שולחן ערוך, חושן משפט מ״ב: שכותבין השטר בכל לשון ודין אם אין המטבע מפורש ובו טו סעיפים: – עם 18 מפרשים

שכותבין השטר בכל לשון ודין אם אין המטבע מפורש ובו טו סעיפים:
אין כותבין שט"ח על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר ודוקא שטר חוב אבל שטר אקניית' כשר (ר"ן פ"ב דגיטין) כל שטר שאינו עשוי כתקנת חכמים אע"פ שאין טעם לפסלו פסול ולכן אם עשה בזמן הזה שטר מקושר פסול (נ"י ר"פ ג"פ לדעת הרא"ש) וי"ח והכי קי"ל (רמב"ן ועוד הרבה פוסקים) (ועיין לקמן סי' מ"ד סעיף א'):

נכתב בכל לשון וכל כתב ובלבד שידקדק הסופר בכתב ההוא שלא יהא בו שום שינוי:

מתיקון שטרות להתבונן בוואוי"ן וזייני"ן שלו שלא יהיו דחוקים בין התיבות שמא זייף והוסיף וא"ו או זיי"ן ולא יהיו מרוחקים שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת והניח רגלה אחת מקום וא"ו וכל כיוצא בו מדקדקים בו בכל לשון (טור כאן) ובכל כתב לכן צריך הסופר ליזהר בכתיבת השטר שיהיו אותיותיו דומות זו לזו ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיו' זו מזו יותר מדאי ואל ידחוק הכתב יותר מדאי ואל ידחוק במקו' אחד וירחיק במקו' אחר לפיכך אין העדים רשאין לחתום עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב (וכל דבר שנוכל לתלות במחק תלינן) (נ"י פ' ג"פ) ואם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה יעש' כדי שיוציא הדין לאמיתו ויש מי שאומר דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות דקיי"ל טוענים ליורש וללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא טוען נתבע (טענו' דשייכי) כההיא ריעותא דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה:

צריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שיטה משלש ועד עשר שמא יעשה מעשר עשרים ומשלש שלשים: הגה ואם כתב שלשה או עשרה שפיר דמי דהא ליכא למיחש לזיוף (ב"י בשם תוס' והגהמ"יי) ואם נזדמן לו בסוף שטה מחזיר הדבר פעמים הרבה עד שיבא בתוך שטה וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיו' כגון ב' או ד' שלא יעשו כ"ף או רי"ש: הגה ואם לא עשה כן הוי שטר שאפשר לזייף ופסול אבל אי כתב גמטריאות או ראשי תיבות [מדברים] שא"א לזייף כשר (הגהות מרדכי דגיטין):

היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר ואפשר לקיימם (שניהם) מקיימים אותם אבל אם הם סותרים זה את זה כגון שכתוב למעל' מנה ולמטה מאתים או איפכא הולכים אחר התחתון והוא שלא יהיה בשטה אחרונה ואין כתוב בשטר והכל שריר וקיים: הגה מיהו לאפקועי מבעל השטר למדין ואפי' משיטה אחרונה (נ"י פרק ג"פ בשם ריטב"א והרמ"ה) ואם נמחק סכום שלמטה הכל פסול דאפשר שהיה כתוב בו למטה רק דינר אחד (הגהות אשיר"י) ויש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך ופיחת או הוסיף בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכים ונראין דבריו בד"א שהולכים אחר התחתון כשאין הא' תלוי בחבירו אבל אם היה כתוב בו מאה שהם מאתים או מאתים שהם מאה אינו גובה אלא מאה שהוא הפחות שבשניהם דיד בעל השטר על התחתונה:

אם נמחק מהתחתון אות אחת שאפשר להבין עניינו מהעליון למדין ממנו כגון שכתוב למעלה שנתחייב לחנני ולמטה כתוב לחנן ילמד תחתון מעליון וינתן לחנני אבל שני אותיות אין למדים כגון למעלה חנני ולמטה חן ואפי' אם יש בתיבה העליונ' ששה אותיות ולא נמחק בתחתון אלא שתים אין למדין ממנו וכיון שאין למדין וידוע שנמחק השטר פסול ואין גובין בו אבל אות אחת למדין אפי' אין בעליון אלא שתי אותיות ואנו צריכים ללמוד חצי תיבה ואם היה חסרון בלא מחק שלמעלה כתב חנני ולמטה כתב חן ודאי חזרה היא שהסופר לא היה טועה שתי אותיות וינתן לחן:

כתוב בו מלמעלה ספל (פי' מדה שמחזקת סאה וחצי) ומלמטה קפל (פי' מדה שמחזקת קב וחצי בלבד) הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מספל כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששים שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשה סמך ואינו גובה אלא קפל וכן כל כיוצא בזה שיד בעל השטר על התחתונה:

בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על התחתונ' אי תפס מטלטלים לא מפקינן מיניה: הגה וכ"ש שאומרי' בשובר יד בעל השטר על העליונה הואיל והוא מוחזק (נ"י פ' ג"פ בשם הרא"ה) דלא כיש חולקין ואומרים דאפי' בשובר אמרי' ידו על התחתונה (שם בשם הריטב"א תלמידו):

לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גווני דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא כגון שכתוב בשטר פלוני נתחייב לפלוני מנה לפרעו בפסח צריך לפרעו בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים וכן כל כיוצא בזה: הגה וי"א היינו דוקא בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר (תשו' הרשב"א מהרי"ק שורש צ"ד):

הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה: הגה וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפי' ליפוי בעל השטר (ב"י מחו' ה' בשם תשו' הרשב"א):

כתוב בשטר ממטבע פלוני דאינון כך וכך חייב פלוני לפלוני ונמחק אותו סכום ואינו ניכר אין לו אלא שנים מאותו מטבע:

כתוב בשטר סלעים מלוה אומר חמש ולוה אומר שתי' נותן לו שתים ונשבע לו היסת על השאר ואי תפיס מפקינן מיניה:

כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כסף נותן לו חתיכ' של כסף כל דהו פחות שבמשקלות כתוב בו מטבע של כסף אם פרוטות של כסף יוצאות באותו מקום נותן לו פרוטה ואם אין פרוטות של כסף יוצאות בו נותן לו מטבע של כסף הקטן שיוצא שם ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרי נותן לו ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו כסף בדינרי נותן לו כסף ששוה שני דינרין של זהב ואם כתוב בו זהב בדינרי נותן לו דהבא פריכא שוה שני דינרי זהב ואם כתוב בו כסף בדינרים נותן לו שברי כסף ששוה שני דינרים של כסף ואם כתוב בו זהב נותן לו חתיכה של זהב פחות שבמשקלות ואם כתוב בו מטבע של זהב נותן לו מטבע קטן היוצא של זהב כתוב בו זהב דינרים או דינרי זהב נותן לו שני דינרי זהב ואם כתוב בו זהב בדינרים נותן לו זהב שוה שני דינרין של כסף: (ועכשיו בזה"ז אין חילוק בין אמר דינרין לדינרי) (מגיד סוף ה' מלוה) (ונ"ל דנותן לו הפחות):

המוציא שטר חוב על חבירו בסך מאה דינרים או סלעים (ולא מתפרש איזה מטבע) (טור) אם היה כתוב בו בבבל מגבהו ממעות בבל ואם היה כתוב בא"י מגבהו ממעות א"י לא היה כתוב בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא"י מגבהו ממעות א"י בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול: הגה מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחילה במקום שהמטבע פחות מזו נותן לו פחות (ר"ן סוף כתובות) ואם היה כתוב בו מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם פונדיוני' מה שירצה לוה מגבהו:

היה כתוב בו חשבון סתם הולכים אחר המנהג שרגילים לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם כההוא שטרא דכתיב ביה שית מאה וזוזי דאיכא לספוקי בשית מאה איסתרא וזוזא או בשית מאה זוזי וזוזא דאמרי' שיתן לו שית מאה איסתרי שהוא פחות אבל אין לספק בשית מאה פרוטות לפי שאין עושים סכום חשבון מפרוטות לשון שרגילים לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים אלא לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב: הגה וה"ה תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג העיר (רמב"ם פכ"ג דאישות) מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי מזויף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך (תשובת מיימוני ס' משפטים סי' מ"ח):

לאלתר. פירוש אף דליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב לענין דינא כיון שמהרא"ש ור"ח ורבינו ירוחם נרא' דאם בא לגבות מיד כשר וכ"כ הרשב"א נרא' דהוי ספיקא דדינא וצ"ע גם בלאחר זמן כו' ע"ש באריכות:

לקמן. כתב הש"ך דהרב לא כיון יפה בכאן דבהא ליכא מאן דפליג דפסול ולא דמי כלל לסי' מ"ד ע"ש מילתא בטעמא:

לא. והטור כתב דאף אם לא טען הנתבע חייב הדיין לטעון כו' וכתב הש"ך דמר אמר חדא כו' דהמחבר מיירי כשלא טען הנתבע בהאי ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה"ג אע"ג דלא טעין שנעש' זיוף זה אנן טענינן ליה וכן נרא' עיקר לדינא ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ג עכ"ל:

שטה. ויכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרים דאז צריך להוסיף וי"ו שיהי' אחד ועשרים ויהא ניכר. סמ"ע בשם הרשב"א:

שלשה. וצ"ל דמ"ש המחבר משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנ' ליכא חשש זיוף מיהו בהרמב"ן איתא להדיא דאפילו ל' זכר שלשה שמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה"א וכתב בס' ת"ח שדבריו נכונים עכ"ל הש"ך:

נזדמן. כתב הב"ח דאף אם כתב למעל' באמצע השט' שלשה אם חזר וכתב שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודוק. ש"ך:

כגון. כתב הע"ש אבל אם כתב ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא הי' כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד דחזק' על העדים שעשו כהוגן ואם הי' כתוב בו ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין זו השג' דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב אשורית ע' בתשובת מהר"מ איסרלש סי' ע"ד ובמבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה עכ"ל (וכ"כ הט"ז):

לקיימם. כתב הסמ"ע וז"ל בד"מ נתבאר דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימינן משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכ"ד עכ"ל וליתא כן רק שכתב בד"מ בשם תשובת מי' דהיכא דאפשר לקיימם אפילו היכא דב' הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימים אותן וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור כו' ור"ל שהם מרוחקים ויש דברים אחרים שמפסיקים ביניהם אבל כשא"א ליישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו עכ"ל הש"ך:

התחתון. הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן ב' דברים ודאי חזרה הוא. סמ"ע:

התחתונ'. כתב בפסקי מהרא"י על שטר א' שהי' כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא הי' כתוב במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנ' בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעה"ש על התחתונ' עכ"ל הסמ"ע והקש' בש"ך דהא בע"כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל"כ מאי נ"מ ואם כן השטר בטל לגמרי וכל היכא דהשטר בטל לגמרי לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונ' כדלקמן ס"ט וצ"ל דמיירי שהסופר טעה והי' סבור שאוחו קנין האחר הי' מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל כענין שכתוב בס"ט בהג"ה עכ"ל:

אבל. כתב הסמ"ע היינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו וה"ה אם איש א' הוציא שט"ח וכתוב בו מלמעל' שם הלו' חנני ולמט' חנן שיגב' מחנני ולא מחנן כו' אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גוב' בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ והש"ך כתב וז"ל באמת בב"י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד"מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד חן י"ל הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ"נ איז' טעם שיאמר לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לחן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהי' חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני עכ"ל:

מטלטלים. אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש סי' שי"ב סט"ו וסי' שי"ז ס"ג. ש"ך:

בשובר. כ' הסמ"ע קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהוא ביד המלו' ויש לו בשטר שעבוד קרקעות וכ"מ לקמן בסי' ע"א סל"ד ע"ש והש"ך כתב דלק"מ דלעולם יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר כיון דדרך לכתוב שובר לבטל השטר וממיל' יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ ה"ל בעל השובר לענין תביעת בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעה"ש על התחתונ' לענין דצריך לישבע גם מלקמן סי' ע"א מוכח דלא כהסמ"ע כו' ע"ש (ובט"ז מיישב בענין אחר ע"ש):

חולקין. הוא דעת מהרי"ק דס"ל אפילו הוא מוחזק כשבא להפקיע מה שמחויב בדין ידו על התחתונ' וכתב הש"ך דהכל תמהו עליו בדין זה איך חולק על הפוסקים דאי תפס לא מפקינן מיניה ונ"ל דלק"מ דנדון של מהרי"ק הי' במי שהי' חייב בלא השטר לפרוע לצדק' לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים רק שוה בשוה מחמת דבהוצאת צדק' נזכר כן בשטר ע"ז כתב דאין פ"ש בכלל צדק' ומאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תור' לכך ידו על התחתונ' אע"פ שהוא מוחזק שהרי אין חזקתו כלום אבל כאן שאפי' בלא שובר אומר הלו' שאינו חייב לו אמרינן יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק ובזה גם מהרי"ק מוד' עכ"ל:

שטעה. נרא' דמיירי בלשונות שמקנ' לו בהן המתנות כגון שדה זה אתננו לו כמ"ש בסי' רמ"ה אמרי' דלא נתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דיותר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצווא' אני מניח לפלוני כו' וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנ' דהנח' כיון דהרא"ש סובר דמהני י"ל שהנותן טעה וסבר כו' אבל בל' אתננו דליכ' למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפ' השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בל' אחר דמועיל לא אמרי' בכה"ג יד בעה"ש על התחתונ' וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה וס"ו עכ"ל:

השומעים. וכ"כ הריב"ש דאזלינן בשטרות אחר לשון בני אדם וכתב ב"י בשם הרשב"א מי שהשכין לחבירו בית ועליו עליות ע"ג עליות וכתב בשטר שהשכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טוען שלא השכין רק עלייה א' שע"ג הבית והסופר אומר שכוונתו הית' על כל העליות הדין עם המלו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהראנ"ח סי' כ"א ובמהרי"ט סי' קכ"ב ובתשו' מהרש"ך סי' ק"ן וסי' קצ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ו:

היסת. בסי' פ"ח סל"ב פסק המחבר דה"ה כשהמלו' אומר ה' והלו' אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על השאר משום דבמאי שמוד' יותר ממשמעות השטר ה"ל כמשיב אביד' עכ"ל הסמ"ע (כתב הט"ז וז"ל נ"ל אם בא לב"ד שטר שכתוב בו סלעים ולא נכתב שום סכום רק הניח מקום פנוי אצל תיבת סלעים אינו גוב' בשטר זה כלום כו' ע"ש מילתא בטעמא):

תפיס. היינו בתפיס בעדים דאל"כ נאמן במגו ול"ד למ"ש בס"ח דבכל הני דאמרי' יד בעה"ש על התחתונ' אי תפיס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה שאני הכא דל' השטר מסייע להלו' דסתם סלעים לא משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה אם נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיס' וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דנמחק שאני דאל"כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרב' וימחוק הסכום וכתב עוד דהא דתפיס שלא בעדים דנאמן במגו היינו שטוען המלו' ברי שהלו' לו יותר אבל אם הוא שטר חיוב שנתחייב לו אפילו תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דלא שייך כאן מגו כיון דא"י לטעון ברי עכ"ל:

מפקינן. בס' ג"ת הקש' הא אמרי' בהמקבל (ונתבאר בסי' שי"ז ס"ג) דבשטר שכתוב בו שנין סתמא לא מפקינן מיד המלו' כשקדם ואכל והניח בקושיא ולק"מ למ"ש הנ"י שם משום דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטר' וכה"ג כ' בחידושי הריטב"א פ"ק דב"מ ע"ש וא"ל ממ"ש המחבר ס"ס נ"ד דשובר שכתוב בו דינרי מבטל כל שטר שיש עליו צריך לחלק כמ"ש הבעה"ת דבשטרי הלוא' אמרי' כיון דידעי עדים דיד בעה"ש על התחתונ' אילו הי' יותר מב' היו כותבים בפירוש אבל בשובר אמרינן איפכ' דילמ' לא ידעי סכום הממון שבשטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק עליה איתרע ליה עכ"ל הש"ך:

חתיכה. דכל שלא כתוב בשטר מטבע ודאי כסף במשקל הלו' לו שהוא ג"כ דבר ידוע ומסומן להשיב לו כמה שהלו'. סמ"ע:

דינרי. כתב הסמ"ע כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דינרי זהב וסתם דינרין נאמר בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעה"ש על התחתונ' אינו נותן לו אלא של כסף והנ"מ בסתם אבל אם פירש דינרי כסף או כסף דינרי ודינרין או דינרין זהב או זהב דינרין הולכין אחר המפורש והיינו אם כתוב בלא בי"ת אבל אם כתוב בו כסף בדינרי הוי הבדל ומפרשין אותו כסף שוה ב' דינרי זהב וה"ה אם כתוב בו זהב בדינרין מפרשין זהב שוה ב' דינרי כסף ולפ"ז גרסינן בדברי המחבר ברישא דינרי כסף או כסף דינרי שניהן בלא נו"ן ובסיפא גרסינן זהב דינרין או דינרין זהב שניהן בנו"ן עכ"ל והש"ך כתב דאין לשנות הגירסא ע"ש:

מתפרש. פירוש דאף שכתוב מפורש המטבע שהלו' לו ק' דינרים או סלעים מ"מ הסלע והדינר של מדינ' זו כבדים יותר משל מדינ' אחרת עכ"ל הסמ"ע וכ"כ בס' בדק הבית:

מיהו. והר"ן חולק ע"ז ע"ש. ש"ך:

שטרא. כתב הנ"י שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרין גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. סמ"ע:

דנין. היינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע"פ שנהגו כן ההדיוטות אין דנין אותו כאילו נכתב. ש"ך:

ראוי. ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו. סמ"ע:

א) לשון הטור וכר' אלעזר דאמר לא הכשיר ר' אליעזר אלא בגיטין גיטין דף כ"ג ע"ב בשאר שטרות לא דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים הרי"ף והרא"ש וכ' הרא"ש שם אע"ג דהוא תלמידי' דר' יוחנן הלכה כר"א בהא מדפריך סתמא דתלמודא שם דף י"א ע"א יהא בעינן כ' שאינו יכול להזדייף וכ"פ הרמב"ם בפרק כ"ז מה' מלוה ולוה

פי' שהקונה השדה בשטר זה כגון שדי מכורה או נתונה לך וכותב שטר אחר לראיה כדלקמן סי' קצ"א

ב) מימרא דאמימר שם

ג) לשון הרמב"ם שם בפכ' מהני שני מעשים שאירע זיוף בדוחק אות אחת או בהרווחה בין תיבה לתיבה יותר מדאי (ב"ב דף קס"ו ע"א) ה"ה

ד) טור בשם הרמ"ה מהנהו תרי עובדי לקמיה דאביי הנ"ל

(פי' והשטר פסול)

ה) שם בגמרא מהנך תרי עובדי

ו) שם בשם הרמ"ה שכ' ומסתברא וכו':

ז) כן הוא בטור

ח) וכ' הטור ע"ז ונראה לי שאפי' אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמיתו

ט) מימרא דאביי שם

י) שם

כ) טור

ל) וכ' הב"י וה"ה לשאר אותיות שהרי יכול לזייף מוי"ו לזיי"ן ומה"א לחי"ת

מ) נ"י שם וכ' עוד ואי אשכח תלתין וחמשין בסוף שטה כשר השטר ולא אמרי' שמא תלת וחמש היה דחזקה על העדי' שעושי' כהוגן ושכן דן לפני רבותיו

נ) משנה שם דף קס"ב ע"ב

ס) כ"כ הג"ה מיי"מ בסוף ה' מלוה ולוה וכ"מ מדברי הטור

ע) שם במשנה

פ) מימרא דרב עמרם ריש דף קס"ז מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן כל כך בסמוך

צ) כ"כ התוס' שם

ק) טור בשם ה"ר ישעיה

ר) לשון הרמב"ם בפכ"ז מה' מלוה ולוה ממשנה כתוב בו זוזין וכו' שם דף קס"ה ע"א:

ש) וכתב ה"ה בשם המפרש שכיון שאומר דאינו בודאי טעות חשבון באחד מן הלשונות והלכך המע"ה וכדברי רבינו ז"ל ורשב"ם פירש שם בענין אחר וכן כ' הטור

ת) ל' הטור ממשנה שם:

א) מברייתא ב"ב דף קס"ז ע"ב

פירוש הוא צוה לכתוב כן וחזר בו מהשטר שהתחיל לכתוב לחנני הרי חזר בו קודם שגמרו לכן לא זכה בו חנני וינתן לחן וכן אם היה שטר הלואה איכא למימר אחר שהתחיל לכתוב השטר ללות לחנני חזר בו ולא הלוהו והלוה לחן וגמר השטר וכו'

ב) וכן פי' רשב"ם שם וכמ"ש התוס' שם

ג) מימרא דרב פפא פשיטא וכו' שם

(ספ"ל נוטריקון סאה ופלגא קפ"ל קב ופלגא)

ד) בעיא דרב פפא שם וסלקא בתיקו וקי"ל כל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע דחיישינן שמא הזבוב הסיר הרגל

ואם הוא שטר מחילה לא תלינן בזבוב דהמע"ה

ה) טור וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות מלוה ולוה וכן כתב הרי"ף בפ' השואל וכן כ' ה"ה שם מתוך מ"ש אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אי תפס לא מפקינן מניה (כתובות ריש דף נ"ב) ופירושו ☜אפילו תפס בעדים משמע דה"ה לכל ספק שטר

פי' בעל השובר

ו) שם בשם תשובת אביו הרא"ש בכלל ס"א סי' י"ד והרשב"א הביא ראיה מהא דתנן קונם שאת נהנית לי עד הפסח וכו' אסור עד שיגיע (נדרים דף נ"ז ע"א) ולא אמרו שיהא אסור עד שיגיע הפסח האחרון והריטב"א שמע לה ממ"ש בירושלמי וחייב לזונה ה' שנים ראשונים במשנה כתובות דף ק"א ע"ב

ז) רבי' ירוחם בנ"ד ח"ד בשם רבינו סעדיה וכ"כ הרמב"ן בפרק חזקת בשם א' מרבותיו בשם רבינו סעדיה וכן כ' הר"ן ונ"י שם והריב"ש בסי' שמ"ה:

ח) משנה ב"ב דף קס"ה ע"א

ט) מסקנת הגמרא לכ"ע ב"מ דף ד' ע"ב דשטר הוי שיעבוד קרקעות ודין הקרקע יש להן דאין נשבעין על כפירתן ולא על הודאתן

י) ה"ה סוף הלכות מלוה ולוה:

כ) מברייתא משא ומתן שעליהם ב"ב דף קס"ה ע"ב ודף קס"ו ע"א:

ל) ל' הרמב"ם בספי"ז מהלכות מלוה ולוה מברייתא כתובות דף ק"י ע"ב:

מ) כתב בעה"ת בשער נ"ד משום דתלינן דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא וכן כתב הר"ן שם בכתובות לדעת הרמב"ם

נ) שם וכתב ה"ה זה פשוט בטעמו מפני שאין מבורר בשטר דין אם האמינו ליטול בשבועה מפני שהלוה כ' סתם

ס) לדעת הרמב"ם

ע) שם ברמב"ם מבריית' דכתובו' שם וכמ"ש ה"ה שם כל מטבע שהוא מכסף

פ) ל' הטור וכ"כ הרמב"ם בס"פ כ"ז.

צ) עובדא ב"ב דף קס"ז ע"ב

פי' סלע מדינה שהיא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי זוזי צורי שהזוז הוא דינר וד' דינרין בסלע

ק) מהא דחשיב בגמ' כמה תנאי שהיו דורשין ל' הדיוט וכו' ב"מ דף ק"ד ע"א:

ר) וכ"כ התוס' שם דאי דוקא כשנכתב פשיטא שיש בו לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא הוא:

(ליקוט) אין כותבין כו'. דסוגיא דגמ' שם י"א א' י"ט ב' כוותיה דפריך והא בעינן כתב כו' וכן ממש"ש ובשבת ע"ט ב' דפתרא כדי כו' ול"ק כדי לכתוב שטר וע' רא"ש בכתובות כ"א ודוקא אחספא כו' (ע"כ)

(ליקוט) ואם כתבו כו'. ממש"ש ואר"א לא הכשיר ר"א כו' מ' דרבנן אף בכה"ג פוסלין ואף ר"י ל"פ אלא אליב' דר"א (ע"כ):

ודוקא שט"ח. כתובות ך"א א' ודוקא אחספא:

אבל. תוס' דגטין שם מהא דקדושין ך"ו א' ט' א' ועתוס' שם:

כל שטר. מהא דהרחיק ב' שטין בסי' מ"ה ס"ו וע"ש וכ"כ תוס' ב"ב קס"ב א' מהא דגטין י"א א' והא בעינן כו':
(ליקוט) כל שטר כו'. נלמד מהרחיק ב' שטין וי"ח דשם שאני שיכול להזדייף ועס"ד (ע"כ):

ולכן אם. פי' ועדיו מתוכו דאמרי' שם קס"ה באתר' דנהיגי כו' ופי' נ"י אמקושר שכ' עדיו מתוכו דקפיד' ובקדושין ל"ג וא"ל מ' דאפי' לא א"ל קפידא ועתוס' שם אבל בזה"ז דלא מסיק אדעתיה על מקושר ל"ל דקפיד' וראוי להיות כשר:

(ליקוט) שטר מקושר. פי' פשוט שעשאו כעין מקושר כ"כ בנ"י שם וע' בהגהת ש"ך (ע"כ):

ויש חולקין. דאין ראיה משם דוקא בדבר שיוכל לבא לידי זיוף:

(ליקוט) ובלבד כו'. כמ"ש בס"ג וכל כיוצא כו' (ע"כ):

(ליקוט) ואל ידחוק כו'. כאן אפי' אינו יותר מדאי ועסמ"ע (ע"כ):

(ליקוט) ואם רואה כו' ואם צריך כו'. ע' בנ"י שכ' שאין נפסל בכך מדאמר כפתיה ואודי אבל לא פסלו. ונראה דוקא כל השטר אבל השינוי ודאי לא יגבה בו אם ניכר שינוי כמ"ש בש"ע (ע"כ):

וכל דבר. ירושלמי:
(ליקוט) וכ"ד כו'. ירושלמי ר"פ ג"פ ר' אבהו בשם ר' יצחק בן חקולא כל מה דאת יכול לתלות במחק תלה כו' (ע"כ):

ויש מי שאומר. ירושלמי דסנה' ר"ה הוה מקיל כו' וגמ' ב"ב מ"א א' וסנה' ך"ט א':

דק"ל. שם ודף ך"ג א':

(ליקוט) טענת דשייכא כו'. אבל אם טען טענינן אע"ג שאין יודע השינוי ובזה צדקו דברי הרמ"ה שלא כדברי הטור ועט"ז וש"ך (ע"כ):

ואם לא. כנ"ל בס"א:

אבל אי. מהא דספל וקפל לפיר"ת:

ואפשר. משם דאיבעיא להו אי חיישי' לזבוב:

(ליקוט) ואין ב' בשטר כו'. משמע דלא מיירי האידנ' דפסול בלא שריר וקיים ואפ"ה אם כ' בשטר ש"ו למדין משטה אחרונה וכ"כ בסי' מ"ד ס"ד היכא כו' ועש"ך שם. ס"ק י"ב שנתקשה בזה כקו' תוס' שם דדילמ' לא היה כ' ש"ו והוא זייף וכ' ש"ו דמ"ש בב"מ דכת' ש"ו היינו דוקא במקושר דבלא"ה פסול הוא וכן האידנ' ועש"ך סי' מ"ה ס"ק כ' אלא נלפע"ד דהרא"ש והט"ו כו' ודבריו תמוהין דא"כ האיך כ' ומיהו כו' ק' דא"כ ברישא בלא"ה פסול כיון דאין כ' ש"ו אע"כ משמע בימיהם ואפ"ה אם כ' ש"ו אין חוששין לזיוף ולענין קו' הנ"ל של תוס' נ"ל דה"ק היכא דכ' ש"ו ר"ל דבתחלה כ' בשטר ש"ו וידוע זה בעדים או שהלוה מודה ובזה צדקו ג"כ דברי הרמב"ם שכ' הא דסמ"ד ס"ח אם היה המחק כו' והקשו עליו קו' הנ"ל דלמה יפסל הא אין למדין משטה אחרונה אף היכא דכ' ש"ו כנ"ל וכן ק' על הש"ע דהא כל הסע' הללו דסי' מ"ד עד ס"ט מיירי לדינא דגמ' מדכ' שם בס"ט האידנ' כו' ועש"ך שם ס"ק י"ז ובמ"ש מתורץ הכל (ע"כ):

(ליקוט) ואם נמחק סכום כו'. ירושלמי הנ"ל ואמר שם מהו כל מה שאת יכול לתלות במחק תלה ר"י קוצירה חתניה דר"י בשם ר"י סמפון כתיב מלעיל וסמפון מחיק מלרע כו' ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) ויש מי כו'. עס"י בהג"ה וכל כו' (ע"כ): (ליקוט) ויש מי כו'. כנ"ל ממ"ש לתלות בזבוב (ע"כ):

בד"א. כפי' הר"י מיגש:

וכיון שאין. ואם היה. תוס' שם לפי הגי' וע"ש ובהג"א:

(ליקוט) שהקפל כו'. והרי"מ כ' שממ"נ הולך אחר התחתון בין חזרה או הסרת הזבוב אבל הרמב"ם מפרש שג"כ יש לחוש להארכת הזבוב מס' לקוף לכך צריך לזה (ע"כ):
(ליקוט) שהקפל פחות מספל. הן דברי הרמב"ם וחייש להארכת זבוב ג"כ אבל רשב"ם לא פי' כן וכן כל המפרשים דלהארכה לא חיישי' ונ"מ בזה דלהרמב"ם אי תפס לא מפקינן מיניה כמ"ש בס"ח ואף דכאן ס"ס הוא וע' סי' ש"צ ועוד נ"מ בשובר כמ"ש בס"ח בהג"ה ועוד נ"מ במ"ש בס"ה ואפשר לקיימם כו' לדבריו דוקא לענין ידו על התחתונה (ע"כ):

בכל הני. ב"מ ק"ב ב':

(ליקוט) אי תפס מטלטלים. דוקא דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש בפ"ח ובפ"ט דב"מ (ע"כ):

וכ"ש שאומרין. שם קע"ב א' נמצא לא' וע"ש בגמ' במשולשין בשטר כו':

לא אמרי'. שם קע"א ת"ר שטר כו' וסנה' ל"ב א':
(ליקוט) לא אמרי' כו'. ממ"ש בפג"פ ת"ר שטר שזמנו כתו' בשבת כו' וברפ"ד דסנה' ורמינהו שטר כו' שמא אחרוהו וכתבוהו ועתוס' דריש ר"ה ב' א' ד"ה לשטרות כו' (ע"כ):

כגון שכתוב כו' הבא ראשון. ירו' פי"ב דכתובות בפוסק ה' שנים ה' שנים ראשונות:

ואין יכול. ת"כ פ' מצורע פ"ה ריבב"א שתי מדות כו':
(ליקוט) וא"י כו'. ע' בתוס' דר"ה ד' ב' ובסוכה ה' ב' ד"ה תפשת כו' (ע"כ):

וי"א. כמ"ש בכתובות ק"ה והא מר כו' דבהא אפי' כו':

דלא כאסמכת'. אין ענין לכאן רק משום מטלטלין דנכסוהי דב"נ כו' ב"ב קע"ד ושם קע"ג ב' ערב דמשתעבד מחלוקת כו' אלא אמר ר"א וכן בקרקעות משא"כ במטלטלין וע' רש"י ב"מ ס"ז ב' אין בע"ח כו' דלא סמיך עלייהו. ודלא כטופסי. כותבין מטעם הנכתב כאן ולא הצריכוהו בגמ' שם מ"ד ב' לזה אלא משום דנוסח שטרם כך היה וכאן א"צ לדלא כאסמכת' ג"כ:

וכל לשון. ע"ז י"א ספרא דוקניה כו' וב"ב ל"א קנ"ט ב' כיון דא"ל דבי בר כו' ואפי' להוציא מטעם דיד בעה"ש משום כמש"ל:
(ליקוט) וכל לשון שהוא כולל יותר כו'. אפי' במחק מדאמרי' בפ' גט פשוט במתני' סלעים דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ולא אמרי' דילמ' היה כתוב דאינון שבע דינרין. חידושי הרמב"ן ע"ש (ע"כ):

ואי תפס. ב"מ שם דקא מסייע ליה שטרא:
(ליקוט) ואי תפס כו'. ול"ד להא דסי' שי"ז ס"ג דשם כיון שהניחו לאכול הפירות איתרע סהדות' דשטר'. נ"י שם ועש"ך וכ' ש"ך וה"ה להא דסי"ד דלא מהני תפיסה כיון דנמחק ועס"ס נ"ד אבל אם היה כו' (ע"כ):

(ליקוט) ונ"ל דנותן הפחות. עתוס' שם דגם דינרין מ' של זהב אלא משום דמ' ג"כ של כסף נותן הפחות וכמ"ש במטבע כנ"ל (ע"כ):

(ליקוט) ולא מתפרש כו'. ר"ל שלא נתפרש אם של א"י או בבל דלא כסמ"ע (ע"כ):

בא לגבות. מיהו. דלאו מקום הוצאה גורם רק שתלינן דשם דר מעיקר':
(ליקוט) בא לגבות כו'. כמ"ש בסי' פ"ב שכ"ד שאין מבטל השטר יכול להשביע את המלוה כמש"ש סי"א ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) דאמרי' שיתן כו'. רמב"ם וטור וכן פירשב"ם בשם ר"ח אבל רשב"ם ור"י מיג"ש לא פי' כן אלא זוזא הוא הפחות וכ"מ הלשון שם מאי אמרת כו' וכן פרש"י בסוכה כ"ב ב' וכמש"ש ר"ס תרל"א. וכ"פ הרמב"ם שם ועבפי' שם ובחיבורו דלא כמ"ש כאן וגם צ"ע דלמה לא מסכי שית מאה אסתרי לזוזי או הזוזי ה"ל לפרש ג"כ לאסתרי (ע"כ):

(ליקוט) ואפי' לא נכתב כו'. דעת הרמב"ם דוקא שידוע המנהג לכל וכן בתקנת הקהל כמ"ש בה' אישות ועש"ך (ע"כ):

וה"ה תקנות. ירושלמי דמגילה:

או. ב"מ פ"ג:

מי שמגדל. סנה' י"ט ב':

(נה"מ ס"ק א') דשטר קנין גמור הוא. נ"ב צ"ע דמה בכך דהעדים מעידים אח"כ בע"פ. מ"מ אין על השטר שם שטר דכיון דיכול להזדייף הוא הרי הוא כחת"י בעלמא ולא הוחל עליו שם שטר וממילא מהראוי שלא יועיל בו מסירה שלא בפני עדי' וכקושי' הב"ח על הסמ"ע:

(רמ"א ס"ק ט') ויש אומרים היינו דוקא כו'. נ"ב צ"ע בהר"ן לאלפסי פרק ד' ממס' גיטין בסוגיא דהכותב נכסיו לשני עבדיו שמפ' הרמב"ן דלכך אינו מועיל כותב חצי' חצי' דיד בעהש"ט על התחתונה ויכול האדון לומר שנתכוון ליתן לו שטר שויי' חצי כל נכסיו אבל עצמות של העבד אינו משוחרר כלומ' שיגיע חצי שוויה של העבד נתן לו מנכסיו ולפיכך לא עשה ולא כלום. וקשה דהא בכה"ג שנתבטל השטר מכל וכל אין אומרים יד בעהש"ט על התחתונה וא"ל דשאני התם דאפשר שטעה האדון וסבר שיועיל מתנתו לעבדיו על שיעור שווין של כל נכסיו האף שיושאר גוף העבד בעבודתו לו. ז"א דהא גם לעבד השני כתב שטר על חצי כל נכסיו ושני השטרות מסר בב"א א"כ היכי מצי למימר דטעה כנ"ל הא לא יהיה בידו ליתן לכל עבד שיעורו מתנתו מנכסיו עד"מ שווין של נכסיו לבד העבדים עולה ב' מאות זהובים ושוין של שני העבדים הוא ג"כ ב' מאות זהובים ובכללן עולה שווין של נכסי הנותן ד' מאות זהובים דהא גם העבדים בכלל נכסי. אלא לפי דעת הרמב"ן ביד האדון לסלק לכל דבר שיעור חצי שוויה משאר נכסים כמו דשביד הנותן חצי נכסים לחבירו לומר להמקבל טול אתה חלקך בכחוש שבנכסים ועכ"פ צ"ל דדעת הנותן לפי טענתו שמועיל שטר מתנה לעבדו וכצ"ל שיתן לכל עבד מנכסיו שיעור המתנה שנתן לכל אחד והוא מן הנמנע דהא בכל נכסיו מלבד עבדיו ליכא כשיעור המגיע לשני עבדיו ואם עד"מ שווין של הנכסים ב' מאות ושווין של ב' העבדים רק מאה ועולה מתנת נכסים של כ"א סך ק"נ זהובים ואם היה כוונתו שישאר עבד בעבדותו ויצטרך לפי מחשבתו ליתן לעבד אחד מנכסיו שיעור שווים של ק"ן זהובים וממילא אין מציאות לסלק גם להשני כשיעור המתנה כ"א במותר נכסיו העולים חמשים ובשחרור גופה ושיהי' גם העבד הראשון קנה לשני יהי' ע"פ כוונת הנותן שאחד מעבדיו יהיה משוחרר כולו קיצורן של דברים כיון שהנכסים שייכים במתנה לעבדים לפי מחשבתו של האדון מה עלה על דעתו מקום מוצא ליתן להעבדים גם מה שיגיע כל אחד מהן חצי הם שווין שניהם:

סעיף ה' (הולכים אחר התחתון) שטר שכתוב בחיוב כ"כ אדומים זהו' כל אדום זהוב ח"י זהו' פ"ו לא שייך בכך לשון אחרון עיקר אודות שנויים במטבעות שכעת. כי הכוונה רק שלא יהי' א"ז קלים או ממדינה שא"ז שמשם גרועים משווי כנ"ל ולא שייך בכך יד בעל השטר על התחתונה כי מסתמא לא שוי נפשי' הדרנא והנותן בודאי לא נתרצה על הגרעון והחתום לא עלה אז בדעתו שיחודש צד גרעון כן יש לומר מסברא היטב:

(דיד בעה"ש עהת"ח) שטר שכתוב בו שהנתבע מחויב להניח מזומנים כ"כ בעיר פ' ביום פ' ואח"כ שבועה על שכנגדו ובאם לא ישבע ביום פ' במקום פ' יוחזר השלישות ובאם לא יבא הנתבע למקום פ' ליום ההוא ישלם התביעה בלא שבועה. גם שמסברא מ"ש אם לא יבוא נוטה דהיינו שלא יניח המזומנים אז במקום ההוא. מ"מ כיון שיד בעל השטר על התחתונה אי אפשר לקנסו ע"י שלא הביא מעות כיון שבא ביום ההוא ואמר שרוצה לכתוב שיעבודי' על קרקעותיו. או להעמיד בטוח שיתן שטר חוב עבורו גם שבהתנאים בה' קידושין וגיטין כ' שמכריעין התנאי כפי התועלת. מ"מ גם בהנ"ל שייך תועלת במה שיבא ויתן שיעבודים וספק לקולא להנתבע וכל שכן בקנס לבד שלהקל היטב: שטר שכתוב בו שאם לא יסלק בב' זמני פרעון סך פ' חייב סך גדול. י"ל יד בעל השטר על התחתונה שאולי דווקא אם לא ישלם מאומה מהסך שבב' זמני פרעון חל הקנס. ואולי מ"מ נוטה שהמכוון כיון שיגרע חל הקנס:

שטר אקנייתא כשר. כ"כ תוספות בפ"ב דגיטין בהא דאמרינן לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא והקשו מהא דתני כתב לו על הנייר או על החרם שדי מכורה נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה כו' וי"ל דהא דקאמר אבל בשטרות לא היינו בשטרות העומדים לראי' עיין שם וכתב הב"ח בסימן קצ"א על דברי הסמ"ע שכתב שם ז"ל אף על גב דחרם ועלה הוי דבר שיכול לזייף דשטר קנין לא בעינין שיהא ראוי לעמוד ימים רבים אלא לפי שעה וכתב שם הב"ח ומדברי מוהרו"ך נראה דאפילו אינו כת"י דמוכר וגם ליכא עדי מסירה אלא ע"ח כשר בשטר קנין כיון דאינו עומד לימים רבים אלא לפי שעה ולא ידעתי מניין לו זה החילוק ומדברי התוספות בשם רבינו תם מבואר היפך פירושו כדאמרן עד כאן לשונו ובש"ך בס"ק ב' השיג עליו ז"ל ומכאן קשה על ל' ב"ח בסימן קצ"א שהשיג על הסמ"ע שמחלק בכך וכו' והרי דברי הסמ"ע שם הן הן דברי הר"ן ודברי הרב אלו וכן משמע בתוספות קידושין דף ט' ומ"ש התוספות שם דאתי כר"א דאמר ע"מ כרתי היינו דלא בעי מוכח מתוכו ונהי דבגיטין וקידושין קיימא לן דבעינן ע"מ היינו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים מה שאין כן במכר ומתנה דהודאות הנותן או המוכר כמאה עדים דמי וכמ"ש התוספות פרק קמא דגיטין דף ד' ואם כן אם מודה שמסרו לו נקנה לו השדה בשטר זה בלא ע"מ וז"ב עיין שם גם בטורי זהב סימן קצ"א כתב שם על דברי הסמ"ע שכן מבואר להדיא סימן מ"ב בהגה בשם הר"ן ובתנם תמה עליו מו"ח ז"ל בספ' ב"ח בזה עיין שם ואחר העיון דברי הבית חדש נכונים והוא דודאי לר' מאיר לא מהני ע"ח בשטרות אפילו בשטר קנין וגיטין וקידושין אם הוא בדבר שיכול להזדייף ומשום דאינו מוכח מתוכו ואפילו ידוע שאין בו שום זיוף עפ"י העדאת נותן ועפ"י העדאת עדים מכל מקום כיון דלר"מ ע"ח כרתי וכל שאינו מוכח מתוך ע"ח הרי הוא כמו שטר שאין בו ע"ח דלאו כלום הוא לר"מ אם אין בו ע"ח וגם אינו כת"י הנותן ומשום הכי אוקמא בפ"ב דגיטין דברי חכמי' דמכשירין בשטר שיוכל לזייף כר"א דאמר ע"מ כרתי אלא דגבי שטר העומד לראי' אפילו לר"א מהני שטר שיוכל להזדייף כיון דיכול לזייף אינו מועיל כי אם עפ"י עדי מסירה שיעידו בע"פ שאין בו זיוף ובשטר ראי' בעינן למען יעמדו ימים רבים אבל בשטר קנין דהוא לשעתו מהני דבר שיוכל לזייף עפ"י ע"מ וכ"ז נתבאר שם מתוך הסוגי' ואם כן ממילא נשמע לר"א היכי דליכא ע"מ אלא ע"ח בלבד ידאי לא מהני ומדר"מ נשמע לר"א היכא דליכא ע"מ כיון דאין בו ע"מ אין זה שטר כלל דהא ע"מ לא מהני לי' כיון דיכול לזייף אינו מוכח מתוכו וע"מ לא הי' שם ואי משום הודאת נותן שיהי' במקום ע"מ זה ודאי ליתי' דאם כן אף אנו נאמ' שטר שכ' בכת"י אחר ואין בו ע"ת ונתנו לו בינו לבינו זה הנייר אע"פ שמוד' שנתנו ודאי ל"מ דמה זו הודאה שנתן לו נייר כתוב כת"י אחר וכיון דזה ודאי אא"ל לר"א דאם נתן נייר וכתוב עליו שטר בכת"י אחר בלי ע"ח וע"מ דמהני בזה וכמבואר בש"ס ופוסקים הרבה פעמים דכה"ג ודאי ל"מ ואם כן הוא הדין זה שחתם עליו ע"ח אם הוא דבר שיכול לזייף הני ע"ח כמאן דליתא ואם כן ודאי ל"מ ומ"ש התוספות בפרק קמא דגיטין דף ד' דהודאות הנותן או המוכר סגי היינו דל"ב ע"מ לר"א אבל ע"ח ודאי בעי וז"ל התוספות וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שהוא לקנין קרקע ואינו לראי' אינו מועיל כלום לר"א אם ידוע שלא נתנו בפני עדים מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהני הודאת בעל דין כמאה עדים סגי בעל חוב במקום הודאת בעל דין אבל בגיטין וקידושין לא מהני הודאת בעל דין משום דמחייב לאחריני עיין שם ומבואר דע"ת הוא במקום הודאת נותן אבל היכא דליכא ע"ח ונתנו לו שטר בכת"י אחר בינו לבינו אפילו מודה לפנינו שנתן לו זה לא מהני ולא כלום וכמו שכתב הרב המגיד בפי"א מהל' מלוה ואם הי' כת"י אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא עד כאן לשונו ואם כן היכא שיוכל לזייף דע"ח לא מהני גם הודאת נותן ליכא דהודאת נותן ליכא אלא היכא דאיכא ע"ת וכ"כ תוספות פרק קמא דגיטין דף י' ד"ה חספא בעלמא ז"ל ה"נ פסליק בשטרי מתנה ולא תיקנו חכמים להאמינם אלא בשטרי מלוה ומכר שהן לראי' ואין נעשה עפ"י עדותן שום קנין אבל שטר מתנה אין כשר לקנות בו מדאורייתא אלא אם כן יש עדים כשרים בשעת מסירה אפילו אם נאמר שטר מתנה שחתמו בו ישראל כשר לתנות בו בלא ע"מ היינו משום שידוע ע"י ע"ח שהן כשרין מן התורה שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל וכן כשר בהודאות נותן שהוא כמאה עדים אבל בשטר שחתומין בו נכרים שאין בו לא ע"ח ולא ע"מ שכשרין להעיד ולא הודאת בעל דין לא חשיב שטר לקנות על ידו עד כאן לשונו ומבואר להדיא דלא שייך הודא' נותן כי אם בעל חוב והיינו משום דגם ר"א מודה דנגמר הדבר בעידי חתימה והא דמצריך בגיטין וקידושין עידי מסיר' היינו משום דאין דבר שבערוה פחות משני' וכמ"ש רש"י בפ"ב דגיטין דף כ"ב ד"ה ר"א היא וז"ל דאמר חתימת הגט אינו מן התורה ולא סגי למיתבי' בלא ע"מ דאינהו הוא דעבדי כריתות דע"כ בעינן עדים דילפינן לקמן דף צ' דבר דבר מממון והלכך לא חיישינן דלמא מזייפא דהא אמרן צריך למיקרי' עד כאן לשונו ומשום הכי גבי קנין מכר ומתנה דסגי בינו לבינו ומשום הודאת נותן ולא איברי סהדי אלא לשקרי גם לר"א סגי בעל חוב אבל היכא דליכא ע"ח או פסולין משום דיכול לזייף ל"ש הודאות נותן דנהי דמודה שנתן לו שטר זה בלא ע"ח ל"מ מידי הודאות נותן כו' היינו מה דהוי הקנין בינו לבינו דאינו מועיל בגיטין וקידושין משום דאין דבר שבערוה פתות משנים ובממונות סגי בינו לבינו דהודאות נותן הוא במקום עדים וה"ל עפ"י שנים עדים יקום דבר דהנותן עומד במקום עדים כיון דהודאת בעל דין כמאה עדים ומשום הכי סגי בעל חוב כמו דסגי קנין כסף בינו לבינו אבל גיטין וקדושין דלא שייך הודאת נותן צריך ע"מ לר"א משום דאין דבר שבערוה פחות משנים דאף על גב דשטר הוי בעל חוב מכל מקום כסף או ביאה דהוי נמי קנין ואפילו הכי צריך דוקא עדים אבל בממון סגי בינו לבינו ומהני שטר בעל חוב כמו כסף וחזקה בינו לבינו אבל אם ע"ח נמי ליכא מאיזו הודא' שייך ולא עדיף שטר בלא ע"ת משטר שחתומין בו נכרים אף על גב דמיהני לראי' מכל מקום קנין ליכא הארכתי בפשוטות ולפי שראיתי רבים מגמגמים בפי' תוספות שכתבו הודאות ולכן פרשתי ועוד כתבנו מזה בסימן קפ"א עיין שם וממילא יצא הדין כדברי הבית חדש בלי שום ספק דאם יכיל לזייף וליכא ע"מ ודאי לאו כלום הוא ומהתימא על התומים דגם הוא כתב דמדברי תוספות פרק קמא דגיטין דף ד' משמע כדברי הש"ך וליתי' דהתוספות לא כתבו אלא היכא דאיכא ע"ת בדבר שאינו יכול לזייף ולא עדיף לר"א מלר' מאיר אלא היכא דאי' ע"מ דלר"מ ל"מ ולר"א אפילו בדבר שיכול לזייף מהני לי' ע"מ אבל בלא ע"מ לא עדיף מלר"מ דאינו מועיל וכן עיקר: ☜ודע כי הר"ן יש לו שיטה אחרת בהא דסגי במכר ומתנה ע"ח בלא ע"מ והוא דר"א מודה דע"ח נמי כרתי ואפילו בגיטין וקידושין אף על גב דליכא ע"מ והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם וז"ל ומיהו מה דמודה ר"א דע"ח מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש עדי' בדבר בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר ומעתה מה שמודה ר"א דגט החתוספות בעדים כורת אע"פ שלא נתן בע"מ כמו שמוכיחות כלאותן הראיות לאו משום דס"ל דע"ת כרתי אלא שהמסיר' כורתת כיון שיש עדים על עיקר הדבר דה"ל ע"ת כע"מ שהרי הגט יוצא מת"י בעדי' הללו ובידוע שהבעל מסר' לו ונמצא כאלו הן עצמן מעידי'על המסיר' עיין שם בפ' המגרש ואם כן לפ"ז כיון דאתינן עלה מתורת עדי מסירה דאין סהדי שמסר לו הבעל דין אם כן אם יוכל לזייף נמי כיון שידוע המסירה אע"פ שאין ידוע לנו מה כתב בו כיוו דיכול לזייף משום זה לא מיפסל דאע"פ שאמר ע"מ צריכי למקריי' היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא קראוהו כשר כל שראו המסירה מידו ליד' וכמבואר בתוספות פרק המביא דף י"ט ד"ה צריכי למקדיי' ועיין שם באשר"י ובר"ן ואם כן ה"נ ביכול להזדייף אם ידוע לנו המסירה אף על פי שאינו ידוע מה כתוב בו כשר אלא דכיון דיכול לזייף גם המסירה אינו ידוע לנו שבא מיד הנותן למקבל דהא אפשר הי' כתוב שם איזה דבר מאיש אחר וזייף וכתב מה דכתוב ואם כן ודאי לא מהני אלא דאם חתום בחתם יד הנותן דאז ודאי ידוע שבא הדבר מיד הנותן ליד המקבל אלא שאינו ידוע לנו מה כתוב בו מכל מקום כשר בשטר כיון דידוע לנו המסירה וה"ל כמו מסר לה בפני עדים ולא קראוהו דכשר וכמ"ש ואפשר דכיון דכשר לשטר קנין וכמ"ש אם כן אפילו בעל דין מכחישו וטען שהי' כתוב בו דבר אחר וזייף וכתב לא הוי טענה דלא גרע מחתימה חלקה דכתב בסמ"ע סימן מ"ז דגובה בו משום דהאמין ואם כן במסר לו חרס וחתם עליו אפילו הי' שם כתוב דבר אחר האמינו כיון דיכול למוחקו ולעשות שטר עליו אבל לר"מ דס"ל ע"ח כרתי ואם כן לעולם פסול משום דאינו מוכח מתוכו לא שייך האמינו כיון דכל מה שיכתוב אינו מוכח מתוכו אבל לר"א דס"ל ע"מ כרתי ומועיל בו ע"ח משום תורת ע"מ כיון דאנן סהדי שמידו בא לידה ואם כן בכת"י שחתם עליו דידוע המסירה כשר אפילו אין יודעין מה כתוב בו אם כן מהני נמי לראי' ואין הבעל דין נאמן לומר דבר אחר הי' שם כתוב משום דהאמינו וכמ"ש. וניחא בזה ליישב דברי התוספות שכתבו בפ"ב דכתובות דהך שמעתא דליכא למיחש אתספא לא אתי' כר"א ועיין בש"ך שתמהו בזה כל האחרונים הא אפילו לר"א מצי אמר דבר אחר הי' שם וזייף וכתב שטר קנין ולפי מ"ש ניחא דאינו נאמן בכך והמוציא הוא דנאמן ומשום דלא גרע מחתימה חלקה ודו"ק ואולי התוספות בפרק ב' דכתובות ס"ל טעמא דמהני ע"ח משום דאנן במקום ע"מ כיון שידוע שמסר לה וכמו שכתב הר"ן ואם כן כת"י כשר אבל לפי מ"ש תוספות בפרק קמא דגיטין טעמא דמהני ע"ת בשערות לר"א היינו משום הודאת נותן וכבר כתבנו דהודאת נותן לא הוי אלא היכא דיש ע"ח ואם כן ביכול לזייף דליכא ע"ח לא מהני כלל כל שמוסרו בינו לבינו ואפילו חתם ידו נמי ל"מ בינו לבינו כל שיכול לזייף כיון דאינו מוכח מתוכו ליכא ני"ח וליכא הודאת נותן ולא מהני אלא שיכתוב בכתב ידו ממש כל השטר דאז ליכא זיוף והב"ח שכתב בסימן קצ"א דבכת"י כשר אינו חתם ידו אלא כ"י ממש ואפשר דאפילו לפי' תוספות בפרק קמא דגיטין דף ד' נמי חתם ידו כשר בדבר שיכול לזייף ומטעמא שכתבנו דכיון דזה ודאי ידוע שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל אם כן האמין לו על כל זה שכתוב בו והמעיין בלשון התוספות פרק קמא דגיטין דף י' ד"ה חספא בעלמא העתקנו דבריהם לעיל משמע דהיכ' דידוע ע"י ע"ת שבא מיד הנותן מהני ובחת"י נמי ידוע שבא מיד הנותן אל המקבל והאמין לו על כל דיכתוב עליו וכמו חתימה חלקה אבל בעל חוב בדבר שיכול לזייף ודאי אינו ידוע כלל שבא מיד הנותן ליד המקבל דאפשר הי' שם איזה כתב מאיש אחר ובזה לא שייך הודאת נותן דאינו מודה כלל כיון דאינו ידוע לט מה היה שם ולהכי אפילו מודה עכשיו שלא היה שם זיוף כיון דאינו מוכח מתוכו וכיון דשטרא ליכא איו זה אלא כמודה שמסר לו חספא והבן היטב: ועיין פ"י שהק' בהא דכ' הרא"ש דהלכ' כר"א בגיטין אבל לא בשטרות מהא דאמרו לענין הוצאת שבת דיפתרא כדי לכתוב עליו את הגט ומשמע דשטרות פסולי והק' דהא אכתי מצי למימר דיפתרא לכתוב עליו שטרי מקנה ועיין שם ולק"מ דכי היכא דאמרינן דשטרי מקנה נכלל בגיטין וכמה שכתבו תוספות גיטין ודדמי לי' שטרי מקנה אבל שטרי ראיה לא ה"ה בזה שאמרו דיפתרא כדי לכתוב עליו הגט היינו גט ודדמי ליה שטרי מקנה אלא הוכחת הרא"ש מדלא אמר סתמא דיפתר' לכתוב עליו שטרות ומשמע דבעי' לאפוקי על כל פנים שטרי ראי' וז"ב:

שהשטר בטל. עיין מל"מ פט"ו מטוען שמביא בשם מהראנ"ח דכל מלתא דלחזר' קאי אפילו במטלטלין דמוחזק בהן המחזיק וכל ספק דאיתיילד מוקמינן ליה בחזקת בעלים וזה שכתב על ראובן שהוציא שטר על שמעון בסך מה לפרוע בזמרם ידועים ונפל הספק בלשון השטר אם חיוב הלוה לסוף שלשה חדשי' או שלשה שנים ואסיק דכל שהלשון בעצמו מסופק אי איכא תרי לישני דמספקא לן אי תפוס לשון אחרון דיינינן לזכות המלוה דומיא די"ב דינרין לשנה דינר לתדש נתעברה השנה נתעברה למשכיר דקרקע בחזקת בעלים עומדת וה"נ ממון בחזקת בעלים עומד והלו' בא להחזיק מכח תנאו שהאריך לו הזמן עליו הראיה וכתב הרמב"ם הדין מפורש פי"ג ממלוה אמר המלוה היום הגיע הזמן והלוה אומר עדיין יש לי ה' ימים כו' המלוה נאמן מן הטעם ההוא והרב המ"ל השיג עליו דבהדיא כתבו תוספות נגד דברי הרב בפ' השואל גבי מימרא דרבא דקאמר התם האי מאן דאמר לחברי' אושלן מרא למירפק פרדיסא דאי אמר למירפק פרדסי רפיק ואזיל כל פרדיסא דאי"ל והקשו בתוספות דבפ' המוכר אמרינן ארעתא תרי משמע ותירצו דהתם מוכר מוחזק ויד הלוקח על התחתינה והכא יד המשאיל על התתתונה שהשואל מוחזק וכ"ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר כדאמרינן לעיל גבי קרקע דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר לא דמי דהתם הוא קרקע שאינו יכול לשומטו ואזלינן בתר מרא קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתפס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה הרי בהדיא כתבו תוספות נגד דברי הראנ"ח ע"ש. אמנם אני אומר אם דברי החו' בפ' השואל המה נגדו אכתי יש עמוד וסיוע לדברי הראנ"ת מדברי תוספות פ' המוכר דף ס"א ד"ה ארעתא תרתי וז"ל הא דאמר בהשואל האי מאן דמשאיל מרא לחברי' למירפק בי' פרדיסי רפיק בי' כל פרדיסי דאית לי' ולא אמר פרדיסי תרתי משמע התם דרך הוא כו' ויש מפרשים דהתם יד המשאיל על התתתונ' דשואל מוחזק כו' ואין נראה לר"י דהתם נמי הואיל וסופו לחזור לבעלים הוי משאיל מוחזק כדאמר ר"נ קרקע בחזקת בעלי' עומדת הואיל וסופו לחזור לבעלים ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין דאין חזקת השוכר חשובה בקרקע כמו במטלטלין וכו' דאין נראה לחלק דהא מיירי התם ר"נ אפילו בא בסוף החודש שנגמרה חזקתו שדר בה אפילו הכי מוקמינין בחזקת בעלים וכן בהמקבל דף ק"י מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש פירות בחזקת אוכליהן ואמאי לא מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים אע"פ שהפירות כבר אכלו המלוה אם כן לא הוי טעמא משום דחז"ק גרוע אלא משום דסופו לחזור עד כאן לשונו והרי לפניך ממש כדברי הראנ"ח מדברי ר"י שרוב תוספות הוא ממנו ודברי התוספות שבפ' השואל הוא מבעל תוספות אחר אמנם בעיקר הדין שהעלה הראנ"ח לבבי לא כן ידמה דהא כמה כרכורים כרכרו בזה הפוסקים בשטר שכתב עד הפסח אם מחויב לשלם בפסח ראשון ברשב"א ובאשר"י באו בטענה דאם כן יתבטל השטר לגמרי ובזה לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה ותיפוק לי' דבעל השטר הוי מוחזק כיון דסופו לחזור. ועוד קשה לדברי הראנ"ח דכיון דסופו לחזור הוי המלוה מוחזק אם כן אפילו במלוה על פה נמי אם מחולקים הלוה והמלוה בזמן הפרעון הלוה אומר אחר עשרה ימים והמלוה אומר היום יהיה המלוה נאמן ומדברי הרמב"ם מבואר פי"ג ממלוה דדוקא מלוה בשטר וכן פסק בשלחן ערוך סימן ע"ג במלוה על פה דמחולקין בזמן הפרעון נשבע הלוה היסת ולדברי הראנ"ח צ"ל טעמא דנאמן הלוה במלוה על פה הוי משום מגו דפרעתי או להד"מ אבל לענ"ד נראה דבמלוה על פה אפילו הלוה בעדים וא"ל אל תחזיר אלא בפני פו"פ והספק בזמן הפרעון נמי ישבע הלוה היסת ואפילו לדעת התוספות דהיכא דלחזרה קאי לא הוי מוחזק היינו דוקא בחפץ שהוא דבר ידוע ואמרינן כיון דזה החפץ ודאי סופו לחזור הרי הוא החפץ בחזקת בעלים הראשונים אבל מלוה להוצאה ניתנה אלא דמוטל על הלוה לפרוע מנכסים ואם כן ודאי הלוה מוחזק בנכסיו ומצי אמר אכתי לא הגיע זמנך ליפרע דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואין המלוה מוחזק בנכסי הלוה ואין לו בהם שום תפיסת יד מה שאין כן בחפץ וקרקע שסופו לחזו' לבעלים בעינא ומשום הכי הוכרחו הראשונים לבא בטענה בשטר שכתוב בו עד הפסח דהוי פסח ראשון דלא הוי המלו' מוחזק בנכסי הלוה אף על גב דיצטריך סוף סוף לפרוע וכמ"ש והא דכתב הרמב"ם במלוה בשטר זה אומר היום וזה אומר עדיין יש לי ה' ימים דהמלו' נאמן היינו משום דהכי דינא דמלוה בשטר כאין מפורש בו זמן פרעון דסתמו משמע היום אבל היכא דאיכא ספק בלה"ש ואין השט' מתבטל בכך וכעובדא דהראנ"ח דהא לסוף ג' שנים ודאי מועיל השטר בזה אמרינן יד בעה"ש על התתתונה אף על גב דסופו לחזרה וכדמוכח מכל הני פוסקים שכתבו הטעם דאם כן יתבטל השטר וכמ"ש אלמא בענין דאינו מתבטל יד בעה"ש על התחתונה ומשום דהבדל יש בין חפץ דהדרא להלואה דלא הדרא בעינא וכמ"ש וז"ב:

אפי' לגבות בו לאלתר. פי' אף דבלאלתר ליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים וילפינן מקרא דכתיב בספר ירמיה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים:

אבל שטר אקנייתא כו'. פי' שטר שקונה בו שדה או בית שכותב על נייר שדה פלוני מכורה לך או נתונה לך וכמ"ש לקמן סימן קצ"א שאינו עומד לראייה כלל אלא אחר שקנוהו בשטר כותב שטר אחר לראיי' וכשטר דירמיה הנביא הנ"ל אף על גב דגם שם קאי אספר המקנה שקנה שדה מחנמאל מכל מקום אותו כתב גופו הי' עומד לראייה כמו שמפורש שם בקרא:

ואל ידחוק במקום אחד כו'. פי' אפי' אינו מדוחק יותר מדאי ומותר לכתוב באותו דוחק כל השטרות אלא שלא ישנה לכתוב מקצת השטר באותו הדוחק ומקצת מרויח יותר דא"כ יש לחוש שיוסיף איזה אותיות באותו ריוח ולא יהי' ניכר שהרי יהי' שוה לתיבות המדוחקים שבשטר וק"ל:

שנוכל לתלות במחק תלינן. פי' והשטר פסול:

לא טענינן ליה. הטור כ' ע"ז ז"ל ונראה דחייב הדיין לטעון אפי' לא יטעון הנתבע כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ועמ"ש בפרישה שכ"כ הטור לעיל ס"ס י"ז בשם הרא"ש אכיוצא בזה ואין נראה לחלק בין ההיא לנדון דידי:

שלא יכתוב בסוף שטה. כתב הרשב"א בתשובה שיכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרי' דאז צריך להוסיף וי"ו שיהיה אחד ועשרים ויהיה ניכר עכ"ל:

שמא יעשה מעשר עשרים כו'. וכתב נ"י פר' ג"פ (דף רל"ו) ואי אשכחן תלתין וחמשין בסוף שטה כשר ולא חיישינן שמא תלת וחמש היה דחזקה על העדים שעשו כהוגן ד"מ ז':

מחזיר הדבר פעמים הרבה. פי' כשגם בפעם השני יזדמן בסוף השטה יחזור הדבר בפעם שלישי וכן משלישי לרביעי ובפרישה כתבתי דה"ט משום דאין כותבין שלשה או עשרה שהוא ל' זכר אמספר אמות או אצבעות שהוא לשון נקיבה דאל"כ קשה למה צריך לחזור עד שיבא באמצע השטה הא יש תיקון להוסיף בסוף השטה ה' על תיבת שלש או עשר וק"ל:

כגון ב' או ד'. וה"ה לשאר אותיות שאפשר לזייף כגון ו' לעשות ממנו ז' ומה' ח' או ק' וכ"כ ב"י אל' הטור ועיין בע"ש כתב ז"ל אבל אי כ' גימטריאות או ראשי תיבות כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא היה כתוב בו ב' או ג' והוסיף היו"ד מטעמא דאמרינן חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין עכ"ל ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר וכך היה לו לכתוב שליכא למיחש שהיה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד וכ' י"ג דהעדים לא היו חותמין כשהיה שם ריוח כ"כ כדי לזייף להוסיף י' ואי נראה שהיו"ד נכתב בדוחק כבר נתבאר דאין גובין בשטר כזה וק"ל:

ואפשר לקיימן מקיימין כו'. בד"מ נתבאר דאפי' אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימין משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דבור:

הולכין אחר התחתון. הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן שני דברים ודאי חזרה היא ועמ"ש בס"ק י"ב:

שלא יהיה בשטה אחרונה. בסי' מ"ד נתבאר טעמו דאין למדין משטה אחרונה משום דאין מדרך העדים לצמצם כ"כ לחתום נפשם סמוך לשטה ממש וחיישינן שמא העדים הניחו ריוח בין חתימתן לכתיבת השטר כשיעור שיכולין להוסיף בו שיטה והמלוה זייף וכתב באותו שטה זכותו ומה"ט כשנמצא באותו שטה חובתו למדין ממנה וז"ש מור"ם ע"ז בהג"ה ז"ל מיהו לאפקועי כו' וק"ל:

ואין כתוב בשטר שריר וקיים. גם זה יתבאר בסוף סי' מ"ד דכשכתוב בו שריר וקיים ליכא למיחש לזיוף ע"ש:

שאם למעלה היה פורט והולך. ובטור ביאר וכתב כגון אנו שכותבין בכתובה שהכניסה שימושי דירה בכך וכך ושימוש' דערסא בכך וכך כו' ולבסוף כותבין ועלה מנין כל מה שהביאה לכך וכך עכ"ל ה"ה כל כיוצא בזה וק"ל:

מאה שהם מאתים כו'. וטעמו דכיון דהוא דבור אחד וא"א לחלק ביניהן לומר שהיא חזרה מ"ה הולכין אחר הפחות וזהו ג"כ הטעם מ"ש הטור בסמוך דאם כתוב בו שחייב לו ק' זוזי דאינון ל' סלעים דאין הולכין אחר התחתון וכ"כ בד"מ י"ב בשם ב"ת שער ס"ח ע"ש:

דיד בעל השטר על התחתונה. בפסקי מהרא"י סי' נ"ו כ' על שטר א' שהיה כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא היה כתוב ביה במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעל השטר על התחתונה עכ"ל ד"מ י"ב:

אם נמחק מהתחתון אות א' כו' כלל דינים הללו הוא שאות אחד הוא דרך הסופר לקצר או להתמחק מעצמו לפעמים שלא בכונה ולכן למדין מהעליון משא"כ בשתי אותיות לכן אם נחסרו שתי אותיות שלא נכתבו מעולם אמרינן ודאי הלוה שם בפי הסופר לכתוב כן מפני שלא לוה לבסוף מחנני כ"א מחן וינתן לחן אבל כשנכתבו מתחל' ואח"כ נמחקו ב' אותיות ודאי בכונה נמחקו ולא ידענו אם מחקם מפני חזרה שלוה מחן או מחקם כדי לפסול השטר מ"ה אין גובין בו שום אחד מהן והיינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו (הג"ה וה"ה אם איש אחר הוציא ש"ח וכתב בו מלמעלה שם הלוה חנני ומלמטה חנן שיגבה מחנני ולא מחנן ואם כתב למטה חן יגבה מחן ולא מחנן דאיכא למימר שחזר מן העליון והלוה להתחתון) אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ ע"ש ועמ"ש מזה עוד בפרישה:

ילמד תחתון מעליון. וכתב המ"מ סוף ה' מלוה בירושלמי ר' יצחק שאל מלמעלה כתב חנן ולמטה כתב חנני מהו שילמד תחתון מעליון או עליון מתחתון ולא איפשטא עכ"ל וכתב ב"י ס"ט ונראה דלא יגבה בשטר זה משום אחד מהן והמע"ה ואם הוא שטר מתנה לא נתן לשום א' מהן דהמע"ה עכ"ל וע' בתשוב' הרא"ש כלל ס"א סי' ל"ט עכ"ל ד"מ ט':

וידוע שנמחק השטר. בטור כתב ידוע שנמחק אח"כ ור"ל אחר שכבר כתב הסופר חנני אח"ז נמחק מ"ה פסול משא"כ כשמעונ' נח כתב אלא חן דהיינו דין חסרון שכתב המחבר אח"ז דדנין אותו בחזרה וינתן לחן ועיין בע"ש מ"ש בזה טעם אחר לפסולי דנמחק והנראה בעיני עיקר כתבתי כאן ובפרישה:

מלמעלה ספל כו'. ספל הוא נוטריקון סאה ופלגא וקפל קב ופלגא וזהו שסיים וכ' שקפל פחות מספל ויש פירושים אחרי' כתבתים בפרישה ע"ש:

שהקפל פחות מהספל. בתו' ובפי' רשב"ם משמע שהטעם הוא משום דדרך הזבוב לקצר האות ולעשות מקו"ף סמ"ך ולא להאריך לעשות מסמ"ך קו"ף ומ"ה אף אם היה קפל הכתוב למטה טפי מספל הכתוב למעלה הולכין אחר התחתון ממ"נ דאי ספל הי' כתוב למעלה מתחלה נמצא חזר מספל לקפל והולכין אחר התחתון וכנ"ל בכתב למעלה מאה ולמטה מאתים ואי מתחלה היה גם מ"ש למעלה קפל ומכח זבוב נעשה ספל מכ"ש דנותנין לו קפל וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דע"י הזבוב יכול להשתנות ג"כ להאריך האות ע"י טשטוש ולעשות מסמך קו"ף מ"ה צריך לטעם דקפל הוא הפחות וק"ל:

אי תפס מטלטלי כו'. פי' אפי' תפס בעדי' ועפ"ר:

וכ"ש שאומרי' בשובר יד בעל השטר יש מגיהין יד בעל השובר על העליונה ואינו צריך דגם בעל השובר בעל השטר מיקרי והא דכתב דכ"ש הוא ר"ל מאחר דבתפס שלא ברשות בעלים לאחר שנולד הספק מהני כ"ש בשובר שמוחזק ועומד בשלו הוא דאין מוציאין מידו כן הוא דעת מור"ם ז"ל אבל קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהיא ביד המלוה ויש לו בשטר שיעבוד קרקעות וכן מוכח דאל"כ קשה דדברי הרי"ף ורבינו שבסי' זה יסתרו למ"ש הרי"ף ורבינו לקמן בסי' ע"א סל"ד בדין מלוה שהאמין ללוה שצריך הלוה לישבע שפרע משום דיד בעל השטר על התחתונה ואמרי' דלא הימניה אלא לבטל השטר דמלו' ולעשות כמלוה ע"פ והיינו מטעם כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלו' וכמ"ש שם בדרישה ומזה קשה גם על ב"י שכתב בס"ס י' גבי ספל וקפל ז"ל ונראה שאם הוא שטר מחילה לא תלינן בזבוב דהמע"ה עכ"ל ודו"ק:

אבל בדבר שהשטר בטל לא. וכ"כ המ"מ פ"ג ממלוה וריב"ש סי' תי"ג ד"מ י"ד דכל היכא שאם נפרש משמעות אחד בשטר נתבטלה שטר לא מפרשינן כן וכ"כ נ"י פ' איזהו נשך דלא אמרי' כן במקום שצריך להוסיף על התנאי ד"מ י"ב:

אלא לפסח שאחר כמה שנים. פי' ומה"ט ג"כ אינו יכול לו' אפרענו לפסח הבא אחר שנה זו ומילתא בטעמא קאמר דאם לא היה כונתו לפסח הבא ראשון א"כ לא נתפרש מתוך השטר לאיזה פסח יתנו לו והי' יכול לדחותו לפסח דלאחר כמה שנים וזה ודאי אינו דא"כ יתבטל השטר לגמרי ומדהא ליתא הא נמי ליתא ואמרי' דבודאי לא נתכוין אלא לפסח הבא ראשון וכ"כ בתשובת הרא"ש ועפ"ר וק"ל:

שאפשר שטעה בו הנותן כו'. נרא' דמיירי בלשונות שמקנה לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו (וכמ"ש בר"ס רמ"ה) ומשום דכה"ג לא שייך למימר אין כוונת אדם על דבר שעל ידו יתבטל השטר דאמרי' הוא לאנתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל:

כולל יותר ליפוי כו'. כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א מי שהשכין בית לחבירו ועליו עליות ע"ג עליות וכ' בשטר שראובן השכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טען ראובן שלא השכין לו רק עליה אחת שעל גבי הבית והסופר אומר שכונתו הית' על כל העליות כו' הדין עם המלוה עכ"ל ד"מ י"ב:

לפי דעת השומעין. וכ"כ בריב"ש סי' רי"ו דאזלינן בשטרות אחר ל' בני אדם ד"מ שם:

דאינון כך וכך וכו' ונמחק אותו הסכום פי' דלאחר תיבה דאינון יש מחק ולא נכתב משם והלאה מה הוא הסך של דאינון אמרי' דמיעוט שנים:

אין לו אלא שנים. נראה דאם המלוה אומר חמש היה הסך והלוה אומר שנים היה דצריך לישבע היסת ופטור משבועה דאורייתא כמו בכתוב בו סלעים הנזכר בסעיף שאחר זה:

נותן לו שתים הטעם דסתם סלעים הכתוב בשטר אינו פחותה משנים ואין זה כמודה מקצת בעל פה דחייב לישבע שבועה דאורייתא דכשם שאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות דהיינו על דבר הכתוב בשטר כך אין הודאה דשיעבוד קרקעות מביאו לידי שבועה דאורייתא ועיין לקמן סי' פ"ח דשם פסק הטור והמחבר כמ"ד דה"ה אם המלוה אומר ה' והלוה אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על המותר משום דה"ל בהא שמודה יותר ממשמעות השטר כמשיב אבידה והטור והמחבר דכתבו כאן דלוה אומר ב' משום דלא כתבו כאן אלא דבר הנלמד מל' השטר ושהוא מוסכם אליבא דכ"ע משא"כ בלוה אומר ג' דפליגי ביה תנאי ועפ"ר:

ואי תפס מפקינן מיני' היינו בתפס בעדים דאל"כ נאמן במיגו ול"ד למ"ש בסעיף ח' דבכל הני דאמרינן יד בעל השטר עלהתחתונה דאי תפיס אפי' בעדים לא מפקינן מיניה דשאני הכא דל' השטר מסייע להלוה דסתם סלעים אינם משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה דהיינו נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיסה. וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי דדייק מדלא כתב הטור דין זה דמהני תפיסה בתר כל הני דינין ש"מ דלא מהני תפיסה בכתוב בו סלעים ומה"ט איכא למידק דלא מהני ג"כ בדין שכתב בו דאינון וצ"ע:

פחות שבמשקלות. דסתם הלואת כסף אם לא נכתב בצדו דלוה לו מטבע ודאי כסף במשקל הלוה לו שמשקל הוא ג"כ דבר שידוע ומסומן להשיב לו בו כפי מה שהלוה:

הקטן שיוצא שם: פי' באותו המקום המפורש בשטר ואם לא נזכר בו מקום הולכין אחר המקום שמוציא בו שטר על הלוה לתבעו בו וכמ"ש בסמוך סי"ד:

ואם כתוב בו דנרי כסף כו'. כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דנרי זהב וסתם דינרין נא' בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעל השטר על התחתונה אינו נותן לו אלא של כסף והני מילי בסתם אבל אם כתב בצדו דינרי כסף או כסף דינרי או דינרין זהוב או זהוב דינרין הולכין אחר דבר המפורש בצדו והיינו דוקא אם כתב בו דינרי בלא בית אבל אם כתב בו כסף בדינרי הבי"ת הוא עושה הבדל ומפרשין אותו שח"ל כסף שוה ב' דינרי זהוב וה"ה כ' בו זהוב בדינרין מפרשים אותו שח"ל זהוב שוה ב' דינרין כסף ועפ"ז כתבתי בפרישה דגרסינן בטור ובדברי המחבר ברישא כתב בו דינרי כסף או כסף דינרי בשניהם בלא נו"ן ובסיפא גרסינן כתוב בו זהוב דינרין או דינרין זהוב שניהן בנו"ן כו' דנקט כל אחד ואחד רבותא ללמדינו דאם כתב בצדו זהב או כסף אז אין מקפידין על ל' דינרי או דינרין וכמ"ש וק"ל:

נותן לו כסף ששוה שני דינרי זהוב בזה נמי אם ירצה נותן לו שברי כסף שוה שני דינרי זהוב ויד בעל השטר על התחתונה ולא הוצרך לפרשו אלא בסמוך היכא דכ' כסף בדינרין דה"א דכונתו ליתן לו כסף בעד ב' דינרי זהוב דאל"כ הל"ל דינרין סתם קמ"ל דלא אלא כונתו ליתן לו שבר. כסף שוה שני דינרין של כסף:

ולא מתפרש איזה מטבע. נראה שמור"ם פי' דברי המחבר דר"ל אף שכתב בשטר שח"ל מאה סלעי' מ"מ לא איתפרש בהשטר באיזה מטבע ישלם לו הסלעים אם במטבע החריפים בהוצאה או לא וקאמר דבבבל מגביהו המאה סלעים ממטבע שרגילין לישא וליתן בהן בבבל כו' ופי' זה דחיתי בפרישה ע"ש וכתבתי שכוונת המחבר הוא כמ"ש המ"מ בס"פ י"ז דמלוה והוא דאף שכתב בשטר מפורש המטבע דהיינו שהלוה לו מאה דינרים או סלעים מ"מ דינר או סלע של בבל אינו דומה לסלע או דינר של א"י וה"ה לשאר ארצות דבמדינה זו היא כבידה יותר מבמדינה אחרת וכן פירש"י בהדיא במשנה בפ' בתרא דכתובות (דף ק"י ע"ב) ע"ש וע"ז קאמר שלא אתפרש דינר של איזה מקום הלוהו דמגביהו מסלע או דינר של אותו מקום שמפורש בשטר שכתבו וחתמו ואמרי' דמסתמא שם נעשה ההלואה וממטבע של אותו העיר ואם אין מפורש בשטר שום מקום מגביהו מהמטבע של מקום שמוציא בו השטר לתובעו ואמרי' מסתמא ג"כ כאן נעשה ההלואה ומדינרי של זו העיר ובסוף הסעיף כתב אם היה כתוב בו מאה כסף כו' ושם איירי במפורש בו שנעשה ההלואה במקום פלוני אלא שאין מפורש בו באיזה מטבע הלוהו וקאמר שמגביהו מה שירצה ונראה דהיינו דוקא ממטבע הקטן של אותו מקום שמפורש בשטר או של אותו מקום שמוציא בו השטר לתובעו בו ולא מטבע הקטן של שאר מקומות ועד"ר ואף דכבר כתבו המחבר בריש סי"ג ז"ל כתב בו מטבע של כסף אם פרוטות יוצאות באותו מקום כו' שם קאי אמטבע א' וכאן קמל"ן הדין במאה מטבעות:

כההוא שטרא כו' וכתב נ"י (דף רל"ו) שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרים גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. ד"מ ך':

איסתרא וזוזא כו'. איסתרא הוא סלע מדינה שהיא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי זוז צורי דהוא דינר וזהו שמסיק וכתב שיתן לו איסתרא שהוא הפחות וק"ל:

שאין עושין סכום חשבון מפרוטות פי' אלא מצטרפין אותו לזוזי או איסתרי וכותבין חשבון הזוזים או האיסתרי:

או אמי וכתב עוד שם ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו:

שטר אקנייתא. עש"ך סק"ב (ויש שם ט"ס במ"ש אע"פ שהשטר של גיטין יכול להועיל לראיה וכו' תיבת גיטין ט"ס וצ"ל שהשטר של קנין) שכתב דאפי' חתם עצמו בדבר שיכול להזדייף אם טען זה להד"ם הוחזק כפרן. והוא תמו' מאוד. וכבר האריך לתמוה בזה בתומי' דודאי יכול לומ' שחתם עצמו על דבר של שטות והוא מחקו וכתב עליו שטר מקדו ומה שכתבו התוס' דכיון דעיקרן לאו לראיה מהני לא כתבו זה רק לר"א דפסול מגזירת הכתוב דלמען יעמדו לשטר ראי' אפי' לאלתר ע"ז כתבו התוס' דבשטר קנין כיון דעיקר לאו לראיה לא נפסל ראיה דידיה ע"י עידי מסירה ופשוט וכדי שלא להשוות להש"ך מאורן של ישראל לטוע' מצווין אנחנו ליישב דבריו אפי' בדוחק (ומקודם ליישב קושית המהרש"א שהביא הש"ך) ונראה דהא דכתבו התוס' דהאי דאביי לא אתי כר"א הוא מטעם דבב"ב קס"ז גבי הא דאמר התם דצריך שיהי' מכירין שם האשה והאיש. הקשה הש"ס וניחוש לשני יב"ש דעלמא כתוב גיטא וממטי' לי' לאיתתא דהאיך וכתבו התוס' שם בד"ה וליחוש דהקושיא קאי אליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי וז"ל שם ואע"ג דעידי מסיר' כרתי וצריכה להביא ע"מ ליחוש וכו' וכשתבי' ע"מ לב"ד שתאמר אלו העדי' ראו דיב"ש בעלי נתן לי הגט והן אומרי' הן ואח"כ לא יחקרום ב"ד לומר שמא טעיתם כך וכך וכו' וכונתם שאין העדים צריכין להכיר רק ששם הבעל והאשה כך וכך וא"צ לידע שהוא בעלה וכשתבוא להנשא שלא בפני בעלה ולא יהי' להם טביעת עין יבא הדבר לידי ריעותא ע"ש ולכאורה קשה דא"כ היאך כותבין שטר ללוה בלא מלוה שמא מערים הוא ורוצה למוסרו בכדי להוציא מיב"ש אחר שלא בפניו או מלקוחות ומיתומים. אבל באמת הא בורכא דהא כיון שהב"ד ידעו שיש שני יב"ש הא אין אחר יכול להוציא עליהם וזה פשוט. ולפ"ז א"ש דברי התוס' בכתובות דהאי דאביי לא מצי אתי כר"א דלר"א אסור לחתום עצמו אחספא דדילמא משכח איניש דלא מעלי ויערים ויעשה קנוניא עם יב"ש השני שימסור לו שט"ח זה בפני ע"מ שידמו ששמו יב"ש לר' יוחנן דמכשיר אף בשטר ראיה בדבר שיכול לזייף א"נ בשטר מקנה וכמו שהקש' הש"ס בב"ב שם והב"ד לא יתנו לב לחקור יותר כמ"ש התוס' בב"ב ויגבה ממנו שלא בפניו וכאן לא שייך התירוץ שכתבתי לעיל דהא ב' יב"ש אין אחר יכול להוציא עליהם שט"ח דהא לא שייך הכא דהא איכא חתם ידו הניכרת לב"ד שהוא מיב"ש זה וא"ש דברי התוס'. ולפ"ז גם דברי הש"ך א"ש דכיון דלר"א אסור לחתום עצמו אחספא מטעם הנ"ל ובודאי ה"ה דאסור לכתוב דברים אחספא לחתום עצמו דהוי כחתימ' בעלמא כיון דיכול למחוק הדברים שכתב למעלה מחתימתו ולעשות רמאות כנ"ל וכיון שאסור לעשות חתימ' אחספא ממילא אינו נאמן שעשה כך כמו שא"נ לטעון במגילת' שחתם עצמו כך כשאין לו מגו וכיון דלר"א אסור לעשות כן גם בחספא שוה הדין בחספא כמו במגילתא כנ"ל ליישב דעת הש"ך שלא יהיה תמוה כל כך. ומ"מ העיקר כמ"ש התומים דלא הוחזק כפרן כשטון להר"מ בדבר שיכול להזדייף עוד כתב הש"ך דכשר בע"ח ובהוראות הנותן שמסרו לבד אפי' ליכא עדי מסירה. ובס' קצה"ח הקשה דהא אם מסר כתב יד אחר בינו לבינו בלא ע"מ לא קנה וכיון שהוא יכול להזדייף הוי כליכ' ע"ח ואפי' בערכאותיהן כתבו התוס' דפסול ע"ש שהאריך. ואין הנידון דומה לראיה דבליכא ע"ח ולא ע"מ לאו שטרא הוא כלל ולצחוק בעלמא מסר לו משא"כ כשיש ע"ח רק שהוא דבר שיכול לזייף שטר ואי אתי ע"ח קמן ואמרו דליכא זיוף מועיל וה"נ מועיל הודאת בע"ד במקום ע"ח (") דשטר קנין גמור הוא ועב"ש באה"ע סי' קכ"ג ס"ק ג' דלא בעינן מוכח לר"א אף דליכא ע"מ ואף לפמ"ש בסי' קל"א דבעינן מוכח זהו דוקא בגט אבל בשטרות ודאי דל"ב מוכח כיון דהודאת בע"ד סגי וראיה לזה דבב' שטרות היוצאים ביום א' דחולקין כתב הר"ן הטעם משום שאין מוכח ולר"א דע"מ כרתי אמרינן שודא והקשה הרמב"ן דניחוש דילמא לא היה ע"מ והשטר נעשה רק ע"י ע"ח ומתרץ דבממון כיון דמהני הודאת בע"ד מהני מסירתו כעדים וה"נ דכוותי' גם מ"ש דלדעת הר"ן דע"ח הן במקום ע"מ כשהשטר ע"ד המזדייף הוי כנמסר בע"מ ולא קראוהו תמוה דהא שם בעינן עכ"פ קראו לבסוף וכאן לא קראוהו כלל. ואפי' תימא דשם לא בעינן כלל קריאה היינו משום שאומר לפני העדים שמגרשה ובעל שאמר גרשתי נאמן אבל בדבר המזדייף שנותן בינו לבינה אף שיש ע"ח ודאי דלא הווין ע"מ. גם מ"ש דבחתם ידו על דבר המזדייף נאמן המלוה דהוי בהאמינו בשעה שמסר בידו וכמו במסר בידו חתימה חלקה וכו' זה לא ניתן להאמין כלל דבשלמא במסר בידו חתימה חלק' האמינו דהא אם יכתוב על גבי ודאי דיגבה ממנו ולא מצי לטעון נגדו דתנן הוציא עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מב"ח. אבל הכא מה האמינו שייך הא אף אם יכתוב עליו מצי טעין שזייף אותו כיון דהוא דבר המזדייף גם מה שתירץ על קושיא הפ"י שהקש' אהא דאמרינן בגטין דיפתרא כדי לכתוב עליו הגט ומוכיחין מזה דשאר שטרות פסולין. והקש' הפ"י דהא כיון דשטר מקנה כשר אכתי קשה דהל"ל כדי לכתוב עליו שטר מקנה ותירץ הוא כיון שכתבו התוס' בגיטין דשטר מקנה נכלל בגיטין ה"נ גבי דיפתרא דאמר גט נכלל ג"כ שטר מקנה וכו' א"י מה הוא שח דעיקר הוכחתם הוא דגט שיעורא רבה הוא משאר שטרות דבגט צריך לכתיב שם עירו ועירה ומקום עמידת העדים והרי את מותרת ודן די יהוי ושם הנהרות משא"כ בשאר שטרות. וכן קשה כשטר מקנה דבשדה מכורה לך לבד סגי בשלמא התם בגיטין דפוסל שטר ראיה בדבר המזדייף שפיר כתבו התוס' דכולל שטר מקנה בגט דג"כ לא שטר ראיה הוא מה שאין כן הכא לענין שיעורא דשבת מה ענין יש לחלק בין שטר מקנה לשאר שטר ראייה ופשוט

הולכין אחר התחתון. ע"ש ברשב"ם ובתוספות בב"מ דף קס"ו במה א"כ למה דכתבו דלמעלה נכתב ענין ההלואה ולמטה הוא ענין האחריות ולכאור' קשה אמאי אם נכתב למטה מנה הולכין אחר התחתון הא אפשר לקיים שניהם שהלוה לו מאתיים ולא קיבל אחריות רק על מנה. ואפשר דהוי כישוב בדוחק ואין מישבין כמ"ש הש"ך ומכאן ראיה להש"ך או אפשר דמיירי שכתוב למטה אחריות מאה הנ"ל (ועש"ך סק"י ויש שם ט"ס וצ"ל א"כ אי תימא דרש"י מיירי וכו' א"כ א"צ להחזיר וכו'):

דיד בעל השטר על התחתונה. בכה"ג הביא בשם תשובה דאפילו בקבלת שבועה אמרינן יד בעל השטר על התחתונ'. ותמה דהא ספק איסור לחומרא ונרא' דודאי כשהוא טוען ברי לא שייך ספק איסור רק דמיירי שהלשון שאמר הוא מסופק. ובגוונא שהביא הש"ך בשם מהרי"ק בסקי"ח. ובזה נרא' כיון דקי"ל בנודר עד לפני הפסח דאינו אסור רק עד שנגיע מטעם דלא מחית אינש נפשיה לספיקא וכן בהקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש הכוי והוא ג"כ מטעם הנ"ל אלמא דהספק שנופל בלשון לא נתפס באיסור שבוע' ונדר משום דלא מחית וכו' א"כ ה"נ כאן ובמקום אחר הארכנו בזה דיש להחמיר דבכמ' דוכתי פסק הרמב"ם דמחית ושם הארכנו:

וינתן לחנני. עיין תומים שמסיק דלא כהסמ"ע ואפי' אם השטר ביד חנן אינו גונה ע"ש הנה אם השטר ביד השליש אף אם אומר שחנן הלוה המעות והוא יודע שהשטר נכתב לחנן ובטעות נכתב חנני ודאי דאינו נאמן דמכחיש להעדים ואין השליש נאמן להכחיש עדים ולא לעשותן לטועין ואם השטר ביד חנן לכאור' היה נרא' דאף דחנן ודאי דאינו גובה דמצי הלוה לטעון מחנני לויתי ופרעתי לו וממני נפל ואתה מצאת' מ"מ גם חנני אינו גובה כיון שהשטר ביד חנן הוי הדין כמבואר בסימן מ"א סעיף ד' בשטר שיוצא מתחת יד אחר דהלו' נאמן לטעון ממני נפל דכאן לא שייך הטעם מגו שכתב הסמ"ע שם סק"ל ועיין סמ"ע בסי' ס"ו סקל"ג ע"ש. כיון דחנן טוען שהוא בעצמו הלו' וכן בשליש שטוען שחנן הפקיד אצלו הוי כמו שהוא ביד חנן אמנם לפמ"ש לקמן בחידושי בסי' ס"ו סעיף י"א מבואר דאף כשהשטר ביד חנן גובה חנני וע"ש מה שכתבתי באריכות ועיין סמ"ע מ"ש בס"ק י"ט בשם הירושלמי דאם למעלה כתוב חנן ולמטה חנני דהוא איבעיא דלא איפשוט אם ילמד תחתון מעליון או עליון מתחתון. והוא תמוה דממ"נ הוא לחנני בין אם הוא חזרה בין שנחסר למעל' דהא אין דרך הסופרים רק לחסר ולא ליתר. ובאמת הוא ט"ס וכמבואר בירושלמי ובמ"מ שהביאו. וכצ"ל אם למעלה כתוב חנן ולמט' חנני אם ילמוד תחתון מעליון ועליון מתחתון והיינו כיון דדרך סופרים לחסר אות אחת אפשר שחסרו למעלה היו"ד מחנני ולמטה הח' מחנני והוי כאלו נכתב בשניהם חנני. וכן הוא באורים רק שתיבת חנני הנכתב שם גם כן ט"ס וצ"ל נני ע"ש. ומ"ש שם דאם כתבו הרשאה זה לזה גובין ממ"נ היינו נני וחנני דלחנן ודאי לא נכתב דהתחתון עיקר:

ומלמטה קפל. אף שיש לו מגו דאי בעי היה מוחק ליה לק' ובנמחק אות אחד מהתחתון ומדין מהעליון. מכל מקום הוי כמגו במקום עדים דמה שלמטה ודאי חזרה הוא. ועיין תומים שהקשה על הא שכתב שמא זבוב הסיר דניחוש שמא הוא בעצמו הסיר. ולק"מ דבזבוב חיישינן בעוד הדיו לה הסיר דבעודו לח לא ניכר המחילה דמהאי טעמא אסור ליתן הגט בעוד הדיו לח דהוי כדבר שאפשר לזייף אבל אחר שנתייבש א"א לזייף ולהסיר דניכר המחיקה תדע דאלת"ה בלאו הכי השטר פסול דהוי כנכתב בדבר שאפשר לזייף ובודאי העדים לא נתנו לידו עד אחר שנתיבש כדי שלא יהיה יכול לזייף ולכך הוצרך להטעם שהזבוב הסיר בעוד השטר ביד העדים כשהדיו עדיין לח. אך קשה כיון דאם יומחק אות אחת לומדין מן העליון א"כ יש לנו לפסול שטר שנכתב למעלה ספל ולמטה קפל דשטר שיכול לזייף הוא דימחוק למט' הק' ויגבה ספל ומזה מוכח כדעת התוס' בב"ב שם בד"ה אם כן למה כתב העליון דדוקא בהשם למדין מהעליון אבל כשנמחק אות אחד מהסך התחתון אין לומדין מהעליון והוא מטעם שכתבתי דאם כן יכול לזייף וכנ"ל ומדברי התוס' שם בד"ה אבל לא בשתי אותיות משמע דאפי' בחסרון אות א' מהתחתון אין לומדין מהעליון כשהחסרון בהסך המעות דהא לפי גירסת הרשב"ם מיירי מתניתין בחסרון ומדלא כתבו לעיל בד"ה אא"כ דלהרשב"ם קאי הך טעמא אהא דלמט' מנה משמע דאפי' בחסרון אין לומדין מהעליון בחסרון המעות וכן מסתבר דדוקא בשם דרך לכתוב בקיצור השם משא"כ בסך המעות ודאי דאין דרך לקצר בהסך שיהיה נרא' יותר ברור:

אי תפיס מטלטלין עיין ש"ך סקט"ז שכתב אבל קרקע אפי' פירות קרקע לא מהני תפיסה וכו' אין כוונת הש"ך דבספק המבואר לעיל בש"ע סעיף ה' במאה שהם מאתים דלא מהני תפיסה בפירות קרקע דזה לא ניתן להאמר כלל. דמ"ש שתופס שאר מטלטלין או חוטף ותולש פירות מקרקע רק כוונתו בקרקע שאירע ספק בקרקע כמו בסי' שי"ב בחודש העיבור דאף דהספק הוא בפירות קרקע לא מחני תפיסה ואפילו בכה"ג שהספק נולד בקרקע או בפירות קרקע דלא מהני תפיסה אינו רק כשהוא מילתא דלא עבידי לגלויי אבל במילתא דעבידי לגלויי כגון בספק שבשטר שכתוב בו שנין סתמא מהני תסיסה דעבידא לאגלויי ע"י עדים הוא כמבואר לקמן סי' שי"ז סעיף ג' ועיין בספר תקפו כהן סי' מ"ט ושאר סימנים ותמצא כדברי והוא פשוט:

וכ"ש שאומרים בשובר. ועיין ש"ך ס"ק י"ז ועיין תומים שהשיגו והדין עמו דהא כיון דקיימא לן דיכול לומר קים לי לפטור עצמו משבועה א"כ הוא הדין הכא. אך מה שתירץ הוא כיון דהשטר נמסר ביד המלו' ובידו לשורפו עם הנאמנות הרי הימניה הלוה למלוה שיהיה יכול להשביעו כמו בשליש וכו' ע"ש ג"כ לא א"ש דא"כ אם מסר כתב בפני עצמו עם נאמנות להלו' יפטר משבועת הוסת וכל כהאי גוונא הוי להו להפוסקים להשמיענו ועוד דהא עדים לפנינו שהעידו על הנאמנות שהאמין להלו' מה בכך שהאמין לו במה שמסר השטר בידו הא אפילו בשליש אין הנאמנות רק שהשטר כמאן דליתא כיון שהיה בידו לשורפו והכא אפילו לא היה שטר כלל רק שנתן לו נאמנות בפני עדים ויש ספק בלשון הנאמנות והוא מוחזק יש לנו לומר שידו על על העליונ' ולפענ"ד לא קשה כלל וכמו שאבאר לקמן בסמוך:

דלא כיש חולקין עיין ש"ך ס"ק י"ח שמיישב דעת מהרי"ק דס"ל דלא אמרינן יד בעל השובר על העליונ' הוא משום דמיירי בטוען שמא. וסיים בדבריו דהא דסי' מ"ג סעיף כ"ז או דמיירי בטוען ברי שמחל לו בפי' גם חוב זה או שתפס קודם שנולד הספק או שתפס ברשות ואז א"צ לפרש שטוען ברי. ותמי' לי דלדבריו שכתב דבתופס ברשות אפי' בטוען שמא מהני תפיסה וכ"פ עוד בסקט"ו א"כ בעובדא דמהרי"ק אין לך תפיס ברשות גדול מזה שהוא תפיס במעות שלו וטוען שאינו מחוייב כלל. וגם נראה דהוי כתופס קודם שנולד הספק. אמנם בס' הנ"ל כתב ליישב זה דמהרי"ק לא נחית לחלק בין קודם שנולד הספק כיון דכתב שם דדין ברור הוא שפדיון שבויים אינו בכלל צדקה. אמנם עיקר דברי הש"ך תמוהין דודאי הספק שאנו מסופקין אם נעשה החוב קודם כתיבת השובר או אחר כך לא נקרא תפס קודם שנולד הספק לפמ"ש לעיל בכללי התפיסה וגם לא נקרא תפס ברשות לפמ"ש שם כיון שלא התפיסוהו הבעלים על ספק זה ומכל מקום העיקר כהש"ך דאין ראיה ממהרי"ק לפי מה שכתבתי בכללי תפיסה דכל שבא לזכות מכח הלשון ויש ספק בהלשון אינו זוכה כלל משא"כ בסי' מ"ג שיש ספק במעשה אם השטר קודם או השובר קודם מהני מטעם מוחזק ועיין עוד בתומים דלאו ראיה הוא ממהרי"ק דבפדיון שבויים לא שייך מחילה דשבויים לא מחלו רק עיקר הכתב הוא שהקהל התחייבו עצמם שיתנו כל מה שהוא חייב ודמי לשטר חיוב והקהל הוי מוחזקין ונכון:

ונמחק אותו סכום. עיין סמ"ע סק"ל דבמלוה אומר המש היה הסך והלוה אומר שנים וכו' דפטור משבועה דאורייתא וכו' ונראה דאם הלוה אומר שלש דחייב שבועה דאורייתא דלא הוי משיב אבידה כמו בסלעים דינרין דש"ה דמסייע לי' שטרא משא"כ בנמחק דל"ל סיוע והוי מגו דהעזה. דאין להקשות אהא דנמחק דאומר מחקו כדי לפוסלו כמ"ש הסמ"ע לעיל בס"ק י"ז ע"ש דזה אינו דדוקא כשנמחק בשם המלוה או בשם הלוה המחק פוסל השטר דכיון דאינו ידוע מי המלוה או הלוה פסול משא"כ כשיש מחק בסך המעות אותו הסך שלא נמחק למדין ממנו:

ואי תפיס. עיין ש"ך ס"ק כ"ה שמביא בשם הג"ת שהקשה משטר דכתוב בו שנין סתמא. ועיין תומים מה שהשיג על תירוצו וגם על מה שתירץ הש"ך על הקושיא משובר שכתוב בו דינרין. והדין עמו ועיקר כמו שתירץ בתומים לחלק בין תפוס ברשות לתפוס שלא ברשות מש"ה בשובר ומשכונא דתפיס ברשות מהני משא"כ בהלואה וקיימתי' מסברא וטעם לזה נראה אף דבכ"מ דמהני תפיס' מהני אפי' שלא ברשות כשטוען ברי כמו שכתב הש"ך בס"ק ט"ו זהו דוקא בתרי ותרי או שיש שני לשונות בשטר דהוי כתרי ותרי אבל בספק דשנין סתמא הטעם מהני תפיסה דהוי כדררא דממונא כגון שיש ספק בלא טענותיהם דמהני ג"כ תפיס' כמו שכתבו התוס' בב"מ דף ק' בד"ה ולחזי ועיין בתומים בקיצור תקפו כהן סקנ"ד שכתב דבספיקא דררא דממונא לא מהני תפיסה בטוען ברי רק בשטוען על גוף החפץ שלי הוא מה שאין כן כשאין לו רק שיעבוד על החפץ לא מהני תפיסה אפי' טוען ברי. ומוכיח לה מהא דסוף פ' המניח גבי גדיל את הגדול וקטן את הקטן דלא מהני תפיסה אף שהספק הוא דדרא דממונא שהספק הוא ע"פ העדים בלא טענותיהם דהא לסומכוס שם יחלוקו ע"ש. ועיין לעיל בחידושי בכללי דיני תפיסה משום הכי בשובר שכתוב בו דינרין או במשכנת' שכתוב בו שנין שאכל הפירות והא תפיס ברשות מהני כיון שטוען על גוף הדבר מה שאין כן בהלוא' דהוי תפיסה שלא ברשות כיון שאינו טוען על גוף הדבר רק שיעבוד ועיין בקצה"ח שהביא תשובת הראנ"ח בשטר שנולד בו ספק בזמן פרעון אימת דנאמן הלוה ול"ד להא שכתבו התוספות בב"ב גבי ארעת' תרתי דבשאלה כיון שחוזרת ברשות' דמרא קמא קאי דשאני שאלה דברשותו דמרא קאי מה שאין כן הלואה להוצאה ניתנ' ולא שייר בחזרה ברשותיה דלוה קאי והלוה נאמן והוא נכון ופשוט. אמנם מה שדימ' בקצות החושן למכחישין עצמן בזמן טיעון במלוה ע"פ לא ידעתי דשם הספק נופל ע"פ טענותיהן משא"כ בספק בשטר. אמנם העיקר כמ"ש המשנה למלך וכמו שכתבו התוספות בב"מ סוף פ' השואל דאפי' בשאלה בחפץ אזלינן בתר המוחזק:

שית מאה וזוזי. עסמ"ע סקל"ה שטר שכתוב בו מאד. דחמשים דינרין וכו' וכוונתו דבשלמא בכתוב בו שית מאה וזוזא שם זוזא הוא תיבה בפ"ע ואינו בא לפרש דהרי לא נכתב פי' על השית מאה מה הן ויכול ליתן לו מטבע הפחות שדרך לסוכם באותו מדינה אבל כשנכתב מאה וחמשים דינרי זהב שהשם דינרי' זהב נכתב לפרש על הסך שלמעלה על איזה מטבע הוא כוונתו לא שייך לומר שאינו מפרש רק החמשים ולא על המא' דאם לא בא לפרש רק החמשים שהן דינרי זהב והמאה הן מין מטבע אחרת הי' לו לפרש ג"כ המאה איזה מין מטבע הוא כמו שפי' על החמישים. אלא ודאי שהפי' דינרי זהב קאי גם על המאה וכוונתו שהמא' וחמשים הן דינרי זהב משא"כ אם כתוב בשטר מאה וא' דינרי זהב מפרשינן המא' שהן רק מאה זהובים כסף וכן מוכח ג"כ באורים ע"ש ובכל תנ"ך שמזכיר סכום חשבון גדול כותב הסך המרוב' והמועט ביחד וכותב לבסוף שם הדבר כגון ככרים ושקלים וממילא ידעינן שגם שם המרובה הוא ככרים:

אפי' לגבות בו לאלתר. ואפי' עידי מסירה לפנינו ויודעים מה היה כתוב בו פסול מגזה"כ דבעינן למען יעמדו ימים רבים והש"ך פסק דיכול לומר קים לי כר"ח דמכשיר לאלתר ע"י עדי מסירה:

שטר אקנייתא. פירוש שכ' על החרס שדי מכורה לך ומסרו בפני ע"מ כשר כשמע"מ בפנינו אבל בלא"ה יכול הלה לטעון דבר אחר היה כתוב בו וזייפת וכתבת עליו שטר דלא כהש"ך. ועי' ביאורים אם מסרו בינו לבינו דחתם בו עידי חתימה מהכי לקנות בו ש"ך וסמ"ע:

וי"ח הש"ך כ' דכ"ע מודים בשטר מקושר דפסול כיון שהעדים אינם חתומים אלא מבחוץ:

לא טענינן ליה. פי' דאם ד"מ מרגיש הדיין שהי' כתוב בשטר שלש וזייף ועשה שלשים או אם הבעל דין לא טען כך רק טען אמנה וכדומה לא טענינן ליה הזיוף הנ"ל אבל אם הבע"ד טוען לא נתחייבתי רק ג' אף שאין הבע"ד מרגיש בזיוף אנן טענינן ליה הזיוף:

משלש ועד עשר לאו דוקא דשמנה יכול לכתוב אם לא בלשון תרגום דהיינו תמני דיכול לכתוב תמנין אבל אחד עשר יכול לכתוב דאם ירצה לזייף ולעשות אחד ועשרים צריך להוסיף וי"ו ויהיה ניכר הזיוף סמ"ע:

שלשים ואם כתוב בסוף שיטה אין לחוש דילמא היה כתוב שלש והוא עשה שלשים דחזקה על העדים שעשו כהוגן ולא כתבו בסוף שטה שלש:

ואם נזדמן. פי' הסמ"ע דהא דצריך להחזיר ואין כותב שלשה משום דהיא נגד דקדוק הלשון לכתוב שלשה לשון זכר אמספר אמות שהוא לשון נקיבה:

מחזיר הדבר. אבל אם כתב למעלה שלש מ"מ אין לכתוב אח"כ בסוף שיטה שלש ג"כ דאולי יכתוב אח"כ שלשים ונלך בתר התחתון ב"ח דלא כש"ך:

גימטריאות. ואם כתוב י"ב אין לחוש דילמא היה כתוב ב' והוא הוסיף י' ונעשה י"ב דלא חיישינן שהניח ריוח ש"ך:

ואפשר לקיים שניהם. כ' הסמ"ע דאפי' בדוחק מיישבין. והש"ך חולק רק דאם ב' הלשונות מרוחקין זה כתוב בראש השטה וזה בסופו מיישבין ול"א דהוי חזרה:

אחר התחתון. דודאי חזרה הוא מהעליון:

בשיטה אחרונה. ע' בסימן מ"ד מזה באריכות:

דיד בעה"ש על התחתונה. ואם יש בו איסור שבועה) (אז אם טוען ברי נאמן ואם יש בו ספק בלשון ספיקו להקל. וע"ב ועט"ז בשטר דכתוב בו וקנו מיניה ול"כ בו במנא דכשר למקניה ביה אז אם הוא דבר שנקנה בק"ס כשר דמסתמא נעשה בדרך רוב קנייני' ואם הוא דבר שאינו נקנה בק"ס כגון מטבע כ"א שהיה בקנין המועיל כגון משיכה וכיוצא אלא תלינן שהיה בק"ס ופסול וכן עיקר דלא כסמ"ע:

ילמד תתתון מעליון. כי אות אחד דרך הסופרים להשמיט או להמתק) (וע"ב דדין זה ל"ש רק בשם המלוה או הלוה אבל חסרון או מחק בסך המעות אפי' אות אחת אין למדין. ועיין מה שכתבתי) (דבשם המלוה נותנין לחנני אפי' השטר ביד חנן אבל בחסרון או מחק בשני תיבות בעליון התחתון עיקר ואם יש מחק בשני תיבות בתחתון כל השטר פסול מספק דאימור מחקו כדי לפסלו ואפי' השטר ביד העליון או התחתון א"י להוציא ממון רק השטר א"י להוציא מידו כיון שהוא מוחזק בו או"ת:

שתים. ואם למעלה כתוב חנן ולמטה כתוב חנני לא אמרינן דילמדו זה מזה ולמעלה חסר ביו"ד ולמטה חסר החי"ת וכאלו כתוב חנני הוא איבעיא דלא איפשטא והממע"ה ולא ינתן לא לנני ולא לחנני ואם כתבו הרשאה זה לזה גובין) (אבל חנן אפילו בהרשא' אינו גובה:

ספל נוטריקון ספ"ל הוא סאה ופלגא. קפ"ל הוא קב ופלגא:

אי תפס. כיון דטוען ברי מהני תפיסה בעדים אפילו שלא ברשות ועיין בכללי תפיסה ודוקא מטלטלין אבל בקרקע אפילו בפירות קרקע ל"מ תפיסה שנולד ספק בגוף הקרקע או הפירות אבל כשנולד ספק בדבר אחר ותפס פירות של קרקע מהני תפיסה ועיין ביאורים:

דלא כי"א. עיין כללי התפיסה חילוקי דינים בשובר:

לפרעו בפסח. והרבה פוסקים סברי דאפילו בלאו הך טעמא צריך לפרוע בפסח הבא ראשון הואיל ולא פירש זמן פירושו פסח ראשון ש"ך:

וי"א היינו. הש"ך כתב דכ"ע מודי בזה:

לשון דלא מהני כגון בש"מ שאמר לשון הנחה דאיכא פלוגתא אי מהני אם כן יש לומר דטע' וחשב דמהני ואם אמר לשון דלא מהני לכ"ע כגון אתן דעת הסמ"ע דג"כ נתבטל השטר והש"ך כתב כיון דליכא למ"ד דמהני אין תולין בטעות וצ"ע מהך דלעיל סי' ל"ט סעיף י"ב דג"כ ליכא למ"ד דמהני וצ"ע או"ת:

כולל יותר. מי שהשכין בית וכתוב שהשכין מתחתית הבית עד סוף עליונה ואח"כ טען ראובן שלא השכין לו רק עליה אחת שעל גבי הבית והסופר אמר שכוונתו היה על כל העליות הדין עם המלוה סמ"ע:

אין לו אלא שנים. אם המלוה טוען יותר והלוה אומר רק שנים נשבע) (היסת ועי"ב דאם הלוה אומר שלש חייב שבועה דאורייתא:

ונשבע לו היסת. דלא הוי מודה במקצת דה"ל הילך וגם ש"ק:

ואי תפיס. היינו בעדים דבלא"ה נאמן במגו דלהד"מ או החזרתי:

מפקי' מיניה. וה"ה בכתב דאינון ונמחק לא מהני תפיסה דלעולם דנין המחק לגרע דאימר מחקו בעצמו:

הקטן שיצא שם. ואם לא ניכר המקום אזלי' בתר מקום שתובעו:

דינר כסף. הכלל הוא סתם דינרי הוא דינרי זהב ודינרין הוא דינרי כסף ואם מפורש דינרי כסף הרי מפורש ואם נכתב כסף בדינרי אמרי' כסף ששוה דינרי זהב:

ולא אתפרש. פי' דנאמר בו מטבע כגון סלעים או דינרין ולא איתפריש בו אי סלעים של א"י שהן כבדין או של בבל שהן קלין ולכך גובה ממקום שנזכר בהשטר דמסתמא באותו מקום מטבע הלוהו ואי לא נזכר מקום השטר אמרי' באותו מקום שתובעו מאותו מטבע הלוהו:

ישבע המלוה ויטול והיינו שטען השבע לי דגרע מטענת פרעתי וכן כשהמלוה טוען ללוה מטבע כבידה הלויתיך ממה שאתה פורע לי כפי מקום התביע' נשבע הלוה היסת משא"כ כשנזכר בשטר מקום ההלואה הוי כודאי שהלוה מאותו מטבע ואין הלוה יכול להשביע להמלוה כמו בטענת אמנה וכן אם אפילו באו עדים ואמרו דהי' ממטבע קלה הוי כתרי ותרי:

אם הביא הלוה ראיה. ואם הביא ע"א ה"ל כע"א מעיד פרוע ונשבע ואם כתב הזמן בניסן וכ' בשטר שם המטבע שהלוה וניכר בשטר שהקפיד לכתוב שם המטבע לשלם לו דוקא במטבע זו כגון שכתוב בשטר לשלם לו ברענדליך או ברובליס וקודם זמן הפירעון נשתנה המטבע הולכין אחר זמן הלואה בין הוקרו בין הוזלו ול"ש ריבית במטבע דהוי כיצא השער בשעת הלואה דמטבע יש לו שער ידוע אבל אם לא נזכר בשטר רק שהלוה לו מאה זהובים שבדרך העולם לסוכם הכל בשם זהובים ואין בו קפידא כלל באיזה מטבע ישלם אף שבשעת הלואה הלוה לו במטבע רענדליך ועכשיו הוקרו כיון שלא הקפיד הוי כקצץ המבואר בב"מ דף ע"ה ברש"י וקוצץ לו וכיון שקצץ על זהובים הוי כהלוה לו זהובים ופורע לו במטבע גרוע הנקרא זהובים וע"ב בסימן ע"ד:

כההוא שטרא דכתיב בי' שית מאה. ודוקא שכתוב בו וזוזא שאינו פירוש על השית מאה רק הוא שם בפני עצמו אבל אם כתוב בו מאה וחמשים זהובים או אדומים כיון שהזהובים או האדומים נכתב לפרש הסך שלמעלה אף המאה הן זהובים או אדומים כמו החמשים וע"ב:

שאין עושין סכום חשבון. אלא מצטרפין אותן לאיסתרי או לזוזי:

לשון שרגילים. עמ"ש בסי' ס"א מזה:

הואיל וגדלוהו. ואפילו יש לו בנים אמנם אם שם הבן כשם היתום שגידלו ונכתב על היתום בני פ' פסול דהוי שטר שיכול לזייף או"ת וכתב הסמ"ע ה"ה אם כ' על חמותו אמו כשר:

ואם כתבו עליו פסול. עש"ך סק"א ועי' בתשובת משכנות יעקב סימן י"ט מ"ש בזה:

לגבות בו לאלתר. עבה"ט ועי' בספר קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות ס"ב וס"ד מ"ש בזה:

אחר התחתון. עיין באר היטב ועיין בתשו' חוט השני ס"ס ל"ח שכתב דיש להסתפק אם דין זה שייך בכל מילי שאפשר שאינו שייך אלא במנה ומאתים שיש בכלל מאתים מנה אבל אם כ' למעלה חבית של יין ולמטה של שמן אפשר שהוא פסול. וכתב עוד דנראה לחלק ולומר דוקא חזרה התלוי בבעלי הדבר אמרינן אבל חזרה התלוי בעדים (כמו בנדון דידיה שהיה שינוי בזמן) לא אמרינן שהרי מה שהתחיל לכתוב שנת שמ"ז הוא זיוף ומוקדם ולא שייך לומר חזר בו דמ"מ מתחלה לא ניתן לכתוב וכן עיקר ע"ש:

על התחתונה. עבה"ט עד ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר כו' ועיין בט"ז שחולק ופסק דהשטר כשר דמסתמא נעשה בדרך רוב קנינים כו' עיין שם והגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו כתב דגם מהרא"י מודה לזה אלא דבעובדא דידיה היה ענין דלא מועיל קנין חליפין כגון מטבע כו' ע"ש והסכימו לזה התומים והנה"מ ע"ש ויובא לקמן סי' קצ"ה ס"ב ס"ק ב' באריכות. (ודע דמ"ש הגאון ח"צ ז"ל פשיטא ופשיטא דסתם קנין חליפין היינו קנין סודר בדכשר למיקנא ביה ולא חיישינן שמא קנה בדבר הפחות מש"פ או במוריקא או בדבר שאינו כלי עכ"ל אגב שיטפא כתב כן דהא קיי"ל קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה כדלקמן סי' קצ"ה ס"ב) . ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קנ"ב שכתב דאף דכותבין בכל נוסחי השטרות בשד"א ובח"ח בת"כ בפועל ממש וספק שבועה או חרם ות"כ ראוי להחמיר מ"מ לענין ממון אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין מוציאין מיד המוחזק ותו דאף שכותבין בשטרות שנעשו בפועל ממש מ"מ הכל יודעין שאין עושין שום שבועה ות"כ כלל ומ"מ אין בזה משום עדות שקר דבעל השטר מקבל על עצמו לקיים כאילו נשבע בפו"מ דלא יהא בו משום אסמכתא וקנין דברים אבל לא שיהא בו משום חומר שבועה ממש כו' ע"ש. ועיין בתשו' רע"ק איגר ז"ל ס"ס קכ"ט בענין שטר ח"ז שכותבים בו דהכל יהיה נדרש לטובת בעל השטר. וכ' המ"מ יש לחלק דהיינו בספק בפי' ל' השטר אבל לא בספיקא דדינא ומוכח כן מדברי תשובת שב יעקב שלא יסתרו דבריו בסי' י"ד לדבריו בסי' כ"א ושוב כ' די"ל דגם בספיקא דדינא אם שורש הספק תלוי בפי' השטר אמרינן יד בעל השטר על העליונה זולת היכא שהוא נגד המנהג ע"ש:

אי תפיס. עמ"ש לקמן סי' ס"ו ס"ק א' בענין אם מכר שטר זה לאחר וזה האחר תפס אי מועיל תפיסתו ע"ש:

דלא כיש חולקין. עבה"ט בשם ש"ך ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת הרא"ש כלל ו' סי' מ"ט ובתשו' הרמ"א סי' ד' ובתשו' עבוה"ג סי' ש"ח:

שהשטר בטל בו לא. עיין בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' ח' ובהגה שם ודדוקא גבי שטר אמרינן הכי אבל בדבר הנקנה בע"פ בדיבורא אם יש ספק בענין אמרינן תמיד יד המוציא עה"ת אפילו היכא דנתבטל דיבורו לגמרי דדוקא שטר דעביד מעשה לכתוב ולחתום כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רמ"ה ס"א ס"ק א':

בפסח הבא ראשון. עיין בתשו' בית אפרים חח"מ סי' ע"ה שכ' בשטר שכתוב בו שנתחייב לפרוע אחר כמה שנים לכאורה יש לדמות למתחייב לפרוע בפסח שמחוייב בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר אפרענו בפסח הבא אחר כמה שנים דאם כן השטר בטל לגמרי ובכה"ג לא אמרינן יד בעל השטר עה"ת וה"נ יהיה מחוייב לפרוע אחר שלש שנים שהוא הפחות שבל' זה (עמש"ל סי' ס' ס"ג ס"ק ז') אולם יש לחלק בין הך דהכא לההיא דפסח וגם וגם שכתבו שם הטעם דמסתמא מתחייב לעשות בזמן ראשון משא"כ הכא ל"ש הך טעמא ונראה דיש לדון בזה לפי מנהג המקום ולשער כפי הרגילות שמאחרין הלואה כזו לפי ערך הממון ולפי מה שהוא אדם ואם הוא בענין שאין לתלות במנהג המקום נראה דמחוייב לשלם לו עכ"פ אחר תשעה שנים דכל שהוא מגיע לסכום עשר אסוכי מסכי להו וכה"ג אמרינן בב"ב דף קע"ו לענין אסתרי וזוזי כו' עכ"ד עש"ה:

שאפשר שטעה בו. עבה"ט עד אבל בלשון אתננו דליכא למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה כו' וע' בתומים ובנה"מ שכתבו על זה דצ"ע מהך דלעיל סימן נ"ט סי"ב דג"כ ליכא למ"ד דמהני דהא רוב הפוסקים לא ס"ל כשמואל ע"ש ועיין בתשו' שבו"י ח"ג סימן קע"ג אודות בכור מאם שיש לו שטר מתנה מאמו שנכתב בכל אופן המועיל עם כל שופרא דשטרא כנהוג וכתוב בו בזה"ל שנתנה לו במתנה עבור חלק בכורה שלו ועכשיו טוענת האם שהשטר מתנה בטל שנעשה בטענת שהיתה סבורה שבכור מאם יש לו חלק בכורה כמו בכור מאב לכך נתנה לו מתנה זו בשביל חלק בכורה והבן טוען שאמו נתנה לו מתנה פסוקה לא משום בכורה רק הסופר טעה וכיון שכתוב בשטר מתנה שלא יגרע כח השטר משום חסר או יתיר יהא הכל נדרש לטובת בעל השטר גם זה בכלל ועוד כיון שכתוב בשטר מתנה אחריות הוי כמכר. והשיב דהדין עם האם כי זה שטר ושוברו עמו דהוא טעות דמוכח ולא מהני אפילו אם כ' בשטר. כל שופרא דשטרא כמבואר בתשובת שארית יוסף סי' א' ובנ"ש סי' ג' אות ח' ודאי אם היה כתוב בשטר בזה"ל בשביל בכורה שלו או סתם בשביל בכורה הייתי יכול לפרש בשביל קדושה שבו שהרי לא הוצרך לפדיון ובא"ח סי' קכ"ח דאם אין לוי יונק בכור מאם מים לכהנים לכהנים לכן היה חביב עליה (והיה מועיל לזה שופרא דשטרא שיהא נדרש לטובת בעל השטר) אבל כאן כתוב עבור חלק בכורה שלו הרי שטעתה וסברה דגם בכור מאם יש לו חלק ירושה יותר בשביל בכורה שלו וזה היא טעות גמור גם מה שטען הבן דשטר מתנה זו הוי כמכר אדרבה מזה יותר מכח שטעתה שסברה שיש לו ע"פ הדין חלק בכורה לכך כתבה לו אחריות שהרי אין דרך לכתוב במתנה אחריות כמ"ש הסמ"ע סי' ר"ה סק"י וכיון שזה הכל בטעות נתבטל המתנה מעיקרו ומ"מ תקבל האם על עצמה בחב"ד שלא נתכוונה למתנה גמורה רק בשביל שסברה שיש לו חלק בכורה על פי הדין עכ"ד ע"ש (ושם הלשון מגומגם קצת וצריך תיקון) . ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג סימן ק' שכתב דנראה דאף לדעת מהרי"ק דס"ל דהיכא דאיכא למתלי בטעות אמרינן יד בעל השטר עה"ת אף היכא דנתבטל השטר מכל מקום הכל לפי הסופרים והעדים כו' וע"כ נראה דמחלוקת הסמ"ע והש"ך באתננו ג"כ ישתנה לפי האדם ובודאי לאו כ"ע דינא גמירי ואם הוא ע"ה ובור אף בקנין אתן אמרינן יד בעה"ש עה"ת דזיל בתר טעמא דל"א יד בעה"ש על התחתונה בביטול השטר דאם כן למה כתב השטר כלל וכיון דהוא ע"ה עבר ומקנה לו בזה האופן ובאמת הוא טועה דאינו קנין. וא"כ בהאי דנ"ד (בעובדא דשם) דהמתחייב הוא גדול הדור וכל הנכתב והחתימה הוא כ"י ממש ודאי דלא אמרינן דטעה בדבר פשוט ומצאתי בתשובת כנ"י סימן צ"א דהרב השואל שם כתב ג"כ סברא זו מפני שהיה מסדר השטר ת"ח ובודאי לא טעה והרב בעל כנ"י לא חולק עליו בסברא זו ואין לדחות ולומר דדוקא בנדון הכנ"י שם דהמסדר לא היה בעל השטר אמרינן דלא טעה כיון שהוא ת"ח אבל הכא כיון דהכותב עצמו הוא המתחייב אפשר דלא טעה אלא עשה בכוונה כן כדי להטעותו דזה בודאי לא אמרינן ולא חשדינן ליה לת"ח לבא בנכלי דתות וערמומית לרמות ב"א והמטעותן ואפילו אם אמר כן אח"כ לא מהימנינן ליה וכן מפורש בתשובת מהרי"ט סימן ס"ט והביא ראיה מפרק איזהו נשך רב עילש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי ובלאו טעמא דגברא רבה לאו כל כמיניה לומר הטעותיו דאין אדם מע"ר דגם עדים שאמרו אמנה היה דברינו א"נ דאעוולה לא חתמי ע"ש:

הרבה מהמפרשים כו'. עיין בתשובת כנ"י סי' ק"א שכ' דהרבה דעות חולקין על זה וגם בכנה"ג מביא הרבה פוסקים ותשובות דלית להו האי פיסקא ומל' המחבר משמע נמי שלא החליט הדבר. וע"ש עוד אודות ראובן שכתב לבנו בעת נישואו בנו שטר מתנה על חצי מהבית שלו רק שייר לעצמי שידור בו כל ימי חייו ובשטר הנ"ל נאמר עוד בזה"ל גם התחייב ראובן אם ירצו הזוג ליתן ליורשי ראובן חצי שעה קודם מיתת ראובן סך פלוני בעד החצי השניה מהבית הנ"ל ולשלם סך הנ"ל חצי שעה קודם מיתת ראובן אז שייך גם החצי שניה מהבית הנ"ל ג"כ להזווג הנ"ל בלי שום שיור כלל כו' וראובן שבק חיים והניח ג' יורשים דהיינו בנו הנ"ל ועוד ב' יורשים והבנים אומרים דפירוש ליורשו הנאמר בשטר היינו להאחרים זולת הבן הנ"ל והבן מפרש לכלל יורשי ואף הוא יקח חלק שליש. והשיב הא ודאי דאם הזוג לא לקחו הברירה לסלק בעד החצי השניה נשאר חצי הבית בחזקת כל היורשים ויש להבן חלק כחלק עם אחיו וגם זה ודאי דאם לא גילו הזוג לב"ד קודם מיתת ראובן שהמה מוכנים לשלם אז החצי בית שייך לכלל עזבון ויתחלק לשלשה חלקים כפי שישומו היום הבית אך אם כבר אמרו בב"ד או בסהדי קודם מיתת ראובן שהמה מוכנים לשלם אז שייך הספק הנ"ל בחלוקת המעות. ויש לפסוק בזה לילך אחר המוחזק כי מבואר בגמרא ב"ב קל"ח דדייקינן לישנא יתירא לטפויי וכן מבואר בכמה תשובות ע' בת' מהרש"ל סי' מ"ט וסי' ע"ד ובת' מהר"ם טראני ח"א סי' קנ"ד ובמשפטי שמואל סי' פ"ז וגם במהרי"ק שהביא ב"י סי' זה וא"כ בנ"ד שנכתב בשטר אם ירצו הזוג ליתן ליורשי ראובן כו' תיבת ליורשי יתירא דיכתוב סתם ירצו ליתן דאטו מאן יירש ומכ"ש מאחר שהתנאי היה שיתנו וישלמו קודם מיתתו אז הנתינה לרשותו וה"ל לכתוב סתם ליתן א"ו לאטפויי שיתנו לשאר יורשים אך הב"י בס"ס ס"א מביא דעת הרשב"א דאין כח בידינו לומר לישנא יתירא לטפויי כ"א אלו המבוארים בגמרא ואחריו נטו כמה תשובות אמנם הקשו דברי הרשב"א אהדדי כי נמצא בכמה תשובות להרשב"א שדרש לישנא יתירא והנכון בזה מה שתירץ הרדב"ז דלהוציא אין לומר לטפוי כ"א הנזכר בגמרא אבל למוחזק ודאי אמרינן לטפויי (ע' בתשו' נו"ב סי' ג' הובא לעיל סי' י"ג ס"א ועיין בתשובת מהרי"ט סי' קי"ט ובתשובת שער אפרים סי' קכ"ט ובתשו' מהר"ר משה רוטנבורג חח"מ סי' ח') ומעתה ניחזי בנ"ד מי מוחזק הנה ודאי הבית בחזקת אביהם אף שיש לבן חזקה בבית אביו אם אינו סמוך על שולחנו (כמו שכתבתי בשולחן ערוך סימן קמ"ט סעיף ד') אך משמעות השטר שראובן היה דר בה כל ימי חייו ואף אם גם הבן דר בה אין חזקה. ואם אחר מות ראובן שלשה שנים דר בו הבן בלי מחאה אז ודאי אם היורשים גדולים נקרא מוחזק ויקח זה הבן חלק שליש מן המעות. אך אם היורשים קטנים דלאו בני מחאה נינהו ואף שבמשך הזמן נתגדלו מסקנת המפה (שם סעיף י ט) דאין חזקה נגדם אם כן הבית בחזקת היתומים ואין לו לבן הנ"ל כלל במעות. ואם אחד גדול ואחד קטן אז נגד הגדול נקרא הבן מוחזק ונגד הקטן נקרא מוציא ואז יקח הקטן חצי מן הסך המעות והגדול שליש ובן הנ"ל חלק ששית. ואם אחד מן היורשים בכור יחלוק לפי ערך הנ"ל לד' חלקים עכ"ד עיין שם ועיין בתשובה שב יעקב חח"מ סימן י"ז יובא לקמן סימן רע"ו ס"ה סק"ד:

וסתמא משמע כך. עיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ג' מ"ש בזה:

דעת השומעים. עבה"ט עד והסופר אומר שכוונתו היתה על כל העליות הדין עם המלוה כו' ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג סי' ח' אודות שטען המתחייב על השטר שנתן שמה שנאמר בו כשאגבה הוועקסלין אמסור החצי לפ' הוי דבר שאינו ברשותו כו' ומה שרוצים לחייב אותו מלשון שייך לפ' הנאמר שם שהוא ל' הודאה טען החכם נותן הכתב הנ"ל דלשון שייך יש לו שני ביאורים הא' שהוא שלו בהחלט והב' שיש לו שייכות בגוה דהיינו שיש לו שעבוד ע"ז והיאך יכולים לחייבו מספק ומה שנאמר בפוסקים שהולכים בשטרות אחר ל' ב"א היינו דוקא בדבר שבדיבורו נגמר איזה עשיה כמו מקח וקדושין ונדרים אבל במה שאנחנו מחייבים אותו בהודאתו יכול זה לפרש דבריו אף בפי' דחוק והביא ראיה מתשובת ראנ"ח סי' ק"א דהביא ראיה מהאי דמסכת ב"ב דטען של אבהתיה הוא דיכול לתרץ דבריו דסמוך עליה כדאבהתי' והוא בח"מ סי' קמ"ו כו'. והוא ז"ל האריך בביטול דבריו ואח"ז כ' וז"ל ומה שהביא ראיה ממה דיכול לתרץ דבריו דהי' כוונתו דסמיך עליה כדאבהתיה אין החילוק כמו שדימה החכם הטוען הנ"ל רק החילוק הנכון הוא דהיכא שבא לחייב א"ע באיזה דבר או בהודה על איזה דבר וכן בבא להקנות ומכ"ש כשכתב הודאתו או חיובו והקנאתו בשטר מידק דייק בו ואין חילוק בין כתב בכ"י ממש או דעדים כתבו הכתב מ"מ המה כתבו ע"פ צווי שלו ואמרי' דודאי דייק ואם בא להכחיש השטר אי לפרש בו פירוש דחוק אינו נאמן דמסתמא כוונתו בלשון ב"א ולפי דעת השומעים אבל כשאינו מכוון להתחייב א"ע ולא להקנות ולא להודאה רק טוען טענותיו לפני ב"ד דרך טענה בעלמא דאף דא"י לחזור מטענותיו לגמרי מ"מ כשמתרץ דבריו ונותן אמתלא לדבריו אף אם האמתלא רחוקה קצת לא מקרי חוזר וטוען. וגדולה מזו אני אומר אף במי שטען לפני ב"ד משכנתי לו בית עד סוף העליה שיכול אח"כ לפרש דבריו שלא כוון רק לעליה אחת ולא מקרי חוזר וטוען כו' ומה שהביא ראיה מתשובת הראנ"ח ג"כ אינו ראיה דשם הנידון הי' בכתב פשר שכתבו הפשרנים ונפל ספק וטען הנתבע שזה לא נכלל בפשר וע"ז דן שם הראנ"ח דיכול לפרש הכתב אף בפירוש דחוק וא"כ אין ראיה לכ"י או לשטר שכתבו העדים דע"כ לא קאמרינן אלא בשכתב בכ"י או שהעדים כתבו ע"פ צווי שלו אמרי' דמידק דייק ביה ובודאי הי' כוונתו לפי דעת השומעים דאם הי' כוונתו בהיפך הו"ל לפרושי וזה לא שייך בפשר הנ"ל כיון שלא נכתב ע"פ צווי שלו אלא כפי אומד דעתם של הפשרנים שפיר יכול לומר דלזה לא כיוונו הפשרנים ואף שהפי' דחוק קצת והדרינן בזה לכללא דהממע"ה וע"ז הביא הראנ"ח ראיה ויכול לתרץ דבריו ומה שאמר דאבהתי' דסמיך עליה כדאבהתי' ומשום דלא שייך התם ג"כ מידק דייק כיון שאינו בא לחייב א"ע בכתב או בהודאה כ"א דרך טענה א"כ אף שם כיון דהוא לא כתבו ולא שייך לו' דדייק יכול לפרש אף בפירוש דחוק. וע"ש בהראנ"ח שרצה לחלק בין הוא עצמו מפרש אח"כ כוונתו ובין נידון שלו שהבע"ד רוצה לפרש כוונת הפשרנים עכ"ד ע"ש וע' עוד בבה"ט מ"ש. וע' בתשובת מהראנ"ח סימן כ"א ובמהרי"ט סי' קכ"ב כו'. ובגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וע' עוד במהרי"ט ח"ב סי' פ"א ובשו"ת לחם רב סי' י' ובשו"ת חכם צבי סי' ד' ובשו"ת מהרח"ש ח"א סי' ג'. וע' בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' קנ"ו בראובן שלוה משמעון סך מה ונתן לו אפותיקי מפורש על מקומו בבה"כ שאם לא יפרע תוך שני שנים יגבה מהמקום והתנו בפירוש שלא יוכל ראובן למכור או להשכן המקום הנ"ל עד שישלם תחלה חוב זה ועתה רוצה ראובן להשכיר המקום עד שיגיע זמן פרעון חובו אי רשות בידו או לא והשיב דראובן יכול להשכיר המקום כל ימי משך זמן ההלואה אף די"ל שכירות ליומא ממכר הוא ואפילו אם כתב בשטר אפותיקי דלא כאסמכתא ודלא כטפסי דשטרי דאז לדעת הרבה פוסקים יד בעל השטר על העליונה מ"מ בשטרות הולכין אחר לשון בני אדם ואחר כוונתו דהיינו מכירה ממש או להשכין המקום דאז מורע כח אפותיקי שלו שיצטרך לטרוח לטרוף מלוקח או להמציא מקומו הממושכן ואין בלשון ב"א השכירות דמה גריעותא יש לבע"ח אם הלוה יושב על מקומו עד זמן פרעון או שיושב עליה אחר אין זה אלא מדת סדום ע"ש:

הואיל וגדלוהו. ע' בתומים שהביא בשם הכנה"ג שמחלק דדוקא באין להמגדל בנים והא ז"ל כתב עליו ולא ידעתי מנ"ל לחלק כי הטעם שנתן שם בתשובת מיימוני לפי דהמגדל יתום בתוך ביתו כו' וגם משום חביבות כדכתיב בני הט אזנך כו' שייך הכל אף ביש לו בנים ע"ש וע' בתשובת חתם סופר חאה"ע סי' ע"ו שכתב שסברת הכנה"ג נכון דבשלמא כשאין לו בנים עביד אינש דמחמת חבה קורא לו בנו ולא חייש דנפיק מיניה חורבה והפסד ליורשיו בנחלתו שיבא זה לירש בנחלתו דלא איכפת ליה כולי האי ואפשר דנוח לו שירש בן אשתו האהוב את נכסיו מאשר ירשו אחיו וקרוביו ומעשים בכל יום יוכיחו משא"כ כשיש לו בנים של עצמו אזי חושש טובא שלא יבא מזה טעות והפסד להפקיע בניו מנחלתו וחזק' לא שביק אינש בריה ויהיב לאחריני ולכן שטר שנכתב כן פסול וע"פ חילוק זה מיושב דברי התוספות בפסחים נ"ד ע"א כו' ע"ש עוד והבאתי בפתחי תשו' לאבן העזר סי' י"ט סק"ג וע' מה שכ' בפ"ת ליו"ד סי' רי"ו סק"א:

[שו"ע] ואפשר לקיימם. נ"ב ע' בתשו' לחם רב סי' ס"ט:

[שו"ע] אינו גובה אלא מאה. נ"ב דל' מסופק ואיכא אומדנ' לאחד מן הצדדים אזלי' בתר אומדנ' תשו' הראנ"ח ח"ב סי' ק':

[ש"ך אות יח] וליכא כאן פלוגתא. נ"ב ע' בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' קי"ח:

[ש"ך בא"ד] בא להפקיע ד"ת. נ"ב ע' תשו' פני משה ח"א סס"י ס"ב:

[ש"ך בא"ד] ואיך יפקיע א"ע מכח ספק. נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כ"ו סי' י"ט ושו"ת הרמ"א סי' ד' ושו"ת עה"ג סי' י"ח:

[הגה] דנין אותו כך. נ"ב ע' תשו' עבה"ג סי' ג':

[ש"ך אות כג] ובתשו' מהרי"ט סי' קכ"ב. נ"ב ובח"ב סי' פ"א ובשו"ת לחם רב סי' י' ושו"ת ח"צ סי' ד' ובשו"ת מהרח"ש ח"א סי' מ"ג ובת' ל"ד סי' מ"ט ובתשו' רש"ך ח"א סי' ג':

[ש"ך אות לא] ובתשו' מהר"ם אלשיך. נ"ב ובתשו' בתי כהונה ח"ב סי' כ"ה:

[שו"ע] בשית מאה איסתרא. נ"ב ע' תשו' ב"ח סט"ו:

[ש"ך אות לו] וכן הוכחתי לקמן סי' ס"א. נ"ב ע"א:

[הגה] וגדלהו ראוי לכתוב כך. נ"ב בכה"ג כ' דוקא שאין להמגדל בנים:

[סמ"ע אות מא] אם כ' לחמותו אמו. בכה"ג כ' ע"ז ואני מפקפק בדבר:

פסול אפי' לגבות בו לאלתר. כ"כ הטור וז"ל ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר כו' ור"ח מכשיר אם בא לגבות בו מיד ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ודבריו צל"ע כי מהרא"ש לא משמע כן דז"ל הרא"ש ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות כו' ובהא לית הלכתא כר"י משום דפריך סתמא דש"ס לעיל גבי שטרות והא בעינן כת' שאינו יכול להזדייף וכן פסק רב אלפס ור"ח ז"ל פסק הלכה כר"י אף בשטרות ולא מסתבר ועוד יש לפרש דדוקא בגיטין הוא דמכשיר ר"י מכאן ועד עשרה ימים אבל בשטרות שיש הרב' תנאים וחילוקי עניינים רבים לא דכירי ודוקא לאלתר מכשיר ואתיא שפיר כר"י הא דפריך והא בעינן כתב שא"י להזדייף עכ"ל הרי דר"ח לא הזכיר מלאלתר וא"כ למ"ש הרא"ש במסקנתו ועוד יש לפרש כו' יכול להיות שמסכים לדברי ר"ח דהלכה כר"י בבא לגבות לאלתר (גם דברי הב"ח בכאן תמוהים שכ' דס"ל להטור פי' בתרא עיקר ולהרא"ש דפסק כר"א משום דסוגיא דש"ס אזלי כותיה בו' דהא לפי' בתרא לא אזלי סוגיא כר"א ושפיר אתיא סוגיא אף כר"י וכמ"ש הרא"ש) וכן משמע בר"י נ"ד ח"ב שכתב וז"ל ור' אלפס פסק כי הוא פסול אפי' לאלתר וכ"נ מהרמב"ם ז"ל ור"ח ז"ל פסק שכשר ויש מי שפסק דוקא לאלתר דיכולים לזכור התנאים אבל אחר י' ימים פסול עכ"ל. ואפשר ס"ל להטור והב"ח דנהי דלפי' בתרא אתי שפיר הא דפריך בפ"ק והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף מ"מ הא דקאמר התם בפ"ב דף כ"ב סוף ע"א דפתרא כדי לכתוב עליו הגט לא אתי שפיר לר' יוחנן אף לפי' בתרא דבשלמא בפ"ק י"ל דפריך אסתם שטר שבא לפנינו לאחר כמה ימים אבל בפ"ב הל"ל דפתרא כדי לכתוב עליו שטר דהא לא נקט דפתרא אלא משום שיעורא דשבת והיינו שכ' הרא"ש בתר פי' בתרא ואתיא שפיר כרבי יוחנן הא דפריך והא בעינן כ' שא"י להזדייף ולא קאמר דאתי נמי שפיר הך דדפתרא שהזכיר הרא"ש לעיל דלא אתי כר' יוחנן כן נרארה לומר לדעת הטור והב"ח אבל אין זה מוכרח וגם לא מסתבר לומר לדעת הטור והב"ח דכוונת הרא"ש לומר דאתיא שפיר כר' יוחנן הך דפ"ק ולא הך דדפתרא דא"כ כיון דמ"מ לא אתיא סוגיא דש"ס שפיר כר' יוחנן מאי נ"מ דהך דפ"ק אתיא כר' יוחנן אלא נראה דלמסקנת הרא"ש הך דדפתרא נמי אתי שפיר כר"י דמסתמא אין כותבים שטר לגבות מיד דסתם שטר לראיה הוא וצ"ע ולענין דינא אפש' שדעת המחבר כיון שמהרי"ף והרמב"ם נראה שבכל ענין פסול וכמו שדרכו לפסוק תמיד כהרי"ף והרמב"ם א"כ צ"ע לדידן ולענין דינא כיון שמהרא"ש ור"ח ור' ירוחם נראה דאם בא לגבות מיד כשר וכ"כ הרשב"א בחדושיו פ"ב דגיטין וז"ל ועוד יש לי לפרש דאף ר"י לא הכשיר בשאר שטרות דתנאיהן מרובים אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דכיון דרגיל למכתב בהו תנאים הרבה דלמא זייף חד מנייהו ולא דכירי ליה סהדי משא"כ בגט דלא רגילי למכתב בהו תנאים מרובים והשתא איכא למימר דהא דאמרי' בפ"ק והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף אתיא אף כר"י עכ"ל (ועיין בבה"ע דף י"ד ע"ב) ונראה דהוי ספיקא דדינא:ואלמלא הייתי כדאי להכריע הייתי אומר שכדברי רבינו חננאל עיקר דהא קי"ל ר' אלעזר ור' יוחנן הלכה כר"י דהוא רביה דר' אלעזר וכמ"ש הרא"ש גופיה וכן הרשב"א א"כ גם באידך קי"ל כר"י וכ"כ הבה"ע דף י"ב ע"ב דמסתבר כרבינו חננאל דפסק בתרווייהו כר"י דרביה דר' אלעזר הוא ומה שהקשו הרא"ש והרשב"א מהא דפריך בפ"ק והא בעינן כתב שא"י להזדייף ומתוך כך דחקו לומר דר"י לא מכשיר אלא לאלתר ולא לאחר זמן. ולפעד"נ דא"צ לזה אלא לעולם ר"י מכשיר בכל גווני וכדמשמע פשטיה דמלתא דר' יוחנן וכן מדפריך הש"ס מדכתיב למען יעמדו ימים רבים כו' וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת הבתים גבי כתב לו על הנייר ועל החרס בדף נ"א וז"ל ולר' יוחנן דמכשיר התם אפי' בשטרות אתי שפיר דכיון דעדי מסירה כרתי לא איכפת לן אם יכול להזדייף או לא דלא סמכינן אהאי שטרא וכי אתא לבי דינא צריך לאתויינהו לעדי מסירה ואינהו מסהדי ועלייהו סמכי' ואפי' מכאן ועד י' ימים כשר דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכיר ביה כמפורש בדוכתי' בפ' המביא תניין עכ"ל מיהו היינו דוקא כשעדי המסירה הם לפנינו כדמשמע מדברי הרמב"ן וכדמוכח נמי בש"ס מדקאמר ר' יוחנן אפי' לאחר כמה ימים דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי וכן משמע להדיא מפרש"י והתוס' והר"ן שם דהיכי דליכא עדי מסירה לפנינו לכ"ע חיישינן שמא זייפתה והכי מוכח נמי להדיא בש"ס דף כ' ע"ב גבי יד עבד אמר רבא ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא כו' פי' כיון דאין עדי מסירה לפנינו וכדאיתא בש"ס שם וכ"כ הטור והמחבר בא"ע סימן קכ"ד ס"ד והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו שחרס דבר המזדייף הוא וא"כ בפ"ק מיירי מסתמא בכל שטר אפי' אין העדים לפנינו ואע"פ דידוע דמסרה ניהלי' באפי סהדא מ"מ השתא ליתנהו קמן ודלמא זייף השטר ועוד דאפילו תימא דלא שייכא הך פירכא אלא לר"א לק"מ דהא כתב הרא"ש גופיה בפ"ק דה"ה דכל הני פריכי שייכי אמתני' דכל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשרים והא בעינן כתב שא"י להזדייף כו' אלא משום דאינך פירכי לא שייכי אמתני' קבע לה רב אשי הכא א"כ שפיר פריך אר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין ולא בשאר שטרות ממתני' וכ"כ התו' שם דלר"א פריך כו' ולאו דהלכת' כוותיה אלא דפריך לר"א תיקשי מתני' וכה"ג אשכחן טובי בש"ס גם מדפתרא לק"מ דהא דקאמר כדי לכתוב עליו הגט מילתא פסיקא נקט לכ"ע והלכך נ"ע לדינא גם בלאחר זמן דר"ח גאון היה וכבר ידוע שקשה לחלוק על הגאון אם לא בראיה ברורה וכ"ש על ר"ח שכל דבריו דברי קבלה מחכמי הש"ס וכמ"ש הפוסקים עליו בכמה מקומות ובפרט שכבר בררתי שדבריו נראין עיקר:

אבל שטר אקנייתא שקונה בו שדה או בית כגון שכ' לו שדה זו מכורה או נתונה לך ונקנה בזה ואינה לראיה כ"כ הר"ן פ"ב דגיטין ומכאן קשה על הב"ח לקמן סי' קצ"א שהשיג על הסמ"ע שמחלק בכך וכתב וז"ל כתבו התוס' בפרק חזקת הבתים דהך דכתב לו על החרס אתיא כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ועוד י"ל דמיירי שכתב ידו כו' דדוקא חתימת העדים פסול כו' ומדברי מהרו"ך נראה דאפילו אינו כתב ידו דמוכר וגם ליכא עידי מסירה אלא עידי חתימה כשר בשטר קנין כיון דאינו עומד לימים רבים אלא לפי שעה ולא ידעתי מנין לו זה החילוק ומדברי התוס' בשם ר"ת מבואר היפך פירושו כדאמרן עכ"ל והרי דברי הסמ"ע שם הן הן דברי הר"ן והר"ב אלו וכן משמע בתוס' פ"ק דקדושין דף ט' ע"א ד"ה כתב על הנייר וכו' ובתוס' פ"ב דגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה אבל בשטרות לא ובתוס' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"א וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם הרמב"ן וכן הוא בחדושי רשב"א פ"ב דגטין בשם יש מתרצים וגם בתוס' דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"א ע"א) מוכח שם כן. ומ"ש התוס' שם דאתיא כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי היינו לענין דלא בעינא שיהא מוכח מתוכו ונהי דבגיטין וקדושין קי"ל דבעינן עידי מסירה היינו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים מה שא"כ במכר ומתנה דהודאת הנותן או המוכר כק' עדים דמי וכמ"ש התוס' פ"ק דגיטין דף ד' ע"א סוף ד"ה דקי"ל כו' וד' י' ע"ב ד"ה חספא כו' ורבינו ברוך בספר התרומה סי' קל"א וא"כ אי מודה שמסרו לו נקנה לו השדה בשטר זה בלא עידי מסירה וזה ברור: ועוד נראה דאפי' אינו מודה שמסרו לו נאמן הלוקח והמקבל שמסרו לו דנהי דיכול המוכר או הנותן לטעון תנאי היה בו וזייפתו מ"מ אם טוען להד"ם לא מסרתי לך שטר זה מעולם אינו נאמן כיון שהשטר ביד הלוקח או המקבל כשידוע שהמוכר כתבו כגון שהוא חתום בכתיבת ידו או שעדים חתומים עליו וכה"ג והכי מוכח ממ"ש התו' בפ' חזקת הבתים וכן ההיא דקדושין דלא נכתבו אלא לקנות השדה והאשה דומיא דגיטין שאינן עשויים עיקרן לראיה כו' משמע דשטר קנין על החרס מהני לראי' אלא כיון דלכתחל' לא נעשה לראיה כשר כשנכתב על החרס וכן משמע עוד יותר בתוס' פ"ק דקדושין דף ט' ע"א כשכתבו וז"ל אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוי שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואף על פי שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפרק הכותב אלא אע"פ שהיא צריכה לראיה עיקרן לא לכך נעשה עכ"ל וכ"כ עוד התו' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"א. ובזה נ"ל ברור דלא קשיא מ"ש מהר"ש אידלש ובתוספות פ"ב דכתובות שם וז"ל נראה מלשונם דהך דשמעתין דליכא למיחש בחספא לא אתיא כר' אליעזר וק"ק דהא הך חששא דמילתא אינו אלא משום הוציא עליו כתב ידו כדמסיק דאינו אלא שטר ראיה בעלמא ור"א נמי מודה ביה כו' עכ"ל גם בחדושי ר' אליעזר ן' חיים בכתובות האריך מאוד בזה בדחוקי' וסוף דבריו דכוונת התוס' רק דהך דקדושין אתיא דוקא כר' אליעזר אבל הך דכתובות אתיא ככ"ע. ואין דבריו נראין לי דפשט דבריהם לא משמע הכי גם בקדושין דף ט' ע"א כתבו התוס' וההיא דהכא אתיא כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתיא כר"מ כו' משמע דההיא דכתובות לא אתיא כר"א אלא נלפע"ד דמעיקרא לק"מ דהך דשמעתא דכתובות חיישינן דלמא כתב עלה שטר מתנה או מכר שדי מכורה או נתונה לך דאם יטעון זה האמת לא מכרתי לך מעולם יוציא זה כתב ידו לראיה ויועיל כיון שאין עיקרו נעשה לראיה אלא לקנין וכמ"ש (והיינו דוקא לר' אליעזר אבל לר"מ דבעינן מוכח מתוכו והשטר פסול לגמרי ולא יועיל כלום כיון שאינו מוכח מתוכו שהרי נכתב על החרס. גם מה שהקשה מהר"א ן' חיים דהיכי אתיא סוגיא דכתובות כר' מאיר דא"כ ס"ל לאביי דלא כר"א ואנן קי"ל כר' אליעזר לק"מ דדילמא אנן לא קיי"ל כאביי ועוד דהא הרבה אמוראי וכן הרבה פוסקים פסקו כר' אליעזר בגיטין ולא בשטרות וכ"כ התוס' רפ"ק דגיטין בשם רבינו חננאל וכמ"ש לקמן ס"ס נ"א) א"כ מוכח מדברי התוס' דא"צ עידי מסירה בשטר מכר ומתנה ודלא כהב"ח כנ"ל ברור ודוק:

כל שטר כו' מקושר כו' ויש חולקין כו'. נלפע"ד שהרב לא כוון יפה בכאן שנראה שהבין שטעם הנ"י שפוסל אם עשאו כמקושר משום דס"ל כהרא"ש וטור דלקמן ר"ס מ"ד דכל שטר שאינו עשוי כתיקון חכמים פסול אע"פ שאין טעם לפסלו וא"כ לדידן דלא קי"ל כהרא"ש בזה ה"ה הכא וכן משמע מדבריו בדרכי משה שכתב וז"ל כתב נ"י ר"פ ג"פ דכל שטר שאינו עשוי כתיקון חכמים פסול אע"ג דאין טעם לפסלו ולכך אם עשה בזמן הזה השטרות מקושרים פסול ע"כ עכ"ל ד"מ ומשמע ליה להרב הכי מדכתב הנ"י ר"פ ג"פ וז"ל ונראה דהשתא דלא נהגו במקושר ולא ידעינן ליה היה נראה שלא לפסול אותו (ע' בנ"י שם שכתב כן גבי פשוט שכתב עדיו מאחוריו כמו במקושר דפסול משום קפידא ע"ש) דלא שייך קפידא במאי דלא סליק אדעתיה כלל כיון דכל דין פשוט יש לו מ"מ נראה לפסלו מדפי' הרא"ש ז"ל דטעמא דפסולים משום שלא נעשו כתיקון חכמי' וא"כ זה שחתמו בו מבחוץ כבמקושר אינו כתיקון חכמי' עכ"ל ומשמע לי' להר"ב מדכתב מדפי' הרא"ש ז"ל כו' א"כ לדידן דקי"ל כהרמב"ן כשר אבל לפע"ד זה אינו חדא דהא גבי האי דינא דלקמן ר"ס מ"ד דצריך לחזור מענינו של שטר בשטה אחרונ' לא הביא הנ"י דברי הרא"ש כלל וא"כ היאך אפשר שכוון דברי הרא"ש אלו ועוד שכבר כתבתי לקמן ר"ס מ"ד שאפשר שגם הרא"ש סובר דאין כל השטר פסול וכהרמב"ן ועוד דאדרבה בהך דינא דלקמן ר"ס מ"ד כתב שם בר"פ גט פשוט מיד בתר הכי וז"ל וכן מה שאמרו בש"ס צריך לחזור מעניינו של שטר אם לא עשה כן אינו נפסל השטר בכך אלא שאין למדין מאותו שטה כי לא תקנו חכמים כן בחיוב אלא עצה טובה עכ"ל הרי שכתב בסתם כהרמב"ן ולא כת' שהרא"ש חולק ועוד שכתב מדפי' הרא"ש טעמא דפסולי' כו' משמע דאמתני' קאי דפי' טעמא דפשוט שכתבו מקושר או מקושר שכתבו פשוט דטעמ' דפסולי' משום שלא נעשו כתקון חכמים והמעיין בהרא"ש ירא' שהרא"ש לא פירש שום דבר בזה במתני' טעמא דפסולי' אלא נראה ברור דהאי מדפירש הרא"ש ט"ס הוא וצ"ל הר"ש ור"ל ורשב"ם שכן פירש רשב"ם במתני' טעמא דפסולי' משום שלא נעשו כתקון חכמים ודין זה לא תלוי כלל בהך דינא דלקמן ר"ס מ"ד אלא אפי' למאי דקיי"ל התם כהרמב"ן דכשר הכא פסול משום שכל שטר שתקנו חכמים לעשותו כך וכך כגון בפשוט שעדיו יהיו מתוכו או שאר עניינים כיוצא בזה וכמו שיתבאר אם שינה תקנת חכמים השטר פסול אף בלא חשש זיוף דחכמים תקנו שאם לא עשה כן לא יהא לו דין שטר והך דלקמן ריש סי' מ"ד שאני דהתם לא תקנו חכמי' שיחזור מעניינו של שטר ושאם לא יעשה כן לא יהא לו דין שטר רק עצה טובה כדי ללמוד אף משטה אחרונה שאם לא יעשה כן יאבד השטה אחרונה. ולזה כוון הנ"י בלשונו שכתב גבי חזרת השטר בשטה אחרונה לא תקנו חכמים כן בחיוב אלא עצה טובה כו' וגם הרמב"ן עצמו כתב בחדושיו ר"פ גט פשוט וז"ל פשוט שכתבו עדיו מאחוריו נ"ל שאצ"ל בשלא חתמו העדים אלא מאחוריו דהתם ודאי פסול משום דלאו אשטרא קחתום דכיון שהיה להם שיחתמו מבפנים והם לא חתמו אלא בחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר ואף על פי שבמקושר מהני התם כיון דהכי תקינו רבנן על כרחך על מה שבתוכו הם מעידים אבל הכא לא עד כאן לשונו אלמא אף על גב דליכא טעם לפסלו משום חשש זיוף פסול כיון שלא חתמו כתקון חכמי' והוי כלא חתמו כלל ואם כן העולה מזה דגט או שטר פשוט שכתבו עדי' מאחוריו כבמקושר אף על פי שאין חשש ואין טעם לפסלו פסול כיון שלא נעשה כתיקון חכמי' וכן בחתמו מן הצד וכיוצא בזה וכדאיתא בבבא בתרא ריש פרק גט פשוט דף ע"א תוס' ד"ה פשוט שכתבו עדיו מאחוריו כו' ע"ש וליכא מאן דפליג בהא ולא דמי כלל לדלקמן ר"ס מ"ד ודלא כהר"ב כן נראה לי ברור:

אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה כו' לא טענינן ליה. והטור כ' ע"ז ונראה לי שאפי' אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי הרמ"ה מיירי כשלא טען נתבע בההיא ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה"ג אע"ג דלא טעין בההיא ריעותא שנעשה זיוף פ' ופ' אנן טענינן ליה שנעשה אותו זיוף ולכך כ' הטור בל' ונ"ל ולא כ' בל' ולי נראה וכן נראה עיקר לדינא כמ"ש ודוק (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' נ"ג) .

משלש ועד עשר. דכשענין השטר הוא לשון נקבה צריך לכתוב לכתחילה שלש עשר שהוא ג"כ ל' נקבה:

(הג"ה) ואם כ' שלשה כו'. וא"כ צ"ל דמ"ש שלא יכתבו משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנה ליכא חשש זיוף אי נמי לא דקדקו בלשונם ושטפא דלשון הש"ס נקטו ובש"ס מיירי בלשון תרגום שיכול לעשות מתמני תמנין דלא כס' ת"ח פ' ג"פ שהניח דברי התוס' בזה בתימה מכח שמנה. מיהו ברמב"ן [בראב"ן] דף ק"י ע"ב איתא להדיא אפי לשון זכר שלשה ושמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה' וכתב בספר ת"ח שם שדבריו נכונים וע"ש:

ואם נזדמן לו בסוף שטה כו'. וכ' הב"ח דאף אם כ' למעלה באמצע השטה שלשה אם חזר וכ' שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודו"ק:

כגון ב' או ד'. ע' בע"ש שכ' ז"ל אבל אי כתב גימטריאות או ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא היה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד מטעמא דאמרי' חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר וכך ה"ל לכתוב דליכא למיחש כו' דהעדים לא היו חותמים כשהיה שם ריוח כ"כ עכ"ל סמ"ע ואין השגה מב' טעמים חדא דגם כוונת הע"ש הוא כן דאם הי' כתוב בו ב' או ג' בריוח לא היו חותמי' ועוד דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב כתיבה (עיין בתשו' מהר"מ איסר ל' סי' מ"ד ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה):

ואפשר לקיימם מקיימי' כו'. כ' הסמ"ע וז"ל בד"מ נתבאר דאפי' אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימינן משו' דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דבור עכ"ל וליתא כן בד"מ רק שכ' בד"מ בשם תשו' מיימוני דהיכא דאפשר לקיים אפי' היכא דשתי הלשונות מרוחקי' זו מזו מקיימי' אותם וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור דבריו תוך כ"ד עכ"ל ורוצה לומר שהם מרוחקי' ויש דברים אחרי' מפסיקי' ביניהם אבל כשאי אפשר לישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו:

ואין כתוב בשטר והכל שריר וקיים. כ' הב"ח ובזה מתיישב מה שפירש"י רפ"ק דמציעא (סוף דף ז') שהקשו התו' על פירושו מהא דאין למדין משטה אחרונה ולא שמו על לב דרש"י מיירי בדכתב שריר וקיים עכ"ל ולא דק דהא טעמא דצריך שיחזור מענינו של שטר הוא משום שאין למדין משטה אחרונה וכדאיתא להדיא בש"ס פ' ג"פ ריש דף קס"ב ומוסכם מכל הפוסקי' לקמן סי' מ"ד א"כ אי תימא דרש"י מיירי בדכתב שריר וקיים ולמדין משטה אחרונה א"כ אין צריך להחזיר וא"כ למה כ' רש"י שצריך להחזיר מענינו של שטר והא עיקר כו' וזה מבואר בלשון התוס' שכתבו ותימה הא אין למדין משטה אחרונה ולכך עושים חזרת השטר כו' וזה ברור. (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ר"מ וסי' תכ"ג ותשו' מהר"י טראני סי' ק"ך קנ"א קנ"ב):

דיד בעל השטר כו' כ' בפסקי מהרא"י סי' ר"ו על שטר שהיה כאוב בו וכל הא לעיל קבל עליו בקנין גמור ולא היה כתוב בו במנא דכשר למקניא ביה דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעל השטר על התחתונה. ומביאו בד"מ ובסמ"ע וקשה דהא בע"כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל"כ מאי נ"מ וא"כ הא השטר בטל לגמרי וכל היכא דבטל לגמרי לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכדלקמן סעיף ט' ואין לומר שהי' כתוב בשטר גם ענינים אחרי' שלא היו צריכי' קנין דמה בכך ס"ס אותו ענין שצריך קנין בטל לגמרי דאטו אלו כתוב בשטר שנתחייב לו לשלם ק' לזמן פלוני הידוע וק' לפסח מי לא אמרי' בכה"ג נמי שצריך לפרעו לפסח הבא ראשון כיון שאותו ענין יתבטל לגמוי אע"ג שכתוב בשטר עוד ענינים אחרי' וה"ה הכא וצ"ל דמיירי בענין שהסופר טעה והיה סובר שאותו קנין האחר היה מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל וכענין שכ' מהרי"ק שורש צ"ו ויתבאר לקמן סעיף ט' בהג"ה:

אם נמחק כו' בספר ת"ח פ' ג"פ הקש' אגירס' זו דנמחק דהא מדנקט חנן משמע דחנן שם הוא וא"כ פשיטא דלא יהבינן לחנן דהא חנני כותבין בנ' כפופ' וחנן בנ' פשוט' ולק"מ דהא נהי דלא יהבינן לחנן מ"מ לחנני נמי לא יהבינן דה"ח דנמחק אות אחד הוי כנמחק שתי אותיות שהשטר פסול קמ"ל ועוד יש ליישב בדרכי' אחרים ועוד האריך בס' ת"ח שם נהקשות בזה וכל דבריו אינם מוכרחי' ע"ש:

וידוע שנמחק השטר פסול ל' הסמ"ע והיינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע נמי יתנו אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ עכ"ל ובאמת בב"י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד"מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד אין יכול לומר הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ"נ איזה טעם שיאמר שמחקו לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לאן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהיה חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני ודוק:

שהקפל הוא פחות מספל. קפל הוא קב ופלגא ספל הוא סאה ופנגא:

הי תפס. תפילו בעדים וכ"כ ה"ה ומביתו ב"י ומשמע אפילו תפס שלא ברשות וכ"כ גם כן בפשיטות בסמ"ע ס"ק כ"ג והבאתי לשונו לקמן בסמוך ס"ק י"ז וכן משמע מדברי הרא"ש והרבה פוסקים וזהו דנח כבעה"ת בשם הרמב"ן והביאו ב"י ועיין בס' ג"ת שהאריך הרבה מיהו נ"ל דלענין דינא לא פליגי דהפוסקים מיירי בטוען ברי והרמב"ן מיירי בטוען שמא ובא לזכות מכח השטר והיינו שהביא הרא"ש פ"ק דבכורות דברי הרמב"ן ודו"ק וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש:

מטלטלים. אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה קיימא כדלקמן סימן שי"ב סעיף ט"ו וסימן שי"ז סוף ס"ג והארכתי בדינים אלו בספרי ת"כ ע"ש:

וכל שכן שאומרים בשובר כו'. וכתב הסמ"ע וז"ל ר"ל מאחר דבתופס שלא ברשות מרשות בעלים לאחר שנולד הספק מהני כ"ש בשובר שמוחזק ועומד בשלו הוא דאין מוציאים מידו כן הוא דעת מור"ם ז"ל אבל קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהוא ביד המלוה וכן מוכח דאל"כ קשה דדברי הרי"ף והטור שבסי' זה יסתרו למ"ש הרי"ף וטור לקמן סי' ע"א (סעיף כ"א) בדין מלוה שהאמין ללוה שצריך הלוה לישבע שפרע משום דיד בעל השטר על התחתונ' ואמרי' דלא הימני' אלא לבטל השטר דמלוה ולעשות כמלוה על פה והיינו מטעם כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלוה וכמ"ש שם בדריש' ומזה קשה ג"כ על ב"י שכתב גבי ספל וקפל וז"ל ונראה שאם הוא שטר מחיל' לא תלינן בזבוב דהמע"ה ע"כ ודו"ק עכ"ל סמ"ע ולפע"ד דברי הרב ב"י נכוני' וברורי' בטעמם דכ"ש הוא דבשובר אמרינן יד בעל השובר על העליונ' ומ"ש הסמ"ע דאל"כ קשה דדברי הרי"ף והטו' יסתרו כו' לק"מ דלעול' אמרי' יד בעל השובר על העליונ' לבטל שטר שכן דרך לכתוב שובר לבטל השטר ואם כן יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר וממילא יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ ה"ל בעל השובר לענין תביע' בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעל השטר על התחתונ' לענין דצריך לישבע תדע דע"כ לקמן סי' ע"א אין הטעם כמ"ש בסמ"ע כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלו' דהא מועיל השובר לבטל השטר ופשיטא דקרעינא ליה לשטרא מיד שאומר פרוע אלא הטעם כמ"ש וגם כאן פשיטא דצריך הלוה לישבע היסת כתביעת בע"פ ומ"ש יד בעל השובר על העליונ' היינו לבטל השטר גם בדין אי תפס לא מפקינן אם הלוה תובע למלו' יכול להשביעו היסת וכדלקמן סי"ב וק"ל. גם מ"ש ומזה קשה גם על ב"י גבי ספל וקפל כו' לק"מ ודברי הב"י נכונים וכן מבואר בתשו' הרא"ש בכמה תשובות ומביאם ב"י בס"ס מ"ג וכן בש"ע שם סעיף כ"ה וכ"ו וכ"ז ע"ש וכן בשאר אחרוני' גם בד"מ כ' על דברי ספל וע' בסמוך בדברי מהרי"ק דלא משמע כן ולפי מ"ש לקמן בס"ק שאחר זה גם מהרי"ק מודה ודו"ק:

דלא כי"ח כו'. ז"ל ד"מ כתב מהרי"ק שורש ז' אפילו כשהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחויב בדין אומרים יד בעל השטר על התחתונ' ע"כ וכ"כ נ"י פ' ג"פ בשם הריטב"א אמנם כתב שם דהרא"ה חולק וס"ל דאם בעל השטר מוחזק כגון בשובר ידו על העליונ' עכ"ל ד"מ. גם בבדה"ב תמה על מהרי"ק איך חולק על הפוסקי' דאי תפס לא מפקינן מיניה. גם בס' לח"מ סוף פי"ד מה' מלוה הניח דברי מהרי"ק בתימ' ע"ש שהאריך ולפע"ד לק"מ וליכא כאן פלוגתא כלל בין הפוסקי' דמהרי"ק קאי שם על מי שהיה חייב בלא השטר לפרוע לצדקה לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים כלום רק שוה בשוה מחמת שהוזכר בשטר שביניהם דבהוצאת צדקה יפרע כל א' בשוה וע"ז כתב מהרי"ק שם דאין פ"ש בכלל צדקה ואמרינן יד בעל השטר על התחתונ' ואע"ג דהוא מוחזק שהרי אין בחזקתו כלום מאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תורה עכ"ל ר"ל כיון דבלא השטר הוא חייב בודאי לפי ממונו שהרי אינו טוען שאתם עשיתם עמי בפי' לפרוע שוה בשוה גם בפ"ש רק שאומר כיון שעשיתם עמי שטר לפרוע שוה בשוה לצורך צדקה גם פ"ש בכלל א"כ מה יועיל לו תפיסתו הרי הוא חייב בודאי בלא שטר ואיך יפקיע את עצמו מכח ספק שבשטר אין ספק מוציא מידי ודאי אבל כאן שהמנו' אומר שחייב לו בודאי א"כ גם בלא"ה חייבלו לדברי המלו' פשיטא דאי תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה כיון שטוען ברי וכן בשובר שהלוה אומר אפילו בלא שובר אינו חייב לו אמרי' יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק וכן מ"ש הרא"ש והמחבר לקמן סי' מ"ג סעיף כ"ז דאם הי' כתוב בשובר שמחל לו כל תביעות שהי' לו עד עכשיו הוי ספק ומספיקא לא מפקינן ממונא היינו ג"כ שבעל השובר טוען שמחל לו בפי' גם שטר זה ודוק וכן הריטב"א בנ"י שם מודה דאמרי' בשובר ידו על העליונ' כיון שהוא מוחזק ולא פליג התם אלא בכתוב בו דינרים דלא דיינינן דינרים טובא משום דלשון דינרים משמע רק ב' וכ"כ ה"ה והמחבר בסעיף י"ב בדינרים גם בשטר שתפס דמפקינן מיני' תדע דאל"כ למה הביא הנ"י שם פלוגתייהו בברייתא דדינרים ה"ל לכתוב כן לעיל מיני' במתני' דזוזי ק' דאינון ל' סלעין אלא ודאי כמ"ש ע"ש ודו"ק ועוד י"ל דבהך דתשובת הרא"ש ושאר פוסקים והמחבר לקמן סי' מ"ג שאני דתפס קודם שנולד הספק או שתפס ברשות וא"צ לפרש שטוען ברי והארכתי בזה בספרי ת"כ סי' נ"ו וע"ש:

לפרעו בפסח כו'. ויש פוסקים כתבו דבלאו הכי סתמא דמילתא המתחייב לעשות שום דבר לזמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והביאו ראיות ומביאם ב"י ונרא' דגם המחבר מודה לזה אלא דלדוגמא נקט האי דינא ועיקר כוונתו על מ"ש וכן כל כיוצא בזה (ע' בתשו' ר"ס מ"ז וסי' מ"ח שאלה ב' ובתשו' מהרשד"ם סי' י' וסי' נ"ו) .

וי"א כו'. גם הדעה הראשונ' מודה בזה כדאיתא להדיא במהרי"ק שם וז"ל ואע"ג דהיכא דבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד ב"ה על התחתונ' הלא דבר פשוט הוא דהיינו דוקא היכא שהספק נפל בכוונת הנותן או הלוה כההיא דמתחייב ליתן לחברו מנה אחר פסח שפסק הרא"ש שצריך ליתנו אחר פסח הבא ראשון דודאי לכך נתכוין הלוה המכתיב את השטר דאלת"ה שטרא למאי אהני כיון דמצי לדחויי עד פסח של יובל הגדול אבל בכה"ג דאיכא למימר שהנותן סבור דשפיר מהני לישנא דהנח' וכמ"ש הרא"ש ואנו מספקא לן הלכתא כמאן פשיטא דבכה"ג איכא למימר דאוקי נכסים בחזקתייהו ואע"ג דאיכא שטר יד ב"ה על התחתונ' ולא מהני לישנא דהנח' הכתוב בשטר הצווא' ואפילו יתבטל השטר לגמרי עכ"ל ומ"ש הרב בל' וי"א כו' היינו משום דבדעה הא' לא הוזכר חילוק זה בפירוש וכן דרכו בכמה מקומות:

היינו דוקא כו'. כתב הב"ח ולא משמע הכי בדברי ה"ה פ' כ"ג מה' מלוה ונ"י פ' ג"פ גבי שטר שזמנו בשבת ומקור דבריהם לקוח מבעה"ת שער נ"ו ועיין עוד בהגהת מיי' ס"פ י"ט מה' עדות שם האריך בזה עכ"ל ולא דק דבכל המקומות שם מיירי שאם היינו אומרים יד ב"ה על התחתונ' הי' השטר נפסל מיד והי' נודע פסולו בודאי שהוא מוקדם וכה"ג משא"כ בהך דמהרי"ק שי"ל שהנותן טעה והי' סבור דיועיל בכה"ג אין חולק עליו ודינו ברור:

שאפשר שטעה כו'. כתב הסמ"ע וז"ל נראה דמיירי בלשונות שמקנ' לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו וכמ"ש בר"ס רמ"ה כו' שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל עכ"ל ולא ידענא מאי נראה דקאמר ולמה המציא ענין אחר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצוואה אני מניח לפלוני כו' שהבאתי בסמוך ס"ק ך'. וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנא דהנח' כיון דהרא"ש סוב' דמהני אם כן י"ל שהנותן טעה וכו' וכן משמע מדקדוק ל' מהרי"ק שהבאתי בסמוך וכן משמע בד"מ אבל בלישנא דאתננו דליכא למ"ד דמהני א"ל שהנותן טעה בכך הלכך היכא דאפשר לפרש השטר בל' אתננו ואפשר לפרשו בלשון אחר דמועיל לא אמרינן בכה"ג יד ב"ה על תחתונה ודו"ק (וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהגה וסעיף ו'):

שנהגו לכתוב כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' חיים סי' כ"א ד' מ"א ותשו' מהרי"ט סי' קכ"ב:

וכל לשון שהוא כולל כו'. עיין בתשו' מהרש"ך סי' ק"נ וסי' קצ"ה ובתשו' מהרשד"ם סי' שס"ו:

ואיתפס כו'. בס' ג"ת סוף שער ס"ח הקשה דהא אמרינן בהמקבל (ונתבאר לקמן סי' שי"ז ס"ג) דבשטר דכתיב שנין סתמא לא מפקינן מיד המלוה כשקדם ואכל כיון דהוי מילתא דעבידא לגלויי והניח בקושיא ולק"מ ואישתמיטתיה דברי הנ"י פ' המקבל שהביא הוא עצמו לשם בדף הקודם וז"ל והא דלא מסייעיה ללוה מלישנא דשטרא דמשמע שתים דכתיב ביה שנין סתמא כדאמרינן בפ"ק גבי סלעין דינרין משום דכיון דהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדותא דשטרא זה דעת הרנב"ם ז"ל עכ"ל וכה"ג כ' בחידושי הריטב"א פ"ק דמציעא ע"ש:

תפיס היינו כשתפס בעדי' דאל"כ נאמן במיגו ע"ש בסמ"ע וכן הוא בה"ה וב"י ושאר פוסקי' ונ"ל דהיינו בטוען המלוה ברי שהלוה לו יותר אבל אם הוא ש"ח שנתחייב לו בשטר זה אפי' תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דהא לא שייך כאן מגו כיון דא"י לטעון ברי:

מפקינן מיניה. ר"ל [דל'] השטר מסייע ללוה דסתם סלעים אינו משמע יותר מב' וכ' בסמ"ע סקל"ב דלפ"ז בדין שלפני זה דהיינו בנכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתברא לומר דמהני תפיסה כו' ואין דבריו נכונים דבנמחק שאני דאל"כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרבה וימחוק הסכום אלא ודאי אין דנין מחק אלא להורעת כחו של מוציא וכן הוא בטור ומחבר לקמן ס"ס נ"ד גבי שובר שכ' דאינון ונמחק דאין דנין אלא בפחות שבלשונות (ואין לך תפיס ועומד יותר משובר) והוא מטעם הנ"ל וכמ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן ומביאו ב"י שם ע"ש:

מיניה לפ"ז היה נראה לכאורה דגם בשובר שכתוב שפרע לו דינרי' אינו פטור רק משתים וכדעת הריטב"א שבנ"י' ולא כהרא"ה שם וכמ"ש לעיל ס"ק י"ח וכ"כ הב"ח סי"ג לדעת ה"ה שכ' כדברי המחבר אבל באמת זה אינו שהרי לקמן ס"ס כ"ד כ' המחבר להדיא דשובר שכתוב בו דינרים מבטל כל השטר שיש עליו וכ"כ ג"כ ה"ה פרק ט"ז מה' מלוה א"כ בע"כ צריך לחלק והיינו כמ "ש הבעה"ת שער נ"ג ומביאו ב"י לקמן סי' נ"ד וז"ל ואע"ג דבפ"ק דמציעא משמע דסתם דינרי' לא הוי אלא ב' ההיא בשטרי הלואה דאמרי' כיון דידעי עדים דיד בע"ה על התחתונה אלו היה יותר מב' היו כותבים בפי' אבל בשובר אדרבה אמרינן איפכא דילמא לא ידעי סכום ממון השטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק לורעיה עכ"ל ולפ"ז גם הרא"ה אפשר דמודה בשטר דאע"ג דתפיס מפקינן מיניה שהרי גם ה"ה מודה להרא"ה ודלא כהב"ח וק"ל:

ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרי כו' בטור איתא אם כתוב בו דינרין כו' וכ' בסמ"ע ס"ק ל"ה דיש לגרוס בטור דינרי כסף או כסף דינרי בשניהן בלא נו"ן ולפעד"נ אין לשנות גירסת הטור שהרי התוס' בבבא בתרא דף קט"ו ע"א ד"ה אמר רב אשי כתבו דדוקא דינרין כסף וכסף דינרין אבל דינרי כסף וכסף דינרי בלא נון ה"ל ספיקא ואי תפיסלא מפקינן מיניה וכן ברמזי הרא"ש גורס ברישא ובסיפא דנרין בנו"ן וכן גורס בע"ש וע' בב"ח:

ואם כתוב בו זהב בדינרי כו'. עיין תשובת מהרש"ך ס"ב סי' ק"ן:

המוציא שטר חוב כו'. עיין מדיני' אלו בתשו' מהר"מ מלובלין סי' פ"ז ובתשו' מהרש"ך פ"ב סי' רכ"ט ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ס"א:

ולא מתפריש כו'. ובסמ"ע כ' שכוונת המחבר כמ"ש המ"מ ס"פ י"ז מהל' מלוה דאף שכ' בשטר מפורש המטבע מ"מ דינר או סלע של בבל אינו דומה כו' וכ"כ בספר בדק הבית:

ישבע המלוה ויטול. ובעה"ת כתב ע"ז ולא ברור לן וכ' ב"י ולא ידעתי למה לא ברירא ליה דהא הוה ליה כמי שטוען פרעתי דנשבע ונוטל ובספר ג"ת שער נ"ד סוף דף שכ"ה כתב דטעם בעה"ת הוא כיון דלא אמר הלוה השבע לי ולא נהירא לי דמסתמא גם הרמב"ם ר"ל כשאמר השבע לי דלא עדיף מפרעתי דלקמן סי' פ"ב אלא נ"ל דטעם בעה"ת הוא דכיון דהמלוה נאמן משום דמסתמא כן היה ההלואה מתחלה א"כ טענת הלוה ה"ל כאומר אמנה ול"ד לפרעון ששטר לפרעון עומד משא"כ הכא וכמו שמחלק הרמב"ם גופיה והט"ו לקמן סי' פ"ב סעיף י' בכה"ג וא"כ הוא הדין הכא דאין צריך המלוה לישבע וליטול אלא עומד בשטרו ואח"כ משביעו היסת ולכך כ' הבעה"ת ולא בריר לן ודו"ק:

מיהו אם הביא הלוה כו'. והר"ן חולק על זה ע"ש ומ"ש בכאן ובישוב מ"ש הבעה"ת על הרמב"ם לא נתבררו לי דבריו:

לשון שרגילים כו'. עי' מזה בתשו' מהרש"ך ס"ג סי' מ"ו מ"ח וסי' קי"ו. ובתשו' מהרא"ן חיים ס"ס כ"א:

ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב. פי' משום דמסתמא היה דעתו שיכתוב כן ולפי זה משמע בפשיטות דהיינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע"פ שנהגו ההדיוטו' כן אין דנין אותו כאלו נכתב וכן הוכחתי לקמן סי' ס"א ס"ה בהג"ה ובזה מיושבים היטב דברי הרמב"ם פט"ז מה' אישות שכ' וז"ל תקנו הגאוני' שתהא האשה גובה כתובתה אף מן המטלטלין כו' כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי כו' הרי שלא כ' כך אלא כ' סתם אם הי' יודע בתקנה זו של גאוני' גובה ואם לאו או שנסתפק הדבר מתישבי' בדבר הרבה שאין כח בתקנה זו לדון בה אע"פ שלח נתפרשה כדין תנאי כתובה ע"כ ונדחק הב"י בפי' דבריו שלא יחלוק על הפוסקי' דדורשי' לשון הדיוט אע"פ שלא נכתב כאלו נכתב ולפי מ"ש אתי שפיר דודאי אנו לא היו כותבין בשטרות בין קרקע בין מטלטלין פשיטא שלא היה ספק בדבר שהרי מעשים בכל יום שגובין מן המטלטלין וא"כ אינו יכול לומר שלא ידע שהרי מסתמא ראה או ידע איזו פעם שגבו מהמטלטלין א"כ הו"ל להעלות על הדעת שהוא משום התקנה דאל"כ היאך גבו ממטלטלי אלא ודאי ידע מתקנת הגאוני' אבל עכשיו שכותבי' בשטרות בין מקרקעי בין מטלטלי א"כ יכול לומר לא ידעתי מתקנת הגאונים וגם לא ידעתי שנוהגין כן בכל השטרות ואף שראיתי כן לפעמים שגבו מן המטלטלין הייתי סבור מפני שכתבו כן בשטרות ואני לכך לא כתבתי כן שלא נגבות מן המטלטלי' ונראה שלזה נתכוין הריב"ש סי' של"ד שכ' דהרמב"ם מיירי במקום שכותבי' בכתובו' שעבוד מטלטלי ובזה י"ל כיון שהמנהג המקום לכתוב וזה לא כ' נראה שלא נשתעבד אלא כדין הש"ס אא"כ היה יודע בתקנתן של גאונים שאז י"ל שעל תקנת' הוא סומך ואם לא ידע בה י"ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי כו' עכ"ל ומביאו בכסף משנה פט"ז מה אישות ע"ש ועוד ראיה לדברי דהא הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף ס"ח וז"ל שאלת ששמעת משמי ששיור הנהוג בארץ הזאת אע"פ שלא כתוב ככתוב דמי ואמרת שמא דעתי נוטה למה שפרשו בהנהו דורשים לשון הדיוט דמה שהורגלו ההדיוטות מעצמן בני תקנה אפילו לא כתב כמי שכתב דמי כדאמרינן בתנאי בית דין. תשובה כן הוא ועליה סמכתי ודבר ברור הוי כו' וגם הבית יוסף הביא בסימן זה שכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ ה"ה פ"ח מהלכו' שכירות בשם הרשב"א והרי הר"ן פרק האשה שנפלו הביא לשון הרשב"א גבי שטר מברח' שכתב וז"ל שיש לדקדק עכשיו שהכל כותבי' כן הם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתבו וכך אמרה לנו בפירוש כדרך שעושים בתנאי נאמנות ועל נאמנות מפורש ואני למד מדברי מורי הרב שכתב בב"ב גבי כתבוהו בשוקא דכיון שהכל מורגלים לכתוב כן בזמנינו אין צריך לומר כן בפי' דאלו רצתה לכסותה היה מצוה שלא לכתוב בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן שהרי הוא יודע שכך הם כותבים וכאלו צוה בפי' כתבוהו בשוקא הוא ואפשר לדון כאן כן ונראי' הדברים שהכל לפי ראות הדיינים שאי אפשר לומר באשה שתדע בנוסח השטרות שכותבי שטרות רגילין לכתוב עד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש עכ"ל הרשב"א וכ"כ הרב המגיד פ"ו מה' זכייה לשון הרשב"א ואם איתא הא כל לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב אפי' לא נכתב ככתוב דמי אלא ודאי היינו דוקא כשידוע שזה ידע שנהגו ההדיוטו' לכתוב כן כנלפע"ד:

(בש"ע סעיף ג' שיש לתלות במחק) פי' שיש לתלות שהי' שם איזה דבר כתוב לחובתו וכ"כ הגהות אשר"י בפרק גט פשוט דהכל לפי מה שיראה הדיין:

(שם ולא טעין נתבע בההוא ריעותא כו') נ"ל דא"צ שיטעון הריעותא ממש אלא כל שטוען איזה טענה והריעותא שייך לאותו דבר טענינן ליה. ואע"ג דהטור מסיים בזה וז"ל ונ"ל שאפי' לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כו' ש"מ לדיעה קמייתא לא אמרי' כן ונ"ל דהטור חולק וס"ל אע"ג דלא מתרמי האי ריעותא כלל לטענה דידיה אבל אי מתרמי גם דיעה קמייתא מודה דטענינן ליה וז"ל רש"ל על הטור תימה הלא לא יכול לטעון דעד א' אינו נאמן כמ"ש סימן י"ז ואולי יש לחלק בין זיוף דלית ביה ממש לעד א' דמחייבו שבועה עכ"ל ולפמ"ש לעיל דלא נתכוין הטור לפסוק הדין כן רק שהדיין צריך להוכיחו לבע"ד על פניו בזה הרי העיד עליך לק"מ:

(סעיף ד' כגון ב' או ד') הקשה הסמ"ע על העיר שושן דא"א לזייף מאות ג' לעשות ממנו אות אחר ולק"מ דאפשר לעשות מן ג' נו"ן:

(סעיף ה' דיד בעל השטר על התחתונה) בסמ"ע הביא כאן דברי מהרא"י סימן ר"ו בשטר שהיה כתוב בו וכל הא קיבל עליו בקנין ולא נכתב במנא דכשר וכו' דפסול שמא קנה בקנין אחר וכו' ודבר זו אינו הלכה דהא כתבו התוס' פ' א"כ דף ס"ו ד"ה ומניומי וכו' וסתם קנו מיניה היינו קנין סודר וראיית מהרא"י מתוס' פ' אע"פ דף נ"ה בשם ריצב"א אינו ראיה למעיין שם ועוד ראיה דלא כמהרא"י ממ"ש ריב"ש סימן רי"ב ס"א שטר שכתוב וקנו ממניו על זה יש לפרש באופן המועיל ועוד הארכתי בראיות ברורות ומשכתי ידי מלהעתיקן מאחר שראיתי הב"י כ' בספר בדק הבית סימן קצ"ה על דברי מהרא"י הללו וז"ל אין דבריו נ"ל דמסתמא אמרינן דקנו במנא דכשר והא דנוהגים לכתוב בשטרות אינו אלא לרווחא דמלתא עכ"ל ע"כ אין לסמוך כלל על דברי מהרא"י בזה אף שהביאו הסמ"ע (אמר המגיה אחר המחילה מעצמות הקדושים של הגאונים נ"ע נראה לפענ"ד שלא עמדו על עיקר דברי מהרא"י ז"ל שהם ז"ל הבינו שמהרא"י ז"ל פוסל השטר משום שלא הי' כתוב בו וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני הא אם היה כתוב בו בדל"ב הי' כשר וחלילה שיעלה על דעת מהרא"י כזה פשיטא ופשיטא דסתם קנין חליפין היינו קנין סודר במנא דכשר למקני ביה ולא חיישינן שמא קנה בדבר הפחות משוה פרוטה או במוריקה או בדבר שאינו כלי אלא המציאות של מהרא"י ע"כ היה בשטר אחר שלא היה מועיל בו קנין חליפין כגון מטבע יוצא והיה צריך להקנותו אגב קרקע או דבר הדומה לזה. והנה השואל למהרא"י הביא ראיה מתוספת דפרק אע"פ דסתם קנין הוא חליפין וא"כ השטר בטל דלא היה מועיל קנין חליפין באותו הנידון והשיב מהרא"י דריצב"א חילק דקנו מיניה משמע שפיר קנין חזקה ר"ל שאף על פי שאינו קנין סודר מיקרי שפיר קנו מיניה סתמא וה"ה דקנין אגב קרקע או דקל לפירותיו הכל איכא למשמע מקנו מיניה וכ"ש כי האי לישנא שכתב קנין גמור ר"ל קנין המועיל דאף שאין קנין חליפין מועיל יש לנו לומר שהקנה אגב קרקע או במשיכה או בחוקה או כיוצא בה כדי שיהא השטר קיים. והכי מוכח מדכתב קנין גמור ולא כתב במנא דכשר למיקני ביה שהוא לשון שגור בפי הכל שאם כתב בדל"ב פשיטא שהיה השטר פסול דבאותו הדבר לא מועיל קנין סודר אלא מדשבקיה ללשון השגור ונקט לשון אחר דהיינו קנין גמור ש"מ דבאגב קרקע או משיכה או חזקה היה דהיינו קנין המועיל באותו הדבר וא"כ היה מן הראוי לקיים השטר ומ"מ חזר בו מהרא"י מטעם דיד ב"ה על התחתונה ואמרינן מסתמא כוון לסתם קנין שהוא קנין חליפין וממילא השטר בטל כמו שהוכיח מתשובת ר"ש ור"ב זצ"ל וכיוצא בזה כתב הרי"ף בתשובה הביאו הטור סי' ה' סי"ב ראובן שהוציא שטר על שמעון כו' אם הזהוב שנתן בקנין הוא מטבע כו' אין מטבע נקנה בחליפין כו' ואף הראב"ד החולק שם היינו מטעם דנתתי הודאה משמע ולא דייקינן בתריה אבל בנדון מהרא"י אפשר דמודה ולו יהא חולק אף בזה מ"מ אנן כוותיה דהרי"ף קיי"ל כמ"ש הב"י בש"ע ואף שברמ"א הגיה עליו לא יהא אלא ספק דהמע"ה וא"כ דברי מהרא"י שרירין וקיימין ובזה אזדא לוה תמוהת הרב בעל ש"ך ס"ק י"א ודוק היטב בדברי מהרא"י סי' ר"ז בפסקים וכתביה ותשכח כדברי ע"כ):

(סעיף ז' שהקפל הוא פחות וכו') כתב הסמ"ע מדתלי רמב"ם טעם בפחות ש"מ דס"ל דתלינן בזבוב גה לענין שמארכת באות דלא כרשב"ם ותוס' ולותא לע"ד דהא אמרינן בגמרא פשיטא למעלה ספל ולמטה קפל דהולכין אחר התחתון אלא מיבעיא ליה למענה קפל ולמטה ספל מי חיישינן לזבוב או לא משמע דבמעלה אין לו ספק כלל אי תלינן בזבוב אלא הולכין אחר התחתון בבירור ממ"נ הן אם נמחק לעיל מכח זבוב הן אם חזר בו ממ"ש למענה. ועוד ראי' ממה דאיתא בסוטה דף כ' דא"ר ישמעאל לההיא סופר בני הזהר במלאכתיך שמלאכת השמים היא והשיב הסופר אפילו למיחש שמא יבא זבוב וימחוק תגא דדל"ת ויעשה ר' לא חיישינן כי יש לי קנקנתום שאני מטיל לתוך הדיו ופרש"י שלא יהא נמחק לגמרי ואם אי' שהזבוב יכול להוסיף אות מאי שבחא דהאי סופר בהטלת קנקנתום הא איכא חשש שישנ' באות שדרכ' לקלקל ולמשוך הדיו קצת ולכאורה זה כתב רמ"א באבן עזר סי' קכ"ה סט ו דאם בא זבוב ומשך הדין לא ימחוק כו' ומ"ש שהקפל פחות וכו' לא נתכוין לו' מטעם בעל השטר על התחתונה אלא בא להורות פירושו דהאי קפל וספל שיש חילוק ביניהם והולכין אחר התחתון בין לקולא בין לחומרא ומ"ש הטור ש"ד בעל השטר על התחתונה לאו האי טעם על מה שאנו תולין בזבוב שהוא סברא רחוקה אלא אמרינן חזרה היא אבל אם למטה קפל בלאו זבוב אין לי אלא הפחות ולאו חזרה הוא ואין להקשות אמאי לא אמרינן כאן כמו דאמרינן בשאר לשונות הסופרים זא"ז בסי' רי"ת ובסי' שי"ב דכבר כתב כ"י פרק השואל דוקא כשהם סמוכים כגון אסתרי מאה מעי וכו':

(סעיף ח' בשובר יד בעל השטר על העליונה) הקשה הסמ"ע מסי' ע"א במלוה דהימני' ללוה דאמרינן דוקא בשבוע' הימניה והטעם כיון דהחוב ברור וה"נ נימא כך ונ"ל דשם אין זכות ללוה רק מכח דבור המלוה שאמר שהאמינו ואין הלוה יכול לטעון ברי לי שהאמנתני אפילו בלא שבועה דאין זה יודע מה בלב חבירו ומש"ה כל מה שיכול המלוה לו' לזה נתכוונתי הדין עמו ומטעם זה איתא בסי' ס"ה סעיף כ"ג בהג"ה שטר א' מחול לך כו' משא"כ בשובר שהוא מקלקל השטר ועיקרו עשוי לזה אלא שיש בו ל' מסופק והלוה טוען ברי ודאי הוה כמו שיש מחק בשטר ואין הנמתק ידוע דנתקלקל השטר אלא אי קשיא לי הא קשיא לי ממ"ש המחבר סי' מ"ט והוא דעת הרמ"ה דאי משולש בשטר ואינו משולש בשובר דיד בעל השובר על התחתונה וזה סותר למ"ש כאן ובאמת חולק שם רבינו הטור וס"ל דהדין עם בעל השובר ונ"ל דס"ל כמו דעה זו כאן שהוא נ"י והרמ"ה שם ס"ל כיש חולקין כאן ולפ"ז היה לו להרב רמ"א בסי' מ"ט לקבוע הלכה שלא כדברי המחבר שם שהם כהרמ"ה ולבד זה נ"ל לפסולן שם כדעת הטור דהא קימ"ל המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש כאן כן עיקר וכנלע"ד ברור:

(סעיף י"א ונמחק אותו סכום) נ"ל אם בא שטר לפני ב"ד וכתוב בו סלעים ולא נכתב שום סכום רק הניח מקום פנוי אצל תיבת סלעים והאמין לוה למלוה שיכתוב שם איזה סך שירצה אפילו שנים אינו גובה בשטר זה כיון שיכול להזדייף ולכתוב יותר ממה שהלוה לו וכמ"ש בריש הסי' אע"ג דהיה יכול לתקנו קודם שבא לב"ד מטעם דכיון דהעדים חתמו על זה תחלה בפיסול שוב אין לו תקנה וכמ"ש בסי' מ"ה סעיף ט"ז כנלע"ד ברור ונכון:

(סעיף י"ב ואי תפיס מפקינן) פירוש בעדים דליכא מגו מה שהשאיר בסמ"ע בצ"ע היאך הוה הדין בהך שבסעיף שלפני זה דכתב דאינון ונמחק וכו' לענין אי תפיס בעדים ונלע"ד דכיון שיש מחק בשטר ה"ל כליתא לשטרת וה"ל כתביע' בע"פ ופשיטא דלא מהני תפיסה בעדים משא"כ בספק פי' של ל' השטר אם לזכות אם לחוב ומשום שהוא בא להוציא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה מש"ה אי תפיס אפילו בעדים אמרי' ידו על העליונה ומש"ה כתב ב"י שכתב הטור דין דתפיסה מהני קודם דין שטר שכתוב בו דינרים סתם ולא כתב שכתבו קודם דאינון ונמחק דשם פשיטא דלא מהני כנלע"ד ועיין סוף סי' כ"ד סעיף ה' שיש ג"כ חילוק בין דינרי סתם לנמחק (א"ה הרב ז"ל לא ביאר הדברים כל הצורך ונראה דהטעם היא שאם תיעיל תפיסה במחק לא שבקת חיי דכל מאן דאלים ויש לו שטר מסך קטן ימחוק הסכום ויתפוס משל חבירו הרבה ונמצאת מדת הדין לוקה לאפוקי בנדרים סתם המחייב עצמו באותו השטר איהו דאפסיד אנפשיה וכן ראיתי במ"מ שהביא הב"י סי' נ"ד וכן ראיתי שוב בש"ך ע"כ):

אפילו לאלתר בש"ך פקפק על דברי הטור שכתב דהרא"ש לא ס"ל כר"ח דמכשיר לאלתר דמדברי הרא"ש בפרק ב' דהביא דברי ר"ח ומחלק בין לאלתר ובין לזמן מרובה משמע דאפשר דס"ל כוותי' ובאמת מפ"ב אין הכרע אבל מפרק קמא בקושיא והא בעינן כתב שאין יכול לזייף שכתב היינו אליבא דר"א דאמר לא הכשיר ר"א בשאר שטרות ומדפריך סתמא בגמרא אליבי' ש"מ דהלכתא כוותיה ולקמן נדקדק בו עד כאן לשונו וזהו מורה דדעתו מסכמת לפסוק להדיא כר"א לפסול אפילו לאלתר ולא כתב כן בפ"ב רק לתרוצה מילתא דר"ח אבל לדינא ס"ל כשאר פוסקים דאין הלכה כר"י כלל:

אבל שטרי אקנייתא כו' עיין ש"ך דהביא דנחלקו הסמ"ע וב"ח דלדעת הסמ"ע אם כתב על דבר שיכול לזייף שדי קנוי' לך ומסרו בלי ע"מ רק המוכר מודה קנה דהוא אינו לראיה רק לגוף קנין כי כך גזרה התורה בשטר יקנה והיינו שטר, ולדעת הב"ח בלי ע"מ לא מועיל אף שהמוכר מודה והש"ך הכריע כסמ"ע כי וודאי לר"מ דבעינן מוכח מתוכו פסול אבל לר"א דלא בעי מוכח מתוכו אם כן אם המוכר מודה דנתן לו הוי כמוסרו בע"מ דהודאת בעל דין כק' עדים דמי ונכון כתב לשיטת תו' בפ"ק דגיטין דף ד' ד"ה דקי"ל. אבל לקמן בסי' נ"א נרחיב בזה הדיבור אי"ה כי לאו דברי הכל היא ויש בזו מחלוקת וכמ"ש והתו' ג"כ לא החליטו הדבר ולכך הך דינא דסמ"ע והב"ח במחלוקת שנויה. והרב הש"ך יצא לדון בדבר חדש דאם הלוקח הוציא חרס כתוב עליו בכת"י אחר שדי מכורה לך והמוכר חתם תחתיו או עדים אם טען להד"ם הוחזק כפרן ודברים אלו אין לו שרש וענף כלל והדעת של תורה והחוש מכחישו דאיך יהיה המוכר מוחזק כפרן בטוען להד"מ נגד חספא בעלמא ואולי איזה דבר של שטות נכתב עליו והוא חתם תחתיו והוא מחקו וכתב עליו שדי מכורה לך ובזה יהיה המוכר כפרן אשר הולך בתומו ולא ידע כלל מן רמי' שלו ואם אמרו בשני יב"ש דאין מוציאין שט"ח זה על זה משום דאמרינן דהוא לוה ממנו והחזיר לו שטרו ואף הוא יטעון נתתי לך שובר ומחקת אותו וכתבת ע"ג שדי מכורה וכהנה טענות ולכן נשתקע הדבר ולא נאמר. וכל החרדה שהחריד הש"ך הוא ליישב קושי' מהרש"א ומהר"א בן חיי' דהקשו בתו' קדושין וכתובות דכתבו דאמר אביי לא לחתום חת"י אמגילת' דילמא משכח אינש דלא מעלי וכתוב עליו מה דבעי וכו' רק יכתוב אחספא והקשה תו' הא חספא לא הוי דבר שיכול לזייף דתנן כותב אדם על חרס שדי מכורה לך ותי' דההיא אתיא כר"א דסבירא ליה ע"מ כרתי ואעפ"י דאמרינן מודה ר"א בשארי שטרות היינו בשטר ראי' אבל שטרי קנין הוי כגט ואביי אתיא כר"מ והקשו הם ז"ל הא אף לר"א פסול אם יכתוב על חספא דבר לראי' ומה צריך לומר דאביי כר"מ ולזה תי' הש"ך דיכתוב ע"ג חרס שדי מכורה לך והוא לא ידע ויהיה מוחזק כפרן ואין קושי' זו כדאי לבדות דבר זה אשר לא היה ולא יהיה. רק דעת התו' אפשר כמ"ש הש"ך בעצמו בריש סי' זה דהלכה כר' יוחנן דאמר אפילו בשארי שטרות מכשיר וסוגי' דגמ' בפ"ק דגיטין לר"א פריך וכלל הוא ר"א ור"י הלכה כר' יוחנן ולכך הא דכתבו התו' לחלק בין שטרי ראי' לשטרי קנין היינו דלא תקשה מהך ברייתא לר"א אבל באמת סבירא ליה לתו' דודאי אביי כר"י סבירא ליה ולכך הקשו איך יחתום אחספא דהא לא יחלוק אביי אר"י ולזה תי' דאביי כר"מ ובהכי ניחא דאיך אפשר לומר דאביי כר"מ והא אביי סבירא ליה בפ' ז"ב כר"א וכמ"ש התו' כתובות בשמעת' דשודא די"ל דאין הפי' דסבירא ליה כר"מ דע"ח כרתי לגמרי רק בהא דשטר שיכול לזייף פסול סבירא ליה בשארי שטרות כר"מ ובהכי ניחא דפריך בפ"ק דגיטין והא יכול לזייף דאף דסבירא ליה לר"י בכל שטרות כשר לר"א מכל מקום הוא לא פסק בזה כר"א רק קר"מ דפסול. וכמו שכתבו התו' שם די"ל כן דר"א הכריע בין גיטין לשארי שטרות רק התו' דחו דלא משמע כן בגמרא אבל לר"י שפיר י"ל דבשטרות לא ס"ל בהך כר"א להכשיר יכול לזייף ומודה לר"מ אך אין צורך לזה די"ל דסבירא ליה לאביי כמ"ד הלכה כר"א דע"מ כרתי בגיטין ולא בשטרות רק שטר מתנה הוי כגיטין כמו שכתב הרשב"א בפ' המגרש להדיא ואם כן שפיר י"ל דאביי סבירא ליה בשאר שטרות הלכה כר"מ והך עובדא דסנהדרין וכן בפ' מי שהיה נשוי הכל איירי במתנה והוי כגיטין והלכה כמותו דר"א ולק"מ ויהיה הפי' בתו' א' משני תי' עכ"פ מוכח דלא כש"ך דלפמ"ש הטעם לאביי בשטרי הלואה דבהא לא סבירא ליה כר"א ואילו לפי' הש"ך איירי בשטר מתנה ובזו ודאי סבירא ליה כר"א וא"א לומר דאביי יסבור דלא כר"א בשום צד ואם כן דברי הש"ך נסתר מכל צד. אמנם בלאו הכי קשה בתו' הנ"ל דמה צ"ל דאביי כר"מ אפי' אי ס"ל כר"א הא לא מכשיר אלא בע"מ וא"כ מה יעשה בחספא זה שחתום עליו יכתוב ע"ג מה שירצה יצטרך להביא ע"מ וכי יעשו שקר וכ"כ הריטב"א לקידושין ולכתובות. ומה שנראה דיש לחוש דהוא באמת חייב לא' על חספא מנה ומאתים וישנו ע"מ עליו וכשר לר"א ואם כן אם יחתום אחספא וישליכו לאיבוד אולי ימצאו זה האיש ויכתוב ע"ג החתימה אות באות כמו שהיה כתוב בראשון כי הלא הוא דבר שיכול לזייף ואחר כך כאשר יפרע לו השטר הנ"ל שחייב באמת בע"מ יחזיר לו שטרו זהו חרס המזויף וזהו לא ירגיש שהרי הוא בכל אופן כדמותו ובצלמו כמו הראשון חתום בחתי'. ולאח"כ יבא לתבוע בחרס השני ועמו ע"מ כי באמת לוה בע"מ ויהיה נלקה בכפלים. ולכך לר"א לא יחתום אבל לר"מ יחתום דאינו במציאת שמעולם לוה בשטר אחספא או שיכול לתובעו בשטר אחספא דהא אין מוכח מתוכו ודברי תו' נכונים. ובזה יפה הקשה מהרש"א דהא בשטר ראי' מודה ר"א כנ"ל ולא תי' דיכתוב ע"ג שדי נתון דאין שטר ראי' ולפמ"ש ניחא דבשדה נתונה אנה ימצא ע"מ כנ"ל ול"ל כמ"ש דבשטר מתנה ומכירה לא שייך פרעון ואם חזר שטר לא חזר מתנתו וליכא למיחש כלל וא"ש ולכך יפה הקשה מהרש"א וצ"ל כמו שכתבתי לעיל בתו' ומה שביקש הש"ך להביא ראי' מדברי התו' דכתבו ואעפ"י ששטר קנין יכול להועיל לראי' וכו' ומזה ביקש ללמוד דיש בדבר שיכול לזייף ראי' להחזיקו כפרן בטוען להד"ם ובמחילה מן כבוד תורתו לא זו הפי' בתו' רק כתבו אעפ"י שבשטר קנין הנכתבים ע"ג דבר שאין יכול לזייף יש בו תועלת לראי' א"כ אף המה שטרות העומדים לראי' יחשבו ואם כן יהיה נפסלים ע"ג דבר שיוכל לזייף כמו שארי שטרי ראי' ולזה כתבו דא"כ אף גיטין יפסלו דיש בו ג"כ מהראי' אלא ע"כ הואיל ואין עיקרן לראי' לא נחשבו שטרי ראי' וא"ש ולכן דינו של הש"ך אין לו שרש כלל:

ויש חולקין והכי קי"ל הרב הש"ך בס"ק ג' כתב שהרב לא כיון יפה כי חשב לתלות הך דינא במחלוק' דלקמן בסי' מ"ד דכל שנעשה שלא כתקון חכמים אעפ"י שאין הטעם לפוסלו אי פסול דנחלקו בו הרא"ש ורמב"ן וחשב הרמ"א כי הרא"ש דכתוב בהנ"י דפוסל הוא רבינו אשרי ז"ל ואזיל לשיטתו ואם כן לפי דקי"ל כרמב"ן אף כאן כשר ובאמת הרא"ש המוזכר בנ"י הוא הרשב"ם בפי' המשנה שם בפ' ג"פ פשוט שחתמו עדים מאחוריו פסול ונתן טעם דנעשה שלא כתקון חכמים ואם כן אין זה דומה להך דלקמן סי' מ"ד כי שם לא נזכר להדיא בגמרא דפסול אבל כאן נזכר להדיא במשנה דפסול כמ"ש ולכך הרמב"ן גופי' דסבירא ליה לקמן סי' מ"ד דלא כהרא"ש דכשר מכל מקום בהך דינא כתב בחדושיו לב"ב נראה שאצ"ל פשוט שלא חתמו עדים אלא מאחוריו דודאי פסול דלא חתמו על שטר כלל דכיון דהיה להם לחתום בפנים והם חתמו בחוץ לא העידו על השטר כלל משא"כ במקושר דתקנת חכמים לחתום וכו' עכ"ל נמצא העולה פשוט שכתבו עדים מאחוריו או מהצד אעפ"י שאין טעם לפסול מכל מקום הואיל ולא נעשה כתקנת חכמים פסול לכ"ע עכ"ל ולא דיבר נכונה בעבד ה' במשה מכמה צדדים כי הלא דינו של רמ"א מתחיל' דאם עשה גט מקושר בזה"ז דפסול הוא לקוח מנ"י והעתיק הרמ"א דינו והמעיין בנ"י יראה דגריר אחר דברי הרמב"ן דפי' במשנה פשוט שכתבו עדים מאחוריו דפסול דאצ"ל דלא חתמו עדים כלל בתוכו דהוא ודאי פסול דלא אשטרא קמסהדי דכיון שהיה להם לחתום בפנים והם לא חתמו אלא מבחוץ לא העידו על השטר כלל וכו' אבל נראה דאיירי שהחתים עדים בתוכו והרבה בעדים וחתם מאחוריו ובזה אמרו דהוא פסול משום מוקדם וכן במקושר שהחתים עדים מאחוריו והרבה עדים וחתם בתוכו פסול מפני חשש מאוחר דחוששין לשובר וסיים דיש לי לפרש דטעמא משום קפידא דאי אמר לי' פשוט לאו פשוט הוא ואי אמר ליה מקושר לאו מקושר הוא ורחב"ג מכשיר באומר עשה לי פשוט מפני שיכול לעשותו פשוט עכ"ל ואחר פי' האחר גריר הנ"י ז"ל פשוט שכתבו באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר וכתוב לו פשוט כהוגן בעדים בתוכו וכתב נמי עדים מאחוריו כשטר מקושר פסול שהרי אם צוה לו פשוט הא לאו פשוט הוא וכו' וזה הכל כפי' הרמב"ן וע"ז כתב ונראה השתא דלא נהגו במקושר ולא ידעינן ליה היה נראה שלא לפסול אותו דלא שייך קפידא במה דלא ס"ד כלל וכו' ומכל מקום נראה לפסול אותו מדפי' הרא"ש דטעמא דפסול משום דלא נעשה כתקון חכמים וכו' עכ"ל. הרי מבואר באר היטב דלא מיירי הנ"י כלל במקושר דלא חתמו כלל עדים בתוכו דבזה לכ"ע פסול ומה נ"מ לזמנינו או בזמן המוקדם רק איירי דחתמו מתוכו ומאחוריו וכל טעם הפיסול משום קפידא וכאן לא שייך קפידא כלל דאינו עולה ברוח שום איש להקפיד הואיל ולא שכיח. ואם כן הא דכתב רמ"א דאם עשה בזמן הזה שטר מקושר היינו בחתום בתוכו ומאחוריו היש מכשירים סבירא להו דלא שייך קפידא בזה"ז והפוסלים סבירא להו כרשב"ם דפסול מחמת שאינו כתקנת חכמים וזה ברור. ואם כן מה שטען הש"ך דרמב"ן מודה בזה והביא ראיה מחדושיו כנ"ל לא דק כלל דלא מיירי כלל דלא חתמו להעדים כלל בתוכו דזהו מבואר לקמן ריש סי' מ"ה דעדים דחתמו אחוריו פסול וכן בא"ע סי' ק"ל והרמב"ם כתב אינו גט הרי דבטל לגמרי משום דלא על השטר חתמו כלל ולא הגיה הרמ"א כלל רק כאן מיירי דחתמו בתוכו ומאחוריו וכל הטעם פיסול הרמב"ן משום קפידא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וזהו לא שייך בזמנינו ומה שטען הש"ך דפסולו מפורש במשנה לפי דעת הרמב"ן אין פסולו במשנה דשם הטעם משום קפידא וזהו לא שייך עכשיו כמו שכתבתי ולא סבירא ליה לרמב"ן כלל טעם פיסול דלא נעשה כתקנת חכמים ז"ל דאזיל לטעמו דסבירא ליה דאין טעם לפוסלו רק משום קפידא סבירא ליה הפיסול וזה לא שייך כאן. ובאמת מ"ש הנ"י דלשיטת רשב"ם פסול גם כן לא נראה דרשב"ם סבירא ליה פי' משנה דכתבו עדים רק מאחוריו ולא בתוכו כלל ולכך פסל ליה הואיל ולא נעשה כתקנת חכמים וכן כתב התוס' שם לחד תי' אבל בחתם גם כן מתוכו לא דיבר הרשב"ם כלל ולא איירי בי' המשנה כלל וכן מבואר ברמב"ן שכתב על כי' שלו דלרשב"ם ולרש"י יש פ' אחרים והיינו דרש"י כתב בגיטין פשוט שחתמו מאחוריו דפסול משום דלא נעשה כתקון חכמים וזהו גם כן פי' רשב"ם והכל איירי דלא חתמו בתוכו כלל ובזו פסול דלא נעשה כתקנמת חז"ל אבל בחתמו מתוכו לא איירי לשיטת הרשב"ם ורש"י רק הרמב"ן הוא דמפרש כן ותלה הטעם משום קפידא וזה לא שייך כלל בזמה"ז ולענ"ד מוכח כן דאם אמרינן דאף דעדים חתמו בתוכו מכל מקום הואיל וחתמו מבחוץ פסול דהוי קפידא אם כן כ"ש בשלא חתמו כלל מבפנים רק מבחוץ והיה ע"מ פסול דגם כן יש קפידא דהוא ביקש פשוט ועשו מקושר ומקושר ליכא דלא נעשה כדין מקושר ולא יגרעו ע"ח בתוכו מן עדי מסירה דמ"ש הא אמרינן דע"ח הן הן ע"מ כמ"ש הר"ן באריכות בגיטין ע"ש. וביש ע"מ מבואר בא"ע סי' ק"ל דכשר ועכצ"ל דבזמנינו לא שייך קפידא כלל וזהו כמעט א"צ לפנים. ואיברא אם לא חתמו בתוכו רק מאחוריו ועשו מקושר רק אין לו בקיאין כ"כ במקושר כמו שנראה שהרמב"ם השמיט כל דין מקושר וכן גט קרח בפ' הזורק ע"ש גם כן יש מקום להכשירו מכל צד ראשון נאמר כתו' ב"ב ד"ה פשוט וכו' דנתנו לחד תי' הטעם דלכך פסול אם פשוט כתבו עדים מאחוריו משום דיעשנו מקושר ויהיה מוקדם וכ"כ שם ע"ב ד"ה ואי איתא כו' ע"ש ולפ"ז אם עשה מקושר בזמנינו אף דלא בקיאין בטיב ועשיית מקושר באופנים ופרושים כמ"ש התו' שם ד"ה תקנו כו' מכל מקום זהו יודעין לעשות בטיב מקושר לכתוב על שנה אחת שתים ואם כן מה פסול יש נהי דאין בקיאין ואין אנו עושים כפי תנאי מקושר מכל מקום מה טעם פסול יש כאן הא ליכא כאן חשש מוקדם דיאמר שכתוב בו שנתחייב שהיה בשנה ראשונה כחוק המקושר דהא באמת כך היה המעשה ואין כאן מוקדם כלל דהא כתבו מקושר ואם כן כתבו שנתיי' במקום שנה. אלא שיש לי מקום עיון בתו' דהא העלו שם בד"ה ואי איתא ס' דרבי קודם דידע דבמקושר שנה מונה שתים מכל מקום הא יודע המשנה דפשוט שכתבו עדים מאחוריו דפסול וכן להפוך. וע"כ ל"ל הטעם משום דהוי מוקדם דהא לא ידע מזה ועכצ"ל דסבירא ליה הטעם כמו שכתבו התו' בתי' שני משום דעבר אתקנת חכמים וכ"כ מהרש"א להדיא ואם כן קשה מנ"ל לתו' לומר טעם אחר מה דסבירא ליה לרבי בס"ד דבס"ד סבירא ליה הטעם משום דלא נעשה כתקנת חכמים אם כן אף במסקנא מנ"ל דחזר בו מסברא זו ואם היה סברא לר' בס"ד אף במסקנא נימא כן. ולכאורה הייתי אומר דסבירא ליה תו' אף רבי בס"ד לא סבירא ליה הטעם משום דעביר אתקנ' חכמים רק סבירא ליה הפי' ברבי משום קפידא וכמש"ל. ורחב"ג המכשיר במקיש' שחתם עדים בתוכו דאין זה כלל קפידא דהרי יכול לעשותו פשוט וזהו לס"ד דאין הבדל בין שנת המקושר לשנת פשוט אבל לבתר דאמרינן דיש הבדל בשנה אחת וקשה קושי' התו' גיטין דף י"ז ד"ה ר"ל דה"ל מאוחר וצ"ל כתי' תו' שם דאין הגירושין חלי' עד זמן של מאוחר. וקשה אם כן מה טעם דרחב"ג הא יש קפידא דא"ל מקושר ול"ל דהא יכול לעשותו פשוט ואין כאן קפידא הא יש כאן קפידא דרצונו לגרש אשתו מיד ובזו לא יהיה מגורשת עד כלות שנה אחת והוא חייב מזונותיה עד כלות שנה ואין לך קפידא יותר מזה דהוא רצונו לגרש אשתו מיד והוא כתב ליה לגרשה בשנה שלאחריו ולכך עכצ"ל דלא מיירי מקפידא כלל רק מגוף פסול ולכך כתבו התו' הטעם משום מוקדם וא"ש. אך עדיין לא נח דעתי בזה דעדיין קשה לפי מ"ש התו' דהך מקושר שיכול לעשותו פשוט קאי גם על גט אשה ומזו הוכיח תו' והרשב"א דמאוחר כשר אם כן קשה לתי' הראשון של תו' דטעמא משום מוקדם מקושר שחתמו מתוכו מה א"ל וכ"ת דה"ל מאוחר הא בגט מאוחר כשר בשלמא בשטר שפיר י"ל כמבואר בגמ' דכותבין שובר ואם כן אתי לידי פסידא אבל בגט מה פסידא יש אף דכותבין שובר ועוד דקשה למה ליה לתו' לומר דפשוט שכתבו עדים מאחוריו דפסול דיעשה מקושר ולזה הצריכו לדחוק ולומר גזרינן שנים אטו שלשה ולא תי' בפשוט דאם פשוט יהיה כשר בחתימ' עדים מאחוריו אם כן כל מקושר יעשה פשוט ויהיה מאוחר ואם כן אם יהיה נפרע בשובר יאמר שטרי מאוחר לשוברך ולכך הוצרכו חכמים לתקן שיהיה פסול. ולכן נראה דודאי לת"ק פשיטא הטעם כפי' הרשב"ם משום דעבר אתקנ' חכמים וכמו דסבירא ליה לרבי קודם שידע דמקושר שנה כותבים לו שתים רק קושי' התו' לרחב"ג דאליביה ל"ל משום דעבר אתקנת החכמים דא"כ מקושר שחתמו מתוכו מא"ל עכ"פ הא עבר תקנת' דרבנן ולכך תי' התו' משום מוקדם ולא מצי למימר הטעם כמ"ש דיעשה מכל מקום פשוט ויהיה מאוחר דמה בכך הא לרחב"ג אין כותבין שובר וגם לא קשה מקושר שכתבו מתוכו מה א"ל דהא באמת לרחב"ג כשר וא"ש ובתי' השני תי' התו' דאף לרחב"ג הטעם משום דעבר אתקנת רבנן ול"ק אם כן מקושר שכתבו מתוכו נמי ולזה הביאו התו' ראי' דפסלינן בחתם מהצד משום שאין נקרא עם הגט ולכך פסלו דה"ל כלא חתמו על הגט ואם כן א"ש בשלמא בפשוט שכתבו מאחוריו שפיר מקרי שאינו כתקחז"ל דהא אינו נקרא עמו אבל אם מקושר כתבו מתוכו כיון שיכול לעשותו פשוט ונקראים עמו לא שייך דאין עשוי כתקנת חכמים ולכך מכשיר ואם כן כל טעם התו' דנתנו הטעם משום מוקדם הוא הכל לרחב"ג ולת"ק פשוט כמ"ש רשב"ם ורש"י בגיטין ודוק. אמנם מדברי רשב"ם נראה פשוט שכתבו מאחוריו דרק פסול לגבות ממשעבדי דלא עשוי כתקחז"ל אבל מכל מקום שטר הוי לענין ב"ח איברא דהרמב"ם בפ"ד מהלכ' גיטין כתב בחתם עדים מאחוריו דאינו גט ומשמע דמהתורה בטל. אך קשה לי אם כן אם מהתורה בטל איך אכשירו חז"ל למקושר ועכצ"ל דכל מקדש וכו' ואפקיעונהו חז"ל לקידושין אם כן קושי' התו' בפ' השולח במקומו ולא שייך תי' התו' כאן דא"כ למה תקנו זמן בגט מקושר ואי דיחפה על בת אחותו אדרבא אם יתן גט מקושר בזמנו פשיטא דיש חיפוי בדינו דהא אפקעי' רבנן לקידושין ואם כן אף דיתן מקושר בזמנו הרי הוא מנוצל ומה לו להקדימו אם יתן מקושר תיכף קדושין בטלים אם כן אין צריך לזמן ואפילו תי' השני של תו' דהיכי דראינו דנתכוין לחיפוי לא מועיל דזהו שייך בנתן גט וביטלו דראינן דכוונתו לחיפוי דאל"כ מה ראה ליתן גט ולבטלו אלא דמתכוון לחיפוי וערמתו לא יועיל אבל כאן מי ירד לתוונא דלבבו אם כיון לחיפוי הוא יתן מקושר כי אסורה לו וממילא הגט מבטל קדושין למפרע. וצ"ל דודאי הרמב"ן תקן זה במתק לשונו דודאי ד"ת אם יחתמו עדים באחורי כתב או בתוכו הכל הוי עדות להעיד רק הואיל וחכמים תקנו שיחתמו בתוך השטר אם כן אם הם יחתמו מאחריו הרי מורה בבירור כי לא חתמו רק לשחוק בעלמא ולא לעדות בשטר דאל"כ ה"ל לחתום בפנים אבל במקושר שעשו חכמים לחתום מאחרי הכתב אם כן הרי חזר הדבר לד"ת דכשר יעידו באיזה אופן שיעידו ויחתמו באיזה אופן וזהו דייק לשון הרמב"ן להדיא דכתב דכיון שהיה להם לחתום בפנים והם לא חתמו אלא מבחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר הרי הדברים כמ"ש דלכך לא העידו הואיל וכך התקנה לחתום מבפנים ולכך סיים אבל במקושר מהני כיון דכך תקנו רבנן על כרחך על מה שכתבו מעידין הרי דהואיל דכך הדין חזר הדבר לדין תורה דמעידים וזה ברור וכך נראה דברי רש"י ור"ן דכתבו בגיטין חתמו עדים מאחוריו דפסול דעברו אתקון חכמים ולא יחלקו ארמב"ם דכתב דאינו גט כלל אלא היא היא דכיון דאין כך תקנות חכמים לא על זה חתמו ואם כן לפ"ז בשטר שנעשה בתורת מקושר רק אין לו בקיאין במקושר עכ"פ לא שייך דעדים לא העידו על מה שבתוך השטר דהא כוונתם היה למקושר. וחזר הדין לדין תורה דלא איתרע על מה דלא חתמו בתוך השטר דהא כוונו למקושר אם כן אין כאן פסול גמור וא"כ על כל פנים אין לנו אלא מה שכתב הרשב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מבני חורין גובה:

ואפש' לקיים שניהם עיין מ"ש באורים דברי הש"ך דאין ראי' לפרש בדוחק ב' לשונ' דסותרים ולענ"ד ראי' להיפוך דהא בזוזי מאה דאינון סלעים עשרי' פי' רשב"ם דאמרינן דכ"כ גרועי' עד שאינם שוי' רק עשרי' וקשה אם כן אם למעלה כתוב עשרים ולמטה מאה למה יהיה לו מאה ולא מפרשינן דלית כאן חזרה רק שיהיה המאה כ"כ גרועים כמו השוה של עשרים ויותר מזה אמרינן שם ב"ב דק"ה וב"מ דק"ב איסתרא מאה מעי מאה מעי דהולכין אחר לשון אחרון לרב ואמר מהו דתימא פרושי קמפרש וקמ"ל וע"ש ברש"י דפי' דה"א דהכל אחד דסלע גדול שיהיה שוה כ"כ כמו מאה מעין ע"ש וקשה באמת למה לא אמרינן כן ולמה נפרש בי' חזרה ועכצ"ל הואיל ולשון ופי' דוחק יותר טוב לומר דהוי חזרה משנפרש פי' דוחק ובהך זוזי מאה דאינון כ' א"א לומר חזרה דהא אמר דאינון אבל היכ' דאפשר לומר חזרה אמרינן חזרה והדבר מוכח דלא כסמ"ע:

דיד בעל השטר וכו' כתב בתשובת מהר"ם מינץ והביאו הכה"ג דבלשון מסופק והיה שם שבועה והיה ספק אי שבועה קאי על זה או לא פסק דיד בעל השטר על התחתונה עיין תשובת מהר"ם מינץ סי' ט"ז והדבר צ"ע דהא ספק איסורא לחומרא ואיך נאמר כאן על התחתונה ובאמת הרב כה"ג הביא תשוב' רשב"א סי' ט' דפסק להדיא בשטר שהיו מסופקים בו בלשון הואיל וקבלו על עצמן הדבר בחרם ספק חרם להחמיר ועיי' מש"ל בדיני תפיס' דהעליתי בכל דברים שיש בו ספק ממון ואיסור אף דבממון אמרינן ספק לקולא באיסור אמרינן לחומר' ועיין לקמן סי' ע"ג בש"ך ס"ק כ"ד דהעלה אפילו במחלוקת רבוותא אין לומר קים ליה במקום דיש שבועה ומכ"ש בספק בשטר ועוד הא לקמן סי' ע"ג סעיף ט' פסקינן הנשבע לפרוע בר"ח אדר צריך לפרוע ביום ראשון משום דה"ל ספיקא דאיסורא ואילו מחמת לשון השטר ודאי דא"י להוציא רק ביום שני דיד בעל השטר על התחתונה ובפרט דעיקר ר"ח הוא יום שני ומכל מקום מחמת ספק חומר שבועה אמרינן דחייב לקיים שבועתו אם כן ה"ה בזה ואפשר דשם במהר"ם מינץ מיירי דרצה הוא הבעל דין להתיר שבועתו כדמשמע שם רק אין להתירו שלא בפני שכנגדו וע"ש שכתב אם נתן קנס תו לא צריך להתיר בפניו ע"ש. ואם כן בתחלת דבריו מיירי שאם צריך בפניו אם כן כיון דבדיעבד מותר לדעת רוב מחברים אפילו שלא בפניו רק לכתחילה בהא אפשר לומר כיון דיש כאן ספק אין כאן ספק איסור תורה לחומרא דהא בדיעבד מותר וה"ל רק כספקא דרבנן. אבל בלי התרה או במקום דא"א בהתרה נראה ברור דה"ל ספיקא דאסורא לחומרא ואף מהר"ם מינץ מודה רק לענין התרה בפניו והסכמתו בזו י"ל דלא הוי בי' ספק איסורא לחומרא הואיל והוא בדיעבד מותר וצ"ע. מיהו אם הוא טוען ברי לא כך נתכוונתי אף דלשון השטר מסופק פשיטא דאין לנו לכופו בשביל שבועה כיון דהוא טוען ברי וכן נראה נכון וכ"כ הכה"ג וכן אמרו ספק נדרים להחמיר ופירושן להקל:

על התחתונה כתב הסמ"ע וש"ך בשם פסקי מהרא"י בשטר דלא כתב בי' במנא דכשר למקני' רק סתם קנו מיני' דיש לחוש דקנו מיני' קנין אחר ולא ק"ס ויד בעל השטר על התחתונה עכ"ל והקשה הש"ך הא במקום שנתבטל השטר ל"א יד בעל השטר התחתונה וכבר עמד על האמת והנכון הגאון מהר"ץ בהגה"ת לט"ז כי לא ירדו לתוכן ענין המהרא"י כי נהפך הוא דשם היה דבר שאינו נקנה בק"ס מטבע וכדומה רק הואיל ולא כתבו בבירור במנא דכשר למקני' דמורה על ק"ס י"ל דבאמת קנו באופן המועיל דהיינו אגב קרקע וכדומה ובזה פלפל מהרא"י ולבסוף העלה דמידי ספיקא לא נפקי והממע"ה ואמרינן דהיה בק"ס ובטל שטר וזהו נכון ואמת ומעתה גם קושי' הש"ך מיושב דהא דנתבטל השטר דכיון דרוב סופרים אינם בקיאים וחושבים דלכל דברים הקנין ס' מועיל וגם רוב וסתמא דמילתא וקנו מיני' היינו ק"ס ואילו היה קנין אחר היו מפרשים ולכך אף דנתבטל השטר אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ונכון הוא. ועיי' מה שאכתוב לקמן סי' ס' ס"ו ע"ש.

ילמוד תחתון מעליון עיי' ש"ך שהקשה בשם ת"ח דהא חנן סופו נו"ן פשוטה וכאן בחנני נון כפופה ולא עיין בריטב"א למס' מגילה הובא בעין יעקב דהמוני עם לא היו כותבין אשורית אלא כתב לבונאי ואפילו בס"ת היה כתיבתם בכך ולא יש בכתב ההוא אותיות מנצפ"ך ולכך נשכח מן הדור כי רוב תשמיש היה בכתב לבונאי ולק"מ דשם ליכא כלל אותיות מנצפ"ך:

וידוע שנמחק השטר פסול וכתב הסמ"ע דוקא בשהשטר יוצא מתחת ידי שליש אבל כשהשטר בידו גובה בין בחסרון ובין בנמחק עכ"ל והש"ך בס"ק י"ג כתב בשלמא כשהיא ביד חן הנזכר למטה יכול לומר הלוה מוחקו מפני שחזר משא"כ אם הוא ביד חנני הנזכר למעלה בממ"נ אי דנמחק לפסול השניר או לחזרה. אם כן אין לו בו עכ"ל ולא ידעתי גם שהוא ביד חן איך יגבה מספק אולי הוא נמחק הוי לפוסלו. ואיך יוציא ממון מספק והמעיין בד"מ יראה דלא כתב דכשר לגבות בו רק כתב וז"ל אבל אם המלוה חנני והשטר בידו אע"ג דלמטה כתוב בשטר חן. אין מוציאין מידו השטר מחנני עכ"ל הרי דלא כתב רק שאין להוציא השטר מידו כיון דהוא עומד וצווח שלי הוא השטר וטעות נכתב לבסוף בשם חן אבל ודאי דאין בעל השטר יכול להוציא מעות מיד הלוה מספק וזה פשוט וברור:

שהקפל פחות מספל והקשה הסמ"ע משמע הא קפל יותר לא הוה אמרינן דיהיה לו קפל ואמאי הא א"א לתלות בזבוב ותי' דגם בזה יש לתלות בזבוב דיאריך אות סמ"ך ויהיה קוף והט"ז האריך להשיג דלא יש במציאות דיהיה הזבוב מאריך רגל הסמך ודרכו למחוק ולא למשוך ונעלם ממנו דברי ר"י החסיד בצורתן של אותיות דכתב באות ק' הביאו הב"י בא"ח סי' ל"ו ע"ש דהק' צריך רגל ימין להיות נוטה לצד שמאל ורגל שמאל אין יכול להיות ארוך כ"כ דאמרינן דזבוב עושה מקו"ף סמ"ך שמע מיניה דמקרב רגל שמאל לצד ימין עיין שם והדבר מבואר דדרך זבוב להמשיך ולקרב הקוי' הן באורך דהא רגל שמאל אינו מדובק בראשו וכן ברוחב לקרב קו ימין עם קו שמאל שיהיה סמ"ך אבל לעשות מסמ"ך שיהיה קצת ברוחב מקום פנוי אותו א"י לעשות דהא הוא הוכיח דקו של שמאל אינו יכול להיות ארוך דאם הוא ארוך איך אפשר לעשות מן קו"ף סמ"ך שמע מיניה דאינו יכול לגרוע הקו דאי יוכל לגרוע מה קושי' ולפי זה ליכא למימר כמ"ש הסמ"ע דזבוב יכול לעשות מסמ"ך קו"ף דא"כ צריך זבוב לגרוע הקו דבסמ"ך קו שמאל מדובק בראשו ובקו"ף אינו מדובק וכן ברוחב דסמ"ך דבוק וקוף אינו דבוק ואיך אפשר לזבוב לעשותו ודוחק לומר דבהך פליג הרמב"ם אר"י חסיד ז"ל ולכן יותר נראה דודאי הא דאמרינן בגמרא דילמא מחק זבוב ולא אמרינן דלמא המלוה מחקה ועשה מן קפל ספל צ"ל דשאלת הגמ' אם השטר עדיין ביד עדי' או שליש דליכא למיחש לזיופא ולכך השאלה בזבוב וא"כ א"ש דהרמב"ם סתמא נקט דינו ומילתא דפסיקא ולכך אמר למעלה ספל ולמטה קפל בכל גוונא יהיה השטר ביד המלוה או ביד שליש יש לו קפל דלא מבעיא דלא חיישינן לזבוב אלא אפי' אם שטר ביד מלוה ג"כ ל"ח דהא קפל פחות וכמו כן אם למעלה קפל ולמטה ספל בכל גווני אין לו רק קפל דאף דהוא ביד שליש וליכא למיחש לזיופא מ"מ איכא למיחש לזיופא דזבוב וכמ"ש וא"ש ובאמת איקפל יותר מן ספל והוא ביד שליש דל"ל דמלוה זייף גובה קפל דאין לומר זבוב עושה. מן ס' ק':

וכ"ש דאמרינן בשובר כו' הקשה הסמ"ע דגבי מלוה שכתב נאמנות ללוה פסק הרי"ף והטור לקמן סימן ע"א דמכל מקום חייב הלוה להיות נשבע דאמרינן דלא פטרי' רק דלא יהיה המלוה נאמן על השטר ויד בעל השטר על התחתונה והא הלוה מוחזק ומזה השיג על הרמ"א והב"י דלעולם מי שבא בשטר אמרינן בי' ידו על התחתונה והש"ך השיגו ותי' דהתם דל לשטרא הא יתבעו בע"פ והט"ז תי' דלוה לא טען התם ברי שפטרני מן שבועת בע"פ רק נשען על לשון נאמנות הכתוב בשטרו ולכך ידו על התחתונה ודברי שניהם דחוקים דמה בכך דיטעון דל שטרא ואתבענו בע"פ מכל מקום הוא יטעון כתוב בשטר לשון מסופק ואפשר דיש בו פטור לשבועתו ומספיקא לא משביעין ליה והש"ך גופי' העלה בת"כ סי' קכ"ז דאפילו בשבועה יכול לומר קים ליה כהנך רביותא דפטרו משבועה ולא אמרינן דה"ל להוציא ומ"ש זה מזה אף כאן יכול לטעון אולי הלשון נאמנות הוא בכולל אף לפטרני משבועה ומספיקא לא משביעינן ואפי' טועו שמא דהא הוי גבי' תפיסה קודם שנולד הספק ובזו מהני תפיסה אפי' בספק וכמש"ל באריכות בקונטרס התפיסו' ולכן ביותר היה נראה כמש"ל בקונטרס הנ"ל דלמ"ד מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אף בספק משתבע דמה נ"מ בי' אי קושט' הוא ישתבע וגלל כן לא אמרינן ביה מגו אך אין תי' זה מספיק בטור דס"ל ג"כ לקמן סי' ע"א הך דינא והטור סבירא ליה מגו לפטור משבועה אמרינן ושבועה היינו ממון כמ"ש הרא"ש ולכן נראה לומר דהתם רגלי' לדבר דמעיקרא כי נחית להימנותא לא היה רק לפוטרו שלא יהיה נאמן בשטרו אבל לא מהיסת דהא הך נאמנות כתוב בשטר הא מצי המלוה לכבוש שטר ולשורפו ולטעון עליו בע"פ חייב אתה לי מנה השבע וא"כ זה שמסר השטר בנאמנות ליד המלוה ולא לקח זכות של פיטור בידו ש"מ דלא נחית ע"ז הפיטור משבועת תביעת בע"פ. והימניה בשליש דאמרי' הואיל בידו לשרוף מעקרא הימנ' וכן בבעל אומר לפקדון ושליח לגירושין דהרי זו מגורשת דהואיל דהימנ' נחית אדעת' דשליש אף כאן הואיל דהימנ' למלוה בהך שבועה דהרי יכול לכבוש שטר ולתבוע בע"פ אם כן המלוה נאמן דלא הימנ' לכך ולכך צריך לשבועה ובזה לכ"ע חמרי' יד בעל שטר על התחתונה:

דלא כי"ח כו' הוא מהרי"ק בסי' ז' דהנדון שם היה באחד שנתפשר עם בני העיר לפרוע מעות צדקה בשוה לפי ב"ב ולא לפי ממון ועכשיו בא פדיון שבוים ונחלקו אי הוא בכלל צדקה או לא ופסק מהרי"ק דיד בעל השטר על התחתונה וצריך לשלם לפי הממון לפ"ש ע"ש וכתב עליו הבדק הבית דהוא נגד כל הנך פוסקים דפסקו בכל הני דאי תפוס לא מפקינן וכ"כ הנ"י בפרק ג"פ דבשובר שכתב דינרין סתם דדעת הר"א דמבטל כל שטר וריטב"א חולק ע"ש. והרב הש"ך בס"ק י"ח חשב לומר דבטלה מחלוקת ואף הריטב"א מודה דאמרינן בשובר ידו על העליונה רק שם טעמו דסתם דינרין פי' שתים ואינו בגדר הספק כלל לומר הממע"ה. ותמהני איך העלים עין מדברי הריטב"א בכתובות דהיה בידו דז"ל הריטב"א בפ' הכותב דף פ"ג ע"ב ואימא מכולא סליק נפקי' אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה (ומזו מביא מהרי"ק גם כן ראי' בתשובה הנ"ל) ור' אשי אמר בנכסייך ולא בפירות וכו' וכתב הריטב"א די"א דר"א לית ליה דאביי דהואיל דהוא דבר של שובר או מחילה לא אמרינן בי' יד ב"ש עה"ת אלא יד ב"ח שבא להוציא עליו הראי' כדאמרינן הרו' שטר הגדול לך ביד פרוע פרוע' משום דידו עה"ת וכן אמרינן היכא דלא נכתב זמן בשובר דמרע לכל שטרא. אבל הריטב"א סבירא ליה דליתא ור"א לא לחלק עם אביי ושאני התם שאין בלשון שובר שום לשון ספק וכן בהך שטר לך ביד פרוע שובר ברור הוא בלי שום ספק דשטר גדול ודאי שטר מקרי ולכך הבא לדחות הלשון עליו הראי' אבל כשיש בלשון השובר שני משמעות הרי הוא מספק אי נמחל החוב יד בעל השובר על התחתונה ויד בעל שטר על עליונה דהחוב ברור וכדאמר אביי הכא וגם ר"א מודה ליה עכ"ל הרי מבואר דלא סבירא ליה לריטב"א טעמו של הש"ך רק סבירא ליה הואיל וספק בשטר עצמו דכתוב לשון דמשמע לתרי אפי לא אמרינן בי' ידו על העליונה כלל. וכן בכל הנך ספיקות המבואר בשולחן ערוך כאן הואיל וספק בשטר עצמו וכמו דאמרינן התם דין ודברים אין לי בנכסייך הואיל והספק בלשון הסילוק אע"ג דאשה מוחזקת בנכסים מכל מקום ידה עה"ת ולכאורה נר' דגם מהרי"ק נמשך אחר זה דגם הוא הביא הך ראי' מהך דאביי דיד בעל השטר עה"ת גבי כותב לאשתו דין ודברי' וכו' והיינו ראי' הריבט"א אלא במהרי"ק באמת קשה לומר שיהיה נמשך אחרי דברי ריטב"א ויחלוק על הני רבוות' כמ"ש הב"י בב"ה ולכך הרב ש"ך תי' דשאני הכא בעובדא דמהרי"ק דטוען שמא. וצ"ל ג"כ דהחוב ברור דהוא חייב לצדקה רק בא לפטור עצמו מכח מחילה אין ספק מוציא מידי ודאי ויפה כתב דאם החיוב ודאי ומחילה ספק אעפ"י ששניהם טוענים ספק בהא לא מהני תפיסה ועיין לקמן סי' ס"ה סס"ג בהגהה ומ"ש שם וכן העליתי לעיל בכמה דוכתי' בקונטרס התפיסות סי' מ"ב ס"ג ע"ש באריכות וכן מה שכתבתי בסי' ק"ל בישוב דברי הרי"ף איברא דבנידון מהרי"ק אני מסופק אי מקרי החוב ודאי דהא נתשרו קודם דבא עסק מגביו' פדיון שבוי' אם כן מעולם לא חל עליו חיוב יותר כי כבר קדמה הפשרה לחיוב. אלא דבאמת בעובדא דמהרי"ק בלא"ה מה בכך דנתפשרו דלא יתן יותר רק כפי החיוב ב"ב ולא כפי חיוב ממון שלו הא אז לא חל עדין חיוב טרם שנשבו ואם כן אף דמחלו לו חלקו המחויב ליתן יותר הא אין אדם מוחל דשלבל"ע כמבואר לקמן סי' ר"ט ס"ד בהג"ה ע"ש וגם אם הם מחלו שבוי' מי מחלו ועכצ"ל דהפשר היה כך דמה שמגיע בחלקו ליתן לצדקה ביותר מהם נתחייבו הם ליתן עבורו דזולת זה לא ידעתי טיב ואופן הפשר שיתקיים ואם כן עליו ליתן רק הוא יתבע אותם שהם נתחייבו לפצות ולסלק מעליו חיובו והרי הוא בעל השט' ויד בעל השט' על התחתונה וזה ברור ופשוט ולק"מ רק הך ראי' דמביא מהרי"ק מהך מילתא דאביי יד בעל השטר וכו' לא משמע כן דהא גוף הדבר ידוע וקשה איך יחלוק מהרי"ק על הנך פוסקים הנ"ל וגם איך לא שת לבו לדברי תו' שם בכתוב' ד"ה ר"א דכתבו דל"ל לר"א יד בעל השטר על התחתונה הרי דר"א חולק ואף דמהרש"א כתב דאין ר"א חולק רק דלא סבירא ליה פה התי' רק סבירא ליה דבנכסייך הדבר מבואר כן הלשון בתו' דחוק וברור דפשט בתו' דלאביי י"ל דגם בזה שנחלקו אי הסילוק היה על דיעבד דאם מכרה שלא יהיה לו דין ודברים אבל לא הרשאהו שתמכור לכתחילה או דהסילוק היה לגמרי יד בעל שטר עה"ת ולכך אמרינן דהסילוק היה רק על אם כבר מכרה ולא תמכור לכתחילה. משא"כ לר"א דל"ל בהא יד בעל שטר עה"ת וא"כ אף היא תמכור תחילה דמה בכך דהלשון בסילוק מסופק הא ידה על העליונה וזהו ברור בכוונת התו'. וא"כ קשה על המהרי"ק איך שם דברי תו' אחר הדלת זכרונם מבלי לישא שמותם על שפתו. וגם בכתוב' דף כ' ד"ה ואוקי וכו' דפי' התו' בשובר דתרי ותרי אמרינן הממע"ה ויד בעל השובר על העליונה ומ"ש דיש ספק לשון בשובר או דנחלקו בהכשר השובר אי פסולים היו או כשרים וכ"כ הגהת הרא"ש ומה שנ"ל דסבירא ליה כריב"ש בתשובה סי' ת"ד דסבירא ליה לאביי דהבעל מקרי מוחזק בנכסי' ואף לשיטת התו' דר"א חולק דס"ל דאין הבעל מוחזק רק האשה קרוי מוחזקת. אבל אילו היה הבעל מוחזק מודה ר"א וצ"ל דוקא לרבנן סבירא ליה לר' אשי הכי דהא האשה נקראת מוחזקת דאל"כ אף רבנן הוה סבירא להו דלא סילק עצמו רק מפירות ולא מפירי פירות הא יד בעל השטר עה"ת אלא דסבירא להו האשה נקראת מוחזקת ולכך משני ר"א בנכסייך אבל לר' יהודה באמת אמרינן דהבעל נקרא מוחזק ולכך יש לו בפירי פירות עד שיפרש ולכך פסקו הרי"ף ורא"ש וטור דאיבעיא דלא איפשט' אי בעינן עד עולם דהבעל זוכה בפירי פירות דיד בעל השטר על התחתונה משום דלר' יהודה עכצ"ל דהבעל נקרא מוחזק ולא נחלק ר' אשי אליבא דר' יהודא והרב ב"ש בא"ע סי' צ"ב צ"ג משמע מדבריו דאף לדידן לר"א לא אמרינן יד בעל שטר עה"ת ולכך אי לא אמר לשון בנכסייך י"ל מכל מילי סילק נפשי' ולפמ"ש צ"ע כי לפי דקי"ל כר"י ואמרינן באיבעיא דלא איפשט' דזוכה הבעל כמ"ש הב"ש גופי' שם ס"ק ט"ו ע"ש ש"מ דלא קאי למסקנא. וסבירא ליה למהרי"ק כמו הבעל עם האשה כן קהל עם יחיד הם מיקרי מוחזק ולא אמרינן קים ליה כלל. ואף דאמרינן לעיל בענין מסים דוקא ה"ה מצות פדיון שבוי' דהוא חוק המלך מלכו של עולם והוטל על בני עיר היינו המסים דלא יהיה מס מלך ב"ו חמור וכו' ולכך שפיר יליף זה מזה ולק"מ:

אבל בדבר שהשטר בטל בו לא ובכה"ג הביא בשם מהרי"ן לב דנסתפק אם השטר בטל מקצתו לא כולו אי אמרינן בי' יד בעל השטר על התחתונה ע"ש ונר' לפי דהביא הבע"ת בסוף שער נ"ו ראי' משטר שזמנו בשבת דמכשירין ולא אמרינן מוקדם הוא ש"מ דהיכי דנתבטל שטר לא אמרינן יד ב"ש עה"ת ע"ש וקשה הא פירשו דלא נזכר להדיא בשטר להדיא יומו בשבת רק כתב בז' בתשרי ונתכוון לשבת וקשה תינח אם הוא בכ"א בתשרי וכדומה אבל בז' בתשרי הא אף דאמרינן דבאמת נכתב בח' בתשרי והקדימו לז' י"ל דטעו וחשבו כי אלול היה מעובר ואם כן היה ביום א' זי"ן תשרי ובאמת טעו ואם כן הוא מוקדם שלא בכוונת עדים ולפ"ז לדעת בעה"ת אין העדים פסולים וגם השטר לא נפסל לגמרי דסבירא ליה מוקדמים כשרים לב"ח ואם כן דלא נתבטל השטר דהא כשר לב"ח נימא יד בע"ש עה"ת ויפסל לגבי משעבדי ולמה מכשירין לגמרי ואמרינן מאוחר הוא ועכצ"ל דאפילו נתבטל במקצת גם כן לא אמרינן יד בעל השטר עה"ת דעכ"פ לגבי וענין משעבדי נפסל נגמרי וזהו ראיה נכונה למאוד:

הרבה מפורשים כתבו וכו' דין זה צל"ע כי שרשו הוא מרמב"ן בחדושיו פ' חזקת וכן בבעה"ת שטר מ"ג ח"א ד"ו בהא דאמרינן דאי אקני ליה מטלטלין א"ק קנה והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא ופי' הרמב"ן דלא כטופסי שטרא כדי שעי"כ בלשון מסופק יד בעל השטר על עליונה ולכך סיים לפ"ז אין צריך במקנה מא"ק לכתוב דלא כטופסי דשטרא אלא שהורגלו בכך לכתיב עכ"ל אמנם רבו החולקים בפי' זה שכתב רמב"ן בשם ר"ס הגאון כי הרשב"ם פי' דלכך צריך דלא כטופסי דשטרי דלולי כן אף דכתב ליה מא"ק הוא רק שופרי דשטרא מדעת הסופר שלא בצווי הלוה ולכך צריך בי' דלא כטופסי דשטרי לברר כי נעשה בכוונת וצווי הלוה ולא מהני קנין מא"ק לפירוש זה. רק בדכתב דלא כטופסי ולפי' זה הסכימו הטור לקמן סי' קי"ג וכן כתבו בשם הריטב"א וכן כתב המ"מ פי"א מהלכ' מלוה ורי"ו גופי' שכתב הך דינא דר"ם הגאון בנתיב ד' ח"ד הוא גופי' בח"א כתב דבעינין גבי קנין מא"ק דלא כטופסי דשטרי דלא נתלה הסופר כתבו לשופרא בעלמא ע"ש ואם כן צ"ע על המחבר דלא זו דלא היה לו לסתום סתומי כדעת הנ"ל במקום שרבים חולקים והמוחזק יכול לומר קים לי כרבוותא בהאי אף' גם הוא גופי' לקמן בסי' ס' הביא דלענין קנין מא"ק צריך לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא והיינו פי' רשב"ם והדברים סותרים זה את זה ואולי נאמר דרבינו המחבר היה כחכם יודע פשר דבר דסבירא ליה אף דמילתא דנאמר בשם ר"ס גאון ליכא למדחי דכל דברי גאון דברי קבלה הם מכל מקום דחוק לומר דהא דאמרינן והוא דכתוב בי' דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטר' לא יהיה סובב על הך דמשעבד לי' מא"ק דלא ה"ל לגמ' לומר אותו על זה אבל סבירא ליה דבלא"ה מתקשו שם בבעה"ת מה יועיל דלא כאסמכתא אם באמת הוא אסמכתא רק אמרינן הואיל דאינו אסמכתא גמורה רק אנו מסופקין אם שעבד מא"ק בשעבוד גמור או בדרך אסמכתא דסמיך אשעבוד קרקעות ולכך כשאמר דלא אסמכת' הודה דהוא כשעבוד גמור ומועיל ולכך באסמכת' גמורה אינו מועיל דכתב דלא כאסמכתא וכמ"ש לקמן בסי' ר"ז סעיף י"ח ע"ש ובב"י אך עדיין הדבר ספק במה דכתוב דלא כאסמכתא אם פי' הדברים דהודה דגוף שעבוד מא"ק לא היה באסמכתא בשביל שעבוד קרקעות רק היה בשעבוד מוחלט או פי' דהוא כותב דלא יועיל טענת אסמכתא לבטל השעבוד ואם כך פי' מכל מקום בטל כמ"ש הבעה"ת והמחבר והרא"ש והטור לקמן סי' ר"ז הנ"ל דמה נ"מ באמירתו אם יש בו אסמכתא בטל אף דהוא התנה שלא יבטלט טענה זו ואם הדבר ספק בפי' הממע"ה ויד בעל שטר עה"ת ולא יגבה בשעבודו מטלטלין ולכך צריך לכתוב דלא כטופסי דשטרא דהוא מורה דיהיה בעל השטר ידו על עליונה ואם כן אנן מפרשין דפי' דלא כאסמכתא דלא שעבד לו בדרך אסמכתא רק בשעבוד מוחלט וא"ש דלכך צריך לשעבד מא"ק דלא כטופסי וכו'. ואפשר עוד לומר דעדיין קשה למה צורך לכתוב דלא כטופסי הלא יכול לכתוב בלשון אחר לברר ספק הפירושים בהך דלא כאסמכתא והקצרה ידי סופר לכתוב דמשעבד בשעבוד מוחלט לא בדרך דאי וכו' רק הואיל בלא"ה הורגלו לכתוב כן שלא נימא דהסופר כתבו מעצמו בלי ידיעת הלוה לשופרא בעלמא בחרו לכתוב כן גבי אסמכתא דהוא מילתא דשוי' לתרווייהו להוציא מידי כל הספיקות ואם כן תרווייהו איתנ' ואין כאן סתירה בדברי רי"ו מנתיב לנתיב ולא בדברי המחבר וצ"ע:

ואי תפיס כו' הקשה הגי"ת מ"ש מהך שטר משכנת' דכתיב שנין סתמא דקי"ל אי תפיס מלוה בטוען ג' שנים הוי משכנת' לא מפקינן מיני' משום דהוי ליה מילתא דעבידי לגלוי' וכתב הש"ך דנעלם ממנו דברי הנ"י דכתב דשאני התם דהניחו לאכול איתרע חזקתו ולא היה הנ"י בהעלם דבר מגי"ת מה שהוא בעצמו הביאו בדף נ"ה ע"ש רק דהנ"י כתב כן לדחות דברי רמב"ן דפסק בשטר דכתוב בי' סלעין סתם דמ"מ חייב לישבע היסת דל"ל דברור הוא דאינו יותר משתי' דא"כ איך שייך לקמן דאי שמיט ואכיל דלא מפקינן משום דה"ל מילתא דעבידי לגלויא ואי הדבר ברור הא נודע שכך הוא וע"ז דחה הנ"י דהתם איתרע הואיל והניחו לאכול ולפ"ז לפי דמשמע לקמן ס"ס פ"ח דקי"ל כרמב"ן דיש בו היסת אם כן ש"מ דליתא לדחיית של הנ"י וכמ"ש באסיפת זקנים ריש ב"מ בשם מהר"ש ווידאש מי לא עסקינן דהיה הלוה במד"ה ומ"מ קי"ל דאי שמיט ואכל כו' וא"כ הקושי' במקומו זהו היה כוונת גי"ת ואמת כי הש"ך לשיטתו דסבירא ליה לקמן פ"ח דדחיות הנ"י אמת ומ"מ י"ל מסברא כדעת הרמב"ן לחייבו היסת אבל אין מזו השגה על הגי"ת אך לק"מ דהא מבואר בתו' דבכורות דהך חדש עיבור גבי מרחץ הוי תופס ברשות והיינו אע"ג דמשכיר טוען לא השכרתיך רק על י"ב חדשי' ולא חדש י"ג שהוא אדר שני מכל מקום הואיל ומתחיל' נכנס למרחץ ברשות תפוס ברשות קרוי (ועיין מש"ל בקונטרס התפיסו' בסי' נ"ז נ"ח וסימנים שלאחריו) ואם כן אף במשכנת' דלוה מודה שנכנס בשדה מתחיל' ברשות בתורת משכנת' אם כן אף דאכל שנת ג' שלא ברצונו מכל מקום מיקרי תפיס ברשותו ולכך אין מוציאין מידו אבל אי תפיס שלא ברשות כהך דהכא דתפיס שלא ברשות מפקינן מיניה ולק"מ. ועיין עוד בסמוך מ"ש בזה:

מפקינן מיני' הקשה הש"ך דהא לקמן בסי' נ"ד בדינרי' סתם הנכתב בשובר אמרינן דמבטלי כל שטר אפי' באלף דינרין ולמה אמרינן דכאן לא מהני תפיסה ובאמת הב"ח כתב לדעת הה"מ דסתם דינרי' אינו סובל פי' יותר רק משני' אף בשובר לא מצי לטעון ביותר דפרע רק ב' דינרין אכל בש"ע א"א לומר כן ותי' הש"ך דבשובר שאני דהעדים כותבין במתכוון דינרי' סתם כי לא ידעו סך הנזכר בשטר וכתבו סתם לבטל השטר יהיה נכתב באיזה אופן שיהיה עכ"ל ודבריו דחוקי' דא"כ שובר שנכתב ע"ג השטר או שידע מה סכום יש בשטר לא יהיה הלוה יכול לטעון פרעתי רק ב' דינרין. וגם מה בכך דלא ידעו סך הנזכר בשטר יכתבו סתם שטר הנ"ל פרוע. ונראה דבלא"ה יש לדקדק מהא דהקשה תו' בסוף פרק השואל האי מאן דמשאיל לחבירו מרא לרפוק בו פרדסא רפק בי' כל פרדסי' דאית ליה והקשו תו' הא אמרינן ארעא ודיקלי יהיבנן לך אין לו אלא שנים ותי' לחלק בין מכר לשאלה דחוזרת דבמכר אין סברא שמכר כל קרקע' שלו ותי' זו סותר לדין הנ"ל דהא בהלואה י"ל שהלוה הרבה ועוד תי' כי במכר המוכר מוחזק משא"כ כאן השואל נקרא מוחזק כיון שהוא מטלטלין עכ"ל ולתי' זה הסכים הרמב"ן בחדושיו ג"כ וקשה א"כ אי תפוס כאן ג"כ נימא כמו במרא הנ"ל דודאי הך דמר' איירי אפי' בדאית ליה עדי שאלה ועדי ראי' כדמשמע מסתימ' הפוסקים וכן מוכח בתו' פ' המוכר ד"ה ארעתא דהק' דגם בשאלה לא שייך מוחזק ולא חלקו דבקרקע ליכא מגו ובמרא איכא מגו ועוד דהא לא טען ברי ואם כן מה יועיל מגו הא אין טוען אלא מכח הלשון אך צ"ל לתי' זה דיש לחלק בין תפיסה ברשות לתפיסה שלא ברשות ואי קשה הא סתם אמרינן כאן אפי' תפוס וצ"ל כמ"ש לעיל בקונטרס התפיסות דכאן לא שייך תפיס' ברשות דהיכי אפשר דתפיס על שטר מלוה ברשות אי נתנו לו בפרעון מלוה מה מחלוקת' ואי נתן לו בתורת פקדון ושאלה וכדומה או שחייב לו ממקום אחר לא מקרי תפיס ברשות כיון דלא על זה התפיסו וזהו דעת הת"ה עיין לעיל בקונטרס התפיסות דזהו דעתו (ע"ש סי' ס"א ס"ב) ואם כן בשטר הלואה אינו במציאות תפוס ברשות דכל כמה דלא נתנו לו בשביל הלואה לא מיקרי תפוס ברשות ואם נתנו לו בטעות גם כן מיקרי שלא ברשות משא"כ בהך דשאל מרא לרפוק דבא לידו מתחילה ברשות בתורת שאלה והוא רוצה להחזיקה עוד בשאלה מיקרי תופס ברשות כמו מרחץ התפוס ברשות לי"ב חדש והוא דר בו יותר בטענתו דהשכיר לו גם כן חדש עיבור וכמ"ש בס"ק שלפני זה. וא"ש ואם כן גם משובר לק"מ דשובר הא מחזיק במעות שנתן לו להוצאה וטוען כי אין לו בידו כלל כי מה שהיה חייב לו כבר פרע אין לך תופס ברשות יותר מזה דהרי מלוה בא להוציא ממנו מעות שמוחזק בו מקדם מתמול שלשום ולכך מהני תפיסה כמו הך מרא דרפק בי' כל פרדסי'. אך לתי' הראשון דסבירא ליה לחלק בין קרקע שמכר לשאלה קושי' הנ"ל במקומו וכן יש להבין לתי' תו' בב"ב ריש פרק המוכר דף פ"ב ע"ש דתי' לחלק בין ארעת' לפרדיסי וכן כתב הרמב"ן לחלק וקשה אם כן בדינרין מא"ל ולא שייך תי' הנ"ל ולכן נראה דהוא כפי המדה שהתורה נדרשת בו והוא תפסת מרובה לא תפסת ופירשו התו' הטעם דא"כ אין לו סוף וקץ ולכך אני אומר תפסת מועט ואם כן הטעם בזה גם כן דבשלמא במרא לרפוק בו פרדיסי שלו אף דנימא דכיון לכל הפרדסי שיש לו יש לו סוף שאינו יכול לרפוק רק פרדסאות שהיה לו בעת שאלה. ואם כן הדבר ידוע וזה נודע לכל ובפרט דאפי' לשנה אחרת אינו יכול לרפוק בו כמ"ש הש"ע לקמן סי' שמ"א ע"ש ואם כן שפיר אמרינן דתופס מרובה משא"כ בשטר הלואה אם אתה בא לתפוס המרובה אם כן אין לו סוף ואלף אלפים דינרי' וכל הון דעלמא לא יספיק ולכך אמרינן דתפסת מרובה לא תפסת ואין לך רק שני דינרי' תפשת מועט כפי הראוי ע"פ מדת התורה. ובזה מיושב גם כן קושי' הגי"ת הנ"ל מהך דמלוה אמר שלש דכל מה דלא כבר אכל ודאי דלוה מעכב כנודע וכל הספק רק על מה שכבר אכל וזהו יש לו קצבה ולכך אמרינן אולי אתה תופס מרובה ונוטל מרובה האפשר לתפוס משא"כ כאן דאין לדבר סוף אמרינן תפסת המועט ולק"מ. ובהא מפשט ספיקו של הסמ"ע דכתב בשטר שכתב בו סלעין דאינו ונמחוק דלא שייך בי' דמסתמא דעדים כותבים סתם מה דינו בתפיסה ופירושן של דבריו דלא איירי בנמחק סתם דפשיטא דלא יכול לתפוס דא"כ כל אדם ימחוק שטרו דכתוב בי' סלעים שתים ויתפוס משל חבירו בעדים וכמ"ש הש"ך בס"ק כ"ז וכבר מילתו אמורה בבעה"ת שער הנ"ל בשם הרמב"ן רק כל ספקו דנמחק בעדים באונס ולא ידעו העדים כמה היה כתוב בי' ובזה נסתפק וספק עצום הוא לכאורה אבל לפי מ"ש אף זה לא נכנס בגדר הספק דא"כ אין לדבר סוף וכל הון שבעולם לא יספיק ולכך אין אנו תופסי' רק המועט ובלא"ה כבר כתבתי לעיל בקונטרס הספיקות דלא מהני תפיסה בעדים אלא בספק לשון בשטר אבל כאן שאין כאן בשטר לשון מסופק כי נמחק ואם כן איך שייך דיתפוס בעדים והוי כטוען בע"פ אתה חייב לי וכי שייך שיתפוס בעדים ואף זהו כמוהו כי שטרא כמאן דליתא ועיין לעיל בקונטרס הספיקות מה שכתבתי בתופס מספק בדרר' דממונא מה דינו ולכן ברור דלא מהני תפיסה אף בנמחק:

ישבע המלוה ויטול אלו דברי הרמב"ם והבע"ת כתב עליו ולא בריר לן ותמה הב"י מ"ש מאומר פרעתי דחייב לישבע ותי' הש"ך דהוי כטוען אמנה הוא דאין עומד לישבע אף זו כיוצא בו וצ"ע דא"כ אם אמרינן דהוי כאמנה דסתם שטר מורה על מטבע פלוני והוא אומר דאינו חייב לו רק מטבע פחות הוי כאמנה במקצת כאילו כתב בשטר שהלוהו ק' ובאמת לא הלוהו רק תשעים דמ"ש. אם כן אף עדים אלו כשכת"י אינו יוצא ממקום אחר לא יהיו נאמנים לומר דהיה מטבע פחותה דהא באמרם אמנה הוא אינם נאמנים וכן עדים אחרים יהיה כתרי נגד תרי כדלקמן בסי' מ"ו והא הסכים בעה"ת דעדים נאמנים לומר שהיו דרים מתחיל' במקום שמטבע פחותה. ועכצ"ל דאין זה בגדר אמנה דלא אסיקו עדים אדעת' אז שילך למקום אחר ממה שנעשה ההלואה ויתבע פרעון ואם כן עדיין קושי' ב"י במקומו למה לא ישבע דהא אינו דומה לאמנה ולכן נראה דבלא"ה הריטב"א והר"ן חולקים וסבירא להו דלכך לא הזכיר מקום הלואה בשטר דיהיה מחויב ליתן כל מטבע שיהיה באותו מקום שיתבענו והרב בעה"ת סבירא ליה דודאי סברתם אמת הואיל ולא הזכיר שם מקום הלואה ודאי היה תנאי ביניהם רק יד בעל השטר עה"ת אמרינן דהיה כך שיהיה יוכל לגבות בכל מקום בלי שבועה אבל לא הימנו נגד עדים וכמו נאמנות סתם דאמרינן דהימנהו לשבועה ולא נגד עדים ולכך בעדים מודה להרמב"ם ובשבועה לא בריר לי' דהא לכך לא נכתב מקום דהימנו ואם כתב מקום הלואה והוא טוען מכל מקום היה מטבע פחותה נר' דזה הוה ודאי כטוען אמנה דמ"ש אמנה במקצת או אמנה בכולו וכמש"ל ואפילו יבאו עדים ה"ל כתרי ותרי כדלקמן סי' מ"ו ואעפ"י שקצת לא משמע כן בפרישה מ"ש הדבר אמת כמ"ש. ונראה דאם הוציאו במקום שמטבע קלה שהיה שם הלוה דאין לו אלא מטבע קלה והתובע טוען מטבע כבד הלויתיך לשיטת הרמב"ם יכול להשביעו היסת אבל לפי שיטת הר"ן הוי מחילה דכך היה תנאי ולכך לשיטת הר"ן לא הוי רבי' דהא הלוהו מטבע קלה ואיך ישתעבד לפרוע לו מטבע כבידה במקום התביעה דהוא קרוב להפסד ג"כ דאם יקבע הלוה דירתו במקום שמטבע קלה ביותר והוא ע"כ יהיה מוכרח לתבוע שם יפסיד ולכך ליכא רבית. ומבואר בכל הפוסקים דאזלינן בתר זמן הלואה ואם בין כך נשתני' המטבע אין לו אלא כפי המטבע בשעת הלואה וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו רבינו ב"י בא"ע סי' קי"ח דהולכין הכל אחר זמן הלואה ולא אחר הפרעון ועיין לקמן בסי' ע"ד ומ"ש שם ויש להקשות אם כן שטרי מאוחרי' אמאי כשרים הא יש כאן פסידא ללוה דאם יתייקרו וישתנה מטבע מקלה לכבידה ואם כן אלו כתבו זמן האמיתי היה פורע רק מטבע קלה ועכשיו דנתאחר הזמן הרי צריך לפרוע מן מטבע כבידה והרי לו היזק ואי דלעומת זה יכול להיות רווח ללוה אם יהיה המטבע נקל ממה שהיה בעת הלואה אם כן מה פריך הגמ' דניחוש דילמא דאקני הוא למ"ד דאקני לא משתעבד דהא לעומת זה מפסיד נכסים שקנה קודם זמן הנזכר בשטר א"ו בכל מקום פסידא חיישינן וצ"ל דשינוי מטבע לא שכיחי ולכך לא חיישינן להו לפסול בשביל כך שטר מאוחר ודוחק. ועיין לקמן סי' ס"ט מ"ש בשטר שכתב בו סלעים דאינון וסכום המעות חלק בנייר אי נקרא שטר שיוכל לזייף ע"ש:

אפילו לגבות לאלתר וישנו לע"מ דיודעים מה כתוב בי' מכל מקום הואיל ועומד לימים רבים מודה ר"א דפסול ולכך אפי' עדי מסירה לא מהני. ועיין בש"ך שרצה לומר דיש לומר קי' לי' כר"ח דמכשיר לאלתר ואין דבריו מוכרחים:

אבל שטר אקנייתא פי' שכתב על חרס שיכול לזייף שדי נתונה לך ומסרו בפני עדי מסירה כשר לכ"ע דיהיה נקנה בו השדה אבל מכל מקום צריכין עדים להעיד לו על קנינו דאין זה עומד לראי' רק מהני לקנות בו ואם מסרו בינו לבינו והמוכר מודה נחלקו בו הסמ"ע ס"ל דמהני לקנות והב"ח ס"ל דלא מהני והש"ך הכריע כסמ"ע ועיין בתומים דהוא תליא במחלוקת פוסקים ראשונים ע"ש. ואם הוציא הלוקח חספא וכתוב עליו שדי נתונה לך והמוכר אומר להד"ם מעולם לא מכרתי דעת הש"ך דהוחזק כפרן. ואני כתבתי בתומים דליתא כי מי יודע מאיזה מקום לקח חספא שהיה עליו כתובים דברי' אחרים ומחקן וכתב עליו כדברים אלה וע"ש:

ולכן אם עשה בזה"ז וכו' עיין בתומים שפי' שעשה שטר מקושר בזה אופן דחתם עדים מתוכו ומאחוריו מ"מ פסול דלא עשה כתקון חכמים. ודלא כש"ך דפי' דחתמו רק מאחורי שטר כמקושר:

וי"ח היינו כמ"ש בתומים הואיל וחתמו בפנים גם כן אם כן אין טעם לפוסלו כלל כי בזמן הזה אין קפידא כלל ע"ש והש"ך השיג על רמ"א ואני בררתי באריכות בתומים כי משה ותורתו אמת. ואם העדים לא חתמו רק מאחוריו עיין בתומים שהעליתי אם ליכא למיחש למוקדם כמ"ש שם יש מחלוקת הפוסקים אם להכשירו ועכ"ש מב"ח גבי ע"ש:

ואל ידחוק במקום אחר כי ודאי דמותר לכתוב כל שטר בהרווחה המילת או להיפוך בדוחק אותיות אבל להרחיב במקום אחד ולדחוק במקום אחר אינו רשאי דהרי הוא עומד לזייף סמ"ע:

וכל דבר וכו' עיין בנ"י דפי' כי אמרינן דצריך בדיקה וחקירה היטב היינו באין ניכר מחק בשטר אבל בניכר מחק פשיטא דתלינן דנמחק וא"צ חקירה ובדיקה ופסול:

לא טענינן ליה פי' דאם דרך משל מרגיש הדיין דהיה כתוב בשטר שלש והוא זייף ועשה ממנו שלשים אם הבע"ד לא טען כך רק טען להד"ם אמנה היה וכדומה לא טענינן ליה הזיוף הנ"ל אבל אם הבע"ד צועק לא נתחייבתי רק שלש ומה טיבו של שלשים אף דאין הבעל דין מרגיש בזיוף מכל מקום הוא טוען גוף הדבר חייב הדיין לומר וכגון זה פתח פיך לאלם וכ"כ רש"ק ונכון הוא:

משלש ועד עשר לאו דוקא דשמנה יכול לכתוב אם לא בלשון תרגום דכתוב תמני דיכול לכתוב תמנין ודלא כת"ח דס"ל דיכול למחוק הה' דלזו לא חיישינן וכן יכול לכתוב אחד עשר דאם ירצה לכתוב אחד ועשרים צ"ל להוסיף ו' ויהיה ניכר זיופו סמ"ע:

שלשים ואם כתב בסוף השיטה שלשים אין לחוש דלמא היה כתוב שלש והוא עשה שלשים דחזקה דעדים עשו כהוגן ולא כתבו שלש בסוף השיטה:

ואם נזדמן כו' פי' הסמ"ע דהא דצריך להחזיר ולא יכתוב שלשה משום דהוא נגד דקדוק הלשון לכתוב שלשה לשון זכר אמספר אמות אצבעות שהוא לשון נקבה ויותר נראה דמיירי שאין רווח בסוף השיטה להוסיף כלל ואם ידחוק הא יש חשש זיוף וגם אפשר דמיירי בלשון תרגום תמני ואי אפשר לשנות:

מחזיר הדבר אפי' אם כתב למעלה באמצע שיט' שלש מ"מ אין לכתוב בסוף השיטה אח"כ שלש דאולי יכתוב אח"כ שלשים והוי חזרה כ"כ הב"ח והש"ך כתב דאינו מוכרח ונראי' דברי הב"ח:

גימר' וכו' ואם כתב י"ב אין לחוש דלמא היה כתוב ב' והוא הוסיף יו"ד ונעשה י"ב דלא חיישינן דהניחו הרווחה ש"ך:

ואפשר לקיים שניהם כו' כתב הסמ"ע בשם הגמ"י אפילו הקיום בדוחק מ"מ מקיימים אותו משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם עכ"ל ופי' הסמ"ע דההוא רחוק היינו דהוא דוחק בפירושו הם מרוחקים זה מזה דזה כתוב בראש שטר וזה בסופו מ"מ אמרינן דלא הוי חזרה והנכון אתו בפי' הג"מ רק אפשר לקיים דברי הסמ"ע מהך דלעיל סי' כ"ט בשני עדים המכחישים זה את זה דמתרצים דבריהם אפילו בדרך רחוק לישב דבריהם. וה"ה הכא אך יש לדחות דהתם אם לא אמרינן כן אחד מהם משקר ולא נחשדו לשקר אבל כאן די"ל דחזר ואין כאן פיסול לעדים ולא לשטר מהכ"ת לומר לשון ופי' רחוק יותר טוב לומר דהדר בי' מלפרש לשון שאין סתם השטר סובל ועיין תומים:

הולכים אחר התחתון דודאי חזרה הוא מעליון:

והוא שלא יהיה בש"א עיין מזה ומענין שריר וקים הכל באריכות בסי' מ"ד מ"ש שם כי שם מקומו.
(טו) ק' שהם מאתי' דכיון דכתוב שהם או דאינון וא"כ א"א לחלוק הדיבור לשנים אמרינן הולכין אחר לשון הפחות:

דיד בעל השטר כו' עיין תומים בשבועה דכל זמן שלא התיר שבועתו ודאי ספק שביעה להחמיר רק אם רוצה להתיר אך שאין מתירין לו שלא בפניו בזו צריך ענין אי אמרינן ביה בזה גם כן יד בעל השטר עה"ת ואם הוא טוען ברי ודאי דספקו להקל:

על התחתונה עיין תומים דאף על גב דכתב בשטר וקנו מיני' לבד ולא ניכר במנא דכל"ב מכל מקום אמרינן סתמא בחליפין נעשה כדרך רוב קנינים ולכך במקום דמהני ק"ס הקנין טוב ולא אמרינן דטעו בקנין ועשו חליפין במוריקא וכדומה דלא עבדי חליפין אבל במקום דאין חליפין קונה כמו מטבע לא אמרינן דמסתמא קנו א"ק ושארי קנינים המועיל רק היה ק"ס בדרך רוב קנינים והשטר בטל:

וילמוד תחתון מעליון כי כלל הוא אות אחד דרך הסופרים להשמיט בכתיבתן או להמחיק בכתיבה אות אחת ולכך למדין זה מזה אות אחת אבל בשני אותיות אם הוא בהשמטה ינתן לתחתון וכן אם כתוב למעלה שם הלוה חנני ולמטה חן גובה מחן וכן להיפך דהוא עיקר השטר אבל בנמחק כיון שנמחק יותר מאות אחת שאין דרך למחוק אם נמחק עליון ינתן לתחתון ואם נמחק תחתון הואיל ולא ידענא אם הוא חזרה או מחק לפסול השטר כל השטר פסול מספק. ולכך אם תפס התחתון א"מ מידו אבל מעליון מוציאין. ועיין תומים דהעליתי דאפילו השטר ביד עליון או התחתון א"י להוציא ממון רק השטר א"י להוציא מידו כיון שהוא מוחזק בו ע"ש:

אבל שני וכו' והוא דין אם למעלה כתוב חנן ולמטה נני לא אמרינן דילמדו זה מזה ולמעלה חסר אות וכן למטה ובשניהם צ"ל חנני דהוא איבעיא דלא אפשטא בירושלמי ולכך הממע"ה ולא ינתן לא לחנן ולא לחנני. וכן אם הוא מתנה אין שום אדם זוכה בה סמ"ע ונראה דאם כתבו הרשאה זה לזה גובי' בממ"נ כדלקמן סי' מ"ט:

למעלה ספל כו' ספל סאה ופלגא וקפל קב ופלגא ועוד בו פי' אחרים:

שהקפל פחות מספל עיין תומים דהעליתי דאם הוא יותר דהיינו שכתוב למעלה ס' דינרים ולמטה ק' דינרים אם השטר ביד מלוה חוששין שמא המלוה עשה מס' ק' אבל אם הוא ביד שליש לזבוב לא חיישינן שתעשה מס' ק':

שמא זבוב הסיר וכו' והיינו בשטר אבל בשובר דטען דפרע ספל כיון דהוא ספק הממע"ה ב"י ואפשר דאם הוא ביד הלוה ולא ביד שליש דנוכל לומר דהלוה עשהו בכאן לא שייך הממע"ה וצ"ע:

אי תפס בו אפילו בעדים ואפילו שלא ברשות מהני ואפילו לדעת הרא"ש והתו' וסייעתם דס"ל תפיסה לאחר הספק לא מהני כאן איירי דטוען המלוה בברי וברי מהני תפיסה בכ"מ ש"ך ועיין מש"ל בקונטרס התפיסה באריכות:

מטלטלים כו' דקרקע בחזקת בעלים ואפי' פירות ושכירות קרקע ש"ך ועיין לקמן סי' שי"ב ועיין לעיל בקונטרס הנ"ל:

וכ"ש שאומרים בשובר כו' עיין בתומים מ"ש בישוב קושית הסמ"ע מהך דנאמנות דלקמן סי' ע"א:

דלא כי"ח עיין תומים שהארכתי כי הריטב"א הוא החולק באמת אבל נדון של מהרי"ק דאחד דנתפשר עם בני עירו שיתנו לצדקה בשוה ולא לפי ממון ואח"כ נזדמן פדיון שבוי' ונסתפקו אי זה ג"כ נכלל בכלל הפשר וכתב מהרי"ק הואיל והלשון ספק יד בעל השטר על התחתונה וחייב לשלם לפי ממון עיין תומים שכתבתי דאף דקי"ל בשובר ידו על העליונה בכה"ג לא אמרינן ולדינא הנכון עם מהרי"ק ע"ש:

אבל בדבר שהשטר בטל כו' עיין תומים דהוכחתי אפי' אם לא נתבטל לגמרי רק מקצתו כמו מוקדם דנתבטל למשעבדי ולא לב"ח מ"מ לא אמרינן יד בעל השטר עה"ת:

לפרעו בפסח כו' בלא"ר אפי' בלי הך טעמא דשטר נתבטל לגמרי רבו הפוסקים דאומרים דצריך לפרוע בפסח ראשון הואיל ולא פרט זמן פי' פסח ראשון רק מחבר לדוגמ' בעלמא נקט זה ש"ך:

וי"א היינו כו' הש"ך כתב דליכא מחלוק' בהא וכ"ע מודים דאם הוא דבר שטעה בו לא שייך דא"כ בטלת שטר ונכון הוא וכן משמ' לעיל סי' ל"ט סעיף י"ב דתלינן בטעות אף דנתבטל השטר:

לשון דלא מהני במתנה דאמר לשון הנחה בש"מ ויש בו רבוות' דמכשירים ורבוות' פוסלין אם כן י"ל דטעו וחשבו דכשר ואם כתב בשטר לשון דלא מהני במתנה כגון שדה זו אתננו לו דלא מהני כדלקמן סי' רמ"ה דעת הסמ"ע דג"כ נתבטל שטר ותלינן בטעות דחשב דהוא לשון דמהני והש"ך בס"ק כ"ב נסתפק דכיון דליכא למ"ד דמהני אין תולין בטעות ומפרשינן בלשון דמהני משא"כ בלשון מניח שכת' מהרי"ק די"ל דטעו וסברו כמ"ד דמהני. וצ"ע מהך דלעיל סי' ל"ט סי"ב דג"כ ליכא למ"ד דמהני דהא רוב פוסקים לא ס"ל כשמואל:

שנהגו לכתוב עיין תומים כי דין זה צ"ע וטרחתי הרבה ליישב דברי מחבר ומ"מ לדינא מצי המוחזק לומר קים ליה כדעת רוב מחברים החולקים אדין זה:

כולל יותר כו' כתב רשב"א מי שמשכן בית לחבירו ועלי' ע"ג עליה בתוך הבית ובתוך משכנת' ואמר שהשכין מן התחתיות הבית עד סוף עליונה ואח"כ טען ראובן שלא השכין לו רק עליה אחת שעל גבי הבית והסופר אמר שכוונתו היה על כל עליו' וכו' הדין עם המלוה עכ"ל הסמ"ע:

לפי דעת השומעין דבשטרות הולכין אחר הלשון בני אדם ריב"ש והביאו סמ"ע:

אין לו אלא שנים וכו' אם המלוה טוען יותר והלוה אמר רק שנים נשבע היסת כמו סעיף שאחר זה סמ"ע ופשוט:

ונשבע לו היסת על השאר ולא הוי מודה במקצת דה"ל הילך וגם שעבוד קרקעות כדלקמן סימן פ"ח ע"ש אבל יותר אינו יכול לתבוע בשטר דסתם סלעים פי' שנים ועיין לקמן סי' פ"ח:

ואי תפיס כו' היינו בעדים דא"כ נאמן במגו דלהד"ם או החזרתי דחייב לו יותר ופשוט ועיין תומים מ"ש ביישוב קושית הגי"ת ע"ש:

מפקינן מיניה עיין תומים שהעליתי אפילו תופס ברשות דהיינו דהיה בידו דבר בפיקדון או בשאלה כמש"ל בקונטרס התפיסות ע"ש וכמו כן העליתי בכתוב סלעין אלין דאינון ונמחק דנסתפק בהו הסמ"ע אי מהני בי' תפיס' דליכא למימר דשטר מסתמא רק שתים הואיל וכתבו עדים סתם דהא כתבו סכום ונמחק והיינו דנמחק באונס דבלא"ה פשיטא דלא מהני בי' תפיס' דאל"כ כל אדם ימחוק שטרו ויתפוס משל חבירו רק איירי דנמחק באונס בזו נסתפק הסמ"ע ובתומים העליתי דגם בזו לא מהני תפיסה כלל:

פחות במשקלות הואיל ולא הזכיר מטבע אמרי' כסף במשקל הלוה לו סמ"ע:

שיוצא שם היינו מקום הלואה ואם לא נזכר מקום הרי הוא מקום שתובעו:

ואם כתב בו כו' כלל הוא סתם דינר' הוא דינרי זהב ודינרין הוא של כסף (אפשר כי טעם כי לעולם נו"ן בסופו מורה על קטנות כנודע בדקדוק והקטנות הוא דכסף קטן מזהב) אם לא שמפורש להדיא דינרי כסף הרי מפורש דהוא כסף אבל אם לא מפורש רק נכתב כסף בדינרי אמרינן כסף ששוה דינרי זהב:

ולא אתפרש כו' פי' דנאמר בו מטבע כגון סלעים או דינרין רק לא איתפרש אי סלעים א"י או בבל דסלעים של א"י אינו דומה לשל בבל ולכך גובה ממקום שהלוהו דמסתמ' באותו מטבע הלוהו ואי לא נזכר מקום השטר אמרינן מסתמא באותו מקום שתבעהו מאותו מקום המטבע היוצא הלוהו:

ישבע המלוה ויטול עיין תומים מ"ש בזה ופי' דטען השבע לי דאל"כ מהכ"ת ישבע והלא זה גרע מפרעון וכן אם המלוה טען מטבע כבידה הלויתיך ממה שאתה פורע לי ממקום התביע' חייב הלוה לישבע היסת. ואם נזכר בשטר שם מקום הלואה והלוה טוען מ"מ היה הלואתי במטבע יותר קלה ה"ל כטוען אמנה היה וא"י להשביעו כלל על שטרו כמו באמנה וה"ה אם באו עדים ואמרו דהיה ממטבע קלה ה"ל כתרי ותרי כדלקמן בסי' מ"ו וע"ש:

אם הביא ראי ואם הביא ע"א ה"ל כע"א מעיד שהוא פרוע וחייב לישבע אע"ג דלא טען אשתבע לי וכמו כן אם המלוה מביא ראי' שהיה מטבע יותר ממקום שתבעהו חייב לשלם ולא אמרינן דמחל לו לדעת הרמב"ם אך איני יודע אי יגבה ממשעבדי דכיון דלא מפורש בשטר הוי ליה כמלוה ע"פ העדאת העדים שהיה מטבע כבידה או נימא דסתמא דמילתא עדי שטר הוציאו קול מטבע שהלוהו באמת אף דלא נמצא מפורש בשטר וצ"ע. ואם כתב בו בניסן וקודם זמן פרעון נשתנה המטבע. עיין תומים דהולכין הכל אחר זמן הלואה ולא לאחר ז"פ ועיין מ"ש שם:

כהאי שטרא כו' ה"ה אם כתב בשטר מאה וחמשים דינרי' מילת דינרי' מוסב גם על מאה דאל"כ הוה פורט שם מטבע אחרת נ"י וסמ"ע:

שאין עושין חשבון כו' אלא מצטרפי' לאיסטר' או לזוזי וכותבין סכומן לו:

לשון שרגילים כו' עמ"ש בסי' ס"א ששם כתבתי מזה באריכות:

הואיל וגדלוהו כו' וכתב הכה"ג ונ"ל שאין דבריהם אמורי' אלא שאין למגדל בנים ולא ידעתי מנ"ל לחלק כי הטעם שנתן שם בתשובת מיימוני די"ל דהמגדל יתו' בתוך ביתו כו' וגם דרחים לי' כדכתיב בני הט אזנך וכו' וזהו שייך הכל אף דיש לו בנים ואולי כך פי' דבריו דאם יש לו בן ממש דג"כ שמו כשם היתום ונכתב על יתום בני פלוני פסול דהוי שטר שיכול לזייף דיחשבו דהוא בנו ממש. וכתב הסמ"ע דה"ה לחמותו אמו והכה"ג כתב ואני מפקפק בדבר ומדבריו נראה דחושב דהסמ"ע אמרה מלבו ולא כן כי ג"כ אמורה בהגהת מיימוני הנ"ל ומסתבר ג"כ דהא מצינו דלחמיו קרוי אב כדכתיב בדוד שקרא לשאול אבי ראה כו' עיין בי"ד סי' ר"ס סכ"ד:

ש"ך סק"א כי מהרא"ש נ"ב ועיין ברא"ש ר"פ ג"פ וי"ל שטה א' לית ביה הרבה תנאים והוי כמו גט דמדכר דכירא וק"ל ובקיאות זה מפרק גט פשוט מייתי לי' בקרבן נתנאל בגיטין:

ש"ך סק"א כי מהרא"ש נ"ב ועיין ברא"ש ר"פ ג"פ וי"ל שטה א' לית ביה הרבה תנאים והוי כמו גט דמדכר דכירא וק"ל ובקיאות זה מפרק גט פשוט מייתי לי' בקרבן נתנאל בגיטין:

סעיף ט. לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גוונא דלעיל שאין השטר בטל לגמרי וכו'. נ"ב לכאורה צ"ע טובא מדברי רש"י בגיטין דף מ"ב ד"ה הא דאמר וכו'. דאיכא למימר חד פלגא כ' לתרווייהו ואיכא שיור. והרא"ש מסיים שם עוד דיד בעל השטר על התחתונה וכו'. וכן הוא דעת הטור בסי' רס"ז יקשה דהא אם יתבטל הענין לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה רק על העליונה. א"כ התם אם נימא דלחד חצי מכוון בטל הכל שהרי לא נעשו בני חורין עי"כ לרבנן דהתם. וממילא נכסים לא קנו. וכל היכא דבטל לגמרי ראוי לומר בו יד בעל השטר על העליונה. ולכאורה צ"ע טובא. ואפשר כיון דהתם רבי פליג וס"ל דהמשחרר חצי עבד קנה. וא"כ יש לומר דטעה ביה האדון וסבר דמהני. ודומה למ"ש הרמ"א בשם המוהרי"ק דבדבר שאפשר למטעי ביה הנותן אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה. א"כ ה"נ בענין זה. ולפי זה יש ראיה לדין של המוהרי"ק מפרש"י והתוס' והרא"ש הנ"ל. והנה לדינא צ"ע על מה שלא הוציאו הפוסקים הדין לענין מתנה שאם אחד כתב שני שטרות בכל אחד כתב חצי נכסי ומסר את השטרות לאחד שיזכה לשניהם יחד דחיישינן שמא על חצי אחד הוא מתכוין ולא קנה כ"א רק את הרביעי ואדרבא בהא כ"ע יודו דהכא לא יתבטל הענין לגמרי כיון דקנה כ"א הרביעי עכ"פ. א"כ לא יתבטל הענין לגמרי לכך ראוי לומר בו יד בעל השטר על התחתונה כמו שמשמע מפרש"י והרא"ש והטור הנ"ל בזה. וצ"ע כעת:

סעיף טו אלא לשון שנוהגין ההדיוטות לכתוב במקום ההיא הולכין אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב. נ"ב עיין בש"ך מה שהאריך בזה. ועיין בחיבורי מזבח אבנים על אהע"ז סימן נ"ד מה שכתבתי בזה על דברי הב"ש שם. ומה שחלקתי היכא דאמרינן מסתמא ידע והיכי דלא בעינן ידע דיש לחלק בין היכי דבעי' הסכמת המתחייב ע"י המנהג ובין היכי דדי בדעת הזוכה מצד המנהג לבד עיי"ש. וגם דברי הש"ך צ"ע שמלשון הר"ן בשם הרשב"א שכ' הדרך תלי לפי ראות עיני הדיין שאי אפשר לומר באשה שתדע בנוסח השטרות וכו'. משמע דוקא באשה חיישינן דילמא לא ידעה אבל באיש דדרכו לידע אמרינן מסתמא ידע מהמנהג ולא כהש"ך שכ' דתלינן שלא ידע בכל אדם וצ"ע. והנה ראיתי באו"ת שכ' ליישב קושית הש"ך בענין אחר בין אם המנהג לעשות כן אפי' בלי כתובה או המנהג הוי לכתוב בכל השטרות כן והיכי דהמנהג הוי לכתוב ל"מ במקום שלא נכתב עייש"ה. ולדעתי מדברי תשובת הרשב"א שהביא הרב בהג"ה לקמן סימן ס"ז שכתב וזה"ל. אם נהגו לכתוב בשטרות ובשטר אחד לא נכתב לא אמרינן דהוי כאלו נכתב אע"פ שלענין שאר הדברים אמרינן וכו' הרי התחיל בלשון שנהגו לכתוב כן בשטרות וכו' משמע דרק הכא הוי כן אבל בעלמא אף אם המנהג לכתוב שטרות ב"כ אמרינן אף שלא נכתב הוי כאלו נכתב וכל לשון הש"ע כאן בסימן מ"ב לשון שרגילים ההדיוטים לכתוב משמע ג"כ דלא כהאו"ת. רק העיקר צ"ע כהש"ך וגם דבריו צ"ע היכי דאין ידוע שאינו יודע. די"ל דמסתמא ידע אא"כ בענין דמוכח דלא ידע כגון באשה וכדומה כנלפענ"ד נכון. ועיין באהע"ז שם נכון: