שולחן ערוך, חושן משפט נ״א: שטר שאין בו אלא עד א' או א' מהם. פסול ובו ז"ס: – עם 18 מפרשים

שטר שאין בו אלא עד א' או א' מהם. פסול ובו ז"ס:
עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה (בלא קנין) (טור) מצטרפים ואם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי ואם אותו שמעיד על פה אומר בפני נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות בו ממשעבדי: הגה ודוקא דיכולין למימר שנמסר ג"כ לפני עד החתום דהוי שני עדים דמסירה אבל אם לא נמסר רק בעד א' (ב"י בשם הרא"ש) אפי' היו כאן ב' שטרות שכל אחד חתום עליו עד אחד ונמסר רק לפני ע"א אינן מצטרפים לטרוף ממשעבדי (טור):

הוציא עליו שטר חוב בעד א' וטוען הלוה פרעתי ה"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם טען ואמר ישבע לי שלא פרעתי ה"ז נשבע אבל אם טען לא לויתי ה"ז נשבע להכחיש את העד ונפטר וי"א שגם אם טען פרעתי נאמן בשבועה:

שטר שחתומים בו ב' עדים בלבד ונמצא עד אחד מהם קרוב או פסול אע"פ שיש שם עידי מסירה הרי הוא כחרס וי"א שדינו כשטר שאין חתום בו אלא עד א': הגה והיינו דוקא בדרך שלא נתבטל כל העדות וכמו שיתבאר בסמוך:

שטר שהיו עידיו מרובים ונמצא עד א' מהם קרוב או פסול ואין העדים קיימים לשאול אותם אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו העדים הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם (וכבר נתבאר כל זה לעיל סי' מ"ה סי"ב):

צוואה שנמצא אחד מעידיה קרוב או פסול (ונתבטל בדרך שנתבאר) העד שאינו קרוב אם זוכר העדות יבא לפני ב"ד ויעיד ואם יש עד אחד ששמע הצוואה מחוץ מצטרף עמו להעיד אע"פ שלא ייחדוהו להעיד:

הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לא' ממקבלי המתנה ורחוקים מהשני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אא"כ נסתלק אותו שהעדים פסולים לו מאותו ממון (ובעדות ע"פ בכה"ג כשרים להעיד לזה שאינן קרוביו) (מרדכי פ"ב דגיטין תשובת ריטב"א בב"י סי' ל"ז מחו' י"ד) אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון חצר פלונית ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו שתי עדיות הן אע"פ שהם בשטר אחד: הגה וכן אם היו כתובים בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר לדבר אחד השאר לא נתבטל (מוהר"ם פאדואה סי' מ"ד):

שטר שנמסר בפני שני עדים גובין בו ממשעבדי אע"פ שהם (אינן) חתומים בו ומ"מ אם נמצאו עידי חתימתו פסולים ואפי' עד אחד מהם פסול השטר פסול אע"פ שנמסר בפני עדים כשרים מפני שהוא מזוייף מתוכו:

מצטרפים. כתב הש"ך ז"ל המשך דברי המחבר כך הוא דג' חלוקי' יש בדבר. ע"א בכתב וע"א בע"פ בלא קנין מצטרפין לענין שא"י לטעון להד"ם לכ"ע כיון שמכחישין אותו להדיא ואי טעין פרעתי תלוי בפלוגתא בסעיף שאח"ז. ב' אם זה שבע"פ אמר אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשותו מלוה בשטר גם לענין שא"י לומר פרעתי לכ"ע דקי"ל סתם קנין לכתיב' עומד וה"ל כאילו שניהם כתבו השטר ומ"מ לא הוי שטר גמור לענין משעבדי כיון דאינ' שוי' דע"א הוא בכתב והשני בקנין. ג' אם זה שמעיד בע"פ אומר שבפניו נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות ממשעבדי מטע' דמסתמא בפני עד החתו' נמסר ג"כ השטר ודלא כהסמ"ע שפירש דמ"ש המחבר באמר זה שבע"פ קניתי כו' מצטרפין דהיינו אפילו לגבות ממשעבדי ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא וכמ"ש המחבר להדיא בכ"מ ז"ל ומדקדוק לשון הרמב"ם כו' משמע דאין לו מלו' בשטר אלא שא"י לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות כו' והטור כתב בשם הרמב"ם שנעש' שטר גמור ומ"ש נראה יותר עכ"ל הכ"מ ומה שהקש' הסמ"ע דא"כ ל"ל עד דבע"פ כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפילו בע"א חתום בשטר אין יכול לומר פרעתי לק"מ דהא נ"מ כו' ע"ש שדח' כל הוכחת הסמ"ע ומסיק דנ"ל עיקר לדינא כמ"ש כיון דבלא"ה יש פוסקים שסוברי' דבקנין לחוד אינו טורף א"כ נהי דרוב הפוסקי' מסכימי' דטורף אף שלא נכתב מ"מ הכא דאינו רק ע"א בקנין גרע טפי ואינו טורף ועיין בתשובת מהרש"ך ס"ג סי' ל"ה ובתשובת הרב סי' ק"י ובמהר"י לבית לוי סי' נ"ב ובמהרי"ט סי' ע"א מדין עד א' בכתב וע"א בע"פ עכ"ל:

נמסר. ולטעמי' אזיל שכתב בס"ס זה דעידי מסיר' כרתי אבל באמת הרב' פוסקים חולקין. ש"ך:

ממשעבדי. ואפילו לגבות מבני חרי מסתפק הטור בסי' מ"ה אי מצטרפין ומ"ש הרמ"א כאן ממשעבדי ר"ל דזה ודאי הוא דאינו טורף ומבני חרי יש להסתפק. סמ"ע:

ומשלם. פי' הסמ"ע דקי"ל בכ"מ ששני עדים מחייבי' ממון אחד מחייב שבוע' ומ"מ בשבוע' שנאמן נגדו צריך להכחישו דוקא ובעדות זה שמעיד שלו' אינו נפטר אם לא שישבע שלא לוה וזה א"י לישבע שהרי מודה שלו' רק שאומר שפרע ואע"ג דקי"ל דאפילו לוה בשני עדים א"צ לפורעו בעדי' ונאמן לומר פרעתי היינו כשאין שם שטר אבל בזה שיש שטר אף שאין בו אלא ע"א מ"מ ס"ל להרמב"ם כיון שנכתב בלשון שטר וגם חתום עליו א' מן השוק אם איתא דפרעו לא היה מניחו בידו והחולקים ס"ל דדינו ככת"י עכ"ל:

נשבע. איירי אפילו יש בו נאמנות בשטר דאל"כ פשיטא דצריך לישבע אפילו היו ב' עדים חתומי' עליו כמ"ש בר"ס פ"ב עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דא"צ לזה דטובא קמ"ל דאע"ג דהוי כמחויב שבוע' ואי"ל מ"מ אינו לגמרי כן דאילו בשאר מחויב שבועה כו' זה שכנגדו נוטל בלא שבוע' כמ"ש בסי' ע"ה והכא צריך שבועה כיון שאינו אלא ע"א כו' ומ"מ לענין הדין ביש בו נאמנות ודאי כן הוא כמ"ש הסמ"ע עכ"ל וע"ש):

בשבוע'. פירוש שבועת היסת כן משמע בהפוסקים וכן פסק הב"ח ועיקר עכ"ל הש"ך וע"ל סי' ע"ה סי"ג:

כחרס. כתב הש"ך נראה מדברי המחבר דלא הוי אפי' כשטר בעד אחד ולפע"ד לא מסתבר כן אלא דמ"ש הרמב"ם הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעידי מסיר' אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו והשטר הוא כחרס אבל מ"מ הוי כשטר בע"א לענין שבוע' ואיכא למימר ביה נמי דרווחא שבק כו' ע"ש שהאריך בראיות מהרב' פוסקים להוכיח כדבריו ומסיק דמ"ש המחבר וי"א כו' כ"ע מודו לזה והדין אמת וברור וגם בבדק הבית כתב המחבר עצמו במסקנתו כן ודלא כע"ש והסמ"ע כו' וכן עיקר עכ"ל:

נתבטל. היינו כשלא ישבו בודאי יחד לחתום דאז לכ"ע נתבטל גם עדות הכשר כמ"ש בסעיף שאח"ז עכ"ל הסמ"ע (וע' בט"ז מ"ש בזה ע"ש):

העד. כתב הש"ך דמיירי שהעד שאינו קרוב לא הי' עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצווא' א"כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו ע"פ וע"ל סי' מ"ה סי"ג:

נסתלק. הש"ך חולק על דין זה וכתב דלא מצינו בשום פוסק שסילוק מועיל בזה דלא מהני סילוק אלא בעדות בע"פ אבל הכא דפסליה לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל השטר ע"כ דברי המחבר תמוהים וצ"ע עכ"ל וע"ש:

ונתבטל. פירוש שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מש"ה תתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר. סמ"ע:

שהם. כתב הסמ"ע דל"ד הם קאמר דאם אחרים היו חתומים בו א"צ עידי מסיר' והנה הש"ך הביא הרב' פוסקים שחולקין על דין זה וס"ל דלא אמרינן עידי מסירה כרתי אלא גבי גיטין אבל בשטרי ראיה קי"ל דבעי עידי חתימה ואם כן עכ"פ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי וצ"ע עכ"ל:

א) ל' הרמב"ם בפ"ד מה' עדות מהא דשלחו חברייא לר' ירמיה ע"א בכתב וכן' איפסק' הלכת' כוותיה דמסיק שם ועל דא עיילוה לבי מדרשא ב"ב דף קס"ה ע"ב

ב) כ"פ רבינו דאלו למלוה ע"פ כיון דמכשרינן הלואה אחר הודאה כמש"ל סי' ל' מה לי שניהם בע"פ מה לי א' בכתב וא' בעל פה כ"מ שם

ג) אבל לא לטרוף לקוחות דלא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשנטל קנין בפני שנים כ"מ כפי גי' שלפנינו והסמ"ע והב"ח הקשו ע"ז דהא בע"א בכתב לבדו נמי אינו נאמן לו' פרעתי כדלקמן בסעי' ב' וכ' שגי' הטור היא עיקר ונקטי' דגבי אפי' ממשעבדי

ד) טור וכ"כ התו' שם ע"א בד"ה ואביי וכו' וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו

ה) כ"ה בב"י

ע' בב"י מ"ש בזה והב"ח כתב קבלתי שט"ס הוא בטור ושהגיה מהרש"ל בזה הלשון כ"א אין חתום בו אלא ע"א או שנמסר כ"א בע"א אין גובה ממשעבדי עכ"ל ושכן הוא באשר"י ושם בתוס' ע"ש

ו) רמב"ם בפי"ד מה' מלוה וכתב ה"ה מנסכא דר' אבא דל"ג ע"ב ושכ"נ מדברי קצת מפרשים שכל מי שבא לפטור מדברי ע"א בטענה אחרת שאין מכחיש בה העד קרוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם

ז) ג"ז שם

ח) טור בשם בה"ג וגם ה"ה תמה בזה והניחו בצ"ע וכ"כ הב"ח בשם הריב"ש סי' שצ"ב והרשב"א ☜ושהכי נקטי'

ט) רמב"ם בפי"ד מה"ע מעובדא דההיא מתנתא וכו' סנה' דף כ"ח ע"ב וכ"כ הרי"ף בפ"ק דמכות

י) טור בשם בה"ג דאמרי' רווחא שבק למאן דקשיש מיניה שכ"כ אביו הרא"ש כפסקיו

כ) רמב"ם שם פ"ה וכתבו המחבר ג"כ לעיל סי' מ"ה סעי' י"ב ובמ"ש שם מבואר מוצא הדין וטעמו

ל) טור בשם תשו' אביו הרא"ש כלל נ"ט סי' ג' וסי' ס' וה"ה ☜בשטר הלואה הדין כן כל שלא העיד בה עם הפסול אלא שהמעשה היה בצוואה סמ"ע

מ) רמב"ם שם פי"ד מהירו' הביאו הרי"ף ספ"ק דמכות ופסקו כר' יוחנן דקי"ל כר"י לגבי ר"ל וכ"כ הטור בשם ר"ח ושכ"פ אביו הרא"ש וכ' בשם ר' יואל הלוי הא דלא פלגינן דיבוריה טעמא משום דאתי לאחלופי בשטר דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד והביאו הכ"מ שם

נ) מבואר לעיל סי' ל"ז

ס) שם ברמב"ם וכ"כ בעיטור

ע) משנה גיטין ד' כ"ו ע"א כר"א דפסקו אמוראי טובא הלכתא כוותיה שם ע"ב

פ) נלמד מההוא מתנת' כמש"ל סעי' ג'

בלא קנין. ר"ל לגבות מבני חרי הרא"ש ב' רמב"ן והרר"י:
(ליקוט) בלא קנין. ר"ל לגבות מב"ח שלא יוכל לטעון להד"מ דלא כרשב"ם שכ' אף לגבות ממשעבדי דלא קמבעי' להו אלא להצטרף כמש"ש אליבא כו'. הרא"ש בשם שרמב"ן והרר"י אכן שיטת התוס' אף מב"ח לא מצטרפי אף בקנין ואף בעדי מסירה כמש"ל ואף להד"מ יכול לטעון דהוי מפי כתבם (ע"כ):

ואם אמר. כ"פ הרמב"ם ומ' מלשון הש"ע דוקא מב"ח וכ"כ בכ"מ אבל הב"ח הוכיח דאף ממשעבדי גבי ועבבה"ג:
(ליקוט) ע"א כו' ואם אמר כו'. ל' הרמב"ם ור"ל דלענין זה מצטרפין דאם אמר וס"ל דבשני שטרות ודאי מצטרפין כמש"ש שנים בכתב כו' אבל תוס' ורא"ש ס"ל דאפי' שנים בכתב לא מצטרפי דמפרשי מ"ש שם שנים בכתב כו' ראו ההלואה זא"ז ודייקי שם מדלא איבעי' להו שנים בכתב אלא דאין מצטרפי אלא האיבעי' הוא אם נמסר לפני עד אחד (ע"כ):

ואם אותו. כ"פי תוס' ורא"ש דאל"כ אף שנים בכתב אינן מצטרפין לגבות ממשעבדי כמש"ל ובגמ' אמרי' דשנים בכתב פשיט' דמצטרפין לריב"ק וכ"ש להירוש' דאף מב"ח לא מצטרפין כמש"ל:

ודוקא דיכולין למימר. דקי"ל כר"א דדוקא עדי מסירה ולא עדי חתימה רק דמכשרינן מסתמ' דתלינן דאל"כ מה הועיל תקנת ר"ג בעדי חתימה ועברא"ש פ"ב דגטין ס"ז ע"ש:
(ליקוט) ודוקא כו' הוא דעת התוס' ואפי' ב' שטרות אינן מצטרפין וכ"ש ע"א בע"פ בין בקנין או בלא קנין דלא כמ"ש בש"ע (ע"כ):
(ליקוט) ודוקא כו'. פליג על הש"ע וס"ל כשיטת תוס' ורא"ש כנ"ל אבל ש"ע ס"ל כדעת הרמב"ם ולא כ' ואם כו' אומר בפני כו' אלא לענין לגבות ממשעבדי כפירושו דבקנין אינו גובה ממשעבדי כ' ואם כו' דבכה"ג גובה ממשעבדי אבל לא ס"ל כתוס' ורא"ש ומ"ש בס"ב וי"א כו' הוא לא מטעם התוס' דע"א בכתב לא כלום הוא אלא כמ"ש הרשב"א והמ"מ דכיון שאינו אלא בע"א לא חשש להניחו בידי ול"ל שטרך בידי מאי בעי וז"ש וי"א שגם אם טען פרעתי כו' ולא כ' שגם בלהד"מ נשבע היסת דודאי נשבע להכחיש את העד דלא הוי מפי כתבם ודלא כדעת התוס' והרב לא הגיה שם וסמך על מ"ש בכאן כיון דאין נ"מ שם רק בין שבועה דאוריית' לשבועה דרבנן וגם הש"ע לא כ' שם רק נשבע סתם ועבסי' מ"ו ס"י בהג"ה ולא בעינן כו' סתם הרב ג"כ כמ"ש כאן דע"א בכתב לאו כלום הוא וכתי' הראשון של תוס' בכתובו' שם ואף שחזרו תוס' שם וכ' א"נ כו' קי"ל כתי' הראשון שכן הסכימו בב"ב שם וכמ"ש כאן ודלא כהש"ך שם ונעלמה ממנו דברי הר"ב כאן כנ"ל וז"ש שם ולא בעינן כו' ר"ל לאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דע"א בכתב מהני ושם משום דאינו זוכר עדותו ולא קי"ל כן כמש"ש (ע"כ):

אפי' הי'. רא"ש וע' כתובות כ"א והוא שזוכרה כו' ועתוס' שם ור' יוחנן. והא דאמר בג"פ ע"א כו':
(ליקוט) אפי' הי' כאן ב' כו'. דעד מסירה שהיא עד בע"פ לעד בכתב לא מצטרף וכן ב' השטרות בע"א של כתיבה לא מצטרפין וכן ב' השטרות בע"א של מסירה לא מצטרפי ודוקא ממשעבדי אבל מב"ח הן מצטרפין עדי מסירה ביחד דקי"ל כריב"ק משא"כ עדי כתיבה של השטר דאף מב"ח לא מצטרפי דהוי מפי כתבם וז"ש לטרוף ממשעבדי וס"ל דהאיבעי' הוא אם תלינן שגם בפניו נמסר השטר כמו שתלינ' בכל עדי כתיבה כמ"ש תוס' ורא"ש בגטין או לא תלינן אלא בב' עדים אף שכאן א"צ עדי מסירה כיון שהוא רק לראיה דדוק' בשטר קנין כמ"ש תוס' דגטין ד' א' ד"ה דקי"ל מ"מ כאן שאין כאן רק ע"א בכתב ואינו נכשר אלא בעידי מסירה צריך ב' עידי מסירה יחד (ע"כ):

ונמסר. אע"פ שנמסר ג"כ בע"א בין בפני אותו העד שחתום בין בפני עד אחר לבד. כ"כ הרא"ש וע'

(ליקוט) ממשעבדי אבל מב"ח גבי מחמת ב' עדי מסירה של ב' השטרות אבל מחמת השטרות אפי' מב"ח לא גבי דה"ל מפי כתבם כמ"ש תוס' בב"ב ובכתובות (ע"כ):

וי"א שגם. ור"ל בשבועת היסת וכ"ש אם טען להד"מ דנאמן בשבועת היסת דע"א בשטר אינו כלום והוי מפי כתבם וכמ"ש בירו' הביאו הרא"ש בפ' ג"פ ואף ב' שטרות כ"א בע"א אינן כלום ונשבע היסת כטענת בע"פ כיון דע"א אינו מזקיקו לשבועה אף שטוען להד"ם דהוי מפי כתבם כנ"ל ה"ה שנים לממון כמ"ש כ"מ ששנים מחייבין ממון כו' וע' בתוס' כתובו' הנ"ל ובסה"ת ש"ט וראיה ג"כ מגמ' מדקא' מה ע"א בפשוט פסול' דאוריית' כו' וא"א ע"א בכתב הוי כע"א בע"פ א"כ האיך מקיש לע"א הא ע"א בכתב כשר כמו בע"פ א"כ ה"ה נמי ב' עדים במקושר נמי כמו בע"פ וע' סה"ת שם ול"נ עוד ראיה דכ' רב אחא גאון והביאו רא"ש וסה"ת ש"ט פסולא דאוריית' דאם תפס מפקינן מיניה וכמ"ש בפ' הדיינין לענין שבועה החילוק בין דאוריית' לדרבנן וכמ"ש הרי"ף בפ' הכותב ולק' סי' פז ס"י ועמש"ש ואי כדעת ס' הראשונה אם טען פרעתי ה"ז משלם ואי טען להד"ם עד המסייע פוטרו משבועה ואפי' אי טוען השבע לי הא קי"ל דאי תפס לא מפקינ' וכמ"ש הרי"ף פ' הכותב ע"פ גמ' דשבועות. וס' הראשונה הוא דעת הרמב"ם וס"ל דלא קי"ל כהירו' כמ"ש הרא"ש מגמ' ועברא"ש שם וס"ל כדעת בה"ג והביאו הרא"ש שם ובפ"ק דמכות וההיא דכתובות אזיל לטעמיה כמש"ל סי' מ"ו ס"י ולדידי' כ"ש דב' עדים בב' שטרות מצטרפין לענין להד"ם ואצ"ל לענין פרעתי דא"צ לצירופם ומש"ל בסי' מ"ה ס"י וכן אם כו' אם יחתמו זא"ז היינו לי"א דכאן אבל לדעת הרמב"ם אפי' זה תחת זה פסול וע"ש תוס' ורא"ש וכן מ"ש שם סי"א צריך ליזהר כו' ובסי' מ"ד ס"ג אם סיים כו' הכל לי"א דכאן ונראה לכאורה דלדעת הרמב"ם אף ממשעבדי מצטרפין וז"ב:
(ליקוט) וי"א כו'. הוא דברי המ"מ שתמה על הרמב"ם שאף לפי שיטתו דע"א בכתב הוי שטר מ"מ האיך יפה משנים בע"פ וא"ל די"ל שטרך בידי כו' א"כ כת"י ג"כ אמאי י"ל פרעתי אלא משום דלא גבי אלא מב"ח לא חשש לכך דאי בעי מזבין לכולהו נכסי א"כ ה"נ ובגטין פ"ו מוכח דכת"י עדיף מע"א ע"ש בגמ'. ולשיטת התוס' אפי' להד"ם יכול לטעון דה"ל מפי כתבם וכמ"ש בירו' הנ"ל ע"א מהו שיהא זוקק לשבועה כו' ולא הזכירו דלא ס"ל לש"ע שיטתם כמ"ש בס"א (ע"כ):

שטר. רמב"ם וצ"ע דהא פ' לעיל דע"א בכתב כשר א"כ ה"ה כאן וכדעת הי"א שהיא דעת בה"ג ונ"ל דלא ס"ל בב' עדים בלבד דאמרי' רוחא שביק כו' אבל צ"ע דהוא גמ' ערוכה בפ"ק דגטין דף י"ב דאף בב' עדים אמרי' ע"ש ול"נ דמיירי שידוע שחתמו ביחד וכמש"ל ס"ז והיינו דכ' רמ"א והיינו בדרך כו' וכן הרי"ף ורא"ש פ"ק דמכות כ' שני הדינים וחזינן כו' והיכא כו' וכ"כ ש"ך ע"ש וצ"ע על הש"ע שכ' וי"א דאין כאן מחלוקת רק לי"א דס"ב אין נ"מ בדין זה דע"א בכתב אינו כלום וז"ש שדינו כשטר כו' ור"ל דשייך בפלוגתא הנ"ל:

(ליקוט) העד שאינו קרוב כו'. ומיירי שלא היו ביחד בשעת מעשה. ש"ך (ע"כ):

אם זוכר העדות. ר"ל אפי' ע"י ראיית השטר וכמש"ל סי' ל"ו ס"א ע"ש:

ובא לפני. דאף שנתבטל השטר מ"מ ראיתו המעשה לא נתבטל ועבפ"ק דמכות דף ו' ע"א וע"ש תוס' ד"ה לאסהודי ופי' ר' חיים כו':

ואם יש ע"א. לענין דלא יכול למטען להד"ם כמש"ל סי' ל"ט ס"ה העדים כו' ע"ש וכ"כ לעיל סי' ל"ו ס"א ואם היו כו':

(ליקוט) הכותב כו' כר"י בירו' ואף שמדמי בירו' שם לגיטו ומתנתו לא קי"ל כן דבקורבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמש"ש ממתני' שם מה שנים כו' ודוקא בבע"ד עצמו לא בטלה דאין עדות לגבי עצמו כלל וכמ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד ועמ"ש בסי' ל"ג סט"ז ולכן ל"ד לגיטו ומתנתו דשם הוא בע"ד עצמו (ע"כ):

אא"כ נסתלק. ב"ב מ"ג א' וע"ש בתוס' ד"ה וליסלקו כו':

ובעדות בע"פ. דאנן קי"ל דפלגינן דיבורא רק משום דלא אתי לאחלופי בשטרות דעלמא משא"כ בע"פ וערא"ש דמכות והג"א פ"ק דגטין:
(ליקוט) ובעדות ע"פ כו' היינו לפי' ר' יואל משום דאתי לאחלופי כמ"ש הרא"ש והמרדכי בשמו אבל לשיטת הראב"ד דס"ל דפסולי עדות מחמת קורבה נתבטלה כולו וכנ"ל ה"ה בע"פ רק סילוק מהני קודם עדותן כנ"ל וכן בשטר כה"ג (ע"כ):
(ליקוט) אא"כ כו' ובעדות כו'. צ"ע דמה מהני סילוק כיון שאין כאן עדות רק מה שהעידו בשטר קודם הסילוק ודוקא בע"פ מהני סילוק ודוקא תרתי בעינן בע"פ שיעידו עכשיו לאחר הסילוק וכ"כ ש"ך (ע"כ):

אבל אם. ב"ב קנ"ט א' דפלגינן דיבורא בשתי שדות ושני ב"א לר"ל דקי"ל שם כוותיה ונראה דר"י ור"ל דפליגי בירושלמי פליגי בכה"ג ואזלי לטעמייהו כרבין משמיה דר' יוחנן דרבין בר סמכיה כמ"ש ביבמות וז"ש בירו' יאות אר"א לא יאות אר"א כו' דר"י ור"ל אזלי לטעמייהו אבל ר"א דס"ל בב"ב כר"ל ולכן אמר דלא יאות אר"א ופסיק כמ"ד לא יאות דכן אורחיה דהרמב"ם לפסוק כמ"ד אחרון ועוד דקי"ל כר"ל:
(ליקוט) אבל אם כ' כו'. שם ומ"ד לא יאות אר"א נעשה כו' ר"ל אפי' בשטר א' וכה"ג מ' דבכה"ג כ"ע מודים וז"ש שאלו כו' (ע"כ):

וכן אם. נלמד מהנ"ל. מהרמ"פ:

שטר שנמסר. כשמואל ופ' כוותיה משום דרב יוסף בעי למעבד כוותיה בדין ובעובדא ההיא דלמטה סנה' כ"ח ב':
(ליקוט) לוה כו' עבה"ג וכן סוגיא דגטין י"א כר"א ועתוס' שם ד' א' ד"ה דק"ל כו' וכן ר"ן ס"ל כר"א בכתובות צ"ד ב' כר"א וקי"ל שם כוותיה וכשמואל שם ע"ש וכ"ד רוב פוסקים (ע"כ):

אני קניתי. בסמ"ע הוכיח מזה דדין שטר יש לו לגבות ממשעבדי דאם לטענת פרעתי עד שני למה דהא הרמב"ם ס"ל דע"א בשטר מהני שלא יכול לטעון פרעתי ובש"ך דחה ראיה זו וכתב נ"מ אפילו אם יבא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע או שכתוב בפירוש שידוע לו שלא פרע דאז הי' נשבע להכחיש העד עיין שם ודברי הסמ"ע נראין נכונים דכיון דס"ל להרמב"ם דע"א בשטר דין נסכא דר' אבא אית לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ופרעתי מצד עצמו לאו טענה דלא עביד אינש דשביק שטרו בע"א ומגו לית לי' כמו בנסכא דר' אבא ואם כן אפילו העד מעיד גם כן שלא פרע לא גרע דיבורו משתיקתו וגבי נסכא דרבי אבא אפילו העד מעיד שחטף ושחטיף דחברי' והחוטף מודה שחטף וטוען דידי חטפתי נמי צריך לשלם כיון דאינו נאמן לומר דידי חטפתי אלא במגו דלהד"מ ועמ"ש בסימן נ"ח סק"ד איך שדברי הש"ך סותרין בסברא זו דבסימן נ"ח כתב דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם אפילו העד מכחישו ועיין שם ועמ"ש בסימן ל' סק"י:

מתוך שאינו יכול לישבע משלם. הוא דעת הרמב"ם ואפילו מצי טען פרעתי בכת"י דשביק לי' אבל בשטר בע"א לא עביד אינש דשביק בתר דפרע ובמגו דלהד"מ אינו נאמן דהוי לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ועיין כ"מ וב"י אבל הרשב"א בתשובה כתב סימן אלף צ' על שטר שיש בו ע"א וטוען פרעתי והשיב דלמאן דאמר דבכת"י נאמן לומר פרעתי ה"ה הכא ולמאן דאמר דאינו נאמן ה"ה הכא דאינו נאמן. והנה מדברי רשב"ם שכתב בפ' ג"פ דף קס"א בהא דאמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו ע"א בכתב וע"א בע"פ ופי' רשב"ם וז"ל וגם הלוה יכול לומר פרעתי ולא יכול המלוה לטעון ללוה היה לך לקרוע שטר שבידו מכיון שלא נעשה כתיקון חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשאלו למלוה. עד כאן לשונו והרי הרשב"ם מכת הסוברים דבכת"י אינו נאמן לומר פרעתי וכמו שכתב בסוף פ' ג"פ ועיין מ"ש בסימן נ' סק"א ואפילו הכי ס"ל דבע"א בשטר אפילו איכא עוד א' בע"פ נאמן לומר פרעתי ומשמע דע"א בשטר גרע מכת"י והרשב"א מדמי לה וצריך עיון: וראיתי בכנסת הגדולה בסימן ס"ט דכתב על דברי הרשב"א פילפול ארוך עם בנו וסוף דבריו וז"ל וצריך לדעת למה אינו נאמן לומר פרעתי כיון דאיכא מגו ובני נר"ו אומר בתשוב' זו דיש להוכיח הפוך מה שרצה להוכיח למעלה דסבירא לי' להרשב"א מגו משבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דמתשובה זו מוכח דאין אומרים מגו משבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דאם הי' טוען להד"מ הי' נשבע ש"ד ואלו טוען פרעתי נשבע היסת ונפטר ולפי זה צ"ל דס"ל להרשב"א דאם הפקיד אצלו בשטר וטוען החזרתי נשבע ש"ד כמו אם הי' טוען נאנסו וכו' ע"ש. ונפלאתי דאיך שייך בזה מגו הא הוא ממש דין נסכא דר' אבא והא דלא אמרינן מגו בנסכא דר"א גופי' כבר הקשו התוספות בפ' חזקת ד"ה הוי מתויב שבועה. ותירצו דאף על גב דאית לי' מגו מכל מקום הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם ועיין שם ואם כן ה"נ דומה ממש לנסכא דר' אבא ותרוצי תוספות שכתבו שם הא' משום דירא שמא יפסלנו ותי' ריב"א משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף על גב דאית לי' מגו ועיין שם ודאי ה"נ שייכי אלא אי נימא דפרעתי הוי טענה מחמת עצמ' נאמן אבל אי נימא דמחמת עצמה לאו טענ' ודאי לא שייך מגו דהיינו ממש נסכא דר"א וכל הפלפול אולי אינו אלא לחדודי והוא פשוט:

שטר שנמסר. גרסינן פ' הנושא האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור כו' הבמ"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחק אמר אלימא מלתא דשטרי ופירש"י בכת"י ומסר לו בפני עדים אמר רבא כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים ב"ח ועיין שם בתוספות ד"ה אליבי' דבן ננס לרש"י צ"ל דכתב ואני ערב ומסר בפני עדים ופליגי בן ננס ור' ישמעאל אי הוי הודאה או לאו וא"ת ואמאי לא הוי שעבוד בזה השטר בע"מ וי"ל דלא חשיב האי שטר דאשתעבדי' בי' כיון שאין כתוב שם שם הערב אלא כתיבתו וכיון שאינו מוכיח מכתיבתו שהוא מסרו לא מצי לאשתעבד בי' עד כאן לשונו עיין שם ☜ומזה מוכח דאפילו למאן דאמר ע"מ כרתי ולא בעי מוכח מתוכו אפילו הכי כל שלא כתב שמו ולא מוכח מכתיבתו שהוא מסרו ל"מ אפילו למאן דאמר ע"מ כרתי ובב"י באבן העזר סימן קכ"ט כתב דאם לא כתב בגט שם האיש והאשה פסול אפילו למאן דאמר ע"מ כרתי ולמדו מדברי תוספות בגיטין דף ך' דפסול מן התורה אם לא נכתב שמו כלל והמעיין בתוספות שם יראה דאינו מוכח ועיין שם בחידושי רש"ל ומוהרש"א ומוהר"מ לובלין וב"ש כתב שם דאינו פסול אלא מדרבנן אבל מדברי תוספות פ' הנושא משמע דהוי מדאורייתא דבדיני ממונות משמע דדינא קאמרי:

בלא קנין מצטרפים פי' לענין זה דאינו יכול לטעון להד"ם ואינו נאמן ע"ז אפי' בשבוע' דמצטרפין וה"ל ב' עדים אבל אי טען פרעתיהו זה ג"כ תלוי בפלוגתא שכ' הטור והמחבר בסמוך ס"ב דלהי"א ה"ל כשנים המעידים על פה בלא קנין על הלואה דנאמן לומר שפרע בשבועת היסת וכן משמע במ"מ פי"ד דמלוה ע"ש:

אני קניתי מידו כו' עד שניהם מצטרפים לעשות המלו' בשטר ואינו יכול לו' פרעתי כ"כ הרמב"ם בפ"ד דעדות דין ה' ופירשו הכ"מ שם והב"י כאן דהאי ואינו יכול לומר פרעתי דקאמר היא סיום דבריו למ"ש לעשות המלו' בשטר דפירושו דהיינו דוקא שאינו יכול לו' פרעתי אבל אינו יכול לטרוף בו ממשעבדי ולפי עניות דעתי אינו נראה כן דא"כ עד שני דע"פ למה לנו כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפי' עד אחד החתום בשטר אינו יכול לו' פרעתי ואפי' בשבועה אינו נאמן וכמ"ש הטור והמחבר בשמו בסעיף שאחר זה וכ"כ בפ"ד ממלוה דין י' דס"ל דיש לו דין דחייב לישבע נגד העד ואינו יכול לישבע ומשלם ועוד שהטור כתב ג"כ האי דינא בר"ס זה בשם הרמב"ם ולא כתב אלא דשניהם מצטרפים ונעשה מלוה בשטר גמור ולא סיים לכתוב מ"ש המחבר בשמו האי דאינו יכול לומר פרעתי גם ק"ק דהמחבר גופיה סתם ופסק בריש סי' ל"ט דאם יש עדים שקנו מידו אפי' לא נכתב גובה ממשעבדי ודוחק לו' דכאן שאני משום דמיירי דאין ידוע אם קנה גם בפני העד החתום בשטר ומ"ה דקדק לו' אני קניתי דמשמע אני לבדי דהא סיים המחבר וכ' ז"ל ואם אותו שמעיד ע"פ או' בפני נמסר השטר כו' ושם צ"ל דמ"ש בפני ר"ל גם בפני וכמ"ש מור"ם שם וכ"כ הב"י בעצמו שם ע"ש. לכן נראה פשוט דמ"ש הרמב"ם והמחבר בזה דשניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ר"ל לטרוף בו אפי' ממשעבדי וז"ש הטור בשם הרמב"ם ונעשה מלוה בשטר גמור. והא דהוצרך לסיים ולכתוב ואינו יכול לו' פרעתי משום דמצינו לפעמים אף דיכול לטרוף ממשועבדי' אפ"ה יכול לומר פרעתי כמ"ש הטור בשם התוס' בסי' ל"ט ס"י בהודאה לפני ב"ד ע"ש ואע"פ דהרמב"ם ס"ל אפי' בעד א' חתום בשטר לחוד ואין עוד עד על פה אינו יכול הלוה לטעון פרעתי וכנ"ל י"ל דנקטו אגב דכתב דהוי כשטר גמור לענין טריפת לקוחות כתב נמי דהוי כשטר דאינו יכול לו' פרעתי ונ"מ אפי' לדעת השאלתות והראב"ד ובה"ג (והביאם הטור) החולקים עם הרמב"ם וס"ל דלא אמרי' עד החתום בשטר מתוך שאיל"מ (דודאי ידע דעתייהו דגאונים קשישי נינהו) מ"מ בזה דאיכא ע"א בהדיה ואמר דקנה מיניה הלוה כ"ע מודים דאינו יכול לו' פרעתי. וא"ת א"כ למה סיים המחבר וכתב אם אותו שמעיד ע"פ אמר בפני נמסר הוי כשטר גמור לגבות ממשעבדי ולא כ"כ בפי' ברישא באו' אותו עד שקנו מידו דהוה שטר גמור לטרוף בו ממשעבדי וי"ל דהמחבר הוא מעתיק לשון הטור כדרכו והטור כתב ברישא לשון הרמב"ם ואח"כ כ' עליו האי דינא אם אמר האחר בפני נמסר וכל' שכ' המחבר ודוק דזה נ"ל בירור ועמ"ש עוד בפרישה:

ונמסר רק לפני עד א' פי' כל אחד מהן נמסר רק לפני עד אחד הן לפני אותו עד החתום בו הן לפני אחר ולא נמסר גם לפני זה החתום בו אינן מצטרפים לטרוף ממשועבדים ואפילו לגבות בהם מבני חרי מסתפק הטור בסי' מ"ה ס"י אי מצטרפי' וספיקתו נראה דהוא אי הלכתא כהראב"ד שכ' הטור בשמו בסי' זה ס"ד דאינן מצטרפים כלל דלא תקנו חז"ל שיהנה עדות בשטר כ"א בשנים ולא בא' ושכן הוא דעת השאלתות או אי הלכתא כבה"ג והרמב"ם החולקים עמו ע"ש ומה שכ' הטור בס"ב ומור"ם כאן אינו טורף ממשעבדי ר"ל ממשעבדי עכ"פ אינו טורף ומבני חורין יש להסתפק ועד"ר:

הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע פי' דקי"ל בכ"מ ששני עדי' מחייבי' אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ובשבועה שנאמן נגדו היינו דוקא שצריך להכחיש העד בעדותו ובעדות זה שמעיד העד שלוה ממנו אינו נפטר אם לא שנשבע שלא לוה (וכדמסיק המחבר אח"ז) וזה אינו יכול לישבע שהרי מודה שלוה אלא שאו' שפרע ואע"פ דקי"ל דאפי' לוה בשני עדים אין צריך לפרעו בעדים ונאמן לו' פרעתי היינו דוקא כשאין כאן שטר כלל על הלוה מה שאין כן בזה שיש שטר על הלוה ואף שאין בו אלא ע"א ובכ"י מהימן לו' פרעתי מ"מ ס"ל להרמב"ם כיון שנכתב בלשון שטר וגם חתם עליו אחד מן השוק לא היה מניחו בידו אם איתא דפרעו והחולקים עליו סבירא להו דדינו ככתיבת יד ועפ"ר:

הרי זה נשבע איירי אפי' יש בו נאמנות בשטר דאל"כ פשיטא דצריך לישבע אפי' היו חתומים עליו ב' עדים כמ"ש בר"ס פ"ב ועפ"ר:

שני עדים בלבד כו' הרי הוא כחרס דקדק וכתב שחתומים בו שני עדים בלבד דאז אמרינן מסתמא ישבו יחד להעיד מ"ה הרי הן כחרס ואין צריך אפי' שבועה נגד הכשר מה שאין כן כשחתומים עליו מרובים מסיק בסעיף שאחר זה דמסתמא אמרינן שלא ישבו יחד כי אם הכשרים והפסול חתם שלא מדעתם כן כתב ב"י ועיין מה שכתוב בהגהת ד"מ ע"ז:

שאין חתום בו אלא עד אחד. פי' ותליא בפלוגתא שכ' המחבר בסעיף שלפני זה:

והיינו דוקא בדרך כו' אדברי הי"א הסמוך ליה קאי ואומר דלא פליג אלא כשלא ישבו בודאי יחד לחתום דאז לכ"ע נתבטל גם העדות הכשר כמ"ש בסעיף שאחר זה:

ה"ז בטל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש בסי' ל"ו:

שהרי אפשר שחתמו כו' כ' זה ליתן טעם אפי' אי חתמו הפסולין קודם הכשרים וס"ל דכ"ש אם הפסולי' נמצאו חתומין לבסוף דכשר כיון דכבר נכשר השטר בהכשרים וכמ"ש בסי' מ"ה סעיף י"ב ע"ש דשם כתב מור"ם בהג"ה דעת החולקים ופוסלים כשהפסולים חתומין לבסוף:

ונתבטל בדרך שנתבאר ר"ל שנתחברו יחד בתורת עדות יבא לפני בית דין כו'. וה"ה בשטר הלואה הדין כן דיכול לבא לבית דין להעיד מחדש ולחייבו שבועה או להצטרף עם אחר כל שלא העיד עם הפסול בבית דין כמ"ש המחבר בסי' ל"ו בהגה"ה בס"ס א' אלא שהמחבר העתיק לשון הטור ובטור כ' כן בתשובה אמעשה שהיה בצוואה ע"ש ועי' מה שכ' בסי' מ"ה סי"ג:

אלא א"כ נסתלק כו'. כבר נתבאר טעם סילוק בס"ס ל"ג ובסי' ל"ז ע"ש:

ונתבטל השטר לדבר א' כו' פי' שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מ"ה נתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר:

אע"פ שהם אינן חתומים כו' ל"ד הם קאמר דהא אם אחרים היו חתומים בו אין צריך עידי מסירה ועפ"ר:

השטר פסול עד"ר שם כתבתי דאף אם יבאו אלו עידי מסירה ויעידו לפני ב"ד שראו ההלואה ושנמסר לפניהן השטר מ"מ אין הב"ד יכולים לכתוב שטר חדש ע"פ בדין עדים החתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב דשאני הכא דלא נעשו שלוחים אהלואה לדבר זה ע"ש:

ע"א בכתב עש"ך סק"א ודבריו צריך ביאו' דמ"ש בשם כ"מ וז"ל דאף על גב דסתם קנין לכתיב' עומד הנ"מ כשנטל קנין בפני שנים אכל הכא שנטל קנין בפני א' לא. ולכאורה תמוה דאי לא אמרינן לכתיבה עומד מה"ת לא יהא נאמן לטעון פרעתי הא אפי' בב' עדים במקום דלא אמרינן לכתיבה עומד נאמן לטעון פרעתי כדמוכח בסימן ל"ט. ובמאי הוא חזי לאצטרופי שיהי' כמלוה בשטר שלא יהא נאמן לטעון פרעתי ונראה דכוונת דברי הכ"מ דדוקא כשנטל קנין בפני שנים אמרינן לכתיבה עומד דהיינו שיכתבו שטר בשני עדים דהעדים מפקי לקלא שיש עליו שטר בשני עדים אבל כשנטל קנין בשני אחד אינו עומד לכתיבת שטר של ב' עדים ולא הוי רק ככתיבת שטר של ע"א אפי' קנה בפני ב' זה שלא בפני זה כיון שאין הא' יודע מקנין של חבירו אין כל א' מוציא קול רק בשטר של ע"א דהלקוחות יסברו שהן ב' עדים על ב' הלואות מיוחדות כיון שכל א' אינו מוציא קול רק מהלואה של עד אחד וכיון דליכא קלא רק משטר של עד אחד לא ידעו הלקוחות להיזהר ולא לאצטרופי לענין משועבדים דלא הוי רק כשתי שטרות שכל אחד חתום עליו עד אחד שכ' הרב בהג"ה. ומ"ש הש"ך בסימן ל"ט ס"ק י"ד בקנין בפני שנים זה שלא בפני זה דגובה ממשעבדי ע"כ שיודע כל אחד מקנין שקנה בפני חבירו כענין שאמרו בסנהדרין פ' ז"ב דאמר ליה מנה שקניתי בפניך קניתי ג"כ בפני פלוני. וכן נ"ל בציוה לשני עדים שיחתמו שטר זה שלא בפני זה אסור להם לחתום שטר בשני עדים רק כשאמר לכל אחד שיחתום שטר בשני עדים כי יצוה ג"כ עוד לאחד לחתום עמו דהוי כציוה לו לעשות שטר של שני עדים אבל בלאו הכי לא יחתמו על שטר של ב' עדים כיון דלא אמר לכל אחד רק כתוב שטר ותן לו לא צוה לכל אחד רק לכתוב שטר של עד אחד אבל פרעתי לא יכול לטעון דהלו' יודע שציוה לשני עדים לכתוב שטר ומה דמספקא ליה להראב"ד הביאו הסמ"ע סק"ג פשיטא ליה להב"י וס"ל דשייך ג"כ חזקה דשטרך בידי מאי בעי כיון דיודע הלוה שיש עליו ב' שטרות מב' עדים אין מניחין בידו כשפורע ומש"ה נמי ע"א בכתב וע"א בקנין בפניו לבד אין מועיל לענין משעבדי רק נגד טענת פרעתי עוד כתב הש"ך דנ"מ אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע וכו' בתומים תמה ע"ז דמה בכך שהעד מוסיף ואומר שיודע שלא פרע וכי בשביל זה מיגרע גרע ע"ש וזה לא קשה רק למה שכתבו התוס' בב"ב גבי נסכא דרבי אבא דכל זמן שאינו נשבע נגד העד להכחישו הרי הוא כשנים א"כ כיון שאינו מכחישו שלא לוה ה"ה כשנים מעידין שלוה וכיון דבעד א' בשטר ס"ל להרמב"ם דשייך גביה חזק' שטרך בידי מאי בעי ואינו נאמן רק במיגו דלהד"מ והוי כמיגו במקום עדים מה שאין כן לתירוץ הב' שכתב שם דירא להכחיש העד בשבוע' אם כן כיון דגם השתא מכחיש להעד וצריך שבוע' נגדו לא שייך זה אמנם בתומים תי' קושית הסמ"ע דהקש' דל"ל להרמב"ם הצירוף הא בלא"ה להרמב"ם אפילו בשטר בע"א א"י לטעון שדעתי ותי' בתומים דנ"מ לענין קרקעות ופירות קרקע דלא שייך שבועה דאורייתא דלא אמרינן גבי' מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע משלם ואין להקשות הא אפילו אם לא יאמר אני קניתי רק שמעיד על גוף ההלוא' מ"מ כיון דאינו נאמן בשטר בע"א להרמב"ם לטעון פרעתי רק במיגו דלהד"מ וכיון דאיכא שני עדים על ההלוא' ליכא מיגו. דזה אינו דמכל מקום יש לו מיגו להכחיש העד ולומר שלא צוה לו לכתוב שטר וכמו בשטר שאינו מקוים דנאמן לטעון פרעתי במיגו דמזויף אף דאיכא עדים על ההלוא'. עוד כתב הש"ך וז"ל או שכתוב בפי' שידוע לו שלא פרע וכו' פי' כגון שכתב בשטר שהוד' לפניו בתשרי שלוה בניסן ועדיין לא פרע וצו' להם לכתוב שטר והוא מכחישו וטוען שציו' לכתוב שטר בניסן ופרע אח"כ בתמוז אבל אם העד כתב בעצמו בשטר שידוע לו שלא פרע הוי מפי כתבם דזה לא נכתב בציווי המתחייב עוד כתב הש"ך וז"ל דפירוש אני קניתי ר"ל בפני. ואף שהסמ"ע כתב שזה דוחק הרי הכ"מ תירץ כן וכו'. אין להקשות על הסמ"ע שכתב דמיירי באמר גם בשני הא ליכא כאן רק ע"א שמעיד שהי' קנין בפני ב' דהא אותו שבכתב אינו מעיד זה. ז"א דהא בכל שטר בשני עדים יש להקשות כן להא השטר אינו נגמר רק ע"פ ע"א בשלמ' בהלוא' בב' עדים אם נאמר שהוא שקר צריכין לומר ששניהם משקרין משא"כ בשטר בב' עדים הא אפי' אם נאמר שרק א' משקר שלא צוה לו לחתום אין כאן רק שטר בעד אחד ועכצ"ל כמ"ש הרמ"א בתשוב' הביאו הש"ך בס"ס מ"ו בפן הג' כיון דעיקר מלתא דשטר הוא מדרבנן דשיעבוד דאורייתא סגי בגילוי דעת של ע"א ה"נ דכוותי':

אני קניתי עסמ"ע סק"ב עד ואע"פ שהרמב"ם ס"ל אפי' בע"א החתום בשטר וכו' בתומים הקשה ע"ז דהא כיון שטורף ממשעבדי בעידי קנין כמש"ל א"כ ה"ל שיעבוד קרקעות דלא שייך בי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ונרא' דכך הוא כוונת הסמ"ע כיון דלהרמב"ם בשטר בעד אחד לא מהימן אלא במיגו דלהד"ם וכאן כיון דאיכא שני עידי קנין ליכא מיגו וכאן ל"ש לומר דיש לו מיגו להכחיש שלא ציוה לכתוב שטר דכיון שיש ב' עידי קנין הוי כיש עדים שציוה לכתוב שטר דסתם קנין לכתיב' עומד רק דנאמן לטעון פרעתי נגד עידי קנין לחד דיעה בסי' ל"ט כשלא נכתב עדיין שטר והכ' כשע"א כבר כתב השטר ובכל שטר יש חזקה שתיכף נמסר ודינו כשטר בע"א להרמב"ם כיון דלית לי' מיגו כנ"ל:

בפני נמסר השטר עש"ך סק"א הטעם דמסתמ' נמסר גם בפני עד החתום והוי ב' עידי מסירה וכו' והוא מהרא"ש ובתומים תמה דהרא"ש לשיטתו דס"ל דהכשירו של שטר הוא רק בע"מ מש"ה אמרינן חזקה על העדים שעשו כהוגן ובודאי ראו המסיר' דלפי שיטתו של הרא"ש דאין השטר כשר בלא עידי מסירה אסורין לחתום עד שיראו המסיר' מחשש שמא ימסור להמלו' בלא ע"מ דאז השטר פסול ואתי למטרף לקוחות שלא כדין וכתב הרא"ש שפיר דחזק' על העדים שנמסר בפניהם אבל לפי מה דקי"ל דבמקום שהי' ע"ח א"צ לעידי מסירה או מטעם דהא דאמר ר"א ע"מ כרתי היינו אף ע"מ וגם ע"ח כרתי או מטעם שכתב הר"ן פ' המגרש דאנן ע"מ אנן א"כ א"צ העדים לראות המסיר' ובפרט למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו כותבין שטר ללוה לבד וא"צ שיראו המסיר' א"כ דין זה דבפני נמסר שכ' המחבר תמוה דהא עד החתום א"צ שיראה כלל המסיר' ואף אם נאמר דס"ל להמחבר בסי' ל"ט דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ בודאי ראה המסיר' מ"מ קשה דא"כ היאך כתב הב"י דאם אומר עד החתום שלא ראה המסיר' דנאמן ולפי הנ"ל קשה דמה"ת יהי' העד נאמן לומר שעשה שלא כדין ותי' התומים דהא דהעד נאמן לומר שלא ראה הוא מטעם דמהימן לומר שטעה בדרב אסי כמ"ש הסמ"ע סי' מ"ג ס"ח וא"כ הך דינא דהב"י שנאמן העד לומר שלא נמסר בפניו במחלוקת שנוי' עכ"ל התומים בקצרה ולפענ"ד לק"מ דהנה לדעת התומים בב"מ שכתבו התוס' והרא"ש דכל שטר הבא לפנינו אמרי' דחזקה ביום שנכתב נמסר הוא מטעם דודאי העדים עשו כדין וראו המסיר' ולאביי דס"ל עבחז"ל ליתא לחזקה זו כלל ומספקינן על כל שטר הבא לפנינו שמא לא נמסר ביום הכתיבה כיון דהעדים א"צ לראות המסיר' לאביי רק דאפ"ה השטר כשר דנהי דלא נמסר ביום הכתיבה מ"מ הא עבחז"ל ולפענ"ד א"א לומר כן דהא בגיטין י"ח בתוס' ד"ה בגט דחזקה ביום שנכתב נמסר ובהדיא תנן בב"ב דכותבין גט לאיש ואין כאן חזקה על העדים שראו המסיר' דהא א"צ לראות המסיר' ואפ"ה כתבו דחזק' דביום שנכתב נמסר וא"ל דהתוס' שם סמכו על מה שכתבו בסוף דודאי אם הי' נמסר אחר כך בעידי מסיר' היו העידי מסיר' מוציאין קול או אתירץ שכתבו דבגט לא מקדים אינש פורענותא לנפשי' דהא בב"ב קס"ז בתו' ד"ה אע"פ בהקושיא צ"ל ג"כ דחזק' ביום שנכתב נמסר דאלת"ה לא מקשי שם מידי דהא ע"כ תצטרך להביא ראי' אימת מטיא גיטה לידה ושם בהקושיא לא מסקו אדעתייהו מעולם שבגט לא חיישינן משום שלא מקדים אינש פורענות' אלא ודאי אף שכותבין גט לאיש מ"מ אמרינן בגט הבא לפנינו דחזק' ביום שנכתב נמסר והטעם יבואר לקמן ועוד דבב"מ דף י"ט דאמר התם דבמתנות בריא חיישינן לשמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וחזר ונתן לאחר וכו' ומקשה השטה מקובצת אם כן היאך כותבין לכתחל' העדים שטר לנותן ושטר למוכר אע"פ שאין המקבל ולוקח עמו וניחוש לשמא לא נתן עד תשרי ותירץ דאין העדים צריכין לחוש במכירה לשמא ימכור ויחזור בו ויתן לאחר ע"ש. ולפ"ז קשה היאך מחזקינן בשטר מכר שנמסר ביום שנכתב לענין להוציא הפירות מהמוכר מהזמן הכתוב בשטר דלמא מסרו אח"כ כיון דכותבין שטר למוכר ואין העדים צריכים לראות המסיר' בשטר מכר אלא ודאי דבכל שטר הבא לפנינו איכא חזקה דביום שנכתב נמסר ואף דלא שייך לומר הסברא דחזקה על העדים שעשו כהוגן ועוד ראיה דאי נימא לאביי מספקינן בכל שטר הבא לפנינו שמא לא נמסר ביום הכתיב' רק דמתכשר מטעם דעבחז"ל קשה דהא התוס' בב"מ דף ק' כתבו דעבחז"ל היא רק מדרבנן וא"כ היאך סומכין בשחרור של עבד כשנוגע למילי דאוריית' שנכתב ביום שנמסר אלא ודאי דחזקה דאוריית' הוא חזקה מחמת רובא הוא ורובא דרובא אין כותבין השטר אלא בשעת מסירה רק מיעוט' שכותבין לפעמים קודם ולמיעוט' לא חיישינן והא דאמרינן חזקה דביום שנכתב נמסר הוא לאו דוקא והכונה דתיכף בשעה שנכתב נמסר תיכף לפניהם דודאי אין שום טענה לומר החזקה על היום דוקא תדע דבמקום שכותבין שעות ע"כ צ"ל החזקה גם על השעה אלא ודאי דחזקה שנמסר תיכף סמוך לכתיבה ועוד ראיה דבכל שטר איכא חזקה דתיכף שנכתב נמסר אף דליכא חזק' על העדים שעשו כהוגן דאלת"ה יורש שמוציא שטר אביו ניחוש לשמא כתב ללות מאביו ולא לוה ולוה מהיורש דבזה לא שייך עבחז"ל נהי דהעדים א"צ לחוש לזה לשמא ימות המלוה וילוה מהיורש מ"מ אם אירע שהיורש מוציא השטר ניחוש להכי אלא ודאי דכל שטר הבא לפנינו אמרינן ביום שנכתב נמסר וגם ראיות הרא"ש ברורה וכוונתו דאי לא אמרינן שחזקה שנמסר סמוך לכתיבה א"כ לד"א היאך כשר שטר הבא לפנינו נהי דהעדים ודאי כדין עשו ולא כתבו ללוה בלא מלוה מ"מ תחלת מסירתן הוא להלוה ואימר הלוה לא ימסור לפניהם ומה הי' בידם לעשות כיון דדבר שאינו בידם הוא ובאמת שכמו כן קשה על העדים לא יהיו העדים רשאין כלל להוציא השטר מתח"י להלוה רק שיהיו הן המוסרין שטר להמלוה מחשש דשמא כשימסרו ליד הלוה לא ימסור לו בפניהם ויהי' השטר פסול מחמת שלא נמסר בע"מ לר"א אלא ודאי דאמרי' חזקה שימסור תיכף וכן בבוא השטר לב"ד אמרינן חזקה שנמסר תיכף סמוך להכתיב' בפני עידי החתימה והן הן העידי מסירה וא"ל דא"כ בסי' מ"ג דטרחו הפוסקים למצוא גוונא שיהיו העדים נאמנים לומר שהוא מוקדם וכתבו דהיינו שאומרים שטעו בדרב אסי ולא כתבו בפשיטות שאומרים שמסרוהו ללוה שימסור תיכף להמלוה ונתוודע להן שלא הלוה לו עד אחר זמן דזה אינו דבכה"ג ודאי דהעדים נאמנים אפי' כשכתב ידם יוצא ממקום אחר דכל שמעידין על דבר שנעשה בשעת מסירה אחר החתימ' ואחר שיצא מידם הוי כמעידין מחול או פרוע כמ"ש בסי' מ"ו ע"ש ולא היו חולקים הפוסקים בזה כלל אם העדים נאמנים בזה אלא ודאי דמיירי במעידין בפסול שהיה בשעת חתימה כגון שכתבו ללוה בלא מלוה טעו בדרב אסי ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש הב"י דאם העד אומר שלא נמסר בפניו דנאמן דהיינו שאומר שאחר שיצא מידו שמסרו ללוה ולא מסרו בפניו ובזה ודאי דנאמן דאפי' ב' עדים של השטר נאמנים בזה ואין בזה משום חוזר ומגיד כמש"ל כנ"ל ברור:

שדינו כשטר שאין חתום בו אלא א' עש"ך דבשני עדים ג"כ אמרי' רווחא שביק ולכאורה תימה דהא אפי' על עידי מסירה לא סמכינן מטעם גזירה דילמא אתי למיסמך עלייהו מכל שכן דאין לסמוך על העד האחר מטעם גזירה זו ועוד דגרע משטר שיכול לזייף דפסול ונראה הטעם דהא כתבו התוספות בגיטין י"ח ובב"ב הטעם דפסול כשחתומים קרובים לבסוף כיון דעיקר הקיום לבסוף ודאי לשם עדות חתמו ולא כתבו בפשיטות משום גזירה דלמא אתי למיסמך עלייהו והוי כמזוייף מתוכו עכצ"ל כיון דכבר נכשר השטר בעדים הכשרים שחתמו תחלה והוי תיכף כנחקרה עדותן בב"ד לא נפסל מה שנעש' מזויף מתוכו אח"כ דמזייף מתוכו אין פוסל רק כשנעשה בשע' שמשוי ליה שטרא וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ס"ח בשם הרשב"א וא"כ ה"נ בע"א לענין שבועה ונראה ליתן טעם להפוסלין דהתוס' והרא"ש הקשו אמאי תלינן בשטר שחתמו לכבוד ולמלוי ובעדות בעל פה שיילינן להו אי למחזי אי לאסהודי ותירצו דשאני שטר דאמרינן בי' כמאן דנחקרה עדותן בב"ד וא"כ י"ל דהפוסלין ס"ל כדעת הריב"ש שהביא בהג"ה סי' מ"ו דבעד אחד לא אמרי' דכנחקר' עדותן בב"ד דמי מש"ה בב' עדים וחד קרוב דלא נשאר רק עד אחד לא הוי כנחקר' לא תלינן בי' דלכבוד או למלוי חתם:

אם זוכר העדות עיין בט"ז סי' ל"ו שכתב דהחתימה הוי כראיית המעשה והדין שדנין עליו הב"ד הוי כהגדה משום הכי כשכבר דנו הב"ד על השטר אין מועיל להגיד בפה כיון שכבר נצטרף בראי' והגדה אבל כשלא בא עדיין משטר אז יכולין להגיד בפה והדברים תמוהין לי דממ"נ אי אמרינן השטר שחתומין בו פסולים ונתבטל שנים לא הוי כנחקר' עדותן בב"ד א"כ אפי' בא השטר לב"ד לא הוי כהגד' ואי אמרינן אפי' בשטר שחתומים בו פסולים דהוי כנחקר' עדותן בב"ד א"כ משעת חתימ' הוי כהגדה דהא הא דאמרי' כנחקרה עדותן בב"ד היינו כשעת חתימה הוא כמבואר בסמ"ע לכן נראה דודאי שטר שחתומים בו פסולים ונתבטל שוב לא הוי כנחקר' דהא לא הוי שטר כלל רק שהט"ז כתב זה לדעת הרא"ש דס"ל דאף מפי כתבם כשר כשאינו אלם כמבואר בסי' כ"ח בסמ"ע ס"ק מ"ב ובתשובת רמ"א סי' י"ב כתב כשמעידין מפי כתבם לא הוי הגד' עד שבא הכתב לב"ד ולפ"ז שפיר כתב הט"ז דכשהב"ד כבר דנו השטר הוי צירוף דמה לי כשנצטרף בהגד' בפה ומה לי שנצטרפו בשעת הגדה דכתב דלהרא'ש הגדה בכתב הוי כהגד' בע"פ והא שכ' הט"ז דשעת חתימה הוי כשעת ראיה ג"כ תמו' כיון דכבר ראו הכשרים בלא הפסולים והוי כשרים לעדות בשעת ראיה כיון שלא נצטרפו מה"ת יתקלקל ראייתן מחמת שחתמו שטר שהוא רק לראיה ביחד לכן העיקר אפי' הב"ד כבר דנו עליו יכולין העדים הכשרים להגיד בפה. דהא אנן קיי"ל דלא כהרא"ש בהא דס"ל דמפי כתבם כשר ולא נצטרפו כלל בשעת הגד' דהגד' שבכתב לא חשיב הגדה כלל לדידן ואם נצטרפו בשעת ראיה דעת הש"ך דנתבטל ואין יכולין שוב להגיד בפה. ולפענ"ד נראה דיש לחלק דהנה הסמ"ע בסי' מ"ה סעיף י"ג והש"ך שם מקשין דברי הרא"ש אהדדי דבכלל ס' דין ה' כתב דאין יכולין להגיד בפה רק כשהפסולים לא היו עמהם בשעת ראי' ובדין ג' בדין צווא' משמע דאפי' הי' בשע' ראי' יכול להגיד בפה אח"כ ודחקו בתירוצים. ולפענ"ד לקים דהא התוס' והרא"ש הקשו בהא דתלינן בשטר שחתמו לכבוד ולמלוי ובעדות בע"פ שואלין אי למיחזי אי לאסהודי ותירצו דבשטר כיון דהוי כנחקר' עדותן והוי כאילו העידו שחתמו הקרובים רק למלוי ולא נצטרפו. ולפ"ז לק"מ דבסי' נ' מיירי בסתם הוי השטר כאילו נחקר' עדותן והעידו שהקרובים בשעת ראי' רק למחזי אתו ולא לאסהודי דהא חתמו שטר ונתנו בידו והכשרים ודאי נאמנים להעיד על זה דהא להתוספות הא דלמיחזי אתו לא שיילינן רק להכשרים ולרש"י דס"ל דשיילינן רק לפסולים מ"מ מודה דהכשרים ג"כ נאמנים לומר שיודעים שהפסולים לא כיונו להעיד כגון שהכשרים נתייחדו להעיד או שהפסולים הגידו בשעת מעשה שבאו רק לראות ואז אין פוסלין עדות הכשרים אבל בסי' ס' דין ה' שם מיירי דידעינן שישבו כולם לחתום דאז אמרי' דבוודאי לשם עדים חתמו הפסולים עם הכשרים אז בוודאי גם בשעת ראיה להעיד נתכוונו כיון דחזינן דגם עכשיו חתם לשם עדות והכשרים נצטרפו עמהם ודאי גם בשעת ראי' נתכוונו ביחד להצטרף לעדות וכ"כ התומים בסי' זה סק"ח דבכה"ג תלינן שנתכוונו לעדות בשעת ראיה ולק"מ רק הש"ך שהוכיח בסק"ד שהרא"ש בסי' ג' מיירי ג"כ בישבו כולם לחתום אבל העיקר נראה דמיירי בסתם והא שהוצרך שם להגד' שיגיד בע"פ הוא מטעם שכתב התומים ע"ש) (היוצא מזה דאם נתבטל בדרך שנתבאר אין יכולין להגיד בפה כשהיו יחד בשעת ראיה אבל בסתם שטר אפי' ידעינן שהיו ביחד בשעת ראי' לא נפסל עדות הכשרים מהטעם שכתבתי:

שטר שנמסר וכו' והנה אי בעינן שמות של המוכר והלוקח או המלוה והלוה בשטר שהכשירו ע"י ע"מ משמע מדברי הפרישה סי' ס"ו דבעינן וכן כתבו התוס' ר"פ הנושא בכתובות ד"ה אליבא דב"נ ע"ש אמנם בהר"ן בפ"ק דקידושין משמע דרק בגיטין וקידושין בעינן שמו ושמה משום דבעינן ספירת דברים בגט וקידושין איתקש (לגט) משמע דבשאר שטרות לא בעינן:

מצטרפין. שלא יוכל לטעון להד"ם אבל כשטוען פרעתי נאמן סמ"ע וש"ך:

וא"י לומר פרעתי. אבל ממשעבדי אין גובין ש"ך והסמ"ע כ' דאפי' ממשעבדי גובה) (וע"ב דאינו טורף בעידי קנין כשהקנה זה שלא בפני זה רק כשהודיע לכ"א דקיבל ק"ס בפני שניהם אבל כשאין א' יודע מקנין חבירו אינו טורף ממשעבדי וכן בע"ח כשיצוה הם לחתום זה שלא בפני זה אינו גובה ממשעבדי רק כשאמר לכ"א שיצוה לחתום גם להעד הב' אבל לטעון פרעתי לעולם א"נ כיון שעכ"פ הלוה יודע שיש שני עדים על הקנין או על השטר:

בפני נמסר. דאמרי' מסתמא גם בפני עד החתום נמסר ואם אומר עד החתום שלא נמסר בפניו נאמן) (ע"ב דדוקא כשאומר שאחר שמסרוהו להלוה לא מסרי להמלוה בפניו אבל אם אומר שכתבו ללוה בלא מלוה תליא במחלוקת שהביא הסמ"ע סי' מ"ג אם נאמן לומר שטעה בדרב אסי:

לטרוף ממשעבדי. הא מבנ"ח גובה ש"ך:

הרי זה משואיל"מ. פי' דאילו היה מכחיש להעד ואמר להד"ם היה מחויב שבועה ועכשיו דמודה לדבריו רק שטוען טענה אחרת ואולי לא היה עד אחד היה נאמן במיגו ועכשיו דאיכא ע"א הוי משואיל"מ ואם העד מעיד שיודע ג"כ שלא פרע דעת הש"ך דלא הוי משואיל"מ וע"ב דדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים:

טען ואמר ישבע לי. פי' אף שכתב בו נאמנות סמ"ע ובט"ז כתב הטעם כיון שלא הודה בפירוש לדבריו של העד שנתן לו נאמנות ויכול להכחישו שלא נתן לו נאמנות:

שחתומים בו ב' עדים. ודוקא בשני עדים אמרינן ודאי חתמו להעיד ולא למילוי אבל כשיש עדים רבים אמרינן ודאי למילוי ולכבוד חתמו סמ"ע והש"ך מסיק דבשני עדים ג"כ אמרי' רווחא שביק:

בדרך שלא נתבטל. היינו שלא ישבו כולם לחתום:

ישבו לחתום. ואי צריכין שידעו זה מזה שהן קריבי' מבואר המחלוקת בס"ס ל"ו:

צוואה. ה"ה שטר הלואה:

ונתבטל. היינו שישבו לחתום לשם עדות:

אם זוכר העדות. היינו שלא נצטרפו ביחד בשעת ראי' ש"ך) (וע"ב דדוקא כשידוע שישבו כולם לחתום לשם עדות אבל בסתם שטר אף שידעים היו ביחד בשעת ראיה כשר:

נסתלק. והש"ך מסיק דלא מהני סילוק דעכ"פ נתבטל השטך אם לא שסילק עצמו קודם כתיבת השטר:

כשרים להעיד לזה. היינו אם העידו שנתן מנה לשני בנ"א דהא יכולין להעיד דנתן לזה הרחוק רק חמשים אבל שטר על שני ב"א ובאים לקיימן דא"א לקיים זה בלא זה או להעיד שנגנב דבר משני שותפין דא"א שיוגנב מאחד בלתי חבירו פסולים. ש"ך:

ונתבטל השטר. היינו מחמת גוף הענין ולא מחמת שהיו עדים קא"פ דא"כ השטר בטל סמ"ע:

גובין בו ממשעבדי. והש"ך כתב כיון דהרבה חולקים וסבירא להו דאין ע"מ כרתי בשטרות לכן יכול המוחזק לומר קים לי:

השטר פסול. ומ"מ אם ע"מ מעידין בע"פ לפני ב"ד עדותן מהני לענין עדות בע"פ ואין הבית דין יכולין לכתוב שטר על זה הואיל ולא עשאו שלוחים לכתוב סמ"ע:

מצטרפים. עבה"ט בשם ש"ך עד ומה שהקשה הסמ"ע דא"כ ל"ל עד דבע"פ כלל כו' לק"מ דהא נ"מ כו' ובגליון ש"ך דהג' רע"ק איגר זצ"ל נ"ב לענ"ד אינו מספיק דמ"מ למאי צריך שיאמר העד שבע"פ אני קניתי הלא בלא"ה אם מעיד על ההלוא' בלא קניתי ג"כ אינו נאמן לו' פרעתי כיון דהוי ושטר בע"א ול"ל מגו דלהד"ם דהא אינו נאמן לו' להד"ם כיון דאיכא ע"א בשטר וע"א בע"פ וביסוד דברי הש"ך כיון שהעד אומר שלא פרע נשבע להכחיש העד נראה דזהו להש"ך לשיטתו בסי' ע"ה ס"ק מ"ג דנראה דמסכים לתי' הר"י דעיקר הטעם דנסכא דא"נ במגו משום שהיה צריך לישבע להכחיש העד א"כ היכא דגם עתה מכחיש להעד נאמן במגו ונ"ל שכן מוכח מדברי הר"ן בפ' הכותב בסוגיא דההוא בקרא דהקשה דיצטרך לישבע להכחיש הבקרא ולכאורה אמאי לא הק' הר"ן בחזקה יותר דאמאי נאמן מחיים תפיסנא במגו דלקוח הא אם יטעון לקוח יצטרך לישבע נגד הבקרא והוי מחוייב שואיל"ם אע"כ כיון דגם עתה מכחיש להבקרא עדיף. ואולם לתי' הב' דהתוס' והובא ג"כ בש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ג דכל שאינו מכחיש להעד בשבועה הוי כב' וא"כ אף שהעד אומר ג"כ שלא פרע מ"מ בזה שאומר שלוה כיון דע"ז אינו מכחישו הוי בזה כב' וממילא אינו נאמן לו' פרוע ודו"ק עכ"ל וע' בנה"מ מזה:

שט"ח בע"א. ע' בתשו' נו"ב חאה"ע ר"ס ל"ג מ"ש בזה ובתשו' בית אפרים חח"מ סי' ח' השיג עליו ע"ש:

וי"א שגם כו'. כ' בדגמ"ר וז"ל ואם יש בו נאמנות ע' בסי' ע"ה בש"ך ס"ק מ"ב (ובבה"ט שם סוף ס"ק ל"ג) עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז:

נאמן בשבועה. עבה"ט וע' בתשו' עבוה"ג סי' ע"ח שכ' דפשוט דלדעה זו אפי' כשיש בו נאמנות נאמן לו' פרעתי ולא דמי לכ"י בנאמנות ומקוים דליכא מאן דפליג שאינו נאמן לו' פרעתי כדאי' בסי' ס"ט ס"ב דשאני התם דאמרי' אילו פרעו לא הניחו בידו כיון שיש בו נאמנות כי אינו יכול לפטור א"ע בשום טענה בעולם כיון שכ"י היא מקויימת זולת בטענת פרעתי וטענה גרועה היא כיון שהשטר בידו אבל בשטר בע"א אפי' יש בו נאמנות ומקויים אפ"ל שלא חש להניחו בידו כיון דיוכל לפטור א"ע בהכחשת העד ולומר להד"ם והוא דומה לשטר בב' עדים שאינו מקיום שנאמן לו' פרעתי במגו דמזויף ומה לי מגו דמזוייף ומה לי מגו דלהד"ם כו' וע"ש עוד שכ' דאף הרמב"ם שהוא דעה ראשונ' כאן דס"ל שאינו נאמן לו' פרעתי בע"א בשטר י"ל דדוקא כשנכתב השטר בל' רבים בפנינו עדים כו' ולא חתם עליו רק ע"א וא' איננו או בשני עדים חתומים ונמצא א' מהם קרוב או פסול אבל אם מתחלה לא נכתב השטר כ"א בע"א גם הרמב"ם מודה שנאמן לומר פרעתי וכ"כ הה"מ שי"מ כן דעת הרמב"ם. ובזה מתורץ קו' הב"ח והסמ"ע סק"ב למה לנו כלל צירוף עד שני דע"פ כו' ע"ש:

והעדים קרובים לא' כו' הרי השטר פסול. ע' בת' נו"ב חאה"ע סי' נ"ח והובא קצת בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ז:

[ש"ך אות א] ולפע"ד לק"מ דהא נ"מ. נ"ב לפענ"ד אינו מספיק דמ"מ אמאי צריך שיאמר העד שבע"פ אני קניתי הלא בלא"ה אם מעיד על ההלואה בלא קניתי ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי כיון דהוי שטר בע"א ול"ל מגו להד"ם דהא אינו נאמן לו' להד"ם כיון דאיכ' ע"א בשטר וע"א בע"פ וביסוד דברי הש"ך כיון דהעד אומר שלא פרע נשבע להכחיש העדים נראה דזהו הש"ך לשיטתי' סי' ע"ה ס"ק מ"ג דנרא' דמסכים לתי' הר"י דעיקר הטעם בנסכ' דא"נ במגו משום שהי' צריך לשבע להכחיש העד א"כ היכי דגם עתה מכחיש לעד נאמן במגו. ונ"ל שכן מוכח מדברי הר"ן פ' הכותב בסוגי' דהאי בקרא דהקשה דיצטרך לישבע להכחיש לבקרא. ולכאורה אמאי לא הקשה הר"ן בחזקה יותר דאמאי נאמן מחיים תפיסנ' במגו דלקוח הא אם יטעון לקוח יצטרך לישבע נגד הבקר' והוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אע"כ כיון דגם עתה מכחיש להבקרא עדיף. ואולם לתי' ב' דתוס' והובא ג"כ בש"ך ס"ק הנ"ל דכל שאינו מכחיש להעד בשבועה הוי כב' אף שהעד אומר ג"כ שלא פרע מ"מ במה שאומר שלוה כיון דע"א אינו מכחישו הוי בזה כב' וממילא אינו נאמן לומר פרוע ודוק:

[שו"ע] הכותב כל נכסיו. נ"ב ע' תשובת הריב"ש סי' תכ"ו:

עד אחר בכתב כו'. המשך דברי המחבר כך הם ששלשה חלוקים יש עד א' בכתב ועד א' בע"פ בלא קנין מצטרפין לענין שאינו יכול לטעון להד"ם לכ"ע שכיון שמנחישין אותו להדיא לא יהא אלא כמו ששנים הם בע"פ ומכחישין אותו שאינו נאמן אבל אי טעין פרעתי זה תלוי בפלוגת' שבסעיף שאחר זה דלהסבר' האחרונה שם שאם טוען פרעתי נאמן בהיסת דעד א' בשטר לא חשיב כמועדות בשטר רק כעדות בע"פ אם כן הכא נמי נהי דמצטרפין לא הוי אלא כעדות שע"פ ויכול לטעון פרעתי ב' אם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשות המלוה בשטר גם לענין שאינו יכול לטעון פרעתי אף לסברא האחרונה שבסעיף שאח"ז דכיון דאותו שבע"פ אמר אני קניתי וקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד אם כן הוה ליה כשניהם כתבו שטר ואינו יכול לטעון פרעתי אבל מ"מ לא הוי שטר גמור לגבות בו ממשעבדי כיון שאינם שוים דע"א הוא בכתב וע"א הוא בקנין. ג' אם אותו שמעיד בעל פה אומר בפני נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות בו ממשעבדי ומטעם שכ' הרא"ש הביאו בית יוסף דחשיב כאלו יש שני עידי מסירה שהעד שחתום על השטר אמרינן שגם בפניו נמסר עד כאן לשונו (פי' דמסתמ' בפני אותו עד החתום נמסר גם כן השטר וכן כתב בע"ש אבל לא אמרינן דמסתמא הקנה לו דהא כמה שטרות הן בלא קנין) כך הם המשך דברי המחבר ודלא כהסמ"ע שהוציא דברי המחבר מפשטן ופירש דמ"ש הרמב"ם והמחבר באמר זה שבע"פ אני קניתי כו' מצטרפין לעשות המלוה בשטר היינו אפילו לגבות בו ממשעבדי כו' ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא אלא כוונת המחבר כדפי' וכמו שכתב המחבר להדיא בספרו כסף משנה פרק ח' מהלכות עדות וזה לשונו ומדקדוק לשון הרמב"ם נראה שכתב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יכול לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שנוטל קנין בפני אחד לא והטור כ' בסי' נ"א בשם הרמב"ם שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר עכ"ל כ"מ. שוב ראיתי בעיר שושן שכתב להדיא כדברי במציעתא דאינו טורף ממשעבדי וביאר טעם הדבר ע"ש ומה שהקשה הסמ"ע דא"כ עד שני דעל פה למה לי כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפילו אחר חתום בשטר אינו יכול לומר פרעתי ואפילו בשבועה אינו נאמן וכמו שכתב הטור והמחבר בשמו בסעי' שאח"ז עד כאן לשונו וגם הב"ח הקשה כן על הכ"מ. ולפע"ד לק"מ דהא נ"מ אפי' אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע או שכתב בפירוש שידוע לו שלא פרע דאז היה נשבע להכחיש העד והשת' שאותו שבע"פ אומר אני קניתי שניהן מצטרפין לעשות מלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי וגם המעיין ברמב"ם גופיה פ"ד מהל' עדות יראה דבלא"ה ל"ק מידי דעיקר דין צירוף אתא לאשמועינן ע"ש. ובדברי המחבר בלא"ה לק"מ דאתא לאשמועינן דאפילו לסבר' אחרונה שבסעיף שאח"ז א"י לטעון פרעתי וכמ"ש. ומ"ש הסמ"ע וז"ל ועוד שהטור כתב ג"כ האי דינא בר"ס זה בשם הרמב"ם ולא כתב אלא דשניהם מצטרפין ונעשה מלוה בשטר גמור ולא סיים לכתוב מ"ש המחבר בשמו דא"י לומר פרעתי עכ"ל הרי הכ"מ הביא דברי הטור ומשיג עליו מדהוצרך לסיים וא"י לומר פרעתי גם מ"ש הסמ"ע גם ק"ק דהמחבר גופיה סתם ופסק בר"ס ל"ט דאם יש עדים שקנו ממנו אפילו לא נכתב גובה ממשעבדי כו' ודוחק לומר דשאני כאן דמיירי דאין ידוע אם קנה גם בפני העד כו' עכ"ל הרי הכ"מ בעצמו תירץ כן ולא נראה לדוחק בעיניו. גם מ"ש הסמ"ע וז"ל והא דהוצרך לסיים ולכתוב וא"י לומר פרעתי משום דמצינו לפעמים אף דיכול לטרוף ממשועבדים אפ"ה יכול לומר פרעתי כמ"ש הטור בשם התו' בסי' ל"ט סעיף י' בהודאה לפני ב"ד ע"ש עכ"ל נלפע"ד ששגגה יצא' מלפניו דז"ל הטור שם ובמטלטלי נמי משעה שהודה כותבין כו' ופירשו התוס' הא דהודאה בפני ב"ד חשיב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מלקוחות כל זמן שידוע שלא פרע או שהוא מודה שלא פרע אבל אם טוען שפרעו נאמן לפיכך אין ב"ד כותבים לו אא"כ ידוע להם שלא פרע ע"פ עדים או על פיו עכ"ל והבין הסמ"ע דאף שהיה יכול לטעון פרעתי טורף לקוחות וזה אינו (וכבר השגתי עליו לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"א וסי' ע"ט סי"ב ס"ק ו' באריכות עיין שם) אלא ה"פ חשיב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מלקוחות כ"ז שידוע שלא פרע בשעת הודאתו או שהודה בפירוש בשעת הודאתו אז חשיב כמלוה בשטר לענין שהב"ד כותבים לו וטורף לקוחות משעת הכתיבה וכ"ש שאינו יכול לטעון פרעתי אחר שכתבו לו ב"ד הודאתו אבל אם לא כתבו לו הב"ד עדיין הודאתו וטוען שפרעו אחר שיצא מב"ד נאמן ואינו טורף לקוחות ג"כ. וכל זה ברור. וכן נראה לפע"ד עיקר לדינא כיון דבלאו הכי רשב"ם ויש פוסקים סוברים דקנין אינו טורף ומביאם הב"י בריש סי' ל"ט וכן נראה מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף פרק גט פשוט ומביאם ב"י בסי מ"נ סעיף י"ב וא"כ נהי דרוב הפוסקים מסכימים דטורף אף שלא נכתב מ"מ הכא דאינו אלא עד א' בקנין גרע טפי ואינו טורף כן נראה לפע"ד. (עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סי' ל"ה ובתשו' הר"ב סי' ק"י ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' נ"ב דף קי"ו ובתשו' מה"ר יוסף טראניי סי' ע"א מדין ע"א בע"פ ועד א' בכתב):

אומר בפני נמסר השטר כו': לטעמיה אזיל שכ' לקמן בסוף הסי' דעדי מסירה כרתי אבל באמת הרבה פוסקים חולקין וכמ"ש לקמן:

נאמן בשבועה. פי' בשבועת היסת וכן משמע בפוסקים וכן הוא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י ס"ס ס"א בהדי' והטעם איתא ברשב"א שם דכיון שאינו אלא בעד אחד לא חשש להניחו בידו ולא שייך לו' שטרך בידי מאי בעי כשאר שטר וכן הוא בהרב המגיד ומביאו ב"י סי' זה סעיף ד' וכן נראה דעת הטור והריב"ש סי' שצ"ב וכן מוכח ברשב"ם פ' גט פשוט ובהגהת אשר"י שם בשם א"ז ע"ש וכן נראה דעת שאר פוסקים וכן פסק הב"ח ועיקר:

וי"א שדינו כשטר כו'. נראה מדברי המחבר דלהרמב"ם שהוא בעל סברא הראשונה לא הוי כשטר בעד אחד ואזיל לטעמיה שכתב בב"י סעיף ה' דוקא בשטר שעדיו מרובים כ' הרמב"ם (והעתיק המחבר לשונו בסעי' שאח"ז) שאפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול משא"כ בשטר שני עדים לבד ולכך כ' כאן הרמב"ם הרי הוא כחרס. ולפע"ד לא מסתבר כלל לחלק בכך וכך לי שנים לענין ממון כמו אחד לענין שבועה ומ"ש הרמב"ם כאן הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעדי מסירה אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו ונמצא שהשטר הוא כחרס אבל אה"נ דהוי כשטר בעד א' לענין שבועה ואיכא למימר ביה נמי רווחא שבק וכמ"ש הבה"ג וכן מדוקדק למעיין בהרי"ף פ"ק דמכות שנראה לעין שמשם הוציא הרמב"ם דבריו אלו שהשטר הוא כחרס דמתחלה כתב הרי"ף דהיכא דאיכא בשטר תלתא סהדי וחד מנייהו פסול תתקיים העדות בשאר ולא פסלי' לשטרא מספק אם אין עדות ברורה שישבו כולם לחתום דאיכא למימר רווחא שבק למאן דקשיש מניה ובתר הכי כתב והיכא דליכא בשטרא אלא תרי וחד מנייהו פסול אי נמי תרי קרובים להדדי אפילו מסריה ניהליה באפי סהדי אחריני דכשירי לא מהני מידי דה"ל מזויף מתוכו כו' כדגרסינן בפ' א' דיני ממונות בענין ההיא מתנת' כו' עכ"ל משמע דבא לומר דאמרינן בכל גוונא רווחא שבק והלכך בשטר שיש בו ג' עדים וחד מנייהו פסול יתקיים השטר בשני עדים הנשארים והיכא דליכא בשטרא אלא תרי נהי דנימא ביה רווחא שבק הא ליכא אלא חד ולא מהני שטרא מידי לאפוקי ממונא וה"ה לענין מתנה שנקנה בשטר לא זכה המקבל מתנה אבל אה"נ דמועיל השטר לענין ע"א דקם לשבועה נמצא דינו של בה"ג אין חולק עליו וכן מוכח בנמוקי יוסף פרק קמא דמכות שהביא דברי הרי"ף ע"ש שדברי בה"ג הלכה הם והרי"ף מודה לי' ע"ש (והכי משמע בש"ס פ"ק דגטין דף י' ריש ע"א דבשטר בב' עדים נמי אמרינן רווחא שבק וע"ש) ומ"ש הב"ח דמסקנת נמוקי יוסף פ' זה בורר דלא כבה"ג ליתא ואישתמיטתי' לפע"ד דברי הנ"י דפ"ק דמכות ומהנ"י דפ' ז"ב אין ראיה כלל דהתם לא נחית לדינא אי עד אחד בשטר מועיל וכל פלפולו שם אי נימא שמ"מ מועיל עדות הכשר או לא ע"ש. וגם המעיין בנ"י פ' ז"ב יראה שכל דבריו הם מועתקים מבעל העיטור וכמו שכתב בתחלה לשון העיטור כו' ולבסוף כתב עד כאן לשונו וכן הוא באמת בבעל העיטור באות קוף ריש דף ל"ח ובעל העיטור לטעמיה אזיל דס"ל כהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא כדמייתי להדיא בתר הכי הירושלמי בסתם וכ"כ עוד הבעל עיטור במאמר שמיני קיום טופסים דף י"ח ע"ב ע"ש אבל לדידן דעד א' בכתב מועיל א"צ להעוד בע"פ בב"ד ואמרי' רווחא שבק וראיתי בב"ח שכתב שהרמב"ם הנ"ל והרא"ש בתשו' (שהעתיקו הטור והמחבר לקמן סעיף ה') חולקין על הבה"ג דאל"כ ל"ל להרא"ש בתשובה שהעד יעיד העדות בע"פ ונדחק עצמו לו' דמה שהביא הרא"ש פ' גט פשוט דברי בה"ג אינו אלא להביא ראיה דעד אחד בשטר מהני אבל בהא דסבירא ליה לבה"ג דאמרינן רווחא שבק לא ס"ל כותיה. ולפענ"ד ז"א וגם המעיין בהרא' ש פ"ק דמכות יראה להדיא דחזר והביא שם כל דברי בה"ג משמע דס"ל הכי להלכה וגם מייתי שם מיד בתר הכי דברי הרי"ף הנ"ל שהעתקתי משמע דס"ל להרא"ש ככל דברי בה"ג ומפרש דברי הרי"ף כמ"ש ומ"ש בתשובה שהעד יעיד בע"פ מיירי בענין שנתבטל העדות בשטר כגון שנודע שישבו לחתום כאחד וכ"מ להדיא מדברי הר"ב לק' סעי' ה' והסמ"ע שם וכן מדברי הטור והמחבר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ג. ודלא כס' גדולי תרומה שטר ט' דף ס"ה ע"א שהניח בקושיא דברי תשו' הרא"ש הנ"ל דל"ל שיעיד בע"פ הא עד אחד בכתב ס"ל להרא"ש פ' גט פשוט כבה"ג דמהני ע"ש ולק"מ וכמ"ש. א"כ גם דברי הרמב"ם שכתב כאן הרי הוא כחרס יש לפרש כן דהיינו לענין שאינו כשטר בשני עדים אבל הוי כעד א' לענין שבועה. א"נ דמ"ש הרי הוא כחרס מיירי שידוע שחתמו יחד אבל אה"נ דדין שטר בשני עדים כשטר שעדיו מרובים לכך לא כתב הרמב"ם ב' דינים אלו סמוכים זה לזה רק האי דינא דהרי הוא כחרס בפי"ד מה' עדות והאי דינא דיתקיים העדות בשאר כתב בפ' ה' מה' עדות משום דבפ' ה' לא מיירי אלא מדיני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובפ' י"ד מיירי מדיני פסול קורבה וע"ש וכן הוא להדיא בריב"ש סי' תט"ו וז"ל כי מ"ש הרב האלפסי הוא בשטר שידענו שחתמו יחד כו' וגם מיירי בשטר מתנה שעושה קנין כו' אבל היכא שלא נודע זה ואיכא למימר רווחא שבק אף רב אלפס יודה כמו שהכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דעד א' בשטר קם לשבועה כמ"ש בעל ה"ג בשם רבנן קמאי עכ"ל וע"ש ודברי הרמב"ן הם בחדושיו פ' גט פשוט ע"ש. וא"כ מ"ש המחבר כאן דעת בה"ג בלשון וי"א לו' שהרמב"ם שהוא בעל סברא ראשונה חולק עליו ליתא אלא כ"ע מודו לבה"ג ודינו אמת וברור. שוב ראיתי בבדק הבית להמחבר כתב הוא עצמו במסקנתו כדברי וז"ל ועוד י"ל שמ"ש הרמב"ם הרי הוא כחרס הוא לענין שאינו חשוב שטר לגבות בו מבני חרי אע"פ שיש שם עדי מסירה אבל להשביעו כדין שטר שיש בו עד אחד אה"נ שמשביעים אותו וזה נראה דעת הרמב"ם דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מיניה כמ"ש בפ' ה' מה' עדות עכ"ל הרי שחזר המחבר בספרו בדק הבית ממ"ש בב"י ועפי"ז נ"ל לפרש מ"ש כאן בש"ע וי"א לאו לאפלוגי אתא אלא לפי שהסברא ראשונה לא הזכירה מזה כלום כתב דינו של בה"ג בלשון וי"א דלא כהע"ש והסמ"ע סק"ו שהבינו דלסברא הראשונה א"צ אפי' שבועה נגד הכשר דלא אמרינן רווחא שבק בשטר שאין בו רק ב' עדים דליתא אלא כדפי' וכן עיקר:

אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום כו'. וגם ידעינן שהכשרים ידעו בפיסולם כגון שהם רגילים זה עם זה הא לאו הכי לא פסלינן לשטרא מספק ואמרינן דילמא לא ידעי ביה כן נראה שמפרש הב"י דברי הרמב"ם דהכא לפי תשובת הרי"ף שבבעל העיטור ונ"ל פי' זה ברור מיהו הרא"ש פ"ק דמכות חולק וס"ל דאין חילוק בין ידעו הכשרים בפסולים או לא אלא אפי' לא ידעי בטלה עדותן וכבר הביאו הטור והמחבר לעיל ס"ס ל"ו שני הסברות אלו ועיין שם:

העד שאינו קרוב כו'. ומיירי כשהעד שאינו קרוב לא היה עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצוואה א"כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו על פה וכמ"ש לעיל סי' מ"ה סעיף י"ג ס"ק כ"ד:

אא"כ נסתלק אותו כו' דין זה שכתב המחבר דסלוק מועיל בכאן ל"נ לפע"ד וממקום שהוציא המחבר כן נלפע"ד דאין ראיה וכמו שאבאר דבשום פוסק לא הוזכר שסלוק מועיל בדין זה גם בטור וב"י לא הזכירו מזה דבר רק המחבר כ' בספרו בד"ה וז"ל כ' הרשב"א (צ"ל הרמב"ן שנקרא בשם חדושי הרשב"א) פ' ח"ה נ"ל דה"מ בשלא נסתלק אותו שהעדים פסולים לו אבל אם נסתלק מאותו ממון כשרים לאותו שהם רחוקים לו וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל נ' ס"א ע"ש והמעיין בפח"ה שם יראה להדיא דלא מיירי כלל מעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק מיירי מעדות בע"פ שיש לחוש שמעיד משום קצת הנאה לקרוביו כגון שנגנב לשניהם דבר ובא להעיד שזה גנבו וא' משניהן הוא קרוב דא"י להעידו בכה"ג מהני סלוק קודם שיעיד אבל הכא דפסלינן לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו אפי' אין הנאה לקרוביו שהרי אפי' אם יאמר הרחוק תני לי חלקי ממתנה הנזכרת בשטר וחלק של הקרוב אל תתנו אין שומעין לו כיון דטעמי' הוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאי' בפוסקים ומדמי לה לדין שבסעיף לפני זה דנמצא אחד מהן קרוב או פסול השטר בטל וא"כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל העדות שבשטר משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומתשובת הרא"ש פשיטא נמי דאין ראייה דלא איירי בתשובות הרא"ש כלל מדין זה ע"ש וא"כ דברי המחבר תמוהים דמה יועיל סלוק כיון דכבר נתבטל השטר וכן משמע להדיא בריב"ש סי' קצ"ה וס"ס קצ"ח דאין סלוק מועיל בנמצא א' מהן קרוב או פסול ע"ש והיה אפשר לדחוק ולו' דה"ק המחבר אלא א"כ נסתלק אז מועיל כשיעידו העדים כן בע"פ בפני ב"ד אך מדברי הרב לא משמע כן וגם בע"ש משמע להדיא דהשטר כשר ע"פ סלוק ואפשר דמיירי שנסתלק קודם שנכתב השטר רק שכתבו העדות בשטר כמו שהיה המעשה שכתב נכסיו לשניהם כאחד ודוחק. ועוד שגה בזה ק' מנ"ל להמחבר הא הלא לא נזכר דין זה בהרשב"א ובהרא"ש כלל ואדרבא י"ל כיון דפסלינן הכא לשטרא משו' דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד וכדאיתא בהרא"ש פ"ק דמכות א"כ אפילו נסתלק כבר שייך לו' כן דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד ואיכא דידע בהא ולא ידע בסלוק שהרי אין הסילוק נזכר בשטר אא"כ נפרש דמיירי שנזכר בשטר שנסתלק אותו פלוני וכ"ז אינו במשמע בדברי המחבר וצ"ע:

ובעדות ע"פ בכה"ג כשרים כו'. מיירי דוקא בכה"ג כנון בכותב נכסיו לב' בני אדם וכה"ג דאין לעדים נגיעה משום קורבה דס"ס לא יתנו להשני רק החצי ואף אם היו מעידים שנתן חצי נכסיו להרחוק היו נותנים לו אבל היכא שיש לחוש לנגיעה משום קורבה כגון שאין השטר מקוים ובאו עדים שהם קרובים לא' ורחוקים משני לקיים השטר וכה"ג אף בע"פ פסולים דבלא עדותן א"א לקיים השטר כלל וא"כ יש לחוש שמעידים משום הקרוב וכן אם נגנב לשנים דבר ובאו עדים שרחוקים לא' וקרובים לב' שזה גנבו א"י להעיד אפי' בע"פ אא"כ נסתלק הקרוב וכמ"ש הרמב"ן והנ"י פח"ה דאל"כ יש לחוש שמעידים כן משום הקרוב כיון שא"א להם להעיד על החצי ודו"ק:

שטר שנמסר כו'. לפע"ד צריך עיון למעשה בדין זה כי בבית יוסף לא הביא רק הרי"ף (כן האח בהרי"ף שלפנינו פרק המגרש וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן והרמב"ן והטור לקמן ס"ס ס"ט בשם הרי"ף והב"ח כתב וז"ל משמע ליה להרא"ש מדעת הרי"ף דדוקא בגטין ולא בשטרות ותימה בעיני שהרי הרי"ף פ"ק דמכות כו' ואישתמיטתיה דברי הר"ן והרשב"א פרק המגרש שכתבו וז"ל ומ"ש רי"ף ז"ל בפ"ק דמכות לא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזויף דגטין כו' ע"ש) והרמב"ן שחולקין על זה. ובאמת גם הר"ן שם ס"ל עיקר דאין הלכה כר"א בשטרות ע"ש שהאריך וכן דעת הרשב"א בחדושיו פ"ק דגטין ופרק המגרש וכן משמע מדבריו בתשו' סי' אלף ס"ד ע"ש וכן דעת הראב"ד (אך דעת הרשב"א פרק המגרש והראב"ד שבבעה"ת שם דשטר מתנה דינו כגטין ומדברי הרמב"ן ובעה"ת והר"ן שם משמע להדיא דאף בשטר מתנה אין עידי מסירה כרתי ע"ש) ובעה"ת שער י"ג ח"ג וכמבואר בבע"ת שם והביא שם ג"כ דברי הרמב"ן שהביא הר"ן באריכות וכ"כ התוס' פ"ק דגטין סוף דף ג' בשם ר"ח (ובבעה"ת שם כ' שר"ח פסק כר"א דעדי מסירה כרתי אף בשטרות ואפשר ט"ס הוא וצ"ל רבינו תם וכמו שכ' התוס' שם כן בשם ר"ת) דאין גובה ממשעבדי בעידי מסירה וגם מסקנת התוס' שם נראה כן וגם כתבו התוס' שכן נראה מלשון רש"י וכן כ' הרא"ש פרק קמא דגטין וכן נראה באמת מלשון רש"י שם דף י"ח סוף ע"א וכן מלשון הר"ן שם (וכן הוא במרדכי ס"פ המגרש בשם ראב"ן דלית לן כר"א בשטרות מיהו בראב"ן עצמו סי' מ"ה שהעתיק המרדכי דבריו כ' וז"ל ולית לן כר"מ אלא כר"ח אף בשטרות) וכן כ' בעל העיטור באות ח' דיני חוב סוף דף ס"ב דלית הלכתא כר"א בשטרות ע"ש וכ"כ הרב האי גאון בס' מקח וממכר שער י"ג דף כ"ו ע"ג ע"ש וכ"כ הריטב"א פ"ק דקדושין בסוגיא דכתב לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' ר"א הוא דאמר עידי מסירה כרתי מיהו בשאר שטרות שהם שטרי ראיה קי"ל כר"מ דבעינן עידי חתימה כו' וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ע"כ וא"כ כיון דכל הני רבוותא טובי ס"ל דאין גובין ממשעבדי בעדי מסירה נהי דשאר רבוותא טובי ס"ל דגובין ממשעבדי מ"מ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי כהנך רבוותא דאמרן וצ"ע:

(בש"ע ס"ב ה"ז נשבע) הסמ"ע מוקי לה ביש בו נאמנות דאל"כ פשיטא דנשבע וא"צ לזה דטובא קמ"ל דאע"ג דהוה כמחויב שבועה וא"י לישבע מ"מ לא הוה לגמרי כן דאלו בשאר מחויב שבועה ואי"ל משל' בלא שבועה כמ"ש סי' ע"ה והכא צריך שבועה כיון שאינו אלא ע"א הו"ל כב' עדים וחייב זה שבוע' שלא נפרע ומ"מ לענין הדין ביש נאמנות בודאי כן הוא כמ"ש הסמ"ע דהוא בטל דהא לא הודה לעד בזה מעולם נמצא שיכול לישבע להכחישו שלא היה בו נאמנות מה שאין כן לטענת פרעתי שמתחלה הודה לעד שהיה חייב והוה על זה כשני עדים:

(סעי' ג' והיינו דוקא בדרך שלא נתבטל כו') לכאורה משמע דהיינו אם ברור לנו שלא נתבטל הכשר כגון שידוע לנו שרווחא שבק והפסול חתם עצמו ואעפ"כ ס"ל לדיעה קמייתא שהיא הרמב"ם דהוי בחרס ואפי' שבועה לא צריך נגד הכשר והוא תימה דבמה נפסל הכשר דמאי שנא מעדים רבים שזכר אח"כ בס"ד דנשארו הכשרי' בכשרותן וכן משמע מב"י אע"כ דהרמב"ם ס"ל דמן הסתם חמרי' בחתומין בו שנים דודאי להעיד באו ולא אמרי' רווחא שביק והי"א ס"ל דאפי' בב' אמרי' מסתמא רווחא שביק ואע"ג דהטור הביא הרמב"ם עם הי"א הזה דהיינו בה"ג היינו לעיקר הדין שע"א בשטר זוקק לשבועה אבל במה שזכרתי ודאי פליגי נמצא דדינא הכי באם יש ודאי ביטול העדות כולו צריך העד הכשר להעיד בע"פ וכמ"ש הטור בשם תשו' הרא"ש ובאם שיש ודאי דרווחא שביק או בעדים רבים דאפי' מסתמא רווחא שביק כ"ע לא פליגי דעד הכשר א"צ להעיד בעל פה אלא מתוך הכתב ההוא זוקק לשבועה כי פליגי רמב"ם ובעל הלכות גדולות היכא שהחתומים שנים ואין ודאי שישבו לחתום בא' וכמ"ש כנלע"ד אע"פ ומוחז"ל לא כ"כ הנלע"ד עיקר כתבתי:

וא"י לומר פרעתי דעת הש"ך כדעת הכ"מ דלענין זה הוי כמלוה בשטר דא"י לומר פרעתי אבל מ"מ אין טורף ממשעבדי הואיל והעד החתום לא היה בקנין ולא מצטרף עם העד הקנין לטרוף ממשעבדי ומה שהקשה הסמ"ע איך אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם הא ס"ל כמ"ש בס"ב דאפילו ע"א בכתב לחוד א"נ לומר פרעתי תי' הש"ך וכן הגי"ת כיון דכל טעמו של הרמב"ם בס"ב דאינו נאמן משום דהואיל דאין מכחיש להעד ה"ל משאיל"מ א"כ אם העד שמעיד על ההלואה בכתב אמר בפה בב"ד שידע שלא פרע שלא זז ידו מידו וא"כ הרי יכול להכחיש העד ולומר שפרע וא"כ תו לא שייך משיל"מ ונאמן דפרע משא"כ בשני עדים הללו ואני אומר על זה כל המוסיף גורע דמה בכך דעל אמירה דלא נפרע יכול להכחישו מ"מ בגוף הדבר דהלוהו אין מכחישו וא"כ הרי נאמן כשנים ודל אמירה זו שהוסיף שלא פרע וכי בשביל שהוסיף להעיד יגרע עדותו ואילו לא העיד כן לא היה יכול לטעון פרעתי ובשביל שהוסיף שידע שלא פרע יהיה נאמן וא"כ שתיקתו יפה מדבורו דבר זה אין לו שחר כלל ובפרט דאף דהעיד כן אינו נאמן לגרוע כח שטר הראשון וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לגרוע כח שטר ולא כל כמיניה להוסיף בעדותו דבר שעי"כ יגרע כח עדות הראשון וכיון שהגיד וכו' ובאמת לא היה צורך לכל זה כי בלא"ה נ"מ טובי כגון דהיה מעיד דהיה חייב לו שכירות ופירות קרקע ושטרות והוא טוען החזרתי דלא שייך משאיל"מ דליכא כאן ש"ד אבל בשני עדים דמצטרף עם עד הקנין א"צ לשבועה ובלא"ה אין נאמן וא"כ אף בזו א"נ ועוד אפשר ס"ל לרמב"ם הרמב"ן בריש ב"מ דס"ל גבי שומר שמסר לשומר דעד המסייעו לא שייך ביה מתוך שאיל"מ ואם כן אם יש כאן ע"א המסייעו דפרעו א"כ לא שייך מתוך שאיל"מ דהא אין כאן חיוב שבועה משא"כ בשני עדים לא אמרינן כן ואין דברים של ע"א במקום שנים. ועיין לקמן סי' ס"ט כתבתי עוד נ"מ. אך עם. כל זה שיש מקום לישב דברי הכ"מ מ"מ נראה עיקר כמ"ש הסמ"ע דדעת הרמב"ם דטורף משעבדי כמ"ש הטור להדיא ומה בכך דכתב הב"י דיש גי' אחרת וכי לא נסמוך יותר אגי' הטור דהיה ודאי מידק דייק ונוסף על כל זה מי יבא אחרי עדותו של רבינו בעה"ת בשער ט' ח"ב ד"ב דכתב להדיא בשם הרמב"ם דיש עליו תורת שטר גמור בין לענין משעבדי בין לענין פרעון הרי דהיה לו נוסחת הב"י ומפרש תרתי בין לענין פרעון ובין לענין משעבדי וא"כ עליו אין לפקפק או לגרוע ותמהני מהרב הש"ך שלא שם לבו לדברי בעה"ת הנ"ל ובאמת אי אמרינן דע"א בכתב וע"א בקנין אינן מצטרפין לענין גביות משעבדי מה דוחקא דגמרא בקושיא לאמימר בפשוט דומיא דמקושר ולומר פסולא דאורייתא רק ה"ל לומר מה שנים במקושר אינו טורף משעבדי כן בפשוט באחד בכתב וא' בקנין ואי דלא לגמרי דמי דבמקושר אפילו לב"ח פסולים ואילו בפשוט אינו פוסל רק לענין משעבדי דא"כ לאביי דס"ל דאתיא לפסול דע"א בכתב וא' ע"פ ל"מ ג"כ יקשה מי דמיא התם פסול לגמרי מתקנות חכמים והכא עכ"פ מהני שלא יכול לטעון פרעתי לדעת הרמב"ם וזוקק שהוא מחויב לישבע ולא הוקשו קושיא זו לרשב"ם דס"ל דאביי פוסל רק למשעבדי א"כ איך דמי למקושר וכן הרא"ש דמפרש ג"כ מילתא דאביי לענין משעבדי והיינו בע"א חתום וע"א נמסר ול"ק א"כ לא הוי דומיא א"ו דא"צ לכל צד דומיא וא"כ גם לאמימר יקשה דה"ל לתרוצי כן כמ"ש בע"א בקנין. וע"כ צ"ל דא"צ להיות דמי לגמרי רק בחד צד דפסול דזה כמו זה וא"כ אף לאמימר קשה כן דנימא כנ"ל ומכ"ש לפי הנראה מדברי רשב"ם דגם במקושר בשנים דפסול רק לענין משעבדי וא"כ פשיטא קשה דהל"ל כן לאמימר דהוא דמי לגמרי ועכצ"ל דליתא דגם בזה מצטרפין לענין משעבדי ושפיר פריך וזה ברור ונכון ומה שהקשה למה למימר דא"י לטעון פרעתי פשיטא דכיון דגובה משעבדי יפה כתב הסמ"ע דה"א דאף דגובה משעבדי היינו דלא טענינן ללקוחות פרעתי הואיל ולא שכיח לא טענינן ללקוחות אבל אי צווח ועומד פרעתי נאמן קמ"ל דגם בזה א"נ והש"ך לשיטתו אזיל דס"ל לעיל בסימן ל"ט ג"כ דזה בזה תליא אבל כבר בררנו לעיל בדעת תו' ורא"ש כסמ"ע וא"כ אין כאן קושיא אם נקט הרמב"ם בלשונו לברר הדבר שלא כדעת זה. וביותר צריך ביאור בכאן דהא בלא"ה דעת גאונים הביאם הרי"ף בפ"ב דכתובות ועיין לעיל סימן ל"ט דאי משך מילתא דלא תבע לעדי קנין שיכתבו שטר איתרע ונאמן לומר פרעתי ואף החולקים י"ל דבזה דחזינן דנחית ליטול שטר מן ע"א ולא הניח לשני לחתום ודאי איתרע ונפרע בנתיים ולזה לא הניח לשני לחתום וקמ"ל דמ"מ א"נ לומר פרעתי ואם אמרינן זה דטורף משעבדי וקמ"ל דא"נ לומר פרעתי ל"ק קושית הסמ"ע הא בע"א בכתב לחוד סבירא ליה לרמב"ם דא"נ דפרעו דהתם הטעם משום דמחויב שבועה ומשאיל"מ אבל כאן דטורף משעבדי ה"ל שעבוד קרקעות ואין כאן שבועה תורה כלל ולכן אילו היה אמרינן כדעת הגאונים דנגד עדי קנין נאמן דפרע כנ"ל הוה נאמן אף על ע"א שבכתב דלא שייך משאיל"מ דאין כאן ש"ד דה"ל שעבוד קרקעות ולכך קמ"ל דלא כשיטת הגאונים ואף על עדי קנין א"נ פרעתי והרי כאן ב' עדים ואין נאמן דפרע וא"צ לטעם משאיל"מ וא"ש ואין צריך לדוחק הסמ"ע והדבר ברור ונכון:

אומר בפני נמסור וכו' דין זה עם מ"ש הרמ"א עליו בהגה אני נבוך בו קצת וחשבתי להאריך בו קצת כי מקורו מראש פג"פ אבל העד שמעיד בע"פ העיד שנמסר השטר בפניו כשר לגבות משעבדי דחשיב כאילו יש ב' עדי מסירה שהעד שהוא חתום על שטר אמרינן שגם בפניו נמסר תדע דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפניהם אלא שאנו תולים כיון ששניהם חתומים עליו גם נמסר בפניהם וכו' עכ"ל ולכאורה נר' דהא דהחליט הרא"ש הך סברא דמסתמא נמסר בפני עד החתום ג"כ ומכשירו לגבות בבירור ממשעבדי היינו דאזיל לשיטתו דכתב בפ' המגרש וכן הלכתא בין בשטרי מכר ומתנה ובין בשטרי הלואות בעינן ע"מ עכ"ל וא"כ הא דגובין לר"א בע"ח דאמרינן ברור בפניהם נמסר דהם עושים כהוגן ואין מוציאין מתחת ידם לגבות עד שיהיו ע"מ כי בו תלויה הכשרו של שטר וא"כ אף בע"א החתום ג"כ ע"כ בפניו נמסר והרי כאן ב' ע"מ ויפה הביא ראיה מהך תדע וכו' משא"כ אי אמרינן דאין צריך ע"מ כלל ובע"ח לחוד סגי אין לדין זה טעם ושרש מהכ"ת נוציא ממון מספק מן משעבדי ונימא דבפני החתום נמסר ג"כ מנלן הא אדרבא הרא"ש כתב להדיא בפ"ב דגיטין דמאן דיזיף בצנעה יזיף וחוששין דמוסרו בינו לבינו וכללא הוא כותבין שטר ללוה וכו' וכל קושית הגמרא וליחוש דילמא כתוב ליתן בניסן וכו' והכל בינו לבין עצמו דבפני עדים הם ירגישו בפסולו וא"כ איך נטרוף בדבר בלתי רגיל ממשעבדי ומה שהביא ראיה תדע לר"א וכו' אדרבא נהפך הוא דשם הטעם הואיל והכשרו של שטר תלוי בו מסתמא כהוגן עשו והשגיחו שיהיה ע"מ כי הוא עיקר שטר וכ"כ הרא"ש להדיא שם במגרש כיון שהגט בידה ועדים חתומים עליו תלינן דמסתמא בהכשר נעשה גט בע"מ דהכל יודעים אין דבר שבערוה בפחות מב' וכו' וכן סיים שם הפסקא היכי שהגט ביד אשה אין צריך להביא ע"מ לפנינו שאנו תולין שבדין נמסר לה עכ"ל הרי הכל הואיל ובעינן דוקא ע"מ תולין החזקה שהיה נעשה כדין אבל לר"מ דסבירא ליה דאין צריך לע"מ כלל מהכ"ת לומר דהיה ע"מ דבר שאין בו צורך ומספיקא לא נימא דבר להוציא מיד מוחזק וכלל גדול הממע"ה. ולפ"ז יש מקום לתמוה על רבינו ב"י בתרתי חד דהעתיק דין זה להלכה בספרו ש"ע כאילו אין חולק דהא לשיטתו הרי"ף ורמב"ם וסייעתו דסבירא להו אף ע"מ כרתי ומודה ר"א דבע"ח לחוד בלי ע"מ כלל דכשר א"כ אין כאן סברא לומר דנחליט בהחלט דנמסר השטר לפני עד החתום נ"כ דמהכ"ת כיון שאין צריך מ"מ. אם כן המחבר דבא"ע סימן קל"ג הביא דעת זו דבגט כשר בע"ח לחוד בראשונה כדרכו דהוא נמשך אחרי הרי"ף והרמב"ם אם כן לא היה לו להחליט כאן בלי חולק דינו של הרא"ש דאזיל לשיטתו דלא כרבוותא הנ"ל ובפרט להוציא ממון ממשעבדי ודוחק לומר דהא דהביא שם בא"ע דגט כשר בע"ח לחוד דלא דסמיך אהרי"ף ורמב"ם דאף ע"מ כרתי לר"א רק ס"ל כמ"ש הר"ן בפ' המגרש דהואיל ועדים חתומים והגט בידה היינו ע"מ דאנן סהדי דנמסר לה ודעת זו נראה דס"ל לתו' ב"ב שמעתא הנ"ל דף קס"ה ד"ה אמר וכו' דכתבו שעד החתום הוא כעד מסירה דמוכח שמסרו לו הלוה שהוא לא חתם אלא בצוי מלוה וכן סיימו לבסוף דהוי ע"מ אף דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו והיינו כר"ן דכיון דעכשיו בידו אנן סהדי וא"כ הרי יש כאן ודאי עדי מסירה ב' דעד החתום מחשב לע"מ אף דלא ראה המסירה דזה דוחק חדא דנראה מדברי ב"י בא"ע שם דנמשך אחר דעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם ועוד א"כ איך כתב בספרו ב"י כאן ונמשך אחריו רמ"א בפי' הטור דאם עד החתום אומר להדיא דלא היה בפניו המסירה דאין מצטרף וזהו דלא כדעת התו' והר"ן דלשיטתם מ"מ ה"ל ע"מ כמו בגט בשני ע"ח דנמסר הגט שלא בפניהם ומ"מ אמרינן דהוי ע"מ ע"ש בר"ן בפ' המגרש ובתו' הנ"ל וגם הך דינא של רבינו ב"י דהחליט לדעת הרא"ש דאם עד החתום אמר דלא נמסר בפניו דנאמן לא הבנתי דכיון דעל זה סומכין דודאי היה במסירה הואיל והכשרו של שטר תלוי בו וחזקה וכהוגן עשה א"כ איך נאמן שוב לומר דעשה שלא כהוגן ונגד הכשרו של שטר וכי ע"ח בגט נאמנים לומר שלא היה בע"מ לבטל הגט לדעת הרא"ש דבר זה אינו עולה על דעת ולא שמענו ולא סבירא לן. ולכן היה נראה דס"ל אי כוונת הרא"ש דגם בשטרי הלואה בעינן ע"מ מה זה שכתב הרא"ש תדע לר"א הא בהך איירי מקדם לר"א והלשון מורה כאילו אומר דבר חדש מה שלא אמר מקודם והעיקר אם כן הא דפרכינן בב"מ וניחוש דילמא כתוב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתו לטרוף לקוחות שלא כדין בממ"נ אי חיישינן דימסור השטר למלוה בלי עדים כלל הא אפי' מסרו בו ביום דליכא חשש מוקדם פסול דלר"א לשיטת הרא"ש עקרו של שטר בע"מ וע"ח לא מהני כלל ואי אמרינן דיעשה כהוגן בלי ספק וימסרו בע"מ כמ"ש הרא"ש א"כ אף חשש מוקדם ליכא דעדים ירגישו בפסולו ולא יזדקקו להיות ע"מ כלל ואפי' נימא דעדיף מיניה מקשה אפי' לר"מ דס"ל ע"ח מ"מ מה משני אביי עבחז"ל ואביי ס"ל כר"א ע"מ כרתי עדיין הקושיא איך יכתבו שטר ללוה בלי מלוה דילמא ימסרו בינו לבינו וכל החזקה שאנו אומרים דמסתמא עשו כהוגן והי' בע"מ וכאן אתה מורה לכתחלה למוסרו ליד הלוה והם הולכים ומי יודע מה יעשה בו הלוה ואם אמרינן דודאי מלוה אינו לוה רק ע"י ע"מ וכהוגן דחושב שמעו רבנן ומפסדי א"כ מה צורך לאביי עבחז"ל בלא"ה אם יקח ע"מ ירגישו בפסולו ועיין בר"ן בפ' המגרש שהקשה בגט איך כותבין גט לאיש וכו' ובזה י"ל דאין עשוי לקלקלה בי"ש כמ"ש התו' ורא"ש ריש גיטין אבל בהך ד"מ קשה ואי נאמר ודאי אי לא עבחז"ל שפיר חיישינן דלמא יכתוב בניסן וימסרו בתשרי בלי ע"מ כלל ואי דמלוה חושש שמעו רבנן ומפסדי הא אמרינן בדף י"ז בב"מ היכי דאית ליה רווחא למלוה לא חשש לכך ומכניס עצמו בערמה ולכך משני עבחז"ל ואם כן יכול לקבל השטר מאוחר מכתיבתו אפילו בעדים ואם כן מלוה לא שביק ולוקח תמיד מ"מ. עדיין קשה ברא"ש איך כתב דזה עד החתום היה במעמד המסירה ודאי הא זה מסרו ללוה והלך לו ומה טיבו אל המסירה ואם אחר כך היה המסירה בע"א הוא אותו העד בע"פ המעיד על המסירה אבל אין כאן חזקה כלל דעד החתום היה במעמד המסירה וכ"כ התוס' דעד החתום מוסר שמר ללוה והולך לו ומכ"ש אי נימא כיון דעבחז"ל והיינו זכין לאדם שלא בפניו והרי הן כשלוחו של מלוה אם כן הן הן השלוחים הן הן מ"מ ואין צריך מ"מ (ובתו' ב"ב הנ"ל דכתבו לאביי דעבחז"ל הרבה פעמים דחותמין בלי ראית המעות דכותבין שטר ללוה וכו' וקשה אם כן איך נידון עד החתום לע"מ ודוחק דבאמת הדר ביה תו' מהך פי' דאם כן מה צירוף אלא ודאי יש לומר כיון דעבחז"ל הוא החותם הוא השליח של מלוה ונעשה ע"מ והרי יש כאן שני ע"מ ולכך קרוי צירוף דעבחז"ל אינו אלא בפנות היום כמ"ש התוס' ושני ע"מ הוא בעוד יום גדול דמסתמא לא מסר סמוך לחשיכה וא"ש ובזה מיושב מה שדקדקנו בתו' בשמר בע"א למה צריך עבחז"ל הא ליכא חשש דבאמת אין צריך רק התו' הביאו ראיה דעבחז"ל דעד שלוחו נעשה עד ואם כן ה"ה בשטר בע"א ודוק דמלבד דלישנא דרא"ש דאמרינן בפניו נמסר גם כן לא משמע כן אף גם הא דהצריך הרא"ש שם בפ' המגרש ע"מ בכל השטרות הוא שלא אליבא דהלכתא דהא הרא"ש פוסק כאביי דעבחז"ל. ועוד דקשיא קושי' הגי"ת למה נקיט הרא"ש וטור ב' שטרות. ועל כל אחד רק ע"א חתום ונמסר רק בפני עד אחד ולא בפני עד החתום דאין מצטרפין ה"ל למימר יותר רבותא דחתומים על כל שטר שני עדים רק ברור שלא היה רק עד אחד לכל שטר עד מסירה אין מצטרפין דהא הכל תלוי במסירה ולזה היה נראה דס"ל הא דכתב הרא"ש בפ' המגרש בין בשטר מכר ומתנה ובין בשטרי הלואות בעינן ע"מ מילת בעינ"ן לאו דוקא רק הכוונה דמהני ביה ע"מ לאפוקי דעת האומרים דלא מהני ע"מ בשטרות ובעינן דוקא ע"ח אבל דהיה צריך ע"מ לא סבירא ליה להרא"ש דכן כתב הרא"ש להדיא בפ"ק דגיטין גבי שטרות העולים בערכאות דלא מצריך ר"א ע"מ רק בשטרי קנין או גיטי נשים אבל שטרות שאינם אלא לראיה בעלמא לא בעי ע"מ עכ"ל וכן צ"ל בתו' כתובות דף כ' בכותב אדם עדותו על שטר מעיד עליה הקשו התו' להניח שטרו בב"ד דמה קושי' הא בעינן ע"מ רק אנן אמרינן מסתמ' היה ע"מ כמ"ש הרא"ש וכאן היה שטרו בידו ולא מסרו למלוה ואין כאן ע"מ ולפי הנ"ל ניחא דשטר ראיה אין צריך ע"מ ודוק. הרי דלא מצריך בשטרי הלואות וכל שטרי ראיה כמו מכר דעיקר קנין במעות ע"מ כלל (ואמת כי מתו' דכתובות דף צ"ד דהקשו שמואל דסבירא ליה ע"מ כרתי איך סבירא ליה עבחז"ל בפ"ק דב"מ משמע דאף בשטרי הלואה בעינן ע"מ דאל"כ מה קושי' הא בב"מ איירי שמואל במצא שטר חוב ושם ע"ח סגי ואם כן עבחז"ל ועיין רשב"א פ' מגרש כתב להדיא היכי דאף ע"ח מועילין אמרינן עבחז"ל ולכך הוצרך לומר דחיישינן לפרעון אבל נראה דתלי' אי שעבודא דאורייתא אם כן טיבו של שטר רק להוציא קול וזהו לכ"ע ע"ח סגי דמוציאין קול מה שאין כן אי שעבודא לאו דאורייתא אם כן עיקר השעבוד נעשה על ידי שטר אם כן לר"א בעינן עדי מסירה דמשוי ליה השיעבוד דמ"ש שעבוד מ"ש קנין ולכך לשמואל דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא בעינן ע"מ וקושית התו' שפיר ודוק ובחדושי הארכתי בזה בהמשך התו') ואם כן צריך לומר מה דהחליט הרא"ש דעד החתום היה עדי מסירה גם כן אין הטעם הנ"ל רק סבירא ליה כמ"ש התו' בבא מציעא דף כ' ע"א ד"ה שובר כו' דהא דעבחז"ל הוא רק מתקנת חכמים דאם לא כן לא יוכלו עדים לעולם לחתום עד שיראו המסירה וסבירא ליה לרא"ש כי אמרינן תקנתא בשני עדים אבל בעד אחד חתום בעלמא דבלאו הכי לא שכיח וגם בלאו הכי ליכא נעילת דלת דמי לוה על ע"א במקום דיכול לטעון להד"ם וישבע להכחיש העד לא תקנו והבו דלא לוסיף אמרינן בתקנו' ואינו מסתבר שיתקנו כן בעד אחד ואם כן דלא תקנו אף הוא העד אין יכול למסור שטר ללוה עד שיהיה המלוה עמו כמ"ש התו' דצריך לראות המסירה וא"כ היינו עד על המסירה דהא צריך לראות המסירה. וזהו שכתב הרא"ש דאמרינן דגם בפניו נמסר ודלא תימא אולי עשה העד שלא כהוגן לזה מביא ראיה כמו לר"א דגובין בשטרי קנין וכדומה באותן שטרות דמצריך ר"א ע"מ וגובין בע"ח משום דסברינן הואיל וחתומים עשו כהוגן וגם בפניהם נמסר אם כן אף בכה"ג אמרינן חזקה כהוגן עשה ולא מסר השטר ליד לוה רק היה במעמד המסירה ואתי שפיר ואם כן לא קשה קושית גי"ת הנ"ל דבשנים אמרינן עבחז"ל ואין צריך כלל ע"מ וסגי בע"ח אף לר"א ולק"מ ואם כי יש לפקפק בעד אחד דלא ניתן לגבות ממשעבדי מה כתבו ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי שייך בזה עד שנאמר הואיל ולא שייך עבחז"ל צריך להיות במעמד המסירה אך התו' הנ"ל בד"ה אמר אביי וכו' כתבו פעמים הרבה היה עדות החתום בשטר בלי ראית המלוה כלל דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו וכו' ומוקי ליה אביי אפילו בשטרא דלאו אקנייתא משום דעבחז"ל וגם בזה קשה הא איירי בעד אחד החתום בשטר ואם כן מה טיבו של ר' אסי ואביי דעבחז"ל לכאן הא עד אחד לעולם יכול למסור ללוה כמ"ש ועכצ"ל כיון דבשטר עדים חותמים זה שלא בפני זה אם כן אף עד אחד אסור לחתום ולמוסרו ללוה דילמא יניח לחתום עוד עד אחד וימסרו למלוה בזמן מאוחר וה"ל מוקדם ואי דעד השני לא יעשה עול אם כן הרי כל עדות ושעבוד השטר נמסר ביד עד אחד ואין מהראוי שעד אחד יסמוך על חבירו ועדות השטר בכל פרטיו צריך להתקיים בשני עדים ולשניהם כל הרחק מחשש עול נמסר ולכך אפילו עד אחד אסור לחתום וא"ש ודוק. ומעתה גם דברי הש"ע נכונים מה דהעתיק להלכה דעד החתום מצטרף לעד המעיד על המסירה דכיון דלא פסק כאביי פשיטא דאין לו לעד לכתוב שטר ללוה בלי מלוה דהא לא מיירי בשטר קנין כנראה מהמשך הענין ואם כן הרי הוא העד החתום אצל מסירה ואתי שפיר אלא דאנחת לן חדא אבל עדיין השני לא מיושב דאיך כתב הב"י דנאמן עד החתום לומר דלא בפניו נמסר איך יהיה נאמן לומר שעשה עול דהא לפי הנ"ל אסור למסור שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויהיה מוסרו לידו של מלוה כנ"ל אם לא שנאמר דדעת הב"י כדעת הש"ך לעיל סי' מ"ג ס"ק ט"ז דנאמנים העדים אפילו כת"י ממקום אחר ניכר דטעו בדרב אסי וכתבו בניסן ולא נמסר עד תשרי ואם כן אף בזה נאמן לומר דעבר בזה ומסר ללוה ולא היה במסירה עד ואם כי הוא חוץ לשורת הדין. ואם כן הך נפל ברברבת' כי כבר כתבתי לעיל סי' מ"ג באריכו' כי נראה מדברי מחברים אף דאם אמרו דטעו לא מפסלי בשביל כך מ"מ אינם נאמנים לעשות שטר מוקדם ע"ש ואם כן אף בזו אין נאמן ונראה דלכך כתב הרמ"א בהגה אבל אם לא נמסר רק בעד אחד ולא כתב אם אמר החתום דלא נמסר בפניו כי לא בריר ליה אם נאמן בכך ולכך כתב דלא נמסר והיינו דנתברר זה בב"ד והעיד העד בע"פ שהוא לבדו היה במסירה ומקדם היה השטר ביד לוה ואז פשיטא דאין כאן רק עד אחד במסירה ואתי שפיר. והפרישה משוה להך דינא דנאמן העד שלא היה עד במסירה לדבר פשוט לדידי מספקא לי טובא כמ"ש וכמ"ש הרמ"א בסתימת לשונו ודוק ומ"מ צריך עיון כי לבי נוקפי בכל הנ"ל כי לא מצאתי עד כדין למחברים שדברו בזה בכל מש"ל וידון בו מי שלבו שלם בהבנת דברי הראש והמחבר. ומה שהקשה הבעל גי"ת בהרא"ש דסבירא ליה עד החתום היה גם כן במעמד המסירה אם כן הוי ליה ראה כאחד המסירה דלא שייך מסר וחזר ומסר ואם כן למה אמרינן להרא"ש דבהך גוונא איירי מילתא דגמ' דלרבנן דריב"ק לכ"ע לא מצטרפי דהוי ליה עדות מיוחדת דהא ראו כאחד המסירה נראה בשנדייק בדברי התו' הנ"ל דסבירא להו לרבנן צריך לידע אחד שגם חבירו ראה ולהעיד כן בב"ד אני וחבירי פלוני ראו כך וכך ואם לא אמרו כן אף שהיה במעמד אחד הוי ליה עדות מיוחדת דאולי לא ידע אחד מחבירו דהתו' שם הקשו אי מיירי שמעידים אחד בכתב ואחד בעל פה על ראית הלואה למה הוי ליה עדות מיוחדת הא יתכן ויכול להיות כאחד כגון שכתב בשטר בפני פלוני אני החתום ובפני פלוני לוה פלוני מפלוני מנה ושבע"פ מעיד בפני פלוני ובפני פלוני החתום לוה פלוני וכו'. מדכתבו כך שהחתום מעיד שגם בפני עד בע"פ והעד בע"פ מעיד שגם בפני העד החתום נעשה הלואה ולא כתבו סתם ששניהם העידו שראו הלואה אלא ודאי בכה"ג לא מהני ולא מיקרי ראו כאחד עד שיעידו כל אחד שגם חבירו ידע ואם כן בע"מ אף דנמסר בפני עד החתום מ"מ הא לא העיד שגם בפני השני נמסר אם כן הוי ליה עדות מיוחדת ולק"מ:

שכל אחד חתום עליו עד אחד וכו' כן פי' הב"י והרמ"א דברי הטור והרא"ש דלפי גירסתם היה כתוב אבל ב' שטרות שכל אחד אין חתום בו רק עד אחד ונמסר בעד אחד אין מצטרפין ונתקשו הא אפילו בשטר אחד אמרינן דהך דחתום בשטר גם בפניו נמסר ולכך תי' דמיירי דידוע דאותו החתום לא נמסר בפניו השטר ולכך שני שטרות אין מצטרפין למשעבדי והב"ח הביא דמהרש"ל גורם אבל שני שטרות שאין חתום בכל אחד רק עד אחד או נמסר בעד אחד ואם כן הכונה הן שני שטרות שחתום על כל אחד רק עד אחד או שאין חתום כלל רק נמסר בפני עד אחד ולגי' זו אין צורך לומר מש"ל דעד החתום לא היה ע"מ דלפמש"ל זה דוחק. ויש להקשות לפי' הב"י אם כן לאמימר דפרכינן מהא דגט פשוט ומקושר והוצרך לשטיא בדוחק למה לא אמרינן למעוטי דעד אחד בכתב ואחד במסירה לא מצטרף בשלמא למהרש"ל ליתא במציאות כמ"ש דעד אחד בכתב ודאי עד במסירה והרי כאן ב"ע וב' שטרות כל א' בעד אחד בכתיבה או רק עד אחד במסירה ליכא לפרש המשנה דדומי' דמקושר קתני דמיירי הכל בשטר אחד ולא בשני שטרות אבל להב"י ורמ"א קשה ול"ל דא"כ לא היה דמי לגמרי כמקושר דבמקושר אפי' היכי דאפשר דעד החתום היה ג"כ ע"מ מ"מ פסול דאל"כ לר' אלעזר גט מקושר דפסול בחתום בו שנים היכי משכחת ליה בדליכא ע"מ כל גיטין פסולים ובישנו ע"מ דל עדים ממנו לא יהיה דלאו חתומים בו כלל עדים הוי מתכשר בע"מ ועל כרחך צריך לומר במקושר דחתום בו שלשה אמרינן חזקה דהיה ע"מ אבל בחתום בו שנים לא אמרינן חזקה דהיה ע"מ ויפסול ואם כן אף בפשוט יש לומר כן בעד אחד בכתב ואחד בע"פ לפסול ולא לומר מסתמא גם החתום היה ע"מ גם כן ולזו אפשר נתכוון הגי"ת בדף ס"ג וס"ד ע"ש אך אין זה עולה נכון בכוונת הרא"ש דהוכיח דלא סבירא ליה לגמרא דידן כירושלמי דאם כן הל"ל לאמימר למעוטי אחד בכתב ואחד בע"פ כשהוא חתום לבדו בשטר ע"ש ומה קושיא הא דומיא דמקושר הוא ובמקושר אם אין מקוים שלשה עדים רק שנים ודאי אין מוכשר דאם לא כן לעולם יחתום אחד מזויף ומבואר בגמרא דגיטין דף פ"ב דצריך קיום לכל תלתא ואם כן אף בפשוט אם אין מקוים רק אחד לא מהני וזה אינו לאמימר ואין מקום לקושית הרא"ש ועכצ"ל דלאו לכל מילי צריך להיות דמי וקושי' הנ"ל במקומו מיהו לפי מ"ש הא דאין עד החתימה ע"מ דמסרו ללוה בלי מלוה ולא אמרינן בעא עבחז"ל א"כ ל"ל דמתניתין אתיא בכה"ג דאין גובה משעבדי דפשיטא דיאמרו לקוחות אייתי ראי' אימת מטי שטרא לידך ואי דע"א מעיד על המסירה אין מוציאין ממון בע"א ועוד הא לית ליה קלא דעד החתום אין מוציא קול כיון דלא מסרו ליד המלוה כמ"ש הרא"ש להדיא בב"מ בשמעת' מצא שט"ח ע"ש וא"כ לא קמ"ל מידי ועדיין קשה פשיטא כן י"ל לתרץ דברי הב"י אבל יותר נכונים דברי מהרש"ל וא"צ לכל זה:

לטרוף ממשעבדי כתב הסמ"ע ס"ק ג' דלעיל בסי' מ"ה כתב הטור אם נאמר דשני שטרות וכל א' בע"א מצטרפין משמע דאפילו לגבות מב"ח מסתפק לי' והיינו אולי הלכתא כראב"ד וסייעתו שהביא הטור דס"ל ע"א בכתב לאו כלום הוא ואינו מצטרף כלל ולכך פי' דממשעבדי ודאי אינו טורף אבל מב"ח מספקא לי' ואין דבריו נראים כלל דא"כ איך סתם הטור בראש דבריו ע"א בכתב וא' בע"פ מצטרפי הא לראב"ד אין בע"א בכתב ממש כלל וכלל ואין מצטרף וה"ל מפי כתבם ול"ל דשם סתם מיירי בע"א בכתב ואמרינן מסתמא נמסר בפניו דמה בכך מ"מ הא אינו כאן וכל עדות הוא רק מפי כתבם וכצ"ל בראב"ד דאל"כ א"צ לירושלמי לומר דמצאו לקיים ידי אחד ולא השני ופשוט וכן הרא"ש הכריע להדיא דלא כירושלמי ואפילו ע"א בכתב לא קרוי מפי כתבם וא"כ איך מסופק הטור לגרור אחר הראב"ד שהיה תופס דברי ירושלמי לעיקר מה שהרא"ש הכריע להדיא למולו ועוד אף בזה עדיין אין מובן מה ספיקו של הטור לעיל סי' מ"ה דעדיין אף לראב"ד יכול לזייף ולכתו' בצד כל א' מהעדים בחצי שטה החלק שטר ולחתום אחר העד עוד עד מי שירצה ואם לא ימצא לקיים מה בכך הרי כאן שטר בע"א וכשר אף לראב"ד כשמצאו לקיים יד ע"א ולא השני כמבואר בירושלמי ובזה אין חולק ודוחק לומר דמיירי דהעד ממשיך חתימתו עד קצה הנייר וא"א לחתום עוד עד בצדו דזה לא נזכר בטור אלא ברור דספיקא דטור לעיל כמ"ש הש"ך וכמש"ל באריכו' דע"א וע"א ושניהם רק בשטה א' אי בכה"ג מצטרפין דריעותא לפניך וכמש"ל אבל זולת זה אין כאן ספיקא לטור וגובה מב"ח וכן דעת הש"ך לעיל סי' מ"ה:

הרי זה מחויב שבועה וכו' והרב הש"ך הכריע דלא כהך סברא ואולם בתשובת הרא"ש סוף כלל נ"ה. וכן כלל ס"ז דין ד' מפרש להך דיעה בסברא ולא פקפק עליו כלל ולא הביא חולק כלל וא"כ נראי' הדברים שמסכים לדברי הרמב"ם. וכן הוכחתי לקמן בכללי מגו מדברי הרא"ש ממקום אחר שמסכים לדין זה עם הרמב"ם וכן מוכח התשוב' הרי"ף הביאו הנ"י והרא"ש פ"ק דמכות שטר שחתומים עליו שנים ואחד מהם קרוב והרחוק זכור העדות ולא ידע בקרובתו של זה והכשיר הרי"ף השטר בע"א ע"ש וכבר נדפס בד"א האלפס' חדשות קושי' מאנשי השם אם זכור דל שטרא מהכא יעיד ע"פ ע"ש אבל כוונת הרי"ף להכשיר השטר בע"א ובאמת בהכחשה דטוען להד"ם ליכא נ"מ אבל אילו היה מודה רק היה טוען פרעתי היה נ"מ דאם יעיד ע"פ ואין בו תורת שטר נאמן לומר פרעתי אבל כיון דמשוי' לי' שטרא א"י לומר פרעתי ולכך מתחילה הכשיר השטר דאם יטעון פרעתי דלא יהיה נאמן ולבסוף שהכחיש לגמרי חייבהו שבועה ואז באמת לא היה צורך לשטר כלל ורק גופא דדינא קמ"ל דיש בו דין שטר ונ"מ לענין אמירת פרעתי ובאמת מתחילה עלה ברוחי דס"ל לרי"ף דגם כאן בשטר וטוען פרעתי קשה קושי' התו' גבי נסכא דר"א למה לא יהיה נאמן דידי חטפתי במגו דהכחיש להעד לא חטפתי ויהיה נאמן בשבוע' וס"ל תי' התו' בב"ב דירא להכחיש העד דיהי' העד ובע"ד פוסלו משבוע' וזה לא שייך בשטרא דהא צריכין להעיד עליו מחדש לאחר שעשה השבועה בב"ד שנשבע לשקר כמש"ל בסי' ל"ד בסופו ע"ש (וכן כתב מהרש"ל ע"ש) והעד בשטר איך יעיד עליו אח"כ כיון שאין זוכר ולכך הצריך הרי"ף שיהי' זוכר וא"כ יכול לפוסלו אח"כ ולית לי' מגו כתי' התו' וחזר הדין להיות שוה כנסכ' דר"א אך הדרני בי דלסברת הרמב"ם דס"ל כללא הוא כל שאין מכחיש לעד במקום שמחייב שבועה ה"ל כשנים ומחמת זה ס"ל דא"נ פרעתי דה"ל כשטר בב' עדים דאל"כ אין מקום לדינו כלל ופשוט וא"כ בלא"ה ל"ק קושי' התו' דלהימן במגו דהא כיון דאינו מכחישו ה"ל כתרי ומגו בעדים לא אמרינן ומה שמצריך הרי"ף לזכור עשיתי לעיל סי' מ"ו סמוכים ממנו לדברי רמ"א דבע"א בעינן לעולם שיזכור אך נר' דס"ל כרמב"ם כמו שכתבתי לעיל סי' מ"ו באריכ' דדעת הרי"ף כרמב"ם דהעדים צריכים לזכור רק בכתב ידם יוצא ממקום אחר דא"צ לזכור הוא כמ"ש הרמב"ם דלא מהימן לי' דאינו זוכרים ואיהו לית לי' מגו ולאו כל כמיניה לאורועי שטרא כמ"ש הרמב"ם אבל אי אית ליה מגו אף בכת"י יוצא ממ"א ואמרו דאין זוכרים השטר חספא בעלמא וכמש"ל באריכות וכאן דאנן סומכין על נאמנות של הרחוק אם הכיר בקרובתו של הקרוב או לא כמ"ש הרי"ף להדיא וא"כ מה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר הא יש לו מגו דהיה מכיר בקרובתו והיה השטר חספא ועכשיו דאומר דלא הכיר ואינו זוכר נאמן במגו ובפרט כה"ג דלא הוי רק ע"א ולא שייך מגו במ"ע כמ"ש בכללי מגו וא"כ השטר פסול ולכך בעינן שיזכור העדות וא"ש. ונראה דהיה הרמב"ם הולך לשיטתו דסבירא ליה דשטרות מתקנת דברי סופרים שלא לנעול דלת בפני לוין כמש"ל בסי' כ"ח באריכות וזה היה לו הוכחה מגמ' כמ"ש הרא"ש דע"א בכתב כשר באחד ומצטרף כמאמר אמימר וקשה ליה בע"א למה הפקיעו חז"ל דין תורה להכשיר שטר מפי כתבם ואי משום נעילת דלת הא בלאו הכי לא שכיח שילוה על שטר בע"א דאף דנימא דזה אין חושש דיטעון להד"ם ויהיה צריך לישבע שבועה להכחיש העד וכולי האי לא עביד כמ"ש דמשום כך לא אמרינן בי' מגו מ"מ אולי יטעון פרעתי ויפטור וילך לו והוא המלוה יצא בפחי נפש וא"כ מה צורך להפקיע ד"ת ולכך החליט הרמב"ם דינו דאין נאמן פרעתי וא"כ עבידי אינשי להלוות בע"א ותקנו חכמים להכשיר מפי כתבו מפני תיקון עולם כמש"ל סי' כ"ח ע"ש. והדבר מוכרח לשיטתו. ומכל זה נראה דאין הכרעת הש"ך מכרעת ומסתבר כוותי' ולכן ה"ז בכלל ספיקא דדינא ואין להוציא מיד מוחזק בשום אופן:

הרי הוא כחרס פשוטן של דברים דאפילו כע"א לא הוי כמ"ש הב"י בב"ה וכן דעת הב"ח ואולם הש"ך בס"ק ד' האריך דמ"ש משטר שעדים מרובים דאמרינן דלא נפסלו הכשרים ע"י מ"ש הקרובים דאמרינן רק למילוי חתמו ולא נימא כן בשטר בב' עדים וא' קרוב דהקרוב למילוי בעלמא חתם וכל תמצית ראי' שלו דהא הרי"ף כתב ג"כ דבשנים ה"ל מזויף מתוכו והנ"י הביא על דבריו דברי בה"ג מורה דשפה אחת להם ולכן פי' הש"ך דבאמת מ"ש הרי הוא כחרס דאין בו דין שטר בשני' אבל דין בע"א יש לו בכה"ג או דמיירי בנודע בבירור שישבו לחתום ע"ש ומ"ש דאיירי בנודע בבירור שישבו לחתום אין לו מקום כלל דהא סתמא נאמר ברמב"ם ומהכ"ת לפרש כך ה"ל להרמב"ם לבאר כן דנודע כך אבל מ"ש דלא מיירי רק לפסול השטר אבל באמת הוי כע"א תמהני מה יאמר בתשובת הרא"ש הביאו המחבר סעיף ה' דצריך עד הכשר להעיד שני' בע"פ לפני ב"ד ולא סגי במה שחותם. והש"ך ביקש לישבו דשם מיירי דנודע בבירור שישבו לחתום וא"כ לכ"ע עדותו בטל בכתב אבל לדבריו קושי' הסמ"ע לעיל סי' מ"ה ס"ק ל"ד דהקשה דברי הרא"ש אהדדי דדין זה כתב בכלל נ"ט דין ג' דיכול החתום להעיד בע"פ ולצרוף עם עד השומע ולבסוף הכלל פוסל הכשרים והחתומים בשטר במקומו דמ"ש הסמ"ע לתרץ דבסוף הכלל קאי לשיטת הרמב"ם דבראי' לחוד מפסל ומ"ש בדין ג' דעד הזוכר יכול להעיד בע"פ איירי לשיטתו דבעינן תרתי כיון להעיד ובא לב"ד להעיד כבר השיגו הש"ך לעיל דעדים שחתמו בשטר כנחקרה בב"ד וא"כ אם אמרינן דישבו לחתום ולהעיד ה"ל כמעיד בב"ד וגם מה שכתב הרב הש"ך לעיל לישב דמיירי דלא היה הקרוב עם רחוק בעת ראי' וא"כ אף דנתבטל ועשה שטר מ"מ יכול להעיד בע"פ ג"כ תמוה דהא שם בתשובה הי' מצוה והיה הרחוק מבחוץ ושנים החתומים מבפנים שומעים הצוואה וא"כ וכי הי' שני צוואות עד שנאמר שלא היה במעמד אחד אבל הדבר ברור הוא כך דבלא"ה יש לתמוה על הש"ך דסבירא ליה להרא"ש אי לא ישבו לחתום בתורת עדות א"צ הכשר לחזור ולהעיד בשטר שחתם עליו שנים הא הרא"ש סבירא ליה בשער שחתם עליו עדים רבים ובתוכם פסולים לא נפסל השטר משום דאמרינן למילוי חתמו אבל אם שנים אחרונים קרובים מפסל השטר משום דאתו לקיימו בקרובים כדלעיל סי' מ"ה סי"ב בהגה ע"ש וא"כ הדבר כ"ש מה חתומים עשרה עדים רק חתום א' קרוב בסוף כל השטר נתבטל משום חשש זיוף דאתו לקיים בקרובים וה"ל כשטר שיוכל לזייף מכ"ש בב' עדים אף דהרמב"ן פקפק על זה וכתב דוקא במקושר חששא לזה דצריך שלשה אבל בשאר שטרות אם מרבה בעדים לא יקיימו דיאמרו מה האי דקמן דהרבה בעדים ללא צורך אך בשטר בשני עדים דצריך פשיטא דדמי למקושר ואתא לקיים מן קרוב והרי שטר שיוכל לזייף והשטר חספא ואף הרמב"ן מודה בזה ולכן דברי הרא"ש נכונים ואין בהם סתירה כלל וכלל כי בהך דצוואה ודאי דלא ישבו לחתום אף דשמעו הצוואה וכוונו להעיד מ"מ בא לב"ד בעינן והם לא כוונו לחתום עם הקרוב ולא הוי כמעידים בב"ד כי הרא"ש סבירא ליה תרתי בעינן כנודע רק הצוואה החתומים רק שנים ואתו לקיים מקרובים ולכך פסל הרא"ש הצוואה אבל מ"מ לא נפסלו עדותן ולכך פסק הרא"ש כי העד הזוכר יעיד בע"פ משא"כ בסוף כלל הנ"ל מבואר שישבו לחתום וא"כ פשיטא דנפסלי העדות דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ ה"ל תרתי ופסולים ואין כאן סתירה כלל ולא קשה מידי וא"כ לא זו לפי דעת הרא"ש דהם פסולים משום חשש דאתו לקיימו אף גם אפשר הרמב"ם מודה דזה דמי למקושר ואמרו בגמ' החשש פיסול כמש"ל והוי יכול לזייף ולכך פסול דבזה לא שייך תי' הרמב"ן וא"ש. ותמהני על הש"ך איך לא שת לבו דלדעת הרמ"א לעיל בשם הרא"ש ודאי כל השטר כחרס ובלא"ה י"ל בשנים ודאי לעדות חתמו כי סתם שטר יש בו שנים ואף דגם בשנים אמרינן בגיטין דף יו"ד דרווח' שביק הייט דהכשר שביק רווח' ואח"כ חותם פסול אבל אמרינן דהפסול חתם לשם עדות ונתבטל כל השטר כיון דנתכוון לעדות דהכל תלוי' בכוונ' הפסולים כדלעיל סי' ל"י אלא שא"צ לזה כי ה"ל שטר שיוכל לזייפו ואף דלמילוי חתמו וכמש"ל גבי צוואה דפסל הרא"ש בשביל כך רק לדעת רמ"א לקמי נר' טעם זה ועיין מ"ש ס"ה בזה. וכתב בהגהת הרא"ש בשם הא"ז דאחד בכתב ואחד בע"פ אם כת"י יוצא ממקום אחר מצטרפין לענין דה"ל מלוה ע"פ ויכול לומר פרעתי אבל אם אין יוצא ממקום אחר והוא אומר זה כת"י אינו כלום והקשה הגי"ת מ"ש דמקוי' ממקום אחר ומ"ש דהוא מקיים ונראה דסבירא ליה כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם דבכת"י אינו יוצא ממקום אחר צריכין לזכור העדות אבל לא בכל אופן כרמב"ם דרמב"ם סבירא ליה אפילו בב' מדים והא"ז דייק לי' מהא דאמרינן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עלי' ואמרינן והוא שזוכר' דצריכין לזכור העדות היינו דוקא בע"א ולא בשני עדים כמ"ש התו' לחד תי' וכן הוא בהגהת מרדכי עיי' לעיל סי' מ"ו סעיף יו"ד בהג"ה ובמ"ש וא"כ כאן ע"כ איירי דאינו זוכר בע"פ דאל"כ מה צריך לצירוף הכתב עם העד בע"פ לענין להד"ם הא זוכר ויש כאן ב' עדים בע"פ וע"כ דאינו זוכר וא"כ בכת"י אינו יוצא ממקום אחר הרי זה כחרס כמ"ש הרמב"ם וכלא נחשב ולק"מ ודוק ומכאן ראי' לדברי הש"ך בתשובה לרמ"א בהג"ה לעיל סי' מ"ו ס"י וכאן מוכח כדבריו ועיי' מש"ל:

שדינו כשטר וכו' הוא דעת בה"ג ולפי שבררתי לעיל בדברי הרא"ש דסבירא ליה כרמב"ם דבעי עד החתום להעיד בע"פ צ"ל דמ"ש הטור על דברי בה"ג וכ"כ א"א הרא"ש לאו לכל מילי סבירא ליה כוותי' רק בגוף הענין דע"א בכתב כשר ולא קרינן בי' מפי כתבם כדעת הראב"ד ולענין זה הביאו ג"כ הרא"ש בפ' ג"פ אבל בהך אי מכשר בחתם קרוב בהדיה לא סבירא ליה כוותי' והנה המע"מ בב"ב כתב וכן יש לדייק מלשון בעל ה"ג דכתב משביעין לי' אפומא דהא סהדא דחתום משמע דצריך להעיד בעל פה וא"כ לדבריו בטלה מחלוק' בין רמב"ם לבה"ג ויפה כתב הטור וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דהם לכל מילי שוי' אך צריך ביאור לדבריו א"כ מה מייתי הרא"ש והטור ראי' ממנו דע"א בכתב כשר דלא כראב"ד וסייעתו הא בה"ג מיירי דמעיד בע"פ וצ"ל דודאי אי ברור דישבו לחתום לשום עדות אפי' בע"פ אינו מועיל דה"ל תרתי ראה והעיד בב"ד כמש"ל בדברי הרא"ש בסוף כלל נ"ט רק דאנן אמרינן ליקרא ולמילוי חתם וזהו אם ע"א בכתב כשר בעלמא י"ל דזה לא לקח מיד הלוה רק ע"א בשטר ואח"כ חתם קרוב למילוי או ליקרא אבל אם ע"א בכתב לא כלום מהכ"ת לקח מתחילה המלוה שטר בע"א חספא בעלמא וכי לצור ע"פ צלוחיתו ולאיזה צורך החתים הקרוב למילוי וליקרא הא הוא חרס הנשבר ונזרק לאשפה ובפרט בה"ג ס"ל דבעי דוקא בשטר דעדים מרובים להכשירו אם חתום קרוב בתחילה אבל לא באמצע ובסוף משום דמתחילה אמרינן למילוי ומה מילוי צריך כאן. הא אין בו ממש כלל אלא ע"כ דסבירא ליה ע"א בכתכ כשר ושפיר אמרינן למילוי חתם להכשיר שטר בע"א שיהיה לו תוקף שטר להזקיקו שבועה וא"י לומר פרעתי לדעת הרמב"ם וא"ש. ומה דסיים הרא"ש בדברי בה"ג והא דלא מפסל הכשר בצרופו דפסול דאמרינן רווחא שביק הוא תוספת מדברי הרא"ש דלא נזכר כלל בדברי בה"ג דאילו נתכוונו להעיד בשטר תרתי הוי נתכוון להעיד והעיד בב"ד דכמי שנחקרו דמי אך עדיין צ"ל דדברי בה"ג בשטר שעדים מרובים וא' מהם קרוב דוקא בחתום קרוב בתחילה הוא דמכשירינן אבל לא באמצע ובסוף דאמרינן לשם עדות חתום ואיך הכשיר כאן סתם לומר דלשם מילוי חתם ולכך כשר עדותו בכתב לשיטת מחבר ולשיטת המע"מ הנ"ל בע"פ ולא חילק אם חתם קרוב בראשון או בשני ולכן היה נראה דהא דכתב הבה"ג אפומא דהאי סהדא אין כוונתו שיעיד העדות בע"פ כמ"ש המע"מ וצ"ל ברא"ש הנ"ל כמש"ל רק דסבירא ליה בשנים הואיל והוא הכשרו של שטר בשנים לעולם אפי' חתם קרוב ראשון אמרינן לעדות ומכ"ש כשחת' בשני וכמ"ש לדעה קמיית' כרמב"ם דשני' גרוע טפי משטר שעדי' מרובים רק סבירא ליה ה"מ בסתמא אבל אם הכשר עומד פה בב"ד ואמר דלא נתכוון הפסול להעיד עמו וידע דלא חתם רק למילוי לכ"ט כשר דהא הכשר נאמן להעיד ומאן מעכב אם רוצה לשקר שיכתוב שטר אחר וכדומ' ולכך חתימתו כשר וזוקק לשבועה וזהו שדייק אפומא ור"ל דמעיד בפה שלא היה הפסול חותם ויפה דייקו ממנו דע"א בכתב כשר וצ"ע ועכ"פ לא מצינו ממש מחלוקת ברור על דעת קמיית' שפוסל השטר לגמרי בסתם. ולכן הש"ך שביקש לחלוק ולומר העיקר כדעת בתרייתא לא נראה כן כיון די"ל דגם בה"ג הכי סבירא ליה:

ונתבטל בדרך שנתבאר וכו' זהו הוסיף הרמ"א בדברי המחבר דאל"כ מה צורך שיעיד בע"פ עד החתום ולדבריו צ"ל דלא נתכוון זה הפסול להעיד בעת צוואה ובעת שמעו הצוואה רק אח"כ נתכוון לחתום דאי אז נתכוון איך מעיד בע"פ הא בטלה עדותו ומכ"ש לדעת המחבר לעיל סי' ל"ו דסבירא ליה בראי' לחוד מפסל וזה דוחק דה"ל למחבר לבאר דאף דישב לחתום מכל מקום אומר דלא נתכון מתחילה ועמש"ל בסי' ל"ו אי סתמא להעיד או למחזי ע"ש מכ"ש בזה דחזינן דישב לחתום לשם עדות גמור. ולכן נראה דבכוונה סתם המחבר כמש"ל דודאי דעת הרא"ש משום דאף דחתמו רק למילוי מ"מ השטר הרי שטר שיכול לזייף דאתו לקיים בקרובים וא"כ סבירא ליה בשני' לא נחלקו המחברים ומודים להרא"ש דמ"ש ממקושר וכמש"ל וא"כ לכ"ע הצווא' בטילה ויכול להעיד בע"פ דלא נתכוון לעדות כלל ולק"מ וברור:

ובעדות בע"פ בכה"ג כו' יש לדקדק דהא הקשו על הרי"ף דפסק כר"י דעדות שבטלה מקצת' בטלה כולה ופסק בגיטין כרבא דאמר הרי זה גיטך ומתנה דפלגינן ולגבי גט א"צ קיום ולגבי מתנה בעי קיום ובירושלמי תלינן זה בזה ותי' הרשב"א בחדושיו לגיטין בשם הרמב"ן דגבי קיום שאני דאין כאן ביטול בגוף עדות וכ"כ הר"ן וכן נראה דעת בעל עיטור אמנם במרדכי פ"ק דגיטין נאמר בשם רבינו יואל תי' אחר דהכא שאני דאתו לאחלופי בשאר שטרות ולהכשיר קרוב וכ"כ הרא"ש ספ"ק דמכות וכתב המרדכי דלהך תי' יש לחלק בין שטר לבע"פ דבע"פ לא שייך אתו לאחלופי ע"ש וא"כ תינח להך תי' אבל לתי' רמב"ן ורשב"א ור"ן ועיטור לא שייך לחלק בין שטר לבע"פ דמ"ש וכן נראה קצת בתשובת ריב"ש סי' קצ"ה דפלפל הסכמה שנעשי' על שני סופרי' והיה בצירוף אנשי הסכמה סופר אחד. מהנך שני' אי דנין בי' עדות שבטלה מקצתו ע"ש ולא חולק דשם לא היו דנין על כתיבת הסכמה רק על גוף הסכמה והיינו נראה דנמשך אחר שיטת הר"ן רבו ולכן השמיטו המחבר וצ"ל דסבירא לי' לרמ"א להכריע הואיל בלאו הכי רבו מחברים דפוסקים לגמרי אפילו בשטר קי"ל בהא כר"א דלא נתבטל כל עדות ואם כן הבו דלא לוסיף דנפסוק כרא"ש ומרדכי דהטעם משום אתא לאחלופי ובע"פ כשר וכן נראה מדברי ריטב"א בתשובה לעיל סי' ל"ז בב"י גבי גזברין שיש להם טובת הנאה בחלוקה של צדקה ע"ש:

מצטרפין הן שלא יוכל לטעון להד"ם דבע"א בכתב יכול לישבע להכחיש העד משא"כ בשנים בצירוף ולדעה דסבירא ליה בס"ב דנאמן לומר בע"א בכתב פרעתי בשנים נאמן ג"כ דלא ה"ל רק מלוה ע"פ ונאמן לומר פרעתי סמ"ע וש"ך ועיין מ"ש בס"ב:

וא"י לומר פרעתי ברור דכוונת הש"ע כמ"ש הש"ך כי כתב הב"י להדיא בכ"מ דלענין זה הוי דין שטר דא"י לטעון פרעתי אבל לא לטרוף ממשעבדי הואיל ואין שניהם בכתב או שניהם בקנין והא דקמ"ל בזה אינו נאמן לומר פרעתי הא סבירא ליה לרמב"ם כמ"ש בס"ב דאפילו ע"א בכתב לבד א"י לומר פרעתי עיין מ"ש בס"ב מ"ש הש"ך ובתומים כתבתי דנ"מ בכתב בו דחייב לו דברים שאין עליו ש"ד וא"כ נאמן בע"א לומר פרעתי הואיל וליכא ש"ד ולא שייך משאיל"מ אבל בכה"ג דיש בצירוף ב' עדים א"נ לומר כלל בשום אופן ועיין עוד מ"ש בס"ב אבל בתומים העליתי דלדינא העיקר כסמ"ע דאין נאמן לומר פרעתי וטורף ממשעבדי והוי ס"ד דטורף משעבדי משום דלא שכיח דפרע ולא טענינן מילתא דלא שכיח ללקוחות אבל אם צווח וטוען פרעתי ה"א דנאמן ובפרט כי איתרע דחזינן דלקח מא' חתום ומהשני לא לקח ש"מ דנפרע בנתיים ולכך משך ידו להניח לחתום ומשום ע"א בכתב ליכא דכאן דגובה משעבדי א"כ ליכא ש"ד דה"ל שעבוד קרקעות ולא שייך משאי"ל וקמ"ל דא"נ בשום גוני דהרי כאן ב' עדים כמו שטר שחתום עליו ב' עדים וזהו נכון לדינא. וכתב הרמ"א בתשובה דלאו דוקא דהוא קנה מידו רק כשמעיד שראה הקנין עיין בתשובה סימן ק"י ואין נראה דמועיל לענין משעבדי רק לענין ב"ח אבל לא משעבדי וכן לענין פרעון כמבואר לעיל סי' ל"ט סעיף ה' ועיין ש"ך ס"ס מ"ו:

ואם אותו שמעיד אומר בפני וכו' עיין בתומים שהארכתי בזה אי אמרינן דין זה אף לשיטת הסוברים דא"צ בשטרי הלוה ע"מ או לא וע"ש כי בררתי הדברים על בורין:

אם לא נמסר רק בע"א עיין בתומים מ"ש באריכות אם העד החתום היה ע"מ א"ש אבל אם עד אחר היה ע"מ אם נאמן החתום שלא היה במסירה או לא נאמן רק צריך לברר הדבר בעדים ע"ש שהנחתי בצ"ע ולכך סתם רמ"א וכתב אם לא נמסר דהיינו דידוע ועיין מ"ש דאין כן דעת מהרש"ל דסבירא ליה דעד החתום ודאי הוא ע"מ רק מגיה בטור דשני שטרות בשני חתימות או רק שני ע"מ אין מצטרפין ועיין תומים כי כתבתי כי כן נראה יותר ונכון:

לטרוף ממשעבדי משמע הא מבני חורין ודאי גובה וכן דעת הש"ך וכן העליתי בתומים ולא כסמ"ע דסבירא ליה ממשעבדי ודאי לא גובה אבל מב"ח מספקא ליה לטור ורמ"א אי גובה וזה אינו ע"ש:

הרי זה מחויב שבועה כו' פי' דאלו היה מכחיש לעד ואמר להד"ם היה מחויב שבועה להכחישו ועכשיו דמודה לדבריו כללא הוא אם מחויב שבועה להכחיש העד ואין מכחישו יש לע"א כל דין שני עדים ושטר בשני עדים אין נאמן לומר פרעתי דיאמר שטרך בידי מה בעי אף בע"א ג"כ אינו מניח שטרו בידו דיש לו כל דיו שנים וא"נ פרעתי ולא דמי לכת"י דנאמן פרעתי דשם אין מקפיד להניח אבל בע"א דחזי דטרח המלוה לחתום ע"א אף הוא אינו מאמינו להניחו בידו כשפרעו ועיין תומים שכתבתי כי נראה דעת הרי"ף ורא"ש כן ולכן אין הכרעת הש"ך כיש אומרים מכרעת והרי הוא ספיקא דדינא. ועיין תומים ס"ק א' דהבאתי דעת הש"ך אם העד מעיד אח"כ שיודע דלא פרע והוא אומר דפרע אף הרמב"ם בעל דיעה זו מודה דנשבע להכחיש העד ומפטר ואני כתבתי דליתא דמה נ"מ באמירתו של העד בזו אלו שתק לא הוה נאמן וכי בשביל דמוסיף דיודע דלא פרע יגרע דבר זה ליתא ע"ש. ועוד כתבתי בתומים ס"ק א' דנראה אם טוען פרעתי וע"א מסייע לו דפרע דאף הרמב"ם מודה דנאמן דמה אולמי' דהאי עד מהאי עד ובשנים אמרו אין דבריו של א' במקום שנים אבל בע"א מסייעו נגד ע"א הבו דלא לוסיף ע"ש וכל זה הכל בדברים דחייב לו שבועה מהתורה אבל בדברים שאין עליה ד"ת שבועה פשיטא דנאמן פרעתי דלא שייך משאיל"מ:

טען ואמר ישבע לי כו' פי' דכתב בו נאמנות דאל"כ מה איריא בשטר בע"א אפילו בשטר גמור ומעליא אם טוען השבע לי צריך לישבע סמ"ע:

שגם אם טען פרעתי כו' דמה בכך דהרי הוא כשנים בשנים גופא היה נאמן לומר פרעתי רק דאמרינן שטרו בידו מה בעי וזהו בשטר הניתן לגבות ממשעבדי אבל שטר זה דאין גובה משעבדי ויכול לטעון להד"ם ונאמן עליה בשבועה אינו מקפיד להניחו בידו:

שחתומים בו ב' עדים כו' דוקא בב' עדים אמרינן ודאי חתמו להעיד ולא למילוי אבל בשיש עדים רבים אמרינן קרובים למילוי וליקרא חתמו סמ"ע ואני כתבתי בתומים טעם אחר משום דבזה כ"ע מודים דחיישינן דיבאו לקיים שטר מהם כמו גבי מקושר ע"ש והש"ך השיג ע"ז ודעתו דגם מ"ש הרמב"ם כחרס דאין לו דין ב' עדים אבל תורת ע"א יש עליו ובררתי הדברים בתומים דלא כוותיה מדברי הרא"ש:

אלא ע"א ותלי בפלוגתא דמחברים בסעיף הקודם סמ"ע ועיין תומים שהעליתי דיש לומר בה"ג מודה לרמב"ם ומיירי דמעיד בע"פ וע"ש מ"ש בזה:

והיינו בדרך שלא נתבטל כו' היינו שלא ישבו לחתום וכוונו להעיד ועיין תומים:

שכולם ישבו לחתום כו' ואי צריך שידעו זה מזה שהם קרובים או לא כו' במחלוקת שנויה בסימן ל"ו לעיל ע"ש ש"ך:

צוואה וכו' ה"ה שטר הלואה ומעשה שהיה בצוואה אבל ה"ה הלואה דמ"ש סמ"ע:

ונתבטל כו' היינו שישבו לחתום לשם עדות סמ"ע ועיין תומים מ"ש דאפילו לא חתמו לעדות מכל מקום דעת מחבר לפסול משום דאתו לקיים בהו ומכ"ש לדעת הרמ"א לעיל סימן מ"ה סי"ב בהגה:

אם זוכר עדות כו' היינו שלא נתכוון מתחלה לשמוע הצוואה ולהעיד דאל"כ כבר נפסל לדעת המחבר לעיל סימן ל"ו דסבירא ליה דאין צריך להעיד בבית דין ובראיה לחוד נפסל ש"ך וכ"כ בתומים:

אלא אם כן נסתלק כו' והש"ך האריך להשיג דבשטר לא מהני סילוק דעל כל פנים נתבטל השטר אם לא שסילק עצמו קודם כתיבת השטר ונראים דבריו וכן הוא להדיא בתולדות אדם לרשב"א סימן רל"ו ע"ש דכתב להדיא בשטר לא מהני סילוק:

ובעדות על פה כו' עיין תומים מה שעמדתי בזה כי נר' כי דין זה ספיקא דדינא:

כשרים להעיד לזה שאינו קרוביו היינו אם העידו שנתן מנה לב' בני אדם דהא יכולים להעיד שנתן לזה הרחוק רק חמשים אבל שטר על שני בני אדם והם באים לקיימו דא"א קיום לזה הרחוק בלא קיום לקרוב או להעיד שנגנב דבר מב' שותפים שאי אפשר שיהיה נגנב מא' בלתי חבירו שהיו שותפים פסולים ש"ך:

ונתבטל השטר היינו מחמת גוף ענין ולא מחמת שהיה עדים קרובים או פסולים דא"כ בטל כל השטר סמ"ע:

גובין ממשעבדי והש"ך האריך כי רבו גם רבו החולקים וסבירא ליה בשטרות לא קי"ל עדי מסירה כרתי ואם כן יכול המוחזק לומר קים ליה וצ"ע:

השטר פסול מכל מקום אם עדי מסירה מעידים בע"פ לפני ב"ד ודאי דעדותן מהני לענין עדות בע"פ אבל אם ב"ד יכולים לכתוב שטר כמ"ש לעיל סימן ל"ו על שטר שחתום בו פסול דעת הסמ"ע דאין יכולים הואיל ולא עשאן שלוחים לכתוב וצ"ע כי לכתיבת ב"ד לא צורך ולא שייך שליחות ואין לסמ"ע ובדרישה ראיה ע"ז ולכן דין זה צל"ע: