שולחן ערוך, חושן משפט ס״ג: מי מי שהועד עליו שמחזיר אחר זיוף ובו ב סעיפים: – עם 18 מפרשים

מי מי שהועד עליו שמחזיר אחר זיוף ובו ב סעיפים:
המוציא שט"ח על חבירו ובאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם אא"כ עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שראו שחתמו ואם עידי השטר מעידים שזו היא חתימתן גובין בו (ויש חולקין וס"ל דהכרת החתימה לא מהני) (טור בשם הרמ"ה ור"ן פ' אלו נערות):

כשאמרו אין גובין בו לא משהינן ליה בידיה אלא מוקמינן ליה ביד שליש: הגה ואם לא אמרו העדים ששאל להם לזייף שטר זה אלא שטר סתם כל שטרותיו של זה שבקש לזייף אתרעו ולא גבינן בהו (טור):

זה. כתב הסמ"ע דל"ד קאמר זה אלא שטר כזה והיינו שביקש מהם שיכתבו לו שראובן חייב לו מנה ובשטר זה שמוציא עתה נכתב ג"כ סך כזה אמרינן ודאי זיוף הוא וכתב הש"ך בשם הב"ח דאם יש לו ב' שטרות מאותו סך על אותו פלוני גובה א' מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ע"כ ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה אם אמר זייפו לי שטר אחד כו' דהתם כיון שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו היה גם על סך הרבה וכל השטרות בכלל משא"כ הכא שלא הזכיר רק סך פלוני עכ"ל:

לעולם. ואפי' באו אנשים דעלמא והעידו שהם מכירין חתימתן של אלו החתומים אמרינן דטרח וזייף ואפי' תפס אח"כ מהלוה חוזרים ומוציאין מידו ומיהו ג"כ לא קרעינן ליה דלמא יברר שאינו זיוף וכדמסיק וז"ל הש"ך ודוקא שלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראוהו בידו קודם הזמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל כ"כ הב"ח והיינו כשנתקיים אז כשראוהו או שיש להם סימן מובהק בו וכה"ג ומועיל זה לענין טענת להד"ם ומ"מ יכול לטעון פרעתי וזה שטר אחר ומזויף הוא והיינו כשלא אמרו רק שהכירו אז החתימות אבל כשנתקיים כבר או יש להם סימן מובהק מהני אף לענין טענת פרעתי עכ"ל:

ההלוא'. פירש הסמ"ע דאפי' אינן יודעים שאותה הלואה היה מלוה בשטר ויכול להיות שמלוה ע"פ היה וגם אין עידי השטר רואים עתה השטר שיעידו על חתימתן מ"מ מאחר שאחרים מכירין החתימות מצטרפין זה לזה וגובין בו והש"ך חולק ע"ז וס"ל דלא מהני הכרת החתימות בשום ענין ואף שידוע שההלוא' היא אמת מ"מ יכול לטעון פרעתי וע"ש:

חתימתן. בד"מ כ' דלדעת הרמב"ם דס"ל דכל עידי השטר הבאים לקיים חתימתן צריכים ג"כ לזכור ההלוא' וכמ"ש בס"ס מ"ו מ"מ כשאמרו זו היא חתימתן והלכו להן אמרינן מסתמא זוכרים ג"כ ההלואה. סמ"ע:

חולקין. כתב הסמ"ע אבל בשני בבות הראשונות דהיינו שראו ההלואה או שאחרים מעידין שראו שחתמו ליכא מאן דפליג וגם אם עידי השטר מעידים שזהו חת"י וזוכרין שחתמו זה השטר אין סברא לו' שיהא גרע מאילו העידו אחרים שראו שחתמו אבל דעת הש"ך כהר"ן שחולק ע"ז וס"ל דבעדים עצמן נמי חיישינן שטועין וכיון דמהדר אזיופא שמא זייף כ"כ עד שהעדים סבורים שזהו חתימתן וא"כ אף שזוכרין ההלוא' ג"כ יכול הלה לטעון פרעתי וע"ש:

משהינן. ודוקא בזה דיש ריעותא דמהדר אזיופא ולא מהני ליה תפיסה מש"ה אין מניחין אותו בידו שחששו שיגבה בב"ד אחר אבל בסי' ל"ח בדין סטראי ובסי' מ"ו אם באו ב' עדים ואמרו שהעדים פסולים אף דגם שם לא מגבינן ולא קרעינן מ"מ מניחים אותו בידו כיון דמהני בהו תפיסה לא חששו אם יגבה בב"ד אחר דמה לי תפיסה מה לי זה. סמ"ע:

כל. משמע אפי' אם יש לו כמה שטרות על איש א' והטעם כיון שלא הזכיר שום סך אמרינן דדעתו היה על כל סך ממון שאפשר וכן אם לא הזכיר איש ידוע אמרינן שדעתו היה על כל אדם שבאפשרי. כ"כ הסמ"ע והש"ך:

א) מימרא דרב פפא האי שטרא ריעא וכו' כדמפר' שם בגמרא כתובות דף ל"ו ע"ב:

ב) אבל שאר שטרות לא ריעי שלא הוחזק אלא לאותו שטר שהזכיר לעדים דתלי' שמא מנה היה אצלו בעל פה וירא שמא יכפור

ג) טור בשם הרמ"ה

ד) רמב"ם סוף ה"ע

ה) טור בשם הרמ"ה משום דחיישינן שמא ימות הלוה ואזיל ומפיק מיתמי בבי דינא אחרינא

ו) כ"כ הרא"ש והר"ן שם וכתב הב"ח אם ☜הוציא שטר שראוהו בידו קודם אותו זמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל למפרע שהרי באותו זמן היה בחזקת כשרות:

שטר זה. לגי' הרי"ף ע"ש:
(ליקוט) שטר זה. ר"ל בסך זה על איש זה ועש"ך (ע"כ):

(ליקוט) לעולם. קאי אקיום השטר ר"ל בכ"ע של קיום מהדרכים שמקיימים השטר וז"ש ויראה לי כו' (ע"כ):

אא"כ עידי. אבל עדים אחרים לא כמש"ל סי' מ"ט ס"ז אא"כ באו כו':

או אחרים. אבל הכרת החתימות לא מהני בחשש זיוף כמ"ש שם כ' א' ואפי' לר"ת שאומר דבטביעות עין מהני הכא שאני:

ואם עדי. הוא ל' הרמב"ם וס"ל לש"ע דלעידי השטר עצמם לא חיישי' שיטעו בכת"י:

ויש חולקין. הוא רמ"ה הנ"ל וראיה לדבריו מב"ב קס"ז א' א"ל דין חת"י כו' ורמב"ם סבר דזה דבר שאין מצוי ואפשר דס"ל להרמב"ם אף בהכרת אחרים וכפי' הא דכתובות הנ"ל שמא הוא זייף הכל וכמש"ל בסי' מ"ו ס"ז:
(ליקוט) המוציא כו' עד לעולם. ואם עדי כו'. הכל ברמב"ם וז"ל שם ויראה לי שאם באו עדי השטר והעידו הן בעצמן על כת"י גובין בו ואזיל לשיטתו שאין מעיד על כת"י אא"כ זוכר משא"כ באחרים שעל כת"י הן מעידין ובזה מתורץ קו' הב"י וכ"מ ש"ך ונראה שאף החולקים עליו מודים שמסתמא זוכרים ממש"ש בגמ' דכתובות כשתמצא לומר כו' ומתני' סתמא קאמר זה אומר זה כת"י כו' ולכ"ע בין להרמב"ם בין להחולקים א"צ לשאלם אם הם זוכרים וא"צ לצרף אחר עמהם ונמצא שאין מחלוק' כאן שאף הרמב"ם יודה שאין הכרת החתימות מהני כמ"ש בהג"ה דלא כמ"ש בש"ע דמהני ע"פ פי' ברמב"ם (ע"כ):

כשאמרו. כמ"ש אצל שטר שיש בו רבית בתוספתא דב"מ והביאו התוס' שם ע"ב א' ד"ה שטר וכאן א"א לקרעו:

ואם לא. לגי' הר"ן ע"ש:

(נה"מ ס"ק א') אבל הסמ"ע. נ"ב אף לדסמ"ע אינו מועיל כ"א כשאחרים מעידים שראו שחתמו שטר זה כמ"ש להדיא בס"ק ו' ובפרישה וכן הוא להדיא בב"ח:

(ש"ך ס"ק ה) בסה"ד. שדעתו היה אכל אדם. נ"ב צ"ע מל' הרא"ש שמסיים ותלינן שזייף שטר אי לא ידענא הי ניהו:

(נה"מ ס"ק ב') אבל בדאיכא סהדי על חזקת. נ"ב לפענ"ד נראה דל"ד דהא כל חוב עומד לפרעון ולא שייך חזקה שבודאי עדיין השטר הראשון ביד המלוה:

סעיף א' (לזייף לו שטר) בחו"מ ס"ג במי שהי' רוצה לזייף. אם עד א' שעל שטר שהוציא לפנינו ניכר שהוא זיוף יש לומר שגם אם יש שם ב' עדים עוד ונתקיימו אין גובה בהשטר. ומ"מ לפסול שטר מקוים צ"ל ע"י ב' עדים שהוא רצה לזייף דאם לא כן אולי חתם את עצמו בשטר מהרגילות וגם אם החתום אומר שאינו חתימת ידו. מ"מ אינו רק עד א' ואם ב' העדים אומרים שאינו חתימת יד שלהם אולי אינו כהודאה עם הלואה שמצטרפים וכיון שבאו לגרוע חזקת כשרות של בעל השטר צריך להיות ב' עדים על חתימה א' ואין הצטרפות בהנ"ל. גם י"ל דכל שלא הועד עליו שהוא רצה לזייף יכול לומר שמצא השטר או שאחר נתן לו וכיון שלא עסק הוא וגופי' בזיוף קיל וגם אם אינו טוען כן ואומר שהוא נתן לו הלוה השטר ושבפניו חתמו את עצמם העדים. מ"מ אין אדם משים עצמו רשע. ויש לו מיגו וכל שיש קיום על השטר שאנו דנים עליו אינו מיגו להוציא שהרי מ"מ מסייע לי' שטרא כפי דרך השטרות שבעולם: ושטר שהוא בחתימת' יד עדים וחתימת יד הנתבע אם על א' מהעדים הי' בירור זיוף י"ל שגם ח"י הנתבע בטילה עי"ז כנ"ל. כי י"ל דכיון דהכל שטר א' גרע ממי שרצה לזייף שטר סתם שעי"ז הורעו כל שטרותיו כמ"ש הסמ"ע ע"ה. ואולי שטר סתם גרע מה שאיו כן בהנ"ל יש לומר שגם חתימת יד העד השני לא הורעה והו"ל כשטר אחר אך הרי משמע שגם אם מה שרצה לזייף הי' על שטר סתם. וע"י עדים אחרים ידועים מ"מ הורע כחו וכל שכן בשטר כוותי' ועדים אחרים ועי"ז גם חתימת הנתבע הו"ל בכלל שטר ההוא: וגם אם לא נתברר העדים. אם בא להוציא על פי שטר שאינו מקוים הרי יכול לטעון פרעתי במגו של מזויף. וכשבא לגבות מיתומים טוענים כן עבורם ואינו גובה עד שימקיים והבאים לקייים בהיכר הכתב ע"י מה שרואים שנוי בא' מהחתימות צריכים לדקדק ביותר היאך יסמכו את עצמם על ההיכר:

אין גובין בו. וכתב הב"ח דוקא כשלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראו אותו בידו קודם הזמן שהי' מחזיר על הזיוף אין השטר נפסל למפרע שהרי באותו זמן הי' בחזקת כשרוח כ"כ הב"ח. ואם באו עדים ואמרו ממנו שאל לזייף ולא ידעו באיזו יום ובאיז' זמן אמר להם נראה לפי מ"ש רמ"א בסימן ל"ד סעיף כ"ג דהיכא שבאו להעיד על עד שעבר עבירה ולא ידעו באיזה זמן אם קודם שהעיד או אח"כ דמוקי אחזקת כשרות ואמרינן השתא הוא דאיתרע אם כן הוא הדין הכא מוקמינן אחזקת כשרות ואמרינן השטרות כשרין והשתא הוא דאיתרע ועמ"ש בסק"ד:

לעולם. כתב בתשובת מוהר"מ סימן קכ"ה אומר ר"ת שכתב בפי' ר"ח בפ' שבועת הדיינים דכל מרענא לשטרא בתלמוד סתמא היינו שבעל השטר ישבע תחלה קודם שיגבה בו כדמשמע לישנא בש"ס א"נ האי שטרא רעי לא מיגבה גבינין ולא מיקרע קרעינין עד כאן לשונו. ומזה כתב בתומים דדעת ר"ח ור"ת דאם נתקיים גובין בו בשבועה עיין שם וליתי' דודאי האי ריעי דבפ' אלו נערות לא גבינין בי' לעולם אפילו ישבע המלוה וכ"כ בתוספות בשבועות גבי איחרא שטרא בשם פי' ר"ח ור"ת דאיתרע לענין שבועה ודוקא הך ריעותא דפ' אלו נערות אין גובין בו עיין שם הרי מבואר להדיא דהך ריעותא דפ' א"נ אין גובין בו לעולם אפילו בשבועה וכן משמע להדיא שם דף ל"ו בהא דתניא והיוצאת משום שם רע דהיינו שיצא שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי אמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעי לא מגבינין ומפרש לה דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעה באיסורא דכוותה הכא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו לזייף עיין שם וכיון דתנן אין לה קנס ולא פיתוי ודאי לשון אין לה לעולם משמע ואפילו בשבוע' ודכוותה באמר זייף לי שטרא וגם לישנא דלא מגבינן בי' לעולם משמע אפילו בשבועה וביאור דברי ר"ח ור"ת היינו דכל מרענא לשטרא בתלמוד סתמא היינו לענין שבועה כדמשמע לישנא בפרק א"נ האי שטרא ריעי לא מגבינן בי' ומשמע דריעי לחודי' היכא דלא נקט גבי' לישנא דלא מגבינן בי' משמע דגובין בו ולא איתרע אלא לענין שבועה דאי לישנא דריעי לחוד אין גובין בו למה נקט בפרק א"נ לא מיבינן בי' אבל זה ודאי האי שטרא ריעי דפ' א"נ לא מגבינן בי' והיינו אפילו בשבועה והוא פשוט וברור:

שטר זה. כן הוא ל' הרמב"ם סוף הל' עדות ול"ד קאמר ז"ה אלא שטר כזה והיינו שביקש מהם שיכתבו ויחתמו להן שטר על ראובן איך שחייב לו מנה ובשטר זה שמוציא עתה ג"כ כ"כ איך שחייב לו ראובן מנה ואמרינן זה ודאי זיוף הוא:

אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו. פי' אנשים דעלמא באו והעידו איך שמכירים חתימתן של אלו החתומים דאמרי' דזה טרח וזייף:

אין גובים בו. דוקא בו קאמר דהיינו שטר שעל לוה זה וסך זה שאמרו העדים שביקש מהן לעשות בו זיוף אבל שאר שטרות שבידו לא מחזקי' בפסול וגובים בהן (וע' בסמוך ס"ב בדברי מור"ם) וכ"כ הרא"ש והטור בהדיא ומטעם שאמרי' האי גברא לאו זייפן הוא אלא מלוה ע"פ יש לו על ראובן זה וירא לנפשו שיכפור בו מ"ה בקש לעשותו מלוה בשטר ועפ"ר:

לעולם נראה דכ' לעולם ללמדינו דאפי' תפס אח"כ מעצמו מהלוה הנזכר בשטר חוזרים ומוציאים מידו וכמ"ש בפרישה ע"ש ומיהו ג"כ לא קרעינן ליה דילמא יברר שאינו זיוף וכדמסיק:

שראו ההלוא'. פי' ואפי' אינן יודעים שאותו הלואה היתה מלוה בשטר ויכול להיות שמלוה ע"פ היתה אותו הלואה וגם אין עידי השטר ראו השטר עתה שיעידו על חתימתן מ"מ מאחר שאחרים מכירים חתימת העדים החתומים מצטרפים זה לזה וגובין בשטר זה:

או אחרים מעידי' עליה' שראו כו'. דוקא שראו שחתמו שטר זה קאמר אבל לא סגי במ"ש שמכירי' חתימת החתומים וכמ"ש לפני זה דאע"פ שנתקיים השטר אין גובין בו:

ואם עידי השטר מעידי' שזו היא חתימתן כו'. בפריש' הוכחתי דהיינו אפי' אינן זוכרים שחתמו זה השטר אלא אומרים מכירים אנו שזו היא חתימתנו גובין בו דקיומן של העדים עצמן הוא עדיף מקיום אנשים דעלמא דאיכא למימר בהו דטעו והמחבר נקט הני תלתא בבא בלא זו אף זו וק"ל והשתא א"ש מה שמסיק מור"ם וכ' ע"ז דיש חולקים וס"ל דהכרת חתימתן ל"מ ור"ל דבכה"ג דהעדים אינן זוכרים שחתמו שטר זה אלא מכירים חתימתן ל"מ אבל בשני בבות הראשונו' דהיינו שראו ההלוא' או שאחרים מעידים שראו שחתמו ליכא מאן דפליג וגם אם עידי השטר מעידים ואומרים זהו חתימת ידינו ואנו זוכרים שחתמנו זה השטר אין סברא לו' שיהא גרע מאלו העידו אחרים שראו שחתמו השטר וק"ל וע"ל ס"ס ל"א דכתב המחבר ג"כ דין זה ולא כ' שם מור"ם דעת החולקי' וסמך אמ"ש כאן שהוא מקור הדין וכ' הטור שני הדיעות ועד"מ והגהותיו שם כ' דעת הרמב"ם דס"ל דכל עידי השטר הבאים לקיים צריכים לזכור ההלואה וכמ"ש בס"ס מ"ו מ"מ כשאמרו שזו היא חתימתן והלכו להן אמרי' מסתמא זוכרים ג"כ ההלוא':

לא משהי' לי' בידי'. ז"ל הטור מיהו לא משהינן לי' בידיה דלמא מיית לוה ואזיל ומפיק ביה מיתמי בב"ד אחרינא דלא אתברר גבייהו דמהדר אזיופ' אלא מוקמינן ליה ביד שליש עד דאתברר מילתא בסהדי ועפ"ר שם כתבתי דדוק' בזה דיש ריעותא לפנינו דמהדר אזיופ' יל"מ ביה תפיס' וכמ"ש לעיל מ"ה חששו שיגבו בב"ד אחר משא"כ לעיל בסי' נ"ח בדין סטראי ובסי' מ"ו בדין אם באו שנים ואמרו שהעדים פסולים היו דאף דאמרי' גם שם דלא מגבינן ביה ולא קרעינן אותו מ"מ מניחים אותו בידו דכיון דמהני בהו תפיסה כמבואר שם מ"ה לא חששו אף אם יגבה בו בב"ד אחר דמה לי תפיס' ומה לי גבייה בב"ד אחר וק"ל:

כל שטרותיו של זה שבקש לזייף איתרעו. האי תיבת שבקש קאי אדסמיך ליה אתיבה של זה ולא קאי אכל שטרותיו דהא מיירי דלא בקש מהן לזייף אלא שטר אח' אלא משום דלא ידעינן שם הלוה והסך קאמר דכל שטרותיו הם בספק והמע"ה ולפ"ז אם יש לו על לוה א' ב' שטרות מסתבר לומר שיגבה הא' וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן ל"א בדין ב' כיתי עדים המכחישין זא"ז אלא שא"כ ה"ל להפוסקים לפרש זה גם בהטור מוכח דס"ל דאף אם יש לו ב' שטרות על אחד דאין גובין שום א' מהן כמ"ש בדרישה וכתבתי שם טעמא דבכה"ג דא"ל לזייף שטר סתם יש לחוש לכל שטר ושטר ושכן משמע מדברי הרא"ש ועד"ר מ"ש בפי' דברי הרא"ש:

אין גובין בו עסמ"ע ס"ק ג' דאמרינן האי גברא לאו זייפן הוא אלא מלוה ע"פ יש לו כוונתו ספק מלוה ישנה דהא אפילו טוען לא לוה אין גובין ועש"ך ס"ק ב' שכתב דאפילו ראו אותן קודם הזמן אין מבין אם לא שיש להם סי' מובהק והיינו לשיטתי' שכ' בסק"ג דלא מהני עידי ראיית הלוא' או חתימ' השטר) (אבל להסמ"ע ס"ק ה' דמהני לא בעי' סי' מובהק דזה הוי כמעידין שראו שחתמו:

עידי השטר מעידין שראו ההלוא' או אחרים וכו' לכאור' קשה דלמה נקט גבי ראו הלוא' דוקא עידי השטר היה לו לומר סתם אא"כ עדים מעידים שראו הלוא' או שראו שחתמו לכן נרא' דהנה הש"ך בס"ק ג' חולק על הסמ"ע וס"ל דלא מהני הנך גונא רק כשטוען לא לוה ופי' פי' דחוק ונרא' דהעיקר כהסמ"ע ומה שהקש' דהא מ"מ איכא למיחוש לפירעון ולזיופא ע"ש ונרא' דדוקא במקום דאיכא לספוקי בגוף ההלוא' חיישי' לזיופא אבל במקום דאיכא חזקת ההלוא' או חזק' שטר לא מקלקלינן משום האי חששה חזקת הלוא' והשטר ומצרפינן כמ"ש הסמ"ע וראי' ברורה לזה מכתובו' ל"ו דמדמה התם דינא דהכא להך דהיוצא' משום שם רע דאין לה קנס וכו' דהיינו באתו סהדי ואמרו לדידן תבעתינהו באיסורה ומחזקינן לה ע"י הנך סהדי לזונה וחזינן דהתם גבי לדידן תבעתינהו באיסורא לא נקט הש"ס רק לפוטר' מקנס ופתוי ולא נקט הך דינא נגד להפסיד' כתובתה ונהי דאם אמרו סהדי דתבעתינהו באיסור' קודם הנשואין לא שייך לומר להחזיקה בבעולה ולהפסיד' ממאתי' כיון דלא טעין בבעילה ראשונ' פ"פ מצאתי ואם טען בלא"ה מהימן כמבואר בכתובות דף ט' מ"מ אי אתו סהדי ואמרו דתבעתינהו אחר הנישואין נחזיקה בזונה ויספיד לה הכתובה ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב זה לענין כתובה אלא ודאי דוקא לענין קנס דלא אתחזיק כלל בחוב פטרינן משום סברא זו אבל בהוחזק בחוב כגון כתובה ויצא עלי' שם רע אחר נישואין לא מרעינן לשטרא משום האי סברא וה"נ בדין דסי' זה דהא בש"ס למד זה מזה ע"כ דוקא כשלא היה חזקת חוב מרעינן לשטרא (") אבל בדאיכא סהדי על חזקת שטר כגון שראו שחתמו והוחזק זה בשטר לא מרעינן ליה לשטרא אמנם בעדים אחרים שמעידין ההלוא' כיון דלא אתחזיק בשטר כלל נגד לקוחות ונגד שלא יהיה נאמן לומר פרעתי ודאי דמרעינן ליה לשטרא ומש"ה בעינן עידי השטר והיינו שיעידו שנעשו עדים לכתוב שטר שזוכרין שצוה להן הלוה לכתוב שטר וליתן להמלוה רק שאין זוכרין אם עשו שטר ואז אמרי' חזקה שעשו שליחותן ועשו שטר והוי כיש חזקת שטר דלא מרעינן שוב לשטרא ועש"ך ס"ק ג' שיש שם ט"ס וכצ"ל שעדיין לא הניע הזמ"פ וכה"ג לא משהינן ליה וא"כ ה"ה להרמב"ם והמחבר לא מהני כשעידי השטר וכו' ועסמ"ע ס"ק ו' שכתב דוקא שראו שחתמו שטר זה כוונתו שטר כזה כמ"ש בס"ק א' דהא כתב בס"ק ז' דהמחבר נקט תלתא בבא בלא זו אף זו ואי שטר זה ממש דהיינו שיש להן סי' מובהק מציעתא עדיפא מכולהו וע"כ כמ"ש ואין לחוש דילמא זייף בגוף השטר דזה היה ניכר לב"ד ולטעו' שיטעו הב"ד לא חיישינן:

זה. היינו שטר כזה דהיינו על סך כזה. ואם יש לו ב' שטרות מסך זה על אותו פ' גובה אחד מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ודוקא בסעיף ב' שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו הי' על הסך הרב' וכל השטרות בכלל משא"כ הכא שלא הזכיר רק סך פ':

לעולם. ולא מהני עידי הכרת החתימה דאמרינן דטרח ומזייף עד שטעו העדים בהכרתן ואפי' תפיסה לא מהני ומיהו לא קרעינן ליה דלמא יברר שאינו זיוף ש"ך. ואם עדים ראו השטר בידו קודם הזמן שהי' מחזר על הזיוף אין השטר נפסל כמו בראו שחתמו. ולדעת הש"ך דלא מהני ראו שחתמו בעינן דוקא שראו ויש להם סימן מובהק שהוא שטר זה ובלא"ה יכול לטעון פרעתי וזה שטר מזויף) (ואם העדים שמעידין שמהדר אחר זיוף אינן זוכרין באיזה זמן אם קודם הזמן שראו השטר או אח"כ אמרינן השתא הוא דאיתרע כמו בסי' ל"ו סק"ב בהג"ה:

ההלואה. דאפי' א"י אם ההלואה הי' מלוה בשטר וגם אין עידי השטר רואין עתה השטר שיעידו עכשיו על חתימתן מ"מ מאחר שיש ג"כ אחרים שמעידין על חתימתן מצטרפין זל"ז וגובין בו והש"ך חולק וסובר דלא מהני הנך גווני רק כשטוען הלוה לא לויתי אבל יכול לטעון פרעתי וזה שטר אחר של זיוף היא. והעיקר כהסמ"ע כ"כ התומים) (וע"ב סעיף קטן ב' דבראו ההלואה בעינן ג"כ שיעידו שהם עידי שטר דהיינו שזוכרין שציוה להם הלוה לכתוב וליתן שטר:

חתימתן. דאמרינן מסתמא זוכרין ג"כ ההלואה סמ"ע:

חולקין. היינו דלא אמרינן מסתם שזוכרין ההלוא' אבל בראו ההלוא' או בראו שחתמו כ"ע מודו. והש"ך חולק וס"ל דאפי' העדים עצמן זוכרין ג"כ ההלוא' חיישינן שטועין ושטר הראשון פרע וזה שטר אחר זיוף הוא ולא מהני להש"ך רק כשיש להם סי' מובהק שהוא שטר זה והעיקר כהסמ"ע וכן כתב התומים דבזוכרין ההלוא' סגי:

משהינן. ודוקא בזה דלא מהני תפיסה אבל בסי' נ"ח דמהני תפיס' מניחין אותו בידו ואם יגבה בב"ד אחר הא הוי כתפיסה:

כל. אפילו יש לו כמה שטרות על איש אחד אמרינן דדעתו היה על כך סך ממון שאפשר וכן אם לא הזכיר איש ידוע אמרינן שדעתו היה על כל אדם שבאפשרי סמ"ע וש"ך:

אין גובין בו לעולם. ע' בת' חתם סופר חח"מ סי' ט"ל שכ' דפשוט נהי דהוחזק כפרן לגבות באותו השטר אבל עכ"פ יכול לומר תביעה בע"פ יש לי עליך וישבע הנתבע היסת ויפטר וכדמשמע ממ"ש סמ"ע סס"ק ג' ע"ש:

בו לעולם. עבה"ט עד ואפי' תפס אח"כ מהלוה חוזרים ומוציאין מידו כו' וע' בת' עבוה"ג סי' צ"א שכ' נלע"ד היינו דוקא אם תפס בעדים אבל שלא בעדים ודאי לא מפקינן מיניה ע"ש:

שטר זה. כלומר של סך זה על איש זה לכך אין גובין בשטר זה אבל שאר שטרותיו על אחרים אפי' מסך זה או על אותו פלו' מסך אחר לא ריעי כן הוא בהר"ן והרא"ש וטור וכתב הב"ח דאם יש לו ב' שטרות מאותו סך על אותו פלו' גובה א' מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ע"כ ול"ד לדלקמן סעיף ב' בהג"ה היכא שאמר להם זייפו לי שטר אחד דהתם כיון שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו היה גם על סך הרבה וכל השטרות בכלל סך רב משא"כ הכא שלא הזכיר רק סך פלוני:

אין גובין בו. ודוק' כשלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראו אותו בידו קודם הזמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל למפרע שהרי באותו זמן היה בחזקת כשרות. כ"כ הב"ח. והיינו כשנתקיים אז כשראוהו או שיודעים בודאי שזהו השטר שראו קודם לכן כגון שיש להם איזה סימן מובהק בו וכה"ג או שאומרים ראינו השטר בידו קודם לכן והכרנו אז החתימות ומועיל זה לענין אם טוען שלא לוה אבל מ"מ יכול לטעון פרעתי ושטר זה שטר אחר הוא ומזוייף הוא אם לא כשנתקיים כבר או יש להם בו סי'. כן נ"ל ודו"ק:

מעידים שראו ההלואה כו'. משמע דר"ל אפי' אין זוכרים שחתמו ויכול להיות שמלוה ע"פ היתה מ"מ מאחר שאחרים מכירים חתימת העדים החתומים מצטרפים זה לזה וגובין בשטר זה וכן פי' בסמ"ע והיינו כמ"ש בב"י לדעת הרמ"ה וכ"כ הב"ח אבל לא נהירא לי דכיון דחיישינן לזיופא היאך נצטרף זה לזה ואדרב' טפי איכ' למיחש שהלוה לו בעל פה ושוב פרע לו ורצה לזייף לעשות מלוה בשטר שלא יוכל לטעון פרעתי או שיטרוף לקוחות וכה"ג אלא נראה לפרש דברי הרמ"ה כמ"ש לקמן ס"ק ד' להר"ן וס"ל דלא מהני הכרת החתימות בשום ענין ואפילו העדים החתומים בעצמם מעידים על חתימתן ואף שידוע שההלואה היא אמת כגון שעידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים שראו שחתמו מ"מ יכול לטעון פרעתי דשמא זהו שטר אחר הוא ומזויף והלכך לא מהני שום עדות רק לענין אם הלוה טוען שלא לוה אז מהני אם עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שחתמו ולישנא דמגבינן ביה דכתב הרמ"ה הוא לאו דוק' אלא משום דכתב בריש' לא מגבינן ביה כתב הכא מגבין ביה וה"ה אפילו בלא שטר חייב לשלם. ולא קשי' פשיטא דבא לומר דלא חיישינן כיון דמהדר אזיופא שמא שכר עידי שקר וכס"ד דש"ס קמ"ל כמסקנא דש"ס דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו אי נמי רישא איצטריכ' ליה דאפילו עידי השטר מכירין חתימתן אינו מועיל אי נמי סיפא איצטריך ליה דלא משהינן ליה בידיה והיינו דכ' הרמ"ה אבל אם עידי השטר כו' מגבינן ביה דהא תו ליכא למיחש לזיופא ומיהו לא משהינן ליה בידיה דילמא מיית לוה כו' דאי כפי' הב"י והסמ"ע והב"ח אמאי לא משהינן ליה בידיה כיון דשטרא מעלי' הוא ולית ביה חשש זיופא וצריך לדחוק לדבריהם דאדלעיל קאי כשלא גבינן ביה וכ"כ בב"י ועל כן כתב המחבר בסעיף ב' כשאמרו אין גובים בו לא משהינן ליה בידי' כו' אבל באמת לשון הרמ"ה לא משמע הכי כלל אלא משמע דאדסמיך ליה קאי וה"ק דאע"פ דמגבינן ביה מ"מ לא משהינן ליה בידיה אלא לענין זה מגבין ביה דחייב לשלם לו מיד אבל אם אינו משלם לו מיד כגון שאין לו עתה לפרוע או שעדיין לא הגיע הז"פ וכה"ג לא משהינן ליה ונראה דגם להרמב"ם לא מהני כשעידי השטר מעידים על ההלואה ואחרי' מכירים החתימות או אחרים מעידים שראו שחתמו שיהי' השטר כשר לגמרי דהא לא כתב הרמב"ם אלא דכשהעדים עצמם אומרים שזהו חתימתן גובים בו משום שהעדים עצמם אינם טועים אבל בעדים אחרים מודה דחיישינן שמא הם טועים והוא זייף עד שסוברים שזהו חתימת העדים א"כ מה בכך שראו שחתמו דלמא פרע לו ושטר זה זיוף הוא והיינו דלא כתב הרמב"ם שום גוונא דמהני רק כשהעדים עצמם אומרים שזהו חתימתן כל זה נ"ל ברור:

ואם עידי השטר כו' בב"י ובכסף משנה כתב שני פירושי' לדעת הרמב"ם (שהוב' לעיל ס"ס ל"א) והובאו בב"ח גם בתשו' מהר"א ן' ששון סימן ר' הסכים עמו ולפע"ד שניהם אינם מחוורי' הפי' הראשון שכתב דמיירי שכת"י יוצא ממקום אחר דאי לא כיון שאין זוכרים ההלוא' אין עדותן עדות כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' עדות ונתבאר לעיל סימן מ"ו סעיף י' וכ"כ בב"י להר"ן כהרמב"ם ולא נהיר' לי דהא טעמ' דמהני לעיל סי' מ"ו סעיף י' להרמב"ם כשכת"י יוצא ממקום אחר דכיון שנתקיים שלא על פיהם אין אנו צריכים לעדותם ואין אנו חוששין למה שאומרין שאין זוכרין וא"כ הכא מה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר הא כיון דמהדר אזיופ' אין מקיימים כלל השטר הזה ממקום אחר וא"כ אנו צריכים לעדותם של אלו. והפי' השני שכ' בכ"מ דמיירי שזוכרים ההלואה וקמ"ל דלא אמרי' דלא להוי רק מלוה ע"פ קמ"ל דרגלים לדבר דשטר' קושט' הוא ג"כ לא נהיר' לומר רגלים לדבר אלא נראה דהרמב"ם עיקר דינ' אתא לאשמועינן דכשעידי השטר בעצמם מכירי' חתימות ידם גובה בו ואין חוששין שמא זייף כל כך עד שהעדים בעצמם טועים דהעדי' עצמם ודאי אינם טועים וא"כ כשאומרי' זהו כת"י השטר כשר דאף דכתב הרמב"ם פ"ח מהל' עדות דבעינן שיזכרו ההלוא' היינו. שהעד לכתחלה לא יעיד אא"כ זוכר ההלוא' דכשמעיד בסתם הוא כשר דעל מנה שבשטר הוא מעיד ואין הביתדין צריכים לשאלו אם זוכר ההלואה שאלו לא הי' זוכר לא הי' מעיד וכמו שכתבתי בסימן מ"ו סעיף י' ס"ק ל"ב ע"ש א"נ אפילו מיירי הרמב"ם שאומרי' בפירוש שזוכרים ההלוא' אשמועינן רבות' דלא חיישינן שהעדי' טועים אבל זה שזוכרים ההלוא' אינו תלוי בכאן דכמו שהדין בשטר כשר לעיל סי' מ"ו ה"ה הכא והר"ן חולק על הרמב"ם וס"ל דבעדים עצמם נמי חיישינן שטועים וכיון דמהדר אזיופ' שמא זייף כל כך עד שהעדי' עצמם סבורים שזהו חתימתן והלכך לעולם לא מהני שיהא השטר כשר וכל שאין זוכרים ההלוא' לא מגבי' ביה אבל כשזוכרים ההלואה חייב לשלם אם טוען שלא לוה ממנו וא"כ הר"ן חולק בתרתי על הרמב"ם דבין שמעידי' בסתם זהו כתב ידינו או שאומרים בפירוש שזוכרי' ההלואה וזהו כתב ידינו אינו מועיל שיהי' השטר כשר דעבידי סהדי דטעי בהכי וא"כ יכול לטעון פרעתי וזה השטר זיוף הוא וסבר' גדולה היא זו דהא כיון דחיישינן שהעדים טועים א"כ יכול לטעון פרעתי ושטר זה זיוף הוא. ולפי מה שהבין בתשובת מהר"א ן' ששון שם בהר"ן דהרמב"ם מיירי כשאין זוכרי' ההלואה ובהב"י הקשה מנ"ל להר"ן לפרש דברי הרמב"ם כן ותירץ דאי מיירי כשזוכרים פשיט' וא"כ לדבריהם צ"ל כשכת"י יוצא ממקום אחר וכבר כתבתי דזה לא נהיר' ועוד דהא עדיין רבותא גדולה היא דעבדינן ממלוה ע"פ מלוה בשטר ולא חיישינן שהעדי' טועים כדחיישינן להר"ן אבל לפי מה שכתבתי ל"ק מידי דבין דהרמב"ם מיירי בסתם ובין דמיירי שזוכרים ההלואה מ"מ במה דס"ל דעדים עצמם עדיפי מעדים דעלמ' וכשמכירים חתימת עצמם השטר כשר כמו שטר דעלמ' חולק הר"ן וס"ל דעבידי סהדי דטעי בהכי ולא מתכשר שטר' ואינו גובה בו רק כשזוכרים ההלואה גובה ממנו אם טוען שלא לוה ודעת הריטב"א פ"ב דכתובות כהר"ן שכתב ואפי' העדים עצמם אומרי' כתב ידינו הוא זה איכא למיחש לזיופא כההוא דאמר אין חתימת ידא דידי הוא ומיהו אי אתו סהדי גופייהו ואמרו דדכירי דחתמי בשטר' ה"ז כשר עכ"ל ומ"ש ה"ז כשר ר"ל לענין שחייב לשלם אם טוען שלא לוה ממנו וכמ"ש בסמוך לדעת הר"ן ובס"ק שלפני זה כתבתי שגם דעת הרמ"ה כן וכן נראה דעת הרא"ש והטור. שוב מצאתי בס' גי' תרומה שער י"ז סוף ח"א סוף דף צ"ח שכתב וכבר הכריע הטור כסברת הרמב"ם ונשאר' סברת הרמ"ה יחידאה עכ"ל ודבריו תמוהי' בעיני (עי' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' מ' ובתשו' הר"ב סי' י"ב דף כ"ח ע"ב):

כל שטרותיו של זה כו' משמע אפילו יש לו כמה שטרות על איש אחד וכן משמע בטור וכ"כ הסמ"ע ונראה הטעם דכיון שלא הזכיר שום סך אמרי' מסתמ' דעתו הי' אכל סך ממון שאפשר וכן כיון שלא הזכיר איש ידוע אמרינן שדעתו הי' אכל אדם שבאפשרי:

אעפ"י שנתקיים כו' הבעה"ת שער י"ז ח"א כתב ויש לברר וכו' וכתב הרב ר' משה ז"ל אעפ"י שנתקיים אין גובין בו לעולם והקשה הגי"ת הא גמרא ערוכה היא ואי דהרמב"ם הוסיף אעפ"י שנתקיים גם זה פשיטא דאי לא מקוים בכל השטרות אין גובין בו ונ"ל דלעולם מייריבגמרא דלא נתקיים עדיין ול"ק א"כ בכל השטרות נמי ז"א דיש עדים לקיימן וא"כ בכל שטרות ב"ד מזדקקין לקיימו אבל בזה דריעי אין ב"ד מזדקקין לקימו דמה להן בשטרי ריעי לקיימו וכ"כ הרמב"ן גבי הלכתה כוותיה דרבה בזווי פרק חזקת ע"ש וא"כ טובא קמ"ל הרמב"ם ועוד נראה בא לאפוקי מדעת ר"ת כי כתב בתשובת מהר"ם דפוס פראג סי' קכ"ה אומר ר"ת שכתב בפר"ח בפ' שבועת דיינים דכל מרענ' לשטרא בתלמוד סתמא היינו שבעל השטר ישבע תחילה קודם שיגבה בו כדמשמע לישנא בפ' אלו נערות האי שטרא ריעי לא מגבה גבינן ולא מקרע קרעינן עכ"ל הרי דמבואר דעת ר"ת ור"ח דאם נתקיים גובין בו בשבועה ולזה הביא דלא כן פי' הרמב"ם וס"ל דאין גובין בו כלל לעולם ולק"מ:

לעולם נראה דבא ללמדינו דאפי' תפס המלוה מוציאין מידו ומ"מ לא קרעינן לי' אולי יברר הלואתו סמ"ע ולא היה לו להחליט הדין דהא הרא"ש כתב בשבוע' בשמעתי' דסטראי דאמרינן אתרע שטרא דפירושו לא תגבה גבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה כהך שטרי ריעי דאמרינן בפרק אלו נער' דלא מגבה גבינין לא קרעינן לי' עכ"ל הרי דס"ל דהך אתרע שטרא גבי סטראי והנך שטרי ריעי' דבסי' זה חד דינא אי' לי' וילפינן זה מזה וכ"כ לעיל בשם ר"ת וא"כ הרא"ש דפסק גבי סטראי דאפילו תפס בעדים לא מפקינן מיני'. וכמש"ל בסי' נ"ח א"כ ה"ה הך דמ"ש ודברי סמ"ע סתומים:

ואם עידי השטר מעידים וכו' זהו דעת הרמב"ם והי"ח דהביא רמ"א הוא דעת הר"ן ונתקשו בו המחברים ומה שנראה בקצרה הוא כך דודאי אם עידי שטר מעידים בחתימתן וזוכרי' ג"כ הלואה לכ"ע כשר ואף הר"ן מודה בו דכולי האי ל"ל לזיוף ודלא כש"ך דכתב דאף בכה"ג פסול דזה לא אמרינן וכמש"ל באורים ואם העדים אומרים להדיא זהו חתימתן אך אין אנו זוכרים דבר מגוף הלואה לכ"ע אפילו לרמב"ם פסול ואפילו דבכת"י יוצא ממ"א אין צורך לעדים לזכור העדות לדעת הרמב"ם כמש"ל בסי' מ"ו מ"מ הא בררנו לעיל דמהדין אף בכת"י יוצא ממ"א צריכין לזכור דלא יהיה בתורת מפי כתבם רק דאנן אמרינן באמת זוכרים ואינן נאמנים להפקיע כח שטר וכאן הא יש להם מגו דמה בכך כל כמה דאין מעידים על חתימתן ושתקו הרי אין השטר מקוים דלא סמכינן אקיום דעלמא א"כ ודאי דנאמנים דאין זוכרים והשטר בטל וכ"כ הש"ך אלא כי פליגי במעידים סתם וסבירא ליה לרמב"ם כמש"ל בסימן מ"ו דאין צריך לומר בפי' אנו זוכרים רק מסתם אמרינן הואיל ולא אמרו להדיא אין אנו יודעים מזה אף שזהו כת"י הוא בחזקת שזוכרים אף כאן במטידים סתם שזהו כת"י ה"ל כמעידים שזוכרים גוף הלואה כיון דלא אמרו אין אנו זוכרים וא"כ כיון שזוכרים והרי כת"י ליכא תו למיחש לזיופא אבל הר"ן ס"ל הא דבעלמא אמרינן מסתמא זוכרין משום דכיון דמעידים על חתימתן א"כ ברור דהשטר אמת וא"כ מהכ"ת ישכחו הא אמרינן בעדות דרמי' אנפשיה לעולם זוכרים ולכך בסתם הוא בחזקת זוכרים אבל כאן דאף דמעידים על כת"י מ"מ לא אתברר לן דהשטר אמת דאולי זייף כ"כ עד דטעו וא"כ במה נימא דודאי זוכרים ולכך צריכין לומר. בפי' דזוכרים וזהו י"ח של רמ"א אבל אם אומרים דזוכרים לכ"ע כשר:

אלא מוקמינן ביד שליש כתב הסמ"ע הא דלא מוקמינן ביד שליש הך דסטראי בסי' נ"ח והך דאמרו קטנים היו דסי' מ"ו משום דהתם מהני תפיסה משא"כ כאן ולשיטתו אזיל אבל כבר כתבתי ס"ק ב' דלהרא"ש אף בזו מהני תפיסה וכ"כ הב"ח ועוד מה יאמר הסמ"ע במחבר דס"ל אף בסטראי לא מהני תפיסה. והב"ח דחק ליישב ולא ישב כלום על הך דסי' מ"ו ולכן נראה דכל החשש דלמא יתבע מיתומים והם לא ידעו כלום כמ"ש הטור וקשה הא הב"ד כותבים פסק דלא למגבי בי' ואי דצריך לשומרו הא קי"ל כותבין שובר אלא בזה דחשוד להדר בתר זיופא אין מועיל אולי יזייף ויגרר היטב הזמן או סכום המעות וישנה אותו דלא יהיה סובב עליו הפס"ד ויגבה מיתומים דהא חיישינן דזייף חתימת עדים עד שהם בעצמן טועים בו ומכ"ש המעות משא"כ באינך דלעיל דסגי בפס"ד דלא נחשדו בזיוף:

שטר זה ר"ל כזה מאותו סך ועל פלוני ולכך לא זו דאין שטרותיו שיש לו על איש אחר מותרעים והם בכשרותן אף גם אם יש לו על פלוני שני שטרות אחד כשר וגובה ממשעבדי מן המאוחר בזמן ב"ח וש"ך דלא ככה"ג דפקפק:

אין גובין בו הא בשטר אחר גובין כמה שכתבתי וכתב הספר מאירת עינים הטעם דאמרינו האי גברא לאו זייפן הוא רק מלוה ע"פ יש לו עליו ומהדר בתר זיוף לעשות מלוה בשטר סמ"ע ואין דבריו מדויקים אף שכתבו הרא"ש דא"כ על כל פנים יגבה בשטר זה מהלוה מב"ח אם הלוה טוען להד"ם דהרי חייב לו מלוה על פה ולא קטען פרעתי ואין גובין בו משמע אפילו להד"ם מצי לטעון ולכן ברור דכוונתו דאנן חשדינן ספק מלוה ישינה יש לו על פלוני מאותו סך ולא פירשי אינשי מספק ממון ולכך היה מהדר לכתוב שטרא זייפא על אותו סך ולכך אין גובין בו כלל באותו שטר כי אין כאן ממון ברור אבל שאר שטרותיו בחזקת כשרות:

בו כו' ואם ראו העדים השטר בניסן ויש להם סימן בו שזהו השטר שמוציא עכשיו בבית דין ועדים העידו שהיה מהדר בתר זייפא באייר לא איתרע השטר הנ"ל דלא מחזקינן ריעותא למפרע ב"ח ופרישה וש"כ:

לעולם ואפילו תפס המלוה מפקינן סמ"ע ועיין תומים מ"ש דתליא במחלוקת המחבר ורמ"א לעיל סימן נ"ח סעיף ב' ע"ש ואם הוציא שטר ונפסלו עדים אפילו בפיסול מבורר לכל או שהביא עדים לבית דין ונמצאים שקר יכול להוציא אחר כך שטר אחר כשר מקוים ולא איתרע כלל כה"ג בשם רבים מחברים:

שראו ההלואה אפילו לא ידעו מזה השטר רק כיון שגוף הלואה אמת ושטר לפנינו גם כן כולי האי לא ניחוש דילמא הך הלואה שראו היה מלוה על פה וכבר נפרע והך שטרא זיוף הוא כולי האי לא חיישינן זהו דעת ב"י והסמ"ע וב"ח והש"ך חולק וסבירא ליה דבאמת לית ליה דין שטר רק כדין מלוה על פה ואי טען פרעתי באמת נאמן רק אי טען להד"ם חייב ואין דבריו נראים כלל כמ"ש בעצמו מה קמ"ל וגם הלשון לא משמע כן:

ואם עידי השטר וכו' עיין תומים דלא מיירי דאמרו אין אנו זוכרים רק איירי דמעידים בסתם וסבירא להו לרמב"ם חזקה דהן זוכרים דאם לא כן הוה אמרי דאין זוכרים ולכך כשר אבל באומרים להדיא אין אנו זוכרים מגוף עדות רק זהו הוא חתימת ידם לכולי עלמא פסול והי"ח שהביא רמ"א ס"ל דלא מהני בזה סתם עדות עד שיאמרו בפירוש הרי אנו זוכרים גוף העדות אבל באומרים כן לכולי עלמא כשר ע"ש:

אלא מוקמינן ביד שליש דחיישינן דילמא ימות הלוה ויתומים לא ידעו מהך ריעותא ויגבה בו טור ועיין תומים דהא דלא נותנים פס"ד בידו דשטר כזה דלא למגבי ביה משום דמהדר בתר זיופא אולי ישנה שם בשטר הזמן והמעות בגרירה היטב שאין נראה ולא יהיה הפס"ד סובב עליו ע"ש דבזה מיושב קושית הסמ"ע ע"ש:

כל שטרותיו וכו' אפי' יש בידו על איש אחד שני שטרות שניהם בחזקת מזוייפים ואין גובה בו אפילו הקטן שביניהם דאמרינן דזיופי זייף הכל והא דאמר רק לעדים שיזייף לו רק שטר אחד כך התחיל מתחילה לומר ותפשת מרובה וכו' אבל באמת באשר אזדמן ליה מקום שזייף שטר אחד זייף והולך כל השטרות סמ"ע וב"ח וש"ך: