שולחן ערוך, אבן העזר כ״ט: שצריך ליתן הכסף במתנה שלימה ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע ובו י סעיפים: – עם 11 מפרשים

שצריך ליתן הכסף במתנה שלימה ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע ובו י סעיפים:
האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת: הגה אבל האשה שנתנה לאחד מתנה ע"מ להחזיר לה לאחר ל' יום כדי לקדשה בה תוך ל' ונתן לה תוך ל' לקדושין הוי מקודשת (תשו' הרא"ש כלל ל"ה) י"א דאם נתן לה מתנה ע"מ להחזיר ואמר לה בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן הרי את מקודשת לי הוי קדושין (ר' ירוחם):

אמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך ונתן לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת: הגה ואם היו עסוקים באותו ענין אע"פ שנתן סתם בציוויה ה"ז מקודשת (ב"י בשם ר"י) וכל זה דוקא שהיא התחילה לומר תן מנה לפלוני אבל אמר לה הוא תחלה והיא אומרת תן לפלוני (ע"ל סי' ל' סעיף ח') אמרה לו הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך והלוה לפלוני ואמר לה הרי את מקודשת בו הוי קדושין כמו במתנה אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה וקדשה בו אינה מקודשת (ב"י בשם הרשב"א):

אמרה לו תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו ונתן לו וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי כרצונך ה"ז מקודשת:

אמרה לו הילך מנה ואתקדש אני לך נתבאר בסי' כ"ז:

אמר לה הילך דינר משלי והתקדשי לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פלוני התקדשי לי במנה שנתן ליך פלוני ה"ז מקודשת:

אמר לה התקדשי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת: הגה וכ"ש אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קדושין (הגה"מ פ"ה בשם הרשב"א) אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת (ר' ירוחם נתיב כ"ג):

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בק' דינרים ונתן לה אפי' דינר אחד ה"ז מקודשת משלקחה הדינר והוא ישלים לה השאר שזה כמו שאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שאתן לך ר' זוז שהיא מקודשת לו מעכשיו וה"ה אם חסר דינר אחד או שהיה רע (הרא"ש והרמב"ן) ויש חולקין (הרשב"א) בד"א כשאמר לה בק' דינרין סתם אבל אם פירש ואמר לה הרי את מקודשת לי בק' דינרין אלו והתחיל למנות לתוך ידה וי"א דבחדא מינייהו כגון שאמר ק' דינרין אלו או שמתחיל למנות (הרא"ש והטור) אינה מקודשת עד שישלים לה ואפי' בדינר האחרון שניהם יכולים לחזור זה בזה אלא א"כ אמר לה דינר החסר יהא עלי במלוה ונתרצתה וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא מהם דינר נחושת ולא הכירה בו תחלה אינה מקודשת ויכולין לחזור בהן (דעת רש"י) (וי"א דאפי' בלא חזרה אינה מקודשת (הר"ן פ"ק דקדושין) עד שיאמר לה אח"כ התקדשי בזה ושתקה) ואם יכולה להוציא ע"י הדחק ה"ז מקודשת:

האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים ליך מנה והיא אומרת על מנת שתשלים לי ר' והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה ר' ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים אלא מנה:

האומר לאשה התקדשי לי בכוס זה אם היה מלא מים הרי זו מקודשת בו ובמה שבתוכו דמצטרפו לשוה פרוטה ואם היה מלא יין הרי זו מקודשת בו ולא במה שבתוכו ואם היה מלא שמן הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו לפיכך אם לא היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק ואם היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ודאי ויש חולקים ואומרים במים בו ולא במה שבתוכו וביין במה שבתוכו ולא בו ובשמן או בציר דגים בו ובמה שבתוכו:

היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן ליך תהיה מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת אבל אם אמרה לו תן לי מהן או השלך לי או דברים שענינם לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד ונתן לה אינה מקודשת: הגה ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת (טור בשם הרא"ש) ואם קבלה בשתיקה רק חזרה ואמרה תן לי או השלך וכיוצא בזה אינה מקודשת (כך משמע מדברי הרא"ש) וכל זה בהתחילה היא לומר תן לי מעט אבל אם התחיל הוא לדבר אם אתן לך תתקדש לי ואמרה לו בל' שחוק הן וקבלה ממנו הוי ספק קידושין (סברת הר"ן) וכן אם היה שותה יין ואמרה לו תן לי כוס אחד ואמר לה אם אתן לך הרי את מקודשת לי בו ואמרה השקני (או תן) והשקה אותה אינה מקודשת שאין הדברים נראים אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת:

שתחזירהו לי וכו'. כתב ב"ח דאיירי בכפל התנאי דאל"כ התנאי בטל ומעשה קיים. וכ"מ מהרמב"ם בפ"ה מה"א ע"ש. ובה"י הקשה על הב"ח מהתוס' קידושין דף ו' ע"ב ע"ש. ויש לדחות מידי אריא הא כדאית' והא כדאית' עיין ודו"ק ועיין ב"ש:

אינה מקודשת. משמע דאינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט. אבל ש"ג בפ"ק דקדושין כתב שאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ע"ש. ובד"מ פסק דלא כש"ג: כתב בתשובת רש"ך אם מקנה לה הטבעת שבידו ע"י ק"ס ומקדש באותו טבעת הוי קידושין. ובש"ג כתב כשמקנה לה ע"י סודר מנה להתקדש בו לא הוי קדושין עיין ב"ש:

מקודשת לי וכו'. כתב הב"ח דוק' שא"ל תוך כדי דיבור אחר הנתינה: והח"מ חולק עליו ע"ש וכ"כ ט"ז ב"ש:

על פיה וכו'. ח"מ וב"ש וט"ז הקשו ע"ז ע"ש:

תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו. כצ"ל:

ברצונך. אע"ג דלאו אדם חשוב הוא מ"מ מקודשת כיון דלא חסר לה ממון משא"כ לעיל סי' כ"ז חסרה ממון המ"מ פ"ה מה"א:

משכון. אבל אם אמר התקדשי לי במשכון והמשכון יהא שלך דבר פשוט הוא דמקודשת בנימין זאב סי' ל"ח:

הדינר. הח"מ חולק ופסק בנתן לה שטר על הדינר הוי ס"ק. ועוד חוששין שמא ש"פ במדי ע"ש. וכן דעת הב"ש ע"ש:

המשכון. כתב הפ"מ תוספת קדושין דף ח' כתבו בשם ר"ח כהן דאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה וכו' ונראה דגם בקידושין כן וא"צ שיאמר תזכה בגוף המשכון עכ"ל. ובעל עצמות יוסף דף למ"ד ע"א נסתפק אי דמי קדושין למתנה בענין זה. וכנה"ג דף ס' ע"ב כתב ול"נ פשוט דבקדושין אין מקודשת כלל ע"ש הטעם. וכן דעת הב"ש ע"ש. ולדידי נמי פשוט דלא מהני בקדושין סברת ר"ח כהן. דא"כ לא מקשה מידי רבא לרב נחמן קידשה במשכון מקודשת דילמא שם איירי כסברת ר"ח כהן. וא"ל השתא נמי קשה דלמא שם איירי שאמר לא תזכה בגוף המשכון. זה אינו הואיל וסתמ' כתב קידשה במשכון מקודשת ולא כתב תזכה בגוף המשכון ודו"ק ועיין בהרא"ש שם:

דינר. לרש"י ור"ן והרא"ש משמע דוקא אם קיבל עליו המקדש למלוה. ואם לא קיבל לא הוי קידושין. ולרמב"ן ושאר פוסקים אפי' לא קיבל מקודשת וכ"מ מרמב"ם. והרשב"א ס"ל אפילו אם אמר תהא עלי במלוה לא הוי קידושין משום דכסיפא לה למיתבעי' כיון שחסר רק דינר א'. ומ"ש ויש חולקין הוא דעת הרשב"א. ויש לתמוה על הרב רמ"א שהגיה וכתב או רע דמשמע דיש חולקים גם אנמצא רע וכך הבין בעל הלבוש. הלא נמצא רע מפורש בפ"ק דקדושין אליבא דכ"ע מקודשת ואוקמא שם כגון דנפיק ע"י הדחק לכן נ"ל דתיבת או רע צריך להיות למטה אצל דינר נחושת וכן הוא בטור דינר רע או של נחושת וכ"כ נחלת צבי עיין ב"י וב"ח:

ידה. כ"כ הרמב"ם. מיהו נראה אף להרמב"ם אין קפידא בזה אלא העיקר הוא במה שאמר ק' דינרים אלו ח"מ ב"ש. וי"א שהביא בהג"ה פליגי וס"ל אם התחיל למנות הוי כאלו אמר אלו. והפלוגתא שהביא בסמוך בחסר דינר איירי שנתן לה צ"ט דינר בפעם א'. היה בידו יו"ד זהובים וא"ל תרצי להתקדש באלו והיא השיבה תנם ע"ג קרקע ונתן הוא דינר א' על גבי קרקע ונטלתו אינה מקודשת עד שישלים העשרה ואם חזרה קודם שיטלם אינה מקודשת רשד"ם חא"ה סי' ח':

בהן. משמע אפילו אם היא מרוצה יכול הוא לחזור עיין מ"מ פט"ו מה"מ. ובש"ע ח"מ סי' רל"ב ועיין בה"י:

מקודשת. ויחליף כ"ה בש"ס וכ"כ הרמב"ם. מיהו אין עיכוב בקדושין אם לא החליף הר"ן:

לי ר'. ואם היה קציצה ביניהם והסכימו ביניהם לדעה א' שיתן לה דינר בשעת קידושין וישלים לה עד מנה ואח"כ חזרה האשה ואמרה שיתן לה ר' והלך זה לביתו וזו לביתה ואחר כך הלך הוא אצלה וקידשה סתם בדינר ולא אמר לה כלום עיין בה"י:

שבתוכו. עיין סי' ל"ח סעיף כ"ד אם אמר כוס של יין ונמצא של דבש אינה מקודשת ולא אמרינן דלא היה כוונתו אלא על הכוס שאני התם שאמר של יין אז בודאי כוונתו על היין אבל אם אמר סתם בכוס זה שאני ב"ח בה"י ח"מ. אם לא א"ל בכוס זה אלא א"ל התקדש לי בזה בכוליה קאמר ולא בחלק ממנו. ואם יש חלק ממנו שאינו שלו אינה מקודשת הר"ש חיון סי' כ"ו. הא דמחלקינן בין כוס זה סתם ובין כוס של יין היינו שלא היו אוכלין ושותין אבל אם היו אוכלין ושותין לא זכתה אלא ביין אפילו אם אמר לה בכוס זה סתם רשד"ם חא"ה סי' ה' והר"ש חיון סי' נ"ו. אם היו אוכלין בבית ראובן וקדש את בתו בהא ודאי ביין קדשה ולא בכוס משפט צדק ח"ב סי' ע"ד וע"ל סימן כ"א ס"ק ל"ב מש"ש. לקח התרנגולת ושם בתוך כלי או בגד שקורין נעס"טוך וקדשה לכ"ע קדשה בו ובמה שבתוכו ואם א' מהם הוא גזול או שאול הוי ס"ק כנה"ג דף ס' ע"ב:

ונתן לה וכו'. אבל אם שתקה לא מהני ולא אמרינן בשתיקה מהני רק באומר לה פעם שנית בשעת נתינה הרי את מקודשת וקבלה בשתיקה אבל אם שאל אותה אם אתן לך תהא מקודשת והיא שתקה וקבלה אין זה כהודאה דהא הוא לא אמר רק דרך שאלה והיא שתקה וסמכה על דבריה הראשונים שאמרה תן לי בלא קידושין ד"מ ב"ח ח"מ ב"ש. וט"ז פסק אם שתקה הוי ס"ק. וכ"כ בעל עצמות יוסף דף למ"ד וכ"כ מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' ל"ח. ועיין כנה"ג דף ס"א ועיין תשובת מהרי"ט ח"א סימן קל"ט שכתב דכל שלא אמרה הן ושתק אפילו בדשדיך אינה מקודשת ע"ש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ע' הקשה מש"ס דקידושין דף י"ג ע"א בעובדא דהאי גברא דחטיף ורשכי ואמרה הבא ניהלי ואמר לה אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתי' ואשתקא ואמר רב נחמן די"ל אין שקלי ודידי שקלי משמע טעמא די"ל דידי שקלי הא בדבר שאין שלה מקודשת אע"ג דאשתקא ע"ש. ומש"ה פסק שם אפילו אם אמר לה בלשון שאלה ואיהי שתקה מקודשת וב"ש תירץ דהש"ס מקצר ובאמת איירי בעת הנתינה אמר התקדשי לי ע"ש. ולדידי נמי קשיא ממה דתנן בקדושין דף נ"ב ע"ב ההיא איתתא דהוה קא משיא וכו' אתא גברא חטף זוזי מחברי' וכו' לית דחש לר"ש דאמר סתם גזילה בייאוש בעלים וכו'. משמע אי הוי אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים מקודשת אע"ג דשתקה ולא אמרה הן. והוא אמר בלשון שאלה ודו"ק. והר"ן כתב איכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמא סמכה דאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי א"ל איהו מעיקרא אי יהבינא מקודשת לי ואמרה הבא א"נ הבא מיהבא כדקאמר איהו קאמר ומקודשת וזהו דעת התוס' דף ט' ע"א ד"ה הב שדי וכו'. ועיין בהר"א ששון סי' קע"ה. אבל הרשב"א סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דהוא א"ל בלשון שאלה יהבינא לך מקודשת לי ואיהי לא אהדרי' ליה אין מקדשנא לך אלא א"ל הב או הב מהבא אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קא"ל ועיין בב"י. נמצא לסברת הרשב"א הקושי' של הרב בצלאל וקושייתי במקומה עומדת דלא שייך לתרוצי כתירוץ הרב ב"ש דאיירי בעת הנתינה א"ל התקדשי לי בזה. דהא להרשב"א לא מהני אלא דוקא דקאמרה הן. ולסברת הר"ן קושיא שלי נמי מתורץ דהא איירי שם דהוא אמר מעיקרא מיקדשת לי א"כ לא צריך לבוא לתירץ של ב"ש בזה ודו"ק. עיין כנה"ג דף ס' וס"א:

בשתיקה רק חזרה וכו'. הלשון מגומגם. נלע"ד למחוק תיבת בשתיקה רק פירושו ואם קבלה דהיינו בשעה שהוא חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי קבלה וחזרה היא ג"כ ואמרה וכו'. ותיבת בשתיקה שייך לפני זה אצל וקבלה מקודשת דשם איירי שקבלה בשתיקה כמבואר בב"י וכ"כ בנחלת צבי ע"ש. או י"ל דצ"ל ואם לא קבלה בשתיקה רק חזרה וכו' וכן היא בד"מ ע"ש ועיין ב"י:

שחוק. ואפי' אם לא השיבה בלשון שחוק. הוי ס"ק עיין ח"מ ב"ש:

שנתנו לה וכו'. גם הרב רמ"א כתב זה לפני זה בהג"ה בסעיף יו"ד. ולא ידעתי מאחר שהמחבר בעצמו כ בו למה כתבו הרמ"א דרך הג"ה ח"מ:

מימרא דרבא קידושין ד"ו ע"ב

ג"ז מימר' דרבא שם מדין ערב וכו'

ג"ז שם דף ז' ע"א מדין הערב ומדין העבד כו'

ג"ז שם

הרא"ש שם כן כ' הרמב"ם שם בפ"ה מה"א

ה"ה בשם הרשב"א וכ"כ הטור ושאר פוסקים

מימרא דרבא אמר רב נחמן שם

וכ' שם אפי' אמר הריני חייב לך בקנין

ממימרא ור' אלעזר שם דף ח' ע"א

ברייתא וכאוקימת' קמיית' שם וכ"כ הרי"ף דס"ל דלא שבקינן לישנא דגמרא ותפסינן לישנ' דאמוראי ה"ה

כאוקי' דרב אשי שם בגמ' דס"ל דרב אשי לאו לאדחויי אוקימת' קמייתא אתא ב"י

שם בגמ' אי דידעה ביה הא סברא וקיבלה

שם בריי' וכדמפרש ר"פ

תוספ' כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דקדושין וכ"כ הרמב"ם בפ"ז

בריית' שם דמ"ח ע"ב וכדמפר' להו שם בגמ'

כפירש ר"ת שם בתוספת וכ"כ רמב"ם בפ"ה פיר' דחיישינן שמא ש"פ בשאר מקומות

כפרש"י שם וכ"פ ר"ת

ל' הטור מהני ג' עובד' דאיתא בגמ' וכמ"ש התוספות והרא"ש שם ד"ח וט'

וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ד וכתב ה"ה בשם הרשב"א הטע' מפני שהי' א"ל בל' שאלה מתחל' כו' אבל אם שתק' ודאי מקוד' וכ' הכ"מ שם שכ"נ ממ"ש הרא"ש בשם הראב"ד ושכך נ"ל

עובדא שם

כן הוא ברמב"ם

אינה מקודשת כ' הב"ש כ' תשו' רש"ך וכו' ובש"ג כ' כשמקנה לה ע"י סודר מנה להתקדש בה לא הוו קדו' ובסמוך אכתוב עוד מזה ור"ל ס"ק י' כ' בשם הש"ג בלשון זה והא דס"ל אם מקנה לה טבע' ע"י ק"ס לא הו' קדו' כמ"ש בסמוך ולע"ד בב' המקומות לא העתיקו כהוגן דהכא שכ' כשמקנה לה ע"י סודר מנה דמשמע מנה בעין זה א"א להתקיים דאין מטבע נקנה בחליפין ומה שכ' בשמו ס"ק י' ועשה פלוגתא עם רש"ך זה לא מצאתי כלל וזה ל' הש"ג כאשר מצאתי אני לא אמרו שאין האשה נקנית בחליפין אלא כשדעתה להתקדש במנה ונותן לה קנין כדי לקיים הקידושין והוא יתחייב לה המנה וע' תו' רי"ד תמצא שיטה זו מבוארת ובאמת זה ענין חליפין גמור הנהוג בכל עניני מכירה שהמוכר מחויב ע"י זה בקיום המקח והלוקח נתחייב בהדמים דרך חיוב ולא במנה בעין ולפ"ז נמי לא יפה כ' בשמו ס"ק י' אלא משום דנעשה עי"ס ודומה לחליפין אלא זה חליפין גמור ואולם זה ברור שפי' זה אינו אלא לשיטת הראב"ד שבס"ק י' דאלו להרמב"ן ק' כיון דעיקר דעתה להתקדש בעד המנה שנתחייב ת"ל דעיקר הקידוש' אגיד גבי' ומינה דלפ"ז מ"ש שהש"ג חולק על רש"ך לע"ד אינו דשני דין דש"ג דעיקר קיום הקדוש' ע"י הק"ס שהוא חליפין ממש משא"כ דין דרש"ך שמקנה לה חפץ בעין ע"י ק"ס ודעתה להתקדש בעד החפץ שתיקנה ע"י הק"ס והברור בעיני אף שתשו' רש"ך אינה לפני ר"ל שהקנה לה הטבעת ע"י סודר שלה כדין בכלי' של קונה וא"כ מ"ש שקנתה הטבע' בהגבהתה ומ"ש ע"י ק"ס ואין זה דומה כלל לחליפין ומכ"ש לדין הש"ג שהוא גוף חליפין בכליו של הבעל שהוא הקונה אותה (אך צ"ע בש"ג אולי ימצאו אף דבריו כי לא ראינו וכו') וגם מה שכ' ס"ק י' דרש"ך אתי' כהראב"ד ולהרשב"א לא הוי קדו' כיון דאגיד גבי' זה נמי לע"ד להנ"ל ליתא דע"כ ל"א הרשב"א אלא במנה שנתחייב שאין כאן דבר שנקנה בעין אלא שעבוד דאית לה עלי' ודומה למקדש במלוה כיון דלהוצאה ניתן כמבואר בח"ר ופ"י אבל טבעת בעין שמיד שמקניהו אינו אלא פקדון גבי' וכל היכא דאיתא ברשותה איתא מה זה ענין למלוה:

הג"ה אמרה לו הלוה מנה כו' כל האחרונים תפשו על הרשב"א וז"ל הב"ש אע"ג הערב לא נשתעבד מ"מ בקדו' מה שהרויח זמן ללוה על פיה הוי כאלו נותן פרוטה לפלוני בשבילה עכ"ל נמצא לדבריהם הוי כאלו קיבלה פרוטה זו דאל"ה במה מתקדשת ואולי י"ל הרשב"א דהא קי"ל ערב אחר מתן מעות נשתעבד ע"י קנין ולפ"ד י"ל דה"ה אם המלוה נותן לערב פרוטה שבשכר זה ישתעבד נקנה לשעבודו בפרוטה זו אף לאחר מ"מ כמו אשה ועבד עברי שנקנים בכסף ואף ק"ו הוא מאשה דלא נקנית בחליפין וכן משמע במס' ב"מ דף מ"ח דבמידי דלא מחוסר משיכה נקנה ונשתעבד בכסף ע"ש בתו' ד"ה בלן אמת שלא מצאתי דין זה מבואר מ"מ לפ"ר הכי מסתביר אך צ"ע כי י"ל שערב מפני שדומה לאסמכתא אף על ידי כסף לא משתעבד כי היכי דלא מהני כסף באסמכתא. וקודם מתן מעות שאני כפי' הרשב"ם בבא בתרא דף קע"ג ע"ב ד"ה גמר ומשתעבד בלב שלם ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאלו הוא עצמו הלוה אך הא ניחא לשיט' הרמ' שאף ע"י שטר לא נשתעבד אחר מ"מ אבל לשטת הרשב"א שע"י שטר נשתעבד כדאי בח"מ סי' קך"ט בב"י בשמו י"ל דה"ה עי"כ וא"כ אלו נאמר דהנאה זו תהא גבי האשה ש"פ הכל ק' אף אחר מ"מ יהא ערב משתעבד ונימא הנאה זו המגיע לו שעל פיו הרויח המלוה זמן ללוה תהא כאלו קיבל ש"פ בשכר שיהי' ערב אלא ש"מ דהחכמי' עמדו על סוף דעתן דב"א דהנאה כזו שאינו מוציא ממון מידו אינה נחשב פרוטה לגבי אינש אחרינא ודוקא לגבי הלוה עצמו הנאת הרווחת זמן שוה פרוטה אבל הערב לדידי' לית לי' הנאה זו ומה שע"פ נעשה לא נעשה הוצאות ממון והיינו שלא על אמונתו הלווה להכי אינה אצלו הנאה של כלום ואינו נשתעבד על ידה וה"ה אשה דלא מקני' בו:

אמר לה הילך דינר משלי או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פ' התקדשי וכו' משמע דוקא שאמר לה אבל ברצוי למעשיו לחוד לא מהני וכן איתא בבח"ר דף ז' שחולק על העיטור שכ' אע"ג דלא ארצי' אלא בתר דקדשה לה אודעי' לההוא גברא ואירצי בעדי' מקוד' לא נראו דבריו ומיהו תמיה לי למה לן לא רצוי' מעיקר' והא זכין לאדם שלא בפניו וכו' ואפשר דהכא חובתו היא דשמא באחרת ניחא לי' וכל כמה דאגיד כו' ובתר הכי מביא ל' הרמ' דהכא או שלא עשאו וכו' ואמר לה אותו פ' וא"כ בע"כ לחלק בין אם הפ' אמר לה הכי דכ"ע מודים דעדיף מרצוי למעש' המקדש ומשום אלו בהרצוי צריכי' הקדו' לחול בשעה שקבלה מטעם זכין וכו' ואפשר חוב היה לו בשעה זו כדכ' הרשב"א אבל באמר לה משעת אמירה ואילך מתקדשת וא"כ אם נתאכלו המעות בין הנתינה לאמירה צ"ע וע' סי' ל"ז דין קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ושוב נתרצה גם ריש סי' מ' גם צ"ע הרי סי' ל"ז מביא הב"ש ס"ק י"ח בשם הר"ן טעם למה שרצוי האב מהני למפרע משום דזכי' הוא לו וכ' נמי דאם לא נתרצה לא הוה קדו' משו' דלאו זכות גמור הוא ומ"מ מהני רצוי והנה אף כי שיטת בע"ה כנראה היא דחויה מכה"פ מ"מ אמינא שבדעתו י"ל מה(א) דק' מה הוצרך ללמוד הילך מנה מעבד כנעני ולא מקדו' ממש דהיינו קדושי יעוד שהאב מייעדה לבנו כדאי' ברמ' הלכו' עבדים פ"ד וכיצד מייעדה אם היה בנו גדול ונותן רשות לאביו הרי האב אומר לה בפני ב' ה"א מקוד' לבני וידוע בין לת"ק בין לר"י בר יהודה האב הוא שנחס' דלת"ק מעות ראשונות לקדו' נתנו והוא כמו שמקדש בת קטנה עם אותן המעות ולר"י ב"י הא מקדשה בהנאת מחילת שעבודו שעליה ולגבי האב הוה כאלו אמר לה צאי וקבלי קדושיך ומה שתקבל יהא כאלו התקבלתי עכ"פ האב נחסר ולא הבן ובדף י"ט לומד דין קדושי' מיעוד לענין אמירות צאי וה"ה דיש ללמוד דין הילך מנה והתקדשי לפ' ומה שדוקא הבן קם תחת אביו היינו משום שאביה לא התרצה במכירתה אלא להאדון או לבנו ולבע"ה ניחא דאילו ביעוד מצריך הרמ' רשו' הבן ונלמד מן הברי' מדעתו משמע הא אם יעדה לו בלא דעתו ושוב נתרצה אינה מקוד' ואלו בעבד פסק הרמ' פ"ה וא"צ דעת העבד שזכות הוא לו וביארו המפרשים דמ"מ בעל כרחו לא מבואר עכ"פ שברצוי בתר מעשה נמי די וי"ל דלהכי מדמיהו לע"כ כדי להשוותו אף בזה אך ע"כ פשיטא ק' ומה אם האב לגבי בן צריך דעתו תחילה לקדו' יעוד ולקדו' פשוטי' אפי' באחר נימא דיהני רצוי ויש מדהיתה אמה שאני וע' סי' ל"ה סעיף ד' בדין אב שקיד' לבנו ואח"כ נתרצה הבן ולהרשב"א דלשם ע"כ דקדו' יעוד גרועים או דלא ס"ל כמשמעות הרמ' ודוק:

הג"ה ותזכה בגוף המשכון כ' ב"ש ולכאור' נראה וכו' כן כ' נמי הריט' אמר רבא אמר ר"נ כו' י"מ אותה אפילו שזכ' לה במשכון מנה שאמר לה זכה בו לשעבוד מנה וקנתה אותו אין כאן משכון דהא לא מטי וכו' וע"ש וא"כ יש לתמוה על הרמ"א ז"ל שסתם כהר"י ואף הב"י סימן ך"ח מביאו בסתם ואולי הר"י איירי באופן זה שנתן לה משכן בשעבוד אפותוקי שלא יהא לה פרעון אלא מזה ושלא תוכל לתבעו בפרעון זוזא אלא שתזכה בגוף המשכן בדינר כעין אפותיקי שבח"מ סי' ר"ז ע"ש בטור סעיף י"ג ובב"י שכ' בשם הרא"ש אע"ג דמצי לסלוקי' בזוזי מ"מ לא חשיב דאי כיון שהמלוה א"י לתבוע פרעון ממקום אחר חשוב כקנוי בידו אפי' בלא מעכשיו דבאופן זה ליכא למימר דעתה אמנה וזה אגוד גבי' דהא אינה יכול' לתבוע זוזא ועכ"פ דעתה נמי על המשכון וממנו קנתה שעור מנה או דינר ויוכל להיות נמי דאיירי דבאופן המוזכר שם בשם רש"י דאף המלוה אינו יכול לסלקו במעות ע"ש וצ"ע בגוף הספר תו כ' הב"ש ואם ל"א תזכה וכו' מהני לענין מתנה ולא לענין קדו' ר"ל אלא אמר אל תחזיר וכנראה מפרש שטת התו' ע"ד שפירשם הפ"י בסוף דבריו ע"ש ולשטתם זה דעת ג' דלא כהרמב"ן ורשב"א דהטעם משום דאגיד גביה דא"כ אף זכי לא מהני וגם דלא כהראב"ד (דלדידיה כל דמהני במתנה ה"ה בקדו' ואלו לתו' באל תחזור מהני מתנה ולא בקדו' והטעם אף דנשתעבד מ"מ מנה זו מלוה היא ובהמשכון אין לה זכו' קנין משא"כ במשכן דאחר כל זכות שיש לו בגוף המשכון נותן לה) ומה שלמדים מתו' דזכי מהני ע"כ היינו מדכתבו וודאי אי אמר והמשכן יהא שלך ואם לא נפרש דבריהם ע"ד פירש"י שבפ' א"נ הנ"ל באופן שאף המלוה א"י לסלק בזוזא א"י לפרש במה יהא עדיפו' בל' זכי בגוף המשכן לענין שיהא המשכן נשא' בידה שע"ז נראה שסמכו וכתבו בפשיטות דמקוד' היפך שכתבו קודם כיון שלא ישאר ביד האשה וע' ספר ע"י:

הג"ה וה"ה אם חסר דינר כ' הב"ש משמע וכו' ואם לא קיבל לא הוי קדו' ולרמב"ן אפי' לא קיבל וכן מדויק כו' ר"ל משום דרש"י ור"ן פירשו אוקימתא זו כגון דאמר לה התקדשי לי במנה ונתן מנה חסר דינר וקיבלו עליו במלוה ש"מ דס"ל דבזה כע"מ דיש חילוק בין מנה חסר דינר לבין נתן לה רק דינר אף דשניהם במנה סת' דבנתן אך דינר סתמא הוה כקידשה על תנאי שישלים משא"כ בנתן צ"ט אינה מקודש' אף למ"ד לא כסיפא לה עד שיקבל עליו במלוה דאל"ה לא הו' סתמא על תנאי משא"כ הרמב"ן דסמך ליפסק דמקוד' על הבריי' דקתני מנה זה והיה חסר אינה מקוד' נשמע הא מנה סתם אפי' חסר דינר מקוד' ומה דאמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן דינר ל"א דה"ה בנתן צ"ט נמי מקודש' וישלים ש"מ דס"ל תמיד תנאי הו' ואפי' לא קיבל עליו בפירוש וכן משמ' מהרמ' מדכתב ונתן אפי' דינר א' ומשמע ומכ"ש נתן צ"ט:

ע"מ שתחזירהו. כתב ב"ח דאיירי בכפל התנאי דאל"כ התנאי בטל ומעשה קיים וע' בתו' שם בסוגי' זו כתבו אם נותן לא' אתרוג והתנה עמו ע"מ שתחזירנו לי אם לא החזיר לא יצא אפילו לא כפל התנאי משום אומדנא דמוכח הוא ובספר ב"ה ראיתי דהשיג על הב"ח והקשה עליו מתוס' אלו, ואין לומר תו' לא כתבו זאת אלא באתרוג משום באתרוג אומדנ' דמוכח הוא דנתן לו ע"מ שיחזיר לו כי הוא נמי צריך האתרוג, דהא לסברות תו' דלא איירי בכפל התנאי א"כ כל הסוגי' ע"כ איירי דלא כפל התנאי אפילו בקידושין ומ"מ התנאי קיים, מיהו לדינ' שפיר כתב ב"ח דהא הרא"ש ס"פ י"נ הקשה ג"כ קושיא זו ותירץ אפילו באתרוג צריך לכפול התנאי א"כ בקדושין פשיט' איירי דוק' בכפל התנאי ושפיר כתב ב"ח אם לא כפל הוי קידושין מעליית' היינו ב"ח כ"כ לדעת הטור דהוא ס"ל מסתמ' כדעת הרא"ש מיהו לדידן הוי ספק קדושין כיון דפליגי בזה תו' והרא"ש, מיהו יש לומר אפי' לדעת הרא"ש לא אמרי' אם לא כפל התנאי המעשה קיים היינו הקדושין משום דהיא לא סמכה דעתה והיא סבורה דחייבת להחזיר לו ודומי' למעמד שלשתן או לקידש בחוב של אחר דאמרינן דלא סמכה דעתה כן ה"נ ול"ד לכל הני תנאים המבוארי' בסי' ל"ח דקי"ל אם לא כפל התנאי הוי קידושין גמורים דשם נותן לה הפרוטה אשר מקדש אותה בה לחלוטין אלא מתנה עמה איזה תנאי אז אמרינן התנאי בטל אם לא כפל והמעשה שהיא הקדושין קיים, מיהו י"ל דהוי קדושין מעלייתא לדעת הרא"ש משום אפילו את"ל דהיא לא סמכה דעתה מ"מ הוי כמתנה ע"מ להחזיר וע"פ הדין היא מקודשת אלא הואיל דדמיא לחליפין לא הוי קדושין והכא באמת לא הוי מתנה ע"מ להחזיר ולא דמיא לחליפין רק היא סבורה דחייבת להחזיר לכן לדעת הרא"ש היא מקודשת בוודאי, ולענין תנאי ומעשה בדבר א' יתבאר בסי' קמ"ג בס"ד, ועיין סימן ל"ח כמה פוסקים ס"ל אם אמר ע"מ א"צ ת"כ:

אינה מקודשת. אף על גב דקי"ל בעלמא מתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה מ"מ בקדושין תקנו חז"ל דלא הוי קדושין והטעם הוא משום דדמי' לחליפין כשהוא מחזיר הקדושין וחליפין לא הוי קדושין כלל אפילו מדרבנן כמ"ש בש"ס ריש קדושין וכתבו תו' והרא"ש דחז"ל אפקעינהו הקדושין וכן משמע מכל הפוסקים דלא הוי קדושין כלל ולא כש"ג ריש קידושין שכתב דצריכה גט וכן בד"מ פסק לא כש"ג ולא כדרישה, כתב בש"ג שם דאית' פלוגתא אם רצונה להתקדש לו במה שנותן לה הסודר דרך חליפין ורצונה להחזיר הסודר, וכן משמע במ' דהוי קדושין כשמחזיק הסודר ובתו' והרא"ש לא משמע כן, וע' חדושי מהרי"ט כתב בתשובת רש"ך אם מקנה לה הטבעת שבידו ע"י ק"ס ומקדש באותו טבעת הוי קדושין ובש"ג כתב כשמקנה לה ע"י סודר מנה להתקדש בו לא הוי קדושין ובסמוך אכתוב עוד מזה:

ע"מ להחזיר לה לאחר ל' יום וכו'. מ"ש כדי לקדשה ל"ד וה"ה אם נתנה סתם ע"מ להחזיר לאחר ל' יום כתב בט"ז למ"ש בסי' הקודם סעיף כ' במתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש בו לא היה צריך לכתוב כאן שנתנה עד ל' יום אלא אפילו אם נתנה סתם מתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש:

בהנאה זו. דהא הנאה זו אינה מחזיר לו וכן משמע מהר"ן מה שמדייק מהרמב"ם אפי' נהנית במתנה זו ש"פ קודם שהחזירה מ"מ איהו לאו בההיא הנאה קאמר להתקדש בו משמע אם אמר בההיא הנאה הוי קדושין כדעת רי"ו ומשמע נמי ממ"ש הלוה לה מעות על זמן וכו' כמ"ש בסי' כ"ח סעיף ט' משמע כרי"ו וכ"כ בסי' הנ"ל, וח"מ כתב העיטור שהביא הטור בסי' כ"ח חולק ע"ז ואנ"ל אלא שם איירי בהשאיל כלי לקדש בו והוא מקדש בגוף הכלי אז מדמה למתנה ע"מ להחזיר ולא ס"ל כהרא"ש דכתב דיכול ליתן להנותן דמים בעד הכלי וכן משמע בתשובת הרא"ש דאיירי בכה"ג אבל אם או' בהנאה זו אני מקדש והנאה לא מיהדר לו י"ל דמודה גם בסי' הקודם כתבתי העיטור איירי בשאל סתם ולא על הזמן וס"ל שאלה יכול לתבוע מיד מ"ה אין בשימוש ש"פ:

ואמר לה. אבל אם לא אמר לה הוי כנתן הוא ואמרה היא ומה שהיא אמרה ואתקדש אני לך לא הוי כעסוקין באותו ענין כיון שהוא לא אמר כלום כ"כ הר"ן והמגיד, ובט"ז מדייק טעמא דאמרה היא אבל אם אמר הוא בעת שאמרה היא מקודש' אף ע"ג דהנתינה היא אח"כ ולא אמר כלום אחר הנתינה מקודשת משום הנתינה נגרר אחר האמיר' ומזה ראיה אם אמר לה תתקדש בשכר שאעשה לך איזה כלי דא"צ לקדש אותה מחדש אחר העשייה ולא כתו' רי"ד שהבאתי בסי' הקודם מיהו יש לדחות דכאן נותן מיד ומה שנותן בשבילה היינו הקדושין אבל שם שעושה הכלי עדיין לא עשה שום דבר אשר שייך לקדושין כל זמן שאינו נותן לידה מ"ה ס"ל דצריך לקדש אותה מחדש, וע' תשוב' בן לב סי' ס"ו, וכתב מהרש"ל אפי' אם היא לא אמרה ואתקדש אני לך מקודשת וכן כ' בסי' ל' דמוכח כן מתו':

הרי את וכו'. כ' ב"ח דוקא שא"ל תכ"ד אחר הנתינה אבל אחר כ"ד הוה כשתיקה אחר מתן מעות ובח"מ כתב כל שהיא קבלה לשם קדושין מהני אפילו אחר כ"ד כי הודעה זו שמודיע לה שנתן לפלוני על פיה הוי כמתן מעות ואפילו אם נודע לה קודם שהודיעה מ"מ לא גרע מעסוקין באותו ענין וכן הוא דעת הט"ז, מיהו מה שכ' הח"מ לא גרע מעסוקין באותו ענין תמוה:

ואם היו עסוקין באותו ענין. לכאורה נ' דאיירי באמרה דוק' תן לפלוני ואקדש אני לך דאם לא אמרה ואקדש אני לך הוי כתנם לאבא ולאביך דהא הם כבר עסוקין בענין קדושין והיא אמרה תן לפלוני, ואפשר שאני הכא אף על פי דהיו עסוקין בענין קדושין מ"מ כל שלא אמר לה התקדש לי במנה והיא השיבה תן לפלוני הוי קדושין ויותר נראה דאיירי דהיא התחילה לומר תן לפלוני ואח"כ מדברים מעסקי קדושין ונותן לפלוני:

אמרה לו הלוה. כ"כ הרשב"א וכתב דין זה נלמד מדין ערב כל מה שערב נשתעבד היא מקודש' לכן אם אמרה הלוה לפלוני מקודשת אבל אם אמרה הרויח לו זמן הוי כערב אחר מתן מעות ואינה מקודש' מיהו קשה אף על גב דערב לא נשתעבד מ"מ בקדושין מה שהרויח זמן ללוה על פיה הוי כאלו נותן פרוטה לפלוני בשבילה ובסי' הקודם כתב הב"י דהרשב"א דס"ל כדעת הרי"ף בהרויח זמן הוי קדושין וכן הקשו בח"מ ובט"ז:

בהנאת מתנה זו שקבלתי. אף על גב דלאו אדם חשוב הוא מ"מ מקודשת כיון דלא חסר לה ממון אבל לעיל סי' כ"ח חסר ממון וע' במגיד:

אינה מקודש'. בש"ס אית' מנה אין כאן משכון אין כאן ופירש הרמב"ן ורשב"א מנה אשר מקדש אותה אין כאן אלא אגוד אצלו תו לא מהני המשכון גם שאר חיובים לא מהני כיון שהקדושין אגוד אצלו אבל הראב"ד פירש מנה אין כאן דאינו מחויב ליתן המנה לכן אין משכון חל אבל אם מתחייב את עצמו ליתן מנה יש משכון ונראה דהרא"ש ג"כ ס"ל כן שכ' קדושין ומתנה טעם א' משום המשכון לא נשתעבד מה שאינו חייב ש"מ אם מתחייב א"ע ליתן מנה חל שיעבוד המשכון לפ"ז אם נתן שטר על המנה נמי מקודשת לשיטה זו ולא כרב רמ"א שכ' דלא הוי קידושין וכבר הרגיש בזה בח"מ, וכ"כ הש"ג פ"ק דקדושין דהוי קדושין והא דס"ל אם מקנה לה טבעת ע"י ק"ס לא הוי קדושין כמ"ש בסמוך לאו משום דאגוד גביה אלא משום דנעשה ע"י סודר ודומה לקנין חליפין לא הוי קידושין, ומ"ש בשם תשוב' רש"ך אם מקנה ע"י סודר הטבעת הוי קידושין אתי' כשיטו' הראב"ד דוקא אבל לשיטו' הרשב"א לא הוי קדושין כיון דאגוד גביה:

ותזכה בגוף המשכון מקודש'. משמע הרמב"ן והרשב"א מודים בזה ולכאורה נראה לשיטתם לא הוי קדושין כיון דגוף הקדושין אגוד אצלו ואם לא אמר תזכה נראה לשיטו' תוס' מ"ש בשם ר"ח מהני לענין מתנה ולא לענין קידושין ולדעת הסמ"ג והרא"ש אפילו במתנה לא מהני אם לא אמר תזכה בגוף המשכון אלא אמר אל תחזור לי עד שאתן לך כך וכך וכ"מ לקמן ס"ס וע' בהרא"ש ותבין שפיר ולא כח"מ:

ע"מ שאתן. ואם לא נתן השאר בטילים הקדושין אף על גב דלא הזכיר שום תנאי הוי כאלו התנה תנאי וכפל כ"כ הרא"ש ור"י ואישתמטא לח"מ:

וה"ה אם חסר דינר. ע' פ"ב דקדושין שם ברש"י והר"ן משמע דוק' אם קיבל עליו המקדש למלוה ואם לא קיבל לא הוי קדושין ולרמב"ן ושאר פוסקים אפילו לא קיבל מקודשת וכ"מ מרמב"ם וכן מדייק המגיד מדבריו ורשב"א ס"ל אפילו אם אמר תהא עלי כמלוה לא הוי קדושין משום דכסיפא לה למתבעיה כיון שחסר רק דינר א':

והתחיל למנות. כ"כ הרמב"ם מיהו נראה אף לרמב"ם אין קפידא בזה אלא העיקר הוא במה שאמר ק' דינרים אלו וכ"כ בח"מ וי"א שהבי' בהג"ה פליגי וס"ל אם התחיל למנות הוי כאלו אמר אלו והפלוגת' שהביא בסמוך בחסר דינר איירי שנתן לה צ"ט דינר בפ"א:

אא"כ אמר לה דינר החסר. זה לשון הרמב"ם ש"מ מ"ש אפילו בדינר האחרון איירי כשחסר ומ"מ כתב שניהם יכולים לחזור ש"מ דס"ל כשיטות רש"י דוק' אם חסרו הקדושין בטילים:

ונתרצתה. נראה דאם לא נתרצתה אלא שתקה י"ל על דיבורו הראשון היא סמכה שאמר מנה זו ועדיין יכולה לחזור מ"ה בעי' ריצוי שלה, ולכאורה נראה לשיטו' הפוסקים דס"ל הקדושין בטילים מעצמו לא מהני ריצוי שלה כשאומר הדינר יהא עלי מלוה דהא הקדושין כבר נתבטל אא"כ כשאומר מחדש תתקדש לי והיא אמרה הן והרמ"ה שהביא הטור שכתב אם אמר התקדשי לי בו ושתקה הוי ס"ק ס"ל נמי כשיטו' הפוסקים דקדושין אינן בטילין אלא יכולה לחזור מ"ה הוי ס"ק כששתקה די"ל דהיא מרוצה והוי קידושין משום דקדושין לא נתבטלו לא שייך לומר שתיקה אחר מ"מ וי"ל דעל דיבורו הראשון היא סומכת מ"ה הוי ס"ק ולא כרמ"א שכתב דשתיקה מהני אפילו לדעת הפוסקים דס"ל דקדושין בטלים בלא חזרה וכל זה דוק' כשאמר במנה זו אבל אם אמר מנה סתם וחסר דינר אפילו לשיטות הפוסקים דס"ל אם חסר דינר אינה מקודשת מ"מ אם אמר הדינר החסר יהא עלי מלוה מהני אפילו אם שתקה כי במנה סתם לא שייך לומר על דיבורו הראשון היא סומכת דהא אפילו לדיבורו הראשון אמר מנה סתם ויכול להשלים בזמן אחר לפ"ז צ"ל מ"ש בסמוך וכן אם נמצ' מנה חסר א' אף על גב בריש' נמי איירי בחסר אתי לאשמעי' אפילו לא מנה רק נתן לה הכל בפ"א ונמצ' חסר כי עיקר קפיד' הוא מ"ש מנה אלו כמ"ש בסמוך, וח"מ הבין מ"ש ונתרצית משום דכסיפ' למתבע והקשה שם מה שהקשה ולית' אלא אפילו אם לא כסיפ' למתבע מ"מ י"ל דאין רצונה להתקדש לו כשחסר דינר וכדעת הרמ"ה:

ולא הכירה. אבל אם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם אמר לה תתקדש לי במנה וניכר שאינו מנה סברה וקבלה כ"כ הר"ן:

ויכולים לחזור. כן הוא בש"ס משמע אפילו אם היא מרוצה יכול הוא לחזור וע' במגיד פט"ז ה"מ וח"ה ר"ס רל"ב אם קונה שק של אגוזים ואמר ליה דיש בו סאה ונמנ' חסר יכול הלוקח לחזור אף על גב המוכר רוצה להשלים לו ונלמד מקדושי האשה אם אמר מנה זו ונמצ' חסר המגיד ומה שחוזר הלוקח הוי כמו חזרת האשה:

ושתקה. דברי הרב רמ"א תמוה דהא הרמ"ה כתב בזה להדיא דהוי ספק קידושין משום די"ל על דבריו הראשונים היא סומכ' ואפשר דה"ק אמר אח"כ התקדשי בזה ושתקה אז יש חשש קידושין כיון דקבלה בתחלה בתורת קידושין ועדיין בעין אבל אם לא אמר לא הוי חשש קידושין כלל, מיהו קשה כיון דקדושין בטילים והוי כפקדון בידה מה מהני שתיקה שלה והרמ"ה דכתב דהוי ס"ק ס"ל כהני פוסקים דאין בטילים הקדושין כמו שכתב בסמוך:

ה"ז מקודשת. ויחליף כן אית' בש"ס וכ"כ הרמב"ם וכתב הר"ן דחייב להחליף מיהו אין עיכוב בקדושין אם לא החליף:

והיא אומרת וכו'. אבל אם היה קציצה ביניהם ליתן לה ק' או ר' ואח"כ חזר אחד מהם ואח"ז תבע הצד השני וקדשה אמרינן מסתמ' על דרך קציצה הראשונה אומר ולא למלאות רצון השני כמו שכתב בהגהת שלחן ערוך בחושן המשפט סי' רכ"א:

בו ולא במה שבתוכו. עיין סימן ל"ח סעיף כ"ד אם אמר כוס של יין ונמצ' דבש אינה מקודשת ולא אמרינן דלא היה כוונתו אלא על הכוס שאני התם שאמר של יין אז בוודאי כוונתו על היין אבל אם אמר סתם בכוס זה שאני ב"ח וכ"כ בח"מ:

אם אמרה הן. אבל שתיקה לא מהני כאן כיון דשאלה בתחלה שלא לשם קידושין והוא אמר בדרך שאלה כ"כ בד"מ וב"ח ולא כב"י ולכאורה קשה מש"ס דף י"ג בעובדא ההוא גברא דחטיף ורשכי ואמרה הבא ניהליה ואמר לה אי יהבינא לך מקדשת לי שקלתיה ואשתקה ואמר רב נחמן די"ל אין שקלי ודידי שקלי משמע טעמא די"ל דידי שקלי הא בדבר שאין שלה מקודשת אף על גב דאשתקה שוב ראיתי בתשו' רבינו בצלאל הביא ח"ר שלמד מסוגיא זו אם אשתק' מקודשת וכ"פ שם בתשו' אפילו אם אמר לה בלשון שאלה ואיהי שתקה מקודשת ולדברי הד"מ וב"ח צריך לומר הש"ס מקצר ובאמת איירי בעת הנתינה אמר התקדשי לי כמו שכתב שם בח"ר בתחל' אבל אם לא אמר בעת הנתינה התקדשי לי לא מהני ולא הוי כעסוקים בענייני קידושין כיון שלא אמר לה כלל דרצונו לקדש' אלא אמר בדרך שאלה ומדברי הרמב"ן שהביא הב"י אין ראיה די"ל מ"ש אבל אם שתקה מקודשת איירי כשאומר בעת הנתינה התקדשי לי מיהו בח"ר ביאר שם ובתשו' איתא להדיא כדעת ב"י וכ"פ בט"ז אם שתקה הוי ס"ק:

וקבלה מקודש'. א"י למה סתם ופסק כן בפשיטות לא כרשב"א דס"ל דלא הוי קידושין כיון שלא אמרה הן ולהר"ן ג"כ היא ספק מקודשת:

בלשון שחוק וכו'. לדעת תוס' טעמא דאינה מקודש' משום על דיבור קמא סמכה דאמר הב שלא לשם לקידושין אבל אם אמר מעיקרא אי יהיבנא מקודש' לי ואמרה הבא אמרינן כדקאמר איהו קאמרה ומקודש' ותוס' כתבו כן על הא כשאמרה היא הב וי"ל אם אמרה הבא מיהבה לאו כלום הוא והר"ן כ' בשם י"א אפילו אם אמר' הבא מיהב' מקודש' והוא חולק עליהם וס"ל דהוי ספק קידושין וי"ל דוקא כשאמר בהאי לשון שהוא ל' שחוק הוי ס"ק אבל אם אמר הב הוי קידושין וכן משמע במרדכי ומ"ה כ' הרב רמ"א ואמרה בלשון שחוק מיהו הרשב"א ס"ל אפילו אם אמרה רק הבא לא הוי קידושין לכן אפי' אם לא השיבה בל' שחוק הוי ספק קידושין וכ"כ בח"מ:

אבל האשה כו'. כמ"ש בב"ב קל"ו ב' שור זה כו' ואפילו אמר לי הא חזי לה ועסי' כ"ח ס"ב:

י"א דאם כו'. ברי"ו כ' פלוגתא אלא שכ' שזה הסברא נ"ל עיקר. ומחלוקתם הוא דתוספת הם ד"ה לבר כו' והרא"ש שם פירש משום גזירה ור"ה גאון גריס בהדיא גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין וכ"כ הרשב"א שזו היא גי' הנכונה וכ' ולמקצת ספרים דגרסי לפי שאין אשה כו' אפשר לפרש משום דל"ל הנאה לאשה במתנה זו וכל שא"ל הנאה אינה מתקדשת וכעין חליפין ואע"ג דאפשר דמתהניא בש"פ עד החזרה מ"מ לאו בהנאה זו קדשה אלא בגופו של מנה ומשום דחליפין ממעטא ממנינ' דמתני' תליא בחליפין וכן מפרש הרמב"ם וכ"כ הר"נ בשמן ולפ"ז אם א"ל בהנאה כו' מקודשת משא"כ לס' ראשונה:

ואתקדש אני לך. כך כ' הרשב"א והרמב"ן והר"ן דדוקא בדא"ל ואתקדש אני לך לתרץ קושיות תוספת ח' ב' ד"ה תנם לאבא וא"ת כו' וע"ל ס"ס למ"ד ועמ"ש. בח"מ סי' ש"פ ס"א בהג"ה וכך כ' הריטב"א ותוספת:

וא"ל כו'. רש"י והרא"ש ורמב"ם וש"פ דאל"כ הוי נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי ול"ד למדבר עם האשה על עסקי גיטה כו' דהתם ג"כ בשאמר הוא כו' ר"ן ע"ש:

בהנאת כו'. רמב"ם וכמש"ש מדין ערב וכמ"ש בב"ב קע"ג ב' בההוא הנאה דקא כו' ולא בגוף הממון וה"נ כאן רשב"א:

ואם היה כו'. כמ"ש בסי' כ"ז ס"ח וי"ל דכן מיירי סוגיא דכאן ועב"י:

וכל זה דוקא שהיא התחילה לומר. תוספת שם ח' ב' ד"ה תנם כו' ורש"י ד"ה אינה כו' והרא"ש:

א"ל הלוה כו'. דהא הנאת מלוה כנתינת פרוטה כמ"ש בסימן כ"ח ס"ט ומקודשת ג"כ מדין ערב שזהו דמי טפי לערב:

אבל אם כו'. דערב לא נשתעבד בכה"ג כמ"ש בסוף ב"ב הרי שהיה חונק כו' שלא על אמונתו הלוהו ואיזה ערב כו':

וא"ל כו'. רש"י וש"פ:

בהנאת מתנה כו'. רמב"ם וכ"כ בס"ה במנה בו' והרשב"א הרבה להקשות עליו באלו והמ"מ יישבם וע"ש ושם:

ואותו פלוני כו'. רש"י והרא"ש וש"פ דאל"כ אינה מקודשת אפי' נתרצה לבסוף דלא כבע"ה ומש"ש מ"ה ב' ודלמא ארצויה כו' היינו בתחלה וא"ל הלא זכין לאדם שלא בפניו דלפעמים חובתו היא דניחא ליה באחרת וכ"כ דאגידה בי' כו' כמש"ש בכתובות ס"ד א' ולגרשה לא ניחא ליה בהאי טרחא ועוד שאתה אוסרו בקרובותיה כו'. דשב"א:

או שלא כו'. רמב"ם ורא"ש וש"פ:

וכ"ש כו'. זה תליא במחלוקת הפו' דלהרמב"ן ורשב"א אינה מקודשת אבל לראב"ד ורא"ש מקודשת וז"ל הר"ן כ' הרמב"ן ז"ל דאפילו היכא דא"ל קני משכון זה בשיעבוד דנהי דקנה לה למשכון לההוא שעבודא אינה מקודשת דמנה אין כאן אותה מנה דמקדשה בו אכתי אגיד גביה וכסף קדושין דאגיד גביה בעל לאו קדושין הן וכ"כ הרשב"א ואפילו א"ל הריני חייב לך מנה בקנין כו' ואפי' כ' שטר כו' וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן ג"כ וכ' הר"ן אבל הראב"ד פי' מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה דמילי בעלמא הוא וא"כ גם המשכון לא קנה וכן מ"ש פריטי אין כאן כו' אבל היכא שא"ל קני במשכון זה שעבוד מנה מקודשת. ר"ל להרשב"א וכן פירש הרא"ש וכ' ובזה מתורץ מ"ש בב"מ ע"ב שבאה חבילה לידו כיון דגרמו לו הפסד חייבין לשלם הלכך נשתעבד לו המשכון וכמ"ש תוס' ג"כ ועבח"מ בסי' ס"ו ראובן כו' וכ"כ הג"מ שם אבל אם הקנהו בקנין ר"י דמועיל כו' ע"ש ומ"ש כאן א"ל הרי את כו' ותזכה כו' הוא שיטת הרא"ש והראב"ד אבל להרמב"ן והרשב"א כיון שעיקר הקדושין בהדינר לאו כלום הוא ומ"ש וכ"ש כו' ערש"י ה' א' ד"ה שטר כו' מ' אבל בקדושין קני כה"ג אבל הרשב"א חלק עליו וכנ"ל וכ' ואפילו לדבריו הא אמרי' בכתובות ק"ב א' ד"ה פדוי לכשיתן אלמא דוקא לכשיתן ואז בכסף מתקדשת אלא פירש שכתב בשטר הקדש זה פדוי דומיא בשטר קדושין:

האומר כו'. שם ט' א' וה' כר"א:

וה"ה כו'. שם מ"ז א' אר"נ הונא חברין כו' ופ' הרמב"ן כי"א דסוגיא דכאן כוותייהו דתניא דוקא במנה זו ונמצא חסר כו' הא במנה סתם מקודשת והרא"ש גורס בהיפך כו' והל' כת"ק:

רע. ר"ל דלא נפיק כלל כמש"ש:

וי"א. הוא הרשב"א שכ' ומסתברא כחכמים והא דקתני חסר דינר ל"ד ע"ש ודעת הרי"ף והרמב"ם שכ' סתם חסר דינר מ' כס' הראשונה מ"מ. והר"ן כתב דאזלי הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו שדוחין סוגיא זו דפ"ב מקמי סוגיא דפ"ד דב"מ ופ"ק דקדושין ויש דמים שהם כמכר כו' וכמ"ש בח"מ סי' קצ"ט ס"ב בהגה ע"ש ולפיכך מפ' כפשטה במלוה ואין חילוק בין חסר דינר או צ"ט דינר:

והתחיל למנות כו'. רי"ף ורמב"ם וכ' הר"ן והמ"מ שפירש דלא כרב אשי משום דאוקימתא קמא לישנא דסתם גמ' וכמ"ש הרי"ף בסוף פסחים וצ"ע דא"כ ל"ל מונה והולך כלל ועל הרי"ף קשה יותר שכ' וה"מ דל"ל אלא אבל אם אמר מנה זה לא דא"ל עתה אלא לחלק בין מנה סתם למנה זה והלא ביאר בסוף כל חילוקיהם אלא נ"ל דדוקא נקטו דס"ל דתרתי בעי במנה סתם בין בהתחיל למנות בין נמצא חסר מקודשת כדברי ר"א דאמר וישלים אלא אף במנה זו כיון דאיתא לכולה צריך דוקא התחיל למנות דדעתא אכולה כדברי רב אשי אבל בלא"ה מקודשת משא"כ בחסר דבמנה זו לבד סגי כיון דליתא לכולה וכן מבואר בהדיא בדברי הרי"ף שהביא ל' התוספתא ופירש דתירוץ דרב אשי קאי אמ"ש שם הנ"מ כו' ודחו אי משום כו' ורב אשי קאמר דבלאו הכי ל"ק דמונה כו' ולא דחה אלא שאין דיוקא משם אבל האמת דבמנה זו ודוקא מנה והולך כיון דאיתא לכולה אין יכול לחזור אם לא במונה והולך ותרווייהו דוקא דאל"כ מונה והולך ל"ל:

וי"א כו'. כרב אשי וכפרש"י:

אא"כ א"ל כו'. לשון המחבר ודבריו תמוהין דהא כאן איתא לכולה ולא מיירי כלל בחסר ואע"ג דאמרי' פרושי קמפרש כיצד כו' פירש הרשב"א דה"ק כיצד כו' חסר דינר ר"ל שעדיין לא הספיק למנות וליתן לה כו' ומדברי ר"ח נראין שמפ' דלאו כולה סיפא פירש לרישא אלא מנה זו בלבד וה"ק כיצד כגון שא"ל מנה זו וכן אם נמצא חסר דינר וכ"כ במ"מ כדברי ר"ח וכן חילקו דברישא דוקא בחזרה ובסיפא כיון שחסר אף בלא חזרה כמ"ש למטה ולשון הטור אטעיתא שכ' אבל אם א"ל במנה זו ואפי' במנה סתם והיה מונה והולך א"מ עד שישלים לה כל המנה ואם היה חסר דינר א"מ ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת היה בו דינר רע כו' וסבר דאם היה חסר כו' קאי ארישא וליתא דהוא בבא בפ"ע כמ"ש בתוספתא וברי"ף וברמב"ם וכמ"ש ג"כ בש"ע וצריך דין זה להיות אחר וכן אם נמצא כו' ומ"ש ונתרצתה. בטור כ' סתם מקודשת כנ"ל אלא שאח"כ כ' וכ' הרמ"א ואם א"ל בתר הכי התקדשי לי בו ושתקה הוי ספק קדושין אבל הוא דינא אחרינא בשעה שהשלים לה הדינר וא"ל התקדשי לי בו אבל מ"מ דין אמת שצריך הן שלה כיון דמנה זו קאמר וכ"כ הרשב"א אינה מקודשת אפילו לכשישלים כיון דמנה זו קאמר:

ויכולין כו'. ערש"י שם ד"ה במנה זה ונמצא כו' וטעמו מדאמר פירושי מפרש כיצד כו' אלמא דרישא מיירי בחסר דינר וקתני חזרה וכמ"ש בד"ה כיצד כו' וגם שלא תקשה קושית תוספת שם ד"ה השתא כו' אבל כבר תירץ תוספת שם וכ"כ הרשב"א ור"ן ומ"מ ומ"ש פירושו כו' כבר פירש ר"ח כנ"ל וז"ש וי"א כו' וכמש"ש ז' ב' אי דא"ל חמשין ולא כו' ורש"י ס"ל דשאני התם דא"א להוסיף בגופו משא"כ כאן אבל מל' הברייתא דברישא קתני יכולה לחזור בהן וסיפא אינה מקודשת מ' כסברא אחרונה כ"ה בתוספתא ורי"ף ורמב"ם וש"פ. וכ"כ ריטב"א ע"ש. רשב"א:

עד שיאמר כו'. הוא דברי רמ"ה הנ"ל ומ"ש ושתקה ר"ל ספק קדושין:

ה"ל מיני כו' וכן אם היה כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו':

ואם א"ל כו'. הרא"ש והטור וכ"כ למטה בש"ע. ומ"ש אם קבלה כו' צריך לומר אם קבלה בשתיקה וקאי אלמעלה ואח"כ צ"ל ואם חזרה ואמרה כו' וחידש הרב כאן דאע"ג דהרמב"ם וטוש"ע כתב למעלה דוקא שאמרה הן דוקא בפעם ראשונה אבל אחר שאמר לה התקדשי אפי' שתקה מהני וכמ"ש בד"מ דלא כב"י:

וכ"ז כו'. במרדכי נסתפק בזה ודעת תוס' דמקודשת כמש"ש בד"ה הבא כו' וכן כתב רשב"א ור"ן בשם י"א אבל הרשב"א חולק על כל זה ולפי שראיתי רבים נסתבכו בהבנת דברי הרשב"א שהביא הר"ן וגם הכ"מ שגה בזה וכן הלחם משנה ושאר אחרונים אעתיק לשון הרשב"א וז"ל בקיצור י"א דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמא קסמכה וכדעת תוס' אבל אם התחיל הוא ואמר אי יהיבנא מקדשת לי ואמרה הבא מיהבא או הב מקודשת וי"א דאם חזר בשעת נתינה ואמר לה התקדשי לי בו הרי זו מקודשת והוא דעת הרא"ש הנ"ל כו' מסתברא דטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה ואיהי קאמרה הבא דגליא דעתה דלא בעי בקידושיה וז"ש כל הבא מיהבא כו' ול"ק משום הב דקאמרה מעיקרא ולא משום דלא קאמר בשעת נתינה התקדשי דאף על גב דבגמרא לא נזכר שאמר לה בשעת נתינה סתמא דמלתא הכין הוא וכמש"ש י"ג א' בעובדא דוורשכי א"ל אי יהיבנא כו' ושם ודאי בדא"ל התקדשי בו בשעת נתינה דאל"ה פשיטא דאינה מקודשת דשלה הוא מהדר וכן כתב ר"ח ז"ל וכ"ה בירושלמי פ"ב חטף סלע מידה ובשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת ועוד דהכא אם איתא דאם אמר לה התקדשי דמקודשת א"כ בסתם נמי דהוי כמדבר עמה ע"ע קדושין והלכך אף על גב דאמר לה התקדשי לי בו א"מ וכן אפילו לא אמרה לו בתחילה מעיקרא הבא כו' א"מ ואם אמר לה אי יהיבנא לך מקודשת לי ושקלתה ואישתקה מקודשת דלא גליא דעתה דלא נסיבת לקדושין וראיה מעובדא דוורשכי הנ"ל דקאמר שם יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי הא בשלו מקודשת דעדיף שותקת מהבא דשותקת כמודה והבא כאומרת איני רוצה אלא במתנה עכ"ל ומ' דאפילו אמרה מעיקרא הב לי הכי נמי דמקודשת בשותקת וכעובדא דוורשכא וכן אפילו לא אמר לה התקדשי בשעת נתינה וכנ"ל דאין חילוק והכלל דאמירתה מעיקרא וכן אמירתו לבסוף התקדשי לא מעלה ולא מוריד אלא אם אמר לה בלשון אי יהיבנא כולי וא"ל הבא א"מ ואם שתקה מקודשת וכ"כ המ"מ וז"ל כתב הרשב"א (ובכ"מ איתא בשם הרמב"ן והר"ן לא הזכיר הרמב"ן וגם הרשב"א לא הזכיר הרמב"ן) והטעם משום שאמר לה בלשון שאלה מתחילה ואפי' חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה א' מן הלשונות הללו אבל אם שתקה ודאי מקודשת ומ"ש המ"מ והיא אמרה כולי אבל כולי לא קאי על ואפילו חזר כולי אלא אלמעלה שכתב שאמר לה בלשון שאלה מתחילה וכמ"ש ברשב"א וחולק הרשב"א על מה שכתוב בשלחן ערוך והג"ה בג' דברים מה שכתוב ברמב"ם וטור שלחן ערוך דוקא שאמרה הן מקודשת והוא כתב אפילו בשתקה מ"ש ואם אמר בשעת נתינה התקדש כולי ולדבריו א"מ אפילו בשתיקה כיון שמעיקרא גליא דעתה דאמרה הבא מיהבא כנ"ל מ"ש וכ"ז בהתחילה כולי ולדידיה אין חילוק כנ"ל ודברי הרשב"א נכונים וכן כתב הר"ן בשם הרשב"א. וכתב הר"ן על דברי הרשב"א ול"נ כל שלא אמר בלשון הנזכר בגמרא הוי ס"ק שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מ"ש חכמים:

בלשון שחוק כולי מותר וט"ס (ועח"מ) וצ"ל ואמרה לו הב והר"ן כתב שם בשם י"א שאם התחיל הוא ואמרה ליה הב הוי קדושין וכן אפילו התחילה היא אם חזר ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי מקודשת כנ"ל וכתב דהרשב"א פליג על שתיהן וס"ל דאינה מקודשת וכמ"ש והוא שם כתב דכל שלא אמר בלשון הנזכר בגמרא הוי ס"ק:

ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת. מפשט ל' זה משמע שאינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט וכן הוא סתימת ל' הפוסקים ואף שי"ל דמן התורה הוי קדושין חכמים עקרו לגמרי הקדושין דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל בהגהות אלפסי כתב לשון ריא"ז גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ונראה בעיני שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם שקדושי הראשון קדושי תורה הם אלא שחכמים בטלו' משום גזיר' כב"ה עכ"ל:

כדי לקדשה בה תוך ל'. לאו דוקא דה"ה אם נתנה סתם ע"מ להחזיר עד ל' יום וכן הוא בתשובת הרא"ש וסיים שם הרי זו מקודשת ומוחזר:

ואמר לה בהנאה זו שאת נהני'. כבר כתבתי בסי' שלפני זה בס"ק ל"ד דלדעת בעל העיטור לא הוי קדושין וע"כ פסק דלא הוי אלא ספק קידושין וא"כ כאן שהעתיק דברי ר' ירוחם סותר ההיא דלעיל:

ואמר לה הרי את מקודשת לי. בב"ח כ' דוקא דאמר לה תוך כדי דיבור לנתינה אבל לאחר כדי דבור ה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות ואינה מקודשת ואין דבריו ברורים דלא אמרו שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום אלא דוקא כשתחילת הנתינה היה בתורת פקדון וא"ל הפקדון שבידך כבר הרי את מקודשת בו והיא שתקה ודאי לאו כלום הוא אבל נ"ד דהיא אמרה תן מנה לפלוני שבמקום פלוני ואתקדש אני לך והוא קיים שליחות' אם לאחר זמן בא אליה ואמר לה הרי את מקודשת במנה זו שנתתי על פיך הודעה זו הוי כמתן מעות דבאותה שעה היא נהנית שנתקיים דיבורה ואף אם נודע לה קודם שהודיעה מ"מ היא מקודשת דלא גרע מעסוקין באותו ענין (כמבואר בסמוך בהג"ה):

אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה. רשב"א בתשובה סי' אלף רכ"ה נתן טעם לדין זה שהרי אין הערב נתחייב בכענין זה שהרי שנינו בפ' גט פשוט הרי שהיה חונק וכו' שלא על אמונתו הלוהו והנה באמת אף שאין משיבין את הארי מ"מ תורה היא כי אין הראיה דומה לנ"ד דבגמרא מיירי אם ערב בעד כל הקרן שלא בשעת מתן מעות אז אמרינן שלא על אמונתו הלוהו אבל אם אמר הרחב זמן לפלוני על פי ואני אתן לך הריוח וע"פ הרויח לפלוני למה לא יתחייב הערב במה שנעשה על פיו ובתשוב' הרשב"א באותו תשובה נשאל ג"כ אם היא מקודש' בהרוחת זמן בהלואה שיש לו עליה ומשמעו' התשובה גם בזה פסק דאינה מקודשת וכבר נתבאר בסי' כ"ח ס"י דיש מחלוק' בזה ויש לחוש לב' הסברו' ועוד מה בכך שאין הערב מתחייב סוף סוף היא נהני' שנעשה ציוויה שפלוני נהנה על ידה ש"פ ומה לי תן פרוט' לפלוני או הרויח זמן לפלוני והנה אם היא אמרה הלוה לי מנה ואתן לך פרוטה אגר נטר אינה מתחייבת בפרוטה דהוי ריבית קצוצה ואפ"ה מתקדש' הואיל ונהנית א"כ ה"נ נהני' שהרחיבו זמן לפלוני על פיה ואולי הרשב"א בתשובה מיירי שערב גם בעד הקרן:

בהנאת מתנה זו שקבלתי כרצונך. אף על גב דלאו אדם חשוב הוא ונתבאר לעיל סי' כ"ז סעיף ט' דדוקא אם המקבל הוא אדם חשוב היא מקודש' שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנא' זו הקנתה עצמה לו (מ"מ מקודש' מאחר דלא חסרה ממון דהא האחר נתן משלו להמקבל בשביל' ולעיל מיירי שחסרה ממון דהיא נתנה משלה להמקבל) וכמו שכתב המ"מ:

ונתן לה משכון עד שיתן הדינר. עיין בר"ן והובא בב"י מ"ש בשם הראב"ד והרמב"ן ולמעשה חוששין לדעת שניה' היכא דאמר לה קני משכון בשעבוד מנה והתקדשי לי בו והוי ספק מקודש':

וכ"ש אם נתן לה שטר על הדינר. הרב העתיק זה מדברי המ"מ שכ"כ בשם הרשב"א והרמב"ן ולדעתי נראה שדין זה אינו מוסכם דהרמב"ן לטעמיה אזיל שכתב הר"ן בשמו דאף דאמר לה קני משכון בשעבוד מנה דנהי דקניא ליה משכון לההוא שעבודא אינה מקודש' דכל כסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו קידושין הם ע"כ ס"ל להרמב"ן ג"כ אם נתן לה שטר על הדינר דאינה מקודש' מטעם דעדיין אגיד אצל בעל אבל הראב"ד ס"ל היכא שנתן לה משכון וא"ל קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי דמקודש' ה"ה נמי היכא דנתחייב לה מנה בקנין וא"ל התקדשי לי בו דמקודש' דלא גרע מחוב דמחיים דמקודש' אי לאו משום חשש דלא סמכה דעתה משום דיראה דילמא מחיל ליה (כמבואר בסי' שלפני זה סעיף י"ג) וגבי חוב דידי' לא שייך זה וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ע"כ נראה בנתן לה שטר על הדינר הוי ספק קידושין ועוד חוששין שמא הנייר ש"פ כמבואר לעיל סימן כ"ח סעיף ח':

ותזכה בו בגוף המשכון. עיין בתוספו' בקידושין דף ח' ד"ה מנה אין כאן שכתבו בשם ר"ת/ ר"ח /דאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה ואמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה ונראה דגם בקדושין כן וא"צ שיאמר תזכה בגוף המשכון:

ונתן לה אפילו דינר א'. זה הוא לשון הרמב"ם פ"ו מה"א ומדכתב אפילו משמע דכ"ש אם נתן לה צ"ט ולא אמרינן מנה חסר דינר כסיפא לה למתבעי' והיא דעת הרמב"ן והרא"ש שהביא הרב בהג"ה בסמוך ודלא כהרשב"א החולק וכן דקדק המ"מ ומדברי הרמב"ם:

והוא ישלים לה השאר. כלו' ואם לא ישלים אינה מקודשת כמו שאמר ע"מ ומיהו לקמן בסי' ל"ח סעיף ג' כתב דיש חולקין דגם בע"מ צריך תנאי כפול:

ויש חולקין. כבר כתבתי טעמו דס"ל כת"ק (בקדושין דף ח') דמחלק בין מנה חסר דינר דכסיפא לה למתבעי' ובין ההיא דר' אליעזר דחסר צ"ט דלא כסיפ' למתבעיה:

בק' דינרים אלו. כך היא סוגית הגמ' (בקדושין דף ח' ע"א) אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודש' וישלים המותר ומקשה אדר' אלעזר מההיא ברייתא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה א' מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו הכא במאי עסקינן דאמר במנה זו דדעתה אכולה ופריך מדסיפ' במנה זו דקתני התקדשי לי במנה זו ונמצ' מנה חסר דינר אינה מקודשת מכלל דריש' במנה סתם ומשני ריש' וסיפא במנה זו ופירושי קמפרש רצה א' מהן לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו כיצד דאמר לה במנה זו רב אשי אמר לעולם ריש' במנ' סתם ומונה והולך שאני כיון דחזיתיה מונה והולך דעתה אכול' עכ"ל הגמ' והנה דברי הרב בכאן הועתקו מלשון הרמב"ם פ"ז מה"א דין י"ז ומשמעו' לשונו דאף אם לא היה מונה והולך רק אמר סתם התקדשי לי במנה זו ונתן לה בבת אחת ואחר כך נמצ' חסר דינר ג"כ אינה מקודשת והיינו סיפא דבריית' והריש' והסיפ' במנה זו מיירי וכדמסיק בגמ' ודלא כאוקימת' דרב אשי וכמ"ש המ"מ דנתבאר מדברי הרמב"ם שאין הלכה כאוקימת' דרב אשי והטעם כו' ע"ש והיינו התוספת' שהעתיק הרי"ף אבל במונה והולך במנה סתם לא הוי כמנה זה ודלא כרב אשי נמצ' לדעת הרי"ף והרמב"ם העיקר תלוי באומר מנה זה ומונה והולך דנקט משום דבעי למתני דשניהם יכולים לחזור בדינר האחרון (אבל הרא"ש והטור פסקו כאוקימת' דרב אשי ואפילו במנה סתם ומונה והולך וכדבסמוך בהג"ה) ואם כן הא דכתב הרב בהג"ה די"א דבחד' סגי כגון שאומר מאה דינרין אלו דמשמע לפי דעה הראשונה בעי תרווייהו וכן הוא בד"מ בהדי' וזה אינו מדוקדק:

דינר החסר יהא עלי במלוה ונתרצת'. דין זה פשוט אם נתרצת' ואמרה ודאי מקודשת דסבר' וקבלה להתקדש בצ"ט דינר שנתן לה במזומן ובתנאי שישלים לה הדינר מלוה ודמי להא דאמרינן המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דמקודשת (כמבואר בסי' שלפני זה בסעיף י"ד) אבל אם הי' שתקת כשאמר דינר החסר יהא עלי במלוה בזה אפשר לומר דהיא לא נתרצית דכסיפ' לה למתבעיה וחזר הדין למה שנתבאר למעלה בסעיף שלפני זה דיש חולקין ובאמר התקדשי לי במנה ונתן לה צ"ט ובטור לא כתב ונתרצית אפשר משום דס"ל כדעת הרא"ש דפסק כמ"ד דלא כסיפ' למתבעיה ואם כן קשה על הרב הב"י מאחר דסתם כבר כדעת הרמב"ם (כמו שנתבאר לעיל בס"ק י') שהוא כדעת הרא"ש דאין חילוק בין צ"ט דינר לדינר א' למה כתב כאן ונתרצית:

ויכולים לחזור בהן. מלשון זה משמע דאף דהיא מרוצה להתקדש בחסר דינר יכול הוא לחזור ולומר במנה זו אמרתי ומנה אין כאן ואין היא יכולה לומר הרי הוא כאלו התקבלתי הכל ומ"מ הדבר צריך תלמוד:

עד שיאמר לה אח"כ התקדשי בזה ושתקה. י"ל אם שתיקה מהני דהא מאחר דאין הקדושין נגמרים עד דינר האחרון אם כן כל מאי דאת' לידה אינו רק פקדון ושתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא דבמאי גילת' דעתה שהיא מרוצה לקדושין אלו וכמו שנתבאר לעיל סימן ך"ח סעיף ד' וה' ובטור כתב בשם הרמ"ה דהוי ספק קדושין:

וישלים לה ר'. כלו' ואם לא קיים תנאו אינו מקודשת וכמו שנתבאר לעיל בסעיף שלפני זה:

לפיכך אם לא היה בשמן ש"פ כו'. ה"ה בחלוקה שלפני זה אם לא היה בכלי בלא היין ש"פ אלא דסתמא דמילתא סתם כלי הוא ש"פ והא דמפליגינן בין מים ויין לשמן היינו באומר כוס זה סתם אבל באומר לה התקדשי לי בכוס זה של יין או של מים ודאי במה שבתוכו קאמר כמבואר לקמן סי' ל"ח סעי' כ"ד:

אם אמרה הן ונתן לה אם שתקה לא מהני. ולא אמרינן דשתיקה מהני רק באמר לה פעם שנית בשעת נתינה הרי את מקודשת וקבלה בשתיקה אבל אם שאל אותה אם אתן לך תהיה מקודשת והיא שתק' וקבלה אין זה כהודאה דהא הוא לא אמר רק דרך שאלה והיא שתקה וסמכה על דבריה הראשונים שאמרה תן לי בלא קדושין וכן הוא בד"מ ובב"ח ודלא כב"י:

ואם קבלה בשתיקה וכו' אינה מקודשת. הר"ן כתב בזה דאיכא מאן דס"ל דמקודש' ודעת הר"ן משמע דס"ל דהוי ספק מקודשת כל שלא אמרה בלשונות האמורים בגמרא:

ואמרה לו בלשון שחוק תן. כך הגירסא בס"י ודין זה הועתק מדברי הר"ן ולא ידעתי מה זה שכתב הרב בלשון שחוק הא סתמ' אסיקנא בגמרא כל שאמרה ליה הבא מיהבא לאו כלום הוא וכן הבא בלחוד אינה מקודשת רק שנסתפק הר"ן אי דוקא כשהתחילה היא ואמרה הב שלא לשם קידושין או אפילו בהתחילה הוא מאחר שאמר דרך שאלה אם איתא דנתרצי' ה"ל לאהדורי אין מקדישנ' לך וע"כ הניח הר"ן הדבר בספק ולא הוזכר בדברי הר"ן שהשיב' בלשון שחוק ולא ידעתי לשון שחוק זה מה טיבו אדרבה משמעות לשון זה אל תשחק עמי בדבר אחר רק תן:

ואם אמר לה בשעה שנתנו לה וכו'. גם הרב מהרמ"א כתב זה לפני זה בהג"ה בסעיף י' ולא ידעתי מאחר שהמחבר בעצמו כתבו למה כתבו מהרמ"א דרך הג"ה:

סעיף ב' בהג"ה אבל אם הרויח זמן וכו' נ"ב ע' בח"מ וב"ש מה שתמהו על זה וע' בחיבורי משפט צדק על חו"מ מהדורא ג' בהשמטות מ"ש בסי' קכ"ח בתוך איזה ענין כתבתי קצת ראיה להרשב"א דאין לחלק כחלוקת מן הש"ס דנדרים דף ל"ג גבי הא מני חנן הוא יע"ש בעזה"י ודו"ק:

סעיף ט' האומר לאשה כו' נ"ב עיין בב"ש סקכ"א מ"ש אם הי' קציצה ביניהם וכו' ע' בקצוה"ח סימן רכ"א מ"ש וחולק עליו ועיין בתשובותי לאהע"ז סימן קמ"ג קנה מקומו במהדורא ד' שלי סי' קל"ט שם תמהתי עליו מדברי הר"ן בגיטין פ' מי שאחזו יע"ש בעזה"י ודו"ק:

סעי' ג' (ואתקדש אני לו) בקידושין דף ז' מקודשת מדין שניהם דערב ודכנעני ע"ש לכאורה יש לומר שהטעם בכנעני שיוצא בכסף על ידי אחרים הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו וזכה האדון בהכסף בשביל העבד וגם אם אין שום יד לעבד לקנות גם ממה שמזכה לו רבו מכל מקום הוה ליה שחרורו ומתנתו באין כאחד וכדקיימא לן בשטר על ידי עצמו שהוא רק מצד גיטו וידו באין כאחד וכבריש פרק הזורק בגיטין ע"ש וכמ"ש במק"א בזה מכבר אודות קידושין ולפי זה היה לקום להקשות להפוסקים דסבירא להו דזרוק מנה לים פטור ע' חו"מ סי' ש"פ אם כן דין ערב אינו חל עליה עד שהגיע ליד המקדש ואם זכה בשבילה המעות ושייך שפיר דין ערב מכל מקום דין עבד כנעני לא שייך בזה כיון דלא שייך לומר זכיה כאלו המקדש נתן לה דהרי משהגיע ליד המקדש אין עוד נתינה ודין ערב לא שייך כי אם במיד ליד ולא בזרוק מנה לים כנ"ל. ולכאורה הי' מקום לומר דאיירי במעמד שלשתן והרי זה כאלו זכתה וזיכתה להמקדש וידוע הפלוגתא בש"ע במעמד שלשתן אי הוו קידושי מהתורה הק' גם הלשון משמע גם שלא הי' מעמד שלשתן. ונראה דדין עבד כנעני הוא גם משלא הי' זכיה כלל ולכאורה הי' מקום לומר מנא לן לילף מעבד כנעני בזה דילמא שם מצד זכיה וצריך לומר דפשוט להש"ס דגם בלי זכיה מהני שם וצלע"ע:

האומר לאשה. עיין בס' שעה"מ פ"ה מה"א דין כ"ד שכ' ובמאי דאמרינן דבאשה לא מהני מתנה עמ"ל מספקא לי בנתנה היא באדם חשוב דמקודשת (כמ"ש בסי' כ"ז ס"ט) אי נתנה לו במתנה עמ"ל מי אמרינן דמקודשת דאיכא למימר כיון דלדעת תוס' וסיעתם אינו אלא משום גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין בכל כי האי הו"ל מלתא דלא שכיח ולא גזר או דלמא כיון דטעמא דבאדם חשוב מקודשת הוא משום בההיא הנאה שהיתה רוצה ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו לקבל ממנה כמ"ש רש"י א"כ ההיא פרוטה לא הדרא כלל וה"ז דומה למ"ש הרמ"א דאם אמר לה בהנאה זו כו' ומסיק דמידי ספק לא נפיק ע"ש:

שתחזירהו לי א"מ. כ' בס' קה"י ואם נתן לה ואמר ע"מ שתחזיר לאבי או לבני מסופק בספר המקנה הואיל ולא דמי לחליפין דבחליפין הדר למרא קמא ולי נראה דאין כאן ספק דכשמקנה לאשה ע"מ שיצא אח"כ מרשותה לאחר ג"כ לא הוי קדושין ע"ש:

כדי לקדשה בה תוך ל' כתב בס' המקנה דאם נתנה לו הטבעת במתנה ע"מ שיחזור ויקדשנה בה דאינה מקודשת ע"ש ובס' קה"י כתב עליו ולפע"ד נראה בפשיטות דמקודשת דדמי לאומר הנני נותן לך חפץ זה במתנה ע"מ שתקנה ממני איזה חפץ אחר בחפץ זה שנתתי לך דודאי מהני כמו בגט שהאשה נותנת להבעל הנייר במתנה שיכתוב עליו הגט ויחזור ויתן לה ויהיה שלם שהאשה יודעת לאקנוי' בכה"ג כמבואר בגיטין דף כ' ע"ב ע"ש:

ואמר לה בהנאה זו. כ' בס' קה"י וז"ל ונראה דאפי' לא היה החפץ שלו רק שנתנו לי ג"כ במתנה עמ"ל אפ"ה הוי קידשין אפי' לא נתנו לו רשות בפי' להשאיל דסתם מתנה עמ"ל יש לו רשות ליתן לאחרים. אמנם שאר התנאים שכ' הרא"ש בודאי צריך שיתן המתנה סתם שיחזירהו דאז יכול להחזיר אימת שירצה כמבואר בח"מ סי' רמ"א דאם אמר ע"מ שתחזירהו מיד אין כאן קדושין דצריך שיהא השמוש ש"פ דאם אין השמוש ש"פ במאי מקדשה. והנה בס' המקנה כתב דאם אמר בשכר הקישוט אינה מקודשת דבשכירות כלים שייך ג"כ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוי כמלוה ע"ש ודין זה הוא אמת דבשכר שמוש משמעות לשונו הוא בהשכר שיגיע לו לשלם אחר שתשמש ובשכר זה שתתחייב לו תהא מקודשת והשכר הוא מלוה אמנם מה שהצריך בס' המקנה שיאמר לה בהאי הנאה מה שהיתה צריכה לפייס לאחד וליתן לו פרוטה שיבקש ממנו שיתן לה תכשיט זה להתקשט בו זמן מה. לפע"ד נרא' דכשאמר לה בהנאת קישוט גם כן מקודשת כיון דקונה החפץ במשיכה זו מהמקדש שיהיה החפץ משועבד לה לשמש בו ואין יכול לחזור בו נתינת כסף ממש הוא ול"ד לפועל שאין לו קנין בהפועל כו' אבל כאן חשיב כנותן במתנה חפץ לפירות על זמן מה דודאי נתינת כסף גמור הוא ומתקדשת בו עכ"ד ע"ש:

ואתקדש אני לך. עב"ש סס"ק ה' שכ' בשם מהרש"ל דאפי' אם היא לא אמרה ואתקדש אני לך מקודשת וכן כ' בסימן ל' ס"ק י"ג דמוכח כן מתו' ע"ש. וכ"כ בתשובת מהר"א ששון סימן קע"ו ע"ש ועיין בס' שעה"מ פ"ה דין ב"א מ"ש בזה:

ונתן לו ואמר לה. עמ"א וב"ש ועיין בספר המקנה ובס' הקה"י מ"ש בזה:

אמרה הן ונתן לה. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ד מה"א דין ה' באורך:

סי' כ"ט ס"ט הר"ז מקודשת במה שבתוכו. נ"ב ע' תשובת לחם רב סי' כ"ג:

ע"מ שתחזירהו לי לפי שאין האשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזיר הסודר שמקנין בו הלכך יטעו לו' שהאשה נקנית בחליפין הלכך אפקעינהו לקידושין מיניה כ"כ התו' והרא"ש פ"ק דקידושין:

להחזיר לה לאחר ל' יום כדי לקדשה בה תוך ל' האי כדי לקדש' תוך ל' לית' בתשובת הרא"ש שם אלא וקדשה תוך ל' יום כו' וכן העתיק בד"מ ולא ידענ' למה כ' כאן האי' מלת' ובאמת אין בו צורך דאפילו לא השאילה לו אלא לצורכו והו' קידש' בו מקודשת דהא עיקר החומר' במקדש בדבר השאול הוא מטעם דדמי' למתנה ע"מ להחזיר כדלעיל סי' כ"ח וכאן לא שייך זה דהא שלה הוא ואין שייך חזרה אלא תחזיקהו לעצמה ותו קיי"ל על מריה דהאי פיסק' למה הוצרך לו' שהמתנה שלה היתה עד ל' הא אפילו אם נתנה לו סתם מתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש בו כל הנשים שבעולם כמ"ש הרא"ש והב"י בש"ע סי' כ"ח סעיף ך' ובאמת מרי' דהאי פיסק' דברי מהר"ר אביגדור כ"ץ בתשובות הרא"ש שם ואיהו לא ס"ל הא דינא דהמקבל מתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש אלא ה"ל כאו' ולהרא"ש אין ה"נ כאן דאפילו בלא אמרה עד ל' יום מצי לקדשהו ואלו נחית רמ"א לדקדוק זה לא היה מעתיק האי פיסק' באופן זה שאו' עד ל' דלפי מה שנפסק לעיל כהרא"ש אין צורך כאן לזה:

תן מנה לפלוני כולי בגמ' דמקודשת מדין ערב במה שמצינו בדין ערב שמשתעבד למלוה אע"ג דלא מטא הנאה לידיה האי איתת' נמי אע"ג דלא מטיא הנאה לידה קא משעבדה נפשה ואקנה לו:

הלוה מנה לפלוני כו' הטעם דהנאת מלוה בנתינו' פרוטה (שהיתה צריכה ליתן בשביל זה) וא"כ כ"ש באו' לאשה מקודשת לי במנה שאלוה לך מעות:

ואמר לה הרי את כו' כ' המ"מ הטעם דאלו לא אמר היא לא עדיף כשנותן לא' על פיה מאם נותןלידה ואמרה היא דקי"ל דהוי קידושי ספק עכ"ל ויש ללמוד מדבריו דאמירת הבעל מהני כשהיא אומרת תחלה והבעל אומר הן ואח"כ נותן המנה לפלוני דהא עיקר צורך אמירתו דהו' כנותן הוא ואמרה היא משמע שאלו אמר הוא בשע' שאמרה היא היה סגי והטעם נראה דכיון שאמר הוא שבאותו ענין שיתן מנה לפלוני תתקדש והלך עפ"ז ונתן הוה כמדבר עמה תחלה על עסקי קידושי' דא"צ אח"כ בשעת נתינה לו' כלו' דהנתינה עצמה נגררה אחר האמירה שאמר הוא תחלה דהא אמרי' שאו' שנתתי על פיך דמשמע שהנתינה היא ע"פ אמירתה תחלה אלא דלא סגי עד שתהיה גם אמירתו וכל שיש אמירתו מהני אע"פ שהיתה תחלה קודם הנתינה אבל אם לא אמר הוא ג"כ אלא היא לחוד' אמרה לא מהני ולא מקרי מדבר על קידושי' תחלה דלא עדיף מאם אמרה היא לחודה בשעת נתינה דלא סגי ומכאן יש לי ראיה למה שכתבתי בסעי' י"ד סי' כ"ח גבי בשכר שאעשה לך כלי דמהני אפילו לא אמר כלום אח"כ כיון שהוא אמר תחלה דלא כתוס' רי"ד אלא דשם א"צ לאמירתו כלל אח"כ אלא דיו במה שאמר תחלה בשכר שאעשה והיא אומרת (הן) וכן נמי כאן אם אמרה כן שיתן לפלוני ונתן על פי והיינו "כ בהנאת מתנה שנותן לפלוני כ"ז נ"ל ברור:
דברי המגיה כ' ב"ש בס"ק ה' ובט"ז מדייק דאם אמר הוא בשעה שאמר מקודשת אע"ג דהנתינה היה אח"כ ולא אמר כלום אח"כ כו' ומזה ראיה באם אמר התקדשי בשכר שאעשה לך כו' דא"צ לקדש מחדש כו' מיהו יש לדחו' דכאן נותן מיד והנתינה היא הקידושין כו' עכ"ל ואיני רואה כאן שום דחיה דאי מיירי כאן דהנתינה היה תיכף תוך כדי דיבור בודאי לא היה צריך הט"ז להדיוק כלל כיון דאמירתו והנתינה היה תוך כ"ד מה לי אם אמירתו קודם הנתינה או אח"כ בתוך כ"ד נחשב כאלו היה אמירתו ונתינתו כא' ולא היה צריך לדייק זה מהמגי' ואלא ודאי דהט"ז לטעמיה אזיל דבסק"ה כ' כמה ראיות לסתור מ"ש הב"ח דבעי' תוך כ"ד בין נתינות המעות לאמירתו אח"כ וחולק הט"ז עליו וכ' דא"צ תוך כ"ד בין נתינה לאמירה אח"כ ובודאי גם אם היה אמירה קודם ואח"כ הנתינה לא בעי' ג"כ תוך כ"ד דאין לחלק ולו' דוקא באם נתן תחלה דהיא משתעבדת מדין ערב אלא שמחוסרה אמירה כמ"ש הט"ז דבזה הוי אמירה ונתינה כא' משא"כ כשאו' תחלה ואח"כ נותן דלא שייך זה א"כ תוכרח לו' אף אם הנתינה היה תוך כ"ד לאמירה לא הוי אלא ספק קדושין כמ"ש הט"ז בקושיתו על הב"ח דגם כאן נימ' לחומר' דתוך כ"ד לאו כדיבור דמי ואם קידש שני צריכה גט משניהם דכאן לא שייך הני טעמ' שכ' הט"ז באם היה האמירה אחר הנתינה א"כ ק' האיך פסק בש"ע בסי' כ"ז סק"ח בנתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין ודאי מקודשת דהוי כאו' הוא ג"כ ולפי הסבר' הנ"ל ק' דאף אם יאמר בפי' תחילה שנותן לה לשם קדושין לא הוי אלא ספק קדושין דשמ' תוך כ"ד לאו כדיבור דמי א"ו דאין חילוק בין אמירה אחר הנתינה או קודם הנתינה לעולם לא בעי' תכ"ד ואם כן אין חילוק אם שהה מעט בין נתינה לאמירה או הרבה וא"כ שפיר מדייק הט"ז מכאן דלא בעי' אמירה מחדש בשעת נתינה באו' בשכר שאעשה לך אף שתהיה הפסק הרבה בין אמירה לעשיה ונתינה אין בכך כלום כמו שכתבנו עכד"ה):

אבל אם הרויח זמן הטעם דרשב"א שהרי היא מקודשת מדין ערב ואין ערב מתחייב בענין זה דאין ערב משתעב' לאחר מתן מעות אלא דוקא בהלו' לו ואני אתן לך שהרי על אומנתו הלוהו וטוב' קהינו בהאי מלת' דק' לי דהא גבי אשה שהיתה חייבת לו ומקדש אותה במה שהרויח לה זמן שי' מקודשת כדלעיל סי' כ"ח סעיף י' והיינו לדעת רש"י ומטעם פירש"י בהאי הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו ע"ז אולי היתה נותנת נמצא בהאי הנאה שמרויח לה הזמן נחשב כמו נתינה פרוטה לידה דהו' דיעה קמיית' דלשם וכן הוא דעת הרי"ף כמ"ש שם הב"י ה"נ כאן במה שמרויח זמן לאותו פלוני הוי כאלו נותן פרוטה לאותו פלוני וא"כ נתינו' פרוטה זו נחשב לשעת מתן מעות של ההלואה שנעשה כבר דע"ז אינה משתעבדה אלא בתר מה שהרויח לו ונחשב נתינה ממש אזלי' ושפיר הוה כמו ערב וא"ל דהרשב"א לא ס"ל כפירש"י אלא כדיעה אחריתי דלשם דהוא דעת העיטור בטור דס"ל בהרווחת לה זמן אינה מקודשת דלא נחשב זה להנאה ע"ז ק' דהא ב"י הבי' שם דהרמב"ן והרשב"א מסכימים לדעת הרי"ף בהלכות והיינו כרש"י שזכרתי וא"כ קשיין דברי רשב"א אהדדי ותו דאי תימא דרשב"א דכאן ס"ל כדיע' בתר' דלעיל דאינה מקודשת במה שמרויח לה זמן דלא נחשבזה לנתינה א"כ למה הוצרך כאן לו' הטעם שאין זה דומה לערב הא פשיט' בלא"ה דלא הוי קידושין דהא אינו נותן כלום ומהי תיתי דיהא הרווח' זמן פלוני עדיף מהרווחת זמן לה לעצמה וצ"ע רב ליישב זה להלכה נ"ל דיש כאן קידושי ספק כנלע"ד זמן מלוה ע"פ איני יודע לחלק לפי טעם הרשב"א בין מלוה ע"פ למלוה בשטר נ"ל שיש כאן ט"ס האי ע"פ וצ"ל זמן לפלוני כו' וכן הוא בתשובת הרשב"א שם ובלבוש העתיק ג"כ על פה ואין זה עיקר הא דאמרי' בסעיף זה דצריך שיאמר הוא בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך כו' כ' מו"ח ז"ל דבעי' שיאמר תוך כ"ד לנתינה וכן בכל החלוקות שצריך אמירתו הוא דוק' תוך כ"ד דאל"כ הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא מהני ולא נהיר' דהא אמרי' בפ' י"נ דף קכ"ט הלכת' דתוך כ"ד כדיבור דמי בר מקידושין ופי' רשב"ם כגון שקידש אשה וחזר ואמר להוי מתנה אין שומעין לו ומקודשת מספק וחומר' מדרבנן הוא וא"כ ה"נ אי תלוי כאן בתוך כ"ד אימ' לך לחומר' דלאו כדיבור דמי ואם קידשה א' צריכה גט משניהם דמה לי חומר' זו או חומר' זו. ותו ק' במאי אמרי' בפ"ק דף י"ב ההוא גברא דקדיש בצפית' אמרו ליה והא לית בי' ש"פ אמר להו תקדוש בד' זוז דאית בה שקלת' ואשתק' פירוש רש"י כלו' שנטלה ולא השליכתו אמר רבא הוי שתיק' דאחר מתן מעות כו' ש"מ דאם היתה אומרת הן היתה מקודשת והא היה אחר כ"ד מן הנתינה לידה דהא הפסיק בנתיים אמירת האנשים והא לית ביה ש"פ והנהו תיבות הן יותר מן כ"ד דהיינו שלום עליך רבי וא"ל דנתקדשה מכח מאמר הראשון דהא הרא"ש כ' להדי' דחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחו' מש"פ ותו דהא אית' בסי' כ"ח סעי' ד' בפקדון דאם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה כו' הן (ספק מקודשת) (צ"ל ודאי מקודשת) והרי שם יש הפסק בין הנתינה לידה ובין האמירה שלה הן אפ"ה יש קידושין (אלא מצד אחר יש שם ספק) (טעות הוא) וא"ל דהתם היה תתוך כ"ד דא"כ היה אפי' שתיק' מהני אם נאמר דתוך כ"ד (כדיבור) דמי א"ו דבהנהו כולהו מועיל אפי' א' כ"ד והטעם דבההי' דצפית' כיון שאותן ד' זוזי עדיין בידה ואין שם הלואה שפיר מועיל שם אמירתה הן אפי' לאחר מתן מעות דהוי כאלו נותן לה המעו' באותה שעה וכן בההי' דפקדון וכן בהך דהכ' שאמרה תחלה תן מנה ללוני ואקדש לך בזה נשתעבדה מדין ערב להתקדש לו בנתינה זו לפלו' אלא שמחוסר האמירה שלה ושלו וכשיבואו האמירו' נתקדשה והוי כאלו נתנה לפלוני עכשיו דהקדושין התחילו משעת הנתינה ונגמרים בשעת האמירו' מ"ה כתבו כאן דאחר הנתינה אומר לה ה"א מקודשת במה שנתתי כו' ולא נתנו שיעור איזה מקרי אחר הנתינה:

הילך דינר כו' (וצ"ל סעיף ג' דהיינו אמרה לו תן מנה לפלו' דבהילוך דינר לא שייך קושי' של הרשב"א שמבי' הט"ז דל"ל אדם חשוב דבקבלת מעות היא מקודשת וכן הוא במ"מ) רשב"א הקשה דכאן מקודשת בלא אדם חשוב מ"ש מהילך מנה ואקדש אני לך דבעי' אדם חשוב כמ"ש סי' כ"ז ותירץ המ"מ דשאני התם שהיה מחסרה ממונה לפיכך אם אינו חשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסיר' ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון אחרים עד כאן לשונו ממיל' אם אומרה הילך מנה ותן לפלו' ואתקדש אני לו ה"נ דבעי שיהיה אותו פלוני אדם חשוב ואז מקודשת לו כשיאמר אותו פלוני אחר כך ה"א מקודשת לי בהנאה שקבלתי מעותך כנ"ל:

אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן דמשכון פירש רש"י אינה שוה כלום שאין המשכון מתנה עכ"ל פי' שאין מקנה לו גוף המשכון אלא נותן לבטחון ע"מ שיתן לה דינר והרי אין לה בידו כלום ועל מה יחול בטחון:

מקודשת משלקחה הדינר שזהו כמי שאמר ה"א מקודשת בדינר זה על מנת שאשלים לך עד מנה וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

וה"ה אם חסר דינר כו' דגם בזה אמרינן ישלים אותו והיא מקודשת והיש חולקים ס"ל דדוקא בנותן דינר אמרי' דישלים דהיא אינה כסיפא למתב' צ"ט דינר אבל אם חסר דינר אחד היא כסיפ' לתבוע דינר אחד ע"כ אינה מקודשת:

וי"א דאפי' בלא חזרה כו' דממילא בטלו הקידושין כיון שאמר מנה זה ואין מנה במילואו לא מהני מה שישלים:

ואם יכולה להוציאו כו' בטור סיים ואם אין יכולה להוציא אינ מקודשת וכתב רמ"ה ואם אמר בתר הכי התקדשי לי בו ושתקה הוי ספק קידושין ופי' ב"י משום די"ל כיון ששתקה הוי מתרצית להתקדש בו כמו שהוא ואיכא למימר דבריו הראשונים שאמר לה במנה דמשמע מנה יפה שאין בו שום דינר רע והא דשתק' לפי שאינ' וששת להשיבו דבר עכ"ל ותימ' לי הא הוי שתיקה לאחר מתן מעות ולאו כלום הוא כדאיתא סי' כ"ח סעיף ד' גבי פקדון ותו הא צריך לחזור וליטול ממנה כדאיתא סי' כ"ח סעיף ג' בהג"ה במקום דלא הוי קידושין וצ"ע:

מלא מים המים בטלים לגבי כוס מלא יין היין חשוב ואינו בטל לגבי כוס ומ"מ אינו חשיב כ"כ שנאמר שדעת' תהא על היין אבל בשמן במה שבתוכו דחשוב יותר מהכוס דהכוס אינו בטל גבי שמן ויש חולקים ס"ל במים דלא חשיבי דעת' על הכלי ביין עבידי למשתי ומהדר הכוס למריה בשמן או בציר דגים שעשוי לימים רבים לטבול בו והכוס צריך לשמרו בו:

אם אמרה הן זה דעת הרמב"ם וטור ותמה ב"י למה הצריך שתאמר הן דאפי' שתקח וקבל' נמי מקודשת וכן נראה ממ"ש ר' בסמוך בשם הרא"ש עס"ל והיינו מה שזכר רמ"א אח"ז אם אמר לה בשע' כו' שזהו דעת הרא"ש בטור וכתב בד"מ וז"ל אם אמר בשע' שנתנה וקבלה כו' משמע דוקא בכה"ג מהני שתיקח הואיל וחזר ואמר התקדשי לי אבל אי לא חזר ואמר התקדש' לי בשע' שנתן לה רק כששאלה אם אתן לך כו' שתקה אינה מקודשת לכן הצריך רבינו לומר הן וכן היא להרמב"ם (אבל ב"י כ' דדעתו כדעת הר"ן) (זה אינו בד"מ) ולא כדברי ב"י דמשמע מדברי הרא"ש אלו דשתיקה מהני כי לא חזר ואמר לה בשעה שנתן ולכן תמה על רבינו שהצריך לומר הן עכ"ל ונראה דדברי ב"י נכונים ונעתיק המקור דהב"י הבי' תחלה וז"ל והרב המגיד כ' על המעשים אלו כתב הרמב"ן (בנוסח' שלי לא נזכר במ"מ רמב"ן אלא רשב"א אבל נוסח ב"י עיקר כמו שיתבאר אח"ז דרמב"ן לא ס"ל כן) מפני שהי' אומר תחלה בלשון שאלה ואפי' חזר אח"כ ואמר לה בשעת נתינ' התקדשי לי והיא אמרה א' מן הלשונות אלו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת עכ"ל וזה ודאי (קאי) על הגמ' דתחילה אמרה על שאלתו א' מלשונות אלו ודוק' אם אמר תחלה לשון שאלה אז גריעי הני לישני כמו שיתבאר בסמוך וקמ"ל דאף ע"פ שחזר ואמר שנותן דוקא לשם קידושין שלא בדרך שאלה והיא חזרה לומר א' מלשונות אלו אין אומרים שאח"כ שאמרה לשונות אלו לשם קידושין שלא בדרך שאלה מהני קמ"ל דלא כיון שאמר' תחלה כן על לשון שאלה אבל השתיקה שלה אחר אמירת' שנית מהני ולא איכפת לן בריעותא שיש בתשובה ראשונה שלה א' מלשונות אלו דאמרינן דחזרה מדעת' אחר הפעם שנית ממילא אם שתקה בפעם ראשון אחר אמירתו אי יהבינ' לך מתקדשת לי כ"ש דמהני שם השתיקה דא"ל דכיון דאמר תחלה לשון שאלה אי תקבל יהיה קידושין ולא אמר סתם הרי את מקודשת לי בזה חדא דאין חילוק בין ל' שאלה אי בלשון קידושין סתם דגם בלשון סתם אינו יכול לכופה שתקבל הקידושין אלא מגלה דעתו שנותן לקידושין והיא בקבלת' תגלה דעתה שמסכמת בכך וזה נמי ממש באומר לשון שאלה שאינו נותן רק לקידושין והיא שותקת ודאי היא מקבלת לשם כך דאל"כ הוי גזל בידה ואנן לא חשדינן לה בכך ותו לא דאם לא מהני השתיקה בתר שאלה בתחלה למה אמרו בגמ' כל מיהב הב ושדי משדי לאו כלום הוא דיש ריעותא בלשונות אלו ה"ל לומר רביתא דאפי' שתקה לא מהני כיון ששתקה על לשון השאלה אלא פשוט דאין חילוק בין שאלה או סתם לענין שתיקה ומ"ש הרמב"ן מפני שהוא אמר תחלה בלשון שאלה כתב כן לטעם למה אמרי' דהני לישני גריעין נינהו וע"ז נותן טעם דכיון שאומר לשון שאלה והיא משיבה ע"ז לשונות אלו שאין דרך לחשוב לשונות אלו על לשון השאלה אלא דרך להשיב הן או שתיקה לגמרי אבל אם לא היה דרך להשיב לשונות אלו על לשון השאלה אלא דרך להשיב הן או שתיקה לגמרי אבל אם לא היה דרך שאלה אלא היה אומר סתם ה"א מקודשת לי' בדבר זה והיא משיבה א' מלשונות אלו לא הוויין גרועין וכמה יתבאר בדברי הר"ן שנעתיק אח"ז בדברי הרשב"א וכן מבואר בלשון המ"מ שאמר הטעם למעשים אלו שאמרו בגמ' מעשים שאמרו חכמים מלשונות אלו גרועים (מפני) שהוא אמר תחלה לשון שאלה אבל אין ענין שתיקה תלוי בשאלה אלא בכל גוונא הוי שתיקה כהודא וזה יתבאר עוד אח"ז והר"ן כתב וז"ל איכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדבור' קמא קסמכה דאמר ליה מעיקר' הב שלא לשם קידושין אבל אי אמר איהו מעיקרא אי יהבינא לך מקודשת (לי ואמרה הבא או הבא מיהבא מקודשת וכן נמי אפי' היכי דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדש לי בו ואיהו אמרה הב או הבא מיהב' מקודשת) אבל הרשב"א ס"ל דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאי א"ל בלשון שאלה אי יהבינ' לך מקודשת לי ואיהי לא אהדר' ליה אין מקדישנ' אלא אמרה הב או הבא מיהב' אפי' חזר ואמר ה"א מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דיכון דכלשון שלאה קאמר לה אם איתא דארצית ה"ל לאהדור' אין מקדישנ' לך ומדלא אהדר' הכי אלא אמרה הב מיהב' ודאי הכי קאמר' בקידושין לא ניחא לי אלא במתנ' ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי בו אינה מקודשת עכ"ל וקשה על הדיעה ראשונה בשלמ' בחלוק' הראשונה שפי' מקודשת דס"ל דעיקר הריעותא דהנך לישנ' הוא משום שאמרה היא תחלה הב והיינו שלא לשם קידושין אבל בסיפא דאמרה היא תחלה הב ויש ריעותא למה מהני לישנא גריעי שאומר בסוף ונר' דס"ל ג"כ דכל שאומר הוא לשון שאלה הוי לישנא גריעה משא"כ כשאומר סתם לא הוי לשון שאלה גריעה והיינו דתרתי לריעותא בעינן חדא שהיא אומרת תחלה הב. שנית שאומר אח"כ ל' שאלה אז הווין הני לישני לגריעותא אבל הוא אומר תחלה אע"פ שאמר לשון שאלה או שהיא אומרת תחלה הב אלא שלבסו לא אמר דרך שאלה לא הוי גריעותא בהנך לישנא וכ"ש אם היא שותקת וס"ל ג"כ דאעפ"י שהיה ריעותא דהיינו שאמרה היא תחלה וגם הוא אמר לשון שאלה מ"מ אם אח"כ אומר שלא בלשון שאלה מועיל הני לישני דהוא כמו חזרה מדעתה הראשונים אבל הרשב"א חולק בתרתי חדא הוא אומר תחלה יש ריעותא בהך לישני כיון שהוא אומר דרך שאלה שנית כל שיש ריעותא תו לא מהני הזר' אח"כ דהיינו אפי' היא שותקת לבסוף לא מהני כיון דמתחלה היה ריעותא נמצא דלדיעה הא' מהני חזרה אפי' אם אמרה בסוף לשון גירוע רק שהוא לא אמר דרך שאלה בפעם השנית וכ"ש אם שתקה לבסוף והרשב"א ס"ל דאפי' שתיקה לבסוף לא מהני כיון שהיה תחלה ריעותא הן מצד אמירתה תחלה הן מצד שהוא אמר לשון שאלה וכ"ש שאם אומרת בסוף ג"כ הלשון הגרוע והרמב"ן שהביא המ"מ שהעתקתי לפני זה ס"ל דיש חילוק בדבר דאם החזיר' מחמת שהוא לא אמר בסוף דרך שאלה והי' אומרת לשון גרוע לא מהני אבל אם החזר' היא מחמת שהיא שותקת לבסוף מהני אע"פ שבפעם הא' היה ריעותא וא"כ כ"ש אם לא אמרה כלל לשון גרוע אפילו בתחלה רק דשתקה דמהני אע"פ שיש ריעותא מחמת אמירת' תחלה והנה הרמב"ם והטור שכתבו דאם אמרה היא תחלה הב והוא אמר דרך שאלה והיא אמרה הן אז דוקא מקודשת משמע בשתיקה שלה לא מהני כיון שהיה ריעותא תחלה ס"ל כרשב"א שזכרנו כ"ש בסוף דלא מהני השתיקה כיון שאמרה היא תחלה והוא אמר דרך שאלה וא"כ קשה למה כ' הטור בסוף דברי הרא"ש דאם בסוף שתקה וקבלה מהני אע"פ שלא אמר הוא פעם שנית דרך שאלה מ"מ יש ריעותא דהיא אמרה תחלה הב אע"כ דס"ל להרא"ש כרמב"ן שזכרנו א"כ קשיין דברי הטור אהדדי וע"כ יפה הקשה ב"י דדברי הטור תחלה לא אתיין אלא כהרשב"א אבל לא כהרא"ש ונר' דהרמב"ם והטור שכתבו והיא אומרת הן דה"ה אם שתק' אז דמועיל אלא דנתכוין על הסיפא דאם אומר הב מיהב' דלא מהני דדוקא הן צריכה להשיב אם באה להשיב אבל אם לא משיב' כלל ס"ל דמהני כצ"ל בדברי (הטור) ולמעשה אם שתקה הוי ספק קידושין אלא תן לי בלבד פי' שהיא אומרת כן:

וקבל' מקודשת זו דעת הרא"ש אבל הרשב"א ס"ל אינה מקודשת כמו שהעתקתי לפני זה. ע"כ אין כאן קידושי ודאי אלא ספק ולחומרא דהא ספק איסור דאורייתא יש כאן ותמהתי על רמ"א שפסק להקל בזה:

ואם קבלה בשתיקה דבר פשוט שט"ס יש כאן שאין משמע זה כלל בדברי הרא"ש אלא צ"ל ואם לא קבלה כו' וכן הוא בד"מ וז"ל דוקא שתקה הוה קידושין אבל אם חזרה ואמרה מלשונות אלו כולי ובלבוש העתיק כמו שהוא לפנינו והוא שגגה:

בלשון שחוק הן וקבלה כו' פי' שלא אמרה כלל הן אלא מן הלשונות כגון נתן תתן ששם ל' שחוק כמו שזכר קודם לזה וכן הוא במרדכי פ"ק וד"מ מביאו וז"ל ספר ביד רבי היכ' דאינה מבקשת אותו דבר תחלה אלא הוא אמר תחלה אם אתן לך דבר פלוני תהא מקודשת לי ואמרה חבא מיהב' אם היא מקודשת או לא עכ"ל אבל באומרת הן לא מצינו חילוק האיך היא אומרת אותו ומשמע כאן באומרת ל' גרוע אבל אם שתקה אח' אמירתו לשון שאלה היא ודאי מקודשת וזה סיוע למה שזכרתי לפני זה דשתיקה מהני אפילו לא חזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה אע"פ שיש ריעות' דהוא אמר דרך שאלה אלא ע"כ דלענין שתיקה אין כאן ריעותא כלל ולא כד"מ שכתבתי בשמו דלא מהני שתיקה אלא אחר שחזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה: