שת אל לבו משא"כ בסי' מנין דיש ראיה מדהלו' לא ידע המנין ודאי לאו מידו נפלו כמ"ש הרמ"ה דבמנין לא שייך לו' לא שת אל לבו ופריך הש"ס שפיר ש"מ דקשר סימן דאילו לא היה סי' כלל היה שייך לו' כיון דנפל איתרע אפי' אי מהמלוה נפל רק כשהוא בדרך סי' שייך לומר סברת הבעה"ת והרמ"ה פי' פירוש אחר בש"ס דלהכי צריך סי' כריכה וסי' מנין דהמתניתין מיירי במקום שהשיירות מצויות והוחזקו דאיכא למיחש משום שני יוסף בן שמעון דהיינו שני מלוין ומש"ה בעי שני הסי' דסי' כריכ' לבד לא מהני רק משום ספק דשני מלוין נגד זה סי' הכריכ' סי' מעלי' הוא דאם לא היה של זה המלוה לא היה יודע סי' כריכתן אבל אכתי מצינן למימר מיד הלוה נפל ונגד הלוה לא מהני סי' דכריכ' כמו שכ' הרמ"ה אבל סי' מנין מהני בין הלוה למלוה מדהלוה לא ידע מניינם שמע מיני' דלאו מידו נפלו דבמנין לא שייך לו' והאחר לא שת אל לבו כמו שכ' הש"ך בשם הרמ"ה ומנין לחוד אף שמהני נגד הספק של המלוה והלו' מ"מ נגד הספק של המלו' אחר לא מהני דהא דסי' דמנין לא מהני כל שהוא דרך נפילה כמבואר בשטה מקובצ' לב"מ דף כ"ח ועבש"ך סי' רס"ב ס"ק ה' רק נגד מלוה ולוה מנין הוי סימן מדלא ידע הלוה אבל משום ספק דבין שני המלוין דלא ידוע כלל המלוה השני מי הוא אין סי' מנין סי' כל שהוא דרך נפילה ומטעם שכ' השיטה וז"ל שם בדף כ"ה דמחמת שהם עשויין כמגדלין דהוי דרך הינוח הוי מנין סי' דאי אין עשוין כמגדלין דהוי דרך נפילה ל"ה סי' דשמא נפלו ביחד מאדם דעלמא עכ"ל וכיון דעיקר סי' דתכריך לא נקט המשנה רק משום ספק מלוין דייק הש"ס שפי' דקשר הוי סי' משא"כ ממנין לא מדייק הש"ס דהכא מנין לא משו' סימנ' רק משום הוכחה מדלא ידע ש"מ דלאו מיניה נפל וא"ש גם סיום דברי הרמ"ה דאם שניהם לפנינו דהיינו במקום שאין שיירות מצויות רק שהוחזקו שני יב"ש ושניהם לפנינו והשני א"י סי' מניינם ודאי דשל המלוה היודע הוא כיון דהאחר א"י כמו שאין מספקי' בלוה כיון שהוא לפנינו וא"י המנין ה"נ אין לספק במלוה השני שהוא לפנינו וא"י המנין ומיירי שחייב מודה או באופן אחר דלא סיים גבי' נפל איתרע כנ"ל בפי' דברי הרמ"ה. ומתורצין כל הקושיות בדרך מרווח ונידון אי מהני סימן לגבות ממשעבדי. נראה דהעיקר כהתומים שהביא בשם בעה"ת דגוב' ממשעבדי דכיון שיש בו סי' והוי כמו דלא איתרע בנפילה לא חיישינן לקנוני' ובודאי אישתמיט להש"ך ס"ק ז' דברי הבעה"ת האלו מדלא הביאו ונידון מה שכ' הש"ך שהלוה הגיד לו הסי' הרגיש בזה בשטה המקובצת גבי אבידה של שטרות ומתרץ דא"כ היה לו ליתן בעצמו הסי' ולמסור לו בצינע'. ולפענ"ד תמוהין דבריו דבב"מ י"ט אמרינן גבי גט יאמרו לה אייתו ראיה משא"כ גבי שטר חוב יאמרו מדאהדרוה רבנן ש"מ למיטרף ומדאהדרוה רבנן שמע מיניה קמו ביה רבנן במילתיה וכו' ומש"ה ניחא ליה ללוה לעשות קנין עם המלוה שיגיד הסימן. ויחזירו למלוה ואז לא יאמרו הלקוחות (") אייתי ראיה כי יאמרו מדאהדרוה רבנן וכו' משא"כ כשיגיד בעצמו הסי' ויחזירו ללוה אף שימסור למלוה בצינעא יאמרו הלקוחות אייתי ראיה:

יחזירם ללוה בתומים הביא בשם הריטב"א דאין מחזירין בלא סימן מחשש דשמא מכרן כולן לאחד ונפלו מידו. ונראה דדעת המחבר וכל הפוסקים דלא חיישינן למכירה דהא מחזירין אבידה בסימנין ולא חיישינן דלמא היה שלו ואח"כ מכרן לאחר ומש"ה יודע הסי' אלא ודאי דלא חיישינן לזה דמוקמינן תמיד הדבר בחזקת מרא קמא והיכא דלא מצינן לאוקמי בחזקת המלוה מוקמינן בחזקת הלוה דכל שטר לפרעון עומד ולא למכירה. עוד הקשה דהא כל מלוה יש לו שני עדים השני מלווין אחרים שאומרין שהם כרכו השטרות יחד והפקידו אותן לאחר ואי מטעם דהוא נוגע הא י"ל פלגינן דיבור' וכו' ולק"מ לפמ"ש הש"ך בסי' ל"ד ס"ק כ"ח דכל היכא שיש לחוש שנוגע חיישינן דבשביל עצמו מעיד כן ולא אמרינן פ"ד וגם אפשר לא שייך כלל לומר פלגינן דיבורא דאי אפשר למיתפס כלל בלא הדיבור שהוא נוגע בו ודוקא בפלוני רבעני לרצוני שייך לומר פלגינן דיבורא דהיינו שמאמינין לו במה שיאמר פלוני רבעני ולא מאמינין ליה במה שאמר לרצוני משא"כ הכא שאי אפשר לתפוס דיבור שלא יהי' נוגע בו:

יחזירנו לעבד. עסמ"ע ס"ק ל"ח ורימז לס"ק י"ט (ט"ס ס"ק י"ח) ששם הקשה מחשש שמא יש לו בע"ח וה"נ יש לחוש דכוותיה. ואין לו הבנ' דהא בלא"ה לא חיישי' לקנוני' דהא צריך להביא ראיה אימת מטא שטרא לידי' וכן הקשה בתומים (") ונראה כוונתו דס"ל דע"כ לא אמרי' דצריך העבד להביא ראי' אלא בשבא להוצי' אבל אם העבד מוחזק בנכסים ובע"ח של האדון באין להוצי' מיד העבד ודאי דיכול העבד לטעון קניתי לעצמי ונכסי דהשיחרור קודם לשיעבודך וכן כתבו התוס' גיטין נ' בד"ה כתב בכת"י דכשתתפוס הפירות היא נאמנת ע"ש וא"כ במטלטלין שתחת יד העבד ודאי דאין הבע"ח של האדון יכול להוציא ואפי' בקרקע שהעבד מוחזק נרא' דאין הבע"ח יכול להוצי' מהעבד מחמת ריעות' דנפילה וכן בשטר מקח שנפל נרא' דאין הבע"ח של המוכר יכול להוצי' מלוקח מחמת שהשטר מקח איתרע בנפילה ולומר שכתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי שכיון שהלוקח מוחזק לא מוציאין מידו מחמת ריעות' ואפילו בלוקח הבא מחמת חזקה יש לעיין טוב' אם הבע"ח יכול להוציא ממנו כשלוקח טען שקנה קודם זמן של השטר חוב כשאין הלוקח מביא ראיה שהי' הנכסים ביד הלוה בשעת הלוא' ויתבאר אי"ה בהל' גביות חוב וא"כ יש לחוש שהאדון חייב להאחרים והעבד קנה נכסים ומצוה להחזיר להעבד בקנוני' כדי שלא יטרוף הבע"ח ומתרץ דלא חיישינן לזה ומטעם שכתב שם דלמניעת טריפת בע"ח לא חיישינן ע"ש בחידושי. ואין לחוש דלמא מכר העבד בעצמו ומצוה להחזיר כדי שיוציא העבד עצמו מהלוקח דזה לא יעשה דכל שהשיחרור נתבטל ופסול לשחרר בו עכשיו ודאי דלא יתננו בידו דלא עביד לקלקל בידי שמים כמו שכתב התומים:

ובמקום שעדים בחז"ל. ע' בסמ"ע ס"ק מ"א דהיינו שכתוב בשטר מעכשיו או שהעדים זכו מיד להמלוה ובתומים הקשה כיון דהעדים זכו בו לא יכול לחזור בו וא"כ אפילו אין האדון מודה יחזיר. ולק"מ דאטו לא יכול להתנות עם העדים זכו בשטר זה מעכשיו ולכשיגיע לידו מרצוני דאז הוי הנתינה לידו בקיום תנאי דעלמא:

וישלם הלוה מחצה. לכאורה ק' כיון דבאו לפני ב"ד והלו' היו אדוק בשטר בטופס או בתורף ואמר תיכף בבואו לפני ב"ד שהשטר פרוע כיון דבשע' שהי' בידו קודם בואו לב"ד הי' בידו לקרוע להשטר שבתוך ידו ולפסול השטר אמאי לא מהימן במיגו דאי בעי קלתי' כמו בסי' מ"ו דמהימן הלו' במיגו דאי בעי קלתי' ואפי' מאן דפליג התם בש"ך ס"ק ו' היינו דוקא מלו' אבל לוה ודאי מהימן במיגו כמו שמהימן נגד שטר לטעון פרעתי במיגו דמזויף או החזרתי במיגו דנאנסו ומשום טעם שכתבתי שם ע"ש וכן בסנהדרין ס"פ ז"ב אפי' רב נחמן דלית לי' הימנות' דשליש מ"מ כשיש לו מיגו דאי בעי קלתי' מהימן וא"כ ה"נ יהי' מהימן במגו זו ועוד ק' בשטר שאינו מקוים דפסק המחבר דנשבע הלו' היסת וילך לו ומשמע דמוציאין השטר מידו וקורעין אותו כשנשבע הלוה היסת ואמאי הא לא מהימן הלו' רק במיגו דמזויף ואלו הי' טוען מזייף הי' מודה דהשטר של מלוה הוא ודאי דהי' יכול המלוה לטעון הניחו השטר בידכם עד שאמצא עדים לקיימו דהא נגד המחצה הוי המלו' כמוחזק על השטר וכמו שאין מוציאין השטר מידו כשהוא כולו בידו כשטוען הלו' מזויף כמו כן ראוי להיות הדין על המחצה ועכ"פ הי' לו להב"ד לקבוע לו זמן על הקיום והייתי רוצה לומר דלא אמרינן מגו לאורוע שטר וכמ"ש הכנה"ג בכללי מגו והטעם דחזקת השטר שביד המלוה שאינו פרוע הוא טוב יותר מחזקת תוך זמנו דמיבעי' ליה אי אמרינן מגו במקום חזקה. תדע דהא הרבה מ"ד ס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וע"כ הא דקיי"ל דנאמן לטעון פרעתי במגו דמזויף בשטר שאינו מקוים או החזרתי במיגו דנאנסו והטעם דבשטר שיכול לפטור נפשי' נגד השטר בטענה אחרת כגון מזויף או בנאנסו טענת פרעון נגד שטר זה בעצמו טענ' מעליותא הוא דלא שייך שוב חזק' דשטרך בידי מאי בעי דשטר כזה אין חושש להניחו ביד המלו' דסומך עצמו אטענ' אחרת שיכול לטעון נגד השטר וכמ"ש הסמ"ע בסי' מ"ו ס"ק ב' וז"ל שיכול לומר הנחתי בידו ע"ד שאם יתבענו אימא מזויף הוא עכ"ל. תדע דעכצ"ל כן דהא אפי' במקום דמגו כזו לא הוי מגו בשום מקום כגון במקום עד אחד דלא הוי מיגו דהוי משואי"ל כמו בנסכ' דר' אבא והכא בשטר מהימן לטעון פרעתי במיגו דמזויף אף שיש ע"א על הקיום אפי' בשטר שאין בו אחריות ומחל לו השיעבוד אף שאם הי' טוען מזויף הי' מחויב לישבע נגד העד ש"ד ואפ"ה הוי מיגו וע"כ הוא מטעם הנ"ל דכל שיכול לפטור עצמו בטענות אחרות נגד השטר טענת פרעון בעצמו טענה מעליותא הוא ומש"ה בנידון דידן דהוי המלו' מוחזק בחצי השטר וכאלו יש בידו שטר על חצי הסך אין הלוה נאמן לטעון פרעתי אף שיש לו מיגו דאי בעי קלתי' לשטרא ומש"ה באינו מקוים אף שיכול אח"כ לקיימו נאמן הלוה במיגו דכל זמן שאינו מקוים לא חשיב שטרא ומהני מגו נגדו כעין שכתב הש"ך בס"ס נ"ז ובס"ס פ"ג אף דהמלוה נאמן במיגו להוציא כשיש לו שטר מכל מקום כשהשטר אינו מקוים הרי הוא כחרס ושוב לא מהימן אף שיקיימנו אח"כ וה"נ דכוותי' כשהלו' יש לו מיגו דאי בעי קלתי' נגד שטר שאינו מקוים הרי הוא כחרס ולא מהני שוב אף שיקיימנו. ובזה הי' אפשר ליישב דברי רש"י בסוף פרק ז"ב והסמ"ע בסי' מ"ז סק"ג שפירש והוחזק בב"ד שנתקיים ותמהו התוס' שם והש"ך שם דהא מ"מ יש לו מיגו דאי בעי קלתי' עם הקיום. ולפמ"ש א"ש דס"ל כשהוא מקוים לא מהני מיגו במקום חזקת שטר אפילו כשהוא ביד שליש וגם משום טעם הש"ך שכתב שם בס"ק ו' רק כשאינו מקוים מהני מיגו מטעם שכתבתי. אך מדברי הפוסקים משמע דמהני מיגו ללוה אף במקום שטר מקויים וע' בסי' פ"ב מ"ש שם. לזה נראה דהכא מיירי שבאו שניהם אדוקין בשטר לפני ב"ד והוחזק השטר בב"ד והלוה לא טען תוך כדי דיבור פרעתי דאז הוי מיגו למפרע דמיגו לא הוי רק תוך כדי דיבור כמבואר בכמה דוכתי בש"ס ובפוסקים או בשטר שא"א להיקרע וכיון דהוחזק השטר בב"ד על מחצה אינו נאמן ואם טוען הלוה לא לויתי בשנים אדוקין ג"כ חולקין דחשבי' להחצי שהמלוה מוחזק כאילו היא בידו לבד שאין הלוה נאמן בשום טענה דלא כמ"ש הפ"י בב"מ דף ז' ע"ש:

מחצה שויו. בב"מ דף ז' אמרי' ויחלוקו דאמרי' לדמי דאי לא תימא הכי שנים אוחזין בטלית דיחלוקו הא אפסדי' אלא לדמי ה"נ לדמי ע"ש. ולכאורה ק' כיון דמדמי אותו לטלית ובטלית אף דשמין אותו מ"מ יכול האחד לומר לחבירו גוד או איגוד ביותר משויו דודאי אין אחד יכול לכוף לחבירו למכור המחצה שלו כפי השומא א"כ ה"נ יאמר המלוה ללוה מה אתם שמין המחצה שלי כיון שאנחנו מוחזקין בשטר בשוה יכתוב שובר על חצי שט"ח ואין רצוני למכור חציו שט"ח שלי ולק"מ דהכא כיון דשמין השט"ח כמה שוה מחמת שהלוה העני ואם השט"ח על מאה והלוה אין לו רק חמישים דאז אין השט"ח שוה יותר מחמשים זהוב ואם יכתוב קבלה על השט"ח מסך חמשים זהו' אז אין החלוק' שוה שהיא נוטל כל החמשים זהו' ששוין חמשים זהו' דהוא יגבה ממנו חמשים זהו' והלוה נוטל אותן החמשים זהו' שאין שווים אף פרוטה אחת וכן אם נישום השט"ח של מאה בחמשים מנה אלמותו ידוע דאף ששט"ח של מאה נישום במחצ' שט"ח של חמשים נישום ביותר ממחצה דשט"ח קטן אין שוה כשומא של שט"ח גדול. ולכן אם יכתוב קבלה על חצי שט"ח לא יהי' החלוק' שוה. אמנם נראה דאם השט"ח נישום בפחות מחמת הזמן דאז השומא שוה הן משט"ח קטן אז גדול יכול המלוה לומר אני רוצה להמתין המחצה שלי ואין רצוני בשומא ונחלוק בשוה שיכתוב קבלה על חצי השט"ח כנ"ל:

שגובין בו. בבעה"ת שער נ"ב (") הקשה מהא דאמר ב"מ י"ט גבי גט יאמרו הלקוחות אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך וכו' מוכח אפי' כבר החזיר לה צריכה להביא ראיה ונראה ליישב דהרמב"ם לא קאמר רק דוקא כשהחזיר השטר (") קודם שנראה פסולו בב"ד אחר אבל אחר שנרא' פסולו בב"ד ודאי לא מהני חזרה וקאמר התם שפיר דשם בהוחזר ע"פ ב"ד מיירי כדקאמר התם מדאהדרוהו רבנן וכו' וכשהיה השטר בפני ב"ד בפסולו וכשנראה פסולו בב"ד ודאי אף הרמב"ם מודה דאינו חוזר ונכשר בתפיסתו ובפרט שהב"ד לא החזירו לו רק לגבות מבנ"ח ולא ממשעבדי ועיין ברא"ש בכתובות דף כ"ב שכ' בשם הרמ"ה דכל תפיס' ע"פ ב"ד לאו תפיס' הוא דאנן אחתינן ואנן אסקינן ליה:

או ליורשיו עש"ך ס"ק מ"ח עד ומה שהביא הבעה"ת ראיה על דין הזה ממת הבן וכו' הוא ענין בפ"ע ולא שייך למ"ש קודם בדעת הטור וכוונתו דהא דהוצרך הבעה"ת להביא ראי' דתפיס' מהני ממת הבן היינו בפרע ליורשיו דהוי תפיסה מספק ועל זה הוצרך להביא ראיה ממת הבן דשם ג"כ הוי תפיס' מספק אבל בפרע ללו' לא היה צריך להביא ממת הבן דכשטוען ברי ודאי מהני תפיס' אפי' תפס שלא ברשות כמו שהאריך הש"ך בכמה דוכתי ובספרו תקפו כהן:

בזמן שהמלוה מודה. עש"ך ס"ק מ"ט שכ' על הסמ"ע דדבריו אינן נכונים מתחלתן ועד סופן. ולפענ"ד נרא' שכל דבריו ברורים ואמתיים ואשיב על ראשון ראשון. דמה שתמ' על הסמ"ע במ"ש דחוששין לקנוני' דבעי לאפקועי חובו וכו'. וע"ז תמה הש"ך דהא לקנוניא זו ודאי ליכא למחוש אפי' הוי ודאי פסיד' דבע"ח דהא אי בעי המלוה הי' קרע לשטרי' או קלתי' וכו' אין כאן מתחל' קושי' דקמ"ל אפי' שהוחזק השטר בב"ד דאין לו מיגו דאי בעי קלי' ואי תקש' הא מ"מ אית לי' מיגו דאי בעי כ' ליה שובר אחר זה תירץ בדריש' בד"ה המוצא שובר ע"ש ועוד נ"ל לפמ"ש הדרישה בד"ה או שיש ללוה כת"י דלא חיישי' לקנוניא כי אם שבחזרת שטר זה מוציאין זה השדה עצמה שכבר זכה בו הלוקח וכו'. עד הפקעת שיעבוד שעדיין לא זכה לא הקפידו כולי האי. וסברא זו כ' ג"כ השיט' מקובצת בדף י"ט דלא חיישינן לקנוניא רק במקום שאם יוציא השדה יהיה השדה בגזל בידו אבל להפקעת שיעבוד לא חששו. ולפ"ז היה נ"ל דאפי' יש כאן המלוה אחר שהמלוה חייב לו ובא לאפקועי חובו במה שמודה במציאת שובר זה ללוה מהני הודאתו ומחזירין ללוה וכן מוכח מדלא חילקו הפוסקים בהא דהמלוה מודה דיחזיר ללוה דאם יש כאן בע"ח שבא להפקיע חובו שאינו נאמן אלא ודאי דאפ"ה נאמן מטעם שכ' הסמ"ע כיון דיש שובר כשר מסייע להודאתו ואין כאן רק הפקעת שיעבוד לא חששו. ואפשר דזהו כוונת הסמ"ע. ומה שסיים אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דבע"ח. כוונתו במקום דליכא שובר כשר מסייע להודאתו רק שאומר בפה פרוע הוא וכמבואר בסי' מ"ז. ולפ"ז לית ליה מיגו דאי בעי כ' לו שובר אחר כיון שיש בע"ח לפנינו. ולפי סברת הט"ז שכ' דאין כאן חב לאחריני דבלאו הודאתו אין בע"ח יכול לטרוף מן הלוה כיון שנמצא שובר והלוה צועק שממנו נפל וכו' ע"ש ודאי דאפי' יש כאן בע"ח שבא להפקיע חובו ממנו מהדרין ללו'. ואפשר דזהו ג"כ כוונת הסמ"ע דלא חשיב הפסד ברור דהא מספק לא יגבה ג"כ מהבע"ח דהא לא יחזיר לא לזה ולא לזה תנן אלמא ספיקא הוא ובודאי בע"ח של המלוה לא מצי גבי מספק עד שיתברר וא"כ בשעת הודאת המלוה לא חשיב הפסד ברור. אמנם באה"ע בס"ס ק"י כ' הב"ש בנמצא שובר דהשטר בתוקפו ע"ש וצ"ל דכשמודה המלוה עדיף כיון דשובר מסייע להודאתו כמ"ש הסמ"ע ובע"ח של המלו' טוען שמא והלו' טוען ברי גם מ"ש על מ"ש הסמ"ע דכשהלו' פודה דאין מחזירין למלו' כיון דאיתרע בנפיל' ועל זה הקשה דאדרבא כיון דהשובר איתרע בנפיל' השטר בתקפו וכו' לק"מ לפי מה שפי' רש"י הביאו הש"ך בס"ק נ"ד דכשהשובר נמצא בין שטרות קרועין וז"ל. הילכך איכא למימר שנתקבל החוב השובר הזה אינו צריך למלוה וכו' לפיכך נתנו בין הקרועים דאי מלוה כתבו וכו' עיין שם א"כ ה"נ נפילת השובר דמודה שלא היה נזהר לשמרו אמרינן דודאי נתקבל החוב והלוה שכחו אצל המלוה והמלוה אין צריך לו לכן לא היה נזהר לשמרו דאי מהמלוה שהכינו היה נזהר בו דהא הכינו א"כ ריעותא דנפילה מהשובר מוכח שנתקבל החוב ושפיר כ' הסמ"ע. גם מה שכ' תדע יתיישב עם הא דבסמוך. גם מה שהקשה דאם כן כשהמלוה מודה אמאי מחזירין ללוה ניחוש שהלוה יחזירנו למלוה או יקרענו וכו' לק"מ דבב"מ י"ט אמרי' דגט מחזירין משום דכי אתי למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה משא"כ בשטר שנפל לא אתי לקוחות ותבעי דיאמרו מדאהדרוה רבנן ש"מ קמו בה רבנן במלתא וכו' ועכצ"ל דכשנמצא שטר בב"ד קלא אית ליה וידוע לכל שהוחזר שטר הנמצא ע"פ ב"ד דאי אינו ידוע אפי' בגט לא היה יכולין הלקוחות לומר אייתי ראיה דחזקה ביום שנכתב נמסר כמ"ש התוס' רק בשטר לא אתי לקוחות ותבעו כי יאמרו מאהדרוה רבנן. ולפ"ז לק"מ דהא כיון שנמצא שובר והדין דלא יחזיר אין המלוה יכול לגבות מלקוחות כיון דספיקו הוא דהא לא יחזיר לא לזה ולא לזה תנן וכמ"ש הט"ז כאן לענין בע"ח ומש"ה אין מחזירין למלוה דאם יחזירו השובר למלוה לא אתי לקוחות ותבעו כי יאמרו מאהדרוה רבנן למלוה השובר ע"כ קמו ביה רבנן במילתיה דמיד המלוח נפל משא"כ החזרה ללוה ודאי אינו מזיק דאדרבה כשהלקוחות ישמעו שהחזירו ללוה פשיטא דאתו ללקוחות ותבעי כי יאמרו מאהדרוהו רבנן ללוה שובר כשר הוא וא"כ החזרה ללוה אין עושה קילקול יותר ממה דלא יחזיר והוא ממש ביד ב"ד ואדרבה מתקן יותר ואם הלוה יחזירו למלוה או יקרענו מה בכך הא כשנמצא כבר ידוע לכל העולם שנמצא שובר על שטר זה דהא מה"ט מחזירין גט מחמת שידוע לכל העולם מציאתו והחזרתו משא"כ כשמחזירין אותו למלוה ודאי דמקלקלי יותר נגד הלקוחות ממה דלא מחזירין והוא מונח ביד ב"ד כי יאמרו הלקוחות מאהדרוה רבנן למלוה וכמש"ל וזה ברור בעיני עד שתמה אני על הש"ך שנעלם ממנו זה. ואפי' להב"ש באה"ע ס"ס ק"י דהשטר בתוקפו מ"מ שיחזור השטר ללוח ע"פ ב"ד ודאי קלא אית ליה שהשטר פרוע דמעשה ב"ד קלא אית ליה:

כת"י הלוה. עש"ך ס"ק י"ב שפי' בירושלמי פי' דחוק כמ"ש האו"ת ע"ש. גם מ"ש הש"ך דר"י בר נחמן דס"ל דאין השובר כשר כשיוצא מתחת יד אחר דס"ל כלישנא בתרא דרב נחמן דס"פ ז"ב וכו'. ולכאור' קשה דר"נ לא פליג התם רק אשובר שא"י לקיימו או שאין עליו עדים והשטר והסמפונות יוצאים מתח"י והוחזק בב"ד דלית ליה עכשיו מיגו רק שהיה לו פעם אחת מיגו אבל בשובר בעדים שיכולין לקיימו דמיירי התם בירושלמי דהא דומיא דיוצא מתח"י המלוה קתני דמיירי ביכולין לקיימו דבלא"ה אפי' ת"י הלוה אינו כלום כמו שהוכיח הש"ך ס"ק ג' ובשובר שיכולין לקיים חתימת העדים אפי' רב נחמן בסנהדרין שם מודה כיון דיש לו מיגו דהחזירו ללוה והוחזק כב"ד לא מהני בשובר כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו בס"ק א' ע"ש (אכן לפמ"ש שם דהש"ך לא כ' זה שם רק לפי פי' מהרש"א שהביא שם א"ש וע"ש הטיב) ועיין בתומים שדחק עצמו ג"כ בפי' הירושלמי ולפענ"ד נרא' דהירושלמי לא ס"ל סברא דהכינו המבואר בספ"ק דב"מ תדע דבירושלמי אמר סימפון שיצא מתח"י המלוה בכתב ידי המלוה פסול אני אומר מתעסק היה ולא קאמר הטעם דהכינו אלא ע"כ דלא ס"ל טעמא דהכינו רק דמיירי שאין עליו עדים ולא ח"י המלוה דח"י כעדים דמי רק שנכתב בכת"י המלוה שטר זה פרוע וע"ז אמר פסול דאימר להתעסק כתבו אבל כשהיא ח"י אחר האחר נאמן במיגו שהיה מסרו ללוה דאז לא אמרינן להתעסק אפי' בכת"י בלא חתימה כמבואר בסימן ס"ט סעיף א' ור"י בר נחמן ס"ל דאף בזה יכול לומר להתעסק וכסברת הריטב"א הביאו הש"ך בסי' ס"ט ס"ק ד' ע"ש ומקשה מהא דלא נמצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע והיה דחוק בעיניו לאוקמי בשובר בעדים דא"כ היה הלוה יודע דהא שובר שלו היא דזה לא ס"ל הירושלמי שהמלוה יכתוב ויחתום בעצמו עדים בשובר וע"כ דנשבע אם לא נמצא כתוב בכתיבת יד המלוה ששטר זה פרוע והרי מוכח דכשר ועל זה משני דהיינו בדייתקי שלו דהיינו בשטר צוואה שכתוב בו כל ענייני צוואתו אף שלא חתם שמו דאין דרך אדם לכתוב דרך מתעסק בדייתקי דאין אדם עשוי לפגום דייתקי ונראה דדין זה הוא אפי' לש"ס דילן דתלי טעמא דהכינו ובצוואה שכתוב הרבה עניינים לא שייך סברא דהכינו ליתן לזה ודוקא אם נמצא שובר כתוב לבד שייך סברא דהכינו:

אא"כ שהשטר. עש"ך ס"ק נ"ד עד ובהכי ניחא הא דלא משני וכו'. פי' דהנה לפירושם שהשטר נמצא לא קשה כלל דלישני בנמצא בין שטרות קרועים. ומ"ש הש"ך על פרש"י שכל אחד אומר זהו שטר שלי וכו' לק"מ דקאי על השטר הנזכר בשובר השטר פרוע אומר כ"א שהוא שטר שלי וכ"כ התומים

אע"פ שנמצא וכו' עש"ך ס"ק ס' שהביא בשם הב"ח שתמ' על הי"א שבבעה"ת דס"ל דבנמצא בין שטרות קרועים אפי' ביורשים בעינן שיטענו ברי דוקא מהא דמוקי ר"ס הא דשבוע' שלא מצאנו בין שטרותיו קרועים ששטר זה פרוע בנמצא בין שטרותיו קרועים וע"כ אפי' באינו יודע מה טיבו עסקינן דהא קתני עלה ריב"ב אפי' נולד הבן אחר מיתת אביו הרי זה נשבע ונוטל וא"כ מאי אהני ליה שלא נמצא שובר וכו'. והא דלא הקשה בפשיטות דאי כשטוען ברי אמאי נשבעין שלא פקדנו הא כשטוען ברי צריכים לישבע בברי כמו אביהם כמבואר בסי' ע"ה סעיף י"ו. לכן נראה דאין צריך לטעון ברי שאינו פרוע רק שברי לו שלא הי' פרוע בעת שהניחו בין השטרות קרועין ולא הניחו שם מחמת סיבת פירעון רק לסיבה אחרת וכיון שיודע טיב סיבת הנחתו שם סגי בזה וכן היורשים כשיודעין סיבת הנחתן שם סגי בזה אף שאינן יודעים אם פרעו אחר כך ועל ברי שטוענין א"צ לישבע לכן אין נשבעין רק שלא פקדנו. ולכן הוצרך להקשות מבן שנולד אחר מיתת אביו שא"י כלל סיבת מה שמונח בין השטרות קרועין. אבל קושיא זו אינה תימה כ"כ דהא האי נשבע ונוטל דקאמר ריב"ב לא קאי אהנך שבועות דחשיב לעיל במתני' דהא שלא פקדנו א"צ לישבע כמבואר בסי' ק"ח א"כ י"ל דנשבע באמת שלא מצאו בין הקרועים לבד דשבוע' זו ג"כ צריכים היורשים לישבע כמבואר בש"ך שם אך הא קשיא לי על הפוסקים דס"ל דבעינן תרוייהו הא נפל ומצאו באשפה היה ריעותא יותר גדולה מנמצא בין שטרות קרועים בביתו דהא בנפל בשוק אף שידוע שמיד המלוה נפל הדין דלא יחזיר משום ריעותא דנפל איתרע ובנמצא בביתו בין שטרות קרועים לחוד השטר בחזקתו אלמא דנפל גרע מנמצא בביתו וא"כ ק' דמ"ש בנמצא השטר בין שטרות הקרועין ונמצא ג"כ שובר בשוק מחזירין השובר ללוה דהא אפי' בנמצא בבית המלוה או ביד שליש מחזירין ללוה וכשנמצא ביד שליש וא"י מה טיבו דמי לנמצא בשוק ומ"ש בנמצא השטר בשוק שלא בין שטרות קרועין ונמצא ג"כ שובר בשוק דאין מחזירין לא ללוה ולא למלוה כמבואר בסעיף ח' וע"ש בש"ך ס"ק ה' וגם ק' דמשמע בנפל ומצאו בעצמו השטר בחזקתו לגמרי ומשמע אפי' נמצא ג"כ שובר דלא חילקו הפוסקים וכשמצאו המלוה בין שטרותיו הקרועין וגם שובר מחזירין ללוה וכן להפוסקים דס"ל דנמצא בין הקרועין לבד צריך שיטעון המלוה ברי אפי' מצאו המלוה עצמו ובנפל כשמצאו המלוה עצמו לא חילקו בזה. אח"כ מצאתי במשנה למלך שהניח ג"כ ל' זה שכ' הרמב"ם הביאו המחבר בסעיף ח' בצ"ע מכח הקושיא דמנין לו להרמב"ם דבעינן דוקא בנמצא בין שטרות קרועין ע"ש. ונראה דשאני מצאו בין השטרות קרועין דהוא דרך הנחה והמלוה בעצמו עשה ריעותא זו לכן כשיש ג"כ שובר נהי שהמלוה כתבו מ"מ אלו לא היה נפרע לא היה עושה בעצמו ב' ראיות ניכרין שיהי' נראה שהוא פרוע וע"כ הוא פרוע באמת משא"כ בנפל די"ל שמעצמו נפל באונס ולא עשה לו שום ריעותא וכן יש לחלק להנך פוסקים דס"ל דבעינן שיטעון המלוה ברי דבין שטרות קרועין כיון שעשה הריעות' בעצמו וגם טוען שמא ראיה ברורה הוא שנפרע:

נאמן אפי' ראוהו בידו כבר עש"ך ס"ק ס"ג והא ליכא כאן מיגו (ט"ס דאי וצ"ל דהא) גם מ"ש בס"ק זה ראיה למה שכתבתי בסי' נ"ו ס"ק א' דמ"ש הש"ך שם דהוחזק לא מהני בשובר לא כתב כן רק לפי' המהרש"א ע"ש ומ"ש הש"ך ראיה מתוספתא היינו שפי' בתוספתא דקתני בין שטרותיו של אביו דהיינו שמצא שטרות שלו בין שטרות אביו והיה דחוק בעיניו דמיירי בסמוך על שולחן אביו דכיון שאין להם חזקה הוי כמונח ברשותו כמבואר בהג"ה ס"א:

ודוקא שהשטר בידו וכו'. עש"ך ס"ק ס"ה עד ומכל מקום אפשר דהג"מ דוקא קאמר כשהשליש חי אבל כשהשליש מת. ובש"ך חסר תיב' אבל:

יתקיים בחותמיו עש"ך ס"ק ס"ז עד דלא כמ"ש בספר מעד"מ. ובספר קצה"ח סתר דברי המעד"מ מהא דאמר בגיטין דהשליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ דצריך קיום מדרבנן דאף דהשליח הוא שליש וכו' ע"ש ואין בדבריו כלום דהמעד"מ לא כתב רק כשמודה או כשידוע שהוא שליש אבל בהא ודאי מודה המעד"מ כשבא אחד עם שטר שאינו מקוים ואומר שליש אני דבעי קיום מדרבנן ופשוט. (ועש"ך ס"ק ע"ג ויש שם ט"ס וכצ"ל דאם הוא אינו כת"י אין עושין):

שטר אצלו. בין שטר הלואה ומשכנתא ומכר ומתנה וכל שטר:

יהא מונח) (והשליש נאמן לומר אח"כ נזכרתי ועושין כדבריו) (ואם יש ע"א שיודע מה טיבו ומעיד ששייך להמלוה מחויב הלוה שבועה דאורייתא) (ואם הלוה מודה לדברי העד שבשעת שלישות היה שייך למלוה רק שטען שפרע אח"כ או שאח"כ התנו מחדש תנאי אחר בפני השליש הוי משואיל"מ ואם העד מעיד ששייך להלוה העד אחד כמאן דליתא ויניח וע"ב ס"ק א':

היה יכול לגבות. כתב הסמ"ע דחייב לישבע ש"ח כעין דאורייתא נגד השליש כמו בע"א מעיד שהוא פרוע. והש"ך חולק כיון דאינו מעיד בפי' שהוא פרוע דנהי שהיה בידו יכול להיות שהשטר אמת ועוד דלא גרע הכחשתו מאלו היה מודה לו וטוען ברי שחייב לו שלא היה צריך לישבע וכמש"ל כ"ש עתה שמכחישו וצ"ע עכ"ל וכן עיקר:

להחזירו. הש"ך תמה דלמה לא יהיה נאמן שהיה מכחישו כמו בסימן נ"ח בפרעון בע"א וטוען סטראי דנאמן וכתב דמיירי שהמלוה עצמו אינו טוען ברי שהוא ג"כ מסופק אם פרע דהשתא ל"ש מיגו עכ"ל וע"ב ס"ק ג' טעם נכון) (דלא מהימן כאן במיגו וגם הטעם דלא דמי להא דסעיף ט"ז ע' שם שנכון הוא:

טענה. פי' לא טענת משכון דאימר דהלו' הפקידו אחר שנפרע כולו ולא טענת לקוח שהרי ע"י השטר נודע שבא לידו בתורת משכונא) (והיינו דוקא בשטרי דלאו אקנייתא ולמאן דס"ל בסי' ל"ט סעיף י"ג דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אבל למאן דס"ל דכותבין ללוה בלא מלוה או בשטרי אקנייתא יכול לטעון לקוח כשהחזיק שני חזקה דאימר כתב המשכונא בלא המלוה) (ואם השטר זמנו אחר שהתחילו שני החזקה ולא עברו ג' שנים עדיין מזמן השטר הוי מחאה ולא מצי לטעון לקוח וע"ב ס"ק ד':

לבעלים. אע"פ שמוחזק בה כיון דאיכא ריעותא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת:

עצמו. פי' אם טוען האב שהלו' ח"ל גובה בו ואם טוען א"י נתבאר בסי' נ"ט דצריך להחזיר השטר:

יורשי. והא דבסי' רמ"ג סי"ג גבי שטר מתנה שמחזירין ליורשי נותן שאני מתנה בלא קנין דעדיין לא זכה בהמתנה מה שאין כן בשטר חוב דהשטר מורה שהלוה לו רק דחיישינן לפרעון לא יחזיר לשום אחד מהם והש"ך חולק דהא בהדיא מבואר בש"ס דאפילו שטר מתנה נמצא בשוק ואין בו קנין דאין מחזירין לשום אחד ונמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק. והש"ך מחלק דבסימן רמ"ג מיירי דידוע דהנותן מסרו לידו משום הכי מחזירין לנותן וכן בשטר חוב אם ידוע מיד מי בא ליד נפקד מחזירין לידו וכן נכון) (ואם הנפקד יודע שבא לידו מהמלוה והלוה טוען ממני נפל ומצאת אפילו אתחזיק בבית דין נאמן הנפקד דלא כהתומים סיף סי' מ"א עיין שם) (יורשי השליש שיודעין שהיה שליש משניהן וא"י באיזה אופן הדין כמו בשנים אוחזין בטלית דיחלוקו בשבועה משא"כ בשליש אפילו בכהאי גוונא יהא מונח מטעם שכתב הרשב"א דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד ומרע לשטרא וע"ב ס"ק י':

אחר. היינו קודם שנשמע מפיו דהאחר הספק סמ"ע והש"ך חולק וס"ל דדוקא קתני קודם שבא ליד אחר. וזהו דוקא ביורשי נפקד הדין כך אפילו תפס בעדים) (אבל בשליש גופיה כשתפס בעדים מחוייב להחזיר וכשהשליש מסופק הוי כספיקו של בעל דין ומרע לשטרא ועיין ביאורים סק"ז:

כתובת אשה הנפקד. דוקא כתובה שאינה עומדת להפרע מיד עד אחר מות בעלה מה שאין כן שטר נדונייתא בסעי' ה' דעומד להפרע טפי אין מחזירין סמ"ע. והש"ך כתב דאפי' כתובה אין מחזירין רק מצד מנהג וע"ב ס"ק ח') (דבכל שטר שהוא תו"ז גובה בעידי תו"ז כיון דלא איתרע השטר כשהוא ביד שליש רק כשנפל משא"כ בשטר נדונייתא דסעיף ה' מיירי ביש בו קנין דיש לחוש שמא אמר תנו בידי או הושלש בידי על תנאי:

כמאמרם. הסמ"ע כתב דמ"מ צריך לישבע קודם שמחזירין לו. והש"ך חולק. וכתב עוד דהמלוה יכול לומר ללוה או השבע אתה ויחזיר לך השטר או אני אשבע ויחזירו לי ואז כשהלוה אינו רוצה לישבע מחזירין למלוה וכן כשהלוה אמר כן למלוה והמלוה אינו רוצה לישבע מחזירין ללוה וע"ב סק"ט:

אנן. דוקא בשטר שא"י לגבות בלא כומ"ס לא טענינן להו דמילתא דלא שכיחא היא אבל בשטר שנכתב לכל מי שמוציאו טענינן להו וע' בסי' ס"ז) (דבשטר שא"י לגבות לא מהימן אפי' אביהן במגו ועמ"ש שם. ועש"ך שתמה דהא בסי' ק"ח פסק דטענינן ליתמי מלתא דל"ש ובתומים מיישבו ע"ש:

קשור. הש"ך תמה דהא יש לחוש דהשליש קשרן יחד וצ"ע. והנה דעת הסמ"ע דאפי' מתנה שיש בו קנין ובאין בו קנין אפי' אין קשור מחזירין לנותן. והש"ך חולק דשא"י ממי בא אפי' באין בו קנין אין מחזירין לשום א' ובקנין אפי' ידוע שבא מהנותן מחזירין להמקבל והיינו כשידוע שהקנה בסתם ולא אמר תנו בידי כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ובשט"ח אין מחזירין דחיישי' לפרעון ע"ש וע"ב:

זמנו. כיון דנפל איתרע חיישי' לפרעון אפי' תו"ז) (ואם אמר הלוה לא לויתי והמלוה נותן סי' הוחזק כפרן וגובה מהלוה) (אבל כשטוען הלוה פרעתי בניסן וקבלתי השטר תיכף והמלוה הביא עדים שראו בידו השטר באייר אפ"ה אין גובה אפי' מהלוה וע"ב ס"ק י"ב) (ואם הוחזק כפרן בשטר שנפל אז אם הוחזק כפרן קודם שנפל כגון שטען לא לויתי והוציא השטר וא"ל הב"ד צא תן לו דהדין שא"נ לו' אפי' פרעתי אח"כ מ"מ כשנפל מידו השטר נאמן לו' פרעתי אח"כ אבל אם טען טענה אחרת שכבר נפל השטר והוחזק בה כפרן כגון שטען לא לויתי והביא עדים שלוה וכתב השטר שנפל עכשיו לא מיבעיא שא"נ לטעון פרעתי קודם אלא אפי' אמר שא"ל הב"ד צא תן לו א"כ לטעון אפי' פרעתי אח"כ כיון שהוחזק כפרן ואין נפילת השטר שוב ראיה להפרעון שאח"כ וע"ב. ולענין אי מועיל סי' כרוכין לאו סי' בכלי לגבות ממשעבדי אם ניחוש שמא הלוה הגיד לו הסי' יבואר אח"כ:

שמספיקין. דעת הש"ך דמיירי שידוע שאינו חייב לשום אדם כגון שהכריזו או שיש תיקון בעיר שאין שום שטר מועיל רק מנאמן העיר אבל בלא"ה חיישי' דלמא חייב לשום אדם ומודה בשטר זה כדי להפקיע חובו והסמ"ע חולק וס"ל דל"ח רק לפסידא דלקוחות הידועים לנו:

הנפק. דלקנוניא ליכא למיחש דהא יכול ליתן לו שטר מחדש כיון שהוא בו ביום וגם ליכא למיחש לשמא פרעו ורוצה לחזור וללות בו משום הרווחת פשיטי דספרא דהמלוה לא יעשה זה כיון דליכא רווחא למלוה דבו ביום הוא. וע"ב סקט"ו למה צריך הנפק ע"ש באורך:

איתיה. הל' אינו מסודר וכך הוא כוונת דבריו דהא דאמרי' בש"ס שאם נמצא ביום שנכתב יחזיר אין הפי' כמ"ש קודם דחייב מודה רק אפי' אין חייב מודה רק דליתיה קמן מ"מ יחזיר דלפרעון בת יומא ל"ח. והעיקר כדיעה קמייתא:

שטרות. וכל השטרות הן ממלוה א' ומ"מ לא יחזיר ללוה אם בא שנמצא ג"כ שובר ביניהם סמ"ע:

יחזיר. ואם מצא שטר שיש בו ריבית יקרענו המוצאו או הב"ד סמ"ע:

עדים ואפי' אין עליו ג"כ חת"י הלוה ודין זה הוא אפי' נמצא בבית המלוה. סמ"ע:

סי' בכלי. אפי' אם א"י ששטר בכלי ול"ח לשאלה בממון. וכן אם אמר השטר מונח בכלי פ' אפי' אינו נותן סי' בכלי אם אין דרך להניח שטר בכלי כזה. ולענין אי גובה ממשעבדי דעת הש"ך דאינו גובה דחיישי' לקנוניא שהלוה הגיד לו הסי' וע"ב) (דל"ש בזה לומר נפל איתרע מהא דלא נזהר המלוה בשמירתו כיון שעשה סי' וממילא כיון דלא איתרע בנפיל' ל"ח לקנוניא:

כרוכים. כי מנין לחוד הוי סי' והא דבעינן כרוכין דאל"כ הוי ייאוש דחושב מי יימר דנפלו במקום א' ול"ל סי'. ולפ"ז בעינן דוקא כרך חזק שלא יתפרדו בקל ד"מ סמ"ע. וע"ב ס"ק י"ח) (דייאוש לא מהני לגוף החוב רק להשטר שהמוצא יכול להחזיק השטר עד שיתפשרו עמו המלוה וגם כתבתי) (דלא הוי ייאוש כ"א במקום שהשיירות מצויות דאז אין מחזירין בדליכא סי' משום ספק ב' יב"ש ממקומות אחרים אף אם הלוה מודה מש"ה מייאש נפשיה מהשטר אבל במקום שאין השיירות מצויות רק שהספק הוא בין המלוה ולוה או שהוחזקו שני יב"ש לא מייאש נפשיה אפי' אם יודע שהלוה מצאו או שהיב"ש השני מצאו דחושב ודאי יודה לו ששלו כמו באבידה ברוב ישראל דלא מייאש נפשיה) (ואם מכריז סתם אבידה מצאתי והוא אומר שני שטרות אפשר דגם זה הוי סי' רק מתחלה לא תיקנו חכמים להכריז כך כדי לברר ביותר שיהיה יכול בעל האבידה לחפש בעיסקו יותר מהנחסר לו ריטב"א ב"מ ולדעת הרמ"א בעינן שני סי' מנין וכריכה סמ"ע:

שיודע. בכריכה אפי' בב' שטרות סגי דכריכה וקשר הוי סי' ואם הם ג' שטרות וא' יודע מנין והב' א"י נותנין למי שיודע המנין ואם א' אומר סי' הכריכ' וא' אומר סי' המנין דעת רמ"א דנותנין למי שאומר סי' המנין. והסמ"ע כתב דשקולין הן ולא יתן לשום א'. והש"ך האריך ומסיק בתרי שטרי של לוה ומלוה א' אפי' שניהם לפנינו וא' אומר סי' המנין וכריכה דבתרי שטרי לא הוי כריכה ומנין סי' אף שהב' אינו אומר כלום אין מחזירין ומונחים ובג' שטרות ושניהם לפנינו וא' אומר סי' מנין או כריכה וקשירה והשני א"י שום סי' מחזירין להיודע ואם אחד אומר סי' מנין והשני אומר סימן כריכה נותנין למי שיודע המנין דמדלא ידע הב' המנין ראיה גדולה היא דלאו דידיה הוא ואם א' אומר ב' הסי' והב' אומר סי' מנין הן שווין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם יבא א' ואמר ב' הסי' מחזירין לו מדלא בא האחר ראיה הוא שא"י שום סי' אבל אם לא אמר רק סי' א' והשני לא בא כלל יהיו מונחים עכ"ד הש"ך) (והא דלא מהני סי' כריכה להמלוה דוקא כשטוען הלוה פרעתי אבל אם טוען לא לויתי והמלוה נותן סי' הכריכה מחזירין למלוה דמנין הוא יודע בכריכה הא לפי דברי הלוה לא הגיע לידו כלל וע"ב ס"ק י"ט דהעיקר) (דהא דבעי כרוכין דסי' מנין לחוד לא סגי דאף דמהמלוה נפל מ"מ י"ל מדלא נזהר בשמירתו ודאי נפרע משא"כ כשהן כרוכין ומטעם שכתבתי בס"ק כ"א וכרוכין לחוד לא סגי דאין זה סי' דהא היה השטר ג"כ אצל המלוה והא דהלוה לא ידע הסי' דאימר לא שת אל לבו הסימן משא"כ במנין יש ראיה מדלא ידע הלוה דלא שייך במנין לומר ואחר לא שת אל לבו כמ"ש הש"ך. א"נ בעינן כרוכין לסי' במקום שהשיירות מצויות והספק לשני מלוין ומנין לא הוו סי' כיון שהיה בדרך נפילה ומנין בעינן משום ספק שבין המלוה והלוה דלא שייך במנין לומר ואחר לא שת אל לבו משא"כ בכרוכין וכנ"ל וע"ב:

ללוה. הטעם שהמלוה הוא המקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקח מהב"ד ולא להשהותו שם וכיון שהוא מג' מלוין אין לומר דמיד המלוין נפל דמי כרכן יחד א"ו הלוה פרע לשלשתן וכרכן וממנו נפלו אבל כשאינן מקוימים יש להסתפק שמא המלווים הלכו כל אחד לב"ד לקיים שטרו ומידם נפלו קודם שנתקיים וגם איכא למימר שמיד הלוה נפל לכך מחזיר למי שנותן סי' והיינו סי' דכרוכין והיינו שאומרים ראינו שהב"ד כרכן יחד וסי' דנקב לא מהני כמבואר בסעיף ו' סמ"ע:

למלוה. דודאי ממנו נפלו לאחר שהלוה לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלווין נפלו מי כרכן יחד:

סי'. ואם הוא מקוים ודאי דמיד מלוה נפל דלוה לא מקיים שטרו מסקנת הסמ"ע:

מב'. והא דכתבו הפוסקים הדין בג' י"ל דס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנותן בהם סי' היינו דוקא סי' מנין וכריכ' ולסי' מנין בעי' דוקא ג':

לבעליו. משום דליכא למימר שמא נמלך שלא ליתנם דהב"ד אין כותבין אלא דבר המקוים וגם אינן עומדין ליפרע ואיגרות שומא אף שעומד' ליפרע דשומא הדרי מ"מ מחזירין דאיהו אפסיד אנפשיה דאי איתא דפרעיה הו"ל ליקח שטר חדש. ומצא שטר כתובה דינו כשאר שטרות ואפילו הבעל מודה לא יחזיר:

להעבד. כיון שהשטר מסייעו להודאתו ול"ה לקנוניא- סמ"ע וע"ב ס"ק כ"א:

ראיה. דעת הסמ"ע דאפילו מביא עדים שראו בידו קודם הנפילה לא מהני דדלמא לא בא לידו בזמן הכתוב בשטר וצריך להביא ראי' שנמסר לידו בזמן הכתוב בו. ודעת הש"ך דכשמביא ראיה שראו בידו קודם הנפילה סגי וכן עיקר:

ובמקום. היינו שהעדים זכו בהשטר מיד למלוה וע"ב ס"ק כ"ב:

לא יתנו. דחיישי' לקנוניא דאין דעתו שיזכה בו זה אלא כדי להפקיע מידו מי שמכר או נתן לו זה השדה אחר זמן שנכתב בשטר זה ואם מביא ראיה שהיה בידו קודם נפילה מחזירין ליה:

ששייר לעצמו. ה"ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר א"י להפקיע מידו בשטר זה דהא חזר בו מהראשון סמ"ע:

מיד. דהו"ל כאילו בא מיד לידו:

שכ"מ. דמסתם יכול לחזור בו:

שבנו דחיישינן שמא אביו כתב שטר זה ליתן לזה ולא נתן והבן מכר או נתן שדה זו לאחר מות אביו ועכשיו נתחרט ובא להפקיע ע"י שטר זה שהוא מוקדם למכירתו סמ"ע:

הקנא'. דאז הו"ל מתנת בריא וזכה המקבל מיד אעפ"י שלא הגיע לידו ולמאן דס"ל עידיו בחז"ל אפילו בסתם שטר מתנה מחזירין לו ש"ך בשם מהרש"ל:

שוויו. דיש שט"ח שא"י להוציא כל הסך מפני עניו או מפני אלמותו ואין המלוה יכול לומר יכתוב שובר על המחצה רק הלוה משלם החצי מהשומא ונוטל שטר חובו) (אבל אם השטר חוב נישום בפחות מפני הזמן יכול המלוה לומר יכתוב קבלה על חצי שטר חוב כי אני רוצה להמתין המחצה ואיני רוצה בשומא) (והא דצריך לשלם המחצה דוקא כשבאו לבית דין אדיקין ואחר כ"ד אמר הלוה פרוע אבל אם תיכף כשבא לב"ד אמר פרוע והיה בידו לקרוע השטר קודם בואו לב"ד כשהיה בידו נאמן במיגו דאי בעי קלתיה וע"ב:

בתורף. ואם יש ע"מ נמצא דכשר השטר בלא ע"ח אלא שהטופס שוה יותר בשביל ע"ח משום דשמא ימותו ע"מ שמין עילוי של הטופס בשביל ע"ח ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני וביני מנכין מעיקר ההלואה והשאר חולקין בשבועה טור:

בשבועה. צ"ע אם מה שבידו נוטל בלא שבועה או בשבועה כמו בסימן קל"ח סעיף ג' ואפשר דבשטר שאני ש"ך:

שגובין כתב הסמ"ע דוקא בשטר שנפל ס"ל הכי כמ"ש בס"א והש"ך חולק על זה דבכל שטר שלא הו"ל להחזירו דינא הכי וע"ב בס"א מ"ש שם) (כשהיה השטר לפני הב"ד קודם שהחזיר מודה דאין גובין בו וע"ב ס"ק כ"ה:

מחזירין ובסימן נ"ד שכתב דהשליש פטור מיירי דאין המלוה לפנינו שא"י להוציא מידו סמ"ע ול"ד למ"ש הטור בסי' מ"ו סעיף ל"ג דתפיסה קודם שנולד הספק מהני שאני הכא דאיתרע שטרו כיון שנפל הש"ך:

דמוכח. לאפוקי אומדנא דלא מוכחא ודין זה דומה לנמחק שטרו ורישומו ניכר דסימן מ"א ע"ש סמ"ע:

מודה.) (ואפילו המלוה בא בהודאתו לאפקועי חובו ממי שחייב לו מ"מ מחזירין ללוה כמ"ש הב"ש באה"ע ס"ס ק"י ע"ש רק שהמלוה מודה עדיף וע"ב אבל כשאין מלוה מודה יכול המלוה לגבות מלוה ומלקוחות) (וכן המלוה שחייב לו בעל השטר זה שנמצא שובר עליו יכול לגבות מהלוה אבל אם הלוה מודה אין מחזירין למלו' וא"י לגבות מלקוחות דחיישינן לקנוניא. והש"ך חולק דכשהלוה מודה דמחזירין למלו' והעיקר כהסמ"ע דאין מחזירין וע"ב ש"ק כ"ז:

לזה. איירי שאין השובר מקוים רק שאפשר לקיימו דאי מקויים ממש אפילו אין המלו' מודה יחזיר ללוה דאפילו ביד המלוה כשר במקויים ואם א"א לקיים אפילו ביד הלוה אינו כלום:

כלום אפילו עדים חתומים ואפשר לקיים חתימתן ואם יש לו [שטר] מתנה שאחד נתן לו במתנה ר' זהובים ונמצא אצלו שובר שנפרע השובר כשר ש"ך. ובתומים חולק עליו דאין חילוק וכן עיקר וע"ב) (דאם נמצא שטר צוואה שכתוב בה הרבה עניינים ובתוך הצוואה כתוב ג"כ ששטר זה הוא פרוע דהשטר בטל וכ"כ בתומים:

הלוה. והש"ך פסק דבכת"י הלוה השובר כשר ובכת"י המלוה הכתוב בל' הודאת עצמו באופן המועיל סיים בצ"ע אם הוא כשר:

הקרועים וה"ה אם נמצא השובר בין הקרועין ג"כ כשר דאלו עדיין לא נפרע המלו' וצריך לשובר לא היה מניחו בין הקרועין וקרועין דנקט לאו דוקא דה"ה פרועין אפילו אינן קרועין. ובת' מוהר"א ששון נסתפק אי בעינן דוקא כולן או רובן ככולן:

איתרע. וקרעי' השטר לגמרי. ש"ך ואפילו המלו' טוען ברי שלא נפרע ואם לא נודע שנמצא בין הקרועין רק מפי המלוה ויורשיו טוענין ברי שלא נפרע צ"ע אי נאמנין במיגו דלא נמצא בין הקרועין כיון דהוי מיגו להוציא והשטר הוא כחספא ודמי לדלקמן סי' פ"ב או"ת וע"ב. ודין זה הוא אפילו יש נאמנות בשטר. סמ"ע:

וגובין. עש"ך דדעתו דבנמצא בין שטרות קרועין לבד והיורשין טוענין שמא דאיתרע שטרא וע"ב) (דכשיודעין היורשים דסיבת הנחת השטר בין הקרועין לא היה משום סיבת פרעון רק לסיבה אחרת אף אם א"י אם נפרע אח"כ הוי כטוענין ברי ולא איתרע שטרא:

כשר. דאין דרך המלו' לקיים שובר כ"א הלוה ואמרי' דפרעו וקיימו וחזר והפקידו ביד המלו' סמ"ע:

ראוהו. דליכא מיגו דאי בעי נתנו להלוה מ"מ נאמן השליש כיון דהימניה כמבואר בסי' נ"ו. ואם מכחיש את השלישות דעת הש"ך דא"נ כשראוהו בידו דל"ל מיגו. וכן עיקר דבשטר ושובר מהני הכחשת השלישות וכמ"ש בסימן נ"ו:

השובר ואפילו א"י השליש אם הוא פרוע כמו במת השליש. והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע (דכל היכא דאיכא לברורי מבררי') ושואלין פיו אם הוא יודע שהוא פרוע (ש"ך) (סמ"ע):

כלום ומיירי שאין עליו ג"כ ח"י המלוה ואז אפילו השליש חי ואומר פרוע א"נ דלא עדיף השליש מהלוה עצמו ואפילו שובר שאין עליו עדים הוא ביד הלוה אינו כלום:

בחותמיו. פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים. והש"ך כתב דאפילו א"י לקיימו כיון שהמלוה מודה שאמת חותמים והיה יכול השליש לקיים בשום פעם מהימן וע' בסימן נ"ו דהעיקר כדעת המחבר וכ"כ הש"ך דאם המלוה מכחיש השלישות וטוען שנפל ממנו השטר או השובר ומצאו זה וראו ב"ד השובר ביד השליש דלית ליה מגו א"צ לקרוע השטר אלא דינו כמוצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה:

מודה. אבל כשהמלוה מודה מחזירין ללוה סמ"ע. והש"ך חולק דחיישי' שמא הלוה יחזירנה למלוה והעיקר כהסמ"ע כמש"ל:

לקנוניא. ואף דבסעיף ב' כתב דבשטר הנפקד דלא אתייליד רעותא ל"ח לקנוניא שא"ה דאדרבא כיון דבשובר לא אתייליד ריעותא השובר בתקפו והשטר בטל. ש"ך:

גובין ממשעבדי. ואם הלוה מכחיש השלישית וטוען שנפל ממנו ומצאו הו"ל כנמצא שובר בשוק דכשהלוה מודה יחזירנו למלוה ש"ך:

במקצתו. פי' שמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה לאפוקי אם היה כולו למטה אינו כלום ונאמן במיגו דאי בעי היה גייז ליה. מיהו דוקא כשהמלוה חי וטוען ברי שלא נפרע אבל אם מת לא מעני' ליורשיו. והש"ך והט"ז הסכימו דאפילו כולו למטה כשר השובר ואפי' חי דהוי מיגו במקום חזקה דאילו לא נפרע לא היה מרע לשטרא:

עדים. וגם אין עליו ח"י המלוה סמ"ע:

מצא. בסמ"ע הגיה ונמצא שאחרים מצאו דליכא מיגו:

ונמצא. בכאן אפילו להסמ"ע לעיל ס"ק נ"ט כשר השובר כיון שהוא מת ולהש"ך אפילו חי ונקט יורשים לרבותא דלפעמים יורשים עדיפא ודין זה הוא אפילו בכת"י אחר. ש"ך:

חלק. ול"ד לכתוב עליו פרעה דהתם מגרע גרע השטר בכתיבה זו אמרי' דלא הי' כותב אם אינו אמת:

יודע. היינו אפי' לא אמר בפי' רק לא בירר ליורשיו איזהו הדין כן ש"ך:

מחול. דמחילה הו"ל כמתנה והזוכה בא להוציא ועליו הראיה סמ"ע ודוקא כשידוע שמחלו בחנם אבל אם הלוה טוען ברי שהיה מחויב למחול לו דמי לפירעון והגדול מחול ש"ך:

חוב. כיון דלא הזכיר סכום החוב אמרי' כל השטרות הן בכלל אותו החוב:

יתבאר עוד. עבה"ט וע' בנה"מ מזה וע' בת' ושב הכהן סי' י"א מ"ש בזה:

שום טענה. עבה"ט ובנה"מ ועיין בדגמ"ר שכ' וז"ל היינו בידוע שבתורת משכונא בא לידו אבל אם זה המוחזק טוען שמעולם לא היה בידו בתורת משכונא רק קנה הקרקע אם הוא מוחזק בה שני חזקה נאמן ואין שטר המשכונא מגרע טענתו כלל ואולי המוכר הערים לכתוב שטר משכונא וכן משמע מדברי הרא"ש שכ' כיון שידוע שבתורת משכונא בא לידו והש"ע קצר הדברים ועוד נלע"ד אם אין הדבר ידוע בעדים שבא לידו בתורת משכונא אלא שטוען שאח"כ קנה לחלוטין או שטוען שהוא הפקיד השטר משכנתא אם נאמן במגו נלע"ד דלקוח נאמן במגו ע' סי' קמ"ו סכ"ה ומשכנתא אני מסופק אם מחשב מגו להוציא כיון שמודה שאין גוף הקרקע שלו וע"ל סי' ק"ל ס"ד עכ"ל:

אם חייב מודה יחזיר ע' בת' רע"ק איגר סי' קצו בענין אם מלוה טוען ברי והלוה שמא שאומר א"י אם פרעתיך עש"ב:

וכתוב בו הנפק עבה"ט עד והמעיין בש"ס יראה דהעיקר כהרשב"א כו' וע' בת' ושב הכהן סי' ט' שכ' ליישב דעת הרי"ף והרמב"ם על נכון ע"ש וע' בנה"מ ס"ק יב מזה:

ויש מי שאומר. עסמ"ע וש"ך וע' בת' נו"ב סי' יו"ד מ"ש בזה:

מצא אגרות כו'. עש"ך ס"ק ל"ב ועיין בת' משכנות יעקב סימן כ"ח מ"ש בזה:

ומיהו אם יבא העבד. עש"ך ס"ק ל"ג מ"ש לתרץ קושיית הב"י וד"מ על הרא"ש וטור ועיין בתשו' חתם סופר חח"מ סי' נ"ד מ"ש הוא ז"ל ליישב בזה:

בזמן שהמלוה מודה. ע' בה"ט עד והשיג עליו הש"ך כו' ועיין בת' פני יהושע ח"א סימן ז' (בח"ב סי' פ"ט ובתשו' משכנות יעקב סימן כ"ט ובס' בית מאיר לא"ה ס"ס ק"י):

לא יתננו לא לזה ולא לזה. ובענין דין השטר שנמצא זה השובר עליו אם הוא בתוקפו לגבות בו או לא ע' באה"ע סי' ק"י בח"מ וב"ש שכתבו להדיא דהשטר בתוקפו ומגבינן ביה וע' בת' משכנות יעקב סי' כ"ט שהביא דגם בת' פ"י הסכים כן אך הוא ז"ל כתב דאין כן דעת כל האחרונים הסמ"ע וש"ך וב"ח וט"ז ותשובת עבוה"ג ואורים ותומים עיין שם ועיין בספר שערי משפט מ"ש בזה:

הקטן מחול. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב היינו כיון דהספק כמה מחל אבל אם ידוע כמה מחל ויש ספק בדין אם מהני המחילה לכאורה פטור מספק ואולם מדברי הב"ש סי' ס"ו סק"ט מבואר דלא סבירא ליה כן ולענ"ד צ"ע. וע' בנ"י פרק קמא דבתרא גבי אחזיק להורדי דנראה דאפילו בספק במחילה גופא אם מחל והוא ספיק' דדינא זכה המוחזק וכן בש"ע אה"ע סי' ק"ו דגם בבריא דהוא אבעיא דלא איפשטא אם מחלה הכתוב' זכו היורשים ודעת הרי"ף שם באמת דמספק לא הפסידה כתובתה עכ"ל:

מה"ר דוד כהן בית כ' כו'. בגש"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב שכ"כ בשם ת' הרשב"א והובא בב"י אה"ע סי' צ"ג עכ"ל:

[סמ"ע אות נח] אין מחזירין אותו להמלוה. נ"ב ע' בשו"ת פ"י סי' ז' שהעלה דאף אם אין הלוה מודה מ"מ גובה המלוה בשטרו והא דלא יחזיר היינו דשמא יבורר שהשובר הוא אמת ומזה מיירי גם בסמ"ע דאף שהלוה מוד' אין מחזירין ודינו כמו אין הלוה מוד' ומ"מ גובה המלוה בשטרו ע"ש וע"ל סי' י"ט בשליש דמבואר בש"ע דאין גובים בשט"ח וצ"ל לדעת הפ"י דגם להסמ"ע מחלקים דבבא ליד שליש ממלוה אתרע יותר מנפל ממלוה כמו שמחלק הש"ך לקמן ס"ק ס"ט לשיטתו:

[הגה] הקטן מחול ולא הגדול. נ"ב היינו כיון דהספק כמה מחל. אבל אם ידוע כמה מחל ויש ספק בדין אם מהני מחילה לכאורה פטור מספק. ואולם מדברי הב"ש סי' ס"ו סק"ט מבואר דלס"ל כן ולענ"ד צ"ע וע' בנ"י פ"ק דבתרא גבי אחזיק להורדי דנראה דאפי' בספק במחילה גופא אם מחל והוא ספיקא דדינא זכה המוחזק וכן בש"ע אה"ע רס"י ק"ו דגם בברי דהוא איבעי' דלא איפשטיה אם מחלה כתובת' ודעת הריא"ף שם באמת דמספק לא הפסידה כתובתה:

[הגה] מר' דוד כהן. נ"ב שכ"כ בשם הרשב"א והובא בב"י אה"ע סי' צ"ג:

המוצא שטר אצלו בין שטר הלואה וממכר ומתנה ושאר שטרות כיוצא בהן:

ואם החזירו כו'. ע"ל סימן נ"ד סעיף ד' [סי' נ"ה ס"א] בהג"ה וסימן שפ"ו ס"ג בהג"ה:

היה יכול לגבות בו כו'. כתב בסמ"ע מדכתב הי' יכול לגבות בו משמע דאינו מילתא פסיקת' שיבוא לגבות בו משום דעכ"פ צריך שבועה חמור' כעין דאוריית' להכחיש זה שחמר שכבר הי' בידו כו' ע"ש ולפע"ד לא נתכוין הט"ו לזה דא"כ ס"ס מיהא גבי אלא ודאי כוונתו במ"ש הי' יכול לגבות בו דאף שמודה שנתנו לו ומחזירו לשליש עבר השליש על דברי חכמים כיון שהיה יכול לגבות בו ודלמא היה מכחישו וגם מה דפשיטא ליה דעכ"פ צריך ש"ח להכחיש העד וכ"כ הב"ח לדידי צ"ע ול"ד לע"א מעידו שהוא פרוע שהוא מעיד בפי' שהוח פרוע משא"כ הכא שאינו מעיד בפי' שהוא פרוע דנהי שהיה בידו יכול להיות שהי' של מלוה ולא מצינו שבועה זו במשנה ובש"ס ודמי למ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן ומביאו ב"י לעיל ר"ס נ"ח דהיכא דאיכ' ע"א שפרע לו והיא טוען סטראי דא"צ שבועה כלל דכי תקינו רבנן ע"ח מעידו שהוא פרוע נשבע כדי להפיס דעתו של בע"ה הא היכא שאין העד העיד בפירוש שהשטר הוא פרוע מפויס ועומד הוא ולא מסייע לי' עד כלל וכל דלאו דינא הוא חלא תקנת' אין דנין בה להחמיר אלא להקל עכ"ל וה"ה הכא ואפילו למ"ש בסי' נ"ח ס"ק כ"א דמשמע מדברי התוס' והר"ן והרמב"ן פ' ח"ה דגבי סטראי ה"ל מ"ש ואיל"מ היינו משום שהעד העיד שפרע מיה' וא"כ על הפרעון מעיד העד בבירור משא"כ הכא שאף לדברי העד יכול להיות שהשטר הוא של מלוה ואפילו א"ת שאין לחלק בזה מ"מ לפי דעת בעה"ת בשם הרמב"ן נראה דהכא א"צ שבועה ואף דהכח מכחיש העד שאומר שנתנו לו מ"מ לא גרע הכחשתו מאלו הי' מודה לו והי' טוען ברי שחייב לו שלא היה צריך לישבע וכמ"ש לקמן וכ"ש עתה שמכחיש אותו וטוען ג"כ ברי שחייב לי וצ"ע:

ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו כו'. דין זה כ' הטור בשם תשובת הרא"ש וחפשתי בכל תשו' הרא"ש ולא מצאתיו וגם הוא תמוה בעיני דמה בכך שהוא טוען שנתנו לו הרי הוא אומר ששלו הי' ולוה לא יהא נאמן במגו שהי' מכחישו ולא מבעיא לדעת בעה"ת בשם הרמב"ן שהבאתי בס"ק הקודם דכיון דהתם לא איתרע שטרא כ"ש הכא אלא אפילו לדעת התוס' והר"ן שהבאתי יש לחלק וכמ"ש בסמוך ואפילו א"ת שאין לחלק מ"מ קשה על הטור והר"ב שכתבו לעיל סי' נ"ח כדברי בעה"ת בשם הרמב"ן בסתם וכאן כתבו דאם הוא מודה שנתנו לידו צריך להחזירו לו ואמאי הא כי היכי דהתם מודה לדברי העד שפרע לו אלא שטוען סטראי לא איתרע שטרא ה"נ הכא שמודה לו שנתנו לידו אלא שטוען שהוא שלו לא איתרע שטרא וצ"ע: ונראה דהט"ו מיירי שהמלוה עצמו אינו טוען ברי שהלוה חייב לו שהוא ג"כ מסופק שמא פרע לכך אם מכחיש דברי אותו שנתנו הי' יכול לגבות בו אם הי' הלוה ג"כ מסופק וכדלקמן סי' פ"ב סעיף ב' ואם הוא מודה שנתנו לידו אלא שרוצ' לזכות בו כיון שגם הלוה הוא מסופק צריך להחזירו לו כיון שהי' מתחלה ביד אחר והשתא ל"ש מגו ובזה א"ש מ"ש הט"ו לא יפה עשה שעבר על דברי חכמים דהכי הל"ל שלא כדין עשה שיוציא מהלו' שלא כדין ואתי נמי שפיר לישנא דהי' יכול לגבות בו שנדחק בו הסמ"ע וכמש"ל ס"ק ג' וה"ק הי' יכול לגבות בו אם יסתפק הלו' ג"כ לאפוקי אם הי' טוען הלו' ברי הי' השטר בטל וכדלעיל סי' נ"ט ואתי נמי שפיר מה שהקשו השארי' יוסף והסמ"ע ס"ק ב' והב"ח על הט"ו דלקמן סעיף ט"ז כתבו פלוגתא וכאן כתבו בסתם צריך להחזירו לו ונכנסו בדוחקים ובחילוקים אשר לא שערום הראשונים וכמו שכתבתי לקמן ס"ק מ"ו ולפמ"ש ניח' הכל וק"ל:

כל אלו שאין להם חזקה זה על זה מחמת שהן כאפטרופסין זה לזה שכל אחד מוחזק בנכסי חבירו וכמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ט:

וכן יורשי הנפקד כו'. כ' הסמ"ע וז"ל וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג פסק המחבר גבי מתנ' שנמצא אצל יורשי הנפקד דיחזירו ליורשי הנותן ודוחק לחלק דשאני הכא דאינו יודע מיד מי בא לידו משא"כ התם דיודע שהנותן נתנו לידו אלא שאינו יודע באיזו אופן נתנו לידו ואפשר לחלק דשאני מתנ' די"ל דעדיין לא זכה בהמתנ' ולא הגיע השטר לידו דמיירי שם בשטר מתנה שאין בו קנין מ"ה יחזירו ליורשי נותן אבל כשהוא בקנין מחזירין להמקבל כמו שכ' מור"מ בהדיא בסוף סי' ר"נ משא"כ בהלוא' כו' עכ"ל ולפענ"ד זה אינו דבהדי' מוכח בש"ס ריש פ"ק דמציע' (די"ג ע"א ודף י"ט סוף ע"א) דאפי' שטר מתנה שאין בו קנין שנמצא לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכ"כ הרמב"ם וה' המגיד פי"ח מה' גזלה דין ט' ע"ש ופשיטא דנמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק וגם ממ"ש הט"ו כאן לא יחזירו שום שטר כו' משמע אפי' שטר מתנ' וכ"ה בהדיא בתוס' דריש מציעא דייתקיאות ואפותיקאות ומתנות בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו ע"כ אלא העיקר דלקמן סי' רמ"ג מיירי דידוע שהנותן נתנו לידו וכמ"ש שם ואע"פ שהסמ"ע כ' שדוחק לחלק בכך ליתא דאינו דוחק כלל והרי להדיא ס"ל להרא"ש דכשידוע שהוא מיד הנותן מחזירין לו וכמ"ש לקמן סעיף ה' ודוק:

לא יחזירו כו'. וכן עיקר דלא כהרשב"א בתשו' סי' אלף ל"ה ומ"ש הרשב"א שם וז"ל והיינו דאמר רב נחמן בפ' זה בורר ההיא איתת' דאפק' שטרא ואמר' פרוע' הוא דלא מהימנ' בדאיתחזק שטרא בבי דינא ואמאי דל נאמנות מהכא ה"ל שטר שנמצא ביד שליש ואין אנו יודעים מה טיבו ורבא נמי דא"ל והא אי בעי' קלתי' למה ליה מגו בלא"ה נמי איתרע האי שטרא אלא ודאי ש"מ דלא מרעינן שטר שנמצא ביד אחר ואין אנו יודעין מה טיבו אלא כשהשטר יוצא מתחת יד שליש והוא מרע מחמת שהוא שליש ונאמן משניהם עכ"ל נלפע"ד דלאו ראיה כלל דודאי אפי' בלא נאמנות יהא מונח אלא דרב נחמן לא הימנא לענין להחזירו ללוה שיתקרע השטר לגמרי ולכך פריך רבא והא אי בעי' קלתי' ותהא נאמן שהוא פרוע להחזירו ללו' ויקרע השטר ולהאי לישנא כיון דאתחזק בבי דינא תו לא מהימנת ויהא מונח מיהו האי לישנא אתותב התם בסוף פרק זה בורר וקי"ל כלישנ' קמא דאפילו אתחזק בבי דינא נאמן השליש לגמרי לבטולי השטר דשליש נאמן אפילו לית ליה מגו השתא וכמו שהוכחתי לעיל ריש סי' נ"ו באריכו' והבאתי שם דברי הרשב"א גופי' כן ע"ש:

קודם שבא ליד אחר כו'. כ' הסמ"ע נראה דהאי ליד אחר ל"ד קאמר אלא כל זמן שלא נשמע מפיו דהאחר ספיקתו כו' והבית חדש השיג עליו ע"ש:

ומיהו כו' כתובת אשה כו'. כתב הסמ"ע היינו טעמא משים דאין כתיבה נגבת מחיים כו' והא דכתב הרא"ש והמחבר בס"ה נ"ל דדוקא קאמר נדוניית' משא"כ כתובה כו' ע"כ ולא דק בחנם דחק דפשיט' דמדינא אף בכתובה חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר ולאחר שנתארמל' וכדאי' להדיא בש"ס פ"ק דמציע' (דף ז' ע"ב) ופוסקים וכן הריטב"א גופיה שם וכמ"ש סי"ב סקל"ב אלא הכא היינו מצד המנהג כמ"ש בריטב"א שהביא ב"י מנהג הוא בגלילותינו שהיורש מחזיר לאשה שחזקה שהיא הצניעה כו' וכ"כ בע"ש שכן דרך הנשים להפקיד כתובתן כו' והרב קיצר בדבר ולפי זה היכא דאין מנהג ברור חישינן לפרעון ודוק:

אלא קרוע היינו כשהמלוה מודה ללוה:

ויש מי שאומר דלא חיישינן לקנוני' אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דהוה ביה ריעות' לא נזהר בשמירתו אבל שטר המופקד לא אתיילד ביה ריעות' אלא שאין הנפקד יודע מכח מי בא לידו (ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם שם):

ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם. כ' הסמ"ע וז"ל לשון הרא"ש והטור הביאו וכתב פי' אם יתפשרו ביניהם שיאמין האחד לחבירו בשבועה כו' ולפ"ז לא ה"ל להמחבר שכ' דעת הרא"ש לקצר בדבריו אלה וה"ל לפ' דעכ"פ שבועה מיהא צריך ודוק עכ"ל ולפע"ד יפה כיון המחבר והוא דדעת הרא"ש דאם שניהם רוצים אפילו בלא שבועה יחזירו למלוה וכן פי' הב"ח דברי הטור והשיג על הסמ"ע בזה ע"ש וכן עיקר בדעת הרא"ש ועוד דהרא"ש ספ"ק דמציעא כתב בסתם יעשו כמאמרם ולא הזכיר שבועה כלל וגם בטור גופיה מוכח כן שכתב שיתפשרו ביניהם שיאמין האחד לחבירו בשבועה כי המלוה יכול להשביע ללוה והלו' יכול להשביע למלוה כו' משמע דכל שאין הלוה אומר שמלוה ישבע יכול המלוה לומר השבע היסת או יחזירו לי שטרי הרי דתלו במאמר הלוה אלא דהרשות ביד הלוה לומר או השבע אתה או יחזירו לי שטרי ואיני רוצה שיהא מונח ביד שליש בחנם וכן משמע בתשובת הרא"ש שם שכתב וז"ל הילכך לא יוציא השטר מתחת ידו ויהא מונח עד שיתברר האמת או שיתפשרו שניהם שיאמין הא' לחבירו בשבועה אבל אם יאמר המלו' אתה אומר שפרעת את השטר השבע שהוא כדבריך צריך הלוה לישבע היסת ואם אינו רוצ' לישבע יחזיר השטר למלוה ואם הוא אומר שאינו רוצה לישבע אבל יביא עדים שהוא כדבריו יתנו לו זמן ל' יום ואם לא יביא עדים בתוך הזמן יחזיר השטר למלו' וכן אם יאמר הלוה אשתבע לי שלא פרעתיך צריך לישבע שלא פרעו ואפילו אם יש נאמנות בשטר דכיון דאין השטר בידו ויוצא מתחת ידי אחר אין מועיל הנאמנות ואם אינו רוצה לישבע יחזיר השטר ללוה כו' עכ"ל הרי להדיא דכל שהמלוה אומר שהלוה ישבע היסת והלוה שותק או שאומר שאינו רוצה לישבע יחזירו השטר למלוה אפילו בלא שבוע' רק כשאומר הלוה למלו' אשתבע לי אז צריך לישבע או שיתפשרו מי ישבע כדי שלא יהא השטר שלהם מונח אבל כששניהם מודים זה לזה יעשו כמאמרם אפילו בלא שבועה לדעת הרא"ש כנלפע"ד (עיין בתשובת הרב סי' ל"ג):

אבל אנן לא טענינן להו משום דאינו שכיח ליקח משכון כזה דאין גופו ממון עכ"ל סמ"ע ואין זה מדוקדק דמה בכך שאין גופו ממון אבל לשון הרא"ש בתשוב' הוא דמילת' דלא שכיחא הוא להלות מעות על השטרות שאינו יכול לגבותם ולפ"ז אם הם כתובים בענין שיכול לגבותם אפי' ידעינן שאינה של אביהם טענינן להו שלקחם למשכון:

לא טענינן להו. ע' בתשו' הרא"ש דמייתי ראיה מעובד' דר' מיישא ומנאנסו דמילת' דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ולפ"ז להפוסקים החולקים שם וכמ"ש לקמן סי' ק"ח ס"ד ובסי' רנ"ז וסי' שס"א ה"ה הכא טענינן להו וצ"ע:

מאחר שהוא קשור כו' וכן אמרינן (לקמן סעיף ט) מצא בחפיסא או בדלוסקמ' יחזיר שכיון שנותן סי' בכלי שהשטר בתוכו יחזיר לו גם השטר וכן פירות בכלי (לקמן סי' רס"ב סי"ט) מחזיר הפירות אגב סימני הכלי ומ"מ אין ראיית הרא"ש מוכרחת דהתם לא ידענו שהי' ביד אחר ואמרינן כיון שזהו ודאי שלו א"כ גם זה שקשור בו הוא שלו ומהיכי תיתי נימא שבא ליד אחר משא"כ הכא שהכל הוא בידי שליש מאן לימא לן שהשליש לא קשרם יחד דלמ' ראובן שמת קשר כל העניינים המשולשים אצלו יחד וצ"ע:

אנו מחזיקין שהיא הפקידתו כו'. פי' שעדיין לא זכתה המתנ' לבעל' והיינו דוקא כשהוא שטר מתנה בקנין צריך שיהא קשורים יחד אבל אם הוא בלא קנין יתבאר לקמן בסי' רמ"ג סעי"ג דאף בנמצא שטר מתנה לחוד מחזירים לנותן וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק בסי' ר"ן סכ"ה ע"ש עכ"ל סמ"ע ולפע"ד זה אינו דהא לא הוזכר שיש בו קנין וגם בש"ס מוכח להדי' דאף שטר מתנה שאין בו קנין אין מחזירים לנותן וכמ"ש סק"ו אלא בסי' רמ"ג מיירי שהוא ידוע שהנותן הפקידו אצלו וכמ"ש שם ומ"ש וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק כו' לית' וכמ"ש בס"ס ר"נ ע"ש גם מ"ש בשטר שלקנין לחלק בין קשורים לית' אלא בשטר שיש בו קנין אפי' ידוע שבא מהנותן מחזירין להמקבל דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ס"ז סי' ג' ע"ש וכן משמע לקמן ס"ס ר"ן ע"ש ועי' מ"ש בסי' נ"ו סעיף ה' סקכ"ו:

אע"פ שיש בו נאמנות. אינו מועיל לא לענין לטרוף ולא לענין לגבות מן הלוה אם אינו מודה דכיון דנפל איתרע ליה ואזיל נאמנות דיליה:

אפילו הוא תוך זמנו. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ואע"פ דלמאי דקי"ל ל' ס"ס ע"ח דאדם פורע תוך ל' יום (והרמ"ה נראה דס"ל כהיש פוסקים שהבאתי לעיל סימן ל"ט סק"ו דקובע זמן וסתם הלואה חד דינ' אית להו ע"ש) ראיית הרמ"ה לאו ראי' הוא מ"מ דינו אמת ולכך כתב הטור וכ"כ הרמב"ם פי"ד ופכ"ג מה' מלוה ובעה"ת שער כ"ב וה"ה האריך וכתב שכ"כ הרמב"ן והרשב"א ושכן מוכח בש"ס בכמה דוכתי וכן הבאתי לעיל ס"ס מ"א דברי הריטב"א ונ"י והוכחתי כן ע"ש בסקי"ט:

דחיישינן לפרעון. ונתבטל השטר ולקנוני' ולא שייך כאן לומר עדיו בחתומיו זכין לו:

ואפי' אמר הלוה או המלו' נקב כו' כלומר שאין הלוה מודה אלא שאומר שפרעו ומידו נפל ונותן בו סי' אפ"ה אין מחזירין לידו כ"כ ב"י וה"ה כשהמלו' נותן סי' זה לא מהני לענין לגבות מהלו' עצמו אבל סימן אחר מובהק מהני ולענין לגבות ממשעבדי לא מהני סי' כלל היכא דאיכ' למיחש שהלו' הגיד לו הסימן או שהלוה יודע ג"כ הסי' ועושה עצמו כלא יודע דהא אפי' שניהם מודים חיישינן לקנוני' כנ"ל:

נקב יש בו כו' שהרי נשתהה ביד המלו' וידע בו הסי' ואפשר שנפל מיד הלו' והוא פרוע וגם הלו' אחר ששנינו שכותב שטרו אע"פ שאין מלו' עמו עומד בזה הסי' בעודו בידו ואפשר שנפל מיד המלו' עכ"ל בעה"ת שער נ"ב חלק א' והובא בטור ובסמ"ע סקי"ז ואין לשונו מכוון דהא בשטרי דלאו אקניית' אין כותבין ללוה בלא מלוה כדלעיל סי' ל"ט סי"ג ומסתמ' מיירי הכא אפילו בשטרי דלאו אקניית' אלא עיקר טעמ' הוא שהשטר הוא מתחל' ביד לוה ג"כ וק"ל:

וכן אם יש ללוה בני חורין כו' בסמ"ע סקי"ט פי' דכיון דיש שטר כשר בידו לא חיישינן שמא לוה מאחרים אחר זמנו של שטר זה דלא חיישינן אלא היכא דאיכ' ודאי פסיד' דלקוחות וכה"ג כתב הב"ח סעיף ח' דלא חיישינן לב"ח או ללקוחות אחרים שאין ידועים לנו דאינהו דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו לדעת לב"ח המוקדם ודבריהם תמוהין דכולהו סוגי' דש"ס פ"ק דמציע' ושאר דוכתי וכן בכל הפוסקים משמע להדי' דחיישינן לב"ח וללקוחות אע"פ שאין ידועים לנו וה"נ אמרינן גבי שטר מכר ומתנה לקמן סעיף י"ד אלא ודאי לא שייך בכה"ג לומר אינהו דאפסידו אנפשייהו דיכול להיות שחקרו ונתברר להם האמת ששטר זה אינו כלום ועוד דמ"מ תיקשי דלמא חייב לאחרים שלוה מהן קודם זמנו של שטר זה והם יגבו מקרקעות אלו שביד הלוה וזה יגבה בשטר זה מהלקוחות שידועים לנו שלא כדין אלא פשיט' דכל היכא דאיכ' למיחש חיישינן וכ"כ מהרש"ל להדי' ומביאו הב"ח רק מה שפי' מהרש"ל דיחזיר פירושו וכותבנן לו טריפא מזמן שנמצ' או כותבין לו שטר אחר הוא דוחק וכמו שהקשה עליו הב"ח אלא נראה אם יש ללוה בני חורין כו' ר"ל שידוע בבירור שהם בני חורין ואינם מכורין או משועבדין וגם אינו חייב עוד לשום אדם כלל דאי לאו הכי לא נקראו בני חורין ומשכחת לה כגון שהכריז אם חייב עוד לאחרים או מכר קרקע זו או שיש תיקון בעיר שכל שטר שאינו נכתב בפנקס הסופר אינו כלום וכה"ג טובא וזה ברור:

וכתוב בו הנפק. והרב המגיד בשם הרשב"א תמה על זה דלמה לי הנפקו מ"ש בסמ"ע סקכ"א בזה לא מחוור גם מה שתירץ בספר מעד"מ פ"ק דמציע' בזה וז"ל ול"נ דלאו קושי' היא דאי לאו דכתיב ביה הנפק איכ' למיחש שמא כתב ללות ולא לוה ועכשיו רוצים לעשות קנוני' עכ"ל אין דבריו נכונים דהא מוכח להדי' בש"ס פ"ק דמציע' סוף דף י"ב במאי דמשני התם לעולם כשחייב מודה והכא היינו טעמ' דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין כו' וכן בדף ט"ז ע"ב וכן בדף י"ז סוף ע"א גבי הא דפריך ומ"ש מהא דתנן כו' ומשני הכא כיון דלית ליה רווח' כו' דדוק' משום לא לוה עד תשרי חיישינן משום רווח' דטריפת לקוחות אבל כשזמנו בו ביום דליכ' האי חשש' לא חיישי' להאי קנוני' כשחייב מודה ע"ש והמעיין בש"ס יראה דהעיקר כהרשב"א והרב המגיד וכן דעת התוס' וכן השיג בעל המאור על הרי"ף וכ' דלרב כהנא לא בעינן הנפק והרמב"ן בסכר המלחמות לא השיב עליו בזה ע"ש ואפשר גם דעת הטור כן ועב"ח וכן מסקנת רבי ירוחם נתיב ך' חלק ב' בשם רוב הפוסקים וכן נרא' דעת הרב בדרכי משה שכ' וכן היא סברת התוס' אע"ג דאין בו הנפק ודלא ורמב"ם כו' ע"ש:

ויש מי שאומר כו'. הלשון מגומגם וכך הל"ל ויש מי שאומר דרוק' בדאיתיה קמן אבל בדליתי' קמן לא חיישינן לפריעה בת יומא ומ"מ צ"ע דהרא"ש בתשו' כתב כן לרב אסי ובאמת קי"ל כרב כהנא וכמ"ש הרא' שגופי' בפסקיו וא"כ אין מחזירין רק כשחייב מודה וכן הקשה בסמ"ע וגם הב"ח בסעיף כ"א השיג על המחבר בזה ע"ש:

ואם יש כו'. יחזיר ללוה שאלו לא היה פרוע לא השליכוהו בין שטרות הקרועים והרי שובר נמצא עמו שאומר שהוא פרוע עכ"ל טור והוא מדברי הרמב"ם פי"ח מהלכות גזלה דין ה' ונראה שיצא לו להרמב"ם כן מפשט' דמתניתין רפ"ק דמציע' דקתני מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ומוקי לה בש"ס התם שנמצ' בין שטרות קרועים וכן נראה להדי' מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שם ודלא כפרש"י שפי' אם יש עמהם סמפונות כו' מילי מילי קתני ומלת' באפי' נפשיה היא כו' ובס' לחם משנה פי"ו מה' מלוה הקשה על הרמב"ם דאי אפשר לומר כן מדהקשו בש"ס לרב דאמר סמפון היוצא מתחת ידי מלוה פסול ממתני' דאם יש עמהן סמפונות משמע דבמלוה מיירי עכ"ל ובאמת נראה שזה הכריחו לרש"י לפרש דמילי מילי קתני. וגם הב"ח דחק לומר לדעת הרמב"ם דהמקשה הוה ס"ל דמילי מילי קתני כפרש"י והתרצן משיב לו דאריש' קמהדר וכל זה דוחק גדול ועוד הוצרך לדחוק דמ"ש הרמב"ם ספי"ו מה' מלוה המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבי יהא מונח עד שיבא אליהו היינו משום דס"ל דמהך משנה תרוייהו משמע וצ"ע עכ"ל ולפעד"נ דברי הרמב"ם ברורים ולק"מ ואדרב' לפרש"י דוחק גדול לומר דמילי מילי קתני ועוד דמנ"ל להקשות אלא נראה דמיירי כפשוטו ואכולהו שטרות דבמתני' לעיל במוצא שטרות בשוק דלא יחזיר וכן במוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו קאי דאם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות והיינו דקתני סמפונות ולא קתני סמפון וכן עמהן ולא קתני עמו והכי משמע בתוספתא דקתני בין שמצאן בשוק בין שמצאן בין שטרותיו שלאביו כללו של דבר אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות ע"כ ופריך שפיר דאם אית' דביצא מתחת יד מלוה פסול אמאי יעשה מה שבסמפונות הא כיון דאינו יודע ממי נפל או מה טיבו י"ל שמיד המלוה נפל ויהא מונח אלא ודאי אפילו בא מיד המלוה סמפון היוצא מתחת ידי מלוה כשר ומשני שנמצא השטר בין שטרות קרועים ולפ"ז גם מה שדחק הב"ח שהטור ס"ל כפי' רש"י וכפי' הרמב"ם הוא ללא צורך דשפיר י"ל דהטור מפרש לגמרי כהרמב"ם וכל זה ברור. ועיין מ"ש סקס"ה:

יתננו למי שנותן סי' בכלי ולא חיישינן לשאלה (כדחיישינן באה"ע סי' י"ז סכ"ד וסי' קל"ב) דדוק' באיסור אשת איש חיישינן אבל בדבר של ממון לא חיישינן כמו שתקנו רבנן להחזיר אבידה אפי' בסימנים שאינם מובהקין (וכדלקמן סי' רס"ז ס"ו) ה"נ תקנו דלא ניחוש לשאלה כ"כ התוס' והרא"ש ספ"ק דמציע' וכ"כ עוד התוס' ביבמות פ' האשה בתר' דף ק"כ ע"ב (ומכאן מוכח אפילו אינו יודע שהשטר היה מונח בכלי נותנים לו ואף למ"ש דאין דבריהם מוכרחים והיינו בענין דחיישינן לשאלה אבל מ"מ מוכח דמחזירים השטר אגב סימני הכלי אע"ג דאינו יורע שהשטר היה בתוכו) אבל לפע"ד אין דבריהם מוכרחים שבש"ס לא חילקו בין איסור' לממון בענין חשש שאלה רק בענין אי מחזירין בסימנים ע"ש ומה שהקשו התוס' ספ"ק דמציע' הא דלא חיישינן גבי אפיס' ודלוסקמ' לשאלה אפשר נמי דדלוסקמ' לא מושלי אינשי כדמשני בש"ס גבי כיס וארנקי וכן הא דמצא פירות בכלי י"ל דמיירי בכלים שאין דרכן להשאיל וכמ"ש התוס' פרק האשה בתר' שם בשם ריב"ן דמתרץ הא דקתני מצאו קשור בכיס או בכלים דמיירי בכלים שאין דרכן להשאיל ע"ש א"נ דחפיס' ודלוסקמ' וכן פירות בכלי איירי שמכריז סתם שטרות או פירות מצאתי וזה אומר בחפיס' או בדלוסקמ' או בכלי פלוני מצאתם וכמו שפרש"י במתני' דחפיס' ודלוסקמ' שיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם ומה שהקשו התוס' ספ"ק דמציע' דהלא דרך להניח שטרות בדלוסקמ' כדתני' בתוספת' דשבועותי' דלוסקמאות מלאים שטרות מסרתי לך לפע"ד לק"מ דנהי דדרך דלוסקמאות להניח בהן שטרות מ"מ אינו הכרח להניח שטרות דוקא בדלוסקמאות דה"נ יכול להניחן בחפיס' או בכיס או בתיבה וכה"ג וזה ברור ודוק וא"כ כיון שזה אומר שמצאן בדלוסקמ' מחזירן לו והא דפריך מחמור בסימני אוכף היינו דמשמע לש"ס דסתם חמור הוא עם אוכף כן נ"ל ודוק: מיהו גבי איסור' גופי' דפשיט' לי' להרא"ש דחיישינן לשאלה וכן פסק בש"ע סימן י"ז סעיף כ"ד דאפילו סימנין מובהקין ביותר אינו מועיל דחיישינן לשאלה ונמשכו אחריו שאר האחרונים. ולדידי צ"ע טובא דנ"ל עיקר כהנ"י פרק בתר' דיבמות והר"ן פ"ב דמציע' שהבי' הב"י בא"ע שם דפסקו דלא חיישינן לשאלה ומ"ש הב"י שם דדברים אלו דלאו דסמכא אינון כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובה"ע חולקים עליהם אמת מדברי הרא"ש מבואר כן וכדאי' ג"כ בב"ח שם אבל מהרי"ף והרמב"ם ובה"ע לא מוכח מידי די"ל דאינהו מיירי בסימנים שאינן מובהקין ביותר אבל במובהקים ביותר מהני אפילו בכלים ואדרב' מדסתמו הרי"ף והרמב"ם ובה"ע ולא חילקו בין כלים לגופו וגם לא כתבו גבי כלים דחיישינן לשאלה משמע דס"ל דכלים וגופו חד דינא אית להו וכן משמע ממ"ש ה' המגיד פי"ג מה' גירושין דין כ"א על מ"ש הרמב"ם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו כו' וז"ל כבר כתבתי בה' גזלה ואבדה שיש סימנים מובהקין ביותר שהם מן התורה בכל מקום ואף כאן מעידים עליהן וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל כו' וכ"כ בפסקי מהרא"י סימן קס"א בשם סדר מהר"ר אלי' אם יש סימנין בבגדיו או בכתונת מהני ומהרא"י תמה שם עליו דתלמוד ערוך הוא בפ"ב דב"מ ובפרק בתר' דיבמות דחיישינן לשאלה כו' ול"ק מידי דקי"ל כמסקנ' דמשני ואי בעית אימ' בחיורי וסומקי אבל סימנים מובהקין ביותר מהני ולא חיישינן לשאלה וכ"כ התוס' להדי' פ' האשה בתר' שם וז"ל מיהו למסקנ' אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור' עכ"ל וע"כ צל"ע:

אבל הכריכה לחוד כו'. מה שנראה מדברי הר"ב דמנין לחוד הוי סי' אף שאין שניהן לפנינו והשטרות הם של לוה ומלוה אחד וכ"כ בד"מ להדי' לא נהירא לי דכיון שהשטרות הם של לוה ומלוה אחד פשיט' שזה יודע סימן דמנין כמו זה והנך ג' כחד שטר' חשיב' וכן מוכח בדברי הרמ"ה דלא כפירושו של הר"ב וכמ"ש לקמן ונראה דגם הרא"ש דס"ל דמנין לחודיה מהני מודה לזה דאיהו לא מוקי הש"ס בחד לוה ומלוה ומ"ש הטור והרמ"ה כ' כו' ר"ל דלא כמ"ש לעיל דאין צ"ל סי' הכריכה אלא הרמ"ה כתב דצ"ל ג"כ סימן הכריכה ומוקי להבחד לוה ומלוה כן נראה לי:

הכריכה לחוד וה"מ כו'. הר"ב לטעמי' אזיל שפירש בד"מ דברי הרמ"ה כן וז"ל בד"מ כי הרמ"ה לא קאמר אלא דבעינן מנין עם הכריכה או הקשיר' אבל לא בעינן כריכה או קשירה עם המנין וכדברי הטור דלעיל ומ"ש והאחר לא נתן אל לבו לשנות הכריכה כדי שחבירו לא ידע הסימן שבהם ולכך הכריכה לא הוי סי' אבל מנין הוי סימן דעל המנין נותן לבו להפהידן זו מזו ולא להניחן ביחד עכ"ל וקשה לפירושו דמדכתב הטור והרמ"ה כתב כו' משמע דאדלעיל קאי דהרמ"ה כתב דמנין לחודיה לא הוי סימן ועוד קשה שכתב הרמ"ה ואע"ג דקי"ל דקשר או מנין לחודיה הוי סימן כו' ולדבריו לא הל"ל או מנין וגם פירושו במ"ש והאחר לא נתן אל לבו לא מחוור כלל דלישנא שכתב הרמ"ה דהמלוה נתנם לו כרוכים ולכך ידע שהם כרוכים כו' ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו לא משמע כלל כפירושו אלא משמע דר"ל דזה שנתנם לו כיון שכרכן מכיר בכריכתן וידע שהם כרוכים והאחר לא נתן אלא לבו לידע כריכתם וגם לא נהירא לומר שחבירו יתן אל לבו להפרידן דמהיכי תיתי יפרידן והיאך יעלה לו על הדעת שיהי' שוטה לאבד מה שנותנים לו ועוד דאדרב' אם יתן לב לזה לא יפרידן כדי שהוא עצמו יוכל לומר אח"כ סימן בהם אלא העיקר כמו שכתבתי לקמן:

אבל אם הם כו' והאחד יודע הכריכ' כו' נרא' מדברי הר"ב דכשאין יודע הכריכ' אפי' בתרי שטרי נותנים לו כיון שחבירו אינו יודע ובסמ"ע לא דקדק על הר"ב בזה ונרא' שמסכים עמו בזה אבל לפעד"נ דז"ש הר"ב ליתא דאזיל לטעמי' בד"מ בפי' והאחר לא נתן אל לבו אבל כבר כתבתי שאין פירושו מחוור אלא אפי' יודע אין נותנין לו דשמא האחר לא נתן אל לבו אא"כ יש ג"כ סי' דמנין דהיינו שהם ג' או יותר דאז מהני סימן דכריכה דכיון שהשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכח' מילתא דלאו דידי' נינהו:

והשני אינו יודע כו'. ואם א' אומר סי' דכריכ' והשני סי' דמנין כ' בד"מ שנותנים למי שנותן סי' דמנין ודלא כב"י דמסתפק בזה ובסמ"ע ס"ק כ"ט כ' דשניהן שוין ולפי מ"ש לקמן דאותו שכרכן מכיר בכריכתן וטעמא דהאחר לא נתן אל לבו שייך דוקא בכריכ' אפילו שניהם לפנינו ולא במנין וגם כיון שחברו אינו יודע המנין מוכחא מלתא דלאו דידי' נינהו א"כ נותנין לזה שאומר המנין וזהו כהד"מ בדינא ולא כטעמי' ודלא כהסמ"ע בדינא כנ"ל:

נותנין למי שיודע. והעיר שושן כ' דכריכ' לחוד אפי' בשלשה לא הוי סי' כו' לפיכך אפילו אם א' נותן סי' בכריכ' והשני אינו יודע אין נותנים לאותו שיודע אבל במנין דרך בני אדם לדקדק לפיכך אם א' אומר המנין והשני אינו יודע מניינם נותנים למי שיאמר מניינם נ"ל עכ"ל ולא נהירא כמבואר בדברי הרמ"ה להדי' וכמ"ש לקמן. הנה נתבאר שפירוש הר"ב ופי' הסמ"ע בדברי הרמ"ה אינם ישרים ועוד ראיתי באגודות אזוב דף פ' ובמהרש"א ספ"ק דמציע' ובבית חדש ובתשו' מהר"א ן' ששון סימן רכ"ג ושאר אחרונים פירושים שונים ואינם נכונים והוציאו דברי הרמ"ה מפשטן כאשר יראה המעיין: ולי נראה שאין להוציא דברי הרמ"ה מפשטן ונ"ל שדברי הרמ"ה ברורים ומה שהקשה הבית יוסף וז"ל דברי הרמ"ה צריכים ישוב דעת שכ' דהני שטרי דחד לוה ומלוה אינון וכבר אפשר דליהוי נמי לוין ג' ומלוין ג' דסתמא תנן ועוד שכ' ושמא בפ"א פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכי' ולכך ידע שהם כרוכים וקשה שא"כ גם המנין ידע ועוד דלפי דבריו לא סגי הטעם אלא לומר שסימן כריכ' לחוד ל"מ אבל סי' דמנין מהני ועוד שכתב או כשהלו' הלוה כו' והאחר לא שת אל לבו משמע דכששניהם לפנינו עסקינן וסיום דבריו לא עסקינן אלא כשאינם לפנינו וצ"ע ומ"מ מ"ש דהנך תרי שטרי נראה שהוא טעות סופר דג' נינהו עכ"ל ב"י. נראה לי ליישב כל קושיות הב"י בדרך אחר והוא בשום לב עוד בדקדוק לשון הרמ"ה שמתחלה כתב אע"ג דקי"ל קשר או מנין כו' ומיד אח"כ כ' הכא בעינן מנין עם כריכ' או קשירה הל"ל נמי הכא בעינן מנין וכריכה או קשירה או הכא בעינן תרוייהו ועוד שכתב וטעמ' כו' ולכך ידע שהם כרוכים בו' ולמה לא ביאר טעמא על מנין לחוד דל"מ ועוד שכ' ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשיר' לאיזה צורך כפל בלשונו לומר כן והרי כבר כתב לעיל הכא בעינן מנין עם כריכה או קשיר'. והעיקר והוא היתד שהכל תלוי בו כי ראוי לשום לב מנין לו להרמ"ה כל זה מי הכריחו או הביאו לידי כך וכאשר יתברר זה אז תבין דברי הרמ"ה על נכון ודעת קדושים תמצא: תנן בספ"ק דמציע' מצא באפיס' או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה אגוד' של שטרות ג' קשורים זה בזה וגרסינן עלה בש"ס שמעת מינה קשר סימן הא תני ר' חייא ג' כרוכין זה בזה מאי מכריז מנין מאי אריא תלתא אפילו תרי נמי אלא כדאמר רבינ' טבעא מכריז ה"נ שטרא מכריז ע"כ: והגה קשי' בסוגי' זו שלשה קושיות עצומות דמדקתני במתני' כריכה משמע דעיקר רבותא דתנא לאשמועינן דסי' דכריכה לחוד מהני דליכא למימר דאתא לאשמועינן דמנין לחוד מהני דא"כ ל"ל למיתני כריכה כלל ועוד מדקתני מתני' תכריך של שטרות או אגוד' של שטרות וכמה הוא אגוד' כו' קשורים. כו' אלמא דעיקר מילתא דמתני' לאשמועינן דתכריך או אגוד' לחוד' הוי סימן דלאו לחנם נקט תכריך או אגודה ברישא ועוד דאי אתא לאשמועינן דג' הוי סימן הכי ה"ל למיתני תכריך או אגידה של ג' שטרות אלא ודאי עיקר רבותא דתנא לאשמועינן דתכריך או אגודה הוי סי' וכן משמע להדיא מפרש"י במתני' ושאר הרבה מפרשים וכמ"ש לקמן והכי מוכח נמי מדפריך בש"ס ש"מ קשר סימן ומשני תני כרוכין ואי במתני' קשירה לחוד לא הוי סי' א"כ אדרב איפכ' איכא למידק דקשר לא הוי סימן אלא ודאי במתני' קשירה או כריכה לחודה הוי סימן וא"כ קשה. א דהא קאמר בתר הכי מאי מכריז כו' עד שטרי מכריז משמע להדיא דבעינן נמי דליהוי תלתא דאם לא כן תיקשי מאי ארי' תלתא אפילו תרי נמי וכיון שהוכחנו דעיקר מילתא דמתני' לאשמועינן דכריכה לחוד הוי סימן הדר' קושית הש"ס לדוכת' מאי אריא תלת' אפילו תרי נמי (ומ"ש הרא"ש שטרי מכריז והלה נותן סימן במנין ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עכ"ל הוא תמוה מכח מה שכתבתי דבמתני' מוכח דעיקר אתא לאשמועינן דכריכה הוי סימן ועוד דמאי פריך ש"מ קשר סימן ועוד קשה על הרא"ש דבר"פ אלו מציאות דמספק' ליה לש"ס אי מנין הוי סימן ולא מצי לאוכוחי משום מתני' וכמ"ש התוס' שם דף כ"ה ע"א ד"ה ש"מ מנין הוי סימן אמאי לא מוכיח מהכא מדקתני ג' וכן משמע להדיא מפירש"י והנ"י ובעה"ת ריש שער נ"ב דלא כהרא"ש שכתב שטרות מכריז שטרות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך הוי וכרוכים הוי) וליכא למימר דמתני או זה או זה קתני דהיינו כריכה או מנין הוי סימן דא"כ כי היכי דקתני במתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגודה של שטרות פי' או שמצא תכריך של שטרות דדבר שיש בו סימן הוא וכמו שפירש"י במתני' וכמ"ש לקמן ופירושו מוכרח ה"נ ה"ל למיתני או תכריך או אגודה או ג' שטרות ומדקאמר וכמה היא אגודה ג' קשורים זה בזה משמע דעיקר סימנ' הוא תכריך ואגודה ועוד דא"כ אמאי לא פשיט בר"פ אלו מציאות ממתני' דהכא דמנין הוי סימן ואמאי נמי פריך לעיל ש"מ קשר סימן ולא פריך הכי אמנין. ב ותו קשה בהך שינויא גופ' דמשני אלא שטרי מכריז דהא מדמסיק אדעתיה מעיקר' מנין מכריז ולא קאמר סתמ' מכריז וגם מדלא אקשי ליה אלא ממתני' דמאי ארי' תלתא אפילו תרי נמי אלמא דאי לא הוי תני במתני' תלתא הוה ניחא והוה אמרינן דמנין מכריז ולא סתמ' והיינו בודאי על כרחך דהוה ס"ל משום דכל מאי דאפשר לברורי בהכרזה עבדינן כדי שישים בעל האבדה ענין האבדה יותר אל לבו וא"כ ל"ל לשנויי שטרי מכריז ה"ל למימר אלא תכריך מכריז שמברר בהכרזה התכריך וזה נותן סי' במנין וזהו ג"כ קושי' נכונה על פי' הרא"ש בשלמ' ברבינ' גופא בפרק אלו מציאות לק"מ דהתם אי יכריז מגדלין מצאתי ידע שהם ג' דסתם מגדלין הם ג' כדמוכח התם משא"כ הכא אלא ודאי ס"ל לש"ס מדקתני במתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' או שמצא תכריך או אגוד' של שטרות כו' דתכריך ואגודה לסימנ' הוא ועיקר מילת' דמתני' לאשמועינן דכריכה הוי סימן וכמו שהוכחתי וא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכת' מאי ארי' תלתא אפי' תרי נמי. ג ותו קשה דהא לפי מאי דקי"ל לפי האמת דקשר או מנין לחודיה הוי סי' אמאי לא קתני במתני' תכריך או ג' שטרות דהא כל חד וחד באפי נפשיה הוי סימן וכיון דמיירי מתני' בג' כי היכי דאשמועינן דתכריך הוי סימן ה"נ ה"ל למתני דמנין הוי סימן. אלא ודאי הכי פירוש' דשמעתין דודאי עיקר רבותא דמתני' לאשמועינן דכריכה הוי סימן והכי דייק לישנא דמתני' מצא בחפיסה או בדלוסקמ' תכריך של שטרות או אגוד' של שטרות הרי זה יחזיר משמע דדומי' דחפיסה או דלוסקמ' קתני וכן פירש"י להדי' וז"ל מצא בחפיסה או בדלוסקמ' שום שטר או שמצא תכריך של שטרות בכרך או באגודה הרי זה יחזיר דדבר שיש בו סימן הוא שהכלי סימן וכן תנריך ואגודה דבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בש"ס ע"ש וכ"כ הנמוקי יוסף והברטנורה והבעה"ת ריש שער נ"ב אלא דמעיקר' הוה ס"ד דכריכה הוי סימן בלא תלתא ואפילו מכריז מנין הוי כריכה סימן וא"כ פריך אי הכי מאי ארי' תלת' אפילו תרי נמי ומשני אלא שטרי מכריז ובתלת' הוא דהוי כריכה סימן ואשמועינן תנא רבות' דכריכה הוי סימן דס"ד אמינה דכריכה לא ליהוי סימן דהא באמת בתרי לא הוי סימן וטעמ' דאע"ג דבעלמא הוי קשירה או כריכה לחוד סימן הכא מיירי דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכים ולכך ידע שהם כרוכים או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ואף שאינו יודע סימן הכריכה אין נותנים למי שיודע לכך קא משמע לן במתניתין דבתלת' הוי כריכה סי' דלא אמרינן האחר לא נתן אל לבו בכה"ג דכיון שזה יודע הכריכה והשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכחא מלת' דלאו דידיה נינהו והלכך אף לפי מאי דקי"ל דמנין לחוד הוי סימן לא קשה הא דלא קתני או תכריך או שלשה שטרות כו' לאשמועינן כשיודע שהם שלשה הוי סימן דזהו פשיט' בלאו הכי אפילו לא הי' מנין סימן דהא כשיודע שהם שלשה מהני אפילו ליכא בהדי' סימן דכריכה דכיון שהשני אינו יודע שהם שלשה פשיט' דלאו דידיה נינהו דהא לא שייך כלל לומר בסימן דשלשה והאחר לא נתן אל לבו דהיאך אפשר שלא ידע שהם ג' וא"כ מילת' דפשיט' היא טובא ואין כאן חידוש כלל אבל בתכריך אשמועינן חידוש גדול וכמו שכתבתי. וא"כ דייק בש"ס שפיר ש"מ קשר סימן דהא הכא בתרי נמי הוי מהני אי לאו טעמ' דאותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו הא בעלמ' דלא שייך האי טעמ' הוי קשר סימן. ומסתמ' מתני' מיירי בכל גווני בין שניהם לפנינו בין אין שניהן לפנינו דהא סתמ' קתני הרי זה יחזיר ועוד דהא דומי' דמצא בחפיסה או בדלוסקמ' קתני דמיירי בכל גווני ועוד דליכ' למימר דבאין שניהם לפנינו לא מהדרינן תכריך של שטרות כלל דהא מדקתני מיד בתר הכי מצא שטר ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו משמע דבריש' לא אמרינן יהא מונח אלא אפי' אין שניהן לפנינו ה"ז יחזיר ובשניהם לפנינו ניא' כדאמרן ובאין שניהם לפנינו בעל כרחך צריך שידע שני הסימנין דכשיודע סימן דכריכה לחוד פשיט' דלא מהני דהא אפי' בששניהם לפנינו לא הוי מהני מטעמ' דאותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו אלא דמהני מטעמ' דכיון שהשני אינו יודע לא זה ולא זה מוכחא מילת' דלאו דידיה נינהו והלכך כשאין שניהם לפנינו דליכ' האי טעמ' פשיט' דלא מהני וגם כשיודע סימן דמנין לחוד לא מהני כשאין שניהן לפנינו דפשיט' ופשיט' דפשיט' דכיון דחד לוה ומלוה אינין שיודע שהם שלשה והנך תלת' כחד חשיב' אלא ודאי כשאין שניהן לפנינו צריך שידע שני הסימנים ולכך נקט במתני' שני הסימנים באין שניהן לפנינו ולכך אפילו באין שניהן לפנינו לא מצי תנא למיתני דסימן דשלשה לחוד או כריכה לחוד מהני דאע"ג דקי"ל בעלמ' דקשר או מנין לחוד הוי סימן הכא כיון דשל חד לוה ומלוה אינון אינו מועיל כשיודע זה בלא זה כשאין שניהן לפנינו (ואם כן רש"י והנ"י והבעה"ת שכתבו וזה צריך שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו מיירי באין שניהן לפנינו) ואע"ג דאיכ' למימר דזה שכרכן מכיר בכריכתן וידע שהם ג' וכרוכים מ"מ כיון שידע תרוייהו תו לא חיישינן דמוכחא מילת' דקושט' קאמר כיון שיודע שני סימנים וחבירו לא בא ולא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו. וליכ' למימר דמתני' מיירי באין שניהן לפנינו לחוד דא"כ תיקשי כל הנך קושיין דאמרן דהא מוכח במתני' דכשיודע סימן הכריכה לחוד מהני בשלשה ועוד דאם כן לא הוי דייק הש"ס מידי דקשר הוי סימן דהא קשר לחודיה לא מהני עד שיאמר ג"כ סימן דמנין ועוד דכבר הוכחתי דמתניתין מסתמ' מיירי בכל גווני זהו ברור פירוש הסוגי' ומוכרח מאד וא"א לפ' הסוגי' כלל אם לא כמו שכתבתי: ומעתה דברי הרמ"ה מוכרחים וברורים וז"ל הטור מצא שלשה שטרות או יותר כרוכים זה על זה יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מניינם יחזירם ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים והרמ"ה כתב אע"ג דקי"ל קשר או מנין לחודיה הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה וטעמ' דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם כרוכים ולכך ידע שהם כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשירה והני מילי שאין שניהם לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנים למי שיודע ע"כ. ראה דקדוק לשונו דפתח קשר או מנין וקאמר הכא בעינן מנין עם כריכ' או קשירה ולא קאמר בקצרה הכא בעינן תרוייהו ועוד לאיזה צורך חזר וכתב בסוף דבריו ולכך צריך מנין עם הכריכה כו' אלא כך הוא המשך לשונו אע"ג דקי"ל קשר או מנין לחודי' הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה שע"י מנין יועיל סימן דכריכה או קשירה אבל בתרי לא מהני סימן דכריכה בכל גוונא וטעמ' דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחד כו' ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו לכך אינו יודע סימן דכריכה (וכשאומר סימן דמנין לא איירי הרמ"ה השת' דלא איירי אלא במה דאיירי מתני' וכמ"ש לעיל ואה"נ דכשאומר שהם שלשה אפילו ליכ' בהדי' סימן דכריכה מהני כששניהם לפנינו דהא בסימן דמנין לא שייך לומר והאחר לא נתן אל לבו) ולכך כיון דמיירי בחד לוה ומלוה וידע שהם כרוכים ניחא דצריך שידע מנין עם הכריכה ולא מהני כשיודע אפילו סימן דכריכה לחוד וה"מ שאין שניהן לפנינו אז צריך שידע שני הסימנים אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנים למי שיודע לכך בעינן הכא בשניהם לפנינו שיהיה סימן דמנין ג"כ כדי שעי"ז יועיל כשידע סימן דכריכה ולכך בעי' באין שניהם לפנינו שיודע סימן דמנין ג"כ משום שאז אינו מועיל אפילו סימן דכריכה לחוד וכל שכן שאינו מועיל סימן דמנין לחוד כשאין שניהן לפנינו ודרך כלל באינן לפנינו סמין דמניין לחודי' גרע טפי דפשיט' טובא דכיון דחד לוה ומלוה אינון שיודע שהם ג' אבל סימן דכריכה לחוד סלק' דעתך אמינ' דמהני ובשניהם לפנינו סימן דכריכה גרע טפי דאמרינן ביה האחר לא נתן אל לבו משא"כ בסי' דמנין וכמו שנתבאר אבל כשאומר שני הסימנים מהני אף שאין שניהם לפנינו דכיון שיודע תרווייהו תו לא חיישינן. ומעתה לפי מה שכתבנו כל קושיות הב"י הלכו להם ודי למבין וגם מ"ש הב"י דהיכא דא' אומר סי' דמנין צ"ע למי ינתן לפי מה שכתבתי פשיט' דינתן למי שאומר סימן דמנין וכמ"ש למעלה גם מ"ש הב"י דהיכא דאחד אומר שני סימנין וא' אינו אומר אלא סימן א' נראה פשוט שינתן לאומר שניהם לית' לפי מה שהוכחתי אלא אם השני אומר מנין הם שקולין דאמרינן סימן דכריכה לא נתן אל לבו אבל כשאינו אומר רק סימן דכריכה ינתן לאומר שניהם ואפילו לא הי' אומר רק סימן דמנין לחוד ינתן לו וכמ"ש לעיל (ואע"ג שראיתי ברבי' ירוחם נתיב ך' ח"ב שכ' דינתן לאומר שניה ר' ירוחם לא מיירי התם בשטרות דחד לוה ומלוה ע"ש): גם מ"ש הב"י דהנך תרי שטרי נראה שהוא ט"ס דג' נינהו לית' ואדרב' דוקא כתב תרי שטרי וכמ"ש. וכל זה נ"ל ברור רק מפני שהרבה אחרונים נתקשו בזה ולא ירדו לסוף דעת הרמ"ה והאריכו בפירושים זרים ובפרט הב"ח האריך מאד בדברים שאין הדעת סובלתן על כן הוכרחתי לברר הדבר כשמש בצהרים. ולהורות כי לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ומקום הניחו לי להתגדר מן השמים: העולה מזה בתרי שטרי שהם של חד לוה ומלוה אפילו שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפילו אחד אומר סימן דמנין וכריכה או קשירה והשני אינו אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלשה שטרות ושניהם לפנינו ואחד אומר סימן דמנין או כריכה או קשירה והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם אחד אומר סימן דמנין והשני סימן דכריכה או קשירה נותנין לזה שאומר המנין ואם אחד אומר שני הסימנים והשני סימן דמנין הם שוין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר שני הסימנים דהיינו מנין וכריכה או קשירה מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעיל ס"ק כ' בארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכי דאיכ' למיחש שהלוה הגיד לו הסי' או עושה עצמו כלא יודע דחיישי' לקנוני':

מצא אגרות כו' כתב הרמב"ם סוף הל' גזלה ואבדה וז"ל מצא כתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואח"כ מכר הבעל נכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוני' על הלקוחות עכ"ל וכתב ה' המגיד דין כתובה כשאר שטרי חוב ופשוט הוא עכ"ל ותמהני עליו שלא כתב מאין הוציא הרמב"ם דין כתובה כאילו אינו מוזכר בפירוש בש"ס רק שנלמד משאר שטרי חוב ואני אומר שדין כתובה הוא מחלוקת בש"ס ריש פ"ק דמציע' בסוגי' דשנים אדוקין בשטר (דף ז' ע"ב) דגרסי' התם מצא שט"ח לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר"י לפרעון והתני' מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה (פי' הריטב"א ונמוק"י דלמאי דקי"ל דחיישי' לקנוני' מיירי הכא כגון דליכ' למיחש לקנוני' שכתב בה מפורש חוץ מן האחריות ע"ש) אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשם לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' ובסמ"ג סוף עשין ע"ד סוף דף קנ"ד (והוב' בשלטי גבורים רפ"ק דמציע' דף ס"ד ע"א) ובהגהות מיימוני שם כ' דמדברי הרמב"ם אלו וכן מדפסק גבי שט"ח שלא יחזיר לא לזה ולא לזה מוכח דפסק ברבי יוסי אליב' דרביכ' דאמר איפוך קמיית' ולא כרבנן דאמרי הרי הוא בחזקתו ולא חיישי' לפרעון ותמהו עליו דהא קי"ל הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו ע"כ דבריהם ולא ירדתי לסוף דעתם דאם אית' דפסק כרבי יוסי אמאי כתב בסתם בכתובה לא יחזיר לאשה ה"ל לחלק בין עודה תחת בעלה או לא דהא לר"י עודה תחת בעלה יחזיר לאשה אלא ודאי דעת הרמב"ם ברור כמו שאבאר והנה הריטב"א והנ"י רפ"ק דמציע' כתבו שר"ח כתב דקי"ל כאוקימת' דרבינ' ואפ"ה לענין פרעון שטר קי"ל כר' יוסי אע"ג דיחידא' הוא לגבי רבנן דהכי מוכח סוגי' דלקמן (ר"ל סוגי' דש"ס גבי מצא שטרי חוב ע"ש וזהו דעת הרמב"ם לפע"ד ודלא כהסמ"ג והגהות מיימוני נ"ל) דלפרעון חיישינן ומיהו גבי כתובה בעודה תחת בעלה אפי' ר' יוסי לא חייש לפרעון אלא דקי"ל כרבנן דפליגי עליה ואין הבעל מודה לא יחזיר ולא משום דחיישינן לפרעון אלא משום שתי כתובות ולאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזירוה לה שיש בידה כתוב' אחרת ותוצי' על יורשי שטר אחר שטר ע"כ דבריהם וזהו שלא כדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם פסק אף בכתוב' דחיישינן לפרעון ונפק' מינ' אפי' אינו אומר כתבתי לה כתוב' אחרת אין מחזירי' לה. ונ"ל דעת הרמב"ם שפסק כר"פ דקאמר התם לעולם לא תיפוך ור"י לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אפי' נתראמל' או נתגרש' נמי לא חיישינן לפרעון לדידכו אודו לי מיהת בעוד' תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון היא ואמרי' ליה רבנן אימר צררי אתפס' ומשמע לי' להרמב"ם דאע"ג דרבינ' בתרא' הוא מ"מ כיון דר"פ מתרץ לה כפשוט' וא"צ להפך בריית' קי"ל כוותיה ועוד דאפשר דגם רבינא מודה לדינא לר"פ אלא דבעי לתרוצי דמאי דקאמרי' לעיל איפוך קמיית' ומהדרינ' לומר בבתריית' חסורי מחסר' וקאמר איהו לעולם איפוך ולא חסורי מחסר' כר עוד נראה דס"ל להרמב"ם דגם רבינ' ס"ל דטעמ' דרבנן משום דחיישינן לפרעון ולא ס"ל כפירש"י וריטב"א ונ"י דמפרשים דלאו באומר פרעתי דלישנ' דאין הבעל מודה לא משמע הכי אלא ס"ל דה"ק רבינ' דאע"ג דבעלמ' ס"ל לרבנן דלא חיישינן לפרעון הכא מודו רבנן משום דחיישינן לשתי כתובות (מיהו לענין פרעון שט"ח פסק דקיי"ל דחיישי' לפרעון דסוגי' דש"ס גבי מתני' דמצא שט"ח ס"ל הכי וכמ"ש הנ"י וריטב"א וק"ל) והלכך נאמן לומר פרעתי במגו דשתי כתובות וכ"כ הריטב"א שם בריש פ"ק דמציע' וז"ל ואיכ' מ"ד דאפי' כי אמר פרעתי נאמן ואפי' בעוד' תחת בעלה מגו דמצי למימר כתובה אחרת כתבתי לה עכ"ל ואע"ג דכתב שם הריטב"א ומיהו מסתברא דאינו נאמן דהוי כמגו במקום חזקה כו' הרמב"ם לא ס"ל כן וס"ל דכיון דנפל איתרע ליה חזקה וס"ל דגבי כתובה כיון דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה שכיח דכותב לה כתובה אחרת ושכיח דאתפסי צררי או כיון שאבדה כתובתה ואסור לשהות עמו בלא כתובה כשתובעת מבעלה שיכתוב לה כתובה אחרת בעל כרחה צריכה למחול כתובה הראשונה ונראה שלזה דקדק הרמב"ם וכתב שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה כו' דלאיזה צורך כתב כתובה זו הל"ל שמא פרעה וכמ"ש כן לעיל גבי מצא שט"ח וכן לאיזה צורך כתב כאן או נמחלה ולא כתב כן לעיל גבי שט"ח אלא ודאי כוונתו לומר דכאן כיון דאסיר לשהות עם אשתו בלא כתובה חיישינן שנפרע כתובה זו או נמחלה כשכתב לה אחרת וזה ברור ודו"ק. והרי"ף והרא"ש שלא הזכירו דין כתובה בריש פרק קמא דמציעא נראה שדעתם כדעת הרמב"ם דאם איתא דס"ל כהריטב"א והנ"י ה"ל להביא סוגית הש"ס דהא כתובה שאני משט"ח אלא ודאי ס"ל דכתובה דינה כשט"ח וסמכו עצמם אמ"ש בשט"ח דלא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון ולקנוניא כן נ"ל. (ומ"ש הנמוקי יוסף בסוף דבריו וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה כר לפענ"ד אינו ענין לזה כלל דהרי"ף מיירי התם שהכתוב' בידה ע"ש):

ומיהו אם יבוא העבד כו' בב"י וד"מ כתבו דבש"ס מוכח דהיינו למ"ד דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו אבל למ"ד (לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ו) עדיו בחתומיו זכין לו א"צ להביא ראיה דכיון דמטא לידיה לבסוף זכין לו למפרע משעת חתימה דהא קי"ל זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו ולכן תמה הב"י על הרא"ש וטור ור' ירוחם שכתבו שצריך העבד להבי' ראיה ובב"ח תירץ קושית הב"י ואין דבריו נכונים כלל לא בסבר' ולא בש"ס ע"ש אבל לי נראה לתרץ דסביר' להו להרא"ש והנמשכים אחריו דודאי המקשה לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שטר שחרור לשאר שטרות והוה ס"ל דכמו דשאר שטרות עיקרן משום ממון לטרוף לקוחות ה"ה שטר שחרור לכך הוי ס"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוי כמו בשאר שטרות דהא אין טעם לחלק בינייהו אבל למאי דמשני דכי אתי למטרף אמרי' ליה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך וא"כ צ"ל דלא דמי לשאר שטרות דאין מחזירים ע"י שנאמר לו אייתי ראי' אימת מטא שטרא לידך משום דשאר שטרות אהדרוהו כדי ליטרף אבל גט שחרור אהדרוהו ניהליה כדי שלא יהא משועבד וכדמשלי ש"ס לעיל הכי גבי גט אשה דל"ד לשאר שטרות מה"ט דהא דאהדרוהו ניהלה משום דלא תיעגן ותיתב ועיקר כתיבתו משום מילתא דאיסור' ולא משום ממון לטרוף וכמ"ש הנימיקי יוסף וכ"כ הרא"ש פ"ב דגיטין דלקוחות מסקי אדעתייהו לומר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך דמה שניתן הגט לידך היינו כדי להנשא ועיקר הגט לאו לגוביינא וכה"ג מפליג (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תורת חיים פ"ק דמציעא ודחק לחלק דבגט שחרור איכא הוצאה מרובה לכתוב אחר ובחנם דחק דהדבר ברור כמ"ש) בין גט לשטר הנמצ' בפ' שנים אוחזין עכ"ל וא"כ כיון שהשטר שחרור אין עיקרו רק משום מלת' דאיסור' דלא ליהוי עבד ולא משום ממון לטרוף מנא לן דאביי ס"ל בהא עדיו בחתומיו זכין לו דהא שפיר יש לחלק דל"ד לשאר שטרות שעיקרן לטרוף א"כ זכין לו העדים לטרוף משעת חתימה שעיקרו עומד לכך משעת חתימה אבל בגט אשה וגט שחרור לא זכו לו העדים משעת חתימה לטרוף לקוחות כיון שעיקרן אינן עשוין לטרוף לכך לא זכו בהן לטרוף עד שיגיע לידן. וליכא לאקשויי מנ"ל לחלק בכך דאדרבה איפכא איכא לאקשויי מנ"ל דאביי פליג פלוגת' רחוקה ארב אסי וס"ל בכל דוכתא עדיו בחתומיו זכין לו דלמא בהא מודה ליה כיון דיש טעם לחלק ביניהם ועוד דיש להם ראיה לזה דבספ"ק דמציע' כתב הרא"ש וז"ל ועוד שמעינן מדברי הרי"ף דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו אלא דוקא לענין שעבוד דלא להוי שטר מוקדם אבל לא לענין מתנה או מכר כו' עכ"ל והשתא קשה נהי דהרי"ף ס"ל הכי מ"מ מנ"ל להרי"ף לחלק בכך אלא ודאי ס"ל דכל מאי דמצינן למימר דאביי מודה לרב אסי לא משווינן פלוגת' רחוקה בחנם וא"כ ה"ה הכא כך יש ליישב לדעת הטור ור' ירוחם: אבל לענין דינא נראה עיקר דהרא"ש לא העתיק רק דברי הרי"ף וליה לא ס"ל וכן דרכו בכמה מקומות וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' מ"ו ע"ש:

צריך להביא ראיה כו' כיון דאיתרע בנפילה טור משמע אבל בשאר שטר שחרור וגט דלא איתרע בנפיל' א"צ להבי' ראיה וכן משמע יותר בהרא"ש ור' ירוחם וכן כתבו התוס' והגהת מרדכי וכן הוכיחו עיר התוס' פ"ב דגיטין והרא"ש והרשב"א והר"ן שם והשיגו על פירש"י שם שפירש דבכל גיטין אמרי' אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך לענין טריפות לקוחות ואין להקשית א"כ בגטין שנפלו ניחוש דלמ' בשעת טריפה לא ידעו הלקוחות שנפל דכל גט שנמסר לאחר זמן הכתיבה קלא אית ליה וכן הוא להדיא בדברי הפוסקים הנ"ל ועמ"ש בסי' מ"ג ס"ק ל"ג:

להבי' ראיה כו' דכיון דאיתרע בנפילה איכא למיחש לקנוני' שאין דעתו לשחררו בו ומה שאומר ליתנו להעבד היינו כדי שיטרוף מלקוחות מזמן הכתיבה ומ"ה לא סגי כשמביא ראיה שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכא למיחש לקנוני' עכ"ל סמ"ע נראה מדבריו דאפילו משעה שראוהו בידו אינו טורף עד הנפיל' רק משעת הנפילה ואילך דאל"כ ל"ל לטעמא שאין בדעתו לשחררו וגם ל"ל למימר דאכתי איכא למיחש לקנוני' תיפוק לי' דכימייתי ראיה שהיה בידו קודם הנפילה מאן לימא לן שהיה בידו משעת כתיבה ודוחק לומר דכי מייתי ראי' מסתמ' הרב לפנינו אלא משמע דלישנא דמזמן הכתוב בו שכתבו הטור והמחבר דחקו להסמ"ע לכך פי' דה"ק דאינו טורף משעה שראו בידו דכיון שלא ראו בידו ביום הכתיבה חיישי' שמא לא ניתן לו הגט ע"מ לשחרר רק לטרוף מיום הכתיבה. כן נראה דעת הסמ"ע. אבל לפע"ד אין דבריו נכונים דמשמע בש"ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהיה הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו ואילך ולא חיישינן רק לקנוני' דשמא לא ניתן לו הגט בזמנו אבל משעת נתינת הגט ואילך תו ליכא למיחש לקנוני' דכיון שניתן לו הגט ודאי דעתו לשחררו ומ"ש הט"ו מזמן הכתוב בו היינו כשרוצה לטרוף מזמן הכתוב בו הזמן היותר אפשר נקטו בלשונם (ואולי יש לפרש גם דברי הסמ"ע דר"ל דאינו טורף מיום הכתיבה וליישב לשונו בדוחק) ועוד נראה דעד כאן לא אמרי דאיתרע כשנפל אלא כשאין ידוע שהגיע קודם הנפילה הגט והשחרור ליד האשה והעבד דאיכ' למיחש שמהבעל והאדון נפלו ולא הגיע כלל לידם ולא נתגרשה או נשתחרר אבל אם מביא עדים שראו השטר בידו קודם הנפילה טריף משעת הכתיבה דהא השתא לא שייך לומר דאיתרע בנפילה דכיון שהגיע השטר לידו קודם לכן כבר נשתחרר וכי נפל אח"כ ודאי מהעבד נפל ואפי' אי מהאדון נפל אין קפידא דאפילו נתנו העבד אח"כ להאדו או נתנה האשה הגט לבעלה ונפל מהבעל והאדון אינו כלום דכיון שנתגרשה ונשתחרר כבר יכולים לעשות עם הגט מה שירצו ומה בכך שנפל אח"כ וא"כ כיון דליכא ריעותא א"כ מסתמ' נמסר ביום הכתיבה תדע דהא כתבו הרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים פ"ב דגיטין דבל גט ושחרור שנמסר שלא בזמנו קלא אית ליה וא"כ ה"ה הכא אם אית' שלא נמסר ביום הכתיבה קלא הוה ליה. ומ"ש הט"ו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו היינו כשמביא ראיה שיודעים מתי הגיע לידו כגון שהיו בשעת המסירה אז צריך שידעו שהגיע לידו מזמן הכתוב בו דאם לא כן אינו טורף אלא משעה שהגיע לידו ומשום דבש"ס איתא האי לישנא אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך לכך הוצרכו לפרש כן. כנ"ל ברור ודו"ק:

ובמקום שעדיו כו'. ר"ל כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו וכמ"ש הר"ב בסי' ל"ט סעיף י"ג וכן פי' הסמ"ע מיהו לפי מה שהשגתי בסי' ל"ט ס"ק ל"ז עלה ר"ב בזה א"כ [להמחבר והפוסקים כרב אסי] אין חילוק בין מעכשיו אך למאן דפסק כאביי א"כ גם בכאן עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הב"י וד"מ וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ג:

המוצא כו'. לא יתננו לו. כתב מהרש"ל דדין זה הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם ולא אליבא דהלכתא לפי מה שפסקו התוס' והרא"ש כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו דלדידהו אין חילוק בין שטר הקנאה לשאר שטרות אלא לעולם כשמודה נותנים לו אם לא בשכ"מ ובבריא עכ"ל וכן עיקר ודלא כהב"ח שהשיג עליו וכתב דמ"מ חיישינן שמא כתב ליתן ולא נתן והשליכו לאשפה דנתבטל השטר לגמרי וחספא בעלמא הוא ולא אמרי' בכה"ג עדיו בחתומיו זכין לו כו' ע"ש שהאריך בזה וכל דבריו אינם נכונים לא בסברא ולא בש"ס דבש"ס פ"ק דמציעא דף י"ג ע"א ודף כ' ע"א ושאר דוכתי מוכח שלא כדבריו גם מה שכתב בפירוש דברי הרא"ש אינו נכון ואדרבה איפכא נדאה דתמיהת הב"ח על הרא"ש מעיקרא אינה כלום דמתחלה לא העתיק הרא"ש רק דברי הרי"ף וליה לא ס"ל וסמך אמ"ש אח"כ דמילתא דרבי אבא בר ממל לא מיתוקמא כאביי וכן דרכו בכמה מקומות ואפשר גם הטור כוונתו כן שסמך אמ"ש מחלוקת הרי"ף והתוס' לעיל ס"ס ל"ט:

לא יתננו כו'. משום דחיישי' לקנוני' שמא כתב ליתן לו ולא נתן לו השטר ונתנו או מכרו אחר כך לאחר והשתא קהדר ביה ש"ס ופוסקים. ומשמע דאם יביא המקבל או הלוקח ראיה שנתן לו השטר מהני דל"ד לשט"ח דאיכ' למיחש לפרעון וכ"כ בסמ"ע ס"ק מ' ופשוט הוא ועמ"ש לעיל ס"ס נ"ו ס"ק כ"ח וס"ס ר"ן אך מה שמסיים בסמ"ע וז"ל והא דכתב הט"ו לעיל בסי' מ"ג סס"ו דמחזירים כשמביא ראיה ומשמע שם דקאי נמי אשט"ח שם מיירי שהמלוה עצמו מצאי לאחר נפילה עכ"ל ולא נהירא וכבר השגתי עליו בזה לעיל סי' מ"ג ס"ק ל"ג והא דאין מחזירין למקבל או ללוקח ע"י שנאמר להם אח"כ זילו אייתו ראיה אימת מטא שטרא לידכם דכיון דעיקרן משום ממון לא אתי לקוחות ותבעי דאמרי כיון דאררנוהו ניהליה ודאי קמו במלתא ומקמי דידי מטא לידיה וכדאמרי' בש"ס גבי שט"ח כמ"ש לעיל סעיף י"ג ס"ק ל"ג:

אע"פ שלא הגיע השטר לידו כו'. ופי' אפי' ידוע שלא הגיע לידו וגם הנותן והמוכר מוחים עתה ליתן לו אפ"ה יחזיר וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ו ע"ש:

זה ישבע כו' וישלם כו'. זה היא סברת הרמב"ם שאין מחלק בין אדוקים בתורף או בטופס וה' המגיד וגם הב"י נתקשו בזה וכתבו שאולי ה"ל להרמב"ם גירסא אחרת ולפענ"ד אדרב' ה"ל גירסת הספרים שלפנינו אלא דלא ס"ל כפרש"י משום דלפירש"י קשה טובא חדא דלישנא דר"י אמר משמע דפליגי ועוד דלפירש"י צ"ל דהאי ואפי' אחד אדוק בטופס כו' המקשה קאמר ליה וזה דוחק ועוד דא"כ לא הל"ל כלומר רק הל"ל והתניא זה נוטל כו' ועוד דעיקר התירוץ דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי חסר מן הספר ועוד דלישנא דלעולם חולקין דוחק לפרש דקאי דוקא אתורף בי מצעי ועוד דמשמע דהאי לא צריכא דקאי תירף בי מצעי אברייתא קאי ועוד דקאמר בתר הכי בש"ס לר"א דאמר זה נוטל תופס וזה נוטל תורף כו' מדקאמר לר"א דאמר כו' משמע דר' יוחנן פליג לכך נראה דר' יוחנן ס"ל דוקא בטלית אמרי' זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' כיון שזה לבדו מה שתפוס בידו שוה שום דבי. אבל בשטר כיון שאינו שוה כלום אלו היה כל א' נוטל מה שבידו דהא שטר קרוע אינו שוה כלום וגם גופו של שטר אינו אלא לראיה ואין גופו ממון הלכך אין תפיסתו כלום ולעולם חולקין ואפי' אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתירף והתניא גבי שטר נמי זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' וקס"ד דברייתא מיירי בכל גווני ואפי' כשאחד אדוק בטופס וא' בתורף זה נוטל הטופס וזה נוטל התורף וק' לר' יוחנן ומשני לא צריכ' הא דקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת היינו היכא דקאי תורף בי מצעי ונוטל כל א' הנייר לציר ע"פ צלוחיתו עד מקום שידו מגעת ושאר השטר דהיינו התורף חולקין ופריך אי הכי מאי למימרא פשיטא דנוטל עד מקום שידו מגעת ואמאי קתני בברייתא זה נוטל עד מקום שידו מגעת ומשני דלכך קתני נוטל עד מקום שידו מגעת לאפוקי דלא נימא דהיכא דקריב תורף לגבי חד מנייהו חולקין באמצע ויהבינן להאי התורף לכך קאמר דאין לו שום מעלה יותר בשביל דקרוב התורף גביה רק שנוטל עד מקום שידו מגעת ואע"ג דאפי' אדוק בתורף לא יהבינן ליה התורף מ"מ אשמעי' היכא דקאי תורף בי מצעי דסד"א דדוקא אדוק לא מהני דכיון דשטר אין גופו ממון לא מהני תפיסתו אבל הבית דין עצמם חולקים על פי שיווי השטר וה"א דהיכא דקרוב תורף לחד מנייהו יתנו לו התורף על פי שומת ב"ד קמ"ל. ולפ"ז לעולם אין חילוק אלא לעולם חולקין ולכך לא חילקו הרי"ף והרמב"ם ובעל העיטור דף כ' ע"ד וכן הסמ"ג דף קע"ז ריש ע"ב בדבר:

וי"א כו'. כן הוא בטור וכתב ב"י והתימה על הטור שדרכו לימשך לדעת הרא"ש וכאן נראה שהוא חולק עליו עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאפילו תימא דהרא"ש ס"ל דפליגי ופסק כר"א מ"מ היאך נראה שהטור חולק עליו דהא הטור כתב ממש כדברי ר"א ועוד דאין הכרע בדברי הרא"ש ואדרבה יותר נראה דס"ל כפירש"י דלא פליגי ולכך לא הביא רק דברי ר"א כיון דר' יוחנן לא פליג עליו ודברי ר' יוחנן לא הוצרך להביא שהרי ר' יוחנן לא חידש כלום דמה דס"ל לרבי יוחנן דחולקים היכא דקאי תורף בי מצעי הוא בכלל דברי ר' אליעזר אבל אי הוה ס"ל להרא"ש דפליגי קשה אמאי לא פסק כרבי יוחנן דהא קי"ל בכל דוכתי הלכה כר' יוחנן לגבי ר"א. גם מ"ש הב"ח בכאן ליישב קושיות ב"י דבריו תמוהים וכמדומה שלא ידע מה היה קשה לב"י וגם לא עיין בש"ס כלל שהרי לא הוזכר בש"ס כלל בדברי ר"א או ר' יוחנן מאוחזין בגליון והוא פשוט מעצמו דאוחזין בגליון דינו שוה לשניהם אדוקי' בטופס או בתורף וק"ל:

זה ישבע וכו'. וי"א שחולקין בלא שבועה שלא נתקנה שבועה זו אלא כדי שלא יהא כל א' תוקף בטלית של חבירו לפיכך לא תקנוהו אלא בדבר דשכיח אבל לא בשטרות דלא שכיח עכ"ל טור והמחבר השמיט דעת י"א אלו ומשמע שנראה לו עיקר כסברא הראשונה ואפשר משום שלא מצא המחבר סברת י"א אלו גם בב"י רשם דין זה ולא הראה מקומו ואישתמיטתיה דברי בעה"ת שער פ"ג שכתב סברת י"א אלו או אפשר שנראה לו דלא כי"א משום שבש"ס ופוסקים לא חילקו בכך וגם הרמב"ם וכן הסמ"ג דף קע"ז ריש ע"ב כתבו בפירוש בדין זה זה ישבע כו' והעתיק המחבר דבריו לעיל בסמוך וכן עיקר:

נוטל יתרון הממון ששוה התורף יותר בשביל הזמן שבו וכך נוטל תחלה מי שהוחזק בו ואם יש כאן עידי מסירה נמצא שבין תורף ובין טופס שניהם כשרים לגבות בלא עדי חתימה אלא שהטופם שוה יותר בשביל העדים החתומים בו דשמא ילכו עדי מסירה למדינת הים או ימותו הלכך שמין עילוי של טופס בשביל עדיו ועילוי של תורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין ליה והשאר חולקין עכ"ל טור והיינו למ"ד עידי מסירה כרתי אף בשטרות. וכבר כתבתי לעיל ס"ם נ"א ס"ק ז' דרבים חולקין דלא קי"ל עדי מסירה כרתי בשטרות ע"ש:

ששוה התורף. בשביל הזמן שהרי השטר כשר אף בלא זמן כן הוא בתוס' ואשר"י ועיין בעיר שושן שהאריך בפירוש דברי הטור ולפע"ד אין דברי נכונים שהבין דכשאין עדי מסירה נמי שמין הטופס בשביל העדים רק ששמין מה ששוה התורף יותר משום הזמן דומה לטלית שמוזהבת משני הקצוות וצד אחר יש בו זהב הרבה והוא בידו של א' מהם ובצד השני יש בו זהב מעט והוא בידו של השני שצריך לנכות שיווי זהב המעט מן הזהב הרבה כו' וליתא אלא דכשאין עדי מסירה אין שמין הטופס בשביל העדים. דאע"ג דאדוק בעדים אין תפיסתו כלום דכיון שהיה השטר פסיל בלא עדים אין שמין העדים אבל כשישעידי מסירה אז שמין ג"כ עילוי הטופס בשביל העדים ומ"ש הטור הלכך שמין עילוי הטופס כו' קאי איש כאן עידי מסירה וכך מוכח להדיא בתוס' פ"ק דמציעא סוף דף ז' וכן משמע באשר"י ע"ש ודו"ק (ע' בתשו' ר"י לבית לוי סי' מ'):

והשאר יחלוקו בשוה בשבועה. כ"כ הטור ומשמע דמה שאוחז בידו נוטל בלא שבועה וכ"כ בעיר שושן וכתב אלא דמ"מ יכול לגלגל עליו וכדלקמן סי' קל"ח סעיף ג' ותימה לי על הטור דהיינו דוקא לדעת הרמב"ם אבל הרא"ש פ"ק דמציעא והטור הא פסקו לקמן סי' קל"ח דאף על מה שתפוס בידו צריך לישבע וי"ל דס"ל להטור דהיינו דוקא בטלית אבל בשטר כ"ע מודו ואף לסברא הראשונה דאף בשטר תקנו כן משום דלא פלוג היינו כשנוטלים בשוה אבל כולי האי לא שכיח שיהא אדוק בשטר ובתורף דוקא ואפשר גם שאר הפוסקים שכתבו גם בשטר שבועה ולא חילקו היינו לשטתם שאין מחלקים בין אדוק בתורף או בטופס אלא לעולם חולקים בשוה אבל דזה שאוחז בתורף נוטל שווי התורף אה"נ דנוטל בלא שבועה רק מצד גלגול צריך לישבע או אפש' דהטור קצר בלשונו וסמך אמ"ש לקמן סי' קל"ח וצ"ע:

יש מי שאומר שגובין בו. כ' בסמ"ע עמש"ל ס"ק ב' דדוקא בשטר שנפל ס"ל הכי וכה"ג כ' הב"ח ולא נהירא לחלק וכמ"ש לעיל סעיף א' ס"ק ד' ועוד מדברי הטור והמחבר שכתבו המחזיר שטר שמן הדין לא ה"ל להחזירו כו' משמע דכל שטר שלא ה"ל להחזירו דינא הכי גם מדברי הסמ"ע גופיה בסי' נ"ה ס"ק ד' משמע דאין חילוק בין נפילה לשליש ע"ש גם מ"ש בשארית יוסף ומביאו בד"מ ריש סי' זה לא נהירא מכח מה שכתבתי גם כבר השיג הב"ח ע"ז אלא נרא' דאין חילוק ולעיל בסעיף א' שאני כיון שהמלוה עצמו אינו טוען ברי וכמ"ש שם. ס"ק ד' ע"ש:

ויש מי שאומר שאפי' גבו בו ב"ד כו'. ואע"ג דלעיל סי' מ"ו כ' הרא"ש והטור סוף סעיף ל"ג דאם התפיסוהו בה קודם שנולד הספק מהני שאני התם דהספק הוא בגוף השטר עצמו ולא איתרע השטר אבל הכא שהספק אינו בגוף השטר דאיתרע השטר כיון שנפל כן נ"ל:

שאפילו גבו בו ב"ד. פי' שהלוה טען שאינו חייב לו דאלו גבו לו ב"ד ע"פ הודאתו פשיטא דאין מחזירין וכן בסיפא דקאמר אבל אם מעצמו פרע למלוה היינו שטען שאינו חייב אלא שהיה מוכרח לפרוע לו מחמת השטר שהיה ביד המלוה ופרע לו מעצמו דאל"כ פשיטא ומ"ש הטור הטעם הואיל שמעצמו פרע יודע היה שאינו פרוע ועכשיו שמצא עדים שנפל ר"ל פרוע הוא כו' וכך כתב בעיר שושן ר"ל אע"פ שטען וצווח מתחלה שאינו חייב לו כיון שאח"כ פרע מעצמו יודע היה שאינו פרוע כו' ואע"ג דבספרי תקפו כהן סימן נ' העליתי דתפיסה ברשות מהני בכל ענין וראיה ממת הבן בסוף ל' יום כו' ושאר ראיות והתם לא שייך לומר שהי' יודע שחייב לו ופרע לו ואפ"ה מהני הכא דכיון שהוכרח ליתן לו מחמת השטר ה"ל נתינה בעל כרחו ולא היה מקרי תפס ברשות אי לאו דאמרי' יודע היה שאינו פרוע ונתן לו ברשות ומה שהביא הבעה"ת שם ראיה על דין זה ממת הבן ביום ל' לא קאי אלא אדין דאפילו פרע ליורשיו דאין תפיסתן ברורה ואפ"ה מהני הואיל ומדעת בעליהן בא לידן וז"ל שם ואפי' פרע ליתומיו מהניא להו תפיסה הואיל ומדעת בעליהן באו לידן אע"פ שאין תפיסתן ברורה להן שהוא כדין וכן פסק בדומה לזה ה"ר נתן בן ה"ר מאיר ז"ל בשער התפיסות שאם בא לידו מדעת הבעלים אע"פ שאינו ברור בתפיסתו מהניא לי' הראי' מת הבן ביום ל' אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטול עכ"ל נמצא יפה כיון הטור בבעה"ת ודלא כבעל גדולי תרומה שם לדעת הטור ע"ש ודו"ק:

בזמן שהמלוה מודה כו'. כתב הסמ"ע וזה לשונו דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוני' דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל בס"ק י"ט דכיון שיש לפנינו שובר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דב"ח כמ"ש לקמן סימן פ"ו ס"ה (ועמש"ל ר"ס מ"ז) אבל אם הלוה מודה שעדיין לא פרע אין מחזירים אותו להמלוה כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוני' דבעי לאפקוע' מלקוחות שקנו מהלוה וכמ"ש לעיל ס"ו עכ"ל ואין דבריו נכונים מתחלתן ועד סופן מ"ש לקנוני' דבעי לאפקועי חובו כו' ודאי ליתא דלקנוני' זו ודאי ליכא למיחש אפי' היה ודאי פסידא דב"ח דהא אי בעי המלוה הוה קרע ליה לשטר או קלייה או מצנע ליה (וגם דברי הב"ח סעיף כ"ג אינם מחוורים בזה) וגם מ"ש מטעם הנ"ל בס"ק י"ט כבר השגתי עליו לעיל סעיף ז' ס"ק כ"ב ועוד דבש"ס פ"ק דמציע' סוף דף י"ט הקשו ע"ז דניחוש שמא מכר השטר ותירצו שהרי יכול למחול השטר בכל עת וכדלקמן סי' ס"ו סעיף כ"ג וה"ט שייך נמי הכא למ"ד שיכול למחול חף נגד ב"ח שלו וכמ"ש לעיל סי' מ"ז. גם מ"ש אבל אם הלוה מודה כו' אין מחזירים כיון דאיתרע בנפילה כו' הוא תמוה דאדרבא כיון שהשובר איתרע בנפילה כ"ש שהשטר בתקנ' הוא ובשטר לא איתעבד ריעותא ואמאי ניחוש לקנוניא תדע דהא מ"מ השטר הוא אצל המלוה ומנין ידעו הלקוחות של לוה מהשובר ועוד כשהמלוה מודה מחזירים ללוה ולא חיישי' שהלוה יחזירנו למלוה או יקרענו ואין לומר דכשמחזירים ללוה קורעים השטר דא"כ לא הל"ל יחזיר ללוה אלא הל"ל מחזירים השטר ללוה אלא משמע דמיירי שאין השטר לפנינו ועוד דבש"ס ופוסקים מוכח להדיא הכי מדשקיל וטרי דניחוש שמא מכרה הכתובה ומשני שיכול למחול לאביי הוא דמשני בששטר כתובה לפנינו אלמא דמחזירים בשובר בלא כתובה אלא ודאי כמ"ש (והא דנקט הטור בזמן שהמלוה מודה כו' לאו למעוטי לוה מודה אתא אלא אדרבה מלוה מודה אצטריך דסד"א שמא מכר השטר וכדאיתי בש"ס ע"ש) וגם הב"ח ס"ל בזה בסוף דבריו כמו שכתבתי אך שבחנם נסתפק מתחלה בזה דהדבר ברור כמ"ש:

אינו מודה כו'. איירי שאין השובר מקויים אלא שאפשר לקיימו כגון שהב"ד מכירים החתימות או אפשר לקיימו בא' מן הדרכים שנתבאר בסי' מ"ו דאי במקויים ממש דהיינו שנכתב הקיום בשובר פשיטא דאפילו אין המלוה מודה יחזיר ללוה דאפי' היה ביד המלוה כשר וכדלקמן ואם אי אפשר לקיימו אפי' היה ביד הלוה אינו כלום אלא כדפי':

אינו כלום. אפי' עדים חתומים על השובר ואפשר לקיים חתימתן ובס"ק שאח"ז הבאתי בשם הירושלמי דבשטר מתנה כגון שכתוב בו תנו ר' זוז לפלוני וכה"ג ונמצא אצל בעל השטר מתנה שובר שהוא פרוע השטר מתנה שבידו בטל והא דלא משני בש"ס דילן הכי היינו משום דמשמע לש"ס דילן דמסתמא מתני' מיירי בכל השטרות גם הבעל העיטור הביא הירושלמי:

אפי' אם הוא כתב יד הלוה. בבעה"ת שער נ"ג סוף ח"ג כתב שהר"י ברצלוני נסתפק כשהוא כתב יד הלוה והבעה"ת הכריע דאינו כלום והמעיין שם יראה שאין הכרעתו מוכרחת ואני מצאתי בירושלמי ספ"ק דמציעא מבואר שם להדיא דבכתב יד הלוה השובר כשר והכי איתא התם רב ירמיה בשם רב סמפון שיוצא מתחת ידי מלוה בכתב יד המלוה פסול אני אומר מתעסק היה בשטרותיו הא מתחת ידי אחר כשר ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי הלוה והתניא שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע הא נמצא פרוע מחי כדון אמר ר' יוסי בר בון תיפתר כגון הדא דייתיקי' שאין אדם מצוי לפגם דייתקין שלו עכ"ל הירושלמי. ונ"ל דה"פ דביד הלוה קרוי שובר וכל שאינו ביד הלוה קרוי סמפון וכמ"ש התוס' ספ"ק דמציעא וס"פ זה בורר וקאמר הא מתחת יד אחר כלומר מתחת ידי שליש כשר ור' יצחק בר נחמן אמר יוצא מת"י שליש נמי פסול (וס"ל כלישנא בתרא דר"נ דס"פ זה בורר ואנן קי"ל כלישנא קמא דהתם דלישנא בתרא איתותב התם ע"ש) ולעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב יד הלוה אבל ליכא למימר דבכת"י הלוה נמי פסול דא"כ מתני' דקתני ואם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות היכא משכחת לה דהירושלמי לא מוקי כשנמצא בין שטרות קרועים ופריך והתנן שלא פקדנו כו' ששטר זה פרוע הא אם נמצא פרוע מה בכך כיון שיוצא מתחת יד המלוה דודאי מסתמא ליכא למיחש שמא היה שם שובר בכת"י הלוה שיצטרכו היורשים לישבע ע"ז דמהיכי תיתי ניסק אדעתין שהיה שם שובר בכת"י הלוה ומשני תיפתר בדייתיקי כלומר שטר דהתם מיירי בשטר מתנה כגון שכתוב בשטר תנו לו ר' זוז וכה"ג ונמצא שם שובר ששטר זה פרוע שאין אדם מצוי לפגם דייתקין שלו דדוקא שטר חוב שהלוה לו אמרי' מתעסק היה אבל בשטר מתנה כיון שאינו אלא מתנה זהיר בו ביותר ואינו מתעסק לפגם דייתיקין שלו: שוב ראיתי שגם הבעל העיטור דף כ"ה ע"ג הביא הירושלמי הזה רק שיש שם בדברי ר' יצחק בר נחמן לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה והא תנינן שלא פקדנו כו' וטעות סופר הוא כדמוכח בדברי בעל העיטור גופיה למעיין שם ועוד דא"כ היאך קאמר לעולם אין סמפון כשר כו' הכי הל"ל סמפון שיוצא מתחת יד מלוה כשר ועוד דא"כ הל"ל הך והתנינן כו' לעיל מדברי רב ירמיה ולא מדברי רב נחמן אלא ודאי ט"ס הוא בבעל העיטור וצ"ל לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי הלוה כמו שהוא בירושלמי שהבאתי וכדפרישית:

או המלוה. נראה דאדלעיל קאי שנמצא שובר דהיינו שכתוב בל' העדאת עדים ועדים חתומים עליו דאז אמרי' אע"פ שכתב בכתב ידו וא"כ יודע לכתוב מ"מ חשש שמא בין השמשות לא ימצא עדים וכן משמע לפרש הש"ס ע"ש אבל אם הוא כתוב בלשון הודאת עצמו כגון אני מודה ששטר זה פרוע באופן המועיל לקמן ריש סימן ס"ט מהני דלמה לו לכתוב כן כיון שיודע בעצמו לכתוב ודוחק לומר שחשש שמא לא יזדמן לו לכתוב אך מדברי הרמב"ם פט"ז מה' מלוה והביאו המחבר לעיל סי' נ"ו סוף סעיף א' משמע לכאורה דאין חילוק וצ"ע וע"ל סי' פ"א סי"ז ס"ק מ"ד:

אא"כ שהשטר כו' ורש"י כתב שנ"ל לפרש הא דאמרינן בש"ס נמצא בין שטרות קרועים שנמצא השובר בין שטרות קרועים הלכך איכא למימר שנתקבל החוב והשובר הזה אינו צריך למלוה הזה אלא ללוה והלוה שכח ביד זה לפיכך נתנו זה עם השמרות שאין צריכים לו דאי ס"ד מלוה כתבו להיות מוכן לו כשירצה לוה לפרעו לא היה נותנו עם שטרות שאין צריכים לו עכ"ל וכ"כ בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קפ"ה בשם הריטב"א בשם התוס' והבאתיו לקמן בס"ק ס' וכ"כ ר' ירוחם נתיב שלשים חלק א' וז"ל ועוד פשוט ואם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות והשטרות שנכתבו עליהם הסמפונות בחזקת פרועים וכתבו התוס' כשמצאן בין שטרות קרועין דאם לא כן שמא ציוה לכתבו שיהא מזומן אצלו כשיבא לפרעו עכ"ל וכן מוכרח דעת בעל העיטור שכתב באות שי"ן שובר דף כ"ה ריש ע"ג וז"ל גרסינן בפ' שנים אוחזין סמפון היוצא מיד המלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול ואם נמצא בין שטרות קרועין יעשה מה שבסמפונות עכ"ל. ופירוש זה נ"ל נכון בש"ס דקאמר סתמא שנמצא בין שטרות קרועים משמע דאשובר קאי דקמיירי ביה התם דאי אשטר הל"ל שנמצא השטר כו' ועוד דמשני גבי שטרות של יוסף בן שמעון כו' נמי שנמצא בין שטרות קרועין ולא קאמר שנמצאו בוי"ו (ועיין בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ג ע"א)) אלא ודאי אשובר קאי (ומה שפירש"י שם שנמצא השטר בין השטרות פרועין וכל אחד אומר זהו שטר שלי עכ"ל אינו מובן לי אם לא שיש ט"ס בדבריו דהא בע"כ במשולשים בשטר איירי וכדפי' רש"י גופיה שם בדבור שקודם לכן ע"ש) ועוד דמשמע דמשני דנמצא בין שטרותיו מיירי בין שטרותיו הקרועים והתם בשובר מיירי ובהכי ניחא הא דלא משני גבי סמפון שיש עליו עדים שנמצא בין שטרות קרועין משום דהתם לא קתני נמצא בין שטרותיו. ונראה דמיירי דוקא כשיש עדים על השובר והכי משמע בפירש"י שם דהיינו כמו סתם שובר דעלמא ע"ש דאל"כ חספא בעלמא הוא ולא שייך לומר שהיה של לוה והלוה שכחו ביד זה דהאיך יקח הלוה שובר בלא עדים שהוא חספא בעלמא ועיין מ"ש לקמן בס"ק ס"ה:

בין שטרותיו כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סימן קפ"ה שנסתפק אי בעינן שיהיו כל השטרות קרועין או רובן ככולן ע"ש:

הקרועין בטור איתא הפרועין ונ"ל שט"ס הוא שהרי כתב אחר כך אע"פ שהוא אינו קרוע כו' וכמ"ש המחבר ואם איתא דגרסי' פרועים הכי הל"ל אע"פ שאינו קרוע מדקאמר אע"פ שהו"א אינו קרוע מכלל דאינך שטרות הם קרועין ועוד דמאי אע"פ שאינו קרוע מהיכי תיתי נימא שיהא קרוע אלא ודאי מיירי שמונח בין שטרות קרועין וס"ד דיהא עדיף כיון שהוא אינו קרוע כמו האחרים קמ"ל כן נ"ל ודלא כב"י וב"ח שגורסים בטור פרועים וע"כ כ' הב"י שנראה שהטור גורס בש"ס פרועים וכן הב"ח דחק לומר דמ"ש הטור בסיפא אע"פ שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע כו' לרבותא כ' קרועים וליתא אלא כדפי' מיהו לענין דינא נראה דפרועים הרי הם כקרועין וכן ברמב"ם ס"פ י"ו מהל' מלוה ובה' המגיד שם איתא פרועים במקום קרועין:

מ"מ איתרע השטר וקרעינן ליה וכן היא בבעה"ת שער נ"ג ח"ב וח"ג וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ם ספי"ו מה' מלוה:

וסמכינן אשובר. בין שהוא ביד המלוה או יורשיו כן הוא ברמב"ם פי"ו מה' מלוה ובעה"ת שעיי נ"ג ח"ג וכן משמע מדברי הט"ו ומשמע אפי' טוען המלוה ברי שאינו פרוע דאילו באינו יודע בלאו הכי השטר בטל כדלעיל סימן נ"ט וכ"כ בעה"ת שער נ"ג ח"ב וז"ל אם המלוה ברור לו שאינו פרוע אפי' נמצא השטר בין שטרות קרועין וידוע לב"ד לא הורע כחו דאימור לא דק ואיתרמויי איתרמי ליה וכן יורשו אם יודע מה טיבו ושאינו פרוע בודאי ה"ז גובה בו בשטר זה שלא הורע כחו אלא כשנמצ' בין קרועין ובסמפון דהתם כיון דאיכ' תרתי לריעות' סמפון ובין קרועין אף על פי שהמלוה או יורשיו טוענים ידענו שאינו פרוע שהשובר לא עשיתיו אלא שיהא מזומן בידי לא מהימנין ליה דאיתרע שטרו ומחזירו ללוה מיד כו' ומסתבר' דכל שטרא דאינו ידוע מה טיבו או שנמצ' בין שטרות קרועין ויש סמפון אע"ג דאית ביה נאמנות איתרע ליה עכ"ל ומביאו ב"י:

אפי' אין על השובר עדים. זהו מהרמב"ם ואחריו נמשכו הבעה"ת והט"ו ונראה שיצא ליה להרמב"ם כן מדפריך בש"ס ספ"ק דמציעא מסמפון שיש עליו עדים כו' ולא משני כשנמצא השטר בין שטרות הקרועים כדמשני לעיל מיניה אלא ודאי דא"כ קשה מאי אריא יש עליו עדים אפי' אין עליו עדים נמי כשר ומ"מ אין זה הכרח גמור אף להמפרשים שנמצא קחי אשטר דלא קתני סתם נמצא כמו דקתני באינך דלעיל ובזה נדחה ג"כ ההכרח שכתב בס' ג"ת דף שכ"ג סוף ע"ג מדקאמר בש"ס ה"נ מסתברא כו' אילימא דליכא עדים כלל צריכא למימר דאשמועינן דאפי' נמצא בין שטרות קרועים אינו כלום עכ"ד דהתם נמי לא קתני נמצא מיהו הכרח זה בלא"ה אינו כלום דאכתי הוה פשיט' ליה לש"ס דאינו כלום כיון דאין עליו עדים. ולפירש"י שהבאתי בס"ק נ"ד שנמצא קאי אשובר בלא"ה אין הכרחיים אלו כלום ע"ש ואף שכתבתי לקמן ס"ק ס' דלפירש"י ה"ה כשנמצא השטר בין הקרועין איתרע ליה בחזקה זו לבדה הא כתבתי שם דהיינו דוקא גבי יורשיו אבל לא במלוה כשטוען ברי שאינו פרוע וא"כ י"ל דשובר בלא עדים אינו מזיק בזה אלא שמדברי הרמב"ם ובעה"ת נראה להדיא דגם בזה השטר בטל אע"פ שאין על השובר עדים וכן משמע מדברי הט"ו ודבריהם צ"ע למעשה:

אע"פ שנמצא כו' בין שטרות קרועים לא גרע וגובין בו יורשיו ובעה"ת שער נ"ג ח"ב כתב די"א כיון שנמצא בין שטרות קרועים איתרע שטרא ואין גובין בו ויהא מונח עד שיבא אליהו ובס' גדולי תרומה שם תמה על הי"א אלו דהא רב ספרא מוקי בספ"ק דמציעא מתני' דכל הנשבעין שבועה שלא מצאנו בין שטרותיו של אבינו ששטר זה פרוע בשנמצא בין שטרות קרועים וע"כ אפי' בשאין יודעים מה טיבו עסקינן דהא קתני עלה ר"י ב"ב דאפי' נולד הבן לאחר מיתת האב ה"ז נשבע ונוטל וא"כ מאי אהני ליה שלא נמצא שובר כיון שהשטר הוא בין הקרועין כו' והניח בתימה ולפע"ד לק"מ די"א אלו מפרשים שנמצא השובר בין שטרות קרועין וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ד בשם רש"י וכ"כ בתשובת מהר"א ן' ששון סימן קפ"ה בשם הריטב"א בשם התוספות דפירושו שנמצא השובר כו' וה"ה אם נמצא השטר חוב בין השטרות קרועים דמיפסל בחזקה זו לבדה עכ"ל ריטב"א שם וזה ברור:

לא גרע כו' כבר כתבתי בסמוך די"א דבנמצא בין הקרועים לבדו איתרע שטרא ויהא מונח עד שיבא אליהו ובאמת סברא נכונה היא לפי שטת רש"י וסייעתו שהבאתי לעיל ס"ק נ"ד דמפרשים שנמצא קאי אשובר א"כ כי היכא דבשובר בנמצא בין שטרות קרועים אמרינן דכיון דהשליכו בין הקרועים ודאי לאיבוד השליכו ה"ה בשטר וכבר כתבתי בס"ק נ"ד דשטה זו נראה עיקר בש"ס ע"ש וגם מהר"א ן' ששון בתשובה סי' קפ"ה כתב דזכינו לדין דלפחות לא גבינן ביה ע"ש שפסק כן במעשה שבא לידו. מיהו נראה דהיינו דוקא ביורשי המלוה אבל כשהמלוה חי וטעין ברי שאינו פרוע אע"פ שנמצא השטר בין הקרועים גובה בו וכן משמע להדיא בבעה"ת שגם הי"א אלו מודים בזה ומביאו ב"י ואע"ג דמפירש"י ספ"ק דמציעא שפי' במתני' אם יש עמהן סמפונות מלתא באפיה נפשיה היא המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחר משטרותיו כו' משמע מדבריו דכי משני בש"ס כשנמצא השובר בין שטרות קרועין אפילו במלוה הוא מ"מ אין פירש"י מוכרח בזה דכבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ה פירוש אחר בזה ועוד דאפי' תימא דבנמצא השובר בין שטרות קרועים אף שהמלוה חי וטוען ברי שאינו פרוע איתרע שטרא מ"מ בשטר שנמצא בין הקרועים לא אמרינן הכי דהא שפיר יוכל המלוה לומר דבשעה שהשליכו בין הקרועים הי' סבור שהוא פרוע וטעה ונזכר עתה שאינו פרוע וכדלעיל סי' נ"ט משא"כ בשובר דלא שייך למימר כן תדע דאל"כ תיקשי הא דהמלוה גובה בשטר ולא יורשיו להי"א אלו שבבעה"ת דהא בכל דוכתא טענינן ליורשים כל מה דאפשר אלא ודאי הכא כיון דמת ולא טען טעיתי במה שהשלכתיו בין הקרועים עומר השטר בחזקת ריעותא דידיה ולא מגבינן ביה ודו"ק:

וגובין בו. ר"ל אף יורשיו וכמ"ש בטור והיינו אף שאין יודעים אם הוא פרוע והיא כסברא הראשונה שבבעה"ת והכריח הטור כן לפי שטתו שמפרש כהרי"ף והרא"ש ספ"ק דמציעא שנמצא קאי אשטר א"כ מוכח כן מכח אוקמתא דרב ספרא וכמ"ש לעיל ס"ק ס' וכן כתב הט"ו לקמן סימן ק"ח סעיף ה' אבל כשהמלוה חי אינו גובה בו אא"כ טוען ברי שאינו פרוע וכמו שנתבאר:

נאמן אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו. פי' כשיש עליו עדים דאל"כ מאי אפי' שייך כאן דאז ליכא כאן מגו דאי הוה יהביה ניהליה לא היה כלום וכן מבואר בהרא"ש ובנ"י ספ"ק דמציע' שמשם מקור דבר זה. והטעם מבואר שם דהא הימניה לשליש. ולפ"ז מיירי דוקא כשידוע שעשאו שליש או שהמלוה מודה בכך דאל"כ כיון דראו ב"ד כבר בידו השובר ולית ליה מגו לא עדיף מאיש אחר ואינו נאמן. וכן מ"ש אח"כ ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש כו' הכל מיירי שידוע שהוא שליש דאל"כ אע"פ שנמצא שם שובר בלא עדים או אפי' בעדים וליכא כאן מיגו דהיה יכול ליתנו להלוה אינו כלום. והשת' ניחא הא דתני' בתוספת' בין שמצאן בשוק בין שמצאן בין שטרותיו של אביו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות וא"כ כיון דמוקמינ' לה בש"ס שנמצא [השטר להרמב"ם וסייעתו דלעיל ס"ק נ"ד] בין שטרות קרועים משמע דכולה מיירי שנמצא בין שטרות קרועים וא"כ במצא בין שטרות של אביו השובר והשטר ל"ל שיהא בין שטרות קרועים אלא ודאי דהתם מיירי שאביו אינו שליש ובהא ניחא נמי הא דכתב הרמב"ס ספי"ו מה' מלוה המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו ולא כתב דין דאם יש עמהן סמפונות דהא לפמ"ש לעיל ס"ק כ"ה הרמב"ם מפרש אם יש עמהן סמפונות אכולה מתניתין דלעיל א"כ גם אמוצא שטר בין שטרותיו כו' קאי אלא ודאי סמך אמ"ש בפי"ח מה' גזלה דין ה' והביאו הט"ו לעיל סעיף ח' מצא שטרות כו' ואם יש עמהם שובר כו' דאין חילוק בין מצא בשוק ובין מצא בין שטרותיו כיון שהוא אינו שליש ואינו זוכר שבשלישות בא לידו ודוק:

ואפי' אין עליו עדים. היינו דוקא כשהשטר ג"כ בידו כדמסיק ואזיל:

ודוקא שהשטר בידו עם השובר כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ס"ה דכשהשטר חוב בידו עם השובר אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע שם מיירי בשובר שיש עליו עדים דאז א"צ שיהא השט"ח בידו כו' עכ"ל וכ"כ הב"ח והע"ש [והיינו שקורעים השטר דאל"כ בלאו הכי פשיטא שאין מחזירין לא לזה ולא לזה כדלעיל ריש סי' זה] וכתבו כן כדי לתרץ מה שהקשה הב"י דאם הוא אומר שהוא פרוע למה לי שהשובר בידו ואי משום הא אין דבריהם מוכרחים דהא כמו שהקשה הב"י על הבעה"ת כך יש להקשות בתוס' ס"פ זה בורר בפירושם הראשון שפירשו דסמפון היוצא מתחת ידי שליש כשר מיירי שהשטר הוא עם הסמפון והבאתי דבריהם לעיל ריש סי' נ"ו והתם כבר תירצו בהגה' אשרי פ' זה בורר דסמפון אינו אלא לזכרון דברים וכ"כ מהרש"א שם וא"כ גם דברי הבעה"ת והטור אפשר לפרש כן ופירוש זה יותר נכון בלשון בעה"ת דלא כמו שתמה הב"ח סעיף כ"ז על הב"י וכ' דהבעה"ת מיירי ג"כ שהשליש אינו אומר כלום וזה אינו דהא כתב שם כי אמר פרוע הוא מהימן. מיהו בהגה' מרדכי ספ"ק דמציעא הביא פי' ר"ת בסמפון שאין עליו עדים וגם השטר יוצא מתחת ידי שליש ואפי' אם אין השליש יודע אם פרע אם לאו רק שזכור בדבר שמסר לו שובר אמרינן מדמסר לו השטר בודאי פרע עכ"ל ונראה שבא ליישב בזה דל"ל סמפון וכמ"ש הסמ"ע והב"ח לדעת הטור. ולפ"ז מיירי דהמלוה אומר שלא מסר לו שובר דאל"כ מה פריך התם בש"ס ס"פ זה בורר אלמא שליש מהימן כו' ומ"מ אפשר דהגה' מרדכי דוקא קאמר כשהשליש חי אבל כשהשליש מת אפשר דאינו כלום דמאן לימא לן שהמלוה מסר לו שובר זה. אבל מדברי הרמב"ם פי"ו מה' מלוה והביאו המחבר לעיל סימן נ"ו סוף סעיף א' מבואר דאפילו מת השליש ונמצא כתב אצלו ששטר זה המונח אצלו פרוע ה"ז פרוע אע"פ שאין עדים על הכתב ונראה שמפרש כפי' ר"ת והוא פי' הראשון של התוס' דס"פ זה בורר וכמ"ש לעיל סי' נ"ו ס"ק י"ב ובא לתרץ ל"ל סמפון וע"כ מוקי לה במת השליש וס"ל דמסתמא כיון שלא קרעו השליש לסמפון הרי הוא כאלו השליש חי ואומר שהסמפון הוא טוב דכיון שעשאוהו שליש לא היה לו להניח השובר בשלימותו וא"כ פריך שפיר אלמא שליש מהימן ואפשר גם כוונת התוס' כן. אבל אין לפרש דהתיס' מיירי שהסמפון הוא כת"י השליש בלשון עדות שמעיד השליש דפשטא דמילתא דברייתא לא משמע הכי ע"ש ודוק ואין להקשות דהא לעיל סעיף ח' כתב הרמב"ם ובעה"ת והט"ו במצא שטר דאע"פ שיש עמו סמפון בעינן דוקא שיהא השטר בין שטרות קרועים דשאני התם שמצאו בשוק או בין שטרותיו ואינו שליש כלל ואיכא למימר מיד המלוה נפל השטר והשובר שהכין לעצמו כשיפרע לו משא"כ הכא שנמצא ביד שליש שידוע שעשאו שליש או שהמלוה מודה שעשאו שליש ועל כרחך מהמלוה בא לו השובר ג"כ אם איתא דאינו פרוע למה מסר ליה השובר ה"ל להשליש השטר לבדו ודוק. ועיין מ"ש לעיל סי' נ"ו ס"ק י"ב וס"ק י"ג:

ואם אינו מקוים יתקיים בחותמיו. ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע כן הוא בטור. והמחבר שהשמיטו לטעמיה בב"י אזיל שהקשה דאם הוא מקוים מה צורך לנאמנותו של שליש ואין דבריו נכונים וכבר השגו עליו הד"מ וסמ"ע וב"ח ושאר אחרונים אלא ה"פ דעכשיו אינו מקוים ע"כ בעינן שיאמר שהוא פרוע ואז נאמן כשאפשר לקיימו או כשמקיימין אותו נאמן אח"כ לומר פרוע (אע"פ שראו הב"ד השובר כבר ביד השליש ולית ליה מיגו נאמן כיון שהיה יכול ליתנו ללוה כבר דהא מיירי שידוע או שמודה המלוה שעשאו שליש והימניה וכמ"ש לעיל ס"ק ס"ג) ונותנים השובר ללוה וקורעים השטר אבל אי לא אמר כלום לא היו נותנים השובר ליד הלוה כיון שעכשיו אינו מקוים אלא היה מונח ולכך במת השליש לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומיירי כשהשובר אינו מקוים ואפשר לקיימו דאי במקוים אצל השליש פשיטא דמחזירים ללוה דהא אפי' הי' ביד המלוה הי' מחזירים אותו ללוה וכדלעיל סוף סעיף י"ח ואי באי אפשר לקיימו כלל פשיטא שאינו כלום אלא ודאי כדאמרן. ובזה מיושבים היטב דברי הראב"ד שבבעה"ת שער נ"ג ח"ג שכ' אבל אם לא מסר לו השט"ח שלישות השובר אינו כלום דמי אמר דעבדיה שליש דלמא שקרא הוא ומיהו בשלישות השובר נמי הוי השליש מהימן אם עדים חתומים בו ומקויימות חתימתם דהא ודאי מידו דמלוה נפיק ליה ליד שליש והלכך אע"ג דליכא עידי פרעון שליש מהימן עכ"ל ומביאו ב"י. והקשה בס' גי' תרומה דאם החתימות מקויימות ממילא ידעינן שהוא פרוע בלא נאמנות השליש והניא בקושיא ולפי מ"ש ניחא דמיירי שמקויימות עתה ולא שנכתב הקיום על השובר תדע דאל"כ היאך קאמר דהא ודאי מידו דמנוה נפק כו' אדרבא כיון דמקוים ודאי מידו דלוה נפק וכדאית' בש"ס ועוד לאיזה כורך קאמר דהא ודאי מידו דמלוה נפק אלא ודאי ה"ק כיון דהעדים חתומים עליו ליכא למימר מי ימר דעבדיה שליש דהא ודאי מידו דמלוה נפק ליה ליד שליש וזה ברור: מיהו נראה הא דכ' הראב"ד דהא ודאי מידו דהמלוה נפל ר"ל דבע"כ המלוה גופיה מוכרח להודות שמידו נפק כיון שהעדים חתומים עליו ואפשר לקיים חתימתן ואפי' לא יודה המלוה השליש נאמן שמידו נפק במיגו דאי בעי יהביה ניהליה ללוה והיינו כשלא ראו הב"ד בידו השובר קודם לכן אבל אה"נ אם המלוה מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר מידו נפל וזה השליש מצאו וראו הב"ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מיגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמוצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה כן נ"ל ודו"ק:

יתקיים בחותמיו. אבל אם אי אפשר לקיימו אינו כלום וכמ"ש בסמוך וכן מוכח בטור וכ"כ בסמ"ע ס"ק ס"ו ודלא כמ"ש בספר מעד"מ ספ"ק דמציעא דס"ל להטור דאפי' לא נתקיים נאמן השליש מטעם דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום ובשליש אוקמא אדאורייתא וכתב שכן מוכח פשט הברייתא ודברי הרא"ש והשיג על הסמ"ע ע"ש ואין דבריו נכונים ולא מוכח מהברייתא והרא"ש מידי די"ל דמיירי כשיתקיים אח"כ גם אישתמיטתיה דברי הטור והמחבר דלעיל הי' נ"ו סעיף ד' דלא מהני כשא"א לקיימו ע"ש. גם מ"ש המעד"מ שם שכ"כ הנ"י ספ"ק דמציעא להדיא דמיירי שאין בו עידי קיום כו' לפע"ד אין ראיה משם דנהי דאין בו עידי קיום בשובר עצמו מ"מ י"ל דהיינו דוקא שאפשר לקיימו. מיהו לפענ"ד צ"ע לדינא מטעם אחר דבנ"י ס"פ ז"ב מבואר להדיא דאפי' א"א לקיים עכשיו א"י העדים שבשובר מהני אפי' ל"ל מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע"ש וכן הוכחתי לעיל סי' נ"ו ס"ק א' שכ"ה דעת התוס' ס"פ זה בורר ודלא כהב"ח כאן לדעת התוס' גם מה שהקשה הב"ח על התוס' מסוגיא דספ"ק דמציעא לק"מ דתוס' לא סבירא ליה כפירש"י דספ"ק דמציעא רק דברייתא דיתקיים בחותמיו לא מיירי שיש עליו עידי קיום דלישנא דיתקיים בחותמיו לא אתי שפיר לפי' זה אלא דשיילינן לסהדי ע"ש ודו"ק:

אפי' שחייב מודה. כתב הסמ"ע ס"ק ס"ט אבל כשהמלוה מודה שהוא פרוע מחזירים ללוה וכמ"ש לפני זה בסעיף י"ח ס"ק נ"ח עכ"ל וכבר השגתי עליו שם בס"ק מ"ט וא"כ הכא כיון דאיתרע שטרא וכמ"ש לק' אע"פ שהמלוה מודה אין מחזירים ללוה דשמא הלוה יחזירנו למלוה:

לפי שחוששין לקנוניא כו'. הקשו הב"ח סעיף כ"ח על הטור דהא כתב הטור לעיל סעיף ה' בשם הרא"ש דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישי' לקנוניא (וכן קשה על המחבר שכתב ג"כ בסעיף ג' סברת הרא"ש ע"ש) ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא"כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ"כ בספר גידולי תרומה שער נ"ב סוף ח"ג ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גס מפשט ל' הטור והמחבר לעיל משמע דאפי' השליש מת דינא הכי אלא נראה דמעיקרא ל"ק מידי דשאני הכא כיון שעכ"פ הושלש השובר ביד שליש ממה נפשך אי מן הלוה בא הרי בטל השטר ואי מן המלוה בא הרי איתרע שטרא כיון שהמלוה השלישו בידו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתיילד ריעות' א"כ כ"ש שהשטר בטל דכי נאמר לא אתייליד ריעותא א"כ השובר בתוקפו והשטר בטל ולכך לעיל סעיף י"ח כשהלוה מודה מחזירים למלוה דהתם לא אתיילד ריעות' בשטר' דיכול להיות שמן המלוה נפל שהכין לעצמו שובר כשיפרע לו משא"כ הכא שעכ"פ המלוה השלישו בידו וידוע שעשאו שליש או שמודה המלוה בכך והלכך הכא איתרע שטרא דיכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה (וגם הב"ח גופיה לעיל סעיף כ"ג כתב כזה רק שקיצר ולא ביאר על נכון ותימה שדבריו סותרין זא"ז):ונראה דאם אין המלוה מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא כלל ודינו כנמצא השובר בשוק דכשהלוה מודה יחזיר למלוה כן נ"ל ברור:

לפיכך אין גובין בשט"ח. זה ממשעבדי אף שהחייב מודה:

ואפי' במקצתו כו'. הוא ל' הרמב"ם. ומה שפי' הסמ"ע דר"ל שמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למטה ממנו אינו כלום דאי בעי גייז ליה כו' לא נהירא והעיקר שצ"ל ואפי' בקצתו וכן העתיק להדיא בבעה"ת שער נ"ג ל' הרמב"ם ופירושו אפי' בקצה השטר דאל"כ היאך לא יכתוב הרמב"ם דין סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות שבש"ס ויכתוב דין אחר מה שלא נזכר בש"ס כלל וכן פסק להדיא בהגהת אשרי פ' זה בורר דלא אמרינן מגו דאי בעי גייז ליה וכ"פ הב"ח ע"ש שהאריך וכן הוא בתשובת הרמב"ן סימן ק' וז"ל וכדתניא סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות כשר דאי לאו דפריע לא הוה מרע לשטרי' וההוא ודאי אי בעי גייז ליה כו' וע"ש ועיין מ"ש בסעיף שאח"ז ס"ק ע"ג:

וה"ה אם מצא כתוב בפינקסו כו'. ע"ל סי' צ"א סעיף ה' מ"ש שם:

ראובן נפטר כו' עושים כמו שכתוב בשובר. כתב העיר שושן דמיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר דאל"כ היינו מ"ש בסעיף הקודם ולא נהירא דעיקר חסר מן הספר ועוד דא"כ מנ"ל להמחבר זה הא בתשובת הרא"ש מיירי להדיא שכתוב בגוף השטר ועוד דסתמא אמרי' בש"ס ספ"ק דמציע' וכן לעיל סעיף י"ח סמפון היוצא מתחת ידי מלוה כשר ולא מפליגינן בין נמצא מונח בתוך השטר או לא ועוד דא"כ מאי פריך בש"ס התם מכל הנך משניות ה"ל לשנויי דמיירי שנמצא מונח תוך השטר אלא ודאי אין חילוק ולעולם אמרינן דלמא המלוה היה צריך גוף השטר לשום ענין והכין השובר ליתנו לו כשיפרע. והסמ"ע פי' דמיירי אף שהשובר כתוב למטה במקום שהיה יכול לחתכו וקמ"ל דאף שהמלוה היה גובה בו אין טוענים בזה נגד היתומים ואין דבריו נכונים ובפרט לפי מ"ש בסמוך ס"ק ע"א דגם המלוה לא היה גובה בו והב"ח פי' דמיירי שהוא כתב ידו ממש ולדיוקא אצטריך דאם הוא אינו כתב ידו אין עושין כמ"ש בשובר אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו דאע"ג דאם היה המלוה חי היה קרעינן ליה אפי' הוא כתב יד אחר מ"מ הכא ליכא חזקה דלא מרע אינש לשטריה כיון דספק הוא אם נכתב שובר זה בחייו או לא עכ"ד וגם זה אינו נכון כלל גם דינו לא נהירא דכיון שנכתב שובר על גוף השטר אע"פ שהוא כ"י אחר קרעינן ליה מכת חזקה דאי איתא דלא נפרע לא היה מרע לשטריה וכן משמע ברמב"ם ס"פ י"ו מה' מלוה ע"ש בדין ט' ובדין י' ודוק. אלא נראה דהמחבר מיירי כפשוטו ואע"פ שכתב בסעיף הקודם דשובר בגופו של שטר כשר הביא בכאן ל' תשובת הרא"ש להורות דאף גבי יורשים הדין כן דהא בכמה דוכתי יורשים עדיפים ממלוה עצמו וגם לעיל ס"ק ס"ב אמרי' דמלוה אינו גובה ויורשיו גובים א"כ ה"א דוקא כשהמלוה חי השטר פסול אבל ביורשיו לא דדלמא אי הוה אבוהון קיים הוה מברר דכשלא כדין או בטעות או לרשימה בעלמא נכתב וכה"ג קמ"ל:

אין לאותו פלו' כו'. ע"ל סי' פ"א סעיף י"ז וי"ח מ"ש בזה:

ואיני יודע כו'. לאו דוקא אומר בפירוש איני יודע אלא כל שלא בירר לבניו איזהו הדין כן כ"כ הנמוק"י:

כל שטרותיו כו' ואין חילוק בדינים אלו בין שהמלוה חי או שמת אח"כ אלא דאם הוא חי וטוען אח"כ עיינתי ונזכרתי שזה פרוע והאחרים אינם פרועים חוזר וגובה בהן כדלעיל סי' נ"ט וע"ש:

אבל אם נמצא שובר כו'. הקטן פרוע ולא הגדול וה"ה השטרות שעל הלווים האחרים אינן פרועים דאמרינן אותו שטר שיש ביד לוה זה שובר עליו הי' פרוע ולא האחרים וכן הוא בנמוק"י להדיא ומביאו ב"י:

אלא אומר שטר אחד מחול לך כו'. כ"כ מהרדיך שמדמה זה למכר דלקמן ס"ס רי"ח ומביאו ב"י ולפע"ד לא דמי דהתם המוכר מוחזק בשדהו אבל הכא המקבל מוחזק במעות ודמי לפרוע ומה"ט אמרינן לעיל סי' מ"ב סעיף ח' דאף בשובר אמרי' דיד בעל השובר על העליונה אף נגד שטר אע"פ שכתוב בשובר לשון מחילה וכדאיתא בס' מ"ג סעיף כ"ה וסעיף כ"ו ע"ש וצל"ע: ומ"מ נראה דאף מהרד"ך לא קאמר אלא כשידוע בבירור או שהלוה מודה שמחל לו בחנם ומטעם שכתב שם שהקונה או המקבל מתנה על ידו התחתונ' והיינו דכתב מהרד"ך שם באומר שטר לך בידי מחול שמחלתיו לך כו' אבל באומר סתם מחול לך והלוה טוען ברי ואומר שמחל לו מחמת שהיה מחויב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול והר"ב קיצר בדבר ודוק:

שטר אחד מחול לך כו'. ע"ל סי' רמ"א סעיף ב' בהג"ה ומ"ש שם:

(בש"ע ס"ב) קודם שבא ליד אחר יפה פי' הסמ"ע דה"ק קודם שנולד לו להאחר ספק בשטר אבל אם לא נולד לו ספק לא איכפת לן במה שבא לידו וכן כתב הרשב"א להדיא שם וז"ל דלא אמרו שיהא מונח אלא בנולד הספק להשליש עצמו וכו' ומ"ש המחבר בסמוך קודם שבא ליד היורש ה"נ לענין ספק קאי דעדיין אין היורש יודע מזה השטר ובת' רשב"א כתב בזה הל' ואפי' לקחו בבית יורשיו קודם שבא ליד היורש שאף שהוא ביד היורש כל שלא בא לידו הוה זה כמו שנפל לו שטר בחצר חבירו ומצאו קודם שבא ליד אחר שלא איתרע כלל עכ"ל ומו"ח ז"ל מגיה כאן ברשב"א בפני אחרים ומתוך כך פיר' דאף שהוא ביד היורש לית ריעותא עד שיתנהו ליד אחר ומתוך זה חולק על הסמ"ע ולעד"נ דברי הסמ"ע נכונים דהא בהדיא כתב רשב"א קידם שבא ליד היורש וכך פיר' המחבר בהדיא:

(סעיף ג' אם שניהם רוצים כו') בטור כתב פי' אם יתפשרו כי' והסמ"ע פי' בזה ומתוך פירושו הוציא דין חדש דאפילו בשניהם רוצים צריך שבוע' והיא דחוק מאיד והנלע"ד בפי' הדבר הזה דהוקשה להטור כיון דלהרא"ש יש לזה השטר כל יפוי כח ויכול לטרוף לקוחות הא עכ"ל [ע"כ] כיון דמונח ביד שליש נכרע ממנו קצת ע"כ תי' דעיקר ההנחה ביד שליש היתה שיתפשרו מי יאמין לחבירו בשבועה כי האחד יכול להשביעו חבירו וע"כ סיים כ"ז שלא נתפשרו יהא מונח כלומר דלצורך זה היתה ביד שליש ובאמת אם הם מרוצים בלא שבועה ודאי אין כאן ריעות' ושפיר טריף לקוחות משא"כ בריעותא דנפילה דאין בידם לתקן הריעותא דנפילה כנל"ב:

(סעי' ז וכן אם יש ללוה בני חורין) הקשה רש"ל מ"ט לא חיישי' שמא יש לו ב"ח מאוחר שאלו ב"ח משועבדים לו ועכשיו שהחזירו השטר לזה יהיה הוא מוקדם כמו דחיישי' בסי' זה בסי"ד גבי שטר מתנה או מכר וכו' ותי' דהכא דאמר יחזיר לאו חזרה ממש קאמר אלא לגבות חובו מהיום קורעים השטר הא' וכשיבא ב"ח לטרוף ממנו שפיר טורף ומש"ל מיניה לא יחזיר ר"ל לענין משועבדים וכה"ג מחלק תלמוד' בפ"ק דב"מ גבי מתנה עכ"ל ואין ל' יחזיר סובל פירוש זה דהא גם בסה"ת שער נ"ב מדמה דין זה לשטר שאין בו קנין משמע דלגמרי יחזור וכ"כ הטור בת' הארוכה בסי' זה וז"ל אבל אם יש נכסים ללוה לא חיישי' לקנוניא עכ"ל ולעד"נ לתרץ קו' רש"ל דכיון דכל שטר יש לו קול מש"ה אמרי' דמסתמא אחר שנעשה שטר זה לא הרו' לו שום אדם דלאו כ"ע יודעים שלא נמסר השטר ליד המלוה ואת"ל שלוה משום אדם אחר בזה ודאי אותו מלוה סמך אמלתא אחריתי משא"כ בסי"ד החשש שמא אח"כ חזר ומכרו לאחר וחזר וקיבל עליו אחריות להעמיד השדה בידו ויש לו הרבה נכסים לשעבד ע"ז ועמ"ש בסעי' י"ד:

(סעיף י"ג ובמקום שעידיו בחתומיו) נראה דה"ק אם נודע שפעם אחד בא השחרור לידו קודם נפילה דכה"ג אמר בטור סי' ל"ט דעידיו בחתומיו זכין לו אז א"צ ראיה ודאי אף אם (לא) בא לידו ביום הכתיבה מ"מ זכה למפרע דהכי איתא בהדיא בפ"ק דב"מ דף י"ט מדכתב הטור כאן שצריך להביא ראייה אימת מטא שחרור לידו ש"מ דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו ורבים דוחקים עצמן לבדות כאן חששא בענין שגם למ"ד עידיו בחתומיו וכו' צריך להביא ראיה ובתלמוד מפור' דאינו כן דבפ"ק דב"מ מוכח דלאביי אין שום חשש אם החייב מודה וכבר כתבתי מזה סי' מ"ג:

(סעיף י"ח המוצא שובר כו') קשה כי מלוה מודה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתבו ליתן בניסן ולא נתנו עד תשרי ובימים שבנתיים גבה מלוה את חובו מהלוה קרקע ומכרה ואתי לוה עכשיו ומפיק לשובר דכתב בניסן למפקא להאי ארעא שלא כדין וכה"ג פריך תלמודא פ"ק דב"מ דף י"ט לענין גט שחרור וי"ל דה"נ לא מהדרינן שובר אלא שיהיה פטור מהמלוה אבל לא למטרף לקוחות וכמ"ש בגמרא אצל שחרור שזכרנו כי היכא דמחלק תלמודא שם בין גט לש"ח דגבי גט אתי לוקח ואומר הא דהחזירו הגט לך היינו כדי שתנשא בו ולא לטרוף לקוחות וה"נ בשטר שחרור הוה כן מטעם שיאמר הלוקח לא החזירו לך לגבות אלא לפוטרך מן רבך ה"נ כאן בשובר יאמר לא החזירו לך אלא כדי להפטר מהמלוה שלך אבל לא לגבות בו משום אדם ומ"ה ל"ק אמאי אמר סתם יחזיר כמו שהקשיתי בסעיף י"ז על רש"ל דהחזרה היא כאן לגופיה של דבר דלא לגבות בו מה שא"כ בשט"ח דאין מחזירין אותו אלא לגבות בו ודאי לא יבא הלוקח לב"ד כלל כיון שרואה שהחזירו לו למלוה השטר כדאמרינן התם בהדיא בגמרא אלא דק"ל כיון דמחלק התלמוד והפוסקים כאן ש"מ דבכל גווני מהני בזמן שהמלוה מודה ניחוש שמא חב לאחרים בהודאתו כמ"ש סימן מ"ז דהיינו שמא חב לב"ח שלו ואין לו לשלם רק מהאי שטרא דכתב שובר על מקצתו והאי שטרא איתחזק בב"ד ולא מהני אם היה רוצה עכשיו ליתן לו שובר ע"כ אמר ששובר זה שזמנו מוקדם הוא של הלוה ובזה מפקיע את הלוה מב"ח שלו שלא כדין שמא באמת מיד מלוה נפל וי"ל דאין כאן חב לאחרי' דאפילו אם לא יודע [יודה] המלוה עכשיו לא יוכל ב"ח דמלוה לטרוף מן (המלוה) [הלוה] דהלוה צועק שמידו נפל וכיוצא פרשתי בסימן מ"ח [מ"ז] בחילוק הנוסחא שבין דברי הטור והמחבר בל' אם אינו חב לאחרי' ע"ש:

(שם ואם הוא מקוים כשר) משמע דבחדא סגי או שהוא מקוים או שנמצאו השטרות בין הקרועין וקשה דבסימן מ"ט ס"ח [ס"ט] כתבו הטור והמחבר גבי ב' יב"ש דבעי' שיהא השובר מקיים וגם השטרות מונחים בין הקרועים ונלע"ד דשם בעינן דוקא תרוייהו דהתם בעינן למפסל ב' שטרות שיש לו ללוה על ב' יב"ש והפסול ברור שם כל כך דאנן מחזקינן להשטרות בחזקת ודאי פרועים ולא מספק ונ"מ דאפי' אי תפס מן יב"ש א' ויאמר כיון שאני מוחזק יכילנא למימר אתה הוא שלא פרעתני והשובר כתבתי על יב"ש האחר אנן מוציאין מידו דהא אנן סהדי שפרועים הם ולזה לא היה מועיל מה שהשובר מקוים אלא הטעם הב' מועיל לזה דהיינו מה שהונחו השטרות בין הקרועים וזה הוכחה ששניהם פרועים ובהא לחוד לא סגי כשאין השובר מקוים דיש לנו לומר כיון שיש לנו פנים לבטל השטרות שניהם מטעם ששניהם מונחים בין הקרועין והא' ודאי פרוע דהא יש שובר אחד ביד המלוה ממילא נאמר דגם הב' פרוע אע"פ שאין עליו שובר ויש פנים להפך דהא עכ"פ א' מהם אינו פרוע כיון שאין עליו שובר ואע"פ שמונחים בין הקרועים דזה אינו מזיק כשאין שובר ביד המלוה ממילא נאמר דגם הב' שיש עליו שובר אינו פרוע גם כן דהא האי גברא מניח גם שטרו' טובים בין הקרועים וע"כ ראוי לומר דהשובר חספא בעלמא הוא כדאמרינן בגמ' שובר שיוצא מתחת יד המלוה אינו אלא כמשחק בעלמא ואינו פוסל השטר אלא בצירוף שהשטר מונח בין הקרועים וכאן אין פוסל הצירוף בזה דהא חזינן שזה האיש אינו מקפיד ומניח גם השטרות כשרים בין הקרועים ואם כן מספיקא לית לן למפסל הני תרי שטרי שביד המלוה מש"ה בעי' שיה' השובר מקוים וא"כ אינו כחספא ויש לנו הוכחה ששטר אחד מהם פרוע וע"כ הניחו בין הקרועים וה"ה השני כי יגיד עליו ריעו זהו הטעם דבעי' בסי' מ"ט תרתי טעמי אבל הכא במלוה א' פשיטא דבחדא מהני או במקוים השובר או בנמצא השטרות בין הקרועים בכל א' מהם מהני השובר שנמצא ביד המלוה כנלע"ד נכון אחר העיון וראיתי רבים שגו בזה ומ"ש הוא ברור:

(סעיף י"ט ואם אינו מקוים כו') זה קאי אאין השטר ביד השליש רק השובר לחוד והקשה ב"י כיון דנתקיים למה לי לנאמנו' השליש ולא דק דדוקא כשבא לפנינו במקום אז אמרינן ודאי הלוה פרעו והפקידו למלוה מה שא"כ כאן דעכשיו אנו אומרים לקיימו ואלו היה ביד המלו' לא הוי כלום דאמרינן שהכינו ליתן אבל השליש נאמן במה שאמר פרוע הוא השטר ואם לא היה השליש אומר כלום אלא מראה שובר שאינו מקוים לחוד לב"ד היינו אומרים מדהשלישו ודאי יש ביניהם איזה חילוק ואף על גב דבסי' זה כתב הטור בשטר המופקד לית ביה ריעותא שאני נפקד משליש דודאי היה חילוק ביניהם עד כי היו מוכרחים לשלש אותו ומטעם זה כתב בסמוך בסעיף זה אפילו שהחייב מודה כו' דחיישי' לקנוניא כיון שעכ"פ אנו יודעים שבדרך שלישות בא לידו של זה ודאי היה להם חילוק באותו פעם משא"כ באפשר לומר דרך פקדון הפקידו המלו' לחוד לא מחזיקין בזה ריעותא כנ"ל דעת הטור ומו"ח ז"ל חילק בין מת או הלך למ"ה והנלע"ד כתבתי

(סעיף כ' בין מלפניו בין מלאחריו) נ"ל פירושו בין שכתב הפרעון בפני השטר דהיינו בין השיטות ובין מלאחריו היינו מצד השני נגד הכתב שמעבר לדף ואפילו במקצתו פי' בגליון השטר בכל גווני מחזקינן בפרוע ולא אמרי' כאן שהמלוה הכין לזה בשביל הלוה דדוקא בכתוב על נייר אחר שייך לומר כן מטעם שמא יתבע ממנו בין השמשות ולא יהיה השטר אצלו כדאיתא בגמרא ספ"ק דב"מ ע"כ הכין ליתן לו שובר משא"כ בכיתב על גוף השטר ובסמ"ע כתב באם כ' הפרעון במקום שיוכל לחתוך אותו לאו כלום הוא ודברי' תמוהים כתב הא איתא ספ"ק דב"מ שובר היוצא אחר חיתום שטרות כשר ושם ודאי יוכל לחתוך ויצא לו לסמ"ע הוכחה זו מן לשון המחבר בסעיף כ"א ראובן נפטר וכו' הא אפילו חי הוה כן ועל כן חילק הסמ"ע בין יתמי למלוה עצמו בדין אם היה יכול לחתוך והוא דבר תמוה מאד שאין לזה שורש בגמרא ולא בפוסקים ואין הוכחה מל' סעיף כ"א ממ"ש ראובן נפטר וכו' דקמשמע לן שם דאף בשטרי דיתמי אנו מקלקלין שטר שלהם ולא אמרינן שאביהם כתב כן שלא להשביע עצמו כמו דאמרינן בסעיף כ"ב בחציו לפלוני קמ"ל דבלשון זה שכותב שהשטר פרוע לא אמרינן כן אפילו ביתמי וכמ"ש הטור בשם הרא"ש לחלק בין הלשונות כנ"ל פשוט וכן מעשים בכל יום בינינו שאנו כותבין קבלתי בשטרות וממרנו"ת אפי' במקום שיוכל לחתוך ודברי הסמ"ע תמוהין בזה

(סעיף כ"א באחד משטרותיו מכתב ידו) נ"ל הא דנקיט כתב ידו הוא לרבותא דלא מבעיא אם הוא כתב אחר או כתב הלוה פשיטא דאזלינן בתריה אלא אפילו כתב יד מלוה דאפשר כתבו דרך הכנה ליתן ללוה אי בשביל שלא להשביע קמ"ל דכל זה אינו אלא הוה פרוע ומוחז"ל כתב דאם הוא כתב אחר לא אזלינן בתריה ודבריו תמוהי' לע"ד אלא דכל שנתקלקל השטר באיזה אופן שיהיה הוה השטר פרוע:

היה יכול לגבות בו פי' הסמ"ע וכן הב"ח דאם כופר צריך להיות נשבע להכחיש העד דשליש באין שליש' בידו ה"ל כעד ולכך נאמר בלשון ספק דאולי לא ישבע לשקר והש"ך השיג דאין זה בגדר ע"א מעיד שפרוע הוא כיון דאף לפי דבריו של האיש יוכל להיות דכדין תובע בשטרו דהא א"י מה טיבו וגם בסטראי כתב הרמב"ן דלא תקנו בו שבועה הנ"ל דהוא רק להפסת דעת ומכ"ש בכה"ג. ובאמת יש להתנצל בעדם ולומר בשלמא בפרעון דגוף השטר בדין בידו לא היה ראוי להטיל שבועה דחזקה דשטרו בידו מה בעי מעיד דלא היה פרעו ולכך לולי הפסת דעת לא חייבו חז"ל שבועה אבל בזו דעל גוף השטר אינן דנין דזה מעיד דשלא כדין בא לידו וא"כ אין חזקת השטר מסייע ליה וחייב שבועה אך בלא"ה לא הבנתי הא קי"ל עדים שאמרו אמנה היה דברינו הואיל והוא עולה אין נאמנים דלא משוי' נפשיה רשעים וכן הדין בקטנים וכדומה וכאן הא הוא עולה ועבר על דברי חכמים כמבואר בש"ע להדיא א"כ הא משוי' נפשיה רשע כנ"ל ועיין לעיל בסי' מ"ו בכה"ג ולקמן בכללי מגו דאפילו באיסורא דרבנן אמרינן אין אדם משוי רשע וא"כ לא ידעתי מה גדר עדות יש כאן:

ואם הוא וכו' הקשו כל אחרונים דיהיה לו מגו דלא קיבל מידו ויהיה נאמן דקיבל מידו אבל באמת חייב לו והסמ"ע תי' דהוה מגו דהעזה וכבר ידוע דבממון אמרינן מגו דהעזה והש"ך תי' דאיירי דגם הוא המלוה טוען שמא וזה דוחק דלא ה"ל למסתם ופשיטא דחייב להחזירו כיון דמודה דלא הי' שטרו בידו וא"י אם חייב לו בבירור ועוד הקשו דבזה סתם המחבר דיחזיר למי שקבלו ואלו לקמן בסט"ז הביא מחלוק' בנמצא שט"ח והחזירו אם גובה בו או לא ואפשר לומר כיון דקי"ל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין שליש נאמן והעלו המחברים דטעם דכך דעתו מתחיל' אם ישנה השליש שלישתו ויתן את הגט לגירושין דהוא מתחילה מרוצה לשם גירושין ולכך דעת הרשב"א בנשאת ובאו עדים דמסרו לשם פקדון מ"מ גט כשר הוא דמתחיל' היה דעתו שיהיה כפי השליש וכן אמרו בממון דאתייהב למחי' ואם כן זהו שמסר השטר ביד שליש אף דבאמת לא פרעו הלוה מכל מקום מתחילה כך דעתו כל מה שיאמר השליש יהיה אם יאמר פרעון יהיה פרעון ויהיה נמחל לו ואם יאמר מה טיבו דדינו יהא מונח מתחיל' כך רצונו שיהיה כך דינו ולא יהיה לו תוקף שטר כלל לגבות בו כי כך היה דעתו מתחילה לבטל דעתו מפני דעת השליש כמו שאמרו בגט דהרי היא מגורשת לגמרי אף דבאמת מסרו לפקדון בעלמא ולפ"ז מה מגו יש כאן אנן אמרינן האמת אתך דלא נפרעת מ"מ הלא מתחילה סביר וקיבל לכל מה שיאמר השליש והוא אומר שיהיה מונח בלי גוביינא א"כ המעות מחיל' וצריך אתה לקיים דברי שליש אף שהאמת אתך בכל אופן דמה בכך בטלה הכל נגד הימנו' דשליש וא"כ לא קשה מנפל דשם לא שייך הימנו' ולכך בצועק הוא חייב לי וממני נפל ס"ל לרמב"ם דאין להוציא מידו כלל. וכן משמע קצת בתשובת רשב"א סי' אלף ל"ה דבשליש דהימנו' בטלה דעתו נגד השליש ולזה נתכוון הסמ"ע והפרישה אלא שקצרו בדבריהם ע"ש:
אך עם כל זה אין דעתי נוחה דאף בשליש לכ"ע אם באו עדים מתחילה קודם שנשאת בטלה שלישתו כמש"ל בסי' נ"ו באריכות דכן דעת הרמב"ן ואף רשב"א מודה לו וא"כ זהו שיש לו מגו הוי כבאו עדים ותו לא שייך הימני' דעל אופן זה הימנו' אם לא יזדמן שיהיה לו מגו אבל לא כשיזדמן לו מגו וכמ"ש גבי עדי' דעל אופן זה לא הימני' ובפרט דכבר הוציא שלישי' מתחת ידו דתו בטלה נאמנות דילי' ולא דייק כולי האי וכמש"ל ולא בזה אופן הימני' ועוד אם אמרינן כטעמו של רשב"א דלכך מונח בשליש מתורת שליש דהימני' א"כ בנמצא ביד יורש יחזיר כמ"ש הרשב"א להדיא בתשובה סי' אלף ל"ה דאם הטעם משום הימנו' זה לא שייך ביורש ע"ש והש"ע פסק בסעיף ב' דלא כרשב"א אפילו ביורש לא יחזיר וש"מ דליתא להך טעמא וקשה על הפרישה שנסייע מרשב"א מה דלא קי"ל כוותי' ולכן יותר נראה לישב בקושי' ראשונה כיון דהיא מודה דהשטר היה מונח ביד שליש ולא היה יודע מה טיבו א"כ כבר נעשה השטר חספא בעלמא ונתבטל ועכשיו הוא בא בכח מגו ה"ל מגו להוציא כדאמרינן לקמן בהלכה כר"י בזוזי דלא מהני מגו משום דהואיל דשטר חספא ה"ל מגו להוציא ואף זו ה"ל חספא בעלמא דהא השליש א"י מה טיבו וכבר נתבטל השטר ופקע שעבודו ואמרינן בי' דהו"ל מגו להוציא ובפרט לפי מה דבררתי לקמן בכללי מגו דלכך אמרינן גבי שטרא מגו להוציא לא מטעם דה"ל כגבוי ומוחזק דהא לא קי"ל שטר העומד לגבות כגבוי רק הטעם הואיל וחזקת השטר מסייע ליה דשטר בידו מה בעי וכאן זה לא שייך דהא מודה דהגיע לידו משליש שלא כדין וא"כ אזדא חזקת השטר וא"ש ולק"מ. ועיי' בכללי מגו והדבר מבואר דבמקום דלא שייך שטרך בידי מה בעי אמרינן תמיד אף בשטר מגו להוציא לא אמרינן. ובקושיא ב' בלא"ה יש להבין במה דאמרינן ב"מ דף י"ג לשמואל דס"ל לא חיישינן לפרעון דאי ס"ל כר"א מוקי למתניתין דקתני מצא שט"ח לא יחזיר בשטרי דלאו אקנייתא ומשום דילמא כתב ללוות ולא לוה ואע"ג דלר' אסי אין כותבין כיון דנפל איתרע וחיישינן דילמא אקרי וכתב וקשה הך מתניתין מצא שט"ח ביד שליש וא"י מה טיבו יהיה מונח וכו' היאך מתוקמ' לפרעון הא לא חיישינן ולשמא כתב ללות ג"כ ליכא למיחש דהא בשטרא דלא אקנית' אין כותבין וכאן לא שייך דלמא אקרי וכתב דהא ליכא כאן ריעות' דהא לא נפל וכי שהשטר ביד שליש נימא בי' דעדים עשו שלא כהוגן ועוד אי כתב ללות ולא לוה בו כלל ושטר חספא מה טיבו שהשלישו הלא אין בו ממש ועכצ"ל כי לא חייש שמואל לפרעון בנפל דנימא לכך לא זהיר בשמירתו דפרעו אי איתא דפרעו ה"ל למקרעי' אבל בשטר ביד שליש אמרינן דפרעו על תנאי מתנאים והניחו בקיומו של התנאי ביד שליש כמו שאמרו מי שפרע וכו' והשליש שטרו וכו' וכהנה מעשים בכל יום ושפיר לכ"ע ולפ"ז בשטר בשליש יותר יש לחוש לפרעון משנמצא בשוק דבזה אף שמואל מודה בו לק"מ דשם ס"ל לרמב"ם בנפל אף דמתחילה לא קי"ל כשמואל ולא יחזיר דחוששין לפרעון מ"מ בדיעבד ס"ל כשמואל ולא חיישינן לפרעון וגם לדלמא דאקרי וכתב דחזקה עושים העדים כהוגן ולכך ס"ל להרמב"ם דגובה בו אבל כאן ביד שליש לכ"ע חיישינן לפרעון דהא אף שמואל מודה בו כמ"ש ולכך אף בהגיע לידו כשמודה לא יגבה בו וא"ש ולק"מ:

לא יחזירו שום שטר וכו' הרשב"א בתשובה הקשה ע"ז דא"כ הא דנחלקו אוקימת' בעובדא דר"נ בהאי סבתא דאמרה ידענא דשטרא פרוע אי הימנה ר"נ במגו דקלתי' או לא ומה צריך להימנ' דל אמירה שלה לא יהיה במה שאמרה פרוע הוא מאלו אמרה א"י מה טיבו דלא היה גובה בו כלל כדין שטר הנמצא ביד השלי' ותי' הש"ך דלא עסקו שם אי לגבות בו מהלוה פשיטא דלא גרע מא"י מה טיבו רק כל הפלפול אי להחזיר השטר קרוע ליד הלוה או יהיה מונח ולכך אמרינן דמגו דקלתי' תהיה נאמן אף לקרוע גוף שטר וכו' וזה דחוק בתכלית דמה נ"מ סוף כל סוף לא יגבה בשטרו לעולם ומה כל החרדה שם. והיה אפשר לומר דנ"מ בחזרה אי מצי הך איתת' לחזור ולומר דנזכרתי דלא נפרע כי אם נאמנת תו לא מציא לחזור מדבריה כמו עד כיון שהגיד וכו' אבל אם אינה נאמנת בעצם רק מחמת דה"ל מצא שטר וא"י מה טיבו א"כ תוכל לומר אח"כ נזכרתי וידעתי טיבו וענינו ואולי לזה כוון הש"ך אלא דגם בזה אני מסופק אם אמר א"י מה טיבו בב"ד אם יכול לומר אח"כ נזכרתי דה"ל לדייק מתחילה וע"ל סימן כ"ט ס"א בהג"ה וכן מורה לשון יהיה מונח עד שיבא אליהו ולא אמרינן עד דיהיה נזכר וצ"ע. אמנם מ"מ בגוף הקושי' לפי מ"ש לעיל בסי' נ"ו ס"ק ט"ו בתומים דמדברי הרא"ש כלל ס"ח נלמוד דאם שטרו של ראובן על שמעון ביד לוי ולוי אמר שהשליש בידו למחילה גמורה ולקורעו אף ששעעון א"י מזה כלום אם ראובן מודה שעשה ללוי שליש פטור שמעון ולא אמרינן דל שטר הוא תובעו בע"פ וא"י אם פורעו חייב לשלם ע"ש מילתא בטעמא ולפ"ז לק"מ דבעובדא דר"נ בפז"ב לא היה הלוה יודע אם פרע ואפשר דהיה רק יורשי' וכדומה והאשה שהיתה שליש אמרה דפרוע ולכך אם אין השליש נאמן רק מכח דא"י מה טיבו יהיה מונח היה הלוה תייב לשלם דדל שטרא מהכא אתה חייב לי וא"י אם פרע חייב לשלם משא"כ כשהימנ' ר"נ לשליש דמתחילה הימנוה דאי בעי קלתי' וסביר וקיבל כל מה שתאמר א"כ אף הלוה דא"י פטור וכמ"ש הרא"ש. אך אין זה מספיק בהך אוקומתא דדוקא בדאית ליה מגו דקלתי' הימנה ר"נ ולא מטעם דאית ליה מתחיל' מגו דהימנוה ובזו קשה ל"ל מגו דקלתי' אפילו אתחזק בב"ד נמי הא הוי כאומר א"י מה טיבו ואי דחייב הלוה הואיל וא"י דפרע אף במגו דקלתי' עדיין מי יפטור הלוה מן תשלומין באומרו א"י דהא להך לישנא לא אמרינן דמתחילה הימנו' סביר וקיבל רק בעינן עכשיו מגו ולגבי לוה לא הוי מגו אם לא דאפשר דיש עד אחד המעיד כדברי התובע ובלא"ה אפשר דבע"א היודע טיבו אף דאין השליש יודע טיבו יעשה כמאמר המ"א ומכ"ש היכי דאין הלוה מכחיש לע"א דדינו כשנים ואם כן לולי דשליש נאמן היה ע"א נאמן אבל עכשיו דמהימן השליש ללישנא קמא הואיל והימנוה לכתחילה וללישנא אחרא מגו דבעי קלתי' נאמנת יותר מע"א כדלעיל ריש סי' נ"ו ע"ש. אך בלאו הכי לפי מה שכתב הטור לעיל סי' נ"ו והוא מבעה"ת דאתחזק בבית דין פי' דהניחה לקיים השטר בבית דין ולא אמרה דבר ואחר כך אמרה פרוע הוא ומכל מקום ללישנ' קמא דר"נ הימנו' דה"ל שליש וללישנא ב' לא הימנוה הואיל וקיימה בבית דין סתם ואם כן לק"מ דלולי הטעם מתורת שליש רק הואיל וא"י מה טיבו כיון שהניחה לקיימו בב"ד ה"ל כמודה שאינו פרוע כמ"ש הש"ך לעיל בסי' נ"ו ואין בכלל שאין יודע מה טיבו והי' שטר בתוקפו אבל כיון דהימנוה מתורת שליש יכול לחזור ולומר אף שהניחה לקיים השטר מ"מ יכול לומר אח"כ דהוא פרוע דהא אי בעי קלתי' וזה לענ"ד ברור לדינא דאם הניחה לקיים שוב א"י לומר אין יודע מה טיבו חוץ שליש מ"מ נאמן דהא הימנוה וא"כ לק"מ ומזה ראי' ברורה לדינו של הטור הנ"ל ודוק:

אבל אנן לא טענינן להו הקשה הש"ך דאיך סתם הש"ע הא כל טעמו של הרא"ש משום דהוא לא שכיח ומילתא דל"ש לא טענינן ליתמי ולשיטתו אזיל דס"ל לדינא דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח אבל המחבר דהביא לקמן בסי' ק"ח שני דיעות די"א אפילו נאנסו דלא שכיח טענינן ליתמי א"ה אף כאן י"ל דטענינן ליתמי אולי ממושכן הוא ונראה דס"ל למחבר כי טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח היינו כשיתומים באי' להחזיק תחת ידם והאחר בא להוציא אז טענינן להם אפילו בדבר דלא שכיח כדי להחזיק בידם והממע"ה אבל אם יתומים באו להוציא לא טענינן לכולי עלמא דבר בלתי שכיח וכן דאין הולכין בממון אחר רוב ג"כ רק להחזיק ובנדון זה דגוף השטר שייך למלוה רק היורשים טוענים אולי ממושכן ס"ל להוציא דהא אפילו במשכן מטלטלין ה"ל להוציא ולכך קי"ל דטוען עד כדי דמיו צריך לישבע שבועה בנק"ח כדין נשבע ונוטל כמ"ש כל הגאונים וכמ"ש במשכן שטר שאין גופו ממון ואין עומד למכור רק בכומ"ס פשיטא דה"ל להוציא ולכ"ע לא טענינן מילתא דלא שכיח:

גם שטר מתנה וכו' כתב הסמ"ע היינו ביש מתנה קנין דאז זולת קשורים אין מחזירין אבל בקשורים מחזירין משא"כ בשטר שאין בו קנין אף בלתי קשורים מחזירין להנותן והש"ך השיגו דאדרבא בלתי קנין לולי קשורי' כיון דלא ידעינן דבא לידו מהנותן לא היה מחזירן כלל אבל כיון דקשורים מחזירין הכל לנותן אבל במתנה בקנין לעולם זכה בו המקבל ואין נ"מ בקשורי' והיטב אשר דיבר בזה אבל לעיל סי' נ"ו ס"ק כ"ז משמע בש"ך דה"ה שטר הלואה בקנין זכה בו המקבל שהוא המלוה ולכך הקשה על הטור דכתב בסי' נ"ו דשטר חיוב בקנין לא יחזיר דלמא פרע ועוד שמא התנה ליתן השטר לידו ולא ליד המלוה ובסי' ר"נ כתב הטור בשם הרמב"ם בנתן ביד שליש שט"ח ונא פירש כלום ומת הרי זה אינו כלום וכתב א"א הרא"ש בתשובה דוקא בשט"ח דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה אבל במתנה בקנין כיון שקנה זכה עכ"ל ולכך תי' דמיירי בסי' ר"נ דידוע דהקנה בסתם ולא היה מתנה ע"מ שתחזרי לי אבל באין ידוע אף במתנה וכו' וכל דבריו דחוקים כמ"ש הוא בעצמו דא"כ מה צורך לחלק ברמב"ם בין שט"ח לשטר מתנה ה"ל לומר דמיירי באין ידוע אם התנה כן להדיא כנראה מסתימת דבריו. וגם בתשובת הרא"ש מבואר דלא היה נודע באיזה אופן נעשה קנין רק נמצא ביד אחר שטר מתנה בקנין ומ"מ פסק הרא"ש דיחזיר ועיקר בלא"ה צ"ל דמפרש לדברי הרמב"ם דאיירי בשט"ח דכותבין שט"ח ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו לשיטת הרמב"ם ע"כ איירי בקנין דהא פסק כר"א ובלי קנין אסור לכתוב ובקנין איך יהיה חשש ואם החשש מפני הפרעון לא ה"ל להרא"ש לומר הטעם משום שמא כתב ללות וכו' ואם אמרינן דחוששין אולי צוה מבלי ליתן רק ליד הלוה א"כ אף במתנה נמי. וחזר הדבר להיות שוה ולכן דברי הש"ך תמוהים ולכן העיקר דוקא במלוה בשטר דעיקר שטר הוא להלואה וסתמא דמילתא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ואין כותבין אלא בקנין לכך צוה לכתוב שטר כדי שיהי' מוכן ללות כאורח' דמילתא אבל מ"מ לא דעתו שימסור השטר מבלי שיגיע לידו המעות ולכך מצוה שימסרו השטר לידו אבל בשטר מתנה בקנין בממ"נ אם אין דעתו ליתנו מאן מעכב בידו. ומי מכריחו לכתוב א"ו דעתו להקנות לו ועוד בשטר הלואה אמרינן אלו דעתו לחוב היה נותנו למלוה א"ו דהיה תנאי מבלי לתת לו עד שילוונו משא"כ במתנה י"ל דבאמת לא חזר ממתנה רק מן השטר כאותו שאמרו חוזר בשטר ואין חוזר במתנה וכמ"ש הרא"ש בתשובה וא"כ א"ש דבסי' נ"ו איירי בשט"ח שפיר חושש הטור דלמא כתב ללות ואעפ"י שהיה בקנין דלמא היה תנאי דבהלואה חוששין לכך והא דנתן טעם דלמא לא לוה ולא סגי בטעם הראשון דלמא פרע דקמ"ל אפילו במקום דליכא למיחש לפרעון בתוך זמנו וכדומה וכן צ"ל ברא"ש מ"ש הטור בסי' ר"נ דפירש דברי הרמב"ם בשט"ח ומשום שמא כתב ללות ולא לוה ולא בקיצור משום פרעון אלא דקמ"ל אפילו בתוך זמנו דליכא למיחש לפרעון כלל דבשלמא בנפל אתרע חיישינן לפרעון אפילו ת"ז אבל לא ביד שליש ולכך איצטרך לטעם משום שמא לא לוה אבל בשטר מתנה בקנין בהא לא חיישינן וזהו ברור בדברי הרא"ש והטור ודלא כש"ך בכמה דוכת' ולכן אם נמצא השטר הלואה קשור אף דהיה בקנין והוא תוך זמנו דליכא למיחש לפרעון מ"מ לא מועיל לדעת הרא"ש ועיי' מש"ל סי' ל"ט סעיף י"ג בהגה"ה באריכות:

נקב יש בצד אות פלוני ונתן הטעם בבעה"ת כמ"ש הסמ"ע והש"ך דהלוה יכול לידע שהרי כותב שטרו בלי מלוה דכותבין שטר ללוה בלי מלוה והמלוה יודע הסימן שהיה בידו קודם שנפרע ואח"כ החזירו ללוה והקשה הש"ך דהך טעמא דכותבין שטר וכו' אין מספיק לשטרא דלאו אקניית' דאין כותבין עד שיהיה מלוה עמו ותי' דלאו דוקא רק הוא רואה כשכותבין השטר למלוה על הרוב ואפשר דבעה"ת מפרש כרש"י דאמרינן דלכך לא יחזור דלמא כתב ללות ולא לוה ואח"כ לוה בו והואיל והוא מוקדם לא נזהר לשומרו ועיי' באסיפת זקנים שרבי' מהמחברים דסוברים כן וא"כ הא בנפל חיישינן אף בלי שטר קנין דלמא אקרי וכתוב וא"כ איך נחזור ללוה בסימן שלו חולי אקרי וכתוב וכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וא"כ יודע הוא הסימן ואיך נחזור לו דמ"מ שטר כשר הוא לב"ח אף שהיא מוקדם וא"ש ולר"מ אך זהו שנתן טעם דהמלוה יודע הסימן מיותר דאפילו בנמצא בכלי ונותן סימן בכלי אין להחזירו דהא אפילו בחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוני' וא"כ אולי של לוה הוא והוא בתחבול' מסר הסימן למלוה לאמרו כדי שיהיה השטר ינתן לו לקנוני' וצ"ל דקמ"ל אפילו אית בי' בפי' בלי אחרות נכסים דקי"ל בחייב מודה יחזיר וע"ז קאמר הא בסימן לא יחזיר וא"ש:
אך ראיתי בבעה"ת דבר תמוה דכתב על זה דאין מחזירין בסימן וקאמר אע"ג דגבי גט מחזירין בסימן זה גט שאני שאין נשאר לא ביד בעל ולא ביד העדים ועוד דבידו לגרשה וכו' עכ"ל ולא הבנתי דבריו דעל מה קאי בגט אי הא במה דאמרינן בגיטין וב"מ דקאמר נקב יש בצד אות פלוני הא שם מיירי דחוששין דלא היה גט שלו כלל רק מיד אחר נפל וא"כ פשיטא דסימן מהני דמהיכי ידע הסימן אם אין גט שלו רק אחר ואי בהא סוף פ"ב דב"מ הוא אומר סימני גט והיא אומרת סימני גט ינתן לה הא באמת אין מועיל סימן שלו הואיל והיה הגט מתחילה בידו ואי הקושי' טעמא דאמרה ג"כ סימני הא בלא"ה ינתן לו ודלמא גרשה ויודע סימן ממה שהיה בידו והיא לא דקדקה (ועיי' בא"ז שהקשה קושי' זו) אך בזה אין תי' דבידו לגרשה שייך כלל דהא אדרבא אנו אומרים אולי גירשה והיא מכחיש ומה שנ"ל בדוחק דס"ל הא דמשני הגמ' בגיטין וב"מ דקאמר נקב יש וכו' היינו בכל אוקומתות אפילו למ"ד בשיירות מצוי' אע"ג דלא הוחזקו ע"ש וקשה עדיין ניחוש כמו דחיישינן לשני יב"ש ניחוש דלמא הוא יש לו עוד אשה אחת שהיה מקדש ולא נודע לנו (ועיין ב"ש סי' קנ"ב) ונתן לה גט זה בע"א וא"כ כבר נתבטל ועכשיו דנפל נותן בו סימן שהוא שלו לגרש בו אשתו השניה ששמה כשמה ומה יועיל הסימן דבקי בסימני הגט דהיה בידו לגרש השניה וע"ז תי' דלא משהה הגט לגרש בו וא"כ אלו היה מגרש בו לא היה יודע סימניו אלא דעדיין לא היה מגרש בו ונשתהה בידו ועוד הרי בידו לגרש את זו ואין מכוון לקלקלה כמ"ש התו' וצ"ע:

ואם מפורש בשטר שאין חייב כו' עיי' מש"ל בסי' מ"ג באריכות בישוב דברי הגמ' אליבא דר"מ ע"ש אבל עדיין בש"ע הקושי' במקומו דכיון דהוא פסק לקמן בסי' ק"ד דש"ד ולכך מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וא"כ עדיין יש לחוש לקנוני' דזה יש לו מלוה בשטר ומכר אח"כ נכסים אבל נשאר לו ב"ח וא"כ אם יבא מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי יאמרו יש לך מקום לגבות מב"ח אבל עכשיו שעושה קנוני' להחזיר לזה השטר שאין בו אחריות והוא מוקדם בזמן למלוה בשטר שלו וא"כ הוא גובה מב"ח וא"כ יטרוף המלוה בשטר מלקוח' שלא כדין וא"כ אף לסברת הסמ"ע בס"ק י"ט דלא חששו רק לפסידא דמשועבדים הקושיא במקומו כמ"ש דיש כאן הפסד למשעבדי וכל התי' שכתבתי לעיל סי' מ"ג לא שייכים בי'. ולכן או דצ"ל בדוחק אף דסתם מלוה ע"פ קודם לגביית ב"ח ממלוה בשטר ה"מ בסתם דשעבודא דאורייתא אבל בחוב שכתב והתנה בו להדיא שלא יהיה לו אחריות נכסים פקע שעבודו ואין לו דין קדימה לכ"ע למלוה בשטר שאחריו דהרי מחל שעבודו ובחוב כזה ודאי שעבוד' לאו דאורייתא. ויותר נר' לומר דהא דחיישינן לקנוני' הוא חששא בעלמא כמ"ש כל המחברי' רק הרבה חששו חז"ל לפסידא ולתקנות לקוחות וזהו דלקוח' טענו אנו על הקול סמכנו ולא שמענו מזה השטר קול כי באמת כתב ללות ולא לוה או שנפרע ולכך לקחנו ועכשיו הוא יבא ויתבע בשטר זה שלא כדת כי לא היה לו קלא ולכך חששו חז"ל מבלי להחזירו אבל החששא שכתבתי לעיל אין לוקח יכול לומר על הקול סמכתי כי הא לא היה נודע לך כמה מלוה ע"פ מוקדמים שיש למוכר דהא לית להו קלא ואולי חייב באמת אלפים רבב' קודם למלוה בשטר הזה ואיך תוכל לומר הא לך ב"ח ואם כי מכל מקום נכנסת במקח ולא חשת לכך אנן איך ניחוש בחשש בעלמא מה שהלוקח בעצמו הכניס עצמו בתגר הלזה ועל נפשי' בספיקא ואיך אנן נחוש בחשש בעלמא ולכך לא חיישינן ויחזיר וא"ש ודוק:

וכן אם יש ללוה בני חורי' וכו' כבר תמהו המהרש"ל והסמ"ע והב"ח דאולי יודע שחייב לאחרים מקודם זמנו של השטר הנמצא והם יגבו מב"ח וזה בשטרו יגבה משעבדי או דחייב לאחר זמנו והוא יגבה מב"ח והם יגבו משעבדי שלא כדת דאילו לא טריף זה היה לו מקום לגבות ב"ח והעלה הש"ך על נכון דפי' בש"ע באמת דמיירי דיש לו ב"ח על אופן הלזה דליכא חששא לשארי בעלי תיבות אלא שאופן הלזה שכתב הש"ך שהכריזו מי שהוא ב"ח יבא ולא בא הוא דוחק דזה לא מצינו בש"ס ופוסקים ואם כן לעיל סימן ל"ז בהלכו' עדות דאין מעיד שמעמידו בפני ב"ח ג"כ הל"ל בהכריזו דמעיד וא"צ להאריך כי הדחק מבואר והיה נראה לפרש בזה האופן כגון שזה השטר שראובן הלוה לשמעון ויש ביד שמעון שדה שנתן לו ראובן במתנה באחריות ע"מ שלא יחול עליו שום חוב לגבותו ואם לאו בטלה מתנתו ועיי' לקמן סימן קי"א ס"ג וס"ד ע"ש ואם כן שום ב"ח בעולם לא יכול לגבות ממנו דהרי אם יגבה בטל המתנה אבל ראובן מצי לגבות בחובו בממ"נ דמה בכך אם הוא של שמעון הרי גובה בחובו ואם בטלה מתנתו הרי השדה חוזר לו ופשיטא דגובה ואם כן תו ליכא חשש קנוני' דהא לראובן יש מקום לגבות משדה הנ"ל דהא לגבי' לא מועיל התנאי אלא לשאר ב"ח ואין כאן חשש טריפת לקוחות שלא כדין בשום אופן דאף דלא נחזור זה השטר ב"ח אחרים יגבו משאר נכסים ולא מזה השדה ול"ל דילמא ראובן חייב לאחר מקודם למתנתו לשמעון ויטרפו הם השדה שנתנה במתנה ואחר כך יבוא ראובן בשטרו על שמעון לגבות משארי נכסין דהא קיבל ע"ע אחריות ואין כאן חשש גבי' דיאמרו פרע את עצמך ממה שנתחייב באחריות ול"ל דלמא יש לראובן עוד שטר על שמעון ואם כן יטרוף בשטר ההוא שדה הלזה שניתנה במתנה כנ"ל ואחר כך יבא בשטר זה לטרוף ממשעבדי דזה באמת בכלל אם נשאר ב"ח דהיינו דלא מחזירין לי' עד שיבטל בשובר כל שטרות שיש לו על שמעון זולת זה שט"ח המוחזר. ויתר חששות הן רחוקים כולי האי לא חיישינן כי הוא חשש בעלמא קנוני' ואפילו בעדות שהוא בדרך רחוקה לא יעיד תו לא חיישינן ומכ"ש בזה. או י"ל בדרך יותר פשוט דסבירא ליה לטור כדעת רשב"א דבאקני יכול לחזור קודם שבא לעולם ועיי' לקמן סי' קי"ב ואם כן י"ל כך דזה חייב מודה באחד בניסן והיה אז אביו גוסס וכדומה שמוכן כל רגע שיפול לו נכסיו בירושה והוא בזה שטר כתב דאקני ומכ"ש לדעת הטור דסבירא ליה דאקני ט"ס הוא והוא הלוה דחייב מודה ביטל כל דאקני שהיה כותב בכל השטרות וחזר בשעבודן זולת זה שטר הנמצא כי לפי דבריו אין חייב לאחר כלום ואם כן ביום שלאחריו בהגיע לו שדה בירושה יחזיר לזה דמה קנוני' יש דאם חייב לאחרים יהיה מה שיהיה אם רוצה שיהיה גובים מלקוחות ולא מן שדה זה ב"ח הלא בידו למוכרו דלא משתעבדי להם כיון דקנה ומכר ואף דהיה להם דאקני הא חזר קודם שבא לעולם והך ב"ח א"י לטרוף מלקוחות דהא יש שדה ב"ח שירש ויאמרו הנחתי לך מקום ואי דהוי דאקני הא לגבי' לא חזר בשעבודו כלל ואם כן הרי גובה וליכא חשש פסידא דלקוחות כלל ואי דנימא בו ביום דהיה חייב מודה שהוא א' בניסן לוה מאחר וכתב דאקני בו ביום ליכא קנוני' דהא בו ביום שהודה קלא אית ליה ולא הוי ליה למיזף וגם תו ליכא חשש טריפת לקוחות שלא כדין כמ"ש וא"ש והוא פשוט:

וכתוב בו הנפק כו' עיי' בש"ך בשם מע"מ ודבר זה אמור ברמב"ם וכן הבי' המ"מ בשם ר' יהונתן דכתב דאם לא קיי"ל כאביי דסבירא ליה עבחז"ל בעינן הנפק ולכך מצריך הרי"ף הנפק הואיל ולא סבירא ליה כאביי וכן הבעה"ת העתיק כן דבעי ג"כ הנפק דאל"כ חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה:
ובאמת עם כל זה התמיה מבוארת כמ"ש המ"מ בשם הרשב"א דמה חשש יש בו ביום דלמא עדיין לא לוה מה בכך הלא לא פנה היום וכל רגע זימנא הוא להלות דאטו בירושלים עסקינן דכתבינן שעות וכ"כ הרז"ה והתוס' ודברי גי"ת בזה מה שהאריך בדברי הרשב"א אינם מובנים כלל דנראה דדעתו דאף בו ביומא שייך דילמא כתב ללות ולא לוה והאריך בזה בשם תוס' וצריך ישוב לגדול שכמותו שיעסוק בדברים בטלים הללו מעיקרא כי מאי שייך ביומו כתב ללות ולא לוה הבא לימלך מורין לו כך דכך יעשה וילוה ביומו בטרם בוא השמש כדי שלא יפסיד פשיטי דספרא ובאמת יפה כתבהש"ך שכמעט נלאו המחברים למצוא פתח התרה. וראה זה ראיתי לריטב"א לב"מ במהדורא לפ"ק דב"מ דכתב וכדי לקיים דברי הרב ז"ל נ"ל דהאי דכתב ללות ולא לוה פי' שנמלך מבלי ללות כלל והלך לעדים וסופר לבטל שליחתם ואם כן שטר ההוא כחרס הנשבר ובטל שעבודו ועכשיו דלוה בו הוא לוה בשטר שאין בו ממש והמלוה לא ידע מזה עד דנאמר מלוה גופי' לא שביק וכו' ולכך בעינן דוקא הנפק דבכתב הנפק תו ליכא חששא דמלוה מקיים שטרא עכ"ל בשינוי לשון קצת. ויש להבין לדבריו אם כן אף לאביי דסבירא ליה עבחז"ל החשש של הריטב"א כאן דלמא בטל לשטר ותו אין כאן שטר רק כחרס בעלמא אם כן מה זה דקאמר הגמרא בשובר שובר בזמנו טורף דעבחז"ל מה מהני זה דילמא ביטלו כהנ"ל וצ"ל כי מהני ביטול בשטר דמשוי' ליה שיעבוד נכסים ובעינן שטר מקנה דמשעבד נכסיו ולכך סבירא ליה לריטב"א דכי מבטל השליחות אין כאן שיעבוד דהא בע"פ א"י לשעבד רק בשטר ובביטל השליחות מסופר ועדים בטל השליחות אבל בשובר דהוא מחילה גרידא ואין בו לא שיעבוד והקנאה כלל אין מפסיד בי' כלל ביטול שליחות דהא בע"פ נמי יועיל מחילה ואין השובר אלא לראי' בעלמא ולכך ליכא הך חששא בשובר ואם כן צ"ל הא דפריך הגמ' בדף י"ג הא דתנן מצא גיטי נשים וכו' כי נמלך מה הוי הא עבחז"ל ולא קאמר דילמא ביטל השליחות דהקושי' הוא משוברין כמ"ש מהרש"א ע"ש וכן הא דפריך גבי גט שחרור ניחש וכו' וקאמר הניחא לאביי דאמר זכות הוא ועבחז"ל ולא חיישינן דילמא בטלו לגט שחרור ואם כן בטל לכ"ע די"ל דאין עשוי לקלקל בידי שמים עבדו דכיון דבטלו אם כן הוי גט שחרור בטל לגמרי ואין עשוי לקלקלו כ"כ משא"כ במוקדם אין חושש דכיון דד"ת כשר ורבנן פסלו אך קשה מה פריך הגמ' לאביי למה מצא שט"ח לא יחזיר ואיצטריך לשנויי דחיישינן לפרעון ולקנוני' ולא קאמר דחיישינן לביטול השליחות כנ"ל וצ"ל לשיטת הריטב"א דודאי העדים והסופר זריזים לשמור השטרות שתחת ידם לבל יצא מתחת ידם קלקלה כלל ואין כאן חשש כלל דמידי ספרא ועדים נפל רק כל החשש דמיד הלוה נפל ואם הוא ביטל השליחות והשטר נעשה חספא בעלמא אין העדים וסופר מוסר השטר ליד הלוה דאולי יהיה נמלך וילוה בו ואתא לידי תקלה כי השטר חספא ואין מוציאין דבר בלתי מתוקן מתחת ידם ולר' יוחנן דחיישינן היינו משום דהואיל דנפל איתרע ואמרינן אולי איקרי ויהבי עדים השטר כזה ללוה אף דאין רשאין לעשות כן מכל מקום בנפל חיישינן משא"כ לאביי דלא סבירא ליה הך סברא דאיקרי וכתב וכו' אף זה לא חיישינן ואם כן תו ליכא חשש כי האי כלל וא"ש. והרי"ף צ"ל סבירא ליה דחיישינן דלמא איקרי וכתוב כרב אסי אע"ג דכתב הטעם לכך לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולא נתן הטעם משום דילמא כתב ללות וכו' משום רבותא כתבו אפילו כתוב בי' הנפק והראי' דהעתיק בשובר ודילמא כתב ליתן בניסן וכו' ש"מ דס"ל דחיישינן דילמא דאיקרי וכו' וא"ש. ואם כי טרחנו להעמיד דברי הריטב"א עם כל זה דבריו המה דחוקים כי עשה הרב ז"ל דין שטרות כדין גיטין דבעי כתיבה לשמה ובעינן שליחות ומהני בי' ביטול השליחות וכתיבת השטר כמו בגט ולא שווי' ליה שארי הפוסקים כי הרשב"א בתשובה הביאו הב"י לעיל סי' מ"ט כתב להדיא דבשטרות לא בעינן שליחות כלל ולא שייך בי' ענין שליחות כלל וכ"כ התוס' ב"ב דף ק"ע ע"ב ד"ה אין הלכה ע"ש וכן יתר הפוסקים לא סבירא להו ובפרט ר' יהונתן כפי מ"ש המ"מ בשמו דלמד מזה דלא סבירא ליה לר"י עבחז"ל ולטעם הריטב"א אין זה ענין כלל לעבחז"ל דהא כל החשש מביטול השליחות. והנה יגעתי ומצאתי ת"ל דרך מרווח עד למאוד ליישב דברי הגאונים הנ"ל והוא דבלא"ה ק' לשיטת המרדכי והביאו הרמ"א לעיל סי' מ"ח להלכה דאף שטר שלוה בו ופרעו אי רוצה לחזור ביומו וללות בו בע"מ הרי זה כשר ללות בו שנית אם כן מה קאמר הגמ' מ"ד דלמא הדר יזיף בי' זימנא אחריתי מה בכך הא החזרת השטר ליד מלוה בצוי הלוה בב"ד הוי ע"מ גמורה ואם כן הרי חל לשעבו' מחדש וכן צ"ל בב"מ דף י"ט ד"ה אמר וכו' דכתבו התו' בזמן שהבעל מודה יחזיר הגט לאשה היינו דעתה חלים הגירושין ע"י החזרת הגט לידה ע"ש וע"כ צ"ל דהב"ד הן ע"מ דאל"כ במה יחולו הגירושין עכשיו בלי ע"מ לר"א וכן לר"מ בדבר שבערוה לדעת ר"ת ואם כן אף כאן כן ועוד אפילו נאמר דאין החזרה בב"ד מיקרי ע"מ מכל מקום היכי ס"ד לקנוני' ע"ז דאי חס על פשיטי דספרא המבלי אין עדים בעולם הלא יכול למוסרו בע"מ ויהיה השטר כשר וארווח לי' פשיטי דספרא מכל מקום (ואמת לפי גי' הנ"ל בסי' מ"ח דבעינן דעדי חתימה דוקא יהיה ע"מ א"ש דמיירי דליתנהו ע"ח לפנינו וא"א למסרו בפני ע"מ אבל כבר בררנו לעיל הנכון כמ"ש הרמ"א וגי' שלו עיקר דא"צ שיהיה הן הע"ח) בשלמא הא לא קשי' הא אפשר וסיפוק בידו לעשות קנין חדש וג"כ מועיל כמ"ש הרמ"א לעיל סי' מ"ח בשם רשב"א די"ל בדוחק דזה אין רוצה לעשות קנין דהקנין הוא בין ילוה. ובין לא ילוה וזה אין רוצה לעשות וכמ"ש הרא"ש דלכך אית ליה קלא שהוא דבר תימה שאדם יעשה שיעבוד נכסיו בין ילוה ובין לא ילוה ולכך מוציאין קול ואם הוא דבר מתמי' איך נימא יעשה כן מתחלה אבל במרדכי קשה ביותר ואפשר דהמרדכי גופי' סבירא ניה כהך סברת הגאונים הביאו הרמב"ם והמחבר לעיל סי' מ' דסבירא ליה אף בע"מ צריך לומר כתבו וחתמו שנמסר בפניכם ואם כן מה יועיל בע"מ חדשים הא יצטרכו לכתוב שטר שנמסר בפניהם ואם כן עדיין יצטרך לשלם פשיטא דספרי ומה ירווח: אך זהו אין מספיק דקי"ל הך דמרדכי והך סברת גאונים לא קיי"ל והקושי' עצומה. ולכן ליישב כל זה הן מן ע"מ והן מקנין חדש כמ"ש לבל נצטרך לכנוס בדחוקים היא זה דודאי לא מיירי הגמ' משטר שזמנו בו ביום ובו ביום נמצא ובו ביום הביאו המוצאו לב"ד ובאו המלוה והלוה לב"ד בו ביום והודו כי מיד מלוה נפל דזה א"צ לפנים דכשר ומאן מעכב בידו לעשות כזאת וכזאת להתחייב עצמו נגד המלוה טרם פנות היום רק מיירי כנראה מלשונו דגמ' המוציא שטר שזמנו בו ביום והיינו שהוא מוצאו בו ביום אבל טרם שיבוא לב"ד ונקראו המלוה והלוה כבר עברו ימים טובא והגמרא לא מיירי רק דהשטר נמצא בו ביום שנכתב ולא איירי כלל מן אמירת הלוה שחייב מודה באיזה יום שיהיה ויכול להיות אחר כך ימים טובא ואמרינן דמ"מ יחזיר ולהך נאמר סתמא ולכך סבירא ליה הגמרא מתחילה דלכך יחזיר דמה בכך דהלוה בא אחר כך ימים מריבים מכל מקום כיון דהמציאה היה בו ביום א"א לומר דפרע כי לפרעון בת יומא לא חיישינן ואם פרעו ע"כ ביומו פרעו דהא מצאו ביומו וזה פשוט אבל רב כהנא סבירא ליה משום הא לא ארי' רק דמיירי דחייב מודה ואי קשה מה בכך דילמא חיישינן לקנוני' דפרעו ועכשיו רוצה לעשות קנוני' על הלקוחות שלקחו בימים אלו בין יום המציאה ליום הודאת הלוה דהא איירי דאין הכל ביום א'. י"ל דודאי העלה הרא"ש דלא חיישינן לקנוני' רק בנפל אבל זולתו לא חיישינן לקנוני' ובנפל דחיישינן דאיתרע הואיל ונפל ש"מ לאו שטר מעליא הוא דאל"כ היה נזהר בשמירתו ואם כן בנפל ביום שנכתוב ליכא כאן ריעותא דנפילה כלל דמי לא נזהר בשטרתו דאי המלוה הא ודאי נזהר ואי הלוה שכבר פרעו הא מכל מקום נזהר כל זמן שלא עבר יום דהא יכול ללות בו זימנא אחריתי ע"י ע"מ או קנין חדש כנ"ל וירוויח פשיטי דספרא אם כן כל זמן שלא פנה היום נזהר בשמירתו אולי יצטרך להלות בו שיהיה מוכן לו ואם כן מהכ"ת לא יהיה נזהר בו ויותר נראה לומר דהא אמרינן שם בגמרא דאי איתא דפרעי' ה"ל למיקרע לשטרא וקאמר הגמ' דמלוה משתמיט ליה למחר יהיבנא לך דהשתא ליתא גבאי וזהו בשטר שישנו ביד המלוה זמן מה אם כן יכול להשמט לומר אינו מצוי בידי ולמחר יהיבנא אבל בשטר שנכתב בו ביום ובו ביום פרעו מה השמטה יש כאן למחר יהיבנא לך וכי ברגע זו לא יהיה מצוי בידו דבר זו מהנמנע ואף שאמרו עוד שם בגמ' דזימנין זייר לי' אפשיטי דספרא הא אמרו לשיטת הר"ן ופסקו לעיל הש"מ דאסור לעכב בשביל פשיטי דספרא הפי' בגמרא דזימנין דזייר ליה אפשיטא דספרי ובוש לומר דמעכבו בשביל כך כי אסור לעשות כן ודחהו בלך ושוב למחר כי אין מצוי בידו לתת לו כדי שבין כך יפרע לו פשיטי דספרא וזהו בו ביום לא שייך דחי' כלל בשום אופן וזהו דבר שיש בו מסברא למאוד דלית כאן חשש פרעון ואם כן מה"ת ניחוש לקנוני' דהא אין כאן ריעותא כלל ופרי' הגמ' מאי למימרא דכפי מ"ש הדבר מבואר דלית כאן ריעותא כלל ומשני הגמרא שפיר משום דקבעי למיזייפי בי' זימנא אחריתי וכו' והשתא לא קשה כל מה שהקשיתי לעיל הא יכול להקנות בע"מ או בקנין חדש דכי מהני זה ביומו אבל ביום שאח"כ לא דה"ל מוקדם כנ"ל וכאן כשחייב מודה הוא למחר ויומא אוחרא ואם כן הא א"א לו להקנות בע"מ ובקנין חדש ושפיר יש כאן חשש דחייש אפשיטי דספרא ולכך קמ"ל דלא חיישינן דמלוה לא שביק וכו' וא"ש:
אך לכאורה עדיין קשה אם כן הא אית ליה למלוה רווחא מיום שנכתב עד יום שחייב מודה ובדאית לי' רווחא שביק המלוה. אמנם יתורץ בנקדים עוד קושי' לפמ"ש התוס' בדף י"ג ע"א ד"ה היינו טעמא וכו' דכתב דכיון דפרעו אין עושה הלוה בשביל פשיטי דספרא להפסיד ללקוחות כיון דכבר נהנה בפשיטי דספרא דהא באמת לוה בו ואם כן ק' בשלמא דמיירי דהכל ביום א' המציאה וכתיבת השטר והודאת לוה שפיר י"ל אף בפרעון חס על פשיטי דספרא דהא אין מפסיד לקוחות דהא באמת הכל ביום א' אבל לפמ"ש דהודאה לאח"כ למחר לאחר זמן אם כן מפסיד לקוחות והלוה אינו עושה אך באמת חדא קושי' מתורץ בחברתה דודאי יש לומר דלמא רוצה ללות בו זימנא אחריתי משום פשיטא דספרי ואי דבמקום דמפסיד ללקוחות אינו עושה כן ז"א דהוא יודע בנפשו דבין יום כתיבה ליום ההוא שמודה לא הלוה משום אדם ולא מכר לשום אדם אם כן בנפשו יודע שאין מפסיד ללקוחות ואם כן שפיר יש לחוש דהדר יזיף בי' והשטר הוא באמת חספא ואף לגבי לקוחות שיקחו מיום ההוא והלאה אינו מהדין שיגבה כדאמרינן בגמ' ולכך קאמר דמלוה גופי' לא שביק במקום דלית ליה רווחא ובממ"נ חושב המלוה אלו היה שדה נמכר בנתים לא היה עושה בשביל פשיטי דספרא להפסיד ללקוחות וע"כ הוא יודע דלית ליה לקוחות אם כן דליכא לקוחות בין יום כתיבה אז ליום הזה אם כן לית ליה רווחא ומה נ"מ אם יהיה הזמן מאז או מהיום הא לית לקוחות בנתים ולא שביק המלוה וא"ש ודוק: ומעתה דאיירי כאשר הדבר מוכרח דהלוה מודה לא ביום המציאה שהוא יום שנכתב עדיין יש לחוש דילמא כתב ללות ולא לוה והמלוה שביק דאית ליה רווחא וגם הלוה משום פשיטי דספרא דבמקום דעדיין לא נהנה בפשיטי דספרא שלא יפסידו בחנם אין חושש לפסידא דלקוחות וגם חושב בדין יש לטרוף מאותו זמן שנכתב כמ"ש התוס' להדיא בדף י"ג הנ"ל ד"ה היינו ע"ש ולכך בעינן הנפק דליכא תו חשש דלמא כתב ללות ולא לוה וא"ש ודברי הרמב"ם והרי"ף ומחברים מדוקדק היטב וא"ש. והנה עוד יש לשום עיון בבעה"ת שער נ"ב ח"ב דין ח' דכתב הך דינא במוצא שטר שזמנו בו ביום וחייב מודה ויש בו הנפק יחזיר דשמא כתב ללות ולא לוה ליכא חשש דהא יש כאן הנפק ולשמא פרעו ל"ל חדא דלא שכיח למפרע בו ביום שלוה ועוד הא קא מודה לוה דלא פרעו וכו' והדבר צריך תלמוד דהא לרב כהנא דמוקי ליה בחייב מודה נאיד מהך תי' דלא שכיח לפרעו ביום שלוה ומה ביקש בזה הא בהך דחייב מודה לבד סגי דתו ליכא למיחש כלל ואפילו דשכיח הפרעון ביומו ביותר. וכמו כן יש לתמוה על הרא"ש בתשובה סי' ע"ו דין ג' בשובר המבטל כל השטרות אי שטר שנכתב בו ביום השובר בכלל וכתב הרא"ש אע"ג דאמרינן המוצא שטר שזמנו בו ביום וכו' אי משום פריעה לפריעה בת יומא לא חיישינן ה"מ דליתא ללוה קמן אבל הכא הא צווח פרעתי וכו' ע"ש. והדבר תמוה הא לרב כהנא בעינן דוקא חייב מודה הא בליתא קמן חוששין לפרעון ור"כ לא סבירא ליה כלל הך סברא לפרעון בת יומא ל"ח ודוחק לומר דכוונו למש"ל במילתא דרב כהנא דלכך לא חיישינן לפרעון לא דלא שכיח לפרעו ביומו דוודאי שכיח רק אנן אמרינן דה"ל למקרעי' וביומו א"א למלוה להשמט דנאבד ממנו וצריך חיפוש כמש"ל באריכות ולזה נתכוון הבעה"ת וגם הרא"ש שם דה"ל להחזיר השטר ולמה לקח שובר עליו דבו ביום היה השטר בידו ולזה קאמר מ"מ אם עומד וצווח חיישינן דזהו דוחק בלישנא דרא"ש וכן בבעה"ת כנראה למעיין בדבריהם ולכן היה נראה דהיה להם קצת פי' אחר בגמרא מעש"ל והוא דודאי סבירא להו כמו שהוכחתי דע"כ איירי דהלוה חייב מודה אינו ביום המציאה ויום שנכתב רק למחר ויומא אוחרא וכמש"ל רק קשי' להו אם כן מה משני ר"כ בשחייב מודה מה יועיל זה הא יש לחוש לקנוני' וכמש"ל ותי' שכתבתי לעיל לא סבירא ליה רק סבירא ליה בישובו דודאי לחוש לקנוני' בלא"ה סברא רחוקה היא עד שהרבה אמוראי לס"ל דחיישינן לקנוני' וגם דאם פרעו ביומא דנכתב שטר ג"כ לא שכיח כלל ותרתי דברים בלתי שכיח לא אמרינן דנימא דפרע ביומו וגם אף חייב מודה מכל מקום לחוש לקנוני' דהוא ג"כ לא שכיח כולי האי לא אמרינן ופליג ר"כ אר"א דסבירא ליה דבשביל הך סברא לא פרע אינש בו ביום דכתב מחזירין אפ לו אין חייב מודה ובזה לא סבירא ליה לר"כ רק בשחייב מודה דניחוש לתרתי כזה לא אמרינן ולכך סבירא ליה יחזיר והא דפריך הגמרא א"ה מאי למימרא אף דלפ"ז טובא קמ"ל כמ"ש דבצירוף שני סברות מחזירין ולא חיישינן לקנוני' י"ל דהם כך מפרשי' דהא כתבו תו' דף ט"ז ע"ב ד"ה אעפ"י כו' דר"י דסבירא ליה בדף י"ג דלכך לא יחזיר משום קנוני' ש"מ דלא סבירא ליה דאמרינן דאקרי וכתוב ע"ש ואם כן ק' למה ליה הנפק ואי דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כמש"ל והואיל ועכשיו הוא אחר יום הכתיבה הא בשטרי דלאו אקנייתא אין עדים כותבין ולדאקרי וכתב לא חיישינן בשלמא אי איירי מלתא דר"י באין חייב מודה י"ל כי סבירא ליה לר"י דלא אמרינן דאקרי וכתב היינו בשחייב מודה דבאמת לוה ואנן נימא דמשקר והעדים טעו כולי האי לא אמרינן ולכך הוצרך לומר הטעם במשנה דקתני לא יחזיר אפילו בחייב מודה משום פרעון וקנוני' אבל באין חייב מודה וצועק לא לויתי אין להחזיר ולכך קתני הנפק אבל לר"כ דמוקי למילתא בחייב מודה ק' שפיר הנפק ל"ל וזהו מה למימרא בהנפק אפילו בלי הנפק נמי ומה צורך להנפק ומשני הגמרא מ"ד דילמא יזיף וכו' קמ"ל מלוה גופי' לא שביק כיון דלית ליה רווחא וכנ"ל בממ"נ או דאין הלוה עושה להפסיד ללקוחות או דמלוה גופי' לא שביק כנ"ל ואם כן איצטריך לרבותא הנפק דלא מבעי' דלית בי' הנפק דפשיטא דלית למלוה רווחא ולא שביק ואפילו ביש בו הנפק ה"א דאית למלוה רווחא במה שמלוה ב' על שטר זה אף דאין נ"מ לענין לקוחות כנ"ל דהא אם יקח שטר חדש יהיה מוכרח ליקח יום אחר ויש לו טרחה והוצאה שכר קיום לספרא דב"ד משא"כ בשמלוה על זה השטר והנפק עליו מרוויח ההנפק וקמ"ל דמ"מ בשביל הך רווחא דהנפק כל שאין לו רווחא בטריפות לקוחות מלוה לא שביק וא"ש וטובא קמ"ל (ובאמת י"ל בפשטא הקושי' מה למימרא דסבירא ליה למקשן הך סברא כ"כ פשוט דאין לומר תרי חששות כנ"ל עד דסבירא ליה דא"צ לר' יוחנן להודעני אבל מ"ש הוא דרך נכון ג"כ וישר בסברא והמעיין יבחר) ואם כן השתא בר"כ דסבירא ליה חייב מודה צ"ל תרתי דכולי האי לא אמרינן אתרע בנפילה קנוני' ופרעו ביומו והן הן דברי בעה"ת דכתב שני סברות בצירוף דלכך יחזיר דלא פרע ביומו ועוד הא חייב מודה ומכיון להנ"ל וכן הרא"ש בתשובה סבירא ליה אף לר"כ הך סברא ע"כ קאי רק כיון דנפל איתרע אמנם בחייב מודה תרתי לא אמרינן דאתרע וכמ"ש ולכך בנדון שלו דלא נפל כלל ולא אתרע אף לר"כ לא חיישינן לפרוע בת יומא והדבר מוכח כמ"ש ולכך יפה כתב בתשובה שלו. וכן בפסקו העתיק דברי הרי"ף דבעי דוקא הנפק והא דהשמיטו הטור הטעם דסבירא ליה כאביי עבחז"ל ואם כן ליכא חששא דכתב ללות ולא לוה וא"ש:

ויש מי שאומר הלשון בלתי מסודר היטב אבל הכוונה דא"צ חייב מודה אפילו בדליתא קמן ואינו צוח בב"ד כי פרוע הוא מהדרינן ליה למלוה אבל בצוח פרוע מהדרין זה כוונתו ונמשך בדיעה זו אחר תשובת הרא"ש דסבירא ליה לפרעון בת יומא לא חיישינן וכבר תמהו כל האחרונים בזה דהא ר"כ מוקי ליה דוקא בחייב מודה הא בלא"ה חיישינן לפרעון ועיי' מ"ש בס"ק הנ"ל בישוב דברי תשובת הרא"ש. ומה שיש לומר בכוונת המחבר דסבירא ליה למחבר הואיל הרא"ש מעתיק סתמא דלפרעון בת יומא לא חיישינן ש"מ דסבירא ליה זה לדבר אמת ואי קשה הא לר"כ אוקמינן בחייב מודה י"ל דסבירא ליה לרא"ש לדוחק מה דאמרינן בגמ' מלוה גופי' לא שביק דאמר שמעו רבנן ומפסדי ליה איך אפשר בשטר שזמנו והפרעון בו ביום להתוודע לרבנן והעדים דידעו מפרעון ושטר וכי יתנו אל לבם השעות לדקדק היטב ואולי נכתב השטר החדש אחרי הפרעון ומה סימן יש בשעה ושתי' אי נימא דזהו שטר שנפרע או דנכתב אחר כך דהא הכל נעשה ביומו ומי יבחין ועיין ב"ב דף ל"ה דאמרינן בשני שטרות יוצאים ביום א' דליכא למיקם עלה דמילתא דאין כותבין שעות ומי יבחין איזה מוקדם ואיזה מאוחר ואם כן לא שייך שמעי רבנן ולכך סבירא ליה לרא"ש דודאי לפריעה בת יומא לא חיישינן לכ"ע רק כבר הקשינו לעיל סי' מ"ח דאולי מאוחר הוא ואם כן אין כאן פרעוך בת יומא ותרצנו בזמן ר"י לא היה רשאין לכתוכ מאוחר עד דכתבו בי' שטרא דנא אחרנוהו וכנ"ל רק לפי מה דאמרינן לעיל דף י"ג דאין העדים רשאין לכתוב שטרי דלאו אקנייתא ללוה עד שיהיה המלוה עמו רק בנפל חיישינן דלמא העדים טעו ועברו שורת הדין ואקרי וכתב ואם כן אף בזה י"ל דאף דאין עדים רשאין לכתוב בסתם שטר מאוחר כיון דנפל אתרע ואולי אקרי וכתבו מאוחר וצ"ל לרב אסי נחלק דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו שכיח דטעו אבל מאוחר מהכ"ת יטעו ולמה להם זה לאחר ולא שכיח בזה טעות אמנם רב כהנא לא סבירא ליה לחלק וחשש דילמא גם בזה טעו דמ"ש ואם כן לא שייך לפרעון בת יומא ל"ח ולכך משני ר"כ בשחייב מודה וכו' ומ"ד דילמא יזיף בי' וכו' קמ"ל מלוה גופי' לא שביק שמעי רבנן ומפסדי וכו' ואם כן בממ"נ א"ש אי הוא באמת בלתי מאוחר ובו ביום נכתב ובו ביום נפרע דלא שייך שמעו רבנן וכו' כמ"ש דא"א להתברר אם כן ה"ל פרעון בת יומא ולא חיישינן ואי באמת מאוחר הוא וכבר נפרע עליו מימי' ימימה אם כן זהו הדבר יכול להתברר ע"י עדים דראו שטר זה המאוחר ליום כך ביד הלוה שהחזירו לו המלוה וכהנה טובא הבירורים כיון שהפרעון והשטר נכתב בזמני' מיוחדים וזמן בינתים לדעת הענין ולהתברר ואם כן פשיטא דחושש דשמעי רבנן ומפסדי וא"ש ואם כן בממ"נ יחזיר הן דהוא מאוחר והן דאינו מאוחר בשניהם ליכא חשש וח"ש אבל לעולם ר"כ סבירא ליה כמו ר"א דלפריעה בת יומא לא חיישינן כלל ויפה כ' הרא"ש בתשובה בהחלט דלא חיישינן לפרעון בת יומא כלל מבלי זכר דברי ר"כ וא"ש. ולפ"ז המחבר דמיירי ברור בשטר כזה דלית ביה חשש מאוחר דפשיטא לדידן דכותבין שטר מאוחר דליכא למימר לפריעה בת יומא לא חיישינן דדילמא מאוחר הוא דהא לדידן כותבין מאוחר ועכצ"ל דמיירי בשטר דלא שייך בי' איחור כגון דכתוב בי' בזמנו כתבנו או דלית בי' דאקני ואם כן מאוחר פסול וכהנה דברים רבים דמדע דלית בי' חשש מאוחר דכתב בי' חתנו וקודם אותו יום לא היה חתנו כלל. ואם כן דלית בי' חשש מאוחר ודאי לפרעון בת יומא לא חיישינן כלל והא דבעי ר"כ חייב מודה משום חשש מאוחר אבל אי לית חשש מאוחר בלא"ה יחזיר דלא חיישינן לפרעון בת יומא כלל ודברי המחבר נכונים: ובהך קו' איך שמעו רבנן נ"ל דחושש אח"כ יאמר הלוה ערמתו ויזקיקו לשבועה ולא ישבע לשקר ואף דיהיה נאמן במגו דהלוהו מחדש הא עכ"פ שטר חספא ולא יטרוף ממשעבדי ועוד ה"ל מגו להוציא דשטר חספא ואם כן י"ל הקו' שהקשתי דהק' התו' ל"ל הנפק דדילמא רבות' קמ"ל דלא יזיף משום הנפק וכמ"ש בישוב דברי הרא"ש דתו' סבירא ליה בישוב הקו' שכתבתי דלמסרו בע"ע כמ"ש דעת הנך רבוות' דצריכים עדים לחתו' שנמסר בפניהם ואם כן עדיין צריך הלוה פשיטי דספר' אבל למלוה ליכא רווח' ימסרו בע"מ ויחתמוהו בנייר בפ"ע דנמסור ולא יקיימו ואם כן אם יבא בשטר שיש בו הנפק אף דיצטרך לישבע ויוד' דהיה מסירה חדשה נאמן במגו דלא היה פרעון כלל וא"צ על חתימת מסירה חדשה קיום דמגו משוי' ליה קיום וא"ש אך זהו ביומו אבל ביום של אחר כך שפיר י"ל דאית ליה למלוה רוח' משום הנפק דהא צריך שטר חדש ממש ומה יועיל הנפק בשטר ישן ובזו יש לכוון מ"ש תו' ד"ה בשחייב דנקט הנפק משום רבות' בלאו בו ביום מכל מקום לא יחזיר דחיישינן לפרעון וכו' או פשיטי דספר' והקשו הא כ' תו' דלוה לא מפסיד ללקוח' בפרעון משום פשיטי דספרא וגם המלוה אינו עושה ולפמ"ש ניח' דכך הכוונה או דל"ח לקנוני' כאידך דר"י רק משום דבאמת ילוה עליו ומלוה עושהו דאית ליה רווח' פשיטי וכו' היינו מהנפק ודוק): ובהך סברא דבו ביום לא שייך שמעו רבנן ומפסדי יש להבין דברי בעה"ת שם דכתב ודווקא בו ביום הוא דמהני הנפק וחייב מודה אבל שטר אחרינא לא מהני וכדגרסינן אר"י המוצא שט"ח בשוק אפי' כתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואיירי אפילו בחייב מודה והק' הגי"ת מה צורך לו למימרא אחרת ולא מהך גופי' למדו דהא אר"י המוצא שט"ח וכתוב בו הנפק וזמנו בו ביום יחזיר ומוקמינן בשחייב מודה הא אין זמנו בו ביום אפי' יש בו הנפק וחייב מודה מכל מקום לא יחזיר ולא תי' כלום ולפמ"ש ניחא דמהך י"ל דלא חיישינן לקנוני' כלל ולא מיבעי' קאמר ר"י לא מבעיא באין זמנו בו ביום פשיטא דיחזיר בשחייב מודה ויש בו הנפק דלקנוני' לא חיישינן כלל ולשמא כתב ללות נמי לא דהא יש בו הנפק ואי דילמא לא עביד קנוני' רק רוצה ללות בו זימנא אחריתי זה ליכא למיחש דמלוה גופי' לא שביק דילמא שמעו רבנן וכו' ובממ"נ כנ"ל דאם יש פסידא דלקוחות לא קעביד לוה ואי ליכא דלא לקח בנתיים מלוה לא שביק דהא בזה הדבר אפשר ונח להתוודע ולהתברר אבל בזמנו בו ביום דיש כאן חשש פרעון ביומו ה"א אולי יזיף בו זימנא אחריתי ומלוה גופי' שביק דקשה להתברר ולא חושש אולי שמעו רבנן וכו' לזה קמ"ל דמ"מ יחזיר ולא חיישינן לכך דאפילו בכה"ג ג"כ לא קעביד מלוה וגם לפרעון בת יומא לא חיישינן כולי האי וכמש"ל ולכך הוצרך בעה"ת להביא ראי' מהך דר"י דלעיל וא"ש:
ומה שהק' הגי"ת הא הך מימרא דר"י מוקי ליה התוס' באין חייב מודה כמ"ש התוס' ד"ה אעפ"י כו' אין כאן קושי' לבעה"ת מדברי תוס' דס"ל כן ועי"כ נכנסו בדחוקים כי אמוראי נינהו אליבא דר"י ובעה"ת לא ס"ל כן וכמה טרחות יגעו מהרש"ל ומהרש"א לברר דברי התו' מאין יצא להם זה דמילתא דר"י איירי באין חייב מודה וכמה רב מהדוחק שכתבו בזה וא"כ וכי יש לתמוה על בעה"ת דלא נטה אוזן לדחוקים הללו וס"ל דמיירי אפילו בחייב מודה ועוד נראה דהא דס"ל לתוס' דר"י איירי באין חייב מודה משום דר"א משני בהא דפרכינן וכל מעשה ב"ד יחזיר והיינו שטר שכתוב בו הנפק ומשני דהוחזק כפרן פירש"י שהיה הלוה מוחזק לכפרן פ"א ולכך תו אין נאמן פרעתי ע"כ וקשה אי אמרינן אף דחייב מודה וצועק לא פרעתי לא משגיחין ביה דאנן אמרינן הואיל ונפל אולי פרעו ולקנוני' אומר כן א"כ מה יועיל הוחזק כפרן דאין נאמן לומר פרעתי לא יהיה זה עדיף ממודה בב"ד דלא פרע מ"מ אמרינן דפרע ומכ"ש בטוען פרוע רק אנן לא מהימני' ליה והוחזק לשקרן: ולכך הוכיח התוס' דלא מחזקינן בחזקת פרוע רק בעומד וצווח פרוע הוא ולכך בהוחזק כפרן לא משגיחין באמירתו והוה כחייב מודה וא"ש וא"כ זהו הכל להס"ד אבל למסקנא דמוקמינן להך דכל מעשה ב"ד באופני' אחרים ולא איירי כלל בהוחזק כפרן א"כ שפיר י"ל דר"י מיירי בחייב מודה וא"צ לומר כלל אמוראי נינהו אליבא דר"י וזהו אפשר כוונת הבעה"ת דנקט בלשונו ואפילו הוחזק כפרן לא יחזירו לבעלים דהא מילתא לכאורה ללא צורך אבל לפמ"ש כיון לזה דהואיל דלמסקנא אמרינן דאפילו בהוחזק כפרן לא יחזיר אמרינן אף בחייב מודה לא יחזיר ואין כאן קושיא כלל:

ואם יש עמהם שובר וכו' כן מפרש הרמב"ם המשנה כנראה מפי' המשנה נמצא שטר בין שטרות היינו בין שטרות קרועי' נמצא בשוק והיה מונח וכו' ואם יש עמהם סמפון וכו' והק' הלח"מ א"כ מאי פריך הגמרא מזה על סמפון היוצא מתחת יד המלוה דאינו אלא כמצחק ומשני שנמצא בין שטרות הקרועים דהא המשנה לא איירי בנמצא תחת יד המלוה רק בנמצא בשוק השטר והשובר והש"ך תי' דמ"מ קשה אלו השובר היוצא מתחת יד המלוה פסול א"כ אף בנמצא בשוק ושובר עמו עדיין קשה דלמא מיד מלוה נפל ולמה יעשה כמ"ש בסמפון ודבריו דחוקים דמה דמיון זה לזה בהשטר בחזקתו ביד המלוה דאין השובר מגרע כחו ואמרינן דאינו אלא כמצחק וכו' משא"כ שטר שנפל דאתרע ונפילתו מורה על ביטולו דלא חשש לשומרו ושוברו בצידו פשיטא דיש יותר להחזיק כח השובר ולימר דודאי נפרע הוא ומ"ה תישוה אותם להדדי וגם יש להבין מנ"ל להרמב"ם דין זה דאפילו אין עדים כלל על השובר דמ"מ מועיל ועיין מ"ש לקמן בסעי' י"ח ולכן נראה ברור כמ"ש הב"ח דבס"ד הוי אמרינן כפרש"י דהך נמצא מילי מילי קתני רק הא דהכריח למקשן לומר כן נראה דהתו' הרגישו במילת סמפון דלמה נקט סמפון ולא שובר דכשהוא תחת יד המלוה שאין כחו חזק כ"כ נקרא סמפון וביוצא מתחת יד הלוה נקרא שובר ועיין באסיפת זקנים דה"ה באין חתום עליו עדים נקרא סמפון בעלמא ולא שובר ולפ"ז בס"ד דלא ס"ל דבין שטרותיו איירי בשטרות קרועים א"כ קשה סמפון דנקט ולא שובר ול"ל דאיירי דלא חתום עליו עדים דא"כ מה יועיל כיון דאין עליו עדים והרי הוא נייר בעלמא וע"כ דיש עליו עדים ונקרא סמפון משום דהוא ביד המלוה ושפיר פריך אם הוא ביד המלוה הא אינו אלא כמצחק ומשני הגמרא לעולם דלא איירי ביד המלוה וסימפון דקתני היינו דאין עליו עדים כלל ולכך לא נקרא שובר וא"ק א"כ הוי נייר בעלמא ז"א דעלה דרישא קאי דנמצא בין שטרותיו דהיינו שטרות קרועים וא"כ אף בנייר בעלמא בלי חתם עדים איתרע הואיל ונמצא בין קרועי' ולכך קרי' ליה סמפון ולעולם דאיירי בנמצא בשוק וא"ש ולכך לא מוקי ליה הרמב"ם דבאמת דמשני בנמצא בין שטרות קרועים איירי בנמצא ביד מלוה וחתום בעדים רק הואיל ונמצא בין שטרות קרועין מהני דאי איירי בנמצא ביד מלוה א"כ לאו עלה דרישא דקתני נמצא בין שטרותיו דמיירי בנמצא בשוק קאי א"כ מהכ"ת י"ל דנמצא בין שטרות קרועים שטרות קרועים מאן דכר שמיה אבל אי אמרינן באמת עלה דנמצא בשוק קאי שפיר י"ל בין שטרות קרועים דמפרשין בין שטרותיו היינו שטרות קרועים וכמש"ל סי' נ"ט דאל"כ בין שטרותיו מה קמ"ל וא"ש:

יתנו למי שנותן סי' בכלי כתבו התו' וכן רבים מחברים בס' א"ז והרא"ש דלא חוששין לשאלה בממון כמו דסמכינן בממון אסימנים שאינם מובהקים והש"ך פקפק על זה ואין דבריו מוכרחים לדחות דברי התוס' והרא"ש ומחברים הנ"ל אבל הא יש לדקדק דבממון גופה קאמר הגמרא הטעם דניחא ליה כדי להדר ליה אבידה בסימנים וכו' ופריך הגמרא ותכריך של שטרות יחזיר וכי ניחא ליה ללוה להדורי למלוה ולא משני בגמרא עלה וכתב הרא"ש אע"ג דלא משני י"ל מ"מ סימנים דרבנן והתם טעמא אחרינא אית ביה מה דלא נודע לן אי נמי הא דתנן דמחזירין תכריך של שטרות היינו לת"ח דע"י זה שהוא נותן סי' כל דהו מהדרינן בטב"ע ע"ש ולפ"ז אין לסמוך על סי' בכלי להחזיר שטר דבשטר לא ניחא ללוה להדר אם לא לצורבא מדרבנן דאי' לי' טביעת עין בכלי בלא"ה דלא חיישינן לשאלה דיודע דלא השאיל ונאמן הוא ולתי' ראשון של רא"ש ניחא אבל לפי תי' שני לק"מ ובזה מיושב קושי' המ"מ דהק' דהרא"ש דייק הואיל וגמרא פריך חמור בסימני אוכף ולא פריך פירות בכלי ניחוש לשאלה דבממון לא חיישינן לשאלה דלמה לא הביא הרא"ש מהך דפ"ק מצא בחפיסה וכו' דלפמ"ש משם י"ל בת"ח כמ"ש דבלא"ה צריכין לומר כן רק הק' מפירות דקתני למי שנותן סי' בכלי אך הא גופי' תימה על הטור שהעתיק סתם דינתן למי שנותן סי' בכלי וכן הך דתכריך של שטרות סתם דלחד תירוץ של רא"ש לא מחזירין רק בצורבא מרבנן ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דבלא"ה יש לדקדק הא דקאמר רבא שם סימנים דאורייתא מן עד דרוש אחיך וכו' דהשוהו בסימנים ודחינן לא בעדים וק' דלמא בסימנים מובהקים דהוי ודאי דאורייתא ודוחק לומר דהני הוי ודאי כעדים ועיין ב"י א"ע סי' י"ז מ"ש בזה אלא האי דאמר רבא אי סימנים דאורייתא היינו כל סימנים אפילו מובהקים ביותר וכן צ"ל בחולין דף ע"ט דסימנים דאורייתא דקאמר התם היינו סימנים מובהקים כמ"ש הר"ן ע"ש וזה הוא דפשיט ליה לרבא מן דרוש אחיך ובזה הוא דדחי לי' הגמרא די"ל בעדים והק' הרא"ש הא מן הך דתכריך של שטרות מוכח ולכך תי' די"ל דאיירי בצורבא מרבנן וכו' וזהו הכל אי סימנים מובהקים ביותר ג"כ לאו דאורייתא אבל אם הם דאורייתא בלא"ה לק"מ מן תכריך של שטרות דגדר סימן מובהק' ובינוני' הוא מה שהוא מצוי במקצת בני אדם הוא נקרא בינוני ומה דלא שכיח נקרא מובהק וא"כ בשלמא באבדה דכל העולם נכנס בספק וכמו כן נמצא הרוג בעינן סימן מובהק ביותר מהתורה ולא סגי בסי' בינוני דבזה מצוי אצל קצת בני אדם ואולי ממנו האבידה אבל בתכריך של שטרות שאין הספק רק בין הלוה ומלוה ולא בזולתן א"כ אצלם סי' אמצעי הוי מובהק דזה לא שכיח כלל שהסימן ההוא יהיה מסתייע דוקא בלוה כמו במלוה וזה אינו מצוי כלל שבמכוון בשני אנשים הללו יקרה סימן כזה בשווה וא"כ הוה סימן מובהק ולק"מ מתכריך של שטרות וא"צ לתי' הרא"ש וא"ש דבאופן זה הוי כסימן מובהק והגמרא דהק' כן לס"ד דשום סימן אינו מהתורה וא"ש ועיין רמב"ם הל' אבידה פי"ג בכ"מ ועיין באסיפת זקנים וריטב"א. אך לפ"ז צ"ל דבנפל גט הואיל וחיישינן ליב"ש דעלמא דאף דלמ"ד דוקא הוחזקו הא כתב רשב"א בגיטין דהואיל דהוחזקו חוששין לכל יב"ש בעולם א"כ הוי כסי' דרבים ובעינן סי' מובהק לגמרי ולכך ר"א דמספקי ליה אי סימנים תורה מצריך בגט שנפל סי' מובהק לגמרי נקב יש וכו' וכן הגמרא מק' מהא דמצא קשור בכיס וכו' ש"מ דלא ס"ל לחלק וצ"ל דס"ל דהוי כסימן דרבים ובזה שפיר י"ל אף דבעלמא אפילו בממון י"ל דחוששין לשאלה בהך דשטר הנמצא בחפיסה לא חיישינן לשאלה דהוי שאלה דיחיד דנימא במכוון השאיל מן הלוה זה הכלי זה לא שכיח ופשוט. רק דלכאורה ק' א"כ מה פריך הגמרא בגט נמצא קשור וכו' ניחוש לשאלה אף דשם הוי שאלה דיחיד דהיה משאיל ליב"ש כמותו בשם הנזכר בגט אך לפ"ש הואיל וחוששין ליב"ש טובא הוי שאלה דרבים ניחא (ובהכי ניחא קו' המעדני המלך הנ"ל דבזה י"ל דגמרא אלים לי' להקשות מחמור בסימני אוכף דהוי שאלה דרבים ומ"מ לא חיישינן משא"כ בחפיסה דהוא שאלה דיחיד כמ"ש מן לוה למלוה וי"ל בהא לא חיישינן ולכך פריך הרא"ש דה"ל להק' מפירות בכלי דהוי ג"כ שאלה דרבים) אך זהו דוחק וצריכין לומר טעמא דרבא לא קאי למסקנא דס"ל סימנים דרבנן אלא טעמא משום הפקר ב"ד הפקר כמו שכתבו התוס' ב"מ ד' י"ט ד"ה אי סימנים ואמת כי אמרתי בחידושי מ"ש התו' ביבמות דף ק"ב ד"ה מצאו וכו' דכתבו דאביי מוקי להו מצא קשור בכיס איירי באבד בעדים דל"ל מגו ובד"ה אמר רבא כתבו דרבא מוקי לי' במצאו בעצמו ונאמן במגו וקשה א"כ במה פליגי אביי ורבא וגם מה פריך הגמרא וניחוש לשאלה דלמא איירי דמצאו בעצמו ואמר שלא השאיל ולכן נראה דודאי אסיקנא דהך דאבד הגט איירי בין הוחזק ובין לא הוחזקו שני יב"ש ובלא הוחזקו כתבו התוס' סוף פ"ק דב"מ דף כ' ד"ה אסורא דהוא רק מרבנן וא"כ אף דסימנים דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן ובהוחזקו דאורייתא לא אך י"ל אפילו באיסורא דרבנן לא מהני סימני' דרבנן דהא רבא נתן טעם דלכך תקנו רבנן דמינח ניחא ליה אבל באיסורא לא שייך כן דמה בכך דיב"ש ניחא לי' עכ"פ אין אשה מתגרשת בגט שאינו מבעלה כלל. אמנם אם אין הטעם משום ניחא לי' רק מגזירת חכמים שפיר י"ל כן וא"כ א"ש דאביי ס"ל מצאו בכיס לא יתחלק לשני פרושי' דבאין הוחזקו ודאי אפילו מצאו אחר דמה בכך סימנים דרבנן המנו' בדרבנן ובהוחזקו יהיה פי' דוקא במצאו בעצמו ואית לי' טב"ע וכי נפרש לשון הברייתא בתרי גוונא וע"כ דהכל בעדים וסימנים דאורייתא דאביי לא ס"ל כטעמיה דרבא כמ"ש הרא"ש בחד תי' דאיכא טעמא אחריני אבל רבא ס"ל טעמא דניחא לי' וא"כ שפיר י"ל במצאו עצמו אפילו בלא הוחזקו דהוי רק דרבנן הואיל ולא שייך ניחא ליה וא"ש וכבר כתבו התו' דבדרבנן לא חיישינן לשאלה וא"כ י"ל בשלא הוחזקו דהוא דרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה דהוא רק דרבנן ואם כן פריך הגמרא שפיר וניחוש לשאלה דהא בלי הוחזקו איירי אפילו במצאו בעדים דלא חיישינן לשאלה אם כן אף בהוחזקו כן דלא מפרש המשנה בתרי גוונא וא"ש ולק"מ דילמא איירי במצאו בעצמו ודוק. מיהו מדברי הרמב"ם דפסק הנהגה בסוס וחמור לאו דאורייתא ומכל מקום קאמרינן בפר' אותו ואת בנו דפרדות דסמכינן אסימנים ש"מ סימנים דאורייתא ש"מ אפי' באיסורא דרבנן לא סמכינן אסימנין דרבנן וצ"ל הטעם דניחא לי' וא"כ הך דתכריך צ"ע ול"ל דהוי סימן מובהק או דבאמת ס"ל לרמב"ם בכל דוכתי סימנין מדאורייתא רק איסורא מממון לא ילפינן וכמ"ש באריכות בחידושי ודוק. ויתר דיני שאלה כתבתי בחדושי לא"ע סי' י"ז כי שם מקומו והארכתי בזה בקונטרס עגונו' אשר לי:

למי שיאמר מנינ' יחזיר וכתב הרא"ש מ"מ בעינן כרוכים דאל"כ מייאש דמי יודע שנפלו בהדדי שיהי' בהם סימן ע"ש ויש להבין דמה בכך מ"מ השתא דנמצא ג' ביחד והוא נותן סי' אנן סהדי דשטרי דידי' הוא וא"כ במלוה נותן סי' מה בכך דהיה מייאש דהא מ"מ הלוה חייב לו ובחוב ברור שחייב לו לא שייך לכאורה יאוש וא"כ דמלוה גובו חובו אף כאן המוצא אבידה חייב ליתן שטרי למלוה לגבות בו כדין מי שיש לו שטר שזכות חבירו בו שמחויב להראותו בב"ד לדון ולגבות בו ול"ל דבאמת גובה חובו במשלם רק גוף הנייר לצור בו צלוחיתו הרי זה של המוצא דמגוף הנייר מייאש אף דלא מייאש מדמים שביד הלוה דהא גוף הנייר אינו שלו והרי הוא של הלוה וא"כ המלוה דאבד שטרו למה ייאש הלוה מהנייר דה"ל יאוש שלא מדעת וכ"ת דאף דלוה חייב לפרוע למלוה באבד שטרו מ"מ כדי שווים של גוף הנייר מנכה לו דאבד שטרו והנייר שלו וה"ל כנגד נייר השטר כמלוה על המשכון דאבד משכון אבד מעותיו כנגד המשכון לכ"ע דחדא זהו לא שמענו דמנכה לו פרוטה הלזו ועוד מכל מקום לא שייך בו יאוש דעל כל פנים גוף הנייר אינו שלו ואין אדם מייאש מדבר שאינו שלו וכי מייאש המלוה מפרוטה שעל גבי הנייר פקע שעבודו והרי חוזר הנייר להיות של לוה לחלוטין ואין יאוש המלוה חל עליו. וגם קשה מהא דאמרינן בדי"ג באין בו אחריות נכסים דיחזיר למלוה לצור עפ"י צלוחיתו הא איירי בשטר שאין בו סימן א"כ המלוה מיאש מגוף הנייר וה"ל של מוצא ול"ל דהתם אין מיאש דאולי יוד' הלוה דמה בכך דאין בו סימן הלא כל הספק אי מלוה או ממלוה נפל וכשמודה הלוה פשיטא דהוא חוזר בלי סימן ולכך לא מייאש דחושב הלוה לא ישקר באמונתו דא"כ אף במצא תכריך של שטרות נימא דבגוף נייר השטרות לא מייאש דחושב דהלוה יודע ואף דבמקום דיש בו אחריות אינו נאמן הלוה היינו למשעבדי אף במה ששוה גוף נייר בזו לא שייך אחריות והלוה נאמן. ובאמת בהרא"ש י"ל דבאמת אי המלוה נותן סי' לא שייך יאוש רק לכך אמרינן דוקא כרוכים משום דבכל גוונא איירי המשנה הן בנותן המלוה סי' והן בנותן הלוה סי' ובנותן הלוה סי' ומבקש גוף הנייר בזהו שפיר שייך יאוש דגוף נייר שלו והוא מיאש ומחזיק בהן המוצא ולכך קתני כרוכים דאף לגבי הלוה לא הוי יאוש ומהני סימן אך א"א לומר כן בדברי הטור והמחבר שסתמו הדברים ולא חילקו דבמלוה נותן סי' במנין אפילו דלא היה כרוכים כלל מ"מ מהני דלגבי' לא שייך יאוש כלל. ולכן יותר ברור דגם גבי חוב ביד חבירו שייך יאוש וא"כ א"ש דגם במלוה שייך יאוש דע"י שאבד שטרו מייאש החוב ולכך אף בנותן סי' לא יחזיר אך צ"ל כי הוי יאוש לגבי טריפת לקוחות אבל גבי ב"ח לגבות מלוה לא שייך יאוש דאל"כ קשי' הא דאמרינן בדף י"ג מצא שט"ח אם יש בו אחריות נכסי' לא יחזור וטרח הגמ' למצוא טעם בשחייב מודה למה לא יחזיר הא חייב מודה והוצרך הגמ' לומר דחיישינן לקנוני' וכדומה וק' מה צורך הא איירי באין בו סימן דבשטר גרידא לא שייך סי' כלל כמ"ש לעיל בס"ק וי"ו ע"ש וא"כ הוי יאוש ולכך לא יחזיר וצ"ל דלהס"ד דבחייב מודה יחזיר אין כאן יאוש דהמלוה חושב הלוה לא יהיה מחוסר אמנה ויודה ולא מיאש ולכך הוצרך הגמ' ליתן טעם אחר דחיישינן לפרעון וכדומה. והא דכתב הרא"ש דהוי יאוש היינו לפי דאסקינא במשנה דאפי' חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוני' וא"כ שפיר הוי יאוש דכיון דאין לו סי' ואף דיודה הלוה ויבטח בהימנותו מה יועיל הא לא יהיה מועיל הודאתו וא"כ מייאש וא"כ קם דינא דלגבי משעבדי דלא מועיל הודאת הלוה הוי יאוש אבל לגבי בני חורין דמועיל הודאת הלוה לא הוי יאוש דחושב דלוה יודה וא"כ אם יש סימן אח"כ אף דלוה אין מודה מ"מ גובה מב"ח דלגבי ב"ח לא הוי יאוש והא יש לו סימן באמת ואנן סהדי דמיני' נפל. וזה ראי' ברורה לדברי מהרי"ק לקמן בסי' קס"ג דאף לגבי חוב מהני יאוש ולכך פסק והביאו רמ"א דאם נתייאשו מחוב שביד השר ואח"כ גבו אותו הוי כמוצאי מציאה והט"ז והגאון מהר"ץ בהגהתו ובתשובה שלו האריך להשיג דלא שייך יאוש כלל בחוב וע"ש שהאריך ונעלה ממנו דברי הרא"ש הנ"ל דלפמ"ש הדבר מוכרח דגם בחוב שייך יאוש ודברי מהרי"ק מוכרחים ועמ"ש לקמן בסי' קס"ג באריכות:

אבל הכריכה לבד לא הוי סימן וכו' דברי הרמ"א הם דברי רמ"ה בטור ורבו בו הפירוש' מראשונים ואחרונים ולהיות כי רובם כול' הם סברות דקות אין בהם ראי' מהימנא מהגמ' מנעתי להאריך בהם רק באתי ללקט בשושנים דברים הקרובים לפשטות דברי רמ"ה ומה שנראה לי' להוסיף בו בתוספת ונשני' בשביל שנתחדש בו מה שי"ל בטעם כעיקר בראי' מהימנא וסברא ברורה מדברי הגמ' ופוסקים ולדעתי מקום הניחו לי הקדמונים להתגדר בו וז"ל הטור כתב הרמ"ה אע"ג דקיימ"ל דקשר או מנין לחודא הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה וקישור וטעמא דהנך תרי שטרא דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפ"א פרע הלוה והמלוה נתנו לו כרוכין ולכך ידע שהם כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח הימנו המעות בפ"א ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחד לא נתן אל לבו ולכך צריך מנין עם הכריכות או הקשירה וה"מ שאין שניהם לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או במנין ואחד א"י לא זה ולא זה נותנים למי שיודע עכ"ל ונתקשה רבינו ב"י בזה דלמה נקט בלשונו וטעמא דהנך תרי שטרות וכו' הא לא מיירי בתרי שטרי רק בתלתא שטרי כמבואר בגמ' ופוסקים. עוד הקשה א"כ אף במנין נימא כך דהמלוה או הלוה כרכן כך ולכך שניהם יודעין המנין והכריכה ועוד אי לא נימא כך במנין א"כ למה צריך כריכה במנין לחוד סגי ועל קושי' א' תי' הרמ"א בד"מ וממש הסכימו עמו האחרונים דכך כוונת הרמ"ה באמרו אף על גב דקיימא לן דקשר או מנין לחודא הוי סימן וא"כ למה צריך ג' שטרות בשלמא אי מנין דוקא הוי סימן בעינן ג' שטרות דבב' ליכא מנין סימן כדאמרינן שטרי מכריז אבל אי כריכה הוי סימן א"ה תרי נמי הוי בי' סימן כריכה ולכך כתב דא"א בב' ליתן סימן כריכה דהני תרי שטרי דחד מלוה ולוה נינהו וכו' ולכך א"א בתרי שטרות רק כרכן שלשה וא"ש זהו מ"ש בישוב קושי' ראשונה והוא תי' מרווח ונכון: אבל בקושי' שנייה ושלישית הנ"ל דעת רמ"א דבאמת דעת רמ"ה כדעת הרא"ש דמנין לחוד הוי סימן ולא כריכה ובעינן רק כריכה דלא יהיה יאוש כמו מעות ופירות מפוזרין ולא קשה הא גם בסי' מנין י"ל דהמלוה ולוה יודעין בו כמו בכריכה כמו שהק' הב"י די"ל דבמנין נותן ללבו לפעמים להפרידן זו מזו ולכך לא חיישינן דמלוה ולוה יודעון בו וזהו דוחק בתכלית כי מודה לשון רמ"ה בבירור דתרתי בעינן מנין וכריכות וכמ"ש רש"י ורמב"ם וכן משמע בבעה"ת ע"ש וגם סברת הרמ"א דבמנין יותר נותן ללבו להפרידן דוחק ובאמת זו אין כ"כ קושי' כמו שעקר הקושיא מהא דכתב לחלק בין שניהם לפנינו או לא דהא כתב הרמ"ה בעצמו דאין נותן אל לב להבחין וא"כ מה בכך דהוא לפנינו כיון דלא נתן אל לב להבחין ובזו דחק רמ"א ויותר מחברים ובכל דחק שלהם לא הועילו דמ"ש אם הוא לפנינו או לא דא"כ בכל אבידה נימא אם א' נותן סימן אולי גם חבירו נותן סימן רק שאין יודע מאבידה ושהיא נמצא אלא ודאי אמרינן הואיל והוכרז ולא בא הודה דאין לו סימן וכמו שכתב הריטב"א בב"מ להדיא וא"כ היינו כשהוא לפנינו דמ"ש הרי מדלא בא הודה דא"י סימן והגאון מהר"ץ אשכנזי בהגהתו הוסיף בזה דודאי יפה כח הנותן סי' אם אין שכנגדו לפנינו דהרי אין לו תובעין כלל ואמרינן אף הוא יודע בנפשו דלא שייך לו משבא לב"ד ותבעו והרי ממון שיש לו תובעין ע"ש ולכן ליישב זה נראה בתי' א' אשר יסתעף לתרי אנפין והוא דקשיא ליה לרמ"ה במה דפרכינן ש"מ קשר הוי סימן ומשני תני ר"ח שלשה שטרות כרוכין זה בצד זה דק' הא באמת קיי"ל דקשר הוי סימן וא"כ א"צ לר"ח למתני ג' כרוכין זה בצד זה דהא קשר לבד הוי סימן וכי יתני ר"ח בברייתא דבר שלא קאי להלכה רק למדחי בעלמא דלא תפשוט ועיי' בריטב"א וגם קשה א"כ דעיקר סימן הוי מנין איך קתני במשנה תכריך של שטרות דמורה על כריכה הא לא נ"מ בכריכה כלל רק במנין וגם בברייתא תני שלשה שטרות ואלו במשנה קתני רק סתם תכריך של שטרות ולא קתני כמה וכיון דעיקר תלוי בשלשה שטרות ה"ל למשנה לומר ג' שטרות כדקתני אח"כ ג' שלוו וכו' וכן קתני בברייתא וכבר דקדק הש"ך בזה באריכות לכן נראה דודאי הך חששא דכתב הרמ"ה דשניהם יודעין מהכריכה הן המלוה והן הלוה חששא רחוקה ולא שכיח כלל כמ"ש כל האחרונים וכל המחברים זולת הרמ"ה לא זכרו כלל דבאמת וכי אין מצוי שא' מהן משנה הכריכה המלוה בהגיע השטרות לידו מן הלוה וכן להיפך ואדרבא בכוונה משנה לבל יהיה בו סימן לזה שמסרו לו ואי לא נימא הכי א"כ כל מטלטלין לא יועיל סימן דדלמא פלוני מכרו לזה וא"כ בקי בסימנם מקודם המכירה אלא כולא האי חששא רחוקה רק אם אינו חששא גמורה חשש כל דהו מיהא איכא לגרע כח הסימן וא"כ לפי דקי"ל סימן אמצעי לאו דאורייתא ושורת הדין מבלי להחזיר בסי' זה רק חכמים תקנו להחזיר א"כ הבו דלא לוסיף כשיש כאן דבר המגרע כח הסימן וחששא בעלמא שאפשר שלא לסמוך על סי' זה חזר הדבר לדינא מבלי לסמוך על סי' זה והנה כבר כתבתי בסעי' קטן י"ב הנ"ל דהא סי' דקשר ותכריך שהוא סימן האמצעי דאין הוא הקשר ותכריך שרגילים העולם לקשור ולכרוך בו הוא בשטר שכל ספק בו רק בין לוה ומלוה ולא זולתו הוא סימן דיחיד הוי סימן מובהק ולא אמצע דזה לא שכיח שבמכוון המלוה יכווין ענין קשר וכריכה כמו הלוה מבלי שנות ואין זה דומה לספק ההיה בכל הבריות דנימא לא סגי' אדם אחד מאלף שג"כ יכוון קשר וכרך הנ"ל כמו האיש הלזה המבקש אבידתו ולפ"ז דהוי כסימן מובהק א"כ אף דנימא חששא דרמ"ה מגרע כח הסימן מ"מ לו דנחית חד דרגא וה"ל כסימן אמצעי וג"כ מהדרינן בי' אבידתו ובפרט אי הוי סימן מובהק מהתורה מהדרינן וא"צ לתקנות חז"ל כלל. אך באמת אין זה מוחלט דהוי רק סימן דיחיד והספק רק בין מלוה ללוה דהא עדיין הספק בכל הבריות דדלמא הלוה או המלוה הפקידו שטרותיהן ביד א' יהיה מי שיהיה והוא הנפקד כרכן וקשרן כך דרגיל לעשות כמו הלוה או מלוה דבא לב"ד ליתן סימן וכריכה וקשר הנ"ל ועדיין הוא סימן אמצעי כמקדם וא"כ בנוסיף בו חששא דרמ"ה מגרע כחו כנ"ל ושוה הוא לחיוורי וסומקי דלא מהדרין בו ולכך מצריך הרמ"ה עוד בנוסיף לסי' כריכה סימן מנין ואמת דגם במנין לבד יש חששא דרמ"ה כמו שכתב הב"י דאולי כך מסרן במנין המלוה ללוה ולוה למלוה רק תרתי בצירוף שיזדמן המנין והכריכה במכוון כולי האי לא שכיח שיכוון שניהם המנין והכריכה ולא יהיה אחד נשתנה מיד ליד דבר זה בלתי שכיח וכבר עלה בלב רבים מחכמי ישראל אפילו בהתר' עגונה לומר תרי סימנין גרועין מצטרפין לסימן מעלי' ואפילו החולקים חששו לאיסור א"א אבל בממון כ"ע מודו שמוציא מזה שהוא רק חששא בעלמא וגם ודאי דהמלוה או הלוה חושש לשנות הדבר מכפי שנמסרו לו בשינוי דבר רק א' מהן משנה או הסימן או הכרך ואינו מניחו בכל אופן כמקדם ולכך באומר שני סימנים ביחד תו אזלא חששא דרמ"ה וחזר הדבר להיות סימן אמצעי וזהו כוונת הרמ"ה דמצריך ב' סימנים דבכל א' יש חשש משא"כ בצירופן וכתב הרמ"ה ה"מ בשאינם לפנינו וא"כ אנו חוששין דלמא הפקידו ביד אחר והרי זה ספק בכל והוי רק סימן אמצעי ובהחשש הנ"ל נחית חד דרגא ככ"ל משא"כ בשניהם לפנינו המלוה והלוה ושניהם מודים שלא מסרו בפקדון ביד אחר רק זה אומר ממני נפל וזה אומר ממני א"כ חזר הדבר להיות סימן מובהק כנ"ל ומה בכך דהחשש הנ"ל מגרע כחו הרי הוא סימן אמצעי ואף בזו מהדרינן ולכך בחד סימן מנין או כריכה מהדרינן וא"ש ולכך תני ר"ח ג' שטרות כרוכין דר"ח מיירי באין לפנינו וא"כ בעינן תרתי סימנין וכמ"ש והמשנה איירי בהם לפנינו וסגי בתכריך אפילו תרי שטרות דסמכינן אסימן כריכה וקשירה באמת דקי"ל קשר הוי סימן וא"ש. ועוד אופן אחר י"ל כזה דישוב הרמ"ה בהררי קודש דברי הגמ' שכתבנו לעיל בס"ק י"ב דאמרינן דניחא ליה לבעל אבידה להחזיר וכו' והק' הגמ' בתכריך של שטרות וכי ניחא ליה ללוה להחזיר למלוה ולא משני בי' הגמ' מידי ועיי' ברא"ש וכמש"ל דבאמת למה דקי"ל סימנין דרבנן קושי' הגמ' במקומו ודעת הרא"ש לחד תי' לומר דאיירי באמת בצורבא מדרבנן ודוחק כמש"ל רק כבר כתבנו דזהו הוי סימן דיחיד והוי סימן מובהק וא"צ לטעם דניחא ליה ולק"מ אך כבר בררנו דבחששא דרמ"ה נחית חד דרגא ולא הוי רק סימן אמצעי ועדיין קשה מי ניחא ליה וא"כ דלא מהדרינן ליה למלוה בסימן אמצעי דלא ניחא ליה ללוה אף להיפוך ללוה לא מחזירין בסימן אמצעי דמהכ"ת יהיה ניחא ליה למלוה להחזיר ללוה כיון דבהיפך אף דהוא יהיה יודע הסימן לא יחזירו לו ולא שייך טעמא דגמ' מימר אמר אנא ידענא סימנא דמה בכך הא מ"מ לא יחזירו ליה אך קושי' הגמ' מי ניחא ליה ללוה וכו' הוא באין הלוה לפנינו בב"ד אם המלוה מבקש ליתן סימן וע"י כך להחזיר לו אבידתו ושפיר אמרי' מי ניחא ליה אבל בבוא שניהם לב"ד ומבקשי' ליתן סימן להחזיר להם הרי דגלו דעתם דניחא להם להחזיר אבידה בסימן דהא באי' לב"ד שניהם ומבקשים ליתן סימן וע"י כך יוחזר להם אבידה פשיטא דניחא להו וא"כ חזר הדבר להיות שוה בכל אבדות ומחזירי' בסימן אמצעי ובהכי ניחא לרמ"ה במסקנת הקושיא מתכריך דמיירי דשניהם בב"ד והרי חזינן דניחא להו הן המלוה והן הלוה משא"כ בבא המלוה לחוד דלא ניחא ליה ללוה ובבא לוה לחוד לא ניחא ליה למלוה דידע אלו היה לו סימן לא היה הלוה מסכי' להחזירו משא"כ בבאו שניהם וא"כ דברי הרמ"ה נכונים דבשלמא בשלא באו שניהם א"כ שייך קושית הגמ' מי ניחא ליה וצריך סי' מובהק דאף מהתורה מחזירין וזה לא שייך בתכריך דאף דהוי סי' יחיד מ"מ יש בו חששא דרמ"ה ולכך מצריך רמ"ה שניהם מנין וכריכה וכמש"ל דזהו הוי סי' מובהק בסימן דיחיד משא"כ כששניהם לפנינו לא שייך קושי' הגמ' מי ניחא ליה ואף בסימן אחד מידי סימן אמצעי לא נפיק ומהדרי' וא"ש. ובזה מיושב קושי' הגמ' דפריך ש"מ קשר הוי סימן ולשיט' רמ"ה קשה עדיפא ה"ל להקשות הא בזה אף למ"ד קשר הוי סימן בזה גרע מכח חששא דרמ"ה וכי בזו יחלוק המקשן ותרצן מה דלא מצינו מחלוקת להדי' דלפמ"ש המקשי' פריך ש"מ קשר הוי סימן וסימני' אמצעי דאורייתא דהא לא איפשט' לקמן ואם כן וודאי דמחזירי' דלא צריך לטעמא דגמ' דמינח נייח ליה ואם כן הוי סימן אמצעי ומחזירין ואתי שפיר ובמסקנא דקיימא לן דרבנן אינן צריכין לדברי ר' חייא דהוי תרתי מנין וכריכה וא"ש ובזו יש ליישב אפשר גם מה שעמד הב"י בדברי רמ"ה איך פשיטא לי' דאיירי הכל במלוה ולוה אחד דהא יתכן אפי' בשלשה מלוי' ולוי' כמ"ש המ"מ והאחרונים תי' דהכריחו דאל"כ ודאי יהיה כרך סימן ולפמ"ש ניחא דהרמ"ה מודה דמיירי בכל ענין רק בזה לא קשי' ליה למה בעינן תרתי מנין וכריכה דהוי סימן אמצעי וקשה קושי' הגמ' מי ניחא ליה וכו' וצ"ל תרתי והוי סימן מובהק כמ"ש בצירוף שני סימני' אמצעי' הוי ס"מ (ועיי' בקונטרס עגונות וכמש"ל) ודבר תורה מחזירין ולא קשה הא הוי סימן דיחיד דהא יש כאן שלשה מלוי' ושלשה לווי' והכל בבית ספק משל מי נפל רק קשי' ליה לרמ"ה בחד לוה ומלוה בזה הוי סימן יחיד למה בזה צריך תרתי ולכך נתן טעם דשם אין הכריכה לחוד כ"כ סימן וכמש"ל וא"כ דברי הרמ"ה עולי' לדינא בכל גווני ודוק:

נותני' למי שיודע וכתב הש"ך בס"ק כ' וס"ק ל"א דהא דנותנים למלוה בסימן היינו לגבות מב"ח אבל לא ממשעבדי דהא אפי' חייב מודה לא מחזירי' דחיישי' לקנוני' וא"כ אולי אמר לו הלוה הסימן כדי שיטול השטרות ויטרוף שלא כדין ותמהני עליו איך העלים עין דבעה"ת בשער נ"ב ח"ב ס"ג הקשה קושי' זו בשם רבותיו חכמי צרפת ז"ל דלמה אמרי' בסי' יחזיר ולא חיישי' לקנוני' כמו חייב מודה. ותי' שני תי' והעיקר כתי' האחד דבלי סימן דבנפילה יש כאן מקום ספק ממי נפל רק עפ"י הודאתו אנו באי' להחזירו הרי כבר אתרע בנפילתו וחוששי' לקנוני' משא"כ בדבר שיש בו סימן שע"י סימן מתברר למי הוא שייך הוי כלא אתרע כלל ולא חיישי' לקנוני' ולתי' זה נתכוון הרא"ש בשמעתי' אגודה של שטרות דכתב הרא"ש הרי זה יחזיר למי שנותן בו סימן ולא אתרע בנפילה (ופירוש דא"כ ניחוש לקנוני') כיון שע"י סימן מתברר אי ממלוה או מלוה נפל עכ"ל והיינו הדברים של בעה"ת וכן הוא באסיפת זקנים תי' זה בשם תוס' ואולי כוונת הש"ך להקשות להך דיעה דס"ל אפילו ביוצא מתחת יד שליש וחייב מודה לא יחזיר לעיל סעי' ג' דהא לא אתרע בנפילה ולכך אין מהרא"ש ראי' דהוא באמת חולק שם אך גם בזה לק"מ דכ"ע מודים כ"כ דלא אתרע לא חיישי' לקנוני' רק שם ס"ל דגם ביד שליש אתרע הואיל ולא נודע מה היה לו ע"ש וח"ו לחלוק אהני רבוותא בלי ראי'. שוב מצאתי בריטב"א לב"מ גבי וליחוש דלמא זבנא לכתוב' וכו' דכ' דהא דמחזירין השטרות בסימן היינו באין בו אחריות אבל יש בו אחריות לא מהני סימן משום קנוני' והיינו כמ"ש הש"ך ומ"מ בטלה דעתו נגד הנך רבוות' הנ"ל ויחיד הוא בדבר זה וכן מורה מסתימת כל הפוסקים בכלל מיהו בהך גוונא דרמ"ה דאם אין הלוה בפנינו אין מוסרים למלוה בסי' כריכה לחוד רק כשלוה בפנינו ולא נתן סי' כלל אז מחזירין בזו יש לומר דמסתבר דעת הש"ך דאמירתו של לוה לא מעלה ולא מוריד דקנוני' הוא והוי כאינו לפנינו ובאין לפנינו הא אין מחזירין למלוה וכל מה שתלוי באמירת לוה לא מפיו אנו חיי' בחשש קנוני' ודוק ומכ"ש לפמ"ש לעיל טעם כשהלוה בפנינו דגלי' דעתי' דניחא ליה די"ל אם הוא ניחא ליה לקוחות מי ניחא להו:

יחזירם ללוה אף בלי סימן דא"א דנפל מיד מלוה ויש לי מקום לספק בשטרות שכתב בו ג"כ לכל המוצאים דקיי"ל לקמן סי' ס"ו דנקנים במסירה לחוד וא"צ כומ"ס אי בהא יחזירם ללוה דהא יש לחוש דהמלוי' אלו מכרו שטרותם לאחד ומיד לוקח נפל ואם חששו בגמ' לחששא רחוקה דלמא מיד ספרא נפל וכדומה למה לא ניחוש לזו דהוא דבר מצוי שמוכרי' שטרותם זה לזה והמחבר והפוסקים דכתבו דא"צ סימן איירי בסתם שטרות דבעי כומ"ס וא"כ הלוקח שטר הרי יש לו שטר מכירה על שטרות הללו וכשבא לב"ד ומראה שטר מכירה אין לך סימן גדול מזה דשלו הוא דאלו פרעו הלוה הי' מחזיר לו גם שטר ואף דשטרות ביד הלוה גובה הוא בשטר מכירה שלו ועל הלוה לברר דפרעו. משא"כ בשטרות דאין צריך כומ"ס קשה לי דאיך לא נחוש דלמא מכרן שוב ראיתי בריטב"א בב"מ גבי וליחוש דלמא מכרה כתובתה וכו' הקשה קושי' זו איך מחזירן הך שטרות דלמא מכרן לאחר ותי' דבאמת אין מחזירן בלי סימן רק קי"ל דבאחד הלוה משלשה בסימן שנותן הלוה מחזירן ולא המלוה דמבורר לרמאי דמה בעי גבי' ג' שטרות. וא"כ תו ליכא למיחש ללוקח דכיון דאין בא ליתן סימן הרי אנו עושין כתורה להחזיר אבידה בסימן והוא דאפסיד אנפשי' ששמע ההכרזה ולא בא וכן מצאתי באסיפת זקני' בשם מהרי"כ דפי' דבכל הנך דקתני מחזירן היינו בסימן אבל בלי סימן בשום גוונא לא יחזירו ואני תמה שלא הזכירו הפוסקים דעתם כלל ואיך שמו זכרון חכמי דור כמותם אחרי הדלת. ולכן הי' נראה דהמה כתבו כן לפרש המשנה דרשב"ג הוא דאמר אחד הלוה משלשה וכו' ורשב"ג ס"ל בב"ב דף קס"ט אותיות נקני' במסירה לבד ושפיר קשי' להו דלמא מכרן ולכך שניהם לדבר אחד נתכוונו דלא מחזירן רק בסי' אבל לפי דלא קיי"ל כרשב"ג דאותיות נקני' במסירה לחוד כי אם בכומ"ס א"כ ליכא למיחש למכר דא"כ הלוקח יבוא בשטר מכירה שלו ויתבע מיד הלוה ולכך לא הביאו דעתם ועכ"פ בשטר שאין צריך כומ"ס הקושי' הנ"ל במקומו ובפרט שכן דעת הריטב"א והרמ"כ ומסתבר וברור דצריך ליתן בהם סי' דאל"כ חיישי' שמא מיד לוקח נפלו:

ואם אינם מקוימי' וכו' כתב הסמ"ע דבעי' סימן מנין או כריכות אבל סי' בגוף השטר כגון נקב יש באות פלוני' לא מהני כדלעיל בס"ו וזהו שייך בלוה נתן סימן דהוא יודע כל סימן בכל השטרות דהם ממנו אבל במלוה נותן סי' נקב יש בצד אות של שטר ממלוה השני א"כ פשיטא דה"ל סי' דאי מלוה נפל מנא ידע ומ"ש סימן זה מסימן דכריכות או מנין:

שנותן בהם סי' וכתב הב"ח דבהך בעינן דוקא ג' שטרות אבל בב' שטרות אין כאן סימן דמנין לא שייך בשני שטרות וכריכה לא הוי סימן לדעת הרא"ש עכ"ל ודבריו בלתי מובני' לי דאנה כותב הרא"ש זה דהרא"ש כתב בדחי' גמר' ש"מ קשר הוי סימן ודחי הגמרא דלא הוי סימן רק מנין הוי סימן אבל לפי דקיי"ל דקשר הוי סימן וכן כריכה א"כ הא הוי כרך סימן ומכ"ש לפי דעת הרמ"ה דכתב דלכך לא הוי כריכה סימן משום דשניהם יודעים בו המלוה ולוה וזהו כששטרות מחד לוה וחד מלוה משא"כ משני מלוי' ולוה א' אף הרמ"ה מודה דכריכה הוי סימן והא דאמרי' במשנה שלשה ולא נקט שני' הוא דיש להבין במה דאחד הלוה משלשה והלוה טוען ממני נפל והמלוי' אומרי' דמאתם נפל וצריך לומר דהם אומרים דנתנו שלשה שטרותם בכרך אחד יהיה באיזה אופן שיהיה ונאבד מאתם וא"כ למה נאמן הלוה הא על כל מלוה ומלוה יש כאן שנים מלוים המעידים שממנו נפל ואין אחר עדות כלום ולגומלים לא חיישי' כמבואר בסי' ל"ז סעיף ה' ע"ש ואי דנוגע בעדותו בשביל מלוה שלו הא יש לומר פלגינן דבורא ולגבי עצמו לא יהא נאמן ולגבי אחרים יהיה נאמן ומ"ש זה מהא דלעיל בסי' ל"ז שחוב כל אחד מבורר ואמרו שפרעו דנאמני' זה על זה ואף כאן הא החוב של כל אחד ואחד נפרד מחבירו ומבורר ומ"ש דכתבו בשטר אחד או דהיו שלשה שטרות בכרך אחד וצ"ל דבאמת אי המלוי' לפנינו ומעידים כן נאמנים וכמו כן וכ"ש באחד המלוה לשלשה דלוי' נאמני' רק מיירי דהמוצא שטרות בא לב"ד ואמר כך וכך מצאתי אומרי' ב"ד זיל והחזיר שטרות אלו ללוה בחד בבא או למלוה באידך בבא דמסתמא ממנו נפל ובלי ספק דלא יעידו המלוי' או הלוים נגד הברור אמת שמיד זה נפל ואוקמינן אחזקה דמידו נפל ולא יהיה עדות נגדו ומחזירי' לו וכן במקום דצריך סי' כגון דלאו מקוימים מחזירין בסי' לאחד ולא ממתיני' אם יבואו ויעידו כנ"ל אבל באמת אם באו אלו השלשה והעידו נאמני' כל א' על חבירו כהך דלעיל סי' ל"ז וא"כ טובא קמ"ל דמחזירין ולא אמרי' אולי יבואו אלו שלשה ויעידו ונהי' ממתיני' אולי יתברר הדבר בעדי' וקמ"ל דסמכי' אהך חזקה ומסתמא לא יהיה עדים וא"כ מיושב קושי' הב"ח דלמה נקט שלשה ולא שני' דבשנים לא שייך עדות דדל בע"ד מהכא לא נשאר רק עד אחד וא"כ פשיטא ולכך קאמר שלשה דהא איכא עדות ומ"מ מחזירין וא"ש ולק"מ:

יד סופר אחד וכו' יש לדקדק לפי דלא קיי"ל עבחז"ל א"כ אימת יש לחוש דנפל מיד הסופר אי לאחר שעבר היום שנכתב בו הא בפנות היום נפסל השטר דה"ל מוקדם וא"כ חזקה על הסופר לבל ישכין באהלו עולה וקרעו ומהכ"ת ישהה שטר הפסול ואי דאמרי' דלמא מיד סופר נפל בו ביום שנכתב ואז היה כשר ואי דנמצא אח"כ מה בכך דלמא היה מונח במקום שנאבד זמן מה ואח"כ נמצא ואטו בשוקי ירושלים עסקינן דעשוי' להתכבד יום ביומו א"כ קשה מה פריך הגמרא דף ס"ג איך חיישי' דלמא כתב ללות ולא לוה הא בשטרי דלאו אקניית' לא כתבינן דמה קושי' דלמא ביומו נאבד מן הסופר והעדים ועכשיו דנמצא לאחר זמן זמני' טובא וע"כ צ"ל דלא חיישינן דנפל מיד הסופר שטר כשר וכמ"ש הריטב"א דהם במלאכת' זריזי' א"כ הנ"ל במקומו ודוחק לומר כמו דאמרי' כיון דנפל אמרי' דלמא אקרי וכתב אף כאן אף דסופרים מוזהרים מבלי להשכין באהלם עולה ולקרוע שטר שעבר יומו מ"מ כיון דנפל אתרע וחיישי' דלמא אקרי והיו הסופרים משהים השטר יותר מזמנו וממנם נפל ודוחק דבשביל דנפל נימא על העדים דאזדא כל החזקה שלהם שעשו שלא כהוגן ואף דנעשה בקנין וכדומה נימא הואיל ונפל וכו' וזהו לא שמענו ואם אמרי' דאקרי וכתבו היינו דהיו מאמיני' ללוה שילוה המעות בו ביום ומסרו בידו השטר אבל בשביל כך לא נימא דעשו בשארי דברי' שלא כהוגן וראיתי ועיינתי שנית ומצאתי במהדורא לריטב"א דתופס זה סברא לאמת דחיישינן ביומו נאבד מהסופר ולאח"כ נמצא בזמני' מרובים וכקושי' הנ"ל א"כ מה פריך הגמ' הא לא כתבינן דלמא בו ביום נאבד הארכתי בחדושי ואמרתי דלכך פירש"י חיישי' דלמא כתב ללות ולא לוה והיינו אח"כ לוה עליו ומ"מ הואיל והוא שטר ריע לא נזהר לשומרו ולא פי' כפי' תוס' דבאמת לא לוה כלל ועכשיו מבקש ללות עליו דא"כ קשה קושי' הנ"ל מה קושי' הגמ' הא יש לומר מיד ספרא ועדים נפל ולכך ס"ל לרש"י דעכשיו לא חיישי' דילוה עליו דמי פתי ילוה מעותיו על שטר שנפל ואתרע בב"ד רק כל חשש אולי כבר לוה עליו וא"כ ל"ל דמיד ספרא נפל דא"כ עדיין לא לוה עליו וזהו לא חיישי' דעכשיו ילוה עליו דזהו לא עביד המלוה ושפיר פריך הגמ' הא בשטרי דלאו אקניי' אין כותבי' ול"ל דכבר לוה וא"ש ולשיטת התוס' י"ל דבס"ד לא חיישי' לקנוני' וא"כ מה ללות בו בשטר מוקדם ולהפסיד ללקוחות רק כל כוונתו להרוויח פשיטי דספרא וכ"כ התוס' שם להדיא ולכך בשטר שכבר נפרע דלא נתן פשיטי דספרא בחנם אין חשוד דיפסיד לקוחות ע"ש ולפ"ז אי מיד ספרא נפל הלא לא ישלם פשיטי דספרא ואין כאן חשש ולמסקנא דאמרי' חיישי' לקנוני' באמת המ"ל כך רק דעדיפא מיני' קאמר אפילו בשטר קנין חוששי' לפרעון וא"ש ובזו ישבתי בחדושי קושי' רבות ת"ל ואחד מנהון מ"ש הר"ן בגיטין פ' המגרש דשמואל לא סבירא ליה עבחז"ל דא"כ מה דוחקא לשמואל לומר אומר היה ר"מ וכו' ואי דסבירא ליה דאקרי וכתב ל"א אם כן למה אמר במוצא שטר הקנאה וכו' אפילו בלתי הקנא' ג"כ דהא אין עדים רשאים לכתוב ולפמ"ש ניחא דבשלמא בחייב מודה ל"ל מיד ספרא נפל דהא לא חייש לקנוני' וגם פשיטי דספרא ליכא כמ"ש אבל באין חייב מודה שפיר י"ל מיד עדים וספרא נפל ולא לוה באמת כלל ולכך בעינן דוקא הקנא' ולפ"ז אם אין שטרות הנ"ל בזמן אחד ואחד מאוח' לחברו ולל"מ בהו דשניהם נכתבו ביום א' ונתאחר אחד כגון דכ' בי' בזמנו כתבנו וכדומה אין לחוש דמיד ספרא נפל דאין הסופר משהה ומשכן באהלו עולה וצ"ע:

יחזיר לבעליו כ' הש"ך בשם הרמב"ם פ"ה מהל' גזילה ואבידה מצא כתובה אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר כ' המ"מ דמשוה הרמב"ם דין כתובה לשאני ב"ח ותמה הש"ך הא גמרא ערוכה הוא ב"מ דף ז' מצא שטר כתובה בשוק והאריך ודבריו בזה בלתי ברורים דאדרבא בגמרא מבואר להדיא בזמן שבעל מודה יחזיר לאשה רק הפוסקים הקשו דמ"ש זה משאר ב"ח ולמה לא ניחוש לקנוני' ותי' דמיירי באין בו אחריות ואם כן יפה כתב המ"מ דהא דחשש הרמב"ם לקנוני' אף דבגמרא מפרש בזמן שבעל מודה יחזיר מכל מקום השוה אותו לשארי ב"ח ופתר ליה הך דלעיל כמ"ש המחברים באין בו אחריות ולענ"ד דרמב"ם מוקי לי' בכתובה מארוסין וס"ל לרמב"ם דמאירוסי' לא גבה משעבדי ואם כן ליכא חשש קנוני' ועכ"פ הא דחיישי' לקנוני' גבי כתובה יליף ליה הרמב"ם משאר ב"ח ויפה כתב המ"מ ודברי ש"ך אינם מובני' כלל אך כ"ז דאמרי' דגוף עיקר כתובה לא יחזיר נר' דהוא לשיטת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דסבירא להו כי אמרי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו במקום שאין כותבים אבל במקום שכותבי' ואין כתובה בזה נאמן לומר פרעתי אבל לשיטת התוס' וסייעתם דס"ל דא"נ לומר פרעתי אם היא טוענת אבדה כתובתי כדתנן הוציא' גט ואין עמה כתובה דטוענת דאבדה כתוב' מכל מקום גובה כתובה אם כן מ"ש דהיא אומרת אבדה כתובתה או דנמצא בשוק הא אין נאמן לומר פרעתי ולהך דעה צ"ל דהך ברייתא דמחלוקת דרבנן ור"י איירי בתוספת כתובה וכן כ' באס"ז בשם כמה רבוות' אבל בכתובה העיקרית א"א לומר כן ואם כי תוס' ב"מ דף י"ז ד"ה הטוען וכו' כתבו על הך בריי' דאצ"ל בתוספ' רק בעיקר ומ"מ אף במנה ומאתיי' מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאלמנה נשאתיך או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי ע"ש ובעו"ה לא יכולתי להלום רבריהם כלל דהא כתובה לפנינו רק שהיא ביד המוצאה ואם כן בבוא האיש ואשה לפנינו אמרי' צא ופרע לה כל המאתי' דמה מגו יש אלמנה נשאתיך או לא נשאתיך הא כתובה לפנינו דהיתה בתולה ונשאת לו ומה בכך דהיא ביד המוצא אותה עכ"פ ראיה יש ולא מצי למימר דאלמנה או אין את אשתי כלל ואם כן דחייב לפרוע כל מאתים מ"ש דחייב לפרוע תיכף או דאמרי' להחזיר לה כתובה ויפרע לה אחר כך כשתתבענו וגם מה יועיל שתהיה כתובה נשארת ביד המוצאה לעולם יצטרך לפרוע לה כדין הטוען אחר מעשה ב"ד ולעולם לא יהיה לו מגו הנ"ל דהא כתובה בעולם ואם שאין ביד אשה וכו' ומגו במקום כתובה איך אמרי' ואם אמרינן בכל זה יש לו מגו אם כן מ"פ הגמרא ר"י אדר"י או רבנן ארבנן דבעלמא לא חיישי' לפרעון וכאן חיישי' דמה קושי' הא יש לבעל מגו ופשיטא דמקום מגו הבעל נאמן ומגו להחזיק אמרי' בכל הש"ס וצ"ע ועיי' א"ע סי' ק' מ"ש שם:

ומיהו אם יבוא העבד וכו' הב"י וד"מ נתקשו בטור ורא"ש דסבירא להו כדעת אביי דעבחז"ל וגם קיי"ל כרבנן דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות ובגמרא אמרי' הניחא למ"ד זכות הוא לעבד וסבירא ליה כאביי דעבחז"ל אין צריך להביא ראיה ועיין בש"ך מש"כ לתרץ דכי אסיקינן דעיקר שטר שחרור הוא לשחררו ל"א בי' עבחז"ל ותמהני שהוא כ' על דברי ב"ח דלא מסתברי' דבריו וממש דבריו הם דברי הב"ח אלא שב"ח מקצר והוא מאריך אבל מכל מקום האמת אתו שאין לו שרש ועיקר כלל כי מי לא ידע דעיקר של גט שחרור להיות יוצא לחירות ויהיה ישראל מותר בבת חורין וכי זו נעלם מעין מקשן ח"ו רק המקשן לא סבירא ליה דאית ליה קלא ושיאמרו הלקוחות אייתי ראי' אבל ח"ו שלא ידע דעיקר עומד לאיסורו ואם כן איך יתכן לשיטתם הניחא ולכן מה שנר' ליישב פשוט הוא כך דתוס' הקשו בגיטין דף י"ז וכן בב"מ דף י"ט הא דתנן כותבי' גט לאיש אף שאין אשתו עמו אולי יכתבו בניסן ויתנו בתשרי ומפיק פירות שלא כדין ותי' כיון דמסר לה בע"מ יש לו קול ולא מצי לטרוף מלקוחות עד דמייתי ראי' ורא"ש בפ"ב דגיטין הוסיף לפרש בתי' זה דקלא אית להו ולא דמי' לשאר שט"ח דחיישי' דילמא כתוב וכו' דבגט מסקי דעת' להנשא בו יהבי' ניהלי משא"כ בשאר שט"ח וכה"ג מפליגן בין שטר לגט הנמצא בשוק פרק שנים אוחזי' עכ"ל הרי דכל יסודו של תי' זה בנוי לפי מסקנת הגמרא דמחלקי' בין שטר חוב לגט דזהו קלא אית ליה ואמרי' לקוחות דלהתגרש יהבי נהלי מה שאין כן שטר חוב אבל לפי סלקא דעתך דלא נחתינן לחילוק זה אין מקום לתי' זה דיקשה אם כן שט"ח נמי דהא ל"א לחלק בין שטר חוב לגט בס"ד וצ"ל תי' השני שכתב הרא"ש ותוס' דלא מקדים אינש פורענות' לנפשי' ע"ש אך זהו דמספיק בגט אשה אבל לא בעבד דשם לא שייך זה והנה תו' ב"מ דף כ' ד"ה שובר כו' כתבו הך דעבחז"ל הוא רק תקנת' דרבנן שתקנו להקל על עדים שאל"כ לעולם לא יכולים לחתום עד שיראו מסירה מחשש דלמא כ' ליתן בניסן וכו' לכך הואיל הוא תקנה נסתפקו בעבד אי גם מותר תיכף בשפחה משום ל"פ דממון או לא רק לענין ממון בעלמא ע"ש וזו תלי' בשני תירוצי' הנ"ל דלהך תי' דלא מקדים אינש פורענות' וכו' ולגבי עבד לא שייך כן אם כן הרי לולי דעבחז"ל לא היה עדים יכולים לכתוב עד שימסור בו ביום לעבד כמו בשאר שטרי ממון ואם כן תקנו בו כמו בשארי שטרי ממון דעבחז"ל אף דלגבי איסורי אפשר דלא שייך כמ"ש תוס' מ"מ לענין ממון תקנוה משא"כ לתי' הראשון דיכולים לכתוב משום דבעי ע"מ ואית ליה קלא וזהו תי' שייך אף בעבד דהא בעי ע"מ גם כן אם כן לא שייך טעמא דתוס' דתקנו דהעדים יהיה יכולים לכתוב ולא והיה צריכין להמתין ביומו שימסור השטר ביד העבד ביומו דהא בשטר שחרור כותבים שטר לאדון אעפ"י שאין עבד עמו כנ"ל ואם כן מהכ"ת יתקנו תקנה זה ובפרט לגבי עבד דעיקרו משום איסור ובזו לא שייך עבחז"ל כמ"ש התוס' ואם גבי ממון ופירי דעבד ג"כ לא שייך הטעם מהכ"ת יתקנו חז"ל עבחז"ל וא"כ א"ש דלס"ד דלס"ל לחלק בין שטר לגט דבזה אמרי' אייתי ראי' ובזו ל"א אם כן לא שייך הך תי' של הרא"ש דלכך כותבין גט לאיש משום דאמרי' אייתי ראי' כנ"ל וע"כ צ"ל משום דלא מקדים אינש וכו' וזהו לא שייך בעבד ואם כן שורת הדין דאין עדים כותבים שחרור לאדון עד שיהיה עבד עמו ואם כן אף בזו שייך התקנה עדיו בחז"ל ושפיר קאמר הגמ' וכו' דגבי שחרור שייך נמי עבחז"ל אבל לבתר דאסקינן אייתי ראי' ומחלקי' לסוף במסקנא דיש הבדל בין גט לשט"ח וכו' אם כן אמרי' כתי' הראשון של תוס' ורא"ש ואף בשחרור יכולים העדים לכתוב אף שאין העבד עמו ואם כן תו לא תקנו חז"ל גביה עבחז"ל כלל דמה צורך לתקנה זו ויפה עשו הטור ורא"ש דלא סבירא להו בשחרור עבחז"ל:
אמנם המרדכי כתב וז"ל וגבי גט שחרור נמי חוב הוא לו ולהכי אמרי' אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך וצ"ל אע"ג דקיי"ל בגיטין זכות הוא לעבד נר' דהא תוס' גופי' מסופקים כיון דהך עדיו בחז"ל אינו רק תקנה אם אלמוהו חז"ל לתקנתם דיהיה מותר תיכף אפי' עדיין לא הגיע לידו בבת חורין והריטב"א החליט דאין מותר בבת חורין ונר' דתוס' אזלו לשיטתם דסבירא להו ביבמות פ' אשה רבה דבדבר הדומה ויש בו טעם אפילו בקום ועשה יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת אבל לפי הרא"ה ונ"י דפליגי שם וכן דעת הר"ן סוף נדרים דבקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור ד"ת א"כ וודאי דאסור בבת חורין אבל מכל מקום אסור בשפחה ואכילת תרומה דלהחמיר ודאי אמרי' עבחז"ל ותקנת חכמים להחמיר. ולפ"ז מיום דנכתב גט שחרור והיה עדים בחותמיו ז"ל עד שהגיע הגט לידו הרי הוא חמור גמל בשפחה ובבת חורין ואסור בתרומה וזהו וודאי חוב לו דהא לעולם לר"מ חוב הוא לו דפוסלו מתרומה ואסור בשפחה רק חכמים דחלקו הוא במקום דמותר בבת חורין והרי הוא בן חורין לגמרי אבל בזו דהעדים זוכי' בעבורו הוא עדיין אסור בבת חורין ואינו משוחרר גמור ומכל מקום אסור בתרומה ושפחה וכל חומרא של בן חורין עליו ולא הקולות אם כן זהו וודאי לכ"ע חוב לו ויותר הטוב שלא יזכו עדים בעבורו ויהיה עבד גמור לכל הדברים עד שיגיע הגט לידו כי ע"י זה מגיע לו רעה רבה ואם כן לא שייך עבחז"ל והבו דלא לוסיף הא לר"מ לעולם חוב הוא לו ומהכ"ת יפלגו רבנן בכה"ג כשהוא חמור גמל אך כל זה אם הך דעבחז"ל הוא רק תקנה בזו שפיר י"ל להחמיר הוי כב"ח ולא להקל דלא עקרו חז"ל אבל אם ד"ת עבחז"ל אם כן שווי הוא בכל דבריו אם להחמיר הוא כב"ח אף להקל וכן להיפך ואין הבדל וכבר כ' מהרש"א שם בתוס' ד"ה שובר וכו' דהא דכתבו תוס' דהוא רק תקנת' דרבנן היינו לרבי אליעזר דסבירא ליה עדי מסירה כרתי אבל לרבי מאיר דסבירא ליה ע"ח כרתי שורת הדין דעבחז"ל ואם כן הא דפרכי' בגמרא הניח' למ"ד זכות הוא לו וכאביי דעבחז"ל היינו לר"מ וזהו כוונת הגמרא למ"ד היינו לר"מ דסבירא ליה ע"ח כרתי ואם כן שפיר זכו' הוא לו וגמרא מקצר וכיון למ"ד הנ"ל דסבירא ליה ע"ח כרתי. אבל לפי דקיי"ל ע"מ כרתי אם כן הוא מתורת תקנה ואם כן אסור בבת חורי' ובשפחה ובתרומה וה"ל וודאי חובה ולא זכין לו עבורו כלל וא"ש דברי המרדכי הנ"ל דגבי עבד חוב הוא לו דלכך אמרי' אייתי ראי' וא"ש והב"ח העתיק לשון מרדכי וגבי עבד איכא למ"ד חוב ובנוסחאו' שלפנינו ליתא הך איכא למ"ד ויהיה נוסח איזה שיהיה הדין ופי' שכתבתי נכון לענ"ד בכוונת המרדכי וגם דברי הטור והרא"ש יש לפרש כן וא"ש. ואין להקשות בגמרא דפריך הניח' למ"ד עבחז"ל וכו' הא אף להך מ"ד לא ניח' דילמא לאחר שכ' וחתמו הגט שחרור ביטלו הגט דהוי כמו גט אשה דאם בטל מבוטל ועיי' פ' השולח ולכך זרקו לאשפה דהא הוא רק חספא ובין כך מכר נכסי עבדו וכעת קנוני' עושה להפקיע נכסיו ומחזיר לו הגט שחרור דבטלו כבר ומה מהני בזה עבחז"ל בגט שבטלו וצ"ל כי חוששי' לקנוני' היינו היכא דגט כשר רק גיבוי שלא כדין מהפירות אבל שחרור בעצמותו כשר בזו חיישי' לקנוני' אבל במקום שגט בטל ואין כאן שחרור כלל לא נחשד הרב שיתן לו שחרור בטל ויקלקלו בבת חורין וכאותו שאמרו בריש גיטין גבי גט אשה דאין עשוי לקלקלה בידי שמים ואף זהו כמוה לא נחשד לתת לו גט בטל בתורת גט כשר ולהכשילו וא"ש. ובזו יתיישב מה דהקשה הש"ך לעיל בסי' ל"ט בקצרה על הרי"ף כפי מ"ש הרא"ש לדבריו דאם עבחז"ל אם בין חתימה למסירה מכרה לאחר פקע זכות וזכה בו הלוקח דא"כ מ"פ הגמרא הניחא למ"ד עבחז"ל ולהך מ"ד מי ניחא אולי כ' לשחררו בניסן ולא שחררו עד תשרי ובין כך מכר העבד לאחר ועכשיו יחזיר בקנוני' השטר שחרור ופקע מכירת עבד שלא כדת כי תו לא שייך עבחז"ל כיון שמכרו בנתיי' ולפמ"ש לעיל לק"מ דכיון דמכרו בנתיים הוי ביטול לשטר שחרור ואין לקלקלו בידי שמים ליתן לו גט בטל וחרס בעלמא ולק"מ. אך זה שאמרנו לעיל דא"ל דמשחררו בחספא דאינו עשוי לקלקלו תלי' במחלוקת דר"נ ור"ש בריש השולח אם בטלו אם חוזר ומגרש בו ועיין ברא"ש ופוסקים וא"ע סי' קמ"א אי אף בביטל הגט גופא שייך הך מלתא דר"נ חוזר ומגרש בו ולפ"ז הקושי' במקומו דילמא בטל ומכל מקום כשר דקיי"ל חוזר ומגרש בו אבל עכ"פ עבחז"ל לא שייך כאן דהא שליחות וענין ראשון כבר נתבטל ופני' חדשות בא לכאן מה שנמלך אחר כך לחזור לגרש בו. אך לר"ש דסבירא ליה דאין חוזר ומגרש א"ש דל"ל דבטלו וכמ"ש דאינו עשוי לקלקלו ואם כן גם בזה יתיישבו הרא"ש והטור דסבירא להו דהניחא דקאמר הגמרא בב"מ הוא הכל לר"ש דסבירא ליה דאין חוזר ומגרש בו ואם כן ליכא למיחש דילמא בטלו כמ"ש דאין מקלקלו אבל לפי דקיי"ל כר"נ וכנר' מדברי הרא"ש אפי' בביטול גט עצמו חוזר ומגרש בו אם כן שפיר י"ל דביטל השליחו' תו לא שייך עבחז"ל ולכך צריך להביא ראי' לכ"ע ולק"מ:

מזמן הכתוב בו נחלק הסמ"ע והש"ך כמ"ש באורים כי דעת הסמ"ע בדיוק לשון הש"ע דמביא ראיה דהיה בידו קודם נפילה אינו מועיל רק צריך לברר שהגיע בידו ביום הנזכר בשטר וש"ך השיגו דכיון דמברר דהיה בידו קודם נפילה אם כן כיון דתו לא חיישי' בזה לפרעון מה צורך יותר והא תו ליכא ריעותא והרב הש"ך דחה לדברי סמ"ע בשני ידי' ודבר זה תלי' במחלוקת גדולי חקרי לב רש"י וריטב"א ותוס' דדעת רש"י וריטב"א בדף י"ג ב"מ דחוששי' בנפל דילמא כ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי פי' דבאמת הלוה עליו רק לא לוה בזמנו רק מאוחר והואיל ושטר פסול לא חשש לשמרו ואם כן לשיטתם אף כאן שמברר שהיה בידו קודם נפילה אין מועיל דהא אף בלי ראי' אין אמרי' דהיה בידו גבי מלוה קודם נפילה רק אתרע בנפילה ואמרי' דלא הגיע בידו בזמנו כראוי ואם כן מה יתן ומה יוסיף שיברר שהיה בידו מקדם אין זה מעלה ארוכה לחששא דילן וברור דצריך לברר שהגיע בידו בזמן של שטר ואין להקשות לפי' רש"י הא דמשמע בדף י"ו ע"ב דבהנפק לא חיישי' לשמא כ' ללות ולא לוה מה בכך דילמא ליה אחר כך והניחו לקיים דבר זה הרגיש בו הריטב"א ותי' בדוחק ע"ש ולי נר' דהא אנן אמרי' הואיל וידע פסולו לא נתן ללבו לשומרו והא חזי' דטרח לקיימו ואם כן אף בשמירתו נזהר ולק"מ ובפי' רש"י מיושב מה שהקשו תוס' גיטין בשמעת' וכתב כו' דפי' רש"י דגט שביד אשה דצריכה להביא ראיה אימת מטי גט לידה הואיל וכותבי' גט לאיש וכו' והקשו תוס' מהא דפרכינן ב"מ בגט הנמצא אמאי יחזיר דילמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דהא צריך להביא ראיה ולא תי' המחברים כלום ונפמ"ש ניחא דהא כ' הרא"ש בגט שנכתב לאיש ואין עמו אשתו צריך למסור ע"י שליח ואם לאו פסול ואם כן צ"ל לפי' רש"י מה אהני דתביא ראי' דהיה גיטה בידה באייר דילמא מסרו הבעל בינו לבין עצמו והוא פסול לגמרי דהא ע"כ ליכא קלא דשליח דאי איכא קלא אם כן אף יום מסירה נודע כמ"ש התוס' ומהרש"א דקלא דשליח אלים ואפי' יום מסירה נודע מה צריך לראי' וצ"ל דזה לא חשדי' דימסור לה גט פסול דאין חשוד לקלקלה בידי שמים וכצ"ל בתו' והרא"ש דכ' דלכך כותבי' גט לאיש וכו' דעדי מסירה יש לו קול ולא חיישי' דימסור בלי עדי מסירה אלא צ"ל דאין חשוד לקלקלה ואם כן אם הביא ראי' שהיה בידה באיר אמרי' מסתמא בהכשר נמסר וזה בגט דעלמא אבל בגט שנפל אמרי' הואיל ולא שמרה מסתמא פסול היה ואם כן מה בכך שתביא ראיה שהי' בידה קודם נפילה בתשרי אנן אמרי' בברור דמסרה בינו לבין עצמו ופסול הוא ומוקדם ולכך לא שמרה אם כן מה אהני שתביא ראיה שהיה בידה בתשרי קודם נפילה ותרצה לגבות מתשרי ואילך דהא פסול הוא לגמרי דנמסר בינו לבין עצמו כמו דחוששי' לפי' רש"י בשאר שטרות ואם כן איך מחזירי' גט שנפל וקו' הגמרא שפיר ומשני הגמ' דנפל יש לו קול וצריך להביא ראי' דנמסר ביום כתיבה וכמ"ש הסמ"ע לפי' רש"י וא"ש וכל קושי' תוס' מיושב לפי' רש"י וא"ש ודוק אבל תוס' שם השיגו וסבירא להו דאם הלוה עליו אף מאוחר לזמן כתיבה תו חושש לשומרו רק כל חששא אולי לא לוה כלל עליו ועכשיו רוצה ללות עליו ובזה צדקו דברי הש"ך דדי בראי' שהיה בידו קודם נפילה וא"כ תו אזלא ריעות' דנפילה דהא נזהר לשמרו וע"כ שלא בטובתו ובאונס נאבד ומה ה"ל למעבד ועיין מש"ל סי' מ"ג סק"ו בתומים:
והנה בחדושי פלפלתי בחכמה להביא ראי' לכאורה לדברי הסמ"ע מדברי תוס' ב"מ דף י"ח דהקשו התוס' דר"ז דדייק מבריי' מצא גט בזמן שבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאיירי לזמן מרובה דמנ"ל לר"ז הא דילמא איירי בלאלתר ותי' לחד תי' דא"כ פשיטא מה קמ"ל ואי דקמ"ל דהא קשה וליחוש דילמא כ' ליתן בניסן וכו' ומפקע לפירות שלא כדין ומשנינן דנפל אית ליה קלא ואמרי' אייתי ראיה ואם כן זהו דקמ"ל די"ל סבירא ליה כרשב"ל דמשעת חתימה שוב אין לבעל פירות ולק"מ ועוד תי' דאי לאלתר אם כן ראינו שנפל מיד אשה א"כ באין הבעל מודה למה לא יחזיר ואי מודה דיחזיר פשיט' דהא ראינו גט בידה ומה נ"מ אם זה הגט הנמצא שלה או אחר והביא מהרש"ל בשם גליון תוס' וכן הוא בד"א החדשים דילמא קמ"ל דלא חיישי' דזהו הגט הנמצא הוא גט אחר והגט שהיה בידה היה זמנו מאוחר לגט זה ואם כן אף דמגורשת מכל מקום תגבה בגט זה פירות שלא כדין ותי' כיון דבעל אומר שזהו הגט כולי האי לא חיישי' והקשה מהרש"ל עדיין קשה במה שכתב כשאין בעל מודה אמאי לא יחזיר הא מהך חשש דבעל גליון לא יחזיר ותי' דבאמת לא קשה קושי' הגליון דהא אמרי' אייתי ראי' וכו' רק קושי' הגליון דאם כן אין זה פשיט' וכו' וקשה אם הראיה כשיטת הש"ך דאין צריך יותר רק שהיה גט בידה קודם נפילה עדיין קושי' הגליון במקומו דמה יועיל הראי' שתביא שהיה הגט בידה קודם נפילה פשיטא דזה אמת דהא אנן ידעי' דהי' מקודם בידה רק אנן חיישי' אולי גט אחר היה שהיה מאוחר לזמנו של זה הגט ומה יועיל ראי' שלה כמ"ש הש"ך. ודוחק לומר דהא דאמרי' צריך להביא ראיה לא סגי בראיה שהיה הגט בידה רק צריך ראי' שהגט כזה שהיה בידה זמנו שוה היה לגט דזה דוחק ולא משמע כן לישנא דגמ' ומחברים כלל אבל לשיטת הסמ"ע ניחא דהא צריך להביא ראי' דהגיע לידה ביום אשר נזכר בשטר וא"כ פשיט' דלא שייך חששא דגליון דמאוחר היה הגט שלה דהא ראי' יברר אימת בא לידה ויובחנו הדברים ואי קשה א"כ עדיין אינו מיושב מה שכתבו תוס' דאי הבעל מודה פשיטא דיחזיר דהא י"ל דקמ"ל מה שהקשה בגמ' דלמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואי דהיה בידה קודם נפילה מה בכך הא לשיטת הסמ"ע עדיין הואיל ונפל חוששי' דלמא לא הגיע בזמנו ולכך קמ"ל כתי' הגמ' דנפל קלא אי' ליה וצריך להביא ראי' דהגיע לו בו ביום של השטר כסמ"ע וכמ"ש תוס' בקושי' מקדם דל"ל התוס' לא נאדי בתי' זה ממש מקדם דאית ליה דר"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה רק דבתי' ראשון ס"ל לתו' דר"ז היה לו הוכחה דאיירי לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא וזהו דלא ס"ל לתוס' בתי' שני די"ל היא גופא קמ"ל דלא חיישי' לאלתר לגט שני וכמ"ש מצאו לאלתר כשר ולא קשה מה קמ"ל ולכך תי' דאי לאלתר מה נ"מ אף דהוא גט שני הא כבר מגורשת דראינו ע"כ גט בידה וכו' אבל מ"מ ס"ל כר"ל וא"כ לק"מ דמה בכך דלא הגיע גט בידה מזמן ההוא דא"כ אין מקום לתי' מהרש"ל אייתי ראי' דהא לר"ל לא שייך זה ודוחק דיטענו לראיה מחשש קושי' הגליון אבל י"ל דלכך כתבו התוס' דהקושי' הוא במודה ואינו מודה על דרך ממ"נ דאי ס"ל כר"ל א"כ הקושי' מן בעל מודה פשיט' וכתי' הגליון אבל מן אין בעל מודה לא ק' כקו' מהרש"ל ואי ס"ל כר"י א"כ אינה פשיטא דקמ"ל אייתי ראי' אבל קשה מן אין בעל מודה כתי' מהרש"ל דהא צריך להביא ראי' וא"כ לשיטת מהרש"ל ניכרים הדברים בתוס' כסברת הסמ"ע: אך עם כל זה אין זה מספיק לבטל דברי הש"ך דדברי מהרש"ל בגליון תוס' אינם מובנים דהגליון יפה הקשה בתו' דכתבו דאי ראינו גט בידה מקודם והבעל מודה פשיטא דיחזיר דאף דגט אחר הוה מ"מ היא מגורשת ושפיר הקשה דהא יש נ"מ בזמן לענין גביית פירות וחי דהא איירי בלאלתר וליכא למיחש לאחר דלמא הא קמ"ל דלאלתר לא חיישי' לגט אחר דהא בהך תי' תוס' כל כוונת התוס' מבלי לומר כתי' ראשון לאלתר פשיטא די"ל דקמ"ל כמו במשנה לאלתר לא חיישי' לנפילת גט אחר וא"כ עדיין קשה דלמא הא קמ"ל ושפיר הקשו אבל באידך בבא שכתבו התוס' באין בעל מודה למה לא יחזיר קושי' תוס' כך דהא באמת לאלתר לא חיישי' לאחר דמשנה שלימה היא לאלתר כשר וא"כ וודאי בריי' מיירי לאלתר נמי דהא סתמא קתני ואי מיירי באופן דראינו גט בידה באמת למה לא יחזיר הא קושי' הגליון דלמא אחר הוא לא שייך בלאלתר כפי המשנה ולשמא כתב ליתן ולא נתן כלל ל"ל דהא ראינו בידה מקדם וא"ש ול"ק קושי' הגליון כלל על תוס' וא"כ אף הך ראי' לסמ"ע ליתא וחזר הדבר כפשיטו של דבר דמוכח מתוס' כש"ך ואצ"ל מה שדחקנו עצמנו דאף בתי' השני ס"ל לתוס' דר"ז כרשב"ל ס"ל דזה דוחק והדבר ברור כש"ך ובפרט לפמש"ל בס"ק כ"א דאף שטר שחרור יכול לכתוב להרב אעפ"י שאין עבדו עמו א"כ אף לרש"י וריטב"א נראה דאי מייתי ראי' דהיה בידו מקודם הנפילה דסגי בכך דמה"ת נימא דלא נזהר לשמרו בשלמא בשט"ח ס"ל הואיל והוא פסול דה"ל מוקדם דהגיע לידו זמן רב אחרי כתיבה לכך לא הקפיד בשמירתו אבל שטר שחרור דכשר א"כ מהכ"ת לא יהיה נזהר בשמירתו הא שטר כשר הוא ומה ריעות' יש בנפילה. ועוד דכל הטעם דמותר לכתוב הוא דהואיל דבעי ע"מ א"כ אי לא נמסר ביום שנכתב אית ליה קלא וא"כ אם מביא עדים שהיה קודם נפילה בידו ואין קול כלל א"כ מסתמא נמסר לידו בזמן כתיבה ותו ליכא חשש אם לא לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל לר"א אף ע"מ כרתי ויכול ליתן גט בינו לבין עצמו א"כ ע"כ הטעם דכותבי' גט לאיש וכו' משום דלא אקדמי' פורענות לנפשי' וזהו לא שייך בעבד וא"כ אף בעבד אם נכתב בניסן ונמסר באייר פסול דה"ל מוקדם וכולי האי ל"א ולכך לדינא הנכון כדברי הש"ך:
והנה הרמב"ם בפ' ח"י מהל' אבידה כתב סתם במצא גיטי נשים אם בעל מודה יחזיר וכן במצא שטר שחרור אם הרב מודה יחזיר לעבד ולא כ' כלל הך דינא דצריכין להביא ראי' אימת מטו הגט ושחרור לידן כמבואר בגמ' והדבר תמוה למה השמיט הך דינא רבתי דאתמר בגמר' ואף דנימא דס"ל כמ"ש מקצת מחברים ועיי' באס"ז דלא לבד בנפילה כי אם תמיד בכל גיטין ושחרורים הבאים לטרוף צריכין להביא ראי' פשיטא דקשה דין כזה הל"ל לרמב"ם להביאו. ולכן נר' בגט דס"ל להרמב"ם וודאי הא דחיישי' לקנוני' היינו בנפל דאתרע אבל בלי נפל לא חיישי' וכי אתרע בנפילה היינו במקום שראוי לו לשמור שטרו ולא שמרו בהא אמרי' בלי ס' שלא היה לו חזקת כשרות כי אם פסול ולכך נמנע מלשמרו אבל במקום שאין כאן חשש ריעות' דא"צ לו לשמור מהכ"ת נחוש לקנוני' ובגט מהכ"ת נימא ריעותא וע"כ הטעם משום דה"ל לשמור גיטה וצריך טעם מה צורך יש בשמירתה אי לאנסובי הא אשה שאמרה גרשתני בפני בעלה נאמנת גם יש לה עדי גירושין וצ"ל הטעם משום גביית כתוב' דהא הוציאה כתובה ואין עמה גט א"י לגבות כתובתה ועיין בר"ן דמפרש אפי' לר"י דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד ל"א כלום מ"מ צריך גט ממש וא"כ שפיר אתרע בנפילה מדלא שמרה גיטה דהא בשאין גיטה בידה א"י לגבות כתובה וזהו לדינא קמייתא במשנה אבל לרשב"ג דס"ל בשעת סכנה גובה אשה כתובתה שלא בגט ופירש הרמב"ם לא בשעת סכנה לבד רק מסכנה ואילך בטלו חכמים לתקנה ותקנו דתגבה בכתובה לבד כמ"ש באריכות לחדושי לא"ע וכמ"ש הרמב"ם להדי' בהלכ' אישות פרק ט"ז דין כ"ו האשה גובה עיקר כתובתה שלא בגט כלל ע"ש והיינו כרשב"ג וכמש"ל בסי' ס"ז וא"כ אין צורך לשמירת גיטה כלל וא"כ אף הוא לא אתרע בנפילה כלל וא"ש דהגמרא דהקשה כן הוא אליבא דמשנה דנשני' קודם שעת סכנה דכתובה ואין עמה גט אין גובה כתובתה וא"כ חזקה על אשה דמשמרת גיטה וא"כ בנפל אתרע ושפיר פריך הגמרא וכיון דנפל ליחוש דלמא כתב ליתן בניסן וכו' אבל לדידן דקיי"ל כרשב"ג דמהסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט א"כ אין לה צורך לשמור גיטה כלל דאין תועלת לה בשמירתו כ"כ ואף דנפל לא אתרע דאמרינן נתגרשה בו ולכך לא שמרה אותו וא"כ מה"ת ניחוש לקנוני' בדליכא ריעות' דנפילה ול"ק קושי' הגמרא וא"צ לראיה ולק"מ ולהא לא אמרינן דה"ל לשמור גיטה אולי ימכור בעל פירות ותוציא גיטה ותטרף דהיא לא אסיק אדעת' דהבעל ימכור פירות שלה עד שתצטרך להוציא גיטה וכן י"ל בדף י"ח דאמר אביי דבעי גיטא לאנסובי ולא להוציא פירות משום דזה לא מסק' אדעת' כלל. אמנם בשטר שחרור לעבד דהשמיט הך דינא דצריך להביא ראיה נראה דס"ל לרמב"ם הלכה כר"י דאמר טעמא במצא שט"ח לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' אבל לשמא כ' ללות ולא לוה לא חיישינן אף דלא קיי"ל כאביי עבחז"ל משום דאקרי כתב ל"א וכן כתבו לשיטת ר' יוחנן בדף י"ו ע"ב ד"ה אעפ"י ע"ש ולכך העתיק הרמב"ם הטעם משום פרעון וקנוניא אבל משום דכ' ללות ולא לוה לא משום דעדים אין רשאים לכתוב והא לא חיישי' דלמא מיד ספרא ועדים נפל דס"ל כמ"ש הריטב"א וכמ"ש דביומו נפל ונתאחר למצאו עד אחר כמה ימים לא חיישינן וכמ"ש הריטב"א לחד דיע' ועדים אין משהין השטר כשעבר יומו וקורעי' אותו לבל ישכנו באהלם עולה וא"כ אין כאן חשש לשמא כ' ללות ולא לוה רק בשטר שנמצא ביום שכתב ולי' בי' הנפק דכתב הרמב"ם דחוששי' שמא כ' ללות ולא לוה התם ביומו שאני דיש לחוש דלמא מיד ספרא דהא באמת נמצא ביומו וא"ש וא"כ אין כאן חשש בשטר שחרור דלמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דהרב"ם ס"ל כמ"ש לעיל דלרמב"ם דאין צריך עדי מסירה בגט שחרור אין עדים כותבים עד שיהיה עבד עמו ולדאקרי וכתבו לא חיישי' א"כ איך יש לחוש דלמא כ' ליתן בניסן וכו' הא אין עדים רשאים לכתוב ולדאקרי וכתב לא חיישינן והגמ' דהקשה ומשני אייתי ראיה הוא הכל לשיטת ר' אסי וסייעתו דס"ל דאקרי וכתב חיישי' בנפל ישפיר פריך אבל הרמב"ם פסק כר"י ולא חיישינן לדאקרי וכתב ולק"מ ולכך השמיטו הרמב"ם הך דינא דאייתי ראיה ודוק:

ובמקום שעבחז"ל וכו' הסכימו הסמ"ע והש"ך דאין כוונתו למ"ד עבחז"ל דהא לא פסק כן כלל לעיל סי' ל"ט כהנך רבוותא אלא פי' הסמ"ע דאמר מעכשיו או דעדים זכו בשבילו ושני פירושים לא הבנתי דפי' הראשון לא יתכן דלא דמי לגבי הלוואה דאמר הריני משעבד נכסי מעכשיו ואף שלא אלוה אלא לאחר זמן מ"מ יהיה נכסים משעובדים תיכף מעכשיו כאלו הלוה לו דא"כ חל שעבוד' תיכף ואין בו דין מוקדם משא"כ בשטר שחרור מה בכך דאמר כשיגיע גט בידך תהיה משוחרר מעכשיו וכי הוא משוחרר מעכשיו ואפילו אמר תהיה נכסים שלך מעכשיו במה קני' העבד ומה יד יש לו לקנות אין לעבד יד עד שיהיה משוחרר וכי זוכה למפרע בפרט מה שכבר מכר האדון ואפי' לר"מ הנותן לעבד מתנה מעכשיו לאחר שיהיה משוחרר לא קנה לגמרי ויכול לחזור בו קודם שחרור ומכ"ש לרבנן וכל שטר שחרור הוי כאומר לו מעכשיו דהא יש בו זמן וקיי"ל כר"י דזמנו של שטר מוכיח ה"ל כאומר מעכשיו וכשהגיע גט לידך ומ"מ חשש גמרא דלמא כ' ליתן וכו' והדברים בלתי מובנים כלל. והפי' השני דעדים זכו בשבילו לא הבנתי למה אין האדון מודה לא יחזיר הא אפילו אמר רק תנו קיי"ל דאין יכול לחזור בו ומכ"ש זכה דהוא תיכף משוחרר א"כ אין האדון יכול לחזור ואין צריך ראיה כלל דמה ראיה יש הא תיכף משוחרר לגמרי באומר זכה כמבואר בי"ד הלכות עבדי' ע"ש ואפילו זרקו אח"כ לאשפה ולכן הנר' דכוונת הרמ"א דלפי דבררתי לעיל סי' ל"ט בתומים ס"ק כ"ג בשיטת הרא"ש דאף רב אסי ס"ל עבחז"ל לר"מ רק ס"ל דלי' לי' קלא וא"כ הא בשטרות הרבה מחברי' דפוסקים כר"מ א"כ לגבי ב"ח לכ"ע עבחז"ל וא"כ אם שחרר לעבד בשטר הנ"ל ויש לאדון מלוה ע"פ ורוצה לטרוף מפירות של נכסי עבד שהיה בנכסיו מניסן עד תשרי והוא העבד רוצה לגבותן בשטר שחרור שלו הנכתב בניסן א"צ להביא ראיה אימת מטי לידו אף דנפל דלגבי מלוה ע"פ ובני חורין דא"צ לקלא לכ"ע עבחז"ל וזכות הוא לעבד וזכה בו מעת כתיבת השטר וא"ש כוונת הרמ"א ולק"מ אך לדינא כבר בררתי בכמה אופנים דלמסקנא לא שייך בשחרור עבחז"ל:

שטר מתנת בריא וכו' גם בזו תמוה על הטור דס"ל עבחז"ל א"כ אף במתנה יחזיר דאף דכתב ליתן ולא נתן הא עבחז"ל וכבר כתבתי לעיל סי' מ"ג דחוששי' שמא בו ביום מכר או נתן במתנה לאחר ומסרו בידו השטר וכשיגיע זה השטר לידו יהיה בו שודא וזהו עול דלזה שנמסר בו ביום זכה בו וחלקתי בין שובר למתנה ע"ש. ושוב ראיתי בגליון תו' הובא בס' אסיפת זקנים שהקשה על תו' דכתבו לאביי דס"ל עבחז"ל אף שטר מתנת בריא יחזיר דליכא למיחש למידי הא יש הך חששא דלמא בו ביום מכר לאחר ותי' דלא חיישי' כולי האי כמו בשובר עכ"ל והשוה אותן לגמרי ואולי בזה הסבר' מחולקים הרא"ש וטור עם תוס' וס"ל דלא דמי כמש"ל בסי' מ"ג מלתא בטעמ' אבל עוד י"ל דאמת דדמין לגמרי אבל הרא"ש לא ס"ל כלל תי' תוס' אף בשובר דלא שכיח דמה בכך דלא שכיח הא בנפל דאתרע חיישי' כל מלתא דלא שכיח ואפילו בדרך רחוק כמבואר בגמרא בדוכתי טובא ואי קשה קו' תו' לאביי דלא ס"ל לשמואל ושובר דחוזר הוא משום דעבחז"ל דלמא בו ביום של שובר מכרה לאחרי' וכו' י"ל דהרא"ש אזיל לשיטתו דהביא דעת י"מ ש"מ אית' לדשמואל וכו' וא"כ אין כאן חשש דתזבן כתובה דמי פתי יקח הכתובה כל לגבי בעלה וודאי מחלה וצ"ל עדיין קשה דלמא לעולם ליתא לדשמואל ומ"מ סברת י"א אמת דמי פתי יקח הכתובה דלמא תיכף בו ביום שתמכור תיכף לאחר מכירה תמחול לבעלה בו ביום וא"כ לא יכול להוציא מבעל דיאמר בו ביום מחלה לי ומחילתי קדמה וצ"ל דבשביל כך שכיחי הלוקחים דיכולים לשמור האשה בו ביום מבלי לזוז ידם מתוך ידה שלא תלך לעדים לכתוב שובר ולא יתנו לידה דמי זבינה של כתובה עד פנות היום והשמש באה וא"כ תו ליכא חשש ועדיין מצוי' קוני' ולכך איצטרך למימר ש"מ איתא לדשמואל ולפ"ז יפה משני אביי לעולם ליתא לדשמואל ועבחז"ל דבממ"נ במה לחוש אולי מכרה בו ביום הא אם אין הקוני' משגיחי' כנ"ל מבלי שתוכל למחול ביומו אין הלוקחים קונים אותו דלגבי בעל ודאי מחלה כנ"ל וע"כ בו ביום א"א לכתוב שובר וא"כ מה אמרת דלמא נכתב שובר מקודם והושלך לאשפה והשתא עושי' קנוני' הא בדין מהני השובר דעבחז"ל וא"כ תו ליכא חשש קנוני' כלל וא"ש ועוד י"ל דאביי לתרוצי ברייתא אתא א"כ שפיר י"ל דעבחז"ל גבי שובר וברייתא ר"מ היא וס"ל דאותיות בעינן כומ"ס וא"כ צריך לכתוב לכתובה קני לך איהו וכל שעבודא והוא שטר קנין וספר המקנה א"כ לר"מ דס"ל ע"ח כרתי בעינן מוכח מתוכו וא"כ אין מכירה חל רק בסוף היום כמ"ש תוס' כתובות דף צ"ד בשמעתי' דשודא ואף השובר חל בסוף היום וכיון דמכירה ומחילה באי' כאחד הממע"ה דהא שורת הדין חולקים וכל היכא דחולקים אם קדם וגבה גבה מכ"ש במה שכבר תפס ושפיר משני עבחז"ל ואפשר להוסיף בסברא דודאי הא דאמר אביי אפילו ליתא לדשמואל לא דלא ס"ל דינא דשמואל רק בזו לא ס"ל מכח קושי' המחברים דהא צריך לשלם מדיני גרמי ותי' מחברים לא ניחא ליה ולכך משני בממ"נ מאן ס"ל ד"ג ר"מ ולר"מ בלא"ה ניחא דעבחז"ל ולר"מ לא קשה מיום אחד כמ"ש ודוק ואפשר התוס' דהקשו כן הוא לשיטת ר"ת בכתובות הנ"ל דלא ס"ל לר"מ סוף היום קונה ע"ש אבל לשיטת מחברים לק"מ ועוד י"ל דיש להבין למה דמשני אביי בשטר כתובה יוצא מתחת ידה ועוד אביי לטעמיה דס"ל עבחז"ל וקשה א"כ לאיזה צורך אמר אביי כלל הך תי' בשטר כתובה בידה דהא באמת ס"ל עבחז"ל ולמה לי' לתרוצי במה דלא ס"ל ועוד קשה הא הך תי' בשטר כתובה יוצא מתחת ידה אין מספיק על המשנה דכותבים שובר לאשה אעפ"י שאין איש עמה דאיך נכתוב אולי לא תתננו לבעל ובין כך תמכור לאחר כתובה והדר מפקי לשובר ומפסיד ללוקח כקושי' הגמרא ובזו לא שייך בשטר כתובה יוצא מתחת ידה דפשיטא בעת הכתיבה היה בידה רק אח"כ אנו חוששים דתמכור ולא יהיה בידה ואם אמרינן דאף אביי מוקי לי' למשנה בקנין מלבד דזה דוחק דאביי לא מוקי שום דבר במשנה בקנין דאל"כ מנ"ל דעבחז"ל דלמא כותבין שטר וכו' ג"כ איירי בקנין אף גם א"כ הך ברייתא נימא בקנין ואי דסתמא קתני הא הוא מוקי לי' ג"כ בכתובה בידה אף דסתמא נאמר ולכן י"ל דתרתי תי' צריכי דוודאי יפה כתבו תו' דנימא דמכירה ושובר היה ביום אחד לא שכיח רק בנפל חיישינן אפילו מלתא דלא שכיח דהא אתרע וא"כ על המשנה שפיר משני עבחז"ל דשם לא שייך שטר כתובה בידה ושם לא קשה קו' תוס' די"ל כתי' דלא שכיח דהא שם ליכא ריעותא דנפילה ולא חיישינן למלתא דל"ש ובברייתא דנפל לא שייך עבחז"ל מקושי' תוס' ומה בכך דל"ש בנפל חיישי' הכל ומשני שטר כתובה יוצא מתחת ידה ושניהם צריכין וא"ש ועכ"פ הרא"ש וטור דכתבו הך וי"מ א"צ לתי' תוס' ולכך אף במתנה ה"ל הך חששא והתוס' אזלו לשיטתם דלא ס"ל כלל סברת של וי"מ כנראה מדבריהם שם וא"ש ונכוני' הדברים מש"ל סי' מ"ג. ומיושב קושי' הדרישה והב"ח דהרא"ש מפרש דלכך קאמר אביי מתנות דקתני במשנה לא יחזור איירי במתנת בריא שהוא כמתנת ש"מ דמצי למהדר בי' משום דלא תקשי הא אמר תנו נותני' ואמאי ניחוש לקנוני' וקשה הא לאביי בלא"ה ליכא קנוני' דהא ס"ל עבחז"ל דלפמ"ש ניחא דיש לחוש למכירה בו ביום וא"ש:
והש"ך כתב דמ"ש הרא"ש דאביי לתרוצי משנה קאתי הם דברי הרי"ף ודוחק דא"כ הא דהוכיח הרא"ש לקמן גבי מצא שובר מדיוקא דלישנא דרי"ף בעלמא דס"ל במכר אם בין כתובה למכירה מכר לאחר דתו לא שייך עבחז"ל הא מהך ה"ל להוכיח דאל"כ מה צורך אביי לשנוי' הקושי' הא אמר תנו נותנים הא לאביי לק"מ ולכן לא נראה מ"ש בזה:

לא יתננו לו כתב הב"ח אפילו מקוי' דמקבל מקיים שטרו ולא נותן מ"מ לא יחזיר דדלמא חזר הנותן וקנאה מן מקבל מתנה ומכרה לאחר ועכשיו נותן שטרו להמקבל בקנוניא ויטרוף מיד הלוקח השני שלא כדין ולדבריו קשה איך כתב הטור בשטר אקנייתא מחזירין מה בכך הך חששא דהב"ח איך אזיל דלמא קנאה ממנו ובטל קנין שלו וכמ"ש גבי קיום ועוד הא אמרינן בבבא בתרא דף קס"ט בשטר מכר שנאבד כותבים חוץ מאחריות שבו ורשב"ג פליג ואמרינן הטעם דס"ל אותיות נקנית במסירה וחיישי' המקבל החזיר שטר לנותן ומכרה לו ולכך א"א לכתוב שטר חדש אבל ת"ק סבירא ליה אותיות בעי' כומ"ס ואין לחוש ולשיטת הב"ח השתא בנמצא שטר והנותן מודה אין כותבין שטר אחר או אותו שטר בעצמו אין מחזירין דחיישי' לקנוניא מכ"ש באין הנותן לפנינו דאין לכתוב לו שטר אחר מזמן הראשון דיש לחוש לקנוני' וע"ש בתוס' דכותבים מזמן ראשון השטר ועכצ"ל דלמ"ד דצריך כומ"ס ליכא חשש קנוני' דהא אפילו השטר ביד הנותן וא"י לומר קניתי שנית ממנו דבזה לא נקנה השדה בהחזרת השטר ומכ"ש בנמצא ונאבד וא"י שהי' ביד הנותן כלל וגם אם נמכר ע"י כומ"ס וקנין קלא אית לי' דמאן דמזבן בפרהסיא מזבן ולא שייך קנוני' להכחיש מילתא דפומבי וכל החשש רק דלמא כתב ליתן ולא נתן כלל אבל אם נתנו וחזר וקנאו ממנו כיון דצריך קנין או כומ"ס תו לא חיישינן כלל ובהכי ניחא מה דהקשו בהרא"ש דהעתיק דאביי לתרוצי משנה קאתא ולכך מוקי לי' במתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ והא אביי ס"ל עבחז"ל ועיי' מ"ש בס"ק לפני זה דלפ"ז ניחא דאביי ס"ל אותיות נקנית במסירה וא"כ יש כאן חשש כמ"ש הב"ח דלמא חזר וקנאו ממנו ומכרו לאחר דבמסירה לחוד נקני' והיינו דרשב"ג דס"ל אם נאבד אין כותבין שטר אחר דלמא במסירתו להנותן חזר והקנה אותו וא"כ אף במודה לא יחזיר דחיישי' לקנוני' ולא שייך עבחז"ל ולכך הוצרך אביי לתרץ כך והתוס' דכתבו דלאביי לא ס"ל הך תיר' דר"א בר ממל היינו סברת אביי דס"ל עבחז"ל אבל לא במה דס"ל אותיות נקני' במסירה דהתוס' כתבו כן כי המה פוסקי' הלכה כאביי דעבחז"ל:

אא"כ פירש וכו' כתב הנ"י קושיא בשם הר"נ דלמה תנן מתנות לא יחזיר בממ"נ אי שטרי הקנאה הא מ"מ יחזיר ואי לאו הקנאה הא לי' להו לסהדי לכתוב עד דהי' המקבל עמו ותו ליכא חששא כמו דאין כותבי' שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו ותי' דבהך כותבי' הסופרים אעפ"י שאין המקבל עמו ואפילו בדלא אקניי' משום דהוא מלתא דלא שכיח ודבר רחוק שיחזור בו הנותן עכ"ל ונתקשה בו הדרישה ויתר המחברים דהא מבואר לעיל בגמרא להדיא בנפל חיישי' דלמא אקרי וכתוב אף דאין רשאי' לעשות כן וא"כ אף בזו נימא דלמא אקרי וכתב אפילו בלי אקניי' וכבר זכינו לס' אסיפת זקנים שהעתיק דברי הר"נ וכתב הר"נ בעצמו דל"ל דלמא אקרי וכתב דלמסקנא דטעמא דחיישינן לפרעון ולקנוני' משמע דלא אמרי' דלמא אקרי וכתב ולק"מ וברור דנתכוון לדברי תוס' דף ט"ו ע"ב ד"ה אעפ"י דכתבו להדי' דר"י דס"ל דטעמא דמשנה חיישינן לפרעון ולקנוני' אי לא ס"ל כאביי ס"ל דל"א דלמא אקרי וכתב וא"כ קושיא לר' יוחנן הך ברייתא דמתנת בריא אין נותנים איך מתוקמ' אליבי' וזה פשוט וגם מ"ש הר"נ ואביי ג"כ משום דלא ס"ל דר"א ס"ל דר"א לא אמר לאוקמת' כר"א צ"ל אף דלאביי בלא"ה רשאי' לכתוב משום עבחז"ל וצ"ל כתי' ר' זביד דדעתו כדעת הרי"ף דאם בין כך חזר ומכרו בטלה עבחז"ל וא"כ הקושי' לאביי חזרה דהא אין העדים רשאי' ליכתוב ודאקרי וכ' ל"א וכעין קו' זו הקשה הש"ך לעיל בסי' ל"ט על שיטת הרי"ף דלאביי דמפרש משנה דב"ב כותבי' שטר ללוה בלי קנין הך כותבי' שטר למוכר איך מפרש ליה דהא יש לחוש דבין כך יזבן לאחר ונעלם ממנו תי' הר"נ דכ' דלא חיישי' דימכור ויחזור וימכור כולי האי לא אמרי' ולכך רשאי' לכתוב ולק"מ דהעדים רשאי' לכתוב דלא חיישי' לכך אבל כיון דנפל חיישי' וא"ש הכל ולק"מ או י"ל דקשי' לאביי איך רשאי לכתוב דלמא ימות והיורש ימסור השטר והוי לא מטי לידו ול"ל למיתה לא חיישי' תינח מתנת בריא מתנות ש"מ מא"ל הא מצוה מחמת מיתה ודוק: אבל יש להבין בתי' מ"ש דלא חששו מתחילה העדים דלמא יחזור ויזבן דהר"נ גופי' הקשה לעצמו כמ"ש באס"ז הנ"ל דדלמא לא יהיה מוכרים אח"כ רק יהיה לוה מאחר אח"כ ואח"כ יתן שטר מכירה לזה ויפקיע שעבודו של זה המלוה שלא כדת ודבר זה מצוי לעשות כי אין זה קנוני' דחושב לפרוע מלוה שלו וכן צ"ל דהא פרכינן כן לר"א דלמא יכתוב ליתן בניסן ולא לוה ובין כך מכר ואח"כ יתן לזה השט"ח ולא אמרי' דאין עושה כן להפקיע ללוקח שלו משום דחושב דיפרע משלו ולא יגיע לענין טריפה ואף זהו כן וכן הקשה הר"נ ז"ל לעצמו אלא שתי' דמ"מ הואיל ושדה שלו הוא רק שמפקיע החוב ממנו אעפ"י שהוא שלא כדין אין לחוש כ"כ אבל הגמ' פריך שפיר איך כותבים שטר וכו' דלמא ימכור וזה יטרוף שלא כדין וגזלה הוא עושה עכ"ל ולא הבנתי החלוק דמ"ש טורף שדה הנמכר שלא כדין או שדה המשועבד לבעל חוב ומפקיע שעבודו שלא כדין. ועוד רב אסי דמשמע דלא ס"ל דחיישי' לקנוני' דאי חיישי' נ"ל הטעם משום שמא כ' ללות נימא טעם משום קנוני' דהא ר"א חייש לפרעון כמבואר בגמ' דב"מ דף י"ז דא"ר אסי אר"י לפרעון בת יומא לא חיישי' משמע אח"כ חוששי' לפרעון וע"כ דס"ל דחיישי' לקנוני' וכ"כ תוס' שם להדיא דלר"א אין כוונתו רק להרוויח פשיטי דספרא ולא לקנוני' להפקיע כח לקוחות שקנו קודם שלוה מזה ע"ש וק' הך בריי' דמתנות לא יחזיר מה טעם יש בה דא"א לומר דכ' ליתן ולא נתן ואח"כ מכרה לאחר וכעת להפקיע מכירתו מודה ליתנו לזה כדי שיהיה מוקדם דא"כ היינו קנוני' גמורה להפקיע לזה הלוקח מן מקחו ולר"א לא חיישי' לקנוני' ואין לך קנוני' גדולה מזו ועכצ"ל לר"א דבאמת רק חשש כמ"ש דלמא כתב ליתן ולא נתן ובין כך יזיף וכעת נותנו לזה ואין כאן קנוני' דחושב לפרוע לזה בלי נזק וכמש"ל ומפקיע שעבוד של מלוה שלא כדת וא"כ ה"ה דיש לומר כן לאינך אמוראי ולא קשה לר"א הא במתנה אין מפסיד פשיטי דספרא דהמקבל מתנה משלם שכר ז"א דמתחילה כשכתב ליתן ונמלך ולא נתן הוצרך הוא לשלם פשיטי דספרא ואח"כ שכבר נתן המקבל הוצרך להחזיר לו ולכך עכשיו חס כדי שלא יאבדו דאם יתן לו זה השטר יחזיר לו המקבל פשיטי דספרא ובאמת בחדושי חשבתי כי זה תלי' בשעבוד' דאורייתא או לא דוודאי י"ל אם כתב ליתן או ללות תיכף העדים מוציאים קול דאינם יודעים אימת ילוה ואימת יגיע שטר לידו ויחול שעבוד' וא"כ תיכף מוציאים קול כמ"ש הש"ע סי' ס"א ס"ז בשם תשובת הרא"ש ע"ש: רק דכל זמן דלא מטא שטר לידו לא חל שעבוד' ומה בכך דיצא תיכף הקול שעבודא לא חל עד דמטא שטר לידו של מלוה ומקבל לר"א ולפ"ז אם כתב ליתן שדה בניסן ולא נתן עד תשרי ובין כך יזיף באייר ועכשיו נותן לזה המקבל השטר מתנה מניסן ופקע שעבודו של המלוה באייר לאו עולה הוא דד"ת בלא"ה אין לזה המלוה שעבוד על שדה של זה אף שניתן לו מאוחר בתשרי דשעבוד' ל"ד רק חכמים תקנו כדי שלא ימנעו להלות ובזו לא שייך זה דהא זה לא נמנע בשביל כך דהא שמע שכ' בניסן ליתן וכי ידע הוא אם כבר נתנה או לא הלא הקול היה מניסן וא"כ תו ליכא תקנת חכמים והדרן לד"ת דאין לו לטרוף ולכך ר"א בר ממל ור"ז הכל משני לאביי דס"ל שעבוד' ל"ד ולכך לא קאמר הגמ' טעם דלמא נתן והדר יזיף כמ"ש דליכא כאן חשש ולכך קאמר דלמא בקש ליתן והדר יהיב ומוציא קרקע בגזל גמור מיד בעליו כמ"ש הר"נ אבל ר"א ס"ל ש"ד וא"כ זה דיזיף באייר נשתעבד לו הקרקע מהתורה והוי כמכורה לו דמ"ש שעבוד ומ"ש מכירה ואם יהיה שטר נמסר לזה בתשרי וכ' בו בניסן מפקיע שעבודו שלא כדת דמה בכך דאית ליה קול מ"מ לא חלה מתנתו עד תשרי ובין כך קדמה שעבודו ור"א ס"ל שעבוד' דאורייתא ולכך לא קשה לר"א מידי ולר"א באמת הטעם כמ"ש דלמא כתב ויתן והדר יזיף וכו' ואם כי זה נכון בסברא וראוי' הדברים לאומרן וניחא נמי דלמה קאמר הגמ' טעמא אחרינא מה דלא יתכן לר"א והל"ל דהדר יזיף תי' העולה אף לר"א (ועיי' באס"ז כי הך דקאמר הגמ' דיהיב לאחרינא הוא תוס' ר"י הגאון) מ"מ לפי שמצאתי הדברים הנ"ל באס"ז בשם הר"נ חזרני בי ובטל' דעתי נגד דעתו הרמה דכ' כן לתרץ לר' יוחנן כפי מ"ש לעיל ור"י ס"ל ש"ד וגם שהעלה כן לדינא וקשה לומר דפסק של"ד:
ולכן נראה דס"ל להיפך דאף ר"י ור"א סוברים דעבחז"ל מדינא רק עדים אין מוציאי' קול כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ כמ"ש בס"ק כ"ג ע"ש ולפ"ז זה דכ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי מ"מ מהתורה זוכה בו לענין קדימת שעבוד' מניסן רק חכמים הפקיעו דל"ל קלא א"כ אף דיהיה לוה בנתיי' וזה הפקיע שעבודו לא יעשה גזל של תורה דגוף שעבודא חל רק חז"ל הפקיעו דל"ל קלא וא"כ אין זה גזל של תורה ואין לנו לחוש לכך דכיון דאינו גזל של תורה משא"כ ביהיב והדר יהיב הא ס"ל להרי"ף דבזה בטלה אפילו לאביי דסבר עבחז"ל ומכ"ש לדידן דפקע זכי' של עדי' הנ"ל ושפיר איצטריך הגמ' לומר הטעם דיהיב והדר יהיב ור"א דקאמר לעיל הטעם דלמא כ' ללות ולא לוה לר"מ דקאמר כן ור"מ דס"ל של"ד כמ"ש לעיל בסי' מ"ג באריכות א"כ הם אמרו והם אמרו דבמקום דליכא קול אין כאן שיעבוד וא"כ הרי כאן טריפות שלא כדין וגזל גמור דהא אין כאן שעבוד כלל לא מהתורה ולא דרבנן והא דפריך אלא הא דתנן כותבים וכו' ג"כ לר"מ פריך וסתם מתני' ר"מ ודוחק דיחלוק ר"מ על הך כותבי' וכו' וא"כ צ"ל שפיר דלקמן אף לר' אסי דוקא יהיב והדר יהיב אבל ליכא למימר דהדר יזיף דבממ"נ בין למ"ד ש"ד בין למ"ד של"ד אין כאן חשש רק גזל דבריהם דבממ"נ אי ש"ד הרי תיכף בכתבו בניסן חל שעבוד' אף דליכא קלא ואי לאו דאורייתא א"כ מה דמפקיע שעבודו של ב"ח הוא רק מלתא דרבנן ואי קשה הא לר"א לא חיישי' לקנוני' כמ"ש לעיל י"ל הטעם דלא חייש ר"א לקנוני' משום דאם באמת השטר פרוע והוא עושה קנוני' עם המלוה כשיגב' המלוה יצטרך לעשות כדין הבא לפרוע מנכסי' משועבדים ישבע ואיך ישבע לשקר וכי נחשדו ישראל לשקר בשבועתם זהו לא ס"ל לר"א ולכך ס"ל דלמא כ' ללות ולא לוה וזהו אינו מטיב שבועה שישבע שאין שטרו מוקדם ושבועה זו לא תקנו חכמים אבל בהך חששא דלמא כ' ליתן ולא נתן והדר יהיב לאחרינא וכעת רוצה להוציא מתחת ידו ונותן לשני והוא יבא בשטרו המוקדם וקרקע שלו הוא בזו אין כאן טיב שבועה כלל ואינו בגדר הבא לפרוע מן משועבדים וכו' ואפילו היסת אינו דה"ל טענת שמא וא"כ כיון דליכא שבועה שפיר יש חששא לקנוני' אפילו לר"א ודוק. ובזה מיושב מה שכ' הרי"ף בכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי או דאיכא למיחש לקנוני' והקשה הרא"ש הא ר"א לא חש לקנוני' ואני הקשיתי להרי"ף עוד הא דפריך הגמ' גבי שטר שזמנו בו ביום הא דחוששי' דלמא כ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי נימא מלוה גופי' לא שביק וכו' וקשה מה קו' הא באמת לא ילוה לו רק קנוני' עושה כדחישינן לפרעון ולקנוני' והוא צ"ע לכאורה על שיטת הרי"ף ולפמ"ש הא דר"א לא חייש לקנוני' הוא משום סתמא קתני אפילו שטר אחר זמנו וזהו אם יחזיר לו ליתבע אותו איכא שבועה דת"ז א"צ שבועה ולכך קאמר משום שמא לא לוה עד תשרי ולכך כ' א"נ לקנוני' פירוש אם הוא זמנו אבל אחר זמנו וודאי ליכא קנוני' דצריך לשבועה ודוק. ובזה נר' דעת התוס' דהקשו הא דאמרי' בברייתא לא יחזיר אפילו מתנת ש"מ משום דלמא ברי' יהבו לא' במתנה והקשה התוס' דמצי למימר דאבוה נתן לאחד במתנה מתחילה ועכשיו מצוה הבן ניתן לזה המאוחר לבטל מתנת ראשון ולפמ"ש לכאורה לר"א דלא חייש לקנוני' צ"ל דלמא אזיף מעות כהנ"ל וזה לא שייך באבוה דאם אביו יזיף לא יזיק החזרת מתנת ש"מ בשום אופן הן מוקדם והן מאוחר להלוואתו דמלוה ע"פ גובה ממתנת ש"מ (ובזה דמלוה ע"פ גובה ממתנת ש"מ דלא כראב"ד אמרתי לכך נתקשה התוס' בפי' קשי' ור"א בחדא ושמואל בתרתי ולא פי' בפשוט דלר"א לא קשי' מהא דקתני בברייתא דבשניהם מודים מ"מ ביש בו אחריות לא יחזיר די"ל בברייתא איירי בבריא כמו דאמרי' על בריי' דייתקי מתנות לא יחזיר דאיירי בבריא אף דסתמא נשנית וה"ה הך בריי' דמ"ש הך מהך וא"כ חיישי' דלמא כ' ללות ולא לוה ואי דעבחז"ל הא בבריא לא שייך עבחז"ל כמ"ש תוס' אבל המשנה דאיירי בי' דומיא דסיפא מצא גיטי וכו' בחייב מודה יחזיר דלל"מ דלמא כ' ללות דהא עבחז"ל אבל לשמואל ליכא למימר בבריא דא"כ באין חייב מודה ואין בו אחריות למה לא יחזיר לר"מ הא לא הוי רק מלוה ע"פ ואין גובה מיורשי' לשמואל כמו מלקוחות וא"ש ובזה ניחא דא"כ אף באין בו אחריות וחייב מודה לא יחזיר דלמא כ' ללות ולא לוה ואם יהיב מתנת ש"מ ושכיב והבן לוה בזה שטר ויפקיע מתנת ש"מ דמלוה ע"פ גובה ממתנת ש"מ והוא לא כדת ודוק) ולכן קאמר הגמ' הטעם בבריא ושפיר י"ל דבנו יזיף וחל שעבודא על כל נכסיו שירש מאביו וכעת דבנו מצוה להחזיר מתנת אביו כי חושב דיפרע חובו כנ"ל ואין בו שום קנוני' כמש"ל הרי נפקע שעבודו דכבר זכה בו מאביו ולא יכול ב"ח של בנו לגבות ממנו ולכך לא יחזיר וא"ש ואין מקום לקושי' תוס' אבל לפי מ"ש ניחא דגם לר"א י"ל בזו חוששי' לקנוני' וא"ש וזהו מה שנ"ל בשיטת הר"נ. אך לפ"ז דקיי"ל ש"ד אף שטר ללוה בלי מלוה אפילו בשטר דלא אקניית' כותבי' (ואולי זהו שיטת רש"י בריש ר"ה ולא קשה עליו קושי' התוס' שם ע"ש) וזו לא מצינו במחברי' וביותר דברי הרמב"ם בריש פרק כ"ד מהל' מלוה דס"ל בשטרי הלוואה אין כותבים בשטרא דלאו אקניי' עד שיהיה מלוה עמו אבל בשטר מכירה ומתנה לעולם כותבים וכ' המגיד משנה דלא ידעו שום ברור לחלק וברור דס"ל ר"נ דהוא ג"כ ס"ל כר"י דדאקרי וכתב ל"א כמש"ל בדבריו ס"ק כ"ב וקשה ליה קושי' הר"נ וס"ל לתרץ כמ"ש הר"נ דלא חיישי' לכך וכמ"ש לעיל לכך פסק דיכולים לכתוב שטר מכירה ומתנה בלי קנין למוכר ונותן והן דברים ברורים ואמית' אך עם כל זה לית' החילוק שכתבתי דהוא בשטרי הלווא' ס"ל דאין כותבים ולכן יפה כ' המ"מ דלא ידע טעם לחלק כי אף דמוכח מגמר' כבר כתבתי די"ל אף בשטרי מלוה כן למ"ד ש"ד צ"ל לדבריו לחלק בין עושה לשב ואל תעשה דקשה עושה מעשה ולכך אי יהיב והדר יזיף מפקיע שעבודו של מלוה בשב וא"ת לא חששו כולי האי אבל אי יהיב והדר יהיב וזה יוציא השדה מיד שני היא קום ועשה בגזל חששו וכן בשטרי הלוואה דכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ובין כך מכר וזה בהחזרת השטר יטרוף מניסן הוא קום ועשה ובזה חששו והא אין להקשות איך כותבים שטר מכירה בלי לוקח דלמא עשאה לשדה ההוא אפותקי ואח"כ נמלך למכרו ומכר שדה אחרת וחזר בתשרי וזבין להאי הך שדה דעשה אפותקי ואם יבוא ב"ח ויטרוף ממנו יטרוף מהך שדה שנמכר אחריו ובאמת לא זבין רק בתשרי וטריף מהך שלא כדין ועושה מעשה בעול ולפי מ"ש בר"נ הא ג"כ לא קשה אבל להרמב"ם קשה וצ"ל דזה לא שכיח ואפותקי אית ליה קלא ולכך לא חיישי' וצ"ע:

ויש אומרים וכו' הרמב"ם ורי"ף השמיטו כל הך ופוסקים סתם דלעולם חולקים וכבר תמהו המ"מ וכסף משנה וכתבו דהיה לו גירס' אחרת בגמ' וש"ך בס"ק מ' טרח ליישבו בדוחק כנר' להוגה בדבריו ולפענ"ד נר' פשוט דס"ל להרמב"ם כפי' רש"י שם דשמין התורף עדיף מתופס משום עילוי הזמן אף דזה תופס עדים החתומים בשטר הא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומה שהקשה תוס' עליו עיי' בא"ז מה שתי' בו קדמונים וגם ס"ל להרמב"ם כמ"ש תוס' דכי שיימינן העילוי היינו בתופס בדבר שלא נפסל השטר לגמרי אם ינטל כמו זמן דאף דגזיז כשר אבל דבר שאם ינטל יפסול השטר לא שמין בכלל עלוי' כלל א"כ זהו דתופס בשני עדים וודאי למשקל כל ב' עדים אין כאן עילוי דהא בזה מבטל השטר כמ"ש תוס' רק הא זה מודה בשטר רק דטוען פרעתי וכמ"ש רש"י א"כ הרי יכול ליטול או למחוק ע"א ולהניח רק ע"א א"כ אף בהו לא יפסל השטר דהרי אין יכול לטעון פרעתי בשטר בע"א כמ"ש הרמב"ם לעיל סי' נ"א ולהד"ם א"א לטעון דכבר הודה בגופו של שטר כמ"ש רש"י רק דע"כ אין יכול לגבות משעבדי א"כ הרי זה שוה לשטר שאין בו זמן דג"כ כשר ואין יכול לגבות משעבדי ולפ"ז מה עילוי יש להתורף מהתופס דאם בתורף יכול למיגז הזמן ולא יכול לגבות ממשעבדי הא גם בתופס יכול לגזוז לע"א וג"כ לא יהיה יכולים לגבות ממשעבדי והרי שוה העילוי בתופס כמו בתורף מבלי הבדל כלל אך זהו לדידן דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל למ"ד אין צריך לקיימו ואפי' ממשעבדי גובה כמבואר בגמר' דב"מ דף ע"ב ע"ש ועיי' מש"ל סי' ק"ו ע"ש וא"כ לשיטת רש"י פשיט' דיש להאוחז בתורף עילוי בשביל זמן דאי גייז ליה לא מצי גבי ממשעבדי אבל האוחז בתופס אף דגייז עדים לגמרי מכ"ש רק לע"א כיון דכבר הודה שכתבו א"צ לקיימו וגובה משעבדי אין כאן הפסד ויש כאן עילוי לזמן וא"כ א"ש דכל שיטת הגמ' הכל לרשב"ג דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולכך אומרים דשמין מה ששוה זה יותר מזה אבל לדידן דקיי"ל צריך לקיימו ואינו גובה ממשעבדי כדלקמן סי' ק"ו ע"ש א"כ אין כאן עילוי זמן כלל ולכך השמיטו הרי"ף ורמב"ם והעיטור וכן נכון ועילוי אחרת לא ס"ל דלא מצינו בגמרא רק עילוי בזמן זהו לא שייך לדידן:

יש מי שאומר שגובין בו הוא דעת הרמב"ם וכנר' בדבריו וכמ"ש המ"מ בכל גווני איירי אפילו אין חייב מודה ויש להבין מאין יצא לו להרמב"ם זה ודקדק המ"מ דקתני לא יחזיר ולא קתני אינו גובה בו הוא דקדוק קלוש ונר' לפי מה שהקשה עוד בעה"ת בשער נ"ב ח"א דין ט' עליו מהא דגט אשה ושחרור עבדים דאפי' מחזירים מ"מ כשבא לטרוף פירות או נכסים צריך לאתויי ראי' אימת הגיע לידה ומכ"ש אם מעצמו בלי רשות ב"ד בא לידו דצריך ראי' קודם גבי' ונר' דוודאי טעם הרמב"ם כמ"ש להדיא דמניח השטר בחזקתו וזה בשטר אשר עיקר ענינו לענין גבי' א"כ אי נימא דלא לגבות בי' א"כ הרי אנו מוציאים אותו מחזקתו וכל ענינו לכך משא"כ בגט ובשחרור וכי עיקר לטרוף פירות או נכסים הלא טיב ענינם רק לשחרר וגט לכריתות ועל זה עיקר הגט או השחרור רק אגב נתברר הראיה שהיתה אז מגורשת או משוחרר וטורף ע"י כך א"כ אין זה הוצאת הגט מחזקתו דאמרינן בשעת טרפי אייתי ראי' משא"כ בשט"ח דעיקרו נראי' ולגבי' ואם אנו אומרים דלא יגב' הרי זה יוצא מחזקתו וס"ל להרמב"ם כשהשטר בידו מוקמינן אותו בחזקתו ולק"מ. ולפ"ז נר' דיש לרמב"ם ראי' בגמ' דאמרינן בגט שנפל דאמר לה אייתי ראיה כו' והגירס' בגמר' שלפנינו א"ה שארי שטרות נמי וכו' כ' באס"ז דאין זה מנוסח הגמר' רק ר"י הגאון הוסיף כן בגמר' וע"ש שהאריך ולרמב"ם לא שמיע ליה ולא ס"ל תי' של ר"י הגאון דיאמרו בגט דהדרינן להתנסבא אבל בשטר למה אהדרי' דהא גם בזה י"ל דאהדרי לגבות ממנו מכאן והלאה וגם לגבות מב"ח ולמ"ל להד"ם או פרעתי וא"כ קושי' הנ"ל במקומו מ"ש גט ומ"ש שטר ולכך ס"ל להרמב"ם דינו דאם החזיר השטר גובה בו ואין מוציאים מחזקתו כלל וא"כ אם יהיה מחזירי' לו השטר לא יוכלו אח"כ הלקוחות לומר אייתי ראי' כקושי' בעה"ת על הרמב"ם משא"כ בגט ושחרור דאינו בו ראי' להעמיד הדבר בחזקתו כמ"ש דעיקרו אינו אלא לגירושין בעלמא שפיר אמרי' אייתי ראיה וא"כ דברי הרמב"ם מוכרחים ולכך לא הקשו הגמ' א"ה שארי שטרות נמי ולפענ"ד ראי' ברורה לדברי הרמב"ם:

בזמן שמלוה מודה וכו' הקשה הסמ"ע דלמא חייב לאחרים ונתן שובר להפקיע ותי' בלתי ברור כי נמשך הכל לשיטתו ס"ק י"ט וכבר השיגו הש"ך דתי' בלתי ברור אבל גם תי' הש"ך בלתי נכון דתי' מגו דקלי' לשטרא דתינח אם לא אתחזק החוב בב"ד אבל אי הוחזק בב"ד מה א"ל וכן הקשה הגאון בעל חדושי גרשוני ומה שכתב דגם בזה שייך תי' הגמ' דאיתא לדשמואל זהו בלתי מובן דהא מבואר לקמן בסי' כ"ו דבדר"נ א"י למחול ותינח בשטר שאין בו נאמנות לק"מ כמש"ל בסי' מ"ז דהא יכול לטעון השבע לי וכנ"ל אבל בשטר שיש בו נאמנות מא"ל וכבר הקשה המהרש"ל קושי' זו בח"ש על מצא שובר על כתובה ותי' דבכתובות לא שייך מדר"נ וגם מהרש"א לא תי' תירוץ אחר וזה לא שייך כאן בשטר דיש בו שעבוד' דר"נ ותמהני מהש"ך דהוא גופי' הביא הך דמהרש"ל לקמן סי' ס"ו ע"ש. ואני מוסיף להקשות דלפי דקיי"ל דבמעמד ג' א"י למחול א"כ קשי' ודלמא זבין לשטר במעמד ג' דקיי"ל לקמן דאיתא בע"כ ותי' התוס' דבכתובה לא שייך מעמד ג' לא קאי בב"ח ועוד קשה קו' התוס' דלפי מ"ש המחבר לקמן סי' ס"ו סל"ב דמוחל צריך לשלם כל דמיו שהשטר שוה א"כ מה מגו יש דאי בעי מחיל הא אי מחל צריך לשלם כל דמים ובהחזרת שובר לא יצטרך ליתן רק דמים שקיבל וכל תי' תוס' כמעט לא שייכי' בזו גבי שט"ח ומי לא עסקינן דהעני והעשיר ומכרו בדמים מועטים ואם ימחול ישלם דמים מרובים ותי' הי"מ של רא"ש דכל לגבי בעלה מחלה וא"כ מי הוא דיקחו לא שייך ג"כ בשטר ול"ל דאמירה זו החזרת השובר היינו מתחילה ולא מטעם מגו אתינן עליו רק היינו מחול דהא כ' המחבר בא"ע סי' ק"ה דמוכרת כתובה ואמרה נפרעתי מקודם לכן אינה נאמנת במגו דמחילה דירא' להפסיד כל דמים ששוה כתובה ואלו אמירה זו הוי מחילה מה בכך דלית ליה מגו סוף כל סוף הא איכא מחילה וע"כ לא מתורת מחילה רק מתורת מגו מהני וא"כ כל קושי' במקומו. ולכן נר' ברור דהוא הדבר שכתבתי לעיל בסי' נ"ד דהא אי בעי להפקיע כח הב"ח או הלוקח הלא יכול לכתוב שובר בלי זמן בעדים ומי יוציא מספק וכמש"ל רק כל קושי' הגמ' בזמן ברייתא דאז לא היה התקנה לכתוב שובר בלי זמן רק היה מאוחרים פסולים למ"ד כותבים שובר ובפרט גבי כתובה דל"ל כולי האי למאוחר וכמש"ל באריכות וא"כ א"א לכתוב שובר בלי זמן דהעדים אין כותבים וכמש"ל משא"כ עכשיו דתקנו לכתוב שובר בלי זמן א"כ תו ליכא חששא דקנוני' דהא תמיד יכול לכתוב שובר בלי זמן ומפקיע כח הב"ח והלוקח דתו ליכא קנוני'. ולא קשה א"כ לעיל סי' מ"ז דאין נאמן פרוע במקום שחב לאחרים נימא ג"כ דמגו דכתב שובר בלי זמן די"ל דאין רוצה לעשות קנוני' פן יתוודע ויהיה נתפס כשקרן אבל בהך דשובר ג"כ קנוני' ויכול להתברר אם נמסר בידו וא"כ שפיר יש לו מגו ובפרט במקום שובר מסייע אמרינן מגו כל דהו כמ"ש תוס' בפ"ב דכתובות וכן בעה"ת וגם י"ל אם יתן שובר בעדים היינו מחילה גמורה ויפסיד חובו כמ"ש הרא"ש וסמ"ע בס"ק א' ע"ש. ולפ"ז בשובר שנמצא אחר מיתת המלוה והיורש אומר להחזירו יש כאן כל חששות הנ"ל דל"ל דיכתוב שובר בלי זמן דמה בכך הא העדים יכתבו דהיורש נותן שובר וא"כ אם מכרו המלוה בחייו לא יהני שובר רק מתורת מחילה וא"כ חזר הדבר לכל מש"ל. אמנם נרא' בדליכא בשטר נאמנות מפורש דתו ליכא למיחש חששא דלמא חייב לאחרים כהנ"ל בסי' מ"ז משום הנך אידך חששא דהנ"ל אין לחוש לקנוני' דכיון דאינו מרווח דסתם שטר נמכר בדמים יקרים כולי האי לא חששו לקנוני' כמ"ש התוס' בדף כ' ד"ה ש"מ בסופו באריכות דהואיל דאינה מרווחת והיא נשארת ב"ח לא חששו וזהו בכל שטרי דעלמא וכ"כ מהרש"א להדיא שם דלכך לא הקשה אמשנה דקתני מצא שוברים לא יחזיר שאני אומר וכו' טעמא דנמלך הא אמר תנו נותנים משום דבשטר ליכא הרווחא ולא חיישי' כולי האי ואמת כי ראי' זו דלמה לא הקשה אמשנה יש לדחות דהא י"ל אפילו באמר תנו אין נותנים כמ"ש רש"י להדיא שם דף י"ט ע"ב ד"ה קמא וכו' ולכך אלימא ליה להקשות מבריי' רק דהא קשי' א"כ אין עדים רשאי' לכתוב שובר למלוה עד שיהיה לוה עמו כי אם בשובר שיש בו קנין כמ"ש תוס' ד"ה מצא שובר כו' וא"כ קשה הא דאמרי' סוף פרק סמפון שיוצא מתחת יד המלוה פסול איך היו עדים רשאי' לכתוב אי בקנין הא תיכף נמחל ואי לא בקנין הא אין עדים רשאים לכתוב וע"כ דנמסר ליד הלוה וחזר והפקידו למלוה ול"ל דנפל אתרע ודאקרי וכתב דהא אין כאן נפילה ויוצא מתחת יד המלוה ול"ל דאיירי בכת"י המלוה אף דאמרי' שם דהוא כתב סופר מ"מ חתם המלוה וא"כ מה פריך ממשנה סמפון יעשה מה שבסמפונות דלמא משנה מיירי דחתם בעדים וליכא חששא כלל ודוחק לומר הואיל ויוצא מתחת יד המלוה אתרע דמנ"ל לגמר' להקשות כן ולכן הדבר מוכרח כמ"ש מהרשב"א דבשארי שטרות חוץ כתובה אין זה חששא ורשאי' עדים לכתוב ויחזיר דלל"מ מש"ל דיכתוב שובר בלי זמן דבזמן משנה לא היה עדיין תקנה הנ"ל וק"ל. ואמת כי לכאורה מהרש"א בעצמו סותר דבריו דמפרש בדף י"ג משום דקשי' וכו' אלא הא דתנן וכו' דלאביי הוכיח מהך דמצא שוברי' וכו' כי אמר תנו נותנים אמאי יחזיר וליחוש דלמא זבני וכו' אלא ש"מ דעבחז"ל וזה דלא כמש"ל דבשובר משטר ליכא למיחש לכך. אמנם נראה דכוונת מהרש"א דשוברים סתם קתני וכל שוברים בכלל הן שובר שט"ח והן שובר דכתובה וא"כ יפה תי' מהרש"א לקמן בדף כ' די"ל דלכך נתן המשנה טעם דלא יחזיר משום דנמלך הא אמר תנו היו חוזרי' שוברי שארי שטרות ולכך קתני משנה טעמא דנמלך וכו' ולכך בכל שוברי' לא יחזיר אבל לעיל בדף י"ג הוכיח אביי כך דהא כל שוברי' קתני לא יחזיר וקשה הא שובר כתובה בדין יש להחזיר ול"ל דנמלך דהא בשובר דכתובה שפיר יש חשש דלמא זבני וא"כ אין עדי' רשאים לכתוב ודאקרי וכתב לא ס"ל לאביי ומדכתבו ש"מ דנמסר ללוה ולא שייך נמלך ועכצ"ל עבחז"ל ורשאי' עדים לכתוב וחיישי' להמלכה ודברי מהרש"א ברורים:
והנה דדעת האומרים עבחז"ל דעת הטור בסי' ל"ט דלא בעינן מטי לידו אף דבעלמא בעינן מטי לידו בשובר לא בעינן מטי לידו והקשה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל"ט דא"כ אמאי בשוברי' לא יחזיר לאביי דאמרי' דלמא נמלך מה בכך הא בשובר לא בעינן מטו לידו כלל ומכח זה דחה לדברי הטור בשני ידי' ומתחילה חשבתי כי וודאי לדברי הרי"ף והטור איך מצאנו ידינו ורגלינו אם המלוה מצוה לכתוב שובר כשיפרענו הלוה שיוכל ליתן לו השובר א"כ תיכף יהיה חל המחילה ויפקע שעבודו של הלוה ולא יהיה אפשר לכתוב שובר באופן הלזה וזהו מהנמנע אבל ברור אם מתחילה מתנה עם עדי שובר דכותב אותו ע"ת אם יפרעו הלוה ואם לאו דלא יחול המחילה פשיטא דלא חל אלא בקיום התנאי וכל תנאי שבממון קיים ואפי' בשטרי אקנייתא אם התנה שלא יחול עד שילוהו חל תנאי ועיי' לעיל בסי' ל"ט ולכך במוצא שוברי' לא יחזיר דלמא נמלך ליתנם ומתחיל' היה תנאי בכתיבת השובר שלא יחול עד שיפרע לו ובאמת לא פרעו ואף השובר לא חל ולא קשה א"כ שהתנה כן איך היו עדים רשאים לכתוב אולי בין כך ימלך ליתנו ויזבן השטר ואח"כ ימסור השובר כקושי' הגמ' דהא דאקרי וכתב ל"א לאביי ז"א דהא בשטר ליכא רווחא כולי האי לא חיישי' להך קנוני' כמש"ל בשם מהרש"א אך בהך דשובר לאשה שפיר תי' אביי דעבחז"ל ואפילו לא מטו לידו ולא קשה דלמא התנה דא"כ אין עדים רשאים לכתוב דבכתובה שפיר יש לחוש דלמא זבניה דביה אית רווחא ולא רשאי עדים לכתוב ולא קשה א"כ מנ"ל לדשמואל דיכול למחול ומנ"ל לאביי דעבחז"ל והא דמחזירים שובר משום דעדים אין רשאים לכתוב עד שיהיה נמסר ליד הבעל ודאקרי וכתוב ל"א דא"כ אף באין אשה מודה יחזיר לבעל דע"כ נמסר ליד בעל וממנו נפל וע"ז משני גמר' ש"מ איתא לשמואל ואביי משני עבחז"ל ויכולים עדים לכתוב אמנם משוברים דמשנה לק"מ ואין מקום לקו' הש"ך: ובזה יש ליישב דברי הטור במאי דהקשה עליו הדרישה דכיון דלא פסק כרי"ף דס"ל לאביי אם כ' שטר מתנה או מכירה בניסן ולא נתנה ובין כך מכר או נתן שדה ההוא לאחר תו לא שייך עבחז"ל דפקע ע"י מכירתו לאחר וטור לס"ל כן ומ"מ פסק בשובר לא בעינן מטי לידו דמנ"ל לטור זה בשלמא לרי"ף צ"ל כן דאל"כ קשה איך אמר בשובר עבחז"ל הא בין כך מכרה לכתובה לאחר וכמ"ש הרא"ש אבל לטור אין כאן הכרח ונר' דיש לטור ראי' דקשה ליה הא דמתרץ ר"ז בהך דפריך משנה אברייתא במתנות ומשני המשנה בש"מ ובריי' בבריא למה לא מוקי אף המשנה בבריא כבריי' כך פי' הואיל דיש לחוש דנמלך אם כן אף דעכשיו מצוה ליתן אין שומעי' לו דיש לחוש לקנוני' כמ"ש מהרש"א באמת בקושי' על רש"י ע"ש לכך סבירא ליה לטור דהא הך תי' דר"ז הוא לאביי דסבירא ליה עבחז"ל ובבריא לא שייך עבחז"ל הואיל ולא מטי לידו כמ"ש התוס' וזו בשאר דברים אבל בשובר לא שייך כן דלא בעינן מטי לידו ואם כן א"ש דבבריי' לא נזכר שוברים שפיר י"ל בבריא אפילו אמר תנו אין נותנים דלא שייך עבחז"ל דהא לא מטו לידו משא"כ במשנה קתני שוברי' נמי ואם כן ע"כ באומר נותנים אפילו בבריא דהא עבחז"ל אף דלא מטו לידו ואם כן אי אפשר לפרש לישנא במשנה שאני אומר כתובי' היו וכו' בתרי אפי ופירושי' שוני' דלגבי שוברי' יהיה הפי' הא אם אמר תנו נותנים ולגבי מתנות יהיה פירוש אפילו אמר תנו אין נותנים וזה א"א דיהיה סובל פירוש המשנה לכך מוקי הכל גבי' ובכולם אם אמר תנו יחזיר וא"ש ולכך ידויק דקתני במשנה שוברים נמי ואלו בבריי' השמיט שוברי' והלא דבר הוא למה שינה סדר המשנה בזו אבל דברי' מכווני' לפי' הנ"ל דבריי' דאיירי בבריא ואפילו אמר תנו א"נ א"א למתני שוברים דבזה נותנים דלא בעי' מטו לידו אבל במשנה דבאמת נותני' באמר תנו תנא שוברי' באמת וא"ש. אך אף שכתבתי ליישב דברי טור ורי"ף על נכון מכל מקום נ"ל נכון דוודאי אף בשובר סתמא במצוה לעדים לכתוב שובר לא נמחל כלל ללוה וסמפון היוצא מתחת יד המלוה מוכח ודוחק לומר דהכל איירי בהתנה רק כמו במתנה והלוואה דאמרי' עבחז"ל ומכל מקום בעי' מטו לידו והיינו דהוה כאלו התנה אם אמסור לו שטר מתנה מהיום יחול שעבוד' למפרע וכן הדין בשובר ומחילה אלא דזה הבדל במתנה דלא נקנה באמירה רק בשטר וכי אמר שדי מכורה או נתונה או בהלווא' נכסי משועבדים לך וכי מהני הלא בעינן שטר אם כן הוי כאלו התנה בתחילה אם יגיע לך שטר זה לבסוף בידך יהיה באיזה זמן שיהיה מהיום ימתיל שעבודך ועבחז"ל ולכך בעינן מטו לידו דאז חל שעבוד' למפרע אבל בשובר ג"כ הוי כאלו התנה אבל הואיל ומחילה נעשה בפה וא"צ שטר כלל אם כן התנה רק בכך אם ארצה למחול לך יהיה היום או מחר לאחר זמן יהיה מחילתי חל למפרע מיום שעבחז"ל וא"צ למסור אז השטר בידו ואפילו נשרף השטר דהא אין קנין מחילה תלוי בשטר רק בע"פ ואם אמר מחול לך חל למפרע ועבחז"ל אבל כל כמה דלא אמר לא שייך למפרע עבחז"ל כמו בשטר מתנה דלא מסר שטר מתנה ואם כן א"ש כל כמה דלא אמר תנו אפילו בשובר לא מועיל דמה בכך דעבחז"ל הא תלוי הכל באם יתרצה אחר כך למחול ולכך סמפון מתחת יד מלוה פסול דמה נ"מ בעדים בחז"ל הא לא נתרצה עכשיו הא באומר תנו אף דשטר שובר נאבד במחילתו למפרע חל הזכי' דעבחז"ל וא"ש ולכך במתנה לרי"ף אם נתנה בין כך לאחר נתבטל השטר ושם אין קנינו אלא בשטר משא"כ בשובר דאין מחילתו תלוי בשטר כלל אף דבין כך זבני' לכתובה ושטר לאחר מה בכך דבטל השובר מחילתו תלוי ואם ימחול אחר כך חל זכי' למפרע וא"ש וזה ברור בטור ובחנם הרעיש הש"ך ורבים מתשובת המחברים על הטור דצ"ע בגמרא דלפמש"כ ברור ואמת ואין הבדל בין שובר למתנה רק מסירת השטר דבזה צריך למסור שטר ובזה סגי באמירה ע"פ ותו לא מידי וכל דברים מיושבים והארכתי קצת בזה כי הוא דבר שגדולי ישראל לא ירדו לעומק המכוון וה' האיר עיני בזה ת"ל בדבר פשוט ונכון ושפיר אמרי' במשנה אף בשוברי' שאני אומר כתובים היו וכו' דכל כמה דלא אמר מעכשיו תו לא חל מחילתו למפרע הא אמר דמחל חל למפרע ודוק:

מודה וכו' ואם הלוה אמר להחזירו למלוה כי לא פרע עדיין כ' הסמ"ע מכל מקום לא יחזיר דמ"ש מוצא שט"ח דאפי' חייב מודה לא יחזיר דחיישי' לקנוני' והש"ך השיג דאדרבא בנפל דאתרע שובר השטר ביד מלוה לא אתרע ולקמן סעי' י"ט מבואר בטור ובש"ע בשובר הנמצא ביד שליש וא"י מה טיבו אפי' לוה מודה לא יחזיר למלוה מחשש קנוני' והיינו כמ"ש סמ"ע: ואולם ש"ך בס"ק ס"ט חושב לחלק דשם הרי מודה המלוה שנמסר ממנו ליד שליש ודבריו אין בהם ממש לדחות דברי סמ"ע מ"ש דכאן דאמרי' מיד המלוה נפל ומ"ש דאמרי' דמלוה הפקידו ביד שליש כמבואר שם שאפי' הודה שהפקידו היא היא ומ"ש דשטר לא אתרע בנפילת השובר ז"א דאנן אמרי' אלו היה שובר ביד מטה ולא קבל פרעון כלל איך לא היה המלוה משמרו לבל יאבדו דאולי ימצאנו הלוה ומפסיד חובו אלא דבאמת כבר קבל הפרעון ולכך לא חשש בשמירת שובר ואם כן ע"י נפילת השובר אתרע שטר לגמרי וכן כ' בחדושי הגרשוני ופשוט ואין לנו להדר בתר דחוקי' במקום שאין בו צורך גדול:

אם הוא כת"י הלוה וכו' הש"ך בס"ק נ"ב הביא ירושלמי דאמר אין סמפון כשר אלא ביוצא מתחת יד מלוה וכתב הלוה והתנה שלא פקדנו אבא שלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע הא נמצא פרוע מה כדון אריב"ז תפתר כגון הדא דייתקי שאין אדם מצוי לפגום דייתקי שלו עכ"ל ופי' הש"ך הקו' הוא מה צורך לישבע שלא מצאנו ששטר זה פרוע הא אף בנמצא כשר כקושי' גמרא דידן דזה וודאי אין לחוש דאולי היה כתב יד הלוה ומשני אם כתב בתורת מתנה אני נותן ר' זוז לפלוני במתנה ושובר בצדו דכבר נפרע השובר כשר ולא אמרי' להתעסק כתבו דאין אדם פוגם דייתקי שלו ואין כותב שובר אלא כשבאמת נפרע ופי' בירושלמי אין לו רגלים דהתם דיורשים הבאים לגבות שט"ח שבידם מאביהם אמרו דישבע שלא מצאו שובר אם כן מה טיבו של דייתקי להתם וכי הם באי' בכח דייתקי שהוא שטר מתנה שעשה אביהם לאחר אדרבא הם באים להוציא בכח שטר מיד אחר ואם כוונת הש"ך דהם באים לתבוע מיורשים אחרים שמורישם נתן לאביהם במתנת ש"מ סך מה ולכך ישבעו אולי נמצא ביד אביהם שובר שכבר קבל וזהו מועיל דאין כותב שובר על מה שחייב לו אחר במתנה דבר זה אין לו שורש שם במשנה דמיירי בכה"ג רק מיירי הכל בשט"ח וגם אין לו טעם דמה בכך לגבי מלוה מה הבדל אם הלוה חייב לו דהלוה לו או שנתן לו מתנה ר' זוז ובאמת פי' ירושלמי כך דהיתומים ישבעו שלא מצאו בשטר צוואת אביהם שנקרא בדברי חז"ל דייתקי ששטר חוב זה פרוע דאז וודאי פרוע דבשלמא שובר אמרי' דכתבו אם יפרע הלוה ואם לאו יקרע וימחוק אותו אבל בכותב בתוך שטר צווא' שלו שפלוני פרע אלו לא פרע איך היה כותב וכי אם לא יפרע ימחוק מ"ש בתוך דייתקי שלו מטיב פרעון אין אדם עשוי לפגום לעשות בו מחק ודבר בלתי ברור בדייתקי ואם כן וודאי פרע ועל זה סובב שבועת יורשים שלא מצאו בצוואת אביהם וזה פשוט ונכון ומסתבר ומ"ש הש"ך דבירושלמי מבואר אם הוא כתב הלוה אף בישנה תחת יד המלוה כשר אמת שכ' בירושלמי אבל הוא תי' אותו על המשנה ואם יש ממהם סמפון בכה"ג אבל הואיל והגמרא דידן טרח ליישבו בשנוי' אחרינא שנמצא בין שטרות קרועי' ולא משני בו בכה"ג ש"מ דסבירא ליה לגמר' דידן דאין נ"מ בזה כלל ומעולם פסול ובפרט שיש בירושלמי עצמו נוסחאות שונות כמ"ש העיטור סוף שער השובר אם כן אין לזוז מפשטא דגמרא דידן:

שהשטר וכו' והש"ך האריך בס"ק נ"ד דדעת הרבה מחברים כרש"י דאף בנמצא השובר בין שטרות קרועי' ג"כ כשר דאילו עדיין היה צריך למלוה לא היה זרקו בין שטרות הקרועי' ע"ש אלא דהש"ך הקשה ברש"י דכתב בהא דפרכינן נמצא שטרו של יב"ש פרוע שטרות שניהם פרוע ופי' רש"י דאיירי במשולשין בשטר דאל"כ הא אין אחר יכול להוציא עליהן שטר ומשני גמ' בנמצא בין שטרות הקרועי' ופירש"י וכל אחד אומר זה שטר שלי הוא ונתקשה ש"ך הא אין לספק בשטרות דהם משולשי' וכל הספק בשובר ולק"מ או דשובר קרוי ג"כ בלשון שטר ויותר נכון דכוונתו דבשובר נכתב שטרו של יב"ש פרוע הוא וכל אחד אומר שלי הוא השטר הנזכר בשובר שהוא פרוע וזהו כוונתו זה השטר ר"ל הנזכר בשובר דפרוע שלי הוא ופשוט:

אין על השובר עדים הש"ך כתב דיצא לרמב"ם דין זה מהא דפריך סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ש"מ דסמפון תחת יד מלוה כשר ולא מוקי ליה נמי כשנמצא בין שטרות קרועי' אלא דא"כ מאי אריא דיש עליו עדים אפילו אין עליו עדים נמי ודחה אותו הש"ך דהואיל דלא קתני נמצא כמו בשאר בריי' רק סתם סמפון וכו' לא משמע ליה דאיירי דנמצא בין שטרות קרועי' ודחי' זו דוחק וכבר בררתי לעיל ס"ק י"א הוכחה גמורה לדברי רמב"ם דאפי' באין עליו עדים דכשר ע"ש:

לא גרע וכו' ש"ך כתב די"ל הדעת הי"א בבעה"ת דאין היורשים הטוענים שמא גובי' בו דכל הראיה של הנך רבוות' דסבירא להו דגובין בו משום דסבירא להו שנמצא בין שטרות הקרועי' דקאמר הגמרא היינו דנמצא השטר בין שטרות קרועי' ואם כן קשה תו שובר ל"ל וצ"ל דשטר לבד לא אתרע בכך אם לא בצירוף שובר אבל לפי' רש"י וסייעתו דפי' באמת שנמצא שובר בין שטרות קרועי' ואם כן אף בנמצא שטר בין שטרות קרועי' מפסל דה"ל לשומרו כמו דאמרי' בשובר ולשיטתו אזיל מ"ש בס"ק הקודם דהואיל דלא קתני נמצא אי אפשר לומר שנמצא בין שטרות קרועי' אבל אי לא נתפס דבר זו לדחי' שיש בו ממש עדיין קשה הא דפריך סמפון שיש עליו עדים כשר לישני שנמצא שובר בין שטרות קרועי' וכאן ליכא למימר דא"כ עדים ל"ל דזה וודאי בשובר גרידא שנמצא בין שטרות קרועי' בעי דחתום על השובר עדים ושובר שאין עליו עדים ומונח בין שטרות קרועי' פשיטא דאינו מועיל לגרע כח שטר כשר ועכצ"ל דשובר לבד אפי' בעדים ואפילו נמצא בין שטרות קרועי' אין מועיל רק בעינן דגם שטר יהא בין שטרות קרועי' ואם כן שפיר קשה עדים ל"ל. איברא דנר' דאפי' נימא בנמצא שובר בשטרות קרועים אתרע שטרא בשטר המונח בין שטרות קרועי' לא אתרע דמה"ת נימא פרוע הוא בשלמא בשובר לפניך הא מבואר בו דנפרע רק אנן נימא אולי כתבו שיהיה מזומן בידו לעת הצורך ובנמצא בשטרות קרועי' ושובר מעיד ואומר דפרוע הוא אבל בשטר בלתי שובר וכי בשביל שמונח במקום גרוע הוא נחזיק בפרוע מה שאין לו רגלים לכך: וזהו לענ"ד מוכרח דהא היורשים משביעי' אנו אותם שנא נמצא בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ואר"ס בין שטרותיו הקרועי' ולהך שיט' הפי' שלא מצאו שובר בין שטרות קרועי' וכמ"ש הש"ך בס"ק ס' וקשה למה לא נטל עליהם שבועה זו נמי שלא מצאו לשט"ח הלזה בין שטרות הקרועי' ולמה משביעי' אותן על מציאת שובר ולא על גוף שטר אם נמצא בין קרועי' ואולי נמצא שם וזהו יותר שכיח משיהיה נמצא שובר בין שטרות קרועי' ולומר דגם בלשון שלא מצינו נכלל ג"כ זה דוחק ומבואר בלשון שלא מצינו בין שטרותיו של אבא וכו' וגלל כן מפרשי' בשובר דשובר נמצא בין שטרותיו וא"א לכוונו בלשון דיהיה פי' דשטר נמצא ודבר מוכרח כמ"ש:

ודוקא ששטר בידו עם השובר עיי' אורים שהעליתי כסמ"ע וב"ח דאפי' א"י אם פרוע או לא מכל מקום הואיל ושטר ושובר בידו אתרע וא"ל לפי' רש"י דפי' נמצא שטר וא"י מה טיבו קאי על שליש אם כן מה דוחקא דגמ' לפרש הך סיפא ואם יש עמהם סמפון ענין בפ"ע ומוסב על מלוה והקשו הא שובר פסול ביוצא מתחת יד המלוה ואיצטרך לשנוי' בנמצא בשטרות קרועי' ולא משני דמוסב על שליש דאם יש עמו סמפון יעשה מה שבסמפון וא"צ לדוחק כלל דבשליש א"צ לשטר שיהיה בשטרות קרועי' דבר זה בבעה"ת שער נ"ב ח"ג דין יו"ד ובסופו מיושב דדייק ליה הגמרא מדקתני אם יש עמהם ולא קתני אם יש עמו דהוי משמע אדלעיל קאי בלשון יחיד מצא שטר וכו' אלא דהוא ענין נפרד ומוסב על שטרותיו של בעה"ב ולא קאי אדלעיל אשליש ושפיר פריך הגמרא

ואפי' במקצתו דעת הסמ"ע דוקא דשובר נכתב במקום דא"א לחתכו אבל במקום דאפשר לחתכו נאמן דלא נפרע במגו דהיה גייז לי' וש"ך הביא בשם הגהת הרא"ש דלא שייך מגו דהוי מגו במקום חזקה ואמת שכתב כן הגהת הרא"ש אבל הביאו בשם הר"ב מרעגנשבורג דחולק ונר' דכן הוא דעת תוס' בסנהדרין דף ל"א ע"ב ד"ה אין עליו עדים בהא דפרכי' ללישנא בתרא דבעי' בשליש מגו מהא דתנן אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש וכ' תוס' דליכא למימר דמיירי בלי אתחזק בב"ד דדומי' דיוצא לאחר חתום שטרות קתני וי"ל דילמא הך נמי איירי בלי אתחזק בב"ד וקמ"ל רבותא דמ"מ ביוצא לאחר חתום כשר אלא דסבירא ליה לתוס' כהסמ"ע ואם כן אלו לא אתחזק בב"ד הא יש לו מגו דגייז ואף כי שאומר דלא נפרע נאמן כמ"ש הסמ"ע ועכצ"ל דכבר אתחזק בב"ד ותו לא מצי לגוז אותו וה"ל מגו למפרע ואם כן אף בשליש הדין כן וא"ש דהוי תיובת' דאם נדחוק בסברא בעלמא אין זה מספיק לומר תיובתא אבל לפמ"ש נכון ונר' דברים שס"ל תוס' כסמ"ע וכן מצאתי באס"ז לב"מ בשם מהרמ"כ דאפילו לאחר חיתום שטרות סמוך לחתימת עדים ממש הרי הוא כשר דאי הוי פסק לי' בתר הכי לא הוי מצי לקיים שטרא אלא בלופופי ניירא אחרינא ואיכא למיחש עלה דשטרא דלמא סמפון הוי בי' והתקרע עכ"ל הרי דמצריך כל כך קרוב לשטר עד שאם יחתכו יהא זיופא בקל ניכר ומירתת אבל בלא"ה לא אם כן הדבר במחלוקת:

שטר אצלו בין שטר הלואה משכנת' מכר מתנה וכל שטרות ש"ך:

ואם החזירו וכו' עיין לעיל סי' נ"ד בהג"ה אם שליש חייב לשלם:

היה יכול להגבות בו פי' הסמ"ע והב"ח דנקט לשון היה יכול דאם מכחיש לשליש שלא קיבל ממנו השטר והשליש כשר לעד חייב להיות נשבע להכחיש העד כע"א מעיד שהוא פרוע ולכך נקט היה יכול אם היה נשבע לשקר והש"כ השיג דאין כאן חיוב שבועה ועיין תומים שהסכמתי עם הש"כ ולא מטעמיה ולשון היה יכול ר"ל דאין לו לשליש ליתן לו השטר ולהאמינו דאולי יכפור ויאמר שלא קיבל ממנו והיה יכול לגבות וא"כ אף דהוא נאמן רוח עכ"פ הוא עשה שלא כהוגן:

ואם הוא מודה כו' דעת הש"ך דוקא בטוען המלוה ג"כ שמא ולכך לית ליה מגו דלא קיבלו מידו אבל בטוען ברי שחייב לי נאמן במגו דהיה אומר דלא קיבלו מיד שליש ומגו להכחיש העד במקום דלא שייך משאיל"מ אמרינן וגם מגו דהעזה אמרינן בממון ולפי דבריו אם החזירו בעדים תליא בפלוגתא דלקמן סעיף ט"ז אם הוא טוען ברי דחייב לו ואני בתומים העלתי כדברי סמ"ע דאף דטוען ברי לכ"ע בנדון זה דהיה ביד שליש חייב להחזירו ואין גובה בו כלל ואף הרמב"ם לקמן סט"ז מודה בזה דחייב להחזירו:

אין מועיל לו כלום דא"י לטעון לקוח הוא בידו דהא שטר משכנתא המונח ביד שליש מורה דהיה בא לידו בתורת משכנתא ומשכנ' לא מצי לטעון הואיל ושטר מונח ביד שליש אולי כבר נפרע או היה שום תנאי מתנאים סמ"ע:

ותחזיר הקרקע וכו' אע"פ שזה בעל המשכנתא מוחזק בה מ"מ הואיל ואתרע אוקמינן קרקע בחזקת בעלי':

וה"ה כל אלו וכו' דאלו אפטרופסי' זה לזה וכל אחד מחזיק בנכסי חבירו מבלי מוחה ולכן חזקה שממנו בא לידו:

וכן יורשי נפקד וכו' לאפוקי מדעת הרשב"א בתשובה סי' אלף ל"ה דוקא בשליש עצמו דהימנ' משא"כ ביורשים דלא שייך הימנ' קמ"ל דלא ועיין בתומים דישבתי קושית הרשב"א בתי' שונים:

לא יחזירו וכו' הקשה הסמ"ע הא לקמן סי' רמ"ג פסק מחבר בשטר מתנה שנמצא ביד יורשי נפקד יחזרו ליורשי הנותן אם כן אף כאן יחזירו ללוה ותי' הסמ"ע לחלק בין מתנה בלי קנין לשטר הלואה והש"כ חלק עליו והסכים לתי' השני של הסמ"ע דהכא איירי דאין ידוע מיד מי בא ליד הנפקד אם מן הלוה או מהמלוה ולכך יהיה מונח מה שאין כן התם דידוע דנתנו הנותן ולכך יחזירו ליד הנותן וכן בשטר חוב אם ידוע מן מי שבא ליד הנפקד יחזירו לידו וכן נכון:

אלא אם כן יודעים מה טיבו עיין תומים סעיף קטן ג' דאם הם א"י וע"א יודע מה טיבו יש לומר דיעשו כדברי העד ובפרט אם אין שכנגדו מכחישו בברור גם העליתי אם היורש בעצמו נתן שט"ח בב"ד לקיימו שוב א"י לומר דא"י מה טיבו דכיון דנתן לקיימו הודה דיודע דהוא שטר מעליא דאל"כ קיום למה ע"ש:

קודם שבא ליד אחר וכתב הסמ"ע לאו דוקא אפילו בא ליד אחר רק קודם שאמר ספיקו דא"י מה טיבו והב"ח חולק ודווקא קתני וכן נראה הסכמת הש"כ ונכון:

יחזירנה לאשה ולא מצי לטעון נמי שמא ממושכן אצל אבי או שלקחה לדעת הרמב"ם דא"צ ראיה על הקנין וכתב הסמ"ע דוקא גוף הכתובה בתולה ואלמנה דהואיל דא"א לפרוע כ"ז שיושבת תחת בעלה דהוי בעילת זנות אבל בתוספת ונדוניא לא יחזור דאולי פרע ולפי דבריו באלמנה וגרושה שהיה כתובה זמן מה אח"כ ביד אביו גם זה לא יחזיר. והש"ך השיג וכתב דודאי מדינ' אפי' בכתובה לא יחזיר רק מפני מנהג שנהגו ליתן כתובתן בפקדון ביד אחר ואם כן אם המנהג אף על שטר נדוני' וכן לאחר גירושין וכדומה הכל הולך אחר מנהג ונכון הוא:

דחיישינן לקנוניא דבאמת פרעו והוא אומר שלא פרעו כדי לטרוף מלקוחות שלא כדין ולכך אפי' ללוה לא יחזיר שלם אולי ימסרו אח"כ למלוה והחולקים ס"ל דלא חיישינן בקנוניא רק בנפל דיש ריעותא אבל במונח ביד שליש דליכא כאן ריעות' לא חיישינן לקנוניא ונ"ל אפילו דיעו' קמייתא היינו בשליש חי ואין ידוע לו מה טיבו דזהו קצת ג"כ ריעות' אבל במת ובנו א"י מה טיבו והם מרוצים לכ"ע לא חיישינן לקנוניא דהא ליכא ריעות' כלל ובלא"ה דעת רשב"א דבבנו יחזיר ממקום שנטל והבו דלא לוסיף בשניהם רוצים ואי לא תימא הכי אם כן לעולם לא ישליש איש שטר דבמותו א"א לשום אדם ללוקחו וזה ברור:

ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם כך הוא לשון תשובת הרא"ש לא יוציא השטר עד שיבורר האמת או שיתפשרו ביניהם שיאמן האחד לחבירו בשבועה ואם יאמר המלוה ללוה השבע והפטר צריך לישבע ואם לאו יחזיר השטר למלוה ואם מבקש זמן יתנו לו זמן ב"ד ואם יאמר הלוה למלוה השבע וטול צריך לישבע ואם אינו רוצה יחזירו שטר ללוה עכ"ל ואם זה אומר השבע וטול וזה אומר השבע והפטר עיין לקמן סי' פ"ז מ"ש בזה. אבל אי שניהם רוצים בלי שבועה דעת הש"ך דמ"מ חשש קנוניא יש ולא יוציא השליש השטר מת"י בלי שבועה לאחד מהן וכל האחרונים השיגו על הסמ"ע בזה וס"ל דלא חיישינן לשיטת הרא"ש לשום קנוניא ולכך יעשה השליש ככל מה שיתפשרו יהיה מה שיהיה:

לקחו למשכון המחבר גריר אחרי לשון הרא"ש בתשובה ששם הדין הזה והוא ס"ל דא"נ אף לנגד המלוה לו' כומ"ס היה ליה ואבד ולכך העתיק דאעפ"י כן יכולין לטעון אולי היה למשכון כדלעיל סי' ס"ד ובאמת לשיטת מחבר דסבירא ליה כרמב"ם יכולין לטעון אולי לקחו אבינו וכומ"ס היה לו ואבד דנאמן גם כן:

לא טענינן להו משום דלא שכיח דיקח למשכון שטר דלא יכול לגבות בו מלוה בלי כומ"ס וכתב הש"ך הא בשטר דאין צריך כומ"ס כדלקמן בסי' ס"ו טענינן ליורשי' דלמא קנאו אביהם. ועיין תומים מ"ש ליישב קושית הש"ך דהא איכא למאן דאמר דאף מלתא דל"ש טענינן ליתמי:

מאחר שהוא קשור וכו' מ"ש הש"ך דלמא השליש קשרן יחד עיין מש"ל בזה:

גם שטר מתנה וכו' דעת הסמ"ע אפילו שטר מתנה שיש בו קנין דבלי קנין בלא"ה אפי' אין קשור מחזירן לנותן והש"ך השיג דוקא בלי קנין ולולי קשור לא היה מחזירן לנותן כיון דלא נודע דקיבלו מנותן כמש"ל בס"ק ט' אבל בקנין אף דהוא קשור מ"מ זכה בו המקבל אף דלא הגיע השטר לידו כלל ונכון הוא אבל דעתו גם כן בחוב שיש בו קנין נמי וזה אינו דשני ליה לרא"ש בין חוב בקנין עיין בתומים מה שכתבתי בזה:

אעפ"י שיש בו נאמנות כיון דנפל איתרע הנאמנות ולא מבעיא דאין מועיל לגבי לקוחות אפי' לגבי הלוה אין מועיל אם אין חייב מודה וכן בתוך הזמן דבנפילה איתרע הכל:

דחוששין לפרעון וכו' ולכן אפי' במקוים או שטר קנין דליכא חשש דלמא כתב ללות ולא לוה מ"מ לא יחזיר דלמא פרע והוא עושה קנוניא:

נקב יש וכו' דשניהם בקיאין בסימנים הלוה היה לו שטר קודם שהיה נמסר ליד מלוה ואפי' בשטר דלאו אקנייתא דאין כותבין ללוה עד שיהיה המלוה עמו מכל מקום הלוה רואה ומכיר בשטר וגם המלוה מכיר בשטר קודם שהחזירו כשפרעו ולכך אין לסמוך אסימן ואעפ"י שא' נותן ואחד אינו נותן אינו ראיה שזה היה משגיח בסימן ואחד לא השגיח ועיין בתומים שזה הדין אפילו בדליכא אחריות נכסים ואין חייב מודה לא סמכינן מהאי טעמא אסימן. אבל נראה אם אין אחריות נכסין דליכא למיחש לקנוניא והלוה אומר שכתב ללות ולא לוה ונותן סימן והמלוה נותן סי' ינתן למלוה כמו בגט דהוא אומר סימן והיא ינתן לאשה וה"ה במלוה דלדברי הלוה מה טיבו של מלוה לדעת הסימן ואע"ג דיש ללוה מגו דהיה בידו ופרעו אפשר דהוי מגו במקום עדים מדסמכינן בגט על זה:

ואם מפורש בשטר וכו' עיין מ"ש בתומים בזה באריכות ועיין לעיל סי' מ"ג מ"ש בזה:

וכן אם יש ללוה ב"ח וכו' דעת הש"כ דמיירי דידוע שלא חייב הלוה לאחרים זולת לזה המלוה דאל"כ מה נ"מ בב"ח אולי יבואו ב"ח מוקדמים ויגבו ב"ח וילך הוא על משעבדי ועיין תומים שכתבתי אופנים שונים איך אפשר שיהיה הוא גובה מבני חורין הללו ולא ב"ח אחר יהיה מי שיהיה אבל זולת זה לא מהני מה שיש לו ב"ח:

וכתוב בו הנפק וכו' עיין תומים שהארכתי והעליתי דמיירי דנמצא בו ביום שנכתב אבל טרם שיבוא המוצאו לב"ד ובא הלוה ג"כ להיות חייב מודה כבר עבר היום ולכך בעינן הנפק דלמא כתב ללות ולא לוה ובשחייב מודה א"א ללות בו דכבר עבר היום משא"כ אם היה לוה ג"כ מודה בו ביום אין צריך להנפק דמה בכך דלא לוה עוד היום גדול ללות בו ע"ש שהארכתי:

ויש מי שאומר וכו' הלשון אינו מסודר כ"כ וכך הוא שיעור דברי המחבר דהא דאמרינן בש"ס שאם נמצא ביום שנכתב שיחזיר אין הפי' כמו שכתב מקדם דחייב מודה רק אפי' אין חייב מודה רק דליתא קמן מ"מ יחזיר דלפרעון בת יומא לא חיישינן ולאפוקי אי עמד וצווח פרעתי בהא לא מחזירין. ועיין תומים מה שכתבתי בישוב דברי הרא"ש ואף שטרחתי לייבב דברי הרא"ש מ"מ להלכה הסכימו ממש כל אחרונים כדעה קמייתא דבעינן דוקא חייב מודה וכל זה בדליכא למימר שהוא שטר מאוחר כגון שכתוב ביה שטרא דנא בזמנו כתבנו וכדומה אבל בלאו הכי אף דיעה בתרייתא מודה דלא יחזיר ועיין תומים:

ושטר חוב ביניהם וכל השטרות הכל ממלוה הזה ומכל מקום לא יחזיר אם לא בנמצא שובר דאז הדין אפילו נמצא בבית המלוה לא יחזירנו למלוה ע"ל סי"ח ועמ"ש בתומים בישוב דברי רמב"ם:

יתנו למי שנותן סימן בכלי ולא חיישינן לשאלה דבממון לא חיישינן לשאלה ועיין תומים שבכה"ג לכולי עלמא לא חיישינן דהוי שאלה דיחיד עיין שם:

ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים כי מנין לחוד הוי סימן והא דבעי כרוכים דאם לא כן הוי יאוש דחושב מי יימר דנפלו בהדדי ואם כן לית ליה סימן ועיין תומים מה שכתבתי אי יאוש מהני לגבי חוב שהוא ביד הלוה ואף הלוה אין צריך לפרוע או דוקא בגוף הנייר שהוא ביד המוצא אבל גוף החוב לא פקע והעליתי הלוה ודאי דצריך לשלם מבני חורין רק לגבות ממשעבדי נראה דפקע שעבודו ואם מנין הוי סימן צריך להיות שלשה שטרות דהיינו אם מכריז שטרי מצאתי אם כן לא הוי תרי סי' דסתם שטרי תרי אבל אם מכריז סתם אבידה מצאתי והוא אומר תרי שטרות אפשר דגם זה הוי סימן רק מתחלה לא תיקנו חכמים להכריז כך כדי לברר הדבר ביותר שיוכל בעל האבידה לחפש בעיסקא יותר מה נחסר לו ועיין ריטב"א ב"מ:

היאך היו כרוכים ואם אמר כיצד היו כרוכים לפי דקיימ"ל לקמן בהל' אבידה דקשר וכרך שאין כל עולם רגילין בו הוי סימן אף זה הוי סימן לדעת הרא"ש אבל הרבה מחברים רש"י ורמב"ם ובעה"ת לא ס"ל כן ומשמע להו דבעינן שניהם מנין וכריכה ועיין תומים מה שכתבתי באורך:

הכריכה לחוד לא הוי סימן זהו שכתב הרמ"א לדעת הרמ"ה דס"ל דאין הכריכה סימן דאולי כשמסר הלוה למלוה שטרותיו היו כך וכן כשפרע הלוה למלוה היו כך ואם כן אין כאן ראיה בנתינת סימן מלוה או מלוה שהם ממנו נפלו מה שאין כן במנין סבירא ליה לרמ"א דזה לא שכיח שיהיה תמיד במנין אחד ולא יהיה המלוה או הלוה מפרידן ולוקח א' מהן או מוסיף א' מה שאין כן בכריכה שאין משנה אותו ורוב אחרונים לא ס"ל כן וכמ"ש גם כן בתומים כי הך חששא שייך גם כן במנין ולכך בעינן תרווייהו לדעת רמ"ה ורמב"ם מנין וכריכה ובחד לא סגי ועיין תומים:

של מלוה ולוה אחד ומטעם שכתבתי ונראה מלשון רמ"ה ורמ"א אפי' אין שלשה השטרות בזמן אחד ואם כן ליכא למימר דהלוה יודע בהן שמסרן לו כאחד דהא איו זמן שטרות כאחד מכל מקום חיישינן דילמא אף שזמן של שטר אחד מוקדם מחבירו מכל מקום לא מסרם לו הלוה רק כאחד וצ"ל הא בשטרי דלאו אקנייתי אין כותבין שטר ללוה עד שיהיו העדים בעצמם מוסרים לו למלוה השטר בו ביום דהואיל דנפל איתרע ודילמא דאקרי וכתב ומסרו ללוה והוא מסרן אחר כך למלוה כאחד וזהו דוחק דכי אמרינן הואיל ונפל איתרע היינו קודם שלוה בו כלל מהמלוה דאין נזהר בשמירתו כמו שכתבו התוס' אבל כשלוה בו אין נפילה זו ראיה לומר שעדים עשו שלא כהוגן דהא מכל מקום לוה בו והיה לו להזהר בשמירתו ולכן נראה דהם ס"ל עבחז"ל די"ל דמסרו שטר ביד לוה אבל לדידן דלא קימ"ל כן באמת בשטרא דלית בהו קנין ואין זמן שטרות שוים ולוה נותן סימן בכריכה מחזירין ליה דלא שייך חששא הנ"ל:

ולוה אחד. הא אלו הם על שנים מלוים או שנים לוים היה מחזירים בסימן קשר או כריכה לכ"ע דלא שייך חששא דרמ"א מ"ש בס"ק למ"ד ועיין תומים דיש לומר אף בזה אם אין שניהם לפנינו דלא הוי כריכה או מנין סימן ע"ש והא דלא מהני סימן הכריכה למלוה היינו בשאין הלוה טוען ממני נפל קודם שלויתי ממך אבל בטוען כך ומלוה נותן סימן הכריכה מחזירין למלוה דהא ליכא למימר דמלוה יודע בכריכה מן קודם הפרעון דהא לפי דברי הלוה לא הגיעו בידו כלל מיהו לגבות מלקוחות אפשר דלא משגיחין באמירתו ואנן טעינן כן ועיין מש"ל:

נותנים למי שיודע בכריכה אפילו בב' שטרות סגי דכריכה וקשר הוי סימן וכן אם הם ג' שטרות ואחד יודע מנין והשני אינו יודע למי שיודע נותנים ואם אחד אומר מנין ואחד אומר הכריכה דעת רמ"א דנותנים למי שאומר מנין דזה סימן מובהק ביותר והסמ"ע והרבה אחרונים כתבו דהם שקולים לכך לא יתן לא לזה ולא לזה:

למי שיודע דעת הש"כ בכל דוכתא דמהני סימן היינו שלא לטרוף ממשעבדי דאולי הלוה מסר לו הסימן כדי שיטרוף מלקוחות שלא כדין וחיישינן לקנוניא כמו בחייב מודה ועיין תומים דבררתי דרוב פוסקים לא סבירא להו כן ומכל מקום בהך דינא כיון דאם לא היה הלוה בפנינו לא היה מחזירן לו רק הואיל והלוה בפנינו ולא נתן סימן שפיר יש לומר כדברי הש"ך דאולי שתק לקנוניא ע"ש:

בלא סימן דל"ל מיד מלוה נפל דהא הם שלשה מלוים מאי בעי גבי הדדי ומיד ב"ד לא נפלו שהרי הם מקוימים וכל אחד נוטל תיכף אחר קיום שטרו בידו ואין שייך לשטר של אחד עם חבירו ועיין תומים מ"ש בשטרות שכתוב בו לך ולכל המוציאו דקי"ל לקמן סימן ס"ו דא"צ כומ"ס יש לחוש דילמא אחד לקח כל אלו שלשה שטרות ומידו נפל ולכך אין להחזיר רק בסי' ללוה ע"ש ואין לומר דילמא שלשה אלו הפקידו שטרותם ביד אחד ומיד נפקד נפל דגם זה לא שכיח דיהיה מזדמן שכל המלוי' הפקידו שטרתם במכוון שיש להם על הלוה אחד ביד נפקד א':

ואם אינם מקוימים וכו' כתב הסמ"ע דהך סי' צריך להיות דוקא סי' מנין או סי' כריכה אבל סימן בגוף השטר כגון נקב יש בצד אות פלוני' לא מהני כדלעיל בסעי' וי"ו ובתומים חלקתי דבלוה נתן סי' הנכון כדברי סמ"ע אבל במלוה נותן סי' אף סימן בגוף השטר מהני:

אלא למי שנותן בהם סי' ואין חילוק בין שני שטרות לשלשה שטרות דבכ"מ סימן מהני ובשני' מהני סי' כריכה דכריכה הוי סימן בשני מלוי' ולוה א' או להיפך לכ"ע אפילו לדעת רמ"ה דס"ל דלא הוי סי' בג' שטרות וחד לוה וא' מלוה ועיין תומים:

יתן למלוה אף בלי סימן עיין תומים סעיף קטן ח"י דאם הלוים בפנינו ואומרים דמאתם נפל כי שמו אותם בכרך אחד וכדומה אפשר דנאמנים זה על זה בעדים כדלעיל סימן ל"ז סעיף ה' ע"ש ועיין תומים:

ואם הם כתיבת יד סופר אחד וכו' דאז איכא למימר שמיד הסופר נפלו כשכרכן כאחד ואיכא למימר מיד המלוה נפל ולכך צריך סי' ועיין תומים סקי"ט דאם השטרות אינם בזמן אחד ואין בו חשש איחור י"ל דלל"מ דמיד הסופר נפל דכיון דלא קיי"ל עדיו בחז"ל לא משהה הסופר השטר כשעבר יומו דהרי הוא מוקדם ופסול ע"ש כי צ"ע:

למי שנתן בהם סימן ואם הם מקוים וודאי דמיד מלוה נפל דלוה לא מקיי' שטר ומכ"ש סופר הכותב שטרות מסקנת הסמ"ע ופשוט:

אגרת שום היינו חלטה רק מה שנעשה כשלוה ומלוה בפנינו נקראת שומא ומה שנעשית כשמורידין המלוה שלא במעמד הלוה נקרא חלטתה סמ"ע:

יחזיר לבעליו דלל"מ דלמא פרע דא"כ ה"ל ליקח שובר דהיינו מכירה חדשה דבחזרת השטר לא חזרה קרקע הנ"ל ועיין לקמן סי' ק"ג מ"ש שם:

לבעליו ומצא כתובה דינו כשארי שטרות ואפילו הבעל מודה לא יחזיר אם לא כתובה מאירוסין למ"ד דאירוסין אינה גובה ממשעבדי ועיין תומים מ"ש דתליא בפלוגתא דרבוותא בהטוען אחר מעשה בית דין בא"ע סי' ק' ע"ש:

יחזירנו לעבד כתב הסמ"ע הואיל ושטר מסייע להודאתו לא חיישינן לקנוניא ולא הבנתי דבריו דהא כאן ליכא חשש קנוניא דהא אמרינן אייתי ראיה וכו' ואולי כוונתו דאולי היה לו לעבד נכסים והוא חייב לאחר ואם כן יבוא ב"ח שלו ויגבה מנכסי עבד ועכשיו דמשחררו מזמן שטר שחרור א"א לגבות וזהו שרמז על ס"ק ח"י אבל גם זה בכלל אייתי ראיה דמ"ש שמכר נכסיו או שיש לו לעבד נכסים וב"ח של רבו גובה דהכל בחזקת רבו של עבד עד דמייתי ראי' כיון דנפל:

לעבד ואם השטר שחרור מקוים כתב הב"ח דמכל מקום אם אין אדון מודה לא יחזיר לעבד דאולי קיימו האדון ורצונו לתתו לעבד ונמלך ולא נתן ולא ידעתי מה ראה על ככה דהא בפרק ד' מהלכות גירושין דעת הראב"ד אפילו בגט קרוע אם הוא מקוים כשר דאשה מקיים גיטה ולא בטל וכתב המ"מ דיליף ליה מהא דבשטר חוב דאמרינן מלוה מקיים שערא ולא לוה והוא הדין לגט וכתב שגם הרשב"א מסכים לזה כמ"ש באמת בחידושיו לגיטין ע"ש וכן נראה דברי הרמב"ם והביאו גם כן הב"י בסי' קכ"ח ואם כן מכ"ש לשטר שחרור דאם אמרו בא"א מכ"ש בעבדים ולכן אין לדברי הב"ח שרש כלל:

צריך להביא ראיה עיין תומים דבררתי אפילו לדעת הסוברים כאביי עבחז"ל וקי"ל זכות הוא לעבד מ"מ בשחרור לא זכה העבד הן בשחרור והן בנכסים עד שיגיע השטר שחרור לידו ע"ש:

להביא ראי' דוקא בנפל איתרע ונפילה יש לו קול ולכך צריך להביא ראיה אבל סתם שטרות אף דקי"ל כותבים שחרור לרב אף שאין עבדו עמו מ"מ לא צריך להביא ראיה אלא ביש לו קול שלא נמסר לו בזמנו אז צריך להביא ראיה ג"כ עיין תומים ס"ק כ"א מ"ש בזה בישוב הרא"ש:

מזמן הכתוב בו דעת הסמ"ע לפרש דלא סגי בראי' שראו שחרור בידו קודם נפילה דמה בכך דילמא לא היה בידו עד אחר זמנו ימים רבים ויגבה שלא כדין רק צריך ראיה שהגיע בו ביום שנכתב לידו ואז טורף מלקוחות אבל הש"ך השיגו דבראי' שהיה בידו קודם נפילה יהיה באיזה זמן שיהיה סגי וא"צ ראי' יותר ועיין בתומים לאחר שהארכתי בפלפול רב העליתי העיקר כדברי ש"ך:

ובמקום שעדי' בחז"ל פי' הסמ"ע לא דנתכוון רמ"א להנך רבוות' דפסקו כאביי עבחז"ל דלא ס"ל לרמ"א להלכה כן רק כוונתו כמ"ש לעיל סי' ל"ט בהגה סי"ג דאמר מעכשיו וכו' או דזיכה לעדים בהדי' ואמר זכו לו דלכ"ע עבחז"ל. ועיין תומי' דכתבתי פי' ראשון ליתא לדינא ובשחרור לא מועיל מעכשיו עד שיגיע שטר שחרור לידו. ודין השני אמת אלא אפילו אין האדון מודה יחזיר ולא צריך ראי' תו כלל דתיכף זכו לו ומשוחרר תיכף ולא מצי האדון לחזור ועי' תומים דכתבתי הפי' לגבי מלוה ע"פ של אדון שרוצה לגבות מפירי של נכסיו מהעבד שעלה בנכסיו מיום כתיבת השחרור עד עת חזרה לזו אין צריך העבד ראיה דבזו לכ"ע עבחז"ל ע"ש ואם כן אף דלא הגיע לידו כלל עד עת חזרה מ"מ זכה בפירות למפרע ע"ש:

שטר מתנת ברי' וכו' ואיירי בלי קנין דבקנין תיכף זכה וליכא חשש רק איירי בלי קנין וחוששין דילמא כתב ליתן ולא נתן ובין כך מכר השדה או נתנו לאחר ועכשיו עושה קנוניא להפקיע מזה שעבודו ומכירתו ומצוה להחזיר לזה והוא יטעון אח"כ מתנתי קדמה ולכן אם מביא ראיה דהי' בידו השטר מתנה קודם נפילה מחזירין לו כמו בשטר שחרור דגובה בו כשמביא ראיה דהיה בידו קודם נפילה כדלעיל גבי שחרור וכמ"ש:

לא יתננו לו עיין תומים שבררתי אפילו לדעת האומרים עדיו בחתומיו זכין לו מ"מ בשטר מתנה מודים דלא יתנו לו ולכן לא הגיה רמ"א כלל:

יתננו לו ואם הוא מקוים דעת הב"ח דמ"מ לא יתן לו ועיין בתומים דלא נראה כן דאם מקוים יחזיר למקבל דודאי היה בידו דמקבל מקיים שטרו ולא נותן:

מהיום אם לא אחזור בו וכו' דאז אין כאן חשש קנוניא דאם אחר זמנו של זה המתנה ומכירה נותנו לאחר הרי מתנתו של שני קיימת דהוי חזרה במה דנתנו לאחר ואין לחוש דילמא אחר זמנו של זה המתנה נתחייב לאחר וכשיוציא זה המתנה זמנו מוקדם ומפקיע כח שעבוד הב"ח דגם ב"ח תופס ממנו הואיל בידו לחזור יש לב"ח שלו כח שלו והוי כאלו חוזר בו והבעל חוב טורף כן כתב באסיפת זקנים בשם הפוסקים ועיין מ"ש בתומים סקכ"ו בשם הר"ן ורמב"ם דס"ל דלא חששו לזה שיפקיע כח ב"ח ואם כן בלאו הכי לק"מ ואפשר לומר אף לשיטת אס"ז היינו מלוה בשטר אבל מע"פ אפשר דלא גובה מן מקבל מתנה באופן הלזה דהא אפילו במתנת ש"מ הרבה מחברים דמלוה ע"פ אינו גובה הימנו ואפילו לפוסקים דגובה היינו משום דמתנת ש"מ כיורשי' שוי' רבנן וזהו הטעם לא שייך במתנת בריא באופן זה מ"מ לא קשיא איך יחזיר דילמא חייב בע"פ דמה לו לקנוניא אם ימכור מהיום גם כן פקע שעבוד מלוה ע"פ ולכן במלוה ע"פ צ"ע:

שפירש שהקנה לו מיד המחבר נמשך אחרי לשון הטור דכתב כן דסבירא ליה כרא"ש דשטרי אקנייתא האמור בגמרא אין פירושו קנין סתם רק דאמר בפי' בין ילוה בין לא ילוה ולכך אף כאן פי' להדיא שהקנה לו מיד אבל לשיטת המחבר סתם קנין הוא כך וא"צ לפרש רק כשהקנה בקנין סתם תיכף קונה ואולי כתבו משום סיפא דקתני במתנת ש"מ דבקנין יחזיר וסתם קנין ולא מטו שטר לידו בש"מ אינו מועיל כמבואר לקמן בסי' ר"נ סכ"ה מי שמת ודייתקי על ירכו אפי' בקנין לא יחזיר דשמא נמלך וא"כ עדיין לא יועיל אמירת יורש כלל דאימר נמלך אביו וקנוניא הוא עושה ולכך צ"ל בקנין בפירוש דיקנה אפילו לא מטו לידו ובקנין בפי' אפילו בש"מ מועיל והך דלקמן בסימן ר"נ הנ"ל איירי בקנין סתם:

שטר מתנת ש"מ וכו' דזהו יכול לחזור בו והוי כהך דלעיל דפירש דיכול לחזור בו ולית ביה חששא:

אע"פ שבנו אומר וכו' הסמ"ע נתן טעם משום דילמא בנו נתן שדה זו במתנה לאחר ועכשיו רוצה לבטלו ולכך מודה להחזיר מתנת אביו ובטלה מתנתו וקנוניא עושה ולטעמו אם המתנה הוא על היורש יש להחזירו דמ"מ יועיל מתנתו מה שנתן אבל יש לומר דילמא אביו נתן לאחר מתנה וזו מתנה מאוחרת וביקש ליתנה ולא נתנה ועכשיו כשיחזיר יהיה למתנה זו קיום ויתבטל מתנה ראשונה שלא כדת ולכך אפילו ליורש אין להחזיר ועיין תומים מ"ש בס"ק כ"ו למה נאמר בגמרא הך חששא הנאמר בסמ"ע ע"ש:

זה ישבע עיין מ"ש לקמן בסי' קל"ח בדין זה באריכות:

שויו של החוב וכו' דאם הלוה עני או אלם וא"כ אין שטר ממנו שוה למכור רק חמשי' אין לו למלוה רק כ"ה זהובים דהרי הוא כאלו שנים אחרים תופסים בו ולא המלוה והלוה:

נוטל יתרון הממון וכו' טופס הוא שופרי דשטרי דחתימת עדים הוא שם תורף והוא שם מלוה ולוה וסך מעות וזמן וזו הכלל אם תופס דבר שאם ינטל יתבטל כל שטר אין בו עילוי ויתרון דכל אחד אם יטול את שלו הרי שטר נקרע ובטל לכך אף שזה תופס בעדים אין לו כלל דהא אם יטול עדים יתבטל השטר רק זה התופס הזמן יש לו עלוי דאף דגייז לזמן מ"מ לא נתבטל השטר רק דאין גובה בו ממשעבדי ולכך הך עילוי נוטל התופס במקום הזמן. וכן אם יש כאן ע"מ על השטר וא"כ אף דינטל חתימת עדים לא יתבטל השטר דכשר בע"מ רק מ"מ שוה שטר יותר בע"ח מן ע"מ דאולי ימותו או ילכו א"כ מה ששוה ביותר נוטל זה התופס בע"ח ואם זה תופס בזמן וזה בע"ח ויש ע"מ שמין הב"ד איזה עילוי שוה יותר לפי ענין טיב השטר ועדים והלוה אם יש לו הרבה ב"ח וע"מ זקנים ורדופים לילך למד"ה וכדומה ומה שנראה לב"ד ששוה יותר יתן זה לזה העילוי טור והאחרונים ועיין מ"ש לעיל סי' מ"ד סק"ו וסוף סי' נ"ב בתומים:

יחלוקו וכו' ואף דלקמן בסי' קל"ח משמע דמה שהיה תופס בידו נוטל בלי שבועה בשטר כ"ע מודים דאין גופי' ממון ואין תפיסתו כ"כ אלי':

שגובין בו ממש מזה על הך דלעיל ס"א עיין מ"ש לעיל:

מחזירים ב"ד וכו' היינו שגובה ב"ד ממנו בע"כ שלא ע"פ הודאתו ולא הוי תפיסתו קודם שנולד הספק דמהני לעיל סי' מ"ו סל"ג דהתם הספק בגוף השטר אבל כאן אין הס' בגוף השטר רק כיון דנפל אתרע ש"ך:

אבל אם מעצמו פרע וכו' אע"ג דמתחילה היה עומד וצווח מכל מקום הואיל ופרע לבסוף לא אמרינן דהוי נתינה בע"כ רק אמרי' אוד' לו דהוא חייב עכשיו דמתחרט ולכך אין מוציאין ואפילו פרעו ליורשים והיורשים אינ' יודעים כלל אם נפרע שטר או לא מ"מ הואיל והן מוחזקים אין להוציא מידם אפי' תפיסה בספק כדתנן גבי פדיון דאם נתן לא יחזיר אע"ג דתפיסתו בספק ש"ך בכוונת דברי בעה"ת וטור:

אומדנא דמוכחי טובא דאין אנו אוזלים לבתר אומדנא רק אם יש אומדנא דמוכחי טובא כמ"ש הרא"ש כתובות ע"ש ובטור:

לכתוב מעשה ב"ד וכל האופן הנזכר לעיל סי' מ"א מי שנמחק שט"ח שכותבים שטר שזמנו כך וסכומו כך ופלוני ופלוני עדים וכו':

בזמן שמלוה מודה וכו' עיין בסמ"ע שדחק דאולי חייב מלוה לאחר ומצוה להחזיר השיב' להפקיע חוב ב"ח שלו ודבריו דחוקים כמ"ש לעיל בסעיף זי"ן והש"ך תי' דיש בידו בלא"ה לשרוף שט"ח ועוד תי' דהואיל בידו למחול מ"ש בידו למחול תלי' אי בדר"נ מצי למחול ותי' ראשון יפה תי' אי לא הוחזק השטר דמצי לשורפו ועיין תומים דהקשיתי עוד קושי' דאולי מכר לאחר במעמד ג' והעליתי דאם המלוה חי בכל ענין נאמן דהא יכול לכתוב שובר בלי זמן ואי המלוה מת והיורש אומר להחזיר בזו לא שייך הך תי' לכן אם אין בו נאמנות בכל גווני יחזיר דלא חיישינן במכירת שטרות מסתמא לקנוניא וליכא למיחש דחב לאחרים דהא צריך לישבע והא אין יכול לישבע דהא מודה בשובר אבל ביש בו נאמנות אפילו נגד יורשים אזי לא יחזור דדלמא חב לאחרים ומפקיע כחם ועיין מ"ש לעיל בסי' מ"ז בזה:

אינו מודה וכו' הא במקוים יחזיר ללוה דמלוה לא מקיים שובר כלל ש"ך:

ולא לזה ואם הלוה אמר להחזירו למלוה כי לא פרע כלל דעת הסמ"ע דמ"מ לא יחזיר למלוה משום קנוניא כמו במצא שט"ח דאפילו חייב מודה לא יחזיר והב"ח והש"ך דעתם דלא דמי לשט"ח דאתרע בנפילה משא"כ בזה דשובר אתרע אבל שט"ח ביד מלוה לא אתרע ועיין תומים דהעליתי הנכון כדברי סמ"ע ע"ש:

אפילו אם הוא כתב וכו' דלא מבעיא בכתב סופר ועדים די"ל דכתבו כשיבוא הלוה לפרוע לא יהיה עיכוב מחמת סופר ועדים דאולי לא יהיה אז מצוי אלא אפי' בכת"י או כת"י הלוה דהרי זה היה יכול לכתוב בעת פרעון מ"מ אמרי' דכתבו מקדם דאולי יפרע לו בזמן נחוץ ולא יהיה סיפק אז לכתוב שובר וכ' הש"ך דאם הוא כת"י הלוה יש לספק ואני כתבתי בתומים דלא נראה כן מסתימת הפוסקים:

או המלוה עצמו דעת הש"ך לספק אם אין השובר נכתב בלשון עדות עדים רק הודאה גמורה בחת"י אני מודה שפלוני פרע לי אם יפסול דהא לעולם יכול לכתוב שובר זה אם יזדמן ללוה המעות ואין דבריו נראים דא"כ מה דוחקיה דגמ' דמצאו שטר פרוע בנמצא בין שטרותיו קרועים ולא מוקי ליה דישבעו היתומים שלא מצאו שובר הודאה מכת"י אביהם וכן נראה מסתימת כל הפוסקים:

המלוה עצמו ואם יש לו שטר שאחד נתן לו במתנה ר' זהובים ונמצא אצלו שובר שנפרע השובר כשר כ"כ הש"ך בס"ק נ"ב ועיין תומים ס"ק ל"א דלא נראה כן כלל רק צדדתי לומר אם אחד עשה צוואה בכתב וכ' בו שפלוני פרע ונמצא במותו צוואה הנ"ל ברשותו ל"א דלא נפרע רק כתבו שאם יבוא הלוה לפרוע שיהיה מוכן ואם לא יבוא ימחקו דזהו לא שכיח למחוק לשנות בתוך הצוואה וזה נכון לדינא:

אלא א"כ שהשטר כו' הש"ך כתב בשם רש"י ופוסקים דה"ה אם נמצא שובר בין שטרות קרועים ג"כ כשר דאלו עדיין לא נפרע המלוה וצריך לשובר לא היה מניחו בין שטרות הקרועים ע"ש:

שטרות הקרועים ה"ה פרועים אף שאינם קרועים:

אתרע וקרעינן השטר לגמרי בעה"ת הביאו הש"ך:

סמכינן אשובר ואפילו המלוה ויורשיו טוענין ברי שלא נפרע מכל מקום מחשבינן ליה בחזקת פרוע בעה"ת וש"ך והדבר ספק אם לא נודע לנו שנמצא בין שטרות קרועים רק מפי המלוה ויורשיו והם טוענים ברי שהיה אינו פרוע אי יש להם מגו דלא מצאו בין שטרות הקרועים ופרועים או דה"ל מגו להוציא דכיון דנמצא בין שטרות הפרועים ה"ל חספא בעלמא ודמי' לעובדא דלקמן סי' פ"ב וצ"ע:

אפילו אין על השובר עדים וגם המלוה אין חתום עליו ואפילו איכא נאמנות בשטר מכל מקום בכה"ג אתרע סמ"ע:

וגובים בו והש"ך האריך דעתו בנמצא שטר בין שטרות קרועים והיורשים טוענים שמא דאתרע שטרא ואני כתבתי אף דרבו מחברים דס"ל בשובר הנמצא בין שטרות קרועים אתרע אבל בשטר הנמצא בין שטרות קרועים גרידא לא אתרע ע"ש מלתא בטעמא:

אפילו ראו כבר בידו וכו' דשליש מהימן אפי' לית ליה מגו הואיל והימני' תחילה כדלעיל סי' נ"ו באריכות ואפילו מכחיש שלא עשאו שליש כמ"ש בסי' נ"ו ע"ש:

ודוקא ששטר בידו וכו' ואפי' אומר השליש בעצמו שא"י אם פרע אם לאו מ"מ אתרע הואיל ושטר שוב' בצדו ועיין ש"ך דיש חולקים בזה ולדינא נר' עיקר כסמ"ע וב"ח ועיין תומים מ"ש בישובו:

ואם אינו מקוים וכו' פי' אם אפשר לקיימו אם כן אף דאינו מקוים דאם הוא כבר מקוים אין צריך לנאמנותו של שליש דודאי של לוה הוא רק אינו מקוים אך הואיל ואפשר לקיימו השליש נאמן במאמרו דמתחילה הימני' דהא אפשר לקיימו אבל אם א"א לקיימו אם כן לא הימני' דהא אף אלו מסרו ביד לוה לא היה מועיל כמ"ש לעיל בסי' מ"ו וש"ך האריך בכאן להיות נמשך אחרי דברי הנ"י דס"ל אם מודה שאינו מזויף אף דא"א לקיימו מכל מקום השליש נאמן וכבר בררתי לעיל כי הנ"י נמשך אחרי דברי רש"י אבל לדעת התוס' ורוב הפוסקים ליתא לדברי הנ"י וכ"כ דא"א לקיימו לא שייך הימני' בשליש כלל ועיין מש"ל סי' נ"ו:

לפי שחוששים לקנוניא ואעפ"י דס"ל לרא"ש היכא דלא נפל ולא אתרע לא חוששי' לקנוניא התם בשטר ביד שליש מהכ"ת נימא דפרע כיון דחייב מודה דלא פרע ומאין הרגלים לומר דיש קנוניא אבל כאן דשובר לפניך ועדים אמרו דפרע אם כן הלוה דאומר דלא נפרע ומכחיש משמעות של השובר הרי כאן ריעותא כמו בנפל ולכ"ע חיישינן לקנוניא ועיין ש"ך ואולי כיון למ"ש וש"ך ביקש לחלק אם מודה בשלישית או לא ולא נר' כן לדינא דהעלינו לעיל כדברי סמ"ע דאפי' בנמצא בשוק ולוה מודה חוששי' לקנוניא ומכ"ש ביד שליש:

ואפי' במקצתו דעת הסמ"ע דצריך להיות השובר נכתב באופן דא"א לחתוך השובר דאם יחתוך יהיה זיופו ניכר אבל בזה אופן דאפשר לחתוך הרי יש לו מגו דחתכו והוא נאמן דאין בשובר ממש והש"ך השיג דהוי מגו במקום חזקה ועיין תומים דבררתי דהוא מחלוקת רבוות' ומידי ספיקא דדינא לא נפקא והממע"ה:

וה"ה אם מצא כתוב וכו' לדעת סמ"ע צ"ל באופן דליכא מגו דאחרי' ראו הפנקס ומצאו בתוכו שתו ל"ל מגו אבל ביש מגו דגונזו נאמן במגו:

עושי' כמ"ש בשובר כתב הסמ"ע דקמ"ל בזה אף שכבר כתבו בסעי' הקודם משום דבמלוה חי בעינן באופן דלית ליה מגו אבל ביורשים אף דהיה להם מגו דגנזו הכתב מכל מקום עושים כמו שכתוב והש"ך כ' דקמ"ל דה"א יורשי' עדיף כחם ממלוה גופי' אולי כיון דמלוה יכול להשביע ללוה שפרע וה"א דאף ליורשי' נטעון כמו שהיה אפשר למלוה לטעון ויצטרך הלוה לישבע קמ"ל דאפילו שבועה א"צ ויעשה כמ"ש בשובר:

כל שטרותיו פרועים ואם המלוה חי ואומר נזכרתי ועיינתי כי אחד אינו פרוע נאמן ועיין לעיל סי' נ"ט:

נמצא שובר וכו' דמסתמא נתכוון לאותו חוב שעליו שובר ולכן אף שטרות שיש לו על לוי' אחרים אינן בחזקת פרוע:

הקטן מחול היינו דמודה דלא פרעו ולא מחלו כלל רק בא לטעון עליו מכח הלשון דעי"כ מחול לו וכיון דהוי ס' בלשון ה"ל כא"י אם פרעתיך וחייב לשלם ועיין מ"ש בקונטרס התפיסות ולקמן סי' ע"ה אי אמרי' א"י אם פרעתיך דחייב אף במקום דלא ה"ל למידע ע"ש ומזה ראיה דאמרינן מ"מ חייב לשלם:

חוב וכו' דהואיל לא הזכיר סכום החוב מסתמא נתכוון שכל מה שחייב לו בכלל הן רב או מעט סמ"ע: