שולחן ערוך, חושן משפט י״ט: כיצד נותנין הפסק וסדר כתיבתו ובו ג סעיפים: – עם 18 מפרשים

כיצד נותנין הפסק וסדר כתיבתו ובו ג סעיפים:
אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסים הבעלי דינים וגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ואסור לדיין לומר כשיצא מב"ד אני הייתי מזכה אבל חבירי רבו עלי והעושה כן הרי הוא מכלל הולך רכיל מגלה סוד:

שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין (כדרך שנתבאר לעיל סי' י"ד ס' ד') אין מזכירין שם המזכים ולא שם המחייבים אלא כותבים סתם פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני ב"ד ומדבריהם יצא פלו' זכאי ופלו' חייב:

קיבל עליו את הדין ואמרו לו לשלם והלך ולא שלם אין מנדין אותו עד שיתרו בו בה"ב ואח"כ מנדין אותו עד שיתן מה שהוא חייב ואם עמד שלשים יום ולא תבע נידויו מחרימין אותו: הגה ואם אינו רוצה לקבל עליו הדין מנדין אותו מיד (ב"י) (וע' לקמן סי' ע"ט אם אומר אחר כך פרעתי):

סוד. כתב הש"ך בשם מהר"א שטיין דגם בכלל לאו זה שלא יאמר א' לנדון הדיין חייב אותך שלא כדין:

שנתבאר. כתב הסמ"ע דקשה קצת על הרמ"א שהרא' מקום על סי' י"ד ושם מיירי כשאחד אומר כתבו לי מאיז' טעם דנתוני ורוצה לילך לב"ד הגדול וכאן משמע דבסתם פס"ד איירי ואפשר דס"ל להרמ"א דדוק' בכה"ג דסי' י"ד מדקדקין בכתיבת הפסק לכתוב ומדבריהן יצא כו' דלא יהא מיחזי כשיקר' וגם יש קפיד' לדיין שלא הסכים שלא יאמרו ב"ד הגדול שכולם טעו ועתה לא ידעו מי הטועה אבל בפס"ד דעלמ' ס"ל דא"צ לכתוב אלא פלוני נתחייב לזה כך וכך אבל בגמ' פרק ז"ב מוכח דבכל פס"ד שכותבין הדיינים צריכין לכתוב ומדבריהם כו' וצ"ע וכתב בד"מ בשם תשובת חזה התנופ' שנים שבאו לדין ויצא א' מהן זכאי ושוב חזר בע"ד ותבעו בפני ב"ד אחר אינו זקוק לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו גם אין הב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל דב"ד בתר ב"ד לא דייקי גם אין רשאין התלמידים לקרוע הפס"ד אף שנרא' להם שהו' שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהו' יודע יותר מהם עכ"ל:

ומדבריהם. ואם השוו בדעה א' כותבין לשון ומדבריהם דמשמע שהי' ביניהן מחלוקת ומיחזי כשיקרא. סמ"ע:

מחרימין. כתב הסמ"ע הא דכתב המחבר כאן דמחרימין אותו מיד אחר ל' יום וגם לא הזכיר מכתיבת אדרכת' ולקמן סי' ק' במסרב מלקיים פס"ד כתב דכותבין מיד אדרכת' על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסים מתרין בו כו' ואח"כ מחרימין ע"ש וצ"ל דשאני הכא מאחר שקיבל עליו את הדין ולא ביקש שום הרחבת זמן נרא' מזה דאית ליה מזומנים או מטלטלים שהן קודמין להתפרע מנהון כמ"ש בסי' ק"א מש"ה אין כותבין אדרכת' מה שאין כן בסי' ק' מיירי שמסרב לקיים הפס"ד ואין הב"ד יודעים אם יש לו מזומנים או מטלטלים הלכך כותבין עליו אדרכת' מתחלה ואם לא נמצ' לו נכסים ממתינין מלהחרימו עד ס' יום דאמרינן דלמא בל' ימים הראשונים טרח לאוזיף זוזי ובל' ימים האחרונים שמא אוהביו הרוצים להלוות לו טרחי אזוזי ויש ראיה לזה מהגמר' והטור סי' צ"ה ע"ש ודו"ק עכ"ל:

מיד. כתב הסמ"ע דזה תמוה בעיניו דהא כתבו הטור והמחבר בסי' ק' דלעולם אין מנדין לאלתר בלי התראה בה"ב כי אם באפקרות' שאינו משגיח על הזמנת הב"ד לבא לפניהם לדין או שעבר על א' מאיסורי תורה כמ"ש הטור בי"ד סי' של"ד ע"ש והש"ך כתב דלק"מ דכאן איירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפסק ב"ד:

א) משנה סנהדרין דף כ"ט ע"א

(☜הטעם שלא ירגיש הבע"ד מי זיכה ומי חייב סמ"ע)

ב) ואם ☜חזר ותובעו בפני ב"ד אחר אין זקוק לו לירד עמו לדין ואין הב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל דרכי משה בשם תשובת שבסוף ס' חזה התנופה

ג) שם במשנה

ד) כרבי אלעזר שם בגמ' דף ל"א ע"א דאית ליה כתרווייהו מסתבר טעמים הרא"ש שם וכ"פ הרמב"ם בפרק כ"ב מה' סנהד'

ה) ל' הרמב"ם שם ספכ"ה וכ"כ הטור

ו) כמימרא דרב חסדא מ"ק דף ט"ו ע"א

ז) כרב יהודה וכו' משמיה דרב וכפי גירסתו שהיה גורס מנדין לאלתר ומחרימין לאחר ל' יום א"נ אף שהיה גורס כגירסת ספרינו י"ל שהוא מפרש דלרב חסדא כיון דמתרי ביה ברישא ב' ה' ב' במקום משהה עצמו בנידוי ל' יום קאי:

ח) מלשון הרמב"ם שכ' קבל עליו וכו' ויש הוכחה לזה ממימר' דרבא ב"ק דף קי"ב ע"ב:

ואם עמד. צ"ע ועסי' ק' ס"ג ואם עמד כו' וכ"כ בי"ד סי' של"ד ס"א:

ואם אינו. מ"ק טז א' אבל לאפקירותא כו' ור"ל שאין ממתינין לו בה"ב ועי"ד סי' של"ד שם:

הרי הוא. ומכלל זה גם כן שלא יאמר א' לנדון הדיין עשה לך שלא כהוגן במה שחייב אותך ב"ח וכתב כנה"ג דוקא כשאמר א' כן לנדון מעצמו בלי שאלת הנדון אבל אם הנדון שואלו ורואה זכות לזה הנדון והדיין טעה באופן דמצי למהדר אין בזה משום איסור:

שם המזכין. עיין כנה"ג שהביא בשם מוהרדב"ז דרך הכרעה השלישי שלא הסכים עם הרוב אם צריך לחתום עמהם דאם חתימתו אינו מבטל המעשה אין כופין אותו לחתום ואם חתימתו מעכבת מחויב הוא לחתום:

וגדול שבדיינים אומר כו'. הטעם שלא ירגיש הבע"ד מי זיכה ומי חייב משא"כ אם אחד משאר הדיינים היה אומרו דנתחייב יעלה על דעתו שדיין זה חייבוהו ולכך הקדים נפשו לאמר לו הפסק כמתנקם ממנו ועפ"ר ששם כתבתי בשם ב"י טעם אחר ודחיתי אותו.

לעיל סי' י"ד סעיף ד'. כצ"ל וט"ס הוא מה שנדפס בסי' ה' ששם לא נזכר כלום מכתיבת פסק וגם שם בסי' י"ד לא איירי מסתם פסק שכותבין הדיינין לזכרון מה שפסקו אלא איירי כשהא' אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כו' ורוצה לילך עם הפסק לב"ד הגדול מהן ולסותרו וכותבין בו טענותיהן ושעל פיהן פסקו מה שפסקו וק"ק מ"ט דמור"ם שהראה מקום לאותו פסק שמבקש האחד לילך עמו לב"ד הגדול ואפשר דהי' קשה לי לשון הטור והמחבר שכתבו שאל א' מבע"ד כו' ואי אפסק דין דעלמא קאי לא הל"ל שאל א' מבע"ד אלא הל"ל באו לכתוב פסק דין וס"ל למור"ם דדוקא בכה"ג מדקדקין בכתיבת הפסק לכתוב ומדבריהן יצא פלוני זכאי דלא יהא מיחזי כשיקרא וגם יהא קפידא לדיין שלא הסכים עמהן לחייבו שיאמרו הב"ד הגדול מהן שכולם טעו משא"כ עתה שידעו שלא הסכימו כולם לחייבו ולא ידעו מי הטועה אבל בפסק דין דעלמא ס"ל דא"צ לכתוב לו אלא פלוני נתחייב לפלוני כך וכך וק"ל אבל בגמרא פ' ז"ב (דף ל' ע"א) משמע ומוכח דעל כל ב"ד שכותבין. הדייני' בדין דלא הסכימו עליו כולם קאי ע"ש וכן פרש"י ונ"י ע"ש וצ"ע (הגה וכתב בד"מ ס"ס ך' בשם תשובה שבסוף חזה התנופה ז"ל ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא א' מהן זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני ב"ד אחר אין זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו וגם אין הב"ד רשאי' לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מב"ד הדאשון עכ"ל וכ"כ בד"מ בר"ס כ"ה בשם תשו' הרא"ש כלל פ"ה סי' ה' דב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכ"כ שם בשם ר' ירוחם נ"א ח"א דאין רשאין התלמידי' לקרוע הפסק דין אף שיראה שהוא שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהוא יודע יותר מהם עכ"ל:

ומדבריה' יצא פלוני זכאי אבל אין כותבין פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני ב"ד ויצא פלוני זכאי ופלוני חייב דמיחזי כשיקרא דמשמע דכולם הי' להם דעה אחת בזה ומשום הכי כתבו ומדבריה' כו' דמשמע דהוה מחלוקת ביניה' כן איתא בגמ' ואשר"י ומזה דקדקתי וכתבתי בפרישה דאם השוו בדיעה א' לזכות זה ולחייב זה דאין כותבין לשון ומדבריהן דמשמע דהי' ביניה' מחלוקת ומחזי כשיקרא ע"ש ודו"ק:

ואם עמד ל' יום וכו' מחרימין אותו עד"ר שם כתבתי טעם למה כתבו הרמב"ם והטור בדין זה דמחרימין אותו מיד אחר ל' יום וגם לא כ' דכותבין על נכסיו אדרכתא ולקמן בסי' ק' בהמסרב מלקיים פסק דינם כתב דכותבין מיד אדרכתא על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסי' מתרין בו בה"ב ואח"כ מנדין אותו ב"פ כל פעם ל' יום ואח"כ מחרימין וחלקתי דשאני הכא דמאחר דקיבל עליו את הדין והלך ולא אמר תנו לי זמן עד שאלוה מעות או אמכור או אמשכן נכסי נראה מיניה דאית ליה מעות מזומנין או מטלטלי' לפרוע בהן וכן הי' דעתו מתחלה כשקיבל עליו הדין ויצא מהב"ד אלא שאח"כ נשתנה דעתו ואינו רוצה לשלם משום הכי אין כותבין אדרכתא על נכסיו דכיון שיש לו מזומני' או מטלטלי' הן קודמין להתפרע מהן וכמ"ש לקמן ר"ס ק"א משא"כ לקמן בסי' ק' דמיירי במסרב לקיים פסק דינם ואין הב"ד יודעי' אם יש לו מעות או מטלטלי' או לא משום הכי כותבין עליו אדרכתא תחילה ואף אם לא נמצא לו נכסי' ממתינין מלהחרימו ס' יום דאמרי' בל' ימי' הראשוני' טרח לאוזיף זוזי ולפרוע ובל' האחרוני' דילמא אוהביו הרוצי' להלוות לו טורחי' עצמן להשכין נכסיהן ולהשתדל לו מעות והבאתי ראיה לסברא זו מהגמרא וממ"ש הטור לקמן בסי' נ"ה ע"ש ודו"ק:

ואם אינו רוצה לקבל עליו הדין מנדין אותו מיד. כ"כ ג"כ הב"י מדקדוק ל' הרמב"ם והטור שכתבו ואחר שקבלו דמשמע הא אם לא רצה לקבל מנדין אותו מיד וכתב הב"י דכן משמע קצת מהגמרא בפ' הגוזל בתרא ודבריהן תמוהין בעיני דהא כתב בעל התרומות בהדיא בשער ג' ח"ח [והטור והמחבר בעצמו הביאו בקצרה לקמן סימן ק'] דלעולם אין מנדין לו לאלתר בלי המתנה והתראה שני וחמישי ושני כי אם באפקרותא דהיינו שאינו רוצה לבא כלל לדייני' מלהשגיח על הזמנתן או אם פיקר ועבר על א' מהאיסוי' שאסרה התורה וכמ"ש הטור בי"ד ריש סי' של"ד ע"ש. אלא נראה שאדרבה מש"ה כתבו הרמב"ם והטור ואחר שקבלו וכו' הא אם סירב ולא רצה לקיי' פסק שלהם אז אין מחרימין אותו עד אחר ס' כמ"ש לפני זה מילת' בטעמא ואף שלשון הרמב"ם והמחבר קצת לא משמע הכי דא"כ לא הוה ליה למימר קיבל עליו הדין וכו' אין מנדין אותו עד וכו' אלא הל"ל קיבל עליו הדין וכו' מתרין בו שני וחמישי ושני ומנדין וכו' י"ל דלא בא אלא לאפוקי שלא לנדותו מיד ומה"ט נמי א"ש שהטור שינה את ל' הרמב"ם ולא כתב ל' זה דאין מנדין וכו' אלא כתב ממתינין ליה בה"ב ור"ל דכה"ג א"צ לכתוב לו אדרכתא ולא להמתין לו הנידוי ס' יום ומטעם שכתבתי וק"ל עפ"ר מ"ש עוד מזה:

מנדין אותו ע' ד"מ שם כתבתי ל' הפתיחה היאך הוא:

סוד. ובכלל זה שלא יאמר א' לנדון הדיין חייב אותך שלא כדין ש"ך:

שנתבאר. כתב הסמ"ע דקשה קצת על רמ"א שהראה לסימן י"ד ושם מיירי כשאחד אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ורוצה לילך לב"ד הגדול וכאן משמע דבסתם פס"ד איירי ואפשר דס"ל דדוקא בכה"ג דסי' י"ד מדקדקין בכתיבת הפסק נכתוב ומדבריהן יצא כו' דלא לחזי כשיקרא וגם יש קפידא לדיין שלא הסכים שלא יאמרו ב"ד הגדול שכולם טעו ועתה לא ידעו מי הטועה אבל פסק דין דעלמא ס"ל דא"צ לכתוב אלא פלוני נתחייב לזה כך וכך אבל בש"ס פרק ז"ב מוכח דבכל פס"ד שכותבין הדיינים צריכין לכתוב ומדבריהם כו' וצ"ע וכ' בד"מ בשם תשובת חזה התנופה מי שיצא מב"ד זכאי ורוצה השני לתובעו בפני ב"ד אחר אינו זקוק לירד עמו לדין גם אין הבית ודין רשאין לשמוע דבריו כלל דב"ד בתר ב"ד לא דייקי גם אין רשאין התלמידים לקרוע איזה פס"ד שנראה להם שהוא שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהוא יודע יותר מהם עכ"ל:

ומדבריהם ואם השוו כולם בדעה א' אין כותבין לשון מדבריהם דמשמע שהיה ביניהן מחלוקת ומיחזי כשיקרא סמ"ע:

מחרימין. הא דכתב המחבר כאן דמחרימין אותו מיד אחר ל' יום וגם לר' הזכיר מכתיבת אדרכתא ולקמן סי' ק' במסרב מלקיים פס"ד כ' דכותבין מיד אדרכתא על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסים מתרין בו וכו' ואח"כ מחרימין ע"ש ונ"ל דשאני הכא מאחר שקבל עליו את הדין ולא ביקש שום הרחבת זמן נראה מזה דאית ליה מזומני' או מטלטלין שהם קודמים להתפרע מנהון כמ"ש בסי' ק"א מש"ה אין כותבין אדרכתא משא"כ בסימן ק' מיירי שמסרב לקיים הפס"ד ואין הב"ד יודעין אם יש לו מזומנים או מטלטלין הילכך כותבין עליו אדרכתא מתחלה ואם לא נמצא לו נכסים ממתינין מלהחרימו עד ס' יום דאמרינן דלמא בל' ימים הראשוני' טרח לאוזיף זוזי ול' ימים האחרונים שמא אוהביו הרוצים להלות לו טרחו אזיזי סמ"ע:

מיד. הסמ"ע תמה הא הט"ו כתבו בסי' ק' דלעולם אין מנדין לאלתר בלי התראה בה"ב כ"א באפקרותא שאינו משגיח על הזמנת הבית דין לבא לפניהם לדין או על א' מאיסורי תורה כמ"ש בי"ד סי' של"ד. והש"ך תי' דכאן איירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפס"ד:

מגלה סוד. עבה"ט דגם בכלל זה שלא יאמר א' לנידון כו' ובכנה"ג כתב על זה ונ"ל דוקא כשאחד אומר כן לנידון מעצמו בלי שאלת הנידון אבל אם הנידון שואלו ורואה זכות לזה הנידון והדיין טעה באופן דמצי למיהדר (כגון שהיא טעות בדבר משנה) אין בזה שום איסור עכ"ל והביאו בקצה"ח אולם בס' שער משפט כתב ונראה דאשתמיט להכנה"ג דברי תשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' קנ"ד סי"א שכ' שם בדיינים שפסקו לשמעון להרחיק בניינו מנגד חלון ראובן וטעו בדין (ע' בש"ע שם סי"ו) ושמעון כבר הרחיק בניינו שמצוה לומר לשמעון שאינו מחוייב להרחיק דהשבת אבידה היא וטעו בדז"מ וחוזר הדין ומשמע להדיא בתשובת הרא"ש שם כלל צ"ט דאף דשמעון לא שאל כלל אם טעו הדיינים מצוה לומר לו משום השבת אבידה בדבר דאפשר למהדר לכך נ"ל דמהר"א שטיין מיירי בגוונא שאין הדין חוזר כגון טעות בשיקול הדעת וכיוצא בו דא"א למהדר אבל בדבר דמצי למהדר מצוה לומר להנידון בכל גווני משום השבת אבידה עכ"ל. ועי' באו"ת שכתב ע"ד מהר"א שטיין הנזכר דיש להסתפק דודאי במקום שאין טעות שיהיה הדין חוזר פשיטא דאין לומר דלא הוי כ"א לה"ר אבל בטועה בדב"מ דהדין חוזר אפשר די"ל להציל ממון שלו או אפשר דמ"מ אין לומר לו לבע"ד רק ילך לדיין ויאמר לו טעית בדב"מ והחזר הדין אבל לומר לבע"ד לא ימלט מגדר אבק לה"ר וכן יש להחמיר אם לא שהדיין עומד בדעתו מבלי להודות על האמת אז מותר לומר לו כדי שיברר ע"י חכמים אחרים ולבטל הפסק הנעשה בטעות ע"ש ולפ"ז אפשר לפענ"ד לתרץ קושיית השער משפט על הכנה"ג הנ"ל די"ל דמ"ש הרא"ש שמצוה לומר לשמעון היינו לאחר שיאמר להדיינים באם יעמדו בדעתם ולא יודו על האמת אז יאמר לשמעון כו' ולא הוצרך לבאר זה כי זה פשוט באם אפשר שיתוקן ע"י שנאמר להדיינים למה יאמר לשמעון וגם השואל לא נסתפק בזה כלל רק ששאל אם מחוייב להגיד לשמעון והיינו מסתמא שהדיינים לא רצו להודות לו ושאל להרא"ש ז"ל אם זה טעות בשיקול הדעת או בדב"מ והשיב לו הרא"ש שזה טעות בדב"מ ולכן מצוה לומר לשמעון והיינו באם א"א לתקן באופן אחר ולפ"ז יכול להיות גם דינו של הכנה"ג אמת דאם שאל לו הנידון מותר להשיב לו מיד וא"צ לומר תחלה לדיין ולכך כתב רק שאין בזה איסור ולא כתב שיש בזה מצוה משום דאפשר שיתוקן ג"כ ע"י שיאמר תחלה להדיין ויש לעיין בתשובת הרא"ש שם:

שיכתבו לו הפס"ד ע' בתשובת חו"י סי' פ"ט ששאל הרב המחבר מהגאון מהר"ג אודות פסק דין שיש בו חיוב שבועה לנתבע היסת או ש"ד אם יש לפרש בו באם שלא ישבע שיתחייב לפרוע כו"כ דלכאורה נכון לפרש כי לפעמים מחוייב לשבע על כמה פרטים מפני שהטענות והתשובות מסתעפים לכמה סעיפים ואם בא הכותב לסתום ואח"כ לא ירצה הנתבע לשבע יוכרחו ליהדר לתרע ב"ד לפרוש להם כמה יתחייב ויש זילותא דב"ד ולזות שפתים לומר שכוונת הב"ד להרבות שכר טורח אמנם קשה כמורמוס לכתוב אם לא ישבע יתחייב. חדא דכבר נהגו לכתוב שבועה לזמן יום הכניסה ראשון וא"כ ע"כ יכתוב אם לא ישבע לזמן הנ"ל יתחייב כו' וזה דבר זר שמפני שעבר זמן שבועה יתחייב לשלם ועוד איך יכתוב שאם לא ישבע יתחייב פן ואולי יהפך שבועה על שכנגדו ואם נשאל לנתבע אם רוצה לישבע או להפכה קשה מאוד להראות מקום לבעל דבר כמבואר בסי' י"ז ופ"ב יברור לענ"ד דאם אין הנתבע רוצה לשבע ואין בו דעת להפך שבועה דאין אומרים לתובע לשבע רק חייב לשלם וכ"ש שלא להזכיר בפסק היפוך שבועה אם לא זכרו הנתבע ועוד הרי אפילו הפכה מצי למיהדר ביה כבסימן כ"ב ועוד דאם נכתב היפוך שבועה נצרך לכתוב ג"כ אם מבקש התובע מנתבע רק קב"ח כו' ולא נמצא שם תשובת הגאון מהר"ג ע"ז ובסוף הס' בהשמטות כתב דאפשר דהגאון לא השיב על זה לרוב פשיטותו כי אף שקובעין זמן שבועה מ"מ בסיפא דאם לא ישבע לא יזכיר תיבת לזמן הנ"ל רק יכתוב סתם באם לא ישבע יתחייב כו' וחשש דפן יהפך אינו כלום דממילא משמע כל זמן שהשבועה מוטלת עליו ומ"מ אם ירצה יהפכה עכ"ד ע"ש. והנה מדבריו מבואר דגם בשבועת היסת יש לכתוב כן שהרי אין שבועה מתהפכת אלא של היסת בלבד כדלקמן סי' פ"ז סי"א וכן מבואר להדיא מלשונו בהתחלת השאלה אודות פס"ד שיש בו חיוב שבועה לנתבע היסת או ש"ד כו' ולע"ד צ"ע דהא מבואר בסי' פ"ז ס"ט דבשבועת היסת אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא אם לא רצה לשבע היו מנדין אותו כו' ובש"ך שם מבואר לענין אם תפס התובע אי מהני ע"ש וא"כ אם יכתוב סתם באם לא ישבע יתחייב יהא משמע ככל פס"ד על חיוב ממון ויצא מזה משפט מעוקל וצ"ע. כעת יצא לאור ספר עמודי אור ומצאתי בסי' ק"ח שכתב וז"ל אין דרכי לכתוב בפס"ד בשבועת היסת ואם לא ישבע ישלם דהא אם לא ישבע לא נחתינן לנכסיה רק כשיש רשות מהממשלה מנדין אותו ואם כותב בפס"ד ישלם היינו אחותי לנכסיה ולא נתחוורו לי דברי החו"י סי' פ"ט בזה עכ"ל:

כדרך שנתבאר. עבה"ט מ"ש וכתב בד"מ כו' עד דב"ד בתר ב"ד לא דייקי כו' ועיין בתשובת הרב המבי"ט ח"ב סי' קע"ד בתשובה מהרדב"ז ז"ל שכתב ואע"ג דאמרינן בגמרא לא חיישינן לב"ד טועין וב"ד בתר ב"ד לא דייקי ה"מ בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כ' רבינו ירוחם בשם הרשב"א הובא בב"י סי' ט"ל דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינין הילכך דייקינן בתר ב"ד ואם בזמנו של הרשב"א ככה כ"ש בזמנינו זה וכ"ש בנ"ד שהדיינים היו יחידים עכ"ל וע' באו"ת שהביאו וכתב שדברי רי"ו בשם הרשב"א הנ"ל הובא ג"כ בש"ע סי' ט"ל סי"א אבל הש"ך שם חולק דדוקא התם דיש רעותא ויש מקום לתלו' דטעו אז אמרינן בזה"ז אולי טעו אבל בסתם אף בזה"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקי ע"ש. ועיין בתשובת אבקת רוכל למרן הב"י בסי' כ"א נדפס שם ג"כ תשובה זו דהרדב"ז ז"ל וכתו' בין הדביקים הגהה מהב"י ז"ל שמחלק ג"כ כיוצא בזה וז"ל אמר יוסף קארו לא דק דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזה"ז לא דייקי בתר ב"ד וזה פשוט בתשו' הרשב"א שכתבתי בב"י ומ"ש שהדיינים היו יחידים מאחר שמקבלים עליהם שם בב"ד לא דייקינן בתרייהו כו' עכ"ל:

אין מזכירין שם המזכים. עיין בתשובת חו"י סי' קמ"ז אודות א' מן הדיינים שלא רצה לחתום על הפסק דין באמרו ששני חביריו טעו ורבו עליו והדבר ברור לו שאין הדין כן ואיך יחתום על שוא ושקר. וכ' שאין בדבריו ממש דמחזי כשיקרא אין כאן דהא בכהאי גוונא כותבין ומדבריהם גם בטוח הוא מעונש שמים מאחר שהוא הגיד דעתו לש"ש מאי אית ליה תו למיעבד והתורה אמרה אחרי רבים להטות וגם אין חשש פן יתברר שטעו ויצטרכו לשלם דז"א דהוא יהיה פטור לשלם כמ"ש בסי' ס"ג בהגה ואחר שאין לו טעם נכון ודאי ראוי לענוש הדיין המונע לחתום מלבד מה שכופין אותו שהרי בזה הוא הולך רכיל וגרע טפי מאומר כשיצא מב"ד אני הייתי מזכה כו' (ושם בסוף הספר בהשמטות כתב דאפילו בזבל"א דלא שייך מגלה סוד דבלא"ה נמי ידעינן מכל מקום א"א להניחו בזה ע"ש) ואין חילוק בין אם זה שלא רצה לחתום קטן שבדיינים או הגדול שבהם אך אם מארי דאתרא יושב בדין עם שני דיינים ולא רצה הרב לחתום ודאי קשה לכופו ומחוייבים לחוש על כבודו ולדבר על לבו ומ"מ אם יתעקש יחתמו שנים ויכופו הבעל דין כאלו שלשתן חתומים. עוד נ"ל פשוט דאפילו עדיין לא נפסק פסק דין וזה אומר איני מסכים ואיני רוצה לחתום ואפילו רץ מב"ד ראוי לעונש מטעמים הנ"ל ואלו השנים גומרים ופוסקים הדין מבלעדי הדיין ואפילו יאמר הדיין נשלח דברינו לב"ד הגדול או נוסיף דיינים ואלו השנים אינם רוצים הדין עמהם כו'. אכן אם יאמר זה הדיין אפילו כבר אמר דעתו וגם חבריו כבר רבו עליו שנתן אל לבו דבריהם והוא מסופק בזה מצי להכריח חבריו שיוסיפו דיינים בדין א' אומר א"י מעיקרא אף שמכוער הדבר ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך מ"מ אין השנים יכולים לגמור הדין כו' ע"ש והנה מה דסיים אף שמכוער הדבר כו' משמע קצת דהיינו דוקא בכה"ג שכבר אמר דעתו אבל אם עדיין לא אמר דעתו אף שברור בעיניו הדין לדעתו רשאי לומר איני יודע כדי שיוסיפו דיינים ואולי יצא הדין לאמיתו כפי דעתו (וכך הבין בדבריו בתשובת שבו"י ח"ב בסוף הספר ע"ש ודו"ק) אולם מ"ש בזה לעיל סי' י"ח ס"א ס"ק ד' בשם ספר בר"י דבכה"ג שהדיינים שעמו המה חבריו אסור מדינא לשקר ולומר איני יודע זולת באם הדיינים שעמו המה יושבי קרנות כו' עש"ה. ובעיקר הדבר שכתב החו"י הנ"ל שמחוייב הדיין שלא הסכים לחתום על הפס"ד. הנה כבר נחלקו בזה גדולי ישראל כמ"ש כנה"ג בהגה"ט אות ז' וז"ל כשרבו המזכים על המחייבים או איפכא אם צריך השלישי שלא הסכים עם הרוב לחתום בפס"ד יש מחלוקת בין רבינו הב"י ובין מהר"ם מטראני ז"ל שהר"ם מטראני בח"ב סי' קע"ג כתב שא"צ לחתום ורבינו ב"י שם כ' שצריך לחתום והרדב"ז ז"ל בסי' קע"ב הכריע דאם מניעת חתימתו אינה מבטלת המעשה אין כופין אותו לחתום. ואם חתימתו גורמת מניעת המעשה מחוייב הוא לחתום עכ"ל. ותשובה זו דהמבי"ט עם הב"י איתא גם כן בתשובת אבקת רוכל בסי' י"ט וכ' הכרעת הרדב"ז ז"ל שם בסי' כ"א עיין שם (ומבואר שם דבנידון ההוא היה מניעת חתימתו מבטלת המעשה) ועיין בקצה"ח דנראה דעתו כרדב"ז וכ"כ בספר שער משפט דנ"ל להלכה כדברי המכריע אם לא היכא דע"י מניעת חתימתו יתגלה שלא הסכים בהפסק דין יש לו לחתום בכדי שלא יהא בכלל הולך רכיל אבל היכא דמצי לאשתמוטי שלא לחתום ולא יודע שלא הסכים בהפסק דין עדיף טפי שלא לחתום במאי דלא סבירא ליה עיין שם. אכן באו"ת הסכים לגמרי לדעת מרן הב"י והביא ירושלמי סנהדרין פרק ג' הלכה י"א דאיפלגו בזה ר"י ור"ל דאיתא שם גמרו הדבר כו' אמר רבי יוחנן כופין המחייב שיכתוב זכאי ור"ל פליג וידוע הלכה כר"י לגבי ר"ל כו'. עיין שם ועיין בספר בר"י הביא ג"כ דברי כנסת הגדולה הנזכר ורמז לעיין עיד בזה בהלק"ט חלק א' סי' רכ"ז ובתשובות דבר משה חלק א' סוף סי' ד' ובתשובת מהר"ם זכות סי' ל"א. ועיין עוד בתשובת המבי"ט שם סוף סי' קע"ד שכתב להרב"י שגם אתם לא הייתם יכולים לחתום שהוא פטור מאחר שאני כתבתי בפסק הא' בסופו ואני קרוב לחייבו בדין אם לא יעשה פשרה הרי זה כאומר איני יודע כו' עיין שם. ובתשובת אבקת רוכל שם סוף סי' י"ט כתב שזה אינו כי גלוי וידוע לכל יודעי בטיב לשון שאין במשמע לשון זה איני יודע כו' עיין שם:

ומדבריהם. עיין באר היטב ועיין בספר פלפולא חריפתא בפרק זה בורר אות מ"ב שכתב דנראה לי אם כותבין פסקנו אפילו כשיש מחלוקת ביניהם סגי בהכי ולא הוי כשיקרא דפסקנו משמעותו חתיכת דין ופיסוקו וכל חתוך דין הוא ע"פ הרוב ג"כ אלא דקשה למה לא אמר ר' אלעזר דלכתוב הכי וצל"ע עכ"ד עיין שם:

[סמ"ע אות ב] בשם תשו' שבסוף חזה"ת. נ"ב כ"כ הב"י לעיל סי' י"ב בשם חזה"ת ובשם תשו' הרא"ש וכ' הריק"ש שם דאם אין עדים בדבר נאמן לומר שכבר דן עמו ע"ז ויצא זכאי וא"צ לשבע. כיון דאם יודה אינו חייב ממון כ"א לדון עמו אמנם אפשר שמחרימין אותו שלא יטעון שקר שכבר דן ע"ז:

וגדול שבדיינים כו' הטעם שלא ירגיש הבע"ד מי זיכה ומי חייב עכ"ל סמ"ע ועיין בתי"ט פ"ג מסנהדרין משנה ב':

מכלל הולך רכיל כו' כ' מהר"א שטיין בלאוין ט' גם בכלל לאו זה דלא תלך רכיל שלא יאמר א' לנדון הדיין עשה לך שלא כדין במה שחייב אותך כדאמרי' בהגוזל גבי מגרומתא וכו' והביאו הב"ח ואין ראייתו מהגוזל מוכרח' ועיין שם בש"ס:

כדרך שנתבאר כו' ע' בסמ"ע ס"ק ב' (הג"ה ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא א' מהם זכאי ושוב חזר בע"ד ותובעו בפני ב"ד אחר אין זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו וגם אין הב"ד רשאי' לשמוע דבריו כלל אחר שיצא מב"ד זכאי דב"ד בתר ב"ד לא דייקי כ"כ ד"מ בשם תשו' הרא"ש הביאו בהגהת סמ"ע שם ואפי' אם רואי' התלמידי' שהפסק שלא כדין אינן רשאין לקרוע עד שיבא הרב שהוא יודע יותר מהם רבינו ירוחם הביאו בהגהות סמ"ע שם):

ואם אינו רוצה כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ה' שתמה דהא התרומות כתב דלעולם אין מנדין לו לאלתר בלי המתנ' והתראה ולק"מ דכאן מיירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפסק ב"ד:

מנדין אותו עד"מ שם כתבתי ענין הפתיחה האיך הוא עכ"ל סמ"ע וע' ביש"ש פ"י דב"ק מ"ש שם עליו:

ס"ג ולא תבע נידויו כו' למ"ש הסמ"ע לחלק דהכא לא בעינן ב"פ שלשים קשה דבסה"ת כ' בפירוש כאן דצריך באמת ב"פ שלשים גם תמוה לי לפי דבריו דבסימן ק' ממתין ס' יום משום אשכוחי זוזי לפ"ז ה"ל להמתין ל' יום דאימר אותו שקנה נכסים ממנו הוא טורח אחר המעות כדאשכחן בסימן צ"ח אלא דבר פשוט הוא דאותן ב"פ ל' דסימ' ק' הן מצד הנידוי עצמו כמו בכל נידוי המוזכר בי"ד סי' של"ד וה"נ כן הוא דכל הנידויין שווין אלא דהטור לא בח להזכיר כאן כל פרט נידוי אלא בא לגלות דיש כאן נידוי וחרם:

[בהג"ה] ואם אינו רוצה כו' פי' שמפקיר בב"ד שאינו רוצה לשמוע בקולם ואין לך אפקרותא גדולה מזו ובחנם טרח בסמ"ע בזה:

וגדול שבדיינים כו' כדי שלא ירגיש הבע"ד מי זיכה ומי חייב משא"כ אם אחד משאר דיינים היה אומר הפסק היה בע"ד חושב הואיל והוא המחייב אותו ולכך הקדים לאמרו סמ"ע והוא להבין דברי הטור דנתן טעם משום שלא ירגישו מי הוא המזכה ומי הוא המחייב. ובאמת אין דברי הסמ"ע מספיקים דאם קבעו דתמיד קטן שבדיינים יאמר הפסק ג"כ לא היה מרגיש כיון דכך חוק שקטן שבדיינים אומר הפסק. לכן נראה דודאי אין צריך טעם למה יאמר הגדול הפסק דמה"ת לא הלא הוא הגדול והוא ראוי להיות ראש מדברים רק כי צריך טעם אם שנים דיינים רבו על הגדול והכריעו נגד דעתו א"כ היה מהראוי שלא יאמר הגדול הפסק מה שהוא נגד דעתו וסברתו רק ראוי ששני דיינים אחרים שמאתם יצא הפסק הזה שהם יאמרו ולכך נתן הטור הטעם דמ"מ צריך תמיד לומר הגדול הפס"ד בלי שינוי דאל"כ ירגישו תמיד אם הסכים הגדול לפסק ההוא או לא וא"ש וכ"נ מדברי הב"ח:

בכלל הולך רכיל ומגלה סוד וכן אם יצאו הבע"ד מב"ד אין אחר רשאי לומר הדיין פסק שלא כדין כ"כ מהר"א שטיין והוא גמרא דב"ק דף צ"ט ע"ב אלא דיש לספק דודאי במקום שאין טעות שיהיה הדין חוזר פשיטא דאין לומר דלא הוי כי אם לה"ר אבל בטועה בד"מ דהדין חוזר אפשר דיש לומר להציל ממון שלו. או אפשר דמ"מ אין לו לומר לבע"ד רק ילך לדיין ויאמר טעית בד"מ והחזיר הדין אבל לומר לבע"ד לא ימלט מגדר אבק לה"ר. וכן יש להחמיר אם לא שהדיין עומד בדעתו מבלי להודות על האמת אז מותר לו לומר כדי שיברר ע"י חכמים אחרים ולבטל הפסק הנעשה בטעות:

כדרך שנתבאר לעיל סי' י"ד והיינו דשם נתבאר אם אמר לבד"ג אזלינן והקשה הסמ"ע דמשמע הא בסתם אי כותבין לו הפסק אין מדקדקין בזה ומנלן הא בגמרא נזכר סתם מכתב היכי כתבינן משמע בכל פסק מדקדקין לכתוב כמ"ש כאן. ואפשר לומר משום דלקמן סי' ל"ט וסי' ע"ט משמע דלכתחילה אין לכתוב פס"ד כלל דלמא פרע וכמ"ש באריכות ולכך כתב רמ"א באופן שנזכר לעיל סי' י"ד דאם אמר לב"ד הגדול איזול לכ"ע כתבינן ויותר נר' דביקש הרמ"א לתרץ כמ"ש שאל לכתוב לו דל"ל שאל הל"ל סתמא כשכותבין פס"ד כותבין וכו' אלא דרבותא קמ"ל לא מבעיא כשכותבין פס"ד לראיה שלו פשיטא דאין מזכירין שם המזכה ושם המחייב אלא אפי' אמר לב"ד הגדול איזול וכותבין הפסק שידעו הב"ד הגדול אם טעו או לא ה"א דיכול הדיין לומר כתבו שאני הבלתי מסכים כי אם ימצאו הב"ד הגדול שטעו לא יתלו בי ולא אהיה נחשב בעיניהם לעם הארץ וכטועה בדינם. וכן אולי יהיה דבר שצריכים לשלם מכיסם כדלקמן סי' כ"ה ע"ש ואותו שלא היה מחייב פטור מלשלם א"כ ה"א דיכול לטעון כתבו מי המחייב ומי המזכה למען דעת בבירור דעל מי מוטל התשלומין קמ"ל דבכל זה אין לכתוב כן שלא יהיה הולך רכיל וכו' ולטעותא לא חיישינן ופשוט. וכתב הסמ"ע אם כבד נפסק הדין מב"ד אחד אין יכול לילך ולתבוע אותו בנדון זה בב"ד אחר ואין הב"ד השני רשאים להזקק ולשמוע דבריו כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכ"כ הרא"ש בתשובה. ובתשובת המבי"ט ח"ב סי' קע"ג משמע שם מתשובת ר"ד ב"ז דבזה"ז חיישינן לב"ד טועין וב"ד בתר ב"ד דייקי ונסייע מרי"ו ותשובת רשב"א הובא בב"י לקמן סי' ל"ט וכן הוא בש"ע סי' ל"ט ס' י"א ע"ש. אבל הש"ך חולק לקמן דיש ריעות' דיש מקום לתלות דטעו אז אמרינן בזה"ז אולי טעו אבל מסתם אף בזה"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקי. וכתב רי"ו אם רואים התלמידים שרבם טעה בדין אין להם לעשות מעשה לבטל הפס"ד עד שישמעו דעת רבם אולי יאמר להם טעם למה דן כן והוא מגמ' דב"ב ע"ש:

ומדבריהם יצא פלוני כו' וכתב הסמ"ע דאם כל הדיינים הושוו לפס"ד אין כותבין מדבריהם דמחזי כשקרא דמשמע דאין כל הדיינים שוין בדין. ולפי מ"ש בלקוטי מהרי"ל וכן המהרש"א ומע"מ דלכך שנים שדנו נקראים ב"ד חצוף דבשלשה כל אחד יכול להשמט מה אעשה חבירי רבו עלי משא"כ בשנים. ואילו לשיטת הסמ"ע אף בשלשה א"י להשמט דהפסק מורה אם היו כולם בעצה אחת או היה אחד מערער אלא ודאי דכותבין בכל פס"ד נוסח שוה לבל יכיר הבע"ד אם הושוו כולם או לא. וכתב בתשובת ח"י דאם אחד מהדיינים אינו רוצה לחתום באמרו שטעו רק הם היו הרוב ומ"מ איך יחתום בדברי טעות אין שומעין לו ומחיוב לחתום. וכבר קדמו בתשובת מבי"ט ח"ב סי' הנ"ל המבי"ט עם רבינו הגדול מהרי"ק ודעת המבי"ט דאין לחתום ודעת הב"י דיש לחתום ודעת מהרדב"ז כמכריע דאם אין ביטול מעשה במניעת החתימה אין לכוף להדיין לחתום במה דלא ס"ל. אבל אם יש ביטול מעשה מחויב לחתום. ונראה כדברי הב"י דאל"כ הרי זה רכיל ומגלה סוד ומ"ש המבי"ט דיכתבו סופרי דיינים הפס"ד ויכתבו מדבריהם נזכה פלוני דבר זה לא שמענו שיהיו סופרים חותמים הפס"ד ואפשר במקום דנהגו אבל במקום דלא נהגו אין לנו אלא שהדיין חותם ובירושלמי הובא בכ"מ פ"ח מהל' סנהדרין (עיין בסי' ח"י מ"ש משם ירושלמי) אמר שלשה שדנו ומת אחד מהן חותמים בשנים וכותבים אע"פ שחתמנו בשנים דננו בשלשה עכ"ל ואילו הסופרים חותמים כך וכך נפסק מב"ד א"צ לכתוב כלל דהא בב"ד היה תלתא ויכתבו מב"ד של שלשה יצא כך וכך אלא ברור שהדיינים חותמים אכן בירושלמי סנהדרין פרק ג' הלכה י"א גמרו הדבר כו' אמר ר"י כופין המחייב שיכתוב זכאי ור"ל פליג והלכה כר"י לגבי ר"ל וכל דברי רבינו מהרי"ק אמת וה' עמו שהלכה כמותו:

ואם עמד ל' יום וכו' והא דלא כתבינן אדרכת' על נכסיו כדלקמן סי' ק' דכאן מיירי דידוע דיש לו מעות ומטלטלין. וא"כ אין לו להגבות לב"ח שלו מקרקע ולכך אין כותבין אדרכת' דכופין אותו בכח החרם לפרוע מטלטלין משא"כ לקמן בסי' ק' איירי דאין ידוע לנו אם יש לו מטלטלין ולכך כותבים אדרכת' להתפרע מן קרקעות ועמש"ל סי' ק':

מנדין אותו מיד הקשה הסמ"ע דליכא למ"ד דאין נותנים לו זמן בה"ב ובהתראה ותי' הש"ך דמיירי באומר איני מקבל עלי הפס"ד והוי כאפקרות' ולכך מנדין מיד אבל במקבל פס"ד ואינו רוצה לשלם נותנים זמן בה"ב ועמש"ל בסי' ק':