שולחן ערוך, אבן העזר י״ג: גרושה או אלמנה צריכה להמתין צ' יום טרם שתנשא ושלא ישא מינקת חבירו ומעוברת חבירו ובו יד סעיפים: – עם 11 מפרשים

גרושה או אלמנה צריכה להמתין צ' יום טרם שתנשא ושלא ישא מינקת חבירו ומעוברת חבירו ובו יד סעיפים:
כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תינשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין צ' יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון (אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין (ב"י בשם תשובת הרא"ש ות"ה סימן רי"ז) רק שלא יכנוס עמה בבית) (שם) ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת ואפי' היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונים שהרי אינו מתייחד עמה משכתבו לה: הגה וי"א דמונים מיום נתינת הגט (טור בשם הרא"ש וכן ראוי להחמיר כן נ"ל) וגזירת חכמים היא שאפילו האשה שאינה ראויה לילד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין צ' יום אפילו קטנה או זקנה או עקרה או איילונית ואפי' בעלה במדינת הים או סריס אדם או חולה או חבוש בבית האסורים והמפלת אחר מיתת בעלה ואפי' בתולה מהאירוסין צריכות להמתין צ' יום:

יבמה שמת היבם צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם:

נתעברה מראובן ושניהם מודים שממנו היא מעוברת והלכה ונתקדשה לשמעון וגירשה ורוצה להנשא לראובן צריכה להמתין אחר גירושי שמעון צ' יום:

מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין:

שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן ונתגיירו או נשתחררו צריכות להמתין ואפי' גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותם צ' יום כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה:

הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין והוא הדין לשבויה אפילו היא גדולה: הגה וי"א דכל אלו צריכין להמתין אם הם גדולות וראויות להתעבר (טור) אשה שנאנסה תחת בעלה אם לא נבעלה לבעלה תחלה צריכה להמתין (א"ז):

פלגש מיוחדת לאיש שרוצה לינשא לאחר צריכה להמתין:

מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאה בית דין מתחתיו אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד אינה צריכה להמתין שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו:

אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט והצריכוה גט אחר מפני הלעז י"א שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני ויש אומרים שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון: הגה ויש לחוש לסברא הראשונה (היא סברת ר"י והרא"ש כתבו בטור על שמם) וכן אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא צריכה להמתין (ב"י בשם הרשב"א):

המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו: הגה וי"א שצריך שיגרש ואם הוא ישראל יחזירה לאחר ג' חדשים וכהן לא יחזור (טור) ודוקא שעבר במזיד אבל אם קדשה בשוגג א"צ לגרש אלא מפרישין אותם (מהרי"ו סי' ע"ג) ויש מחמירין אפי' בשוגג (ת"ה סימן רט"ז) ונראה דבכהן דאסור להחזיר יש לסמוך אדברי המקילין ולא מצריכין לגרש ובישראל אין לסמוך אמאן דמיקל בשוגג כן נ"ל גירשה אסורה לדור עמו במבוי (ריב"ש סי' ש"ס') לא כפו בית דין אותו עד שעברו ג' חדשים אע"פ שקידש בעבירה שוב אין כופין אותו דכיון שעברו עברו (מרדכי פרק החולץ בשם מוהר"ם) ואם כנס וגירש ע"ל סימן זה סעיף י"ב מה דינו לענין כתובה קידש וברח אין מנדין אותו ולומדין אותו לברוח) (טור בשם רבינו יחיאל) יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים ואין נראה כן מדברי שאר הפוסקים:

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מניקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר (הגהות מרדכי פרק החולץ) חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חדש (וי"א דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור) (ת"ה סימן רי"ו) בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א) ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה') אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כ"ד חדש לא תינשא אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה (וי"א דאם נשבעה המינקת וכנס לא יוציא) . (הגהות מרדכי דכתובות) אפילו אם נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך אבל אם מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו וכן אם גמלתו בחיי בעלה או שאינו חולבת לעולם כגון שיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים מותרת לינשא:

עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה מנדין אותו אא"כ ברח ויוציא בגט ואפי' היה כהן וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה ויכתוב לה כתובה אחרת נשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום ואם קידש מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד: הגה וי"א דאין חילוק בין קידש לנשא (רוב המורים) וכן עיקר וע"ל סי' זה סעיף י' כיצד נוהגין:

אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע"פ שאינה יכולה לינשא עד סוף כ"ד חדש ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה (מהר"ם פדוואה סימן ל' ומהרי"ו וריב"ש ותשו' הרא"ש כלל נ"ג):

זה שאמרנו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל ואפי' בשכר ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כ"ד חדש ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה:

צ' יום. נסתפקתי אשה שהיתה בחזקת א"א והביאה עדים שנתגרשה אבל אינם זוכרים אם עברו חדשי הבחנה אם לאו. אם היא נאמנת לומר שעברו חדשי הבחנה כנה"ג ע"ש:

בבית. כתב. הב"י שישבע המשדך שלא יכנוס לבית המשודכת עד שיגיע הזמן שלא יבואו לידי תקלה. וכן הדין במניקת כ"כ הח"מ ס"ק א' וס"ק ט' ע"ש. ושבות יעקב ח"א שאלה צ"ו חולק על הח"מ במניקת. וכתב דדוק' גבי הבחנה החמיר הב"י משא"כ במניקת ומעוברת חבירו דקיל' טפי ע"ש גם הבה"י פסק דלא כח"מ בזה ע"ש והר"ם מטראני ח"ה ס"ס ר"ע. וכנה"ג בהגהת הטור סעיף י"ו כתבו כח"מ ע"ש ועיין הרדב"ז סי' קצ"ב:

מפרישין. לא ביאר הש"ע אי גזרינן בגיורת אפי' אם הם קטנות או זקנות כמו גבי ישראל או לא ח"מ איש ואשתו שנשתמדו ואח"כ חזרו בתשובה צריך הבחנה וע"ל סי' ז' ס"ק ל"ד:

תחלה. ר"ל שלא נבעלה לבעלה תוך ג"ח. והיינו לפוסקים דס"ל בזנות צריכה להמתין לכן אשה זו שנאנסה דמותרת לבעלה ישראל מ"מ צריכה הבחנה אם לא נבעלה לבעלה תוך ג"ח אחרונים:

פלגש. אפי' להפוסקים דס"ל בזנות לא גזרו מ"מ פלגש היא קרובה לאישות:

הראשונה. אפי' אשתהי בגט השני בין כתיבה לחתימה מ"מ יש להחמיר אם לא (בצירף) [בצירוף] שאר דברים דא"א להמתין עיין ב"ש:

קידושין. מיהו אי ליכ' קול ולא היתה צריכה גט אלא הוא גירש מעצמו א"צ להמתין ב"ש:

מנדין אותו. עי"ן ב"ש ואם זנתה אין עונשין אותו אלא על הזנות ולא על הא דלא המתינה צ' יום ריב"ש סי' קי"א:

בשוגג. דוק' דלא ידע דמת בעלה תוך ג"ח או שהו' ע"ה וא"י הדין אבל אם ידע האיסור וטעה בענין אחר הוי כמזיד ת"ה ב"ש. מה שלא הוזכר נדוי לגבי אשה דגם היא עברה על גזירת חכמים. משום דנידוי זה קיל והאשה קרובה יותר לשוגגת ובנידוי כה"ג שוגג כל דהו פטורה ראנ"ח סי' יו"ד בח"א. ואם נאמן לומר שוגג הייתי נראה דנאמן והראי' מסוגי' פ"ק בב"מ נאמן לומר מזיד הייתי ע"ש בתוס' ומינה דנאמן לומר שוגג הייתי עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף י"ב:

דבכהן וכו'. בד"מ כתב אפילו אם קידש במזיד יש לסמוך על הרמב"ם דא"צ לגרש ובישראל יש להקל בשוגג ומ"ש כאן יש לסמוך מדברי המקילין לעיל קאי אפילו אם קידש במזיד ומ"ש כאן בישראל אין להקל ט"ס הוא וצ"ל יש לסמוך וכו' ב"ש. דלא (כמ"מ) [כח"מ] ע"ש. ובכל זה אין חילוק בין אם קידש ובין אם נשא ט"ז ובכל דינים אלו אין חילוק בין קטנה לגדולה אפילו קטנה שאינה ראוי' להוליד נמי הדין כן ב"ש:

במבוי. וכן הדין בכל איסורים דרבנן חוץ משבויה דהקילו חז"ל:

קידש וברח. ואם כנס וברח לדעת הרמב"ם הבריחה היא לכפר על האיסור שעשה מהני הברחה. ולשאר פוסקים דס"ל הבריחה משום דמגלה דעתו שאינה רוצה לכנוס א"כ אם כנסה לא מהני הברחה וי"א דמהני ב"ש. מעשה בא לידי בא' שקידש תוך חדשי ההבחנ' וגזרתי עליו שיברח ואמר שלא יוכל לברוח מפני סיבות רבות והוריתי שתברח האשה ובהכי סגי כנה"ג ע"ש:

חבירו. אפילו אם יש לה צימוק דדים. משא"כ במניקת חבירו אם יש לה צימוק דדים מותר ב"ש ע"ש ועיין בספר דבר שמואל סי' פ"ב ומהרא"ש סי' י"א ובתשובת עדות ביהוסף סי' ל"ט ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן צ"ה צ"ו. אלמנה א' ולה ג' ילדים והי' מעוברת ובן דודתה אלמון א' הוא אמוד ויש לו הרבה קופצים להשתדך עמו אך ורק בעלה של האלמנה הנ"ל קודם מותו קרא לאשתו וגם להאלמון הנ"ל וציוה שיש' זה את זו כי הוא תקנות ילדיו כיון שהם קרובים והו' עשיר ועכשיו האלמון רוצה לישאנה אך כיון שצריכה להמתין כ"ד חודש עד כלות ימי מניקתה א"א לו לקיים צוואת המת להמתין כ"כ כי יש לו בנים וטיפולם מרובים. אם יש תקנה בדבר לישאנה אחר ימי לידתה ושלא תתחיל להניק הולד כלל רק להשכיר מניקת א' או שתים ולהשביעם שלא יחזרו כלל. בתשובת שבות יעקב ח"א סימן צ"ה האריך בדין זה והעלה דיש צד להתיר ודוק' אחר ימי לידתה ע"ש ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ט חולק עליו עיין ס"ק י"ח. עיין בתשובת מהרא"ם סי' יו"ד ותשובת אמונת שמואל סי' ד' וצמח צדק סי' נ"ה ובית יעקב סי' קמ"ז:

חבירו. אפי' אם הוא סריס דלא פלוג. וכן בשידוכין אסור כמו תוך ג"ח דהבחנה:

העיבור. כתב ט"ז אם כלו כ"ד חודש בר"ח אדר שני א"צ להמתין יותר כיון שכלו כד"ח קודם חודש העיבור ובגמר' אמרי' כד"ח ולא שנה אלא אם חודש העיבור הוא תוך החדשים אז מחמירין. עוד כתב כל מקום דיש צד להקל מצד אחר אעפ"י שאינו מספיק מ"מ מצטרפין הקול' לענין חדש העיבור דא"צ להמתין. ובדיעבד אם לא המתינה חודש העיבור אין מנדין אותו ולא מפרישין אוחו ב"ש:

בין שהיא גרושה. עיין תוס' יבמות דף מ"ב ע"א ד"ה סתם מעוברת. ועיין ב"ש ס"ק כ' ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ט וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף למ"ד ודו"ק:

במזנה. עיין בתשובת מהר"י סג"ל סי' ק"י ומהר"י ווייל סי' ע"ג ומהר"ם מטראני ח"א סי' רצ"ב ומהר"י קארו בתשוב' א"ה סי' מ"ב וצמח צדק סי' נ"ה וסי' ק"ד ובתשובת רשד"ם חא"ה סי' קל"ז. ואם הוא והיא מודים שזנתה עמו וממנו נתעברה תו אין חוששין שמא זנתה עם אחר ואין כאן חשש דלמעכר חלבה עיין בתשובת עבודת הגרשוני סי' א' ובתשובת מהר"ם אלשקאר סי' י"ב ובתשובת פנים מאירות סי' ע' ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה ע"ג:

למניקה. איש א' שמת וציוה לאשתו המעוברת לכשתלד תשכר בנה למניקת ותקח לבעל וקצת רבנים רצו להתיר כי מחל לה. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ט פסק לאיסור ע"ש וע"ל ס"ק י"ג מש"ש בשם שבות יעקב. אשה שמת בנה ולקחה בן אחרים להניק יכולה להנשא כיון שאינה אמו אינה בכלל התקנה שו"ת מקור ברוך סי' ה' ועיין פרח מ"א ח"א סי' צ"ד והרא"ש סי' י"א:

אפי' נשבעה. וה"ה משכון. ב"ש. אשה מעוברת שנתארמלה ולקחה שתי מניקות להניק הולד אפ"ה אינה יכולה לינשא תוך כד"ח הרא"ם ח"ב סי' יו"ד:

וי"א דאם נשבעה. ואם נתנה משכון צ"ע אי מהני בדיעבד אם כנס ב"ש:

צימוק דדים. אשה שגזרו הרופאים עליה שחלבה ארסיי והוחזק' בכך לפי שמתו שלשה ילדים הראשונים שהניקה וכן הוכיח הנסיון שאחר שנתנה בניה למניקת חיו ובהיותה מעוברת נתאלמנה וילדה ונתנה הולד למניקה כדרכה מחמת גזירת הרופאים פסק בתשובת חכם צבי שאלה ס"ד ס"ה דמותרת לינשא תוך כד"ח ע"ש וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"א סי' צ"ו:

בעלה. עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף כ':

בעלה. חדא היא שפסק חלבה ושכרו לו מניקת ב"ש:

למניקת ג"ח. ר"ל דלא פסק החלב אלא נתנה למניקה אז צריך ג"ח שהוא שיעור ע"פ הרוב נפסק החלב אחר ג"ח משא"כ בנפסק מחמת איזה סבה מהני אם נתנה בנה למניקה אפילו יום א' ב"ש ח"מ ע"ש. מניקה שלא התחילה להניק וילדה אחר מיתת הבעל אפ"ה אסורה להנשא ב"ש ע"ל ס"ק י"ג וס"ק י"ח מש"ש:

בעלה. וה"ה ג"ח קודם גירושין נמי רמ"א בתשובתו סי' קכ"א:

בגט. ואז אין מנדין אותו ולהרמב"ם מהני הברחה וא"ל לגרש ומ"ש המחבר אא"כ ברח ויוצי' בגט היינו אם ברח א"צ להוצי'. ואם כנס מעוברת והפילה עיין סי' קס"ד ב"ש:

כתובה אחרת. אפילו לא פרע לה הכתובה מ"מ צריך לכתוב לה כתובה אחרת משום דהוי שטר שנמחל שיעבודה. ואם אמרה דרצונה להחזיר הכתובה עד שיחזיר אותה א"צ כתובה אחרת ח"מ ב"ש:

נשא וברח. ולכתחלה לאו שפיר עבד דברח ולא הוציאה. והא דכתב לעיל בהגה דלומדים אותו לברוח היינו דוקא אם קידש אז לומדים אותו שיברח אבל נשא לאו שפיר עביד אחרונים וע"ל ס"ק י"ב מש"ש ובריחה זו שירחוק נדוד עד שאינו יוכל לחזור תוך כד"ח ב"ש:

מעוברת. עיין ב"ש אם מנדין אותו:

לנשא. צ"ע אם יש לסמוך על דברי המקילין בכהן. ואם בשוגג כנס מבואר לעיל דיש להתיר בשוגג ה"ה כאן ב"ש:

איני מניקה. ע"ל סי' פ' מש"ש:

התחילה. הג"ה זו אין כאן מקומה אלא קאי על אשה שילדה בעת מיתת בעלה ואין רצונה להניק כלל מ"ה היא בכלל מניקה ואסורה להנשא עד כד"ח ומכ"ש אם היא מעוברת בעת מיתת בעלה דאסורה עד כד"ח אחר הלידה עיין תשובת ריב"ש סי' תש"ג ב"ש וע"ל ס"ק כ"ד וס"ק י"ח וס"ק י"ג מש"ש:

כלל. בתשובת אמונת שמואל סי' ג' פסק דבאלמנה נמי משכחת לה דאינה חייבת להניק כגון שהיא עשירה והכניסה לו שתי שפחות או היכא דאין לה מזונות וב"ש חולק עליו ע"ש וכן בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ט חולק ג"כ על תשובת אמונת שמואל בפלפול יפה מאוד ומתוך דבריו שם העלה הא דהתיר אם נתנה בנה למניקה קודם מיתת בעלה וכו'. ר"ל שנתנה למניקה שהיא פנוי' אבל מניקת נשואה מאי אולמא וכו' דילמא המניקת מתעברה ויתעכב חלבה ומי ימסמס הולד בביצים ע"ש:

לגרושה. ר"ל דלא כהרשב"א בעל דיעה א' שכתב בגרושה דוקא כשהניקתו קודם שיתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. ב"ח פסק גרושה מותרת היכא דהולד אינה מכירה והיא אינה רוצה להניק. וט"ז מחמיר בכל ענין ב"ש:

משנה יבמות דף מ"א וכת"ק שהוא ר"מ דקי"ל הלכה כר"מ בגזירו' ועוד דר' יוחנן הדר ביה ממה שפסק כר"י ור' יהוד'

מסקנת הגמ' שם דף מ"ג ע"א

כדמפרש רבא טעמא שם

טור בשם הרי"ף וכ"כ הרמב"ם פי"א מה"ג כשמואל גיטין דף י"ח ע"א דאפשר שהי' גרס כגירסת ספרים דידן דגרסינן הילכך משעת כתיבה

וכתב הרא"ש דבכל אשכנז וצרפת נהגו משעת נתינה וכרב

בריית' יבמות דף מ"ב ע"ב ובכתובות דף ס' ע"ב

משנה יבמות דף מ"א ע"ב

הריב"ש בתשובה סי' כ"ב

משנה יבמות ד' מ"א ע"א

תשובת הרא"ש כלל נ"ד סי' ח' והביאו הטור

מטעמ' דרבא ציינתיו לעיל סעיף א' וכ"כ בסמ"ק וריב"ש בתשובה סימן תס"ב

הרמב"ם בפי"א מה"ג כמ"ש ה"ה שם

ג"ז שם מימרא דשמואל יבמות ד' ל"ד ע"ב

ברייתא שם ד' ל"ה ע"א וכר' יוסי וכ"פ הרי"ף

טור בשם הרמ"ה

כדעת אביו הרא"ש וכ"כ בשם הרז"ה

ריב"ש בסי' רי"ז וכ"כ הר"ן בתשוב'

משנה וגמרא יבמות דף ל"ג ע"ב

מעשה והביאו התו' והרא"ש והטור והר"ן והמרדכי בסוף גיטין

ר"י וכ"כ הטור בשם אביו הרא"ש

ר"ת וכ"כ ה"ה בפ"ט מה' אישות וכ"כ ר' ירוח'

ל' רמב"ם בפי"א מה"ג ממימר' פלוגתא דאמוראי ועובד' דהו' שם ביבמות ד' ל"ז ע"א

טור בשם אביו הרא"ש

ברייתא שם דף מב ע"א

מסקנת הגמ' שם דף מ"ג ע"א

כדעת ר"ת שם בתוס' דף מ"ב ע"א וכ"כ בשאלתות וכ"נ מדברי הרמב"ן שם

הגה' מרדכי שם בשם הרבה גדולים

עובדא שם ואסר רב נחמן דאיפסק' הלכתא כותיה שם בכתובות דף ס' ע"ב

דחיישינן שמא תמהר לגמלו

טור מדברי אביו הרא"ש בפסקיו וכ"כ שם המרדכי

בתשובת הרא"ש סוף כלל י"ח דאף רב נחמן לא התיר אלא בריש גלות' שהי' יחיד אחד בארץ

מסקנא הגמ' שם

טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו

כ"כ בתשובה כלל כ"ד בשם סמ"ג בשם תשובת הגאונים מטעם שכתב שם

בריי' יבמות דף מ"ב ע"א וכחכמים

ריב"ש מדברי רש"י והראב"ד וכל האחרונים

הרא"ש בתשובה

מהא דרב אסי ב"מ דף י"ז ע"א מטעם נמחל שיעבודו

הרמב"ם שם פי"ב מה"ג

שם וכ' ה"ה ממה שאמ' ואם נשא יוציא משמע דוקא נשא וכ"כ מהאר"י מאורליינ"ש והר"ן

ה"ה פי"ח מה"א בשם הרשב"א

מדברי הרשב"א שכתב ה"ה שם בשמו

בתשובת הריב"ש סימן תס"א

הג"ה רק שלא יכנוס עמה בבית והב"י מחמיר בשבועה ויראה לע"ד מה שנרא' להם להחמיר בזו הכניסה לביתה יתר משארי פנויות שדי באיסור יחוד היינו דס"ל דמשודכת הוי כמו גייסו אהדדי אף דאפילו ארוסה לא חשבינן מן הסתם גייסו אולי חששו אם יכנוס לביתה תדיר יתעבדו גייסו ומאחר שהאירוסין ונשואים אסורים לו נראה להם לדמות לכהן שגרש מן הארוסין דאסור אפילו לדור עמה במבוי (ועיין סעיף יו"ד בהג"ה וסי' י"א סעיף ז' וע' פר"ח סימן קי"ט ולפ"ר אישתמיט לי' הרא"ש בתשוב' כלל ל"ב דין י"ג שהוא סעי ז' דסי' י"א) ה"נ יש להחמיר בזו עכ"פ הכניסה כי היכי דלא ניתעבדו גייסו אך א"כ ק"ק לדידן שאין הפנויות טובלת וד"ת אסורה והא נמי אסור במשודכת ליכנס בביתה (ואולי שאני מפני שהנשואים מותרים) ואולי מש"ה השמיט הרמ"א ז"ל השבועה כי סובר דבאמת לא החמיר הב"י ז"ל בשבועה אלא למקומות שהפנויות טובלות משא"כ לדידן שמושבע ועומד מאיסור נדה על הרוב. כדאיתא בב"י י"ד סי' קפ"ג נראה לו די באזהרה בעלמא. א"כ בפשט לא נראה לו חומר השבועה מדלא מצינן כיוצא בו. עכ"פ נלע"ד שהדין עם הח"מ שה"ה במעוברת ומניקה דכל שהנשואין אסורין לו מדבריהם הכניסו בחומר זה ודלא כתשו' הגאון נ"ב נרו' סימן י"ט שהרבה לתמו' על הב"י וא"י מדוע לא התמיה על דין דסעיף י' בהג"ה שאסר הריב"ש למי שנשא מינקת חבירו וגרשה לדור עמה במבוי ליפרך דידי' אדידי' דהא בזנות ל"ש מעוכר חלבה דמהפכת ומזנה וכל הטעמים של הריב"ש שהביא ומה חומרא של זו משאר פניות א"ו שהריב"ש למד להחמיר מכהן שגירש שנמי אין איסורו בביאה בלא קדו' כמבואר בהרמ' פ"ז מה' א"ב והסכים בפרט זה הה"מ וע' סימן קי"ט ס"ק ט"ו בב"ש ואפ"ה כיון שהארוסין ונשואין אסורים החמירו ה"ה במינקת שאסרו חכמים הארוסין ונשואין כל דתקון רבנן כע"ד תקנו ומזה למד הב"י ז"ל להחמיר במשודכת ואין בתמיהתו מידי לע"ד ולבסוף העלה בדעת הב"י דברי' שאנלע"ד ובפרט מה שכ' וכל זה שייך במשודך שא"ל כמו שהפקירה עצמה נגדו זינתה גם עם אחרים לפי שזה מיוחד לה. ומעולם לא נשמע סברה זו בסי' ד' אלא בארוס וארוסה או במיוחד' בביתו לזנות וזה בפלוגתא אבל משודך ומשודכת דלא דיימה מני' מה"ת ומכח זה העלה הח"מ בתימא ולע"ד ל"ק עליו מידי וכדבריו משמע בהב"י מדכ' דבריו ריש הסימן ואלו היה דעתו לחלק בין איסור לאיסור לא היה שותק ומה שמביא הב"ה תשובת ש"י דשדי נרגא בחומרא זו מסי' קי"ט שכתב שם אבל מותר ליכנס לביתה אעפ"י שנשאת הואיל ואינו דר שם ואינו נו"נ עמה לע"ד שם לא התיר הכניסה אלא באקראי לשאת ולתת עם אחר שדר עמה או עם בעלה ואף בעלה עמה משא"כ הכא אם לא נאסר לו הכניסה יהא רגיל לילך לביתה ויהי' אך עמה שפיר ראו לאסור אמנם השבועה מדהשמיטה הרמ"א ז"ל אין להחמיר וכן העלה הש"י:

פלגש ע' ח"מ. כי כל דבור זה אין מובן לי מה שכ' מיירי א"י מה רוצה בזה ומה שכ' ואה"נ א"י מאין למד לחלק בינה לדין דש"ע סעיף ג' וצ"ע:

המקדש תוך צ' יום מנדין אותו כן הכריע הב"י ז"ל לסמוך בזה על הרמ' דלא כפירש"י ע"פ תשובת הר"ן וק"ק הא הר"ן לא הכריע הכי אלא במעוברת ומניקה ובזה רבים מסכימים כדאיתא נמי בתוספת וקצת משמע נמי הכי דעת הראב"ד מדלא השיג ה' ך"ח והיינו שטו' הר"י מאורליינש אבל תוך צ' מנ"ל דהר"ן פ' כהר"מ נגד כל החולקים זולת הה"מ וי"ל. וע' מ"ל הקשה דברי הר"ן אהדדי אף במעוברת וצ"ע. והנה אחרי שהב"ש ז"ל כ' בדין זה וסעיף י"א כמה דברים שאנלע"ד מוכרח אני להאריך קצת בגמ' איתא בדין זה דמנדין אותו ואם ברח עירוקי' מסתייע ובדין דסעיף י"א איתא בגמ' אם נשא יוציא בגט ורש"י ז"ל פירש הנידוי הוא כפי' לגרש ואם ברח להכי מסתייע שלא לכופו לגרש מפני שגילה דעתו דלא בעי ליכנוס וילפו כל המפרשים מניה דאם כנס לא מהני בריחה ומחויב לגרש דוקא וכן איתא בריב"ש סי' ש"ס והרמ' שהוא ל' הש"ע ביארו הה"מ שסובר שאין דינו לגרש אלא הנדוי על שעבר גזירת חכמים ואם ברח גלות מכפר ופטור והריב"ש מוסיף שהכריח פירושו שאלו הדין לכופו להוציא לא היו אומרים בברח עירוקי' מסתייע. נשמע מיניה הא כנס מעוברת שלכ"ע מחויב לגרש לא מהני להרמ' הבריחה להצילו מהכפי' לגרש ובזה סתירה לדברי ב"ש ס"ק ק"ט ע"ש ובדין זה דסעי' י' כ' הרמ' תו' נשא תוך ג' מפרישים אותו ומשמיענו חדוש בזה דאסור זה ק"ל ואפי' נשא א"צ גט וכן אתא בריב"ש דלא כב"ש ס"ק ט"ו שכ' אתא לאשמעינן דלא תימא כיון דכבר נשא אין מפרישין אותו דמה"ת וכי מפני שבא עליה פעם ונתבלבל ההבחנה במקצת אלו נתעברה יאכל שום יותר ואולי עדיין לא מעברא וע' תשוב' רא"ש כללי נ"ג סי' ז' אבל רבים חולקים וסוברים כנס תוך ג' מחויב להוציא בגט ואולי דוקא בקידש פ' כהרמ' ע"פ תשו' הר"ן ובכנס השמיט מפני המחלוקת דאפילו לפי הרמ' דהנדוי אינו לכוף הגרושין מ"מ י"ל אף בארוסין. אבל בנשואין מחויב לגרש דומיא דמעוברת ובדין דסעיף י"א לא נזכר בגמ' לא נדוי ולא בריחה אלא שכל מפרשי ר"מ למדו מדפי' הנדוי אך לייסור ממילא נשמע דאף בנשא תוך ג' אף דכ' אך מפרישים מ"מ חייב נדוי על המעשה רע. וא"כ נמי נשמע דאף בנשא מעוברת אף במחויב לגרש דנמי חייב נדוי או בריחה אלא שהב"ש ס"ק ל"ג כ' שמדברי ריב"ש משמע דאף לר"מ אם כנס ומגרש אין מנדין כיון שביטל מעשיו ובעניותי עיינתי בריב"ש ול"מ מקום משמעות זולת במה שהשיב מפני שנסתפק אם היה אך ארוסין או גם נשואין למניק' והשוב תחילה אם נשא ליכא מ"ד שלא יוציא בגט וכופין בכל הכפיו' ואם קידש ולא נשא יש מחלוקת להרמ' אין כופין. אבל כנראה מדעתו שמנדין. ומשמע לו מדלא השיג נשא של הר"מ אף אם יגרש חיב נדוי והוכיח סברתו ומשמעו' זה לע"ד אינו דודאי אלו היה דעתו ליפסוק בפי' הנדוי כהרמ' היה באמת כותב הכי אבל הא חזינן שבהתשובה אם קידש פו' בהדיא שבכולן מחויב לגרש אף באירוסין וע"פ פי' רש"י פשיטא שא"צ ליכתוב שא"נ אף שיוציא בגט חייב נדוי אבל להר"מ חייב תמיד נדוי ואף במגרש ותדע שהרי הרמ' והוא בש"ע נשא וברח ולאח"ז בא וישב עם אשתו אין בכך כלום ולמה הקפיד על הבריחה אי תימא כדכ' הב"ש ס"ק כ"ח הרמ' כ' וכו' ואם ברח א"צ לגרש ועפ"ז כ' נמי ס"ק כ"ט כבר כתבתי לרמ' מהני הבריחה וא"צ לגרש כנראה הבין הבריחה זו פועלת דא"צ שוב להוציא בגט וכן משמעות פשטות הה"מ אבל לע"ד א"א דא"כ ק' מאוד חדא לפירושו שהבריחה הנאמר באירס תוך ג' לא נאמרה לפטור מגט דהא בארוסין בל"ז א"ל ג"ט אלא לכפרה מאין למד בנשא דמבואר בגמ' יוציא בגט שהבריחה תציל מהגט. וכי דרך הר"מ ז"ל להמציא דינו מדעתו. ותו עיקר משמעות הב"ש נובע מהריב"ש ובהריב"ש מבואר שלמד מן הרמ' שהכריח פירושו דבארוסין א"צ גט דאל"כ לא תיהני הבריחה. ואיך יהיה סובר דבשביל זה הקפיד פה על הבריחה להציל מן הגט. ותו דבאופן זה שכבר עבר הזמן מה"ת לר"מ דלית ליה כלל קנס חכמים אלא עיקר הגט משום תקנות הולד כמ"ש בסמוך בשם הרשב"א דמה"ט לבד בהפילה אף אם לא גירש שרי' ליה ואפי' לא ברח וה"ה אחר זמן ההנקה. אלא הברור שהקפדת בריחה זו היינו במה דסיים אין בכך כלום ור"ל דל"צ נדוי כי נתכפר בהבריחה. ואלו שב תוך הזמן ודאי ראוי לכופו על הגט וכמו כן אלו ברח וסיפק ביד הב"ד מ"מ לכופו על הגט תוך הזמן אפשר אה"נ שלא תצילו הבריחה מכפיות הגט אלא שדיבר בהווה שברח ולא נודע מקומו איו ובזה נשתהא הענין עד עבור הזמן וכ' אין בכך כלום שפטר מהנדוי ומכ"ש מהגט מדעבר הזמן ואיך יגרש ומחר יקחנה וליהוי מילי דרבנן כחוכא ועם שידענא שמשמעות הה"מ נוטה לכונת הב"ש מ"מ נראה של' הש"ע מורה לכונתי שכ' סעיף י"ב עבר ונשא מנדין אותו אא"כ ברח ויוצא בגט דהיינו גט הנזכר בגמ' והנדוי למד מפי' הרמ' שהוא לעונש מק"ו דארוסין אא"כ ברח שניצול מנדוי ע"י גלות ומ"מ יוציא בגט ודלא כב"ש ס"ק ך"ט שהיפך כוונת הש"ע ועל פי' הה"מ שכ' על ל' הרמ' נשא וברח כו' אבל רבינו סבר דבכל גונא עירוקי' מסתייע דזה כוונת הב"ש ודאי ק' ככל הנ"ל ולהכי נראה שמיאן הש"ע שבפ' הה"מ ופירושו כנ"ל:

תו כ' הב"ש ס"ק ך"ח ואם ברח א"צ לגר' כ"כ הטור וכ"כ הריב"ש בהריב"ש לע"ד מבואר להיפך שהרי מסיים תחילה על קידש מינקת שי"ל דלא תועיל בריחה להציל מגט אלא בקידש תוך ג' אבל מניקה אפי' בארוסין לא תועיל משום סכנת הולד ושוב כ' שאינו רוצה לסמוך על סברתו בזה וכ' מיהו בכ"ז לא נ"מ כיון שזה לא ברח ולא גלה דעתו שאין רוצה לכנוס כופין אותו להוציא ומנדין עד שיגרש כדעת רש"י הרי להדיא שפו' אפ' בקדש ולא גלה דעתו שכופין לגרש ומכ"ש בנשא אלא כהטור איתא וכבר תמה הב"ח דסותר עצמו דבדין תוך ג' לא הזכיר שתועיל הבריחה אלא בקידש ופי' הטעם ברש"י מפני שגילה דעתו דמזה נלמד הא נשא אין מועיל הבריחה להציל מגט ואיך אפשר דכאן שהגט מבואר בגמ' יהא עדיף שאף לנשואין יפטר מהגט ע"י הבריחה ומה שכ' הב"ש בסוף מיהו בטור משמע ורוצה לתי' זה אין הדעת סובל דנהי דהתו' מחלקים בהכי היינו להיפך דהגרושין שבגמ' אינם אלא לנשואין ואי משום דלרש"י מוכרח גרושין אף בארוסין תוך ג' אפשר דזה האיסו' קל אבל קול' דבריח' מה שלא מצי' אלא באירוסין להמציאו בנשואי מעוברת משום דאסורו קל זה לא נשמע מעולם וגם ברא"ש עצמו לא נזכר דין בריחה שיועיל במינקת זולת בקידש לכן לע"ד אפשר הטור ז"ל אגב שיטפי' קיצר וכונתו אך על קידש ובכן ל"מ בהדיא בשום פירוש בנשא מעוברת דתועיל הבריחה להציל מגט זולת הה"מ דלעיל וכבר כתבתי מה שק' א"כ לשיטת הרמ' ולשטת פירש"י ל"מ כלל זולת בח"ר כ' ויש מפרשים דה"ה לכנס דכיון שברח כדי שלא לגרש עירוקי' מסתייע וה"ה למינקת ומעוברת. משמעותו להדי' דאף כנס מעוברת די בבריחה לפטור מגט ויש לתמו' דא"כ מה מיבעיא דף ל"ז אי מקלינן בכהן משום דאי מגרש אסורה לו ות"ל דיש לו תקנה בבריחה. וע"כ דס"ל דאין מציל אלא ברח מעצמו אבל אנן לא ממציאים לו עצה זו ואף אינה מועלת וכן איתא בד"מ בשם א"ז ומיבעי לי' בשוטה שאין לו דעת לברוח וצ"ע. ובזה ק' על הרמ"א ז"ל בסעיף י' בהג"ה דהכריע בכהן שאסור להחזיר להקיל כהרמ' דבקידש תוך ג' א"צ גט ובסוף כ' ומלמדין אותו לברוח ואם יש לו תקנה זו מה"ת לאקולי גבי' יותר מישראל הא ממקום שנובע קולה זו דהיינו בקידש ס' חלוצה אין תקנה אחריתא. ודוחק גדול לומר דכיון דהגט אין מוטל עליו מצד שהוא כהן ממילא אף מהבריחה פטור וצ"ע.

להג"ה ודוקא במזיד זה המציא הא"ז הביאו המהרי"ו והה"ד ובשום מקום לא נזכר מאין למד לחלק כיון דלרבנן אין טעם הגט משום קנס אלא מחששא שאינו די בהפרשה וכדי שלא יבא עליה כמבואר בהרא"ש. ונל"ד ע"פ שדקדקתי בדברי הה"ד שהעתיק הח"מ בקיצור שכ' ואפשר דמשום ה"נ לא מקלינן באידך דא"ז אם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה וקאי על מה שהביא לפני זה דלא נהיגן כא"ז במה שפו' קידש ולא כנס מינקת דלא בעי גט ע"ז כת' ואפשר כו' כנ"ל וק' וכי מפני שבחדא אין הל' כמותו ה"ה באידך ונראה דסובר דא"ז כ"ע ילפותא לחלק בין שוגג למזיד היינו ממה דאזיל בשטת ר"י אורליינש דיליף מסוטה דהיכי שנתוסיף לו איסור חדש שלא ראינו ממנו דבר שרצונו לעבור דומיא דנשא מינקת וקינא ונסתרה דא"צ גט ה"ה בקידש ולא נשא אף שראינו שהיה בדעתו לישאנה וחשוד על איסור זה מ"מ כשנמנע ממנו הנשואין די וא"צ גט ולא חשדינן באיסור כלה בלא ברכה ומזה למד דה"ה אפי' נשא בשוגג די בהפרשה וא"צ גט לגדר דהא אפילו על איסור זה לא נעשה חשוד במזיד וא"כ שפיר כ' התה"ד דאפשר כיון שבזה לא נהגינן כמותו ע"פ השאילתות ה"ה בזה. ובזה מרווח לי מה שהקשה המ"ל על התה"ד וכ' שנעלם ממנו שהרא"ש פליג על הא"ז מדדחק לידחות ראיות ר"י מאורליי' מפ' אע"פ מאריסי' דאביי שעשה בהוראו' אביי והיה ממש שוגגת גמור ולהנ"ל ניחא כיון שבי' דינן אלו תלאם זה בזה ק' מהרא"ש על הא"ז דהרא"ש כיון שחולק על ר"י נמי פשיטא אינו מחלק בין שוגג למזיד משא"כ הא"ז דמחלק בין קידש לנשא מכ"ש דיש לחלק בין שוגג למזיד. אחר שכתבתי כנ"ל בבא לידי תשו' הגאון נ"ב נרו' ומצאתי בו מרגליות טובה בשם הגאון מהו' מאיר ברבי נרו' אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב בסי' ך"ה שכ' שנעלם מהאחרונים דברי מהר"מ בתשו' מיימון סי' ך"ד מה"א במעשה שאירע כהן נשא מינקת וכו' דשוגג גמור היה על פי הוראות הר"י ואפ"ה מסיק מהר"מ דצריכה גט (והברור כדבריו שמה שנעשה על פי הוראות ת"ח מיחשב שוגג גמור כדתפס נמי במוחלט המ"ל הנ"ל ודלא כהח"מ ס"ק ח' שמשוה שוגג על פי הוראה של ת"ח לשוגג דתה"ד היכא דטועה בסברה כי התה"ד אינו מדבר אלא בלמדן המורה לעצמו ע"פ סברתו אבל על פי הוראות ת"ח אין לך שוגג יותר כדמוכח בהוריו' ובריש הא"ר) והגאון המחבר נרו' כאשר ק' לו להשוות פלוגתא בין מהר"מ התלמוד לבין הר"י א"ז רבו דחק להשוותם ולע"ד א"א ובודאי פליג כי מה שכ' שמה שנאמר וע"פ הר"י עשו כן נוכל לפרש שההדרה ע"ד רבים היה אחר הנשואין רק הנתינה למינקת היה קודם הנשואין וגוף הנתינה והנשואין עשו בלי הוראה ואחרי הנשואין הודיעו להר"י והורה שידירו וכו' ואמנם זה דוחק קצת עכ"ל אומר אני מלבד שלע"ד אף בדוחק א"א להכניס זה בכוונת המאמר אף גם א"א דהא לשטת הר"י דיש תקנה ע"י הדרה ק' על רבנן דס"ל יבמות ל"ז ע"ב דאם נשאת יוציא דוקא בגט. עד שכופין להוציא נכיפנו ליתן למינקת בהדרה ואפילו תדחק דאיירי באינו מוציא עד"ז אכתי ק' ומה מיבעי לי' בכהן אי עבדו ליה תקנה ומה כ"ה הא יש תקנה במינקת וכי נימא דמשום לא שכיח להמציא מינקת עד"ז יעבדו תקנה לכהן אלא לע"ד הר"י הולך בשטת הראב"ד שהבאתי סעיף י"ב דאף טעמייהו דרבנן משום קנס אם נשא באיסור ולא נתן למינקת ולא משום תקנת הולד:

והאמת אלו לא נאמר דהבריי' דכתוב' דקתני דאם נשא יוציא בגט דמשמע דתו לית תקנה ע"כ נמי לומר כהראב"ד דהטעם משום קנס אך לשיטות יתר הפו' ע"כ דפליגה ולית הל' כדכתו'. אבל להר"י ע"כ אף אליבא דהלכתא מוכח דבשיטת הראב"ד קאי וא"כ א"א דהעובדא היה בלי הוראו' חכם ובאיסור דא"כ איך הורה תקנה בתר דעביד איסורא א"ו הכל נעשה בהוראתו. תו כ' ישוב ב' דלהר"י לא היה ידוע שיש להמינקת בעל כי בודאי לא היה טועה בדבר זה דכל שיש לה בעל אין בה שום תקנה לתינוק דשמא תתעבר ויעכר חלבה ומה דקתני נתנה בנה למינקת נוכל לומר דוק' פנוי' אלא דלהר"י לא נודע שיש לה בעל והתיר ע"י שבועה והכהן והאשה מדעתם נתנו למינקת א"א וא"כ בזה טעו מעצמם בלי הוראות חכם עכ"ל וגם זה אינו חדא שמוכרח לסיים ומהר"ם שתלה טעם האיסור שהבעל יפר לה הה"ד דהוי מצי למימר שיש לחוש שמא תתעבר אלא שכ' לרבותא שאפי' לא תתעבר יש חשש שתחזור ע"י הפרה וזה תימא שיתלה האיסור בהפרה וזה אינו אוסר לשטתו דהא הוראה זו דלא חיישינן לזה ע"פ הוראות הר"י עשו ולא יתלה טעם החיוב להוציא בהאמת שהוא מפני מה שעשו מדעתם ליתן למינקת א"א ותו דמדמה טעות זה לדין דתה"ד אם עושה ע"פ הוראות עצמו ומסבר' וזה אינו דהא המורה הורה סתם ליתן למינקת ע"י הדרה נמצא הגיד להם כלל ליתן למינקת ופרט שדוקא ע"י הדרה ואין בכלל אלא מה שבפרט ואין אונס גדול מזה דמהיכי תיסק אדעתייהו דתהא דוקא פנויה סתם מינקת היא א"א. ותו דלשיטתו זו דהמינקת שבש"ס דוק' פנויה (ולקמן נדבר בו) ודאי יקשה המע' בהג"ה יראה כי הר"י טען אף להחולקים עליו דהדרה לא מהני מ"מ מפני שכהן הוא יש לסמוך בדיעבד על הבריי' דנתנה למינקת שרי ומהרמ' חלק ע"ש טעמו בדוחק ואם כדבריו הא הבריי' איירי דוקא בפנוי ועל מי יש לסמוך א"ו כ"ז ליתא שוב כ' דרך ג' לחלק מסברא דהא"ז איירי בשעדיין לא פסק חלבה ומהר"מ מיירי בשפסק ואין זה לע"ד אלא דברי נביאות ואפי' אמורא ומכ"ש פוסקים וגם טעם דרבנן בגט מבואר בהרשב"א משום דההפרשה אינה תקנה דחיישינן דמ"מ יבא עליה אפי' למאן דבעי למימר דטעמייהו משום קנס לכן הברור כהגאון מהר"ם ברבי נרו' שפסק מהר"מ הוא דלא כא"ז. וכבר הבאתי לקמן דעת כל הראשונים דלא כותי' ויכון כונתי ת"ל דהל' אין לסמוך כלל יותר מהמורה בשטות ל' הש"ע ואולי הרמ"א ז"ל חזר בהש"ע ממה שכ' בד"מ.

הג"ה. אבל אם קדשה בשוגג ע' דברי התה"ד בב"ש והתה"ד ז"ל כ' זה מסברת עצמו ומביא נמי ראי' ע"פ מה שהחליט דין כהן שקידש ס' זקוקה בלא חליצה שבסי' קס"ד סעיף ז' לא איירי אלא בשוגג ולע"ד לא נרא' הכי ל' הפוסקי' שם ובפרט להמבואר כמהרי"ו שצריך להיות האיש והאשה שוגגים ובסי' קס"ד משמע דהיא מזידה מהל' והלכה ונתקדשה דהוא ל' מזיד.

הג"ה גירשה אסור לדור כו' (ריב"ש סי' ש"מ) צ"ע הא בריב"ש לא נאמר אלא בכנס מעוברת ומדמה לכהן שגירש אף דזה ד"ת וזה דרבנן כל דתקון וכו' ועסי' קי"ט דאפי' בכהן שגירש מן הארוסין מותר לדור עמה במבוי אם לא בדגייסו אהדדי וא"כ מנ"ל להחמיר הכא בסתם מגרש מן הארוסין ואולי מפני שמיהר לקדש באיסור חשוב לי' כודאי גס בה:

מעוברת חבירו ע' ב"ש כ' אע"ג דנדחה וכו' מ"מ לא חזר כו' לפ"ז אמרינן ג"כ לפי טעם מעוברת צ"ד אסור ג"כ לפי טעם הב' ועי' פ"י פ' אע"פ לדבריו אין מוכרח כי מבאר יפה פי' הוכחו' ר"ת דילפותא דידיה הוא מדלטעם א' דמעוברת אף על גרושה וה"ה מניקה והיה מוכח עכ"פ דשייך תקנות הולד בהנקה אף דלא משעבדה מה"ת לחדש דלמסקנה ל"ש אלא באלמנה. אבל בל"ז בפשוט אפשר דלה"א מעוברת קאי נמי על גרושה ולמסקנ' דנשתנה הטעם נשתנה הפירש ולא קאי אלא על אלמנה. וא"כ י"ל שפיר אף דלה"א מעוברת איירי אף בצ"ד להמסקנא ל"א בצ"ד אמנם מ"מ הדין אמת דבלא הוכחה א"א דמעוברת צ"ד שרי' דבשלמא במניקה אמרו דצ"ד לא נקראת מניקה ואינה בכלל הגזירה אבל מעוברת פשיטא דנקראת אסורה ושפיר י"ל דזה טעם הרמ' וסובר אף דמסקינן דלא מההוא טעמא ראוי ליגזור עיקר הגזירה מ"מ מאחר שגזרו מטעם הנקה שוב לא חלקו וגזרו אף על צ"ד מטעם דחסא וכבר כ' הלח"מ דאפשר לא גרס אלא ולעד"נ עוד דאף לכה"פ שאינם מזכירי' טעם דחסא מ"מ מודים כנ"ל וסברו דוקא מניקה צ"ד ל"ש ליגזור אטו מניקה דעלמ' דקלא אית לה כדאיתא בהרא"ש דודאי מינכר בין נתנה בנה למניקה ללא נתנה וזה ל"ש במעוברת ויש לגזור ודלא כמשמעו' הב"ש דלשטת הר"ש מעוברת צ"ד שרי' ויש מקילין במזנה ע' בזה שו"ת:

וחודש העיבור כו' ע' תשובת הגאון נ"ב נר"ו סי' ך'. וי"א דאם נשבעה כו' כ' בתשו' כ"י סי' נ"ט ולבי אומר לי הא דהתיר ר"נ ודכוותייהו ליתן למינקת פי' פנויה אבל נשואה מה אולמה דלמא תתעבר וכו' ותמהני שלא הזכיר שום פי' דבר זה והוא ברור לי כשמש ובספ' נ"ב שי' מיד בשאלה ראשונה מעניני' אלו סי' י"ג הקפיד בזה:

והאמת שאף אני העני בדעת מעולם הלכתי במחשבה זו עד שמכחה השגתי בתשו' שאלה על הש"ג פ' החולץ שמתיר גרושה מניקה אפי' מכירה להנשא כמו נכרי' וכתבתי שלע"ד אף נכרי' שהניקה עד הכרה אסורה להנש' וראיה מדר"נ שהתיר לדבי ר"ג והברור כדכ' הכ"י דלפנוי' שכרו ואטו דבי ר"ג חמסנים היו והא קי"ל בחה"מ סי' של"ג סעיף ז' אבל אם יש שם פועלים לשכור וכו' ומכ"ש פועל שיוכל לחזור ואפילו בחצי יום א"ו דבאופן זה דיש אחרת אין חשש אלא החשש שלא יהא בנמצא אחרת או שתחזיר אחר הכרה שזו מדינה אינה רשאי לחזור דאין דבר האבוד יותר אלא דבשארי אינשא מ"מ יש לחוש תוך זמן הכפי' יסתכן משא"כ בדבי ר"ג ואם איתא שרשאה להנשא עדיין אף דבי ר"ג לא פלטו דתינק עד הכרה ושוב תנשא א"ו שאף נכרי' אחר ההכרה או בלא נמצאת אחרת היא מעוכבת מלהנשא עכ"ל שם ואולם כעת מצאתי בשו"ת הגאון נ"ב נרו' סי' ך"ה קושי' בשם הגאון מוה' מאיר ברבי נרו' אב"ד דק"ק פ"ב על תשובת מהר"מ שבתשו' מיימון ה' אות סימן ך"ד דמה מועיל שנתנה למינקת הא היתה נשואה ובגמ' שאמרו נתנו למינקת היינו פנויה והנה קושי' זו על הכלל כולו יוצאה על הר"י שהתיר ועל כל החולקים שם ובפרט שכל חכמי אשכנז היו החולקים כמבואר שם ובתשו' הרא"ש ואין שום אחד שהירגש בדב' פשוט כזה ובפרט המהר"מ שקבע יסוד האיסור מפני שיש לה בעל ויש לחוש שיתיר השבועה ע"צ הדוחק ע"ש וגם הר"י שחזר וטען מפני שכהן הוא יש לסמוך על הברייתא נתנה למינקת מותרת להנשא ומהר"מ ז"ל חולק נמי ע"צ הדוחק ולהנ"ל אין מקום קולה מהבריי' דאיירי דוקא בפנויה וע' לעיל ונתתי אל לבי הא לא דבר רק הוא ובודאי דעת הראשונים מני נשגבה עד שמצאתי ת"ל שאפשר הדין עמהם דבל"ז צ"ע מה דתנן בגרושה ואם מכירה כופין אותה ומניקו בשכר וכן הוא בש"ע סי' פ"ב וק' הא מסקינן בסוגיין דרשאי הבעל לשמש עם אשתו מניקה שאם תתעבר ימסמס לו בביצים ש"מ שהמסמוס מספיק אף כי הניק עד הכרה א"כ מה ההיכרח לכפות הגרושה ימסמס לו אביו ומה לו עליה בטפול הולד ואמת שי"ל מה"ט פירש הרמ' פי"א מה"ג המסמ' הוא רפואות להאם שלא תעכר החלב ושפיר אמנם לכל רבותינו זולתו ודאי ק' ובע"כ דסוברים דוקא אשה שאצל בעלה די להולד דהמסמס אפי' מכירה מפני שהיא עכ"פ אצל אמו שמכירה וגעגועיו עליה ומידה מפסיק לו המסמס במקום ההנקה משא"כ בגרושה המכירה היכי נעביד יתן האב דמי המסמס להאם אין תקנה להולד דלפעמים תכלה המעות או יאבדו מידה או מיד המושלשים ת"י אם ישלישם ומכ"ש אם יתן מדי שבוע בשבוע דיש לחוש אשה בושה לבא לב"ד ובפרט עם המגרש ובשלמא אינו מכירה אפי' אינה בנמצא אחרת יכולה היא שתאמר מה לי בטפול בנך קחיהו ומסמס לו (ובזה יראה לע"ד דמה דאמר סימן פ"ב בהג"ה אבל אם אין לו ר"ל אפי' דמים למסמס אבל יש לו מה בכך שאינו מוציא מינקת ומסמס לו אם לא שנחוש לפי' הרמ') משא"כ במכיר' דסתם תינוק המכיר בהפרדו ממניקתו יש לו געגועין עליה ויש סכנה ולכן כופה ותו יש לדייק בהבריי' דהתירה ע"י מינקת וכן ר"נ שהתיר לדבי ר"ג מפני שאין חשש דתיהדר וק' הא ע"כ מוכרחים לסבור הסבר' דאש' בושה לבא לב"ד ונהי דלא חשו לשמא תחזיר היינו אם תשיג מה שנפסק בשכרה הא מ"מ יש לחוש שמא המחייב בשכר ההנקה לא יתן מה דפסיק לה ואשה בושה לבא לב"ד ותשמט הדד מפיו ויסתכן א"ו דדוקא אם התינוק היא דבושה לה לתבעו מזונות לבנה כדפירש"י אבל נכרי' אין לה שום בושת לתבוע מהפוסק יהי' מי שיהיה וא"כ ל"מ לפירש הרמ' שהמסמס הוא רפואות שלא יעכר החלב דפשיט' בנכרי' ליכא למיחש אם יש לה בעל שאם תצטרך לרפואות תתבע המחייב אלא אפי' לפי' כל המפרשים נמי י"ל דליכא למיחש שאם יעכר חלבה והולד יכירה אף זה בכלל שכיון שמכירה וגעגועי התינוק עליה שמחויבת עכ"פ למסמתו בביצים ודי לו בזה כדמספיק לו באשת איש ובושת הא אין לה לתבוע ובזה עולה דעת הראשונים כי בודאי כדעתם הוא משמעות סתמא דמינקת ביש לה בעל כי פנויה לא שכיח דעומדת להניק:

ואף דברי הש"ג בזה עכ"פ נכונים דנכרי' מינקת רשאה להנשא אפי' מכירה אף דבעצמו פסק פ' אעפ"י הובאו דבריו סימן פ"ב בהג"ה דאפי' נכריי' שהניקה עד הכרה שכופין אותה להניק בשכר מ"מ שפיר דיכולה להנשא כיון דל"ש גבה בושה לבא לב"ד לית נמי החשש דעכירו' חלב שאז תמסמס לי' איהי אבל מה שהתיר מכח זה אף גרושה אפי' מכיר' להנשא זה לע"ד ליתא ומה שהוקשה להגאון המחבר שי' הנ"ל תשו' הנ"ל ד"ה ועוד דאלמנה מניקה אפי' אינה רוצה להנשא תאסור ליתן בנה להניק לנשואה שמא יעכר חלבה ואפי' לפנוי' שמא תחזור בה ובין כך תופסק חלבה וימות הולד וכת' וצ"ל שאם אינה נשאת אף שתחזור או תעכור תהא אמו ממסמס לו או שתחזור אחר אחרת ומה שכ' או שתחזור כו' אינו מספיק לאולי תחזור אחר הכרה ולהנ"ל אף תקנת מסמס האם אינו מספיק אחרי הניקו מהמינקת עד הכרה ונחשבת היא לו להאם וגעגועיו עליה אבל לע"ד זה מעיקרא לק"מ דדוקא אלו לא נאסרו לה הנשואין יש לחוש שתתן למינקת כדי להנשא אבל בשהנשואין אסורים לה סתמא דאמהות מניקות בניהם ואם נותנה למינקת על הרוב הוא מן ההיכרח שא"א להניק בעצמה ואז ודאי אין חשש דתחזיר דמה הוה לה למיעבד ועל המיעוט לא חשו חכמים ואם המינק' נשואה דניחש לשמא תתעבר להנ"ל איפכא ניחא שאף אם תעכר בתר הכרה המנקת תמסמסו ולא האם ודי לו בהכי וק"ל:

ויוציא בגט ואפי' הוא כהן כ' ב"ש ואם כנס מעוברת והפילה ע' קס"ד ור"ל שם ס"ק ח' וכדי לעמוד על עיקר הדברים כי הב"ש קיצר אאריך קצת ז"ל ח"ר דף ל"ז מעוברת וכו' ואסיק דאף הוא יוציא בגט ואעפ"י דמתסר' עלי' ממילא ומ"מ מסתברא דביבמה לא כייפינן להוציא כדי שלא תאסר עליו עולמי' ול"ד למעוברת לכהן משום דזקוקה היתה לו וטעה בדבר מצוה ואעפ"י שאין זמנו בהול מ"מ כיון דעיקר' דמילתא לרבנן ליתא משם תקנות הולד ולא קנסו לאוסרה עולמית הכא כיון דטעה בד"מ ואי מפיק לה תאסר עולמית לא מפקינן א"נ בעלמא דליכא אלא איסור דרבנן אע"ג דמפרשי לה מיני' אי לא מפיק בגט חיישינן דלמה יבא עליה אבל הכא דאיכא איסור ד"ת אי מודעת לי' ומפרש תלה פריש מינה כדאמרינן לעיל ותדע דהא מעיקר' נמי זקוקה היא ולא חיישת לה א"נ משום דאיכא מצות יבמים וחליצה במקום יבום לאו מצוה ל"מ לה עכ"ל משמעותו דיבר על המייבם מעוברת ברורה דלא מפקינן אותה בגט בעודה מעוברת כדדייק הא"נ ב' שכ' אבל הכא דאיכא איסור תורה דהיינו בזמן העיבור ונראה נמי שהוציא דינו ממתני' דתנן הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת אם אין הולד של קיימא יקיים דמבואר הא עד שתלד ממתינן ומפרישים וכמבואר סי' קס"ד והוקשה לו הא לכתחילה מיד כשנמצאת מעובר' מחויב להוציא בגט וכ' ומסתבר וכו' ואפילו ייבם בשעה שהיא מעוברת וק"ל מאוד וכי מה תקנה אפשר בגט או חליצה בעודה מעוברת בשלמא בכונס מעוברת דהכניסה משוה לה אשתו מחויב לגרש לבטל מעשיו ותהא לו באיסור פנוי' כמקדם אבל יבום מעוברת דלאו מידי פעל כדקי"ל ביאת מעובר' לא שמה ביאה וממילא אף הגט בעוד' מעוברת לאו מידי הוא וכל האיסור שהיתה לו טרם היבום ואחר היבום זה האיסור עצמו יהי' אחר הגט לא יותר ממש ואפי' לר"י דס"ל ביאת מעוברת שמה ביאה היינו אם תפיל אבל בעודה מעוברת מה פעולת הגט ואף עם חליצה שלאחר הגט עודנה בס' זיקה עליו כמקדם ובע"כ צ"ל דס"ל דמ"מ כיון שע"י גט זה תופסל עליו אף אם תפיל זה לו לגדר לבל יקרב אליה משיודע שמאז בכל ענין אסורה לו ולזה משני בב' תירוצים ובתי' ג' כ' א"נ משום דאיכא מצו' יבום ור"ל דילמא תפיל והן הן דברי הב"ש סימן קס"ד שכ' או י"ל דס"ל לתו' כאן משום מצו' יבום אל יגרש שמא יהיה הולד נפל וכו' והנ"י פשטותו נמי נראה שסובר בזה כהרשב"א דשייך לומר דבעוד' מעובר' יוציא בגט והוקשה לו נמי קושי' הרשב"א ממתני' ומחלק בין נשא תוך ג' ונמצא' מעוברת ובין נשא מעוברת שאז תיכף מחויב להוציא כי ז"ל והקשו ז"ל במתני' כשכנס יבמתו ונמצאת מעוברת למה לא קנסו חכמים להוציא בגט ואע"ג דמתסר' עלי' ותירצו דכיון שלא היכר עוברה וסבור הי' לעשו' מצוה לא רצו לקנסו ומיהו אם הוכר כתבו ז"ל דבהא ודאי קנסינן להוציא בחליצה ואע"פ שאין הולד של קיימ' עכ"ל אך א"כ א"י ליישב תי' א' דב"ש על התו' בסימן קס"ד אחרי שהוכיח לדעת' דבמיב' מעוברת ולא גירש עד אחר שהפילה שתו ליכא תקנות הולד שרי' כ' אע"ג כו' אפי' נדר וכו' רוצה לידחות בזה תי' ב' דהרשב"א כלומר מדלכהן אין תקנה ש"מ אפי' רוצ' לישבע לבל יקרב אליה מ"מ מחויב לגרש ותאסר וה"ה ביבם ותי' א"ל גם שם אם הפילה מותרת כלומר כן ס"ל לתו' ומה בכך הא מ"מ ק' דהא עכ"פ אף כהן הנושא מעוברת מיד מחויב לגרש ואז נמי אף אם תפיל אסורה לו ואיך אפשר למתני יקיים הרי מיד הי' מחויב לגרש טרם שהפילה והדר' קושיתו על התוספת לדוכתה ואולם לע"ד אין דיוקו מתו' מוכרח די"ל דמודו להנ"י אלא דנקטו בלשונם הבבא דרישא ע"ש וק"ל והראב"ד פי"א מה"ג אחרי השיגו על הרמ' בדעתו דאירס תוך ג' מנדין לגרש ומכ"ש כנס והוסיף להחמיר דאחר ג"ח אסורה לו כהזמן שהיתה לו באיסור כ' בל"ז ומתני' בבא על יבמתו תוך ג"ח אם אין הולד של קיימא ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן גט נאסרה עליו מלשונו שדילג ונמצאת מעוברת וגם מדלא הוקשה לו אלא לשטתו שמצריך גט להכונס תוך ג' משא"כ להרמ' ש"מ דס"ל בפשו' דעל זמן מעוברת מעיקר' ל"ק אמאי דתנן ונמצאת מעוברת איך די בהפרשה ולא מיד בגט כדין מעוברת מכירו דזה אף לרמ' ק' והיינו מטעם דכתיבנא שלא הבנתי דע' הרשב"א וכן משמע בלח"מ שכ' והוקשה להראב"ד ואמאי יקיים כיון שהוא תוך ג' וכן במ"ל כ' הילכך ק' להראב"ד לפי שטתו וכו' ולמה יקיי' אם אין הולד ש"ק ולא אמרו יגרש ויחזיר אחר ג' ונראה שהבינו קושיתו דמשמעות המתני' אפילו הפילה תוך ג' נמי יקיים ואמאי הא עדיין מ"מ אסורה מגזירת חכמים דלא תנשא תוך ג' ואפי' הפילה כמבואר סעיף א' אך א"כ קושייתם וגם התי' של לח"מ צ"ע דהח"מ משני על מה שתי' הראב"ד והקשה עליו מכהן וי"ל דלא אמר כן בגמ' אלא באיסור מעוברת כו' אבל הכא כיון דהוה איסור קל עבדינן ונשמע מיני' דה"ה בכהן באיסור תוך ג' עבדינן תקנה וזה דלא כהטור והוא הי"א בהג"ה ומה"ת יחלוק הטור עלי' דהראב"ד במה דל"מ חולק עליו ותו דאף מה שכ' שהוא איסור קל אף דנזכר בהה"מ אליבא דהרמ' מ"מ התוס' חולקים כמבואר בב"ש בשמם וגם קצת משמע דהראב"ד ס"ל כהתו' שהרי בהל' ך"ח אינו משיג ומשמע דמודה בקידש מעוברת א"צ גט אף דבקידש תוך ג' מחמיר והוא שיטת הר"י מאורליינש ותו ביבום תוך ג' דנוסיף על הבחנה יש איסור אשת אח ודאי דחמור והקושי' מעיקר' אינ' קושי' להבנתם דקאי על אחר שהפילה תוך ג' דהא אחר שהפילה אין האיסו' עוד אלא מגזירה דר"מ ור"י פליג בכתו' דף ס'. ואף שהתו' כתבו מה שכתבו ביבמות מ"א ע"ב ד"ה הא קטנה ע"ש אין דבריהם מוכרח אלא לר"י ולר"ל דקי"ל כוותי' אין מוכרח כלל וא"כ י"ל דבכהן נמי שכנס תוך ג' אחר שהפילה אין החיוב לאוסרה כיון דאיכא ר"י דשרי' ואינה דומה למעוברת או תוך ג' קודם שהפילה דלראב' לכ"ע מחויב להוציא ושפיר דאף כהן בהחיו' וא"ל דמפרשים הקושי' על הזמן טרם שהפילה וטרם שנמצאת מעוברת למה לא הצריכ' מיד לגרשה כדין כהן תוך ג' וע"ז שפיר מקשו דא"כ על הרמ' נמי יקשה על הזמן דונמצאת מעוברת ותו דעל זה לא אזיל תי' הלח"מ דהא בזמן העיבור האיסור חמור א"ו או דעל טרם שהפילה אין שייכי' כלל לגט כנ"ל או דאפשר המשנה איירי בנשתהא הענין עד שהפילה וא"כ צ"ע ואולם האמת אם הי' קושי' הראב"ד כדהבנתי מדבריהם דלשטתו מטעם גזירות תוך ג' הוקשה לו דלוציא וע"פ מה שדחקתי שמשמע לו מה דנאמר ונמצאת מעובר' והפיל' הכל קאי על תוך ג' שפי' הי' אפשר לתי' קושייתם כדכתיבנא אבל פי' הראב"ד מבואר בח"ר שכתב אחרי שהביא מחלוקת הרמב"ן עם הראב"ד במה שסובר שמפרישים אחר צ' כימי' שעמד עמה תוך צ' ואני אומר כי מהראב"ד משמע דס"ל דקנסינן לי' (וע' סי' ך"ו סעיף א') וסעד לדבריו יש דמכיון דמפקנין לה בגט ואפי' בא"כ ש"מ קנס הוא דבעי למקנסי' ואם איתא כי שהה עמה צ' אי אמרת יקיים נמצא אין אתה קונסו ורשע מאריך ברשעו נשכר ואי אמרת יוציא בגט וחוז' וכונס מיד אתה עושה מילי דרבנן כחוכא. וליתא דהא דמצרכינן לרבנן גט ואפי' בא"כ לא מקנסא אלא משום תקנו' הולד ובמקום תקנות ולד לא חשו לכהן ולעולם רבנן לית בהו קנס דאל"כ ק' לי הא במעוברת אם לא הספיק לגרש עד שילד' דתו ליכא משום תקנת ולד משמע לעיל דיקיים מדבעי רבא לאוקים ר"א דאמר דאם אין הולד ש"ק יוציא ור"מ בחדא שיטה דאלו לרבנן יקיים כיון שכבר ילדה ואם איתא דקנסינן אפילו בילדה כלהו אמרו דבר אחד דאפי' רבנן דר"מ מודו בה דמוציא ואעפ"י שתאסר עולמית ממילא כמעוברת לכהן דמ"ש וי"ל כיון דעיקר טעמא דרבנן אינה לאוסרה עולמית וביבמה יש משו' מצו' יבמין כדכתיבנ' אם איתא דר"א כרבנן ס"ל לא הו' מפיק לה מיני' אבל לר"מ דעיק' טעמי' משום קנס ובעלמא אסרינן לה עולמית ה"ה ביבמה כן כנ"ל לדע' הראב"ד ז"ל. וכהרמב"ן נראה עכ"ל הרי דעיק' ילפותא דהראב"ד ליקנוס לרבנן היינו מדין מעובר' לכהן וסובר בכל האמורים הן תוך צ' והן מעוברת ומניקה תמיד קנסינן דוקא לגרש בזמן ההיתר כפי שהי' עמה באיסור ואפילו כהן שנשא תוך צ' ועכבה עד אח"ז ונמצאת אינה מעוברת מ"מ צריך לגרש ותאסור עולמית וה"ה לכונס מעוברת והפילה או מניקה ועברי ךד"ח מ"מ צריך לגרש ואפילו כהן זולת יבום משו' מצו' יבום ומה שמסיים הראב"ד התם מפני שהיא יבמה וכו' אין טעמו משו' תקנה דידיה ומשום איסור קל כהלח"מ אלא שלא יבוטל מצו' יבמים לא קנסינן משא"כ כהן דל"ח לתקנה אפי' לרבנן מגזירות הקנס ומעתה מה שמסופק הב"ש ז"ל בהנושא מעוברת והפילה אם יגרש לע"ד הפשט שא"צ אחרי שפסקינן ככל הפו' ולא מצרכינן להרחיק בזמן ההיתר כפי שהי' באיסור. איך אפשר שיהא חייב לגרש היום ומחר יקחנה וליהוי חוכא ומכ"ש גבי כהן דשרי' לי' (וע' לקמן) וכן נשא מינקת ועכבה עד אח"ז דא"צ לגרש היום ומחר יקחנה וכן מבוא' בש"ע נשא וברח ולאח"ז וכו' אין בכך כלום והקפידו' הבריחה היינו לשיטת הרמ' לפטור הנדוי וממילא להחולקים אפי' לא ברח אין בכך כלום ואם אמנם שבסי' קס"ד כתוב בהג"ה אבל אם כנסה משהוכר העובר צריך להוציא' אעפ"י שהפילה משמע דאפי' נשתהה הענין עד שהפילה חייב להוציא ושפיר הוקשה לב"ש שם דאם אפי' הכונס מעוברת והפילה אינו חייב לגרש מה"ת יבם שהוא דומי' דכהן יתחייב מ"מ המדקדק בל' הנ"י שהעתקתי שממנו תוצאת הגה"ת רמ"א ז"ל יראה להדי' שבשטת הרשב"א שהעתקתי מראשית אזיל שעיק' קושייתו הי' על הזמן העיבור שמשמעותו כמבואר שם בהש"ע שאך מפרישן ואין מוציא בגט ע"ז הוקשה לו מה נשתנה יבם מכהן הנושא מעוברת שמגרש מיד מפני שעדיין שייך תקנות הולד כדי לפוסלה עליו כן היבם יהא צריך לפוסל' בגט וע"ז מחלק בין נשא משלא הוכר ובין משהוכר. ומה שמסיים ומיהו אם הוכר כתבו ז"ל דבהא ודאי קנסינן להוציא בחליצה ואעפ"י שאין הולד ש"ק ע"כ לידחוק מדהתחיל בהקושי' שיוציא בגט ומסיים בחליצה ועכ"פ אם כהבנת הב"ש ופשטותו דאפי' נשתהה עד שהפילה שחייב להוציא הי' לו לומר בגט וחליצה כדאי' שם סעיף ה' אלא נראה כונתו דאם כנס מעוברת צריך להוציא בגט בזמן העיבור לפוסלה עליו ועם החליצה צריך לעכב כי בעודה מעוברת לאו מידי היא ואז אחרי שפסולה עליו כבר ע"י הגט כשתפיל מ"מ צריך להוציאה בחליצה להתירה (אך ל' ואע"פ כו' דחוק) אבל אם נשתהא הענין עד שהפיל' י"ל דמודה להרשב"א דמה"ת יגרע מאחר הנושא מעוברת והפילה שכיון שעבר הטעם מותר לקיימה וא"ל כדמחלק הב"ש וכ' י"ל דוקא כאן דאיכא א"ד ליבם כו' דהא עיקר ילפותא דידיה מן מעוברת לכהן ודי לבא מן הדין וכו' וא"ל נמי לעולם דאפי' נשתהא עד שהפילה חייב לגרש וכמשמעות הרמ"א ז"ל וסובר ממש כהראב"ד דלומד מן מעוברת לכהן קנס לרבנן וסובר נמי דכל הנושא באיסור חייב לגרש בימי ההיתר כימים שהי' עמה באיסור ואפילו אח"ז וממילא ה"ה כהן ויבם דזה מבואר בהנ"י עצמו דלא כהראב"ד ע"ש. ואולם יש עוד דרך לידחוק בדע' הנ"י דלומד במקצת מן מעוברת לכהן דרבנן נמי קנסו ודוקא היכי דיש מקום ליקנוס כמו כהן דאחר הגט אסורה עולמית וגם שורת הדין היה שיגרש בעודה מעובר'. לכן אף אחרי שהפילה או מינקת אחר ך"ד חודש כדי שלא יהא חוטא נשכר במה שעבר ולא גירש בעוד זמן האיסור מחייב מ"מ לגרש אח"ז ולמד מזה דה"ה ביבם שכנס לאחר שהוכר דאף אחר שהפילה מחייב מ"מ לגרש ולחלוץ אבל ברור לע"ד שמודה בזר הכונס מעוברת כיון דלרבנן עיקר קנסייהו לא הי' לעולם ממילא כיון דס"ל דלא כהראב"ד תו אין מקום לקונסו דאם יגרש היום ומחר יקחנה הוי חוכא ופשיטא בעבור הזמן דא"צ לגרש וגם אינו בזה חוטא נשכר דאלו נמי גירש תוך הזמן האידנא הוי שרי' לי' הכלל דע' הנ"י צ"ע כי זה גופא שכהן שנשתהא עד שהפילה מנ"ל שחייב לגרש אבל זה ברור דזר שנשא מעובר' והפילה שוב א"צ לגרש ודוק. ומדברי כל הראשונים הנ"ל יש ללמוד שלא ירדו לחלק בין שוגג למזיד המוזכר לעיל בשם הא"ז ואפילו הראב"ד שסובר אף לרבנן הגרושין מטעם קנס מדדחק למוקי' טעמא דמתני' משום בטול מצות יבמות ולא מוקים בפשוט שהוא שוגג ומכ"ש הרשב"א לשטתו דלרבנן הגרושין אך לתקנות הולד או ההבחנה ואפילו הנ"י שמוקים המתנית' דוקא בלא הוכר ובשוגג הרי התנה עליו וסבור הי' לעשות מצוה משמע הא בשוגג דעלמא לא מחלקינן וצ"ע שוב הגיע לידי ספר תשו' הגאון נ"ב שי' ומצאתי שמדבר בענין זה יע"ש סימ' י"ח כי כמדומה לי לא כן כתב ואני שוב אין הזמן מספיק אתי להעמיק במקום זה:

זה שאמרנו ע' ב"י וע' תשו' הגאון נ"ב שי' סי' י"ד כ' וא"כ משמע שר"ש מתיר אפילו במכירה ונוראות נפלאתי דהרי כתו' ס' ע"ב אמר ר"נ בר יוסף הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה ולדברי הר"ש היכא משכחת לה והרי לב"ש שום אשה אינה משועבד' להניק וכו' ודוחק דעיקר פלוגתא דב"ש לא לענין נשואין נאמר כ"א לענין עיקר זמן הנקה ואף שהתנוק יונק והולך עד ד' וה' מ"מ נ"מ אם פירש דלב"ש מותר להחזירו אם פי' קודם ךד"ח ולב"ה אסור אחר י"ח דהרי ר"מ ור"י פליגו לענין המתנה לנשואין וע"ז אמרו הן הן משמע דגם פלוגתייהו דב"ש וב"ה לענין נשואין ולע"ד לפ"ר הי' נראה בפשוט דל"פ ב"ש וב"ה לענין המתנה דא"כ ר"מ ור"י לא היו פליגי בפלוגתת הקדמונים ולישנ' דהן הן אינו מורה אלא דיש שייכו' פלוגת' זו לזו ולא דזה ממש הפלוגתא וכן משמעות פירש"י שמציין על דברי ב"ה ח"י חודש ופי' די לתנוק בכך ואלו לטעם על היתר נשואין בח"י חודש הי' לו לציין בח"י חודש על דברי ר"י ומ"מ לא לנפקותא דפרישה דא"כ הוי מקולי ב"ש אלא אך כדפירש"י להספקת התינוק וה"מ על האב עד כמה מחויב להשתדל בהנקתו או במסמס שלא יסתכן אך בתוספתא דנדה פ"ב מצאתי הנוסח בל' זה בתר פלוגתא דר"מ ור"י ר' נתן בן יוסף אמר ב"ש אומרים ך"ד חודש וב"ה אומרים ח"י חודש זה משמע כפירוש הגאון נרו' והקו' צ"ע אם לא שלהכי בכיון שינה תלמודן הנוסח והיא עיקר ע"פ פירש"י:

צ' יום. הטעם הבחנה לשמואל ילפינן מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני ורבא אמר הטעם גזירה שמא ישא אחותו וכו' ונראה הלכת' כרב' גם י"ל אפי' לשמואל ליכ' א"ד ולימוד זה רק אסמכת' ובש"ס אית' ג' חדשים וכתב בש"ג היינו כל חדש מלא שהוא ל' יום:

רק שלא יכנוס. כתב הב"י שישבע המשדך שלא יכנוס לבית המשודכת עד שיגיע הזמן שלא יבואו לידי תקלה:

דמונים מיום נתינת הגט. היינו אם שלח ע"י שליח הולכה מונים מיום שבא הגט לידה שם בש"ס:

יבמה. עיין סימן קס"ד ב' יבמי' ומת א' מותרת להתיבם לשני תוך צ' יום למיתה של זה והא דצריכה להמתין משום אף קודם יבום קרובה ליבום ולביאה יותר מארוסה:

ורוצה להנשא לראובן. כי מותרת לו כמ"ש רס"ד אפילו בפלגש אם נשאת לאחר וגרשה מותרת לראשון:

צריכה להמתין. הטעם משום לא פלוג בהבחנה אפילו היכ' דהיא אינה מעוברת גם א"י לרבי' שנתעברה מראובן והא דלא צריכה להמתין עד שיהי' הולד כד"ח כמו במעוברת חבירו משום לענין מעוברת לא חיישינן שמא זנתה עם אחר אם שניהם מודים דממנו נתעברה כמ"ש בתשובת הרא"ש דהיו שניהם מודים וכבר אית' בסי' ד' סק"מ באיסור דרבנן לא חיישינן שמא זנתה עם אחר ג"כ אבל לענין הבחנה צריכה להמתין דמ"מ היא בכלל גרושת חבירו:

שהיו נשואות. ברמב"ם לית' תיבת נשואות אלא המגיד מפרש כן דהא הרמב"ם פסק בזנות א"צ להמתין א"כ גיורת פשיט' א"צ להמתין והב"י חזר כאן ממ"ש בספרו ב"י והשיג שם על המגיד:

שנתגיירו. ש"מ דמותרים לעמוד יחדיו ולא חיישינן שמא יחזרו לסורם כדעת יש אוסרים עיין תו' יבמות דף מ"ב ועי' בי"ד סי' רס"ט:

וי"א דכל אלו וכו'. אבל ממאנת א"צ להמתין וכן קטנה בזנות וגיורת אפילו גדול' א"צ להמתין כמ"ש בש"ס ללישנ' בתר' דשמואל ושבויה פסק הטור דצריכ' להמתין והרמ"ה ס"ל דא"צ להמתין וטעמו נ"ל משום שבויה שאני דאינו אלא ספק זנות אבל גיורת קרוב לודאי דזנתה וכ"כ בדרישה ולא כב"י וב"ח דכתבו דפוסק כר"י לית' דהא הטור השמיט דעת הרי"ף ורמב"ם דפסקו כר"י אף על גב בזנות בנות ישראל גזרינן אטו נשואים ובגיורת כשהיא נשוא' צריכה להמתין מ"מ לא גזרינן כ"כ זנות אטו נישואין בגיורת כ"כ הרא"ש ותו' בתירוץ אחרון ולא כרש"י:

אשה שנאנסה. היינו להפוסקים דס"ל בזנות צריכה להמתין לכן אשה זו שנאנסה דמותרת לבעל' ישראל מ"מ צריכה הבחנ' אם לא נבעלה לבעל' תוך ג"ח וכ"כ בח"מ:

פלגש. אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל בזנות לא גזרו מ"מ פלגש היא קרובה לאישות:

מי שנשאת בטעות. היינו מתני' פד"א ול"ק על אלו פוסקים דס"ל בזנות א"צ להמתין וכאן צריכ' להמתין כשהיא גדול' משום כאן לא שייך לו' דמהפכת אחר הביאה כמו בזנות דהא סבורה דזהו בעלה:

ויש לחוש לסבר' ראשונ'. אפילו משתהי בגט השני בין כתיבה לחתימה /לנתינה/ מ"מ יש להחמיר לכתחל' אם לא בצירוף שאר דברים דא"א להמתין כמ"ש בתשובת מהר"מ מלובלין סי' קי"ז מיהו מה שכתב שם בעובד' דטעה הסופר וכתב בגט הראשון לוי והו' לא היה לוי מדמה שם טעות זה לדין של ר"ת השיג עליו הח"מ כי דין של ר"ת דוק' בקול לעז ולא בפסול ממש כמ"ש בתו' ובהר"ן ובמ' סוף גיטין ועיין סי' קכ"ט:

מחמת קול. ולא כרי"ו דמקיל בזה מיהו אם ליכ' קול ולא היתה צריכה גט אלא הוא גירש מעצמו א"צ להמתין תשובת הרשב"א וכ"פ בד"מ וכתבתי בסי' י' מזה:

מנדין אותו. כ"כ הרמב"ם וס"ל דא"צ לגרש אלא מנדין ועיין לקמן מ"ש לפ"ז ה"ה אם לא כפהו ב"ד אותו עד שעברו ג"ח מ"מ מנדין אותו על מעשה איסור וכ"כ בד"מ אבל לשיטות הפוסקים דס"ל דמנדין אותו כדי שיגרש אות' א"כ אחר ג"ח א"צ נידוי וצ"ל לדעת הרמב"ם א"צ הרחקה עד שיעור חזרתו ג"ח דהא הרחק' זו רק לכפר על איסור שעשה כמ"ש המגיד ורמז לדבר גלות מכפר א"כ א"צ הרחק' כ"כ והמחב' הביא רק דעת הרמב"ם דמנדין אותו על איסור שעשה לא הי' להבי' דעת הרא"ש דצריך הרחקה כדי שלא יחזיר עד אחר ג"ח לפ"ז בנשא פשיט' מנדין אותו על איסור שנשא אף על גב דאינו מפורש בהדי' ברמב"ם מ"מ נשמע זאת לפי הסבר' דמנדין אותו על איסור שעשה ומ"ש הרמב"ם בנשא מפרישין אותו אתא לאשמעינן דלא תימא כיון דכבר נשא אין מפרישין אותו קמ"ל לכן כתב מפרישים ונידוי לא כתב משום דנשמע מדין קידושין וכן משמע להדי' במגיד ונ"י דמנדין אותו לשיטת הרמב"ם אם נשא ולא כב"ח, ואם זנתה אין עונשים אותה אלא על הזנות ולא על הא דלא המתינה צ' יום ריב"ש סי' קי"א:

אם קדשה בשוגג. כתב בת"ה דוק' דלא ידע דמת בעלה תוך ג"ח או שהוא ע"ה וא"י הדין אבל אם ידע האיסור וטעה אם חדש העיבור בכלל הוי כמזיד:

ונראה דכהן וכו'. בד"מ כתב אפילו אם קידש במזיד יש לסמוך על הרמב"ם דא"צ לגרש ובישראל יש להקל בשוגג ומ"ש כאן יש לסמוך אדברי מקילין לעיל קאי אפילו אם קידש במזיד לפ"ז א"צ למ"ש בח"מ אם הוא ת"ח כי אפי' במזיד גמור יש להקל ומ"ש כאן בישראל אין להקל וכו' אפשר ט"ס הוא וצ"ל יש לסמוך אמ"ש בד"מ, ובכל זה אין חילוק בין אם קידש ובין אם נשא ט"ז, ומשמע בכל אלו דינים אין חילוק בין קטנה לגדול' אפילו קטנה שאינה ראוי' להוליד נמי הדין כן ולא כי"א שהבי' הנ"י:

גירשה אסורה לדור עמו במבוי. וכן הדין כן בכל אסורים דרבנן חוץ משבויה דהקילו חז"ל ועיין סי' קי"ט:

קידש וברח. ואם כנס וברח לדעת הרמב"ם הבריחה היא לכפר על האיסור שעשה מהני הבריח' וכ"כ המגיד ולשאר פוסקים דס"ל הבריחה הוא משום דמגלה דעתי' שאינו רוצה לכנוס א"כ אם כנסה לא מהני הבריחה וי"א דמהני כמ"ש בנ"י והמגיד פי"א:

מעוברת חבירו. בש"ס אית' הטעם משום דחסה ויהרוג העובר ואידחה טעם זה ועלתה המסקנ' דהטעם הוא משום סתם מעוברת למניק' קיימ' ושמא תתעבר בימי מניקה ולא יהי' לה חלב להניק לבנה וכן כתב הרי"ף והרא"ש, הרמב"ם כ' הטעם משום דחסה ותימ' איך כתב הטעם אשר נדחה ובכ"מ ובפי' מהר"א שטיין הקשו גם כן קושיא זו ועיין בסמוך ולפי שיטת הש"ס י"ל לכאורה אשה אשר יש לה צימוק דדים מותרת אפי' היא מעוברת דהא לא שייך הטעם סתם מעוברת למניקה קיימ' אבל מדברי תוספות נשמע אפילו בכה"ג אסורה דהא כתבו בשם הר"ש הזקן דכ' גרושה מניקה מותרת משום דהיא אינה חייבת להניק ותו' חולקים עליו וכתבו כמו לפי הטעם הראשון משום דחסה אסורה גרוש' מעוברת אם כן אסורה ג"כ גרושה מניקה דהא תניא בחד בבא מעוברת ומניקה כמו מעוברת גרושה אסור' כך אסור' מניקה גרוש' אף על גב דנדחה טעם זה מ"מ אף שחזר מהטעם מ"מ לא חזר ממה שאסור לפי טעם הראשון אסור גם לפי טעם השני מ"ה אסור גרוש' מניקה כ"כ תוספות לפ"ז אמרינן גם כן לפי טעם הראשון מעוברת צימוק דדים אסור גם כן לפי טעם השני וא"ל אם כן כל אשה צימוק דדים תהיה אסור' עד כ"ד חדשים דהא מעוברת ומינקת תניא בחד בבא ולפי טעם ראשון מעוברת צימוק אסורה א"כ גם מניק' אסור' א"כ אף להמסקנ' אסורה ולמה אשה צימוק דדים מותרת וי"ל דהא מניקה תנא בחד בבא עם מעוברת אם כן אם יש לה צימוק דדים היא לאו בכלל מניקה, לפ"ז י"ל דהיינו כוונת הרמב"ם שכתב הטעם משום דחסה משום מה שאסור לפי הטעם דחסה אסור אף להמסקנ', ועיין מ"ש המגיד ס"פ י"א ה"ג גרוש' מניק' אסורה להנשא משום מעוברת דומי' מניקה קתני כוונתו ג"כ למ"ש תו' הנ"ל:

מניקת חבירו. שמא תתעבר ויתעכר חלבה אפילו אם הוא סריס אסור דלא פלוג וכ"כ בח"מ וכן בשדוכין אסור כמו תוך ג"ח דהבחנה:

וי"א דלכתחלה. עיין בי"ד סימן שצ"א לאחר יב"ח אינו נוהג אבלות משום דקתני יב"ח ולא שנה והא ג"כ קתני כד"ח ולא שני שנים ומ"מ יש מחמיר כאן להמתין חדש העיבור ואפשר משום חשש סכנות נפשות מחמירים יותר וכתב בט"ז אם כלו כד"ח בר"ח אדר שני א"צ להמתין יותר כיון שכלו כד"ח קודם חדש העיבור אלא אם חדש העיבור הוא בתוך החדשים אז מחמירים גם כתב בכל מקום דיש צד להקל מצד אחר אף על פי שאינו מספיק מ"מ מצטרפים הקולא לענין חדש העיבור דא"צ להמתין ועיין פסקי מהרא"י סי' פ"ב ועיין בש"ג פ' החולץ ובת"ה סי' רט"ז ועיין סי' קנ"ו, ובדיעבד אם לא המתינה חדש העיבור אין מנדין אותו ולא מפרישין אותו, לבוש:

ויש מקילין במזנה. עיין בנ"י פ' החולץ ובפסקי מהר"ם ראקנט"י ותשוב' מהרי"ל סי' ק"ט ומהרי"ו סי' ע"ג ותשובת צ"צ סי' נ"ה ח"ד, ואם הוא והיא מודים שזנתה עמו וממנו נתעברה תו אין חוששין שמא זנתה עם אחר כמ"ש סי' ד':

אפילו נשבעה. וכן משכון ולא מהני ב' מניקות הג"מ כתובות וכ' הריב"ש אין לנו לחוש לחורבן בית ולא לקלקול בחירתה דלא עקרינן תקנתא דרבנן מפני הני טעמים:

דאם נשבעת. ואם נתנה משכון צ"ע אם מהני בדיעבד אם כנס:

ושכרו לו מניקה. כן היא בהרא"ש וכ' הב"י אדלעיל קאי שצמקו דדיה או פסק חלבה ושכרה מניקת וכ"כ מהרש"ל וכן יש בקצת גרסות בטור ועיין פרישה וב"ח מסכים עם הגירסא או שכרו מניקת לכאורה נראה דמוכח דלא מהני שכרו מניקת לבד דהא בתשובת הרא"ש הביא דעת סמ"ק דמתיר אם נתנה למניקה ג"ח בחיי בעלה ולא הניקה כלל תוך ג"ח והרא"ש מפקפק בהיתר ואיך פסק דמהני שכרו מניקת ולא קבע שום זמן וראיתי בתשוב' מהר"מ פדואה סי' ל' מפרש הגירסא או שכרו מינקת דלא תימא כשפסק חלבה מחמת ששכרה מיניקת גרע טפי קמ"ל אבל בעינן שפסק חלבה ושכרה וכן הוא דעת הט"ז, וכן מוכח דהא אם היא צימוק דדים או פסק חלבה ע"פ הולד אצל מינקת א"כ אם שכרה מינקת לבד מותר ל"ל להזכיר צימוק דדים ודוחק לחלק בין אם שכרה מינקת למינקת בחנם:

או שנתנה וכו'. כ"כ הסמ"ג ותשובת הרא"ש מפקפק בזה ותשובת הר"ן ושאר פוסקים הסכימו עם הסמ"ג ולדעת הב"י מ"ש הרא"ש בפסקיו פסק חלבה מותר' לינשא היינו שפסק חלבה מחמת איזה סיבה אפילו יום א' ונתנה הולד למניקה, ובדין של הסמ"ג איירי דלא פסק החלב אלא נתנה למניקה אז צריך ג"ח שהיא שעור ע"פ הרוב נפסק החלב אחר ג"ח כמ"ש בתשובת הר"ן וכ"כ בלבוש ובהג"ה פרישה וח"מ ובסמוך מבואר אם ילדה אחר מיתת בעלה ואינה רוצה להניק הולד כלל מ"מ אסורה להנשא כ"פ בתשובת ריב"ש וע' בש"ג פ' אף על פי ובתשובת צ"צ סימן נ"ה:

ויוציא בגט. אפילו לשיטת הרמב"ם צריך לגרש אותה ואם מגרש אותה אין מנדין אותו כיון שביטל מעשיו כמ"ש בסמוך ואם ברח א"צ לגרש כ"כ הטור וכ"פ הריב"ש שם, ובנ"י כתב אפילו לדעת הפוסקים דס"ל בנשא תוך ג"ח של הבחנה וברח א"צ לגרש מ"מ כאן צריך לגרש ולא מהני הברחה כיון שהיא זמן רב והמגיד כתב עכ"פ מאן דס"ל בהבחנה לא מהני הברחה מכ"ש דלא מהני כאן מיהו בטור משמע דיש להקל כאן יותר משום דיודעים הולד של מי הוא כמ"ש בתו' והרא"ש:

ויוציא בגט. כבר כתבתי לרמב"ם מהני הברחה וא"צ לגרש ומ"ש המחבר אא"כ ברח ויוציא בגט היינו אם ברח א"צ להוציא ואם כנס מעוברת והפילה ע' סי' קס"ד:

ויכתוב לה כתובה אחרת. כתב הב"י אפילו לא פרע לה הכתובה מ"מ צריך לכתוב לה כתובה אחרת משום דהוי שטר שנמחל שעבודה והיינו מסתמא אמרינן כשהיא לא תבעה הכתובה בעת הגירושין דאז היה זמן הגביה מסתמא מחלה הכתובה אבל אם אמרה דרצונה להחזיר /להחזיק/ הכתובה עד שיחזיר אות' א"צ כתובה אחרת וכ"כ בח"מ:

נשא וברח. בח"מ כ' לכתחילה לאו שפיר עביד דברח ולא הוציאה והא דכ' לעיל בהג"ה דלומדים אותו לברוח היינו דוקא אם קידש אז לומדים אותו שיברח אבל אם נשא לאו שפיר עביד דברח ולא הוציא:

וברח. ובריחה זו שירחיק נדוד עד שא"י לחזור תוך כד"ח:

ואם קידש. כתב הריב"ש שם לרמב"ם מנדין אותו כמו בקידש תוך ג"ח של הבחנה ומשמע מדבריו דוקא בקידש דאין מגרש אותה אז מנדין אותו אבל אם כנס ומגרש אין מנדין אותו כיון שביטל מעשיו א"כ ה"ה אם קידש תוך ג"ח אם גירש אין מנדין אותו אף על גב דכתבתי לעיל אם לא כפו אותו עד לאחר ג"ח מנדין אותו שאני התם דאין מעשיו בטילים, מיהו למ"ש תוס' והרא"ש דהבחנה חמיר טפי אין ראיה לדברי הריב"ש וי"ל כאן אין מנדין אותו אף על גב אם נשא אותה צריך לגרש אותה ושם אפילו אם נשא אותה א"צ לגרש אותה שם /כאן/ טעמא אחרינא איכא משום דהוא זמן ארוך אבל לענין איסור שם חמיר טפי:

אין כופין. כ"כ הרמב"ם ותוס' ושאר פוסקים בשם הר"י מאורלניש וא"ז כמ"ש בת"ה סי' רי"ו וצ"ע אם יש לסמוך על אלו פוסקים בכהן ובד"מ משמע אף כאן יש לסמוך על המקילין ואם בשוגג כנס מבואר לעיל דיש להתיר בשוגג ה"ה כאן וע' בת"ה שם:

יכולה לומר. עיין לקמן סי' פ' אימת אשה חייבת להניק ואלמנה שוה בזה לא"א כמ"ש בתו' פ' אף על פי ואם תבעה הכתובה אין לה מזונות ואינה חייבת להניק:

ואין חילוק וכו'. הג"ה זו אין כאן מקומה אלא קאי על אשה שילדה בעת מיתת בעלה ואין רצונה להניק כלל מ"מ היא בכלל מניקה ואסורה להנשא כד"ח ומכ"ש אם היא מעוברת בעת מיתת בעלה דאסורה עד כד"ח אחר הלידה ועיין תשו' ריב"ש סי' תש"ג וש"ג פ' אף על פי:

דהא אי בעי' לא תניק כו'. הנה באלמנה נמי משכחת לה דאינה חייבת להניק היינו כשהיא עשירה או היכא דאין לה מזונות לפ"ז י"ל גם אלמנה מותרת להנשא דהא אם בעי' לא תניק וכן פסק בתשובת אמונת שמואל ויסוד בנין שלו משום שסומך על הר"ש הזקן דס"ל גרושה מותרת להנשא משום דאינה חייבת להניק כן הוא אם היא אלמנה עשירה, אבל אנ"ל להקל דהא לא כתבו הפוסקים היתר זה אלא בגרושה ולא באלמנה וע"כ הטעם משום גרושה לעולם היא פטורה להניק א"כ היא אינה בכלל מניקה אבל אלמנה דהיא לפעמים חייבת אז היא בכלל מניקת חברו וכן הוא כוונת המרדכי והג"א דכתבו גרושה לא דמיא לאלמנה שהיא מחוייבת להניק את בנה כוונתה כמ"ש דהיא בכלל מניקה גם שאני גרושה דאביו חי כמ"ש בפוסקים משא"כ באלמנה, ולכאורה יש להביא מש"ס אפילו אלמנה עשירה אסורה דהא בי ריש גלותא התירו חז"ל משום דהם מפורסמים ובודאי ריש גלותא עשירים היו ומ"מ מחמת עשירים אסורים וא"ל דאיירי אלמנה מאחר שהיא עניה ובאה לינשא לר"ג מ"ה צריך שם הטעם ר"ג מפורסמים דהא רש"י פירש כשהיה בהם בר"ג אלמנה מניקה משמע שהיו נשי ר"ג וכן פסק בט"ז לאיסור אלא בזה פסק להקל בדיעבד אם נשאת לא תצא בזה יש לסמוך על הר"ש הזקן:

ויש מי שאומר. היינו הריב"ש סי' י"ג וסי' תס"ג ומדין זה לא נשמע דין גרושה אלא המחבר מדייק כן מדברי הריב"ש ולכאורה קשה למה ליה לדייק כן מדברי הריב"ש ת"ל דנשמע כן מתו' והרא"ש והמ' דהא הביאו דברי הר"ש הזקן דמתיר גרושה וראיה שלו מברייתא דקתני נתגרשה אינה חייבת להניק ואם מכירה חייבת להניק ש"מ הר"ש הזקן אינו מתיר במכירה והם השיגו עליו ש"מ דס"ל אפילו אין מכירה אסורה, ואפשר ראיית הר"ש הוא מדקתני בברייתא גרושה לפעמים חייבת ופעמים היא פטורה מזה למדו דגרושה מותרת להנשא משום דהיא לאו בכלל מניקה ומותרת להנשא אפילו במכירה ותו' חולקים עליו במכירה אבל אם לא הכירה מותרת וכן הבין מהר"י מינ"ץ ובמגיד משמע נמי דהר"ש מתיר אפילו במכירה דהא הביא דעת הר"ש דמתיר והרשב"א אוסר וכתב בנתגרשה אם אינו מכירה מותר ש"מ הר"ש מתיר אפילו במכירה וכן הוא בסמ"ג, מיהו בתו' ובהרא"ש משמע דס"ל אפילו אין מכירה אסורה דהא ראיה שלהם הואיל ותנן מניקת סתם ל"ש אלמנה ל"ש גרושה ואלמנה אסורה אפילו אין מכירה א"כ גם גרושה אסורה, ואפשר המחבר מדייק מריב"ש אפי' לא התחילה להניק אסורה. וע' בב"ח ופסק גרושה מותרת היכא דהולד אינה מכירה והיא אינה רוצה להניק וט"ז מחמיר בכל ענין:

כל אשה כו'. כת"ק וכן אמרינן בגמ' שם אמימר שרא כו' והלכתא כו':

תשעים יום. כ"מ שם דקאמר אמימר כו' וכן אמרו בירושלמי שם רב אסי אמר תשעים יום שלימים שמואל אמר הן ועיבוריהן:

ומיום כתיבה כו'. שם והלכתא כו' והעידו סה"ת והג"מ שכן הגי' בכל הספרים הישנים וכן אמרו בירושלמי פ' החולץ הלכה י"א דתני לה ר"ח בשם ר"מ החולצת מונ' משע' מיתה היוצאת בגט מונ' משעת נתינת גיטה ר' חנינא אמר משעת נתינת גיט' ר"י אומר משעת כתיבה רב ושמואל רב כר"ח ושמואל כר"י כו' והלכה מונה לגט משעת כתיבה אם לא נתייחד עמה. וכן רב אשי ס"ל בגמ' כן:

וי"א כו'. כספרים דל"ג (והלכתא) והלכתא כרב באיסור':

וגזירת כו'. כמ"ש דר' יוחנן הדר ביה ופ' כר"מ וכר' ישמעאל וכן בפ' אע"פ פ' שמואל כר"מ וכן בספ"ד אחים:

ואפילו נתגרשה כו'. במתני' שם:

ואפי' בעלה כו'. כמו חבוש בב"ה וכן מ' בגיטין י"ח א' השולח כו'.

או סריס. כמו עקרה ואיילונית.

ואפילו בתולה כו'. מתני' וכמו שמפרש בגמ' שם מ"ב ב' הי ניהו כו':

יבמה כו'. דלא גרע מארוסה והיא קרובה לביאה יותר מארוסה ודוקא חלצה א"צ להמתין דחליצה מוכחת עלי' כמו בממאנת תוספת שם א' ד"ה אחר כו':

נתעברה כו'. כנ"ל דל"פ וכמו במפלת לאחר מיתה:

מחזיר כו'. ממש"ש מתיב רבא לפיכך כו' ואם איתא מאי פריך הא ע"כ ס"ל דגיורת נשואה בעלמא צריכה להמתין וכמ"ש בס"ה ונשואים בגיותן אינן כלום וה"ל מחזיר גרושתו וכ"מ בנדרים ע"א ב' ואהדר' ביומי וכ' הר"ן שם ואהדרה ל"ד כו' אבל הריטב"א כ' דנקט אהדרה משום דבאחר אסור עד צ' יום ומתני' שם ר' אחא כר' יהודה ור"י ביבמות:

שהיו נשואות כו'. כ"כ המ"מ וכל מ"ש בב' סעי' אלו עד וה"ה לשבויה הוא לשון הרמב"ם וכ' המ"מ דפסק בכולם כר' יוסי כמש"כ הרי"ף אלא דקשה לו ממ"ש לפיכך גר וגיורת אלא דשם מיירי בנשואה אבל כאן איירי בזנות כמ"ש בגמ' שם והשמיט הרמב"ם שפחה וכן גר וגיורת בזנות כיון דקי"ל כר' יוסי אפילו במזנה ישראל א"צ להמתין כ"ש בהם דהא שמואל כר' יהודה ס"ל במזנה וס"ל כר' יוסי בגיורת ושפחה משוחררת והנ' כח דר' יהודה אתא לאשמעינן בגיורת:

וה"ה לשבויה. כי זה לאפוקי מדעת הרא"ש כמ"ש למטה:

וי"א כו'. כמ"ש הרז"ה והרא"ש דבגיורת ומשוחררת ה' כר' יוסי ובשבויה ואנוסה מפותה ומזנה ה' כר' יהודה דהכי ס"ל שמואל וכלישנא בתרא ומדהזכיר גיורת ומשוחררת ושבקיה לשבויה ש"מ דבה' כר' יהודה ס"ל:

אם הם כו'. דבקטנות א"צ להמתין ללישנא בתרא אף בישראל:

אשה שנאנסה כו'. ממתני' דשם ומפרישין אותן כו' ואף לדעת הרי"ף והרמב"ם שפ' כר' יוסי ממתני' הנ"ל ואף שי"ל דממתני' אין ראיה דשם א"ל אשה מהפכת כיון דסבורה בעלה הוא מ"מ בירושלמי מ' אף לר' יוסי שאמרו שם רבא בשם ר' ירמיה אנוסה א"צ להמתין ג' חדשים והא תנן מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברת הן שנייא הוא הכא מפני תיקון הולד ר"ל דוקא בחששא דלהבחין שהוא מדרבנן תלינן שמהפכת משא"כ בחשש ממזרות דאורייתא וז"ש שנאנסה תחת בעלה:

אם לא כו'. כההיא דמתני' הנ"ל:

פלגש כו'. דכאן ל"ל דמהפכת שהיא רוצה להתעבר והוי כההי' דמתני' כנ"ל:
יט) י"א כו' וי"א כו' וכן כו'. תוספת גיטין צ"א ד"ה והלכתא כו':

פלגש כו'. דכאן ל"ל דמהפכת שהיא רוצה להתעבר והוי כההי' דמתני' כנ"ל:
יט) י"א כו' וי"א כו' וכן כו'. תוספת גיטין צ"א ד"ה והלכתא כו':

המקדש כו'. דע"כ ל"פ אלא בברח ומפ' הרמב"ם דא"צ להוציא רק שמנדין אותו שעבר על גזירת חכמים:

וי"א כו'. כ"כ רש"י שם וכל המפרשים וכמו במעוברת ומניקת שם:

ודווקא כו'. וכמ"ש בפ' הנזקין לר' יהודה דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד וכאן משום קנס' כמ"ש רש"י ותוספת שם ד"ה מי עביד כו' וכן אמרינן בפ"ק דשבת היתה ידו מלאה כו' ועמ"ש בא"ח סי' שי"ח ובת"מ סי' כ"ה וי"ד סי' ק"י:

ויש מחמירין כו'. ממש"ש מי עביד רבנן תקנתא וודאי תקנתא לרשיע' לא עבדינן:

ונראה כו' ובישראל כו'. כמש"ש בשלמא התם כיון דאיכא כו' אע"ג דאין הלכה כרבנן סמכינן עלייהו בכהן ולא בישראל

אדברי המקילין. ר"ל אדברי הרמב"ם אפילו במזיד:

גרשה כו'. עמש"ל סי' י"א ס"ז:

לא כפו כו'. כ"כ מהר"ם ורשב"א שלא כדעת הראב"ד דקנסינן ליה ממש"ש ר"מ ור"א אמרו דבר אחד ואם איתא הא רבנן נהי ס"ל כוותיה שאמרו יוציא בגט אלא דרבנן ל"ל קנס' ול"ל יוציא אלא כ"ז שיש חששא דחלבא משא"כ ר"א דאף אח"כ שהיא בהיתר קניס ליה משום שנשא בתחלה באיסור וכמו ר"מ דאסר אף אח"כ:

ולומדין כו'. כן דקדקו מרש"י שם ד"ה ערוקי' כו' וע' רא"ש:

יש מי כו'. שלא יבוא לידי איסור:

ולא נראה כו'. גם מרש"י שם ל' מ' כן שכ' דגלי כו':

ולא יקדש. כתובות ס' לא תארס כולי ושם ובפרק החולץ חוץ מיום שנתארסה וה"ה למעוברת כמ"ש סתם מעוברת למניקה כו':

דהיינו. דחדש מ' כפי מה שקובעין אותו כמ"ש בפ"א דר"ה ובעירובין רצו חודש כו' ובפ' המדיר (כתובות ע"א א)' רבא אמר חודש מלא כו' וכתי' ראשון של תוספת שם ד"ה רי"א כו' ואור"י כו' וכ"כ הפוסקים:

וחודש העיבור כו'. מדלא קאמר שתי שנים וכן בכל הסוגיין דכתובות שם ובפ"א דנדה אמר הכל כ"ד חדשים ועבב"מ ק"ב א' המשכיר בית לחבירו לשנה כו':

וי"א. דבגיטין ע"ה ע"ו אמר מניקתו שתי שנים:

בין כו'. לאפוקי ר"ש הזקן דס"ל גרושה א"צ להמתין כיון דא"צ להניק כמ"ש בפ' אע"פ נתגרשה אינו כופה וסתר ר"ת דבריו חדא דגם אלמנה אם אמרה איני ניזונה ואיני עושה א"צ להניק וכמש"ל סי' י"ג ועוד דסתמא קתני ועוד דלטעם הראשון משום דחס' ע"כ אין חילוק בין אלמנה לגרושה וא"כ אפילו לטעמא דחלבא נמי אין חילוק דאין חוזר בו אלא מהטעם בלבד תוספת שם ושם:

בין שהיא מזנה. ג"כ מהאי טעמא הנ"ל דאין חילוק אע"ג דאין מי יכוף למזנה וכמו בגרושה וכ"ש הוא וכמ"ש בהג"א שם דבגרושה כ"ש שבושה לבוא לב"ד וכ"ש במזנה:

ויש מקילין במזנה. היינו כדעת הר"ש הזקן ואף דבהגמ"ר שם מ' אף לדעת ר"ת כבר סתם שם דבריו דאין נראין כלל ואע"ג דהרב ס"ל כר"ת שהרי לא כתב בגרושה כ' במזנה כמ"שו ויש להקל כו':

אפי' נשבעה כו'. ר"ל ול"ד להא דריש גלותא שם כמ"ש בפ"ד דברכות י"ר שיהא מורא כו' ולואי כו' מהר"מ:

וי"א דאם כו'. מהא דר"ג כנ"ל ודוקא בדיעבד אבל לכתחיל' לא סמכינן ע"ז שם אבל כל הפוסקים חולקים ע"ז ועמ"ש למטה:

אפילו אם נשבעה כו'. ר"ל מ"מ ל"ד לר"ג כמ"ש שם בסוגיא ואת לא תסברא כו' הרי שהיתה רדופה כו' ור"ל דל"פ וה"ה כאן והא דריש גלותא שאני דמיפרס' מילתא וכמו מת דמותר משא"נ בכה"ג דלא מיפרסם כמו ר"ג שהיה יחיד בדורו ואף שם לא התירו אלא להני דבי ר"ג אבל לא לאחרים ישבעו לר"ג וכמו קטנה ועקרה דאין הכל יודעין ואתי לאיחלופי:

וכן אם גמלתו כו'. דוקא מינקת אמרו ועתוס' שם בכתובות ד"ה ואר"נ כו' משא"כ כאן דליכא למיגזר:

ג' חדשים כו'. דבזה הזמן פוסק החלב ממנה:

לא הניקה כלל. משא"כ אם היתה ג"כ מניקתו אפילו לפרקים. שם:

עבר כו'. מש"ש בתוך ג"ח:

ויוציא כו' אפילו כו'. גמרא שם:

וצריך כו'. ול"ד לשנים בפ"ט שם דשם אסור עולמית ועוד דשם היא מרגילתו משא"כ כאן דסתם אמא חסה על ברא רא"ש:

ויכתוב כו'. דנמחל שיעבודו ב"י:

נשא וברח כו'. רמב"ם וכמש"ש טרוקי' מסתיי' וה"ה כאן ולפ"ד הרשב"א ומהר"מ דלעיל ס"י אפילו לא ברח אלא לדעת הרמב"ם מנדין אותו על שעבר על דברי חכמים כנ"ל משא"כ לפירו' רש"י והפוסקים דאין מנדין אותו לאחר זמן שא"צ להוציא:

ואם קידש כו'. רמב"ם שם וכדעת הר' יוסף שם בתוס' מדקאמר בכתובות שם לא תארס ולא תנשא דלכאורה כ"ש הוא אלא דה"ק אף אם אירס לא תנשא מ' דא"צ להוציא וכן ממ"ש ביבמות שם דיקא נמי דקתני יוציא והקשו בתוספת שם דהא בסוטה כ"ד אמרינן יכול הוא להפרישה כו' ותי' שם דשם דשאני כיון בלא"ה אסור ליה מדאורייתא א"צ להוציא וה"ה בקידש דכלה בלא ברכה אסורה וכמש"ל ר"ס נ"ה:

וי"א כו'. תוספות שם סתר דבריו דמסוטה אין ראיה דאסורא ליה מדאורייתא משא"כ כאן תרווייהו דרבנן ומהא דכתובות י"ס גורסין להיפך ואף לגי' משום ר"י תני לה דאף לינש' מותר לאחר י"ח חודש:

אלמנה כו'. דמניקה משום דמעשה ידיה ליורשים כ"ז שהי' ניזונת כמ"ש בפ' אלמנה והיא יכולה לתבוע כתובתה כ"ז שתרצ' ולומר איני ניזונית ואמרינן בירושלמי ר"פ אלמנה ניזונית אלמנה שאמרה יצאו מעשה ידי למזונותי שומעין לה וז"ש ואין חילוק כו':

ז"ש בגרושה כו'. הוא דעת הרשב"א וכדעת ר"ש הזקן כנ"ל:

ויש כו' ומ' כו'. הוא דעת ר"ת כנ"ל:

שלא יכנוס עמה בבית. עיין ב"י שכתב בסימן זה ס"ק א' שישבע המשדך שלא יכנוס בבית המשודכת עד סוף הזמן כדי לא יבואו לידי תקלה וכן הדין במינקת כמו שכתבתי לקמן ס"ק ט' ועיין בב"י:

יבמה שמת היבם. עיין לקמן סי' קס"ד סעיף א' שבשני יבמין מותרו' להתייבם לשני תוך צ' למיתתו של א':

צריכה להמתין אחר גירושי שמעון. הטעם כ' הרא"ש בתשובה הובאה בטור ס"ס זה דלא חלקו חכמים בהבחנה אף במקום דודאי לא נתעברה ממנו ג"כ אין ידוע לרבים שנתעברה מראובן ולא דמי למחזיר גרושתו:

שהיו נשואות לבעלי' בגיותן. לא ביאר אם הם קטנות או זקנות אי גזרינן כמו גבי ישראל או לא (כדלעיל סעיף א'):

אם לא נבעלה לבעלה תחלה. לאו דוקא תחלה וכלומר שלא נבעלה לבעלה תוך ג' חדשים ודין זה הוא דוקא למאן דלא פסק כר' יוסי והוא דאיתא יבמות דל"ה ע"א אנוסה צריך להמתין ג' חדשים דברי ר' יהוד' ור' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד:

פלגש מיוחדת לאיש. מיירי שנתעברה במקרה ואה"נ גבי פלגש אם נתעברה ממנו והלכה ונתקדשה לאחר ונתגרש' ממנו מותרת לחזור לראשון כמו מחזיר גרושתו דפלגש שם אישה הראשון עליה:

שאינה צריכה להמתין אלא מהגט הראשון. דוקא שהגט הראשון הי' כדין רק מחמת קול בעלמא הצריכו גט שני מחמת חומרא אבל היכא שהגט היה בטל מן הדין ודאי מונין מן השני וזה דלא כהרב מהר"מ מלובלין שכתב בתשובה סימן קי"ז בגט שהיה בטל מן הדין לסמוך בשעת הדחק על גט הראשון עיין שם:

ויש מחמירין אפילו שוגג. המעיין בת"ה ירא' דלא פליג להדיא אדעה הראשונה רק שתחלה כ' דת"ח הטועה בדין לא מקרי שוגג כי שוגג הוא כמו שכתב בא"ז שהיה סבור שאינה מינקת או ע"ה שאינו יודע שמניקת חבירו אסורה אבל ת"ח הטועה בדין בדבר שראוי להסתפק בו לאו שוגג הוא ובסוף דבריו סיים ואפש' דמשום ה"נ לא מקילין באידך דא"ז אם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה בעלמא (והיא היא הדע' הראשונה) והנה לפי זה לא מקילין בת"ח הטועה אפי' בכהן (ר"ל כהן שקידש תוך ג' חדשים ע"פ הוראת ת"ח שהור' לו כך וה"א לאקולי גביה מאחר דלכהן אסור להחזיר גרושתו וכמו שהכריח הרב בהגה סברא זו בסמוך אפ"ה אין מקילין בו וצריך לגרש) מאחר דבעל ת"ה הביא ראי' לדבריו דת"ח לאו שוגג מיקרי ומהרי"ו לא אשכחן דפליג אסברא זו, אבל בישראל והוא שוגג גמור כגון דלא ידע או ע"ה דלא ידע הדין אף על גב דבת"ה נסתפק וכתב דרך אפשר דלא מקילין כא"ז מ"מ לא שבקינן פשיטותי' דמרי"ו נגד ספיקו דת"ה בפרט שהרמב"ם לא ס"ל דכופין לגרש (כמו שמבואר בפ"י מה' גרושין והביאו הב"י סימן זה ס"ק ו') ולמה לא נסמך בדבר שהוא דרבנן אמיקל:

גזרו חכמים שלא ישא אדם. הטעם מבואר בגמרא (יבמות דמ"ב) ומשמעות הגמרא דמדמה לה לג' חדשים דהבחנ' משמע דאף דלא שייך שמא תתעבר כגון שהוא סריס אפ"ה אסור כמו גבי הבחנה וע"כ קדושין אסור כמו נשואין (ג"כ כמו גבי הבחנה כדלעיל סעיף י') וגם בשידוכין אסור ליכנס לבית' (כדלעיל סעיף א') גם בב"י מדמה להו אהדדי ולומד היתר שידוכין בהבחנה מן מינקת (ר"ל הב"י תחלת סימן זה כתב שלשדך בלא קדושין מותר גבי הבחנה וכתב שכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל נ"ג ושם בתשובת הרא"ש מיירי במניקת):

או שנתנה בנה למניקה ג' חדשים. משמע אעפ"י דלא פסק חלבה דאל"כ היינו בבא דרישא אבל מדברי הרא"ש משמע שבג' חדשים צומקים דדיה (הביאו הב"י סימן זה ס"ק ח') וצריך לומר דה"ק כל שפסק חלבה ע"פ סיבה אפילו יום או יומים קודם מיתת בעלה או אפילו שהיא גרמ' שפסק דהיינו שלא רצתה להניק משך ג' חדשים בחיי בעלה וממילא צמקו דדיה ועי' בתשוב' מהר"ם פאדוו' סימן ל':

ויכתוב לה. עיין בב"י (סימן זה סוף ס"ק ח') מ"ש דכתובה הראשונה נמחל שעבודה ואפילו לא פרע לה הכתובה ואין דבריו ברורים עיין בגוף התשובה (של הרא"ש כלל נ"ד סימן ה') דמשמע דאם תרצה להחזיק כתובה הראשונה הרשות בידה:

נשא וברח ולאחר זמן בא וישב. מלשון זה משמע דלכתחל' לאו שפי' עבד דברח ולא הוציא' בגט והא דכ' לעיל בהג"ה (סעי' י') דלומדין אותו לברוח היינו בקידש לדעת הרמב"ם דמחלק בין קידש לנשא:

איני מינק' אלא בשכר. מלשון זה משמע דבשכר מחוייבת להניק והיינו דוקא בנזונת ובלא הכניסה לו שתי שפחות כמבואר לקמן סימן פ' סעיף ח' ועיין בתשובת ראב"ח סימן צ"ה:

ואין חילוק בין התחילה להינק. לא קאי ארישא רק דין באפי נפשה הוא כלומר לאו דוקא מניקה ממש אלא כל שראויה להניק ויש לה חלב בכלל מנקת חבירו היא כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ"ג סימן ד':

דהא אי בעי' לא תניק בנה. כבר כתבתי דגם אלמנה אינה מחוייבת ועיין בתשובת ראב"ח סימן הנ"ל שהאריך בזה:

וילדה ולא הניקה את בנה. דין זה גרע מאלמנה שאינה מניקה את בנה כמו שכתב הרב בהגה לעיל סעיף י"ג דאין חילוק בין התחילה להניק דהתם מיירי כשמת בעלה לאחר שילדה והכא במת בעלה כשהיא מעוברת דכבר נאסרה קודם הלידה מטעם מעוברת חבירו:

ומשמע מדבריו ה"ה לגרושה. כלומר דלא כהרשב"א בעל דעה ראשונה שכתב בגרוש' דוקא כשהניקתהו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא וכו' והב"י כ' (בסוף ס"ק ח' בסי' זה) (שראה מורים עושים מעשה כהרשב"א ולא מיחה בידם ועיין בב"ח:

סעי' ט' אשה שנתגרשה וכו' נ"ב הנה מה שיש להקשות בזה על הש"ע ובדין אם גירש על תנאי אימתי מונין ג' חדשים עי' מ"ש ל"ק טיסמיניץ ול"ק קאלמייא דרך אגב קנה מקומה בהשמטות לחבורינו על הל' נדה סימן קפ"ד ייע"ש דרך אגב מ"ש בזה בעזה"י וע' במהדורא ט' שלי קנה מקומו בהל' גיטין והל' חליצה מ"ש בדין הנ"ל ייע"ש ודו"ק:

סעיף יא גזרו חכמים שלא ישא אדם וכו' נ"ב הנה לולא דמסתפינא נראה ללמוד היתר חדש במניקת בזה"ז להיות מותרת להנשא אחר י"ח חודש דהנה מה דקבעו חז"ל כ"ד חודש לנשואין מכח שמא תתעבר ויעכר חלבה ומה יעשה הילד אחר כ"ד חודש ומי יפרנסנו ובע"כ דאחר כ"ד חודש אין דרך רוב התינוקת לינק והמה מתפרנסין בטבען בדברים אחרים ואין צריכין יגיעה וטרחה ולבקש להם תחבולת בזה לא חיישי' שמא ימות רק בתוך כ"ד חודש דדרך כל תינוק לינק ואם גומלין אותו הוי מיעוטא וצריך לחפש להו מזונות קלים בזה צריך ליגיעה יתירה וטרחה בזה חיישי' לדלמא אתי לאתרשולי וימות וא"כ תינח בזמן הש"ס שהי' דרך רוב תינוקות לינק כ"ד חודש אבל לדידן דנשתנו הטבעים וכל תינוק אינו יונק יותר מי"ח חודש ויש שגומלין לט"ו חדשים ואדרבא להיות יונק יותר מח"י הוי מיעוטא דל"ש וא"כ לדידן חזר להיות הולד אחר ח"י חדשים דינו כמו לדין הש"ס אחר כ"ד חודש אף דקיי"ל דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וגם לא בכלל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו משום דהתוס' פ"ק דמגילה גבי רבי שרצה לעקור ט"ב כתבו דאין זה בכלל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו דלא רצה לעקור רק החומר שיש בו יותר משאר תעניות וכו' א"כ משמע היכי דעוקרו במקצת ולא בכולו לא נחשב עקירה ולא בעינן מנין אחר להתירו דאם בעינן מנין הדר אין ב"ד יכול לבטל וכו' וא"כ ה"נ כאן דעיקר דמניקת דגזרו רבנן דאסורה להנשא זה נשאר קיים ולא עקרינן רק מזמן כ"ד חודש לח"י חדשים אין זה עקירה ולא בעינן ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין ולא בעי מנין אחר להתירו וגם יש לדמות זה לדין גילוי שכתבו הפוסקים כיון דלא נגזר אלא במקום שיש נחשים השתא דליכא נחשים מותר כן ה"נ כיון דלא נגזר על עולמית רק לזמן דרך הנקת הילד א"כ כיון דהשתא הוי הדרך רק ח"י חודש הוי זה במקום כד"ח בזמן התלמוד וגם ע"כ לא אמרי' דצריך מנין אחר להתירו רק אם רוצין להתיר לגמרי אבל כאן דעיקר התקנה נשאר קיים רק לשנותו מזמן לזמן בזה לא בעי מנין אחר רק עתה י"ח חודש הוי כמו לדידהו כ"ד חודש לכך הי' נראה היתר ברור להנשא אחר י"ח חודש אך מה כחי בזה להתיר נגד משמעות כל האחרונים עכ"פ נראה לצרף ההיתר היכא דיש עוד סניף להקל כגון בגרושה ולא התחילה לינק יש לצרף גם זה ואם כי בד' תפארת למשה בהקדמתו מזהיר שלא להצטרף בהיתר זה של מניקת ע"כ תמיד הנני מיראי הוראה בזה אך אחרי שובי נחמתי וזה הוי בזמנם דהוי הדרך לינק רוב וולדות כ"ד חודש רק להתירו מטעם אחר בזה אמרי' כן אבל בזמנינו דנשתנו הטבעיים ואין אחד מאלף יונק רק ח"י חדשים הוי בזה כמו לדידיהו אחר כ"ד חודש ואין בזה מורא להצטרף בפרט בצירוף עוד קולא אחרת כנלפענ"ד וע' בחיבורי על אהע"ז מהדורא ב' סי' רכ"ו ובחיבורי מהדורא ג' בתשובתי ל"ק סיגוט במדינות אונגרין הארכתי בזה ודו"ק.

שם באותו סעיף בהג"ה וי"א דלכתחלה יחוש אפי' לחודש העיבור נ"ב הנה לדעתי הי' נראה להכריע כך כיון דכמה פעמים נזכר בש"ס כ"ד חודש ופעמים נזכר ב' חדשים וע' בנו"ב מ"ק מ"ש בזה ולדעתי י"ל כך כיון דקי"ל כמה פעמים דיום אחד בשנה חשוב שנה וגם מבואר בירושלמי הובא בפוסקים דאף לענין בתוליה חוזרין תליא בקביעות ב"ד השנה ואם שלמו לה ג' שנים ועברו ב"ד את השנה בתוליה חוזרין הרי גם מה דתלי' בעניני הגוף גם זה נשתנה בקביעות ב"ד ולכך י"ל ה"נ בזה תרוייהו בעי' לענין הנקה לחומרא שיהי' כ"ד חודש וגם שם שני שנים לימות עולם ונ"מ דאם ילדה באלול אם הוי ממתנת עד סוף אלול השני כבר הוי ב' שנים לענין ערלה ועוד לכמה דברים לכך קמ"ל דלא די בב' שנים רק בעי' כ"ד חודש ואם הוי נקט כד"ח אז אם ילדה בתשרי ונתעברה השנה הי' כלין כד"ח בתחילת אלול לכך קמ"ל דבעי' ב' שנים ועדיין לא כלו ב' שנים אך אם ילדה באמצע החורף וכדומה אז כיון דכלו לה כד"ח עם העיבור לכ"ע א"צ להמתין יותר דממ"נ כד"ח איכא וב' שנים של ימות עולם נמי כלו הלך לו א"צ להמתין עוד חודש כ"ה דממ"נ אי בתר שנים של ימות עולם אזלת יש ב' שנים ואם בתר כ"ד חודש יש כ"ד חודש בזה א"צ להוסיף עבור חודש העיבור כן נלפענ"ד להכריע לולא שאין יתוש כמוני מכריע והנה בהיותי בזה ראיתי דיש להעמיד כן בלשון רש"י ביבמות דל"ו ע"ב שפירש שם בדברי רבנן דאמרו מוציא בגט ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס דפירוש רש"י כד"ח והוא למותר דמה בעי רש"י בזה הרי זה נדע ממילא דזמן הנקה הוי לכ"א כדאית לי' ולכך הוכחתי בזה בתשובתי (במהדורא ג') כדעת הפ"י עי"ש ועתה ראיתי די"ל כך כוונת רש"י דס"ל כהי"א דלכתחלה ראוי לחוש גם לחודש העיבור אך בדיעבד כ"ע מודים דדי בכ"ד חודש ולכך זה קמ"ל רש"י דאף דעתה כבר גירשה מ"מ כיון דכבר כנסה הוי כדיעבד ודי כ"ד חודש וא"צ להמתין בזה חודש העיבור וזה שכיוון רש"י במ"ש בסוף כ"ד חודש וא"ש ונכון בעזה"י מיהו כיון דרש"י לא כתב דרך פסק הלכה רק פירוש הגמ' נראה יותר מוכח כדעת הפ"י וכמ"ש בתשו' הנ"ל ולכך כיון דהוי קשה לרש"י לשון הש"ס לכשיגיע זמנו לכנוס כמ"ש שם בתשו' לכך פירוש כן אבל אי נימא הכוונה כמ"ש כאן א"כ אדרבא אין זה זמנו לכתחלה דלכתחלה בעי' גם העיבור וא"כ בע"כ רש"י לאו דרך פירוש כתב כן רק לדינא ואין זה דרך רש"י ז"ל לכך הנכון כמש"כ כדעת הפ"י ודוק:

שם באותו סעיף בהג"ה ויש מקילין במזנה נ"ב עי' במהדורא ד' שלי על אהע"ז בתשובתי ל"ק טארנאפאל מ"ש בזה די"ל דאף המקילין היינו רק במזנה פנויה אבל בא"א המזנה אף דידוע שזנתה כיון דשם אלמנה וגרושה עליה לא פלוג רבנן בתקנתן עי"ש בטעמו ועי"ש מה שכתבתי בזה ליישב דברי הרמב"ם ע"נ בעזה"י מה דנקט הטעם דדחסה עי"ש ודו"ק:

סעיף יא (מניקת חבירו עחמ"ח) גם שכתוב באה"ע י"ג דצריך לקבל שבועה שלא יכנס לשם המשודך בין בהבחנה בין במעוברת ומניקה מכל מקום בגמלתו ויש אומדנא ברורה שאי אפשר שיהי' חשש סכנה להולד רק שמכל מקום לא פלוג חז"ל ותיקנו שלא תנשא כל כ"ד חודש ואין זה רק בנשואין שיש על זה תקנה קבועה שייך בזה לא פלוג מה שאין כן לגבי שידוכין שאין על זה תקנת חז"ל רק שכתבו הפוסקים ז"ל שראוי למנוע לשמירה יתירה ולא שייך בזה לא פלוג שהרי כתבו שמהני כשמקבל על עצמו בשבועה גם שלגבי תקנת חז"ל שלא תיארס לא מהני שבועה וכמו שעל ידי שבועה סומכים את עצמם ומותרת לשדך את עצמה כן הוא על ידי שנגמל הילד ודכוותיה אומדנות ברורות ואולי גם בלא אומדנות ברורות יש להקל במניקה יותר מבהבחנה אודות שידוכים שמ"ש הפוסקים ז"ל שבועה עיקרו כתבו גבי הבחנה ושם יש חשש ביותר ומכל מקום משמעות הב"ש ז"ל וכן מלשון החמ"ח ז"ל משמע קצת שגם במניקה צריך להיות שבועה אך מכל מקום נראה שבמניקה קיל וצלע"ע היטב. ואודות חודש העיבור שכתב הט"ז ז"ל שכשכל החודש העיבור הוא חוץ להחשבון קיל יש בהלשון משמעות לכאן ולכאן כפי לשונו שהביא הב"ש ז"ל וכשקצת מהעיבור בתוך החשבון אין הכרע כל כך לפום רהיטא וצל"ע כעת בזה.

ואודות מ"ש שם כשגמלתו בחיי בעלה אם גירשה בעלה וגמלתו נראה דקיל יותר כיון שיש אומרים שגרושה מותרת להנשא ואולי הטעם שמועיל מה שגמלתו בחיי בעלה הוא מצד ששתק ומחל לה השיעבוד שעליה להניק ואולי לא שייך כן בגרושה שמה ששתק אולי אין מזה הכרע שמחל שהוא מרוחק ממנה גם קיימא לן שאין על גרושה שיעבוד כל כך וכבסי' פ"ב מכל מקום כשאין לו במה לזון בנו קיימא לן שם על פי כמה פוסקים ז"ל שהוא משועבדת ועל ידי זה יש לומר שקיימא לן שהיא בכלל מניקת חברו כיון שבצד מה יש עליה שיעבוד ועל ידי זה יש לומר דגרע מגמלתו ברצון בעלה כי בשעה שגמלתו לא הי' לו עליה כח למנוע כי רק כשאין לו במה לזונו מוטל עליה להנק וצלע"ע היטב ואולי הטעם שבחיי בעלה רחוק שתערום כדי להנשא אחר מיתתו תוך כ"ד חודש וגבי גרושה בחיי בעלה שייך גם כן ערמה ולפעמים גם כשלא נתגרשה כשידעה שתתגרש בלי ספק אולי חמור וכשהמיר בעלה אולי גם מה שהוא ידע ומחל לה שתגמול כי שעבוד דידה להבעל להניק זכות זה שייך להילד וכשבעלה פרק עול שייך זכותו להילד להדיעה בסי' פ"ב שכשאין להאב במה לשכור מניקת מחיובת הגרושה להניק ואולי לא אסרו חז"ל רק מניקת חברו כשמשועבדת להאב ולא זולת ובלא פלוג וצלע"ע היטב:

להבחין בין זרעו. עב"ש סק"א מ"ש ונראה דהלכתא כרבא וגם י"ל דאפי' לשמואל ליכא איסור דאו' ולימוד זה רק אסמכתא ועיין בס' בר"י שהבי' משם הרדב"ז ח"ב (בדפוס סדילקאב הוא בח"א) סימן רס"ד שכ' בשם התוס' דהבחנת הזרע מדרבנן אך פשט לשון הרמב"ם נראה דבאשה הראוי' לילד הוי מן התורה ושאר כל הנשים גזרה דרבנן ע"ש והוא ז"ל האריך מאד בזה דאין מדברי הרמב"ם הכרע והביא כמה ראיות דכל עיקר הבחנה הוא רק מדרבנן עש"ב וכ"כ בתשו' שבו"י ח"א סימן צ"ז ובמל"מ פ"ח דמלכים ע"ש:

עמה בבית עבה"ט ועיין בתשו' נו"ב סי' י"ט שנשאל ע"ז במי ששידך מינקת חבירו ואם צריך לישבע שלא יכנוס בבית המשודכת כדעת הח"מ או לא ואף אם די שישבע שלא יכנוס לבדו בלי שני שומרים ויהא מותר לו לכנוס לביתה עם שומרים: וכתב מתחילה לתמוה על גוף דברי הב"י בהבחנה ומסיק שדברי הב"י אפשר לתרץ אבל דברי הח"מ במינקת תמוהים אלא דכבר הורה זקן אבל לאסור אפילו ע"י שומרים אפילו הח"מ אפשר דמודה דמותר ואפי' בחדשי הבחנה ע"ש ועיין בס' בית מאיר ע"ש עליו בזה: ועיין בס' ישועות יעקב שנשאל ג"כ על ענין זה ומסיק דבהבחנ' אין להקל וצריך שבועה אבל במינקת אין להחמיר וכן המנהג ובמקום שהלכה רופפת פוק חזי מה עמא דבר ע"ש:

ומיום כתיבת הגט. עיין בתשו' משכנות יעקב סי' ד' ובספרו תשובת קהלת יעקב ס"ס ה':

יבמה שמת היבם. עיין בס' ישועות יעקב שכ' דאף בזה"ז דאין נוהגין ביבום ואין יבמה קרובה לביאה מ"מ כיון שכבר היתה בכלל הגזרה אף שבטל הטעם אינו חוזר להיתר ע' בש"ס דביצה דף ה' ובתו' שם. ועמ"ש לקמן ס"ס קמ"ה:

שהיו נשואות זהו ע"פ פירוש הה"מ בדברי הרמב"ם עב"י ובב"ש. ועיין בת' הרדב"ז ח"א סי' קצ"ו שהאריך לחלוק על הה"מ בזה וכ' בסוף וז"ל אע"פ שידעתי שאיני כדאי לחלוק על הה"מ שמא מקום הניחו לי ועוד שאני מחמיר ולא מקיל ועוד אם הרב המגיד הי' נמצא בזמנינו זה כו' הלכך איני מסכים ששום שפחה בין נשואה בין פנוי' תנשא עד שיעברו צ' יום משעה שהגיעו גט לידה ע"ש:

מפרישין אותם. עיין בס' דגמ"ר שכ' ונראה דאם היא זקינה א"צ הפרשה ואף שהח"מ בסק"ד (הובא בבה"ט) נסתפק בזה היינו (בימים קדמונים) בנתגייר' היא ונשאת אח"כ לאחר ובזה י"ל שדינו כמו בישראל אבל כו' עכ"ד וכבר הובא זה בפ"ת ליו"ד סי' רס"ט סק"ב וע"ש עוד ובס"ק ג' מ"ש בשמו ועיין במל"מ פי"א מהלכות גירושין דין כ"ג מ"ש שם בענין אם היתה מעוברת הימנו ע"ש:

וכן אנוסה ומפות' כו'. הגה וי"א דכל אלו כו' עיין בתשו' משכנות יעקב סי' ז' שהביא ראיות לד' הרי"ף ומסיק ומכל הלין ראיות יש סניף גדול לדברי הרי"ף ז"ל שפסק כר' יוסי דא"צ להמתין ע"ש ומ"ש שם ועוד ראי' מהא דאסתר כו. תימא שלא הזכיר דברי התו' שם שכתבו שהיתה משמשת במוך ע"ש. שוב נדפס ספרו תשו' קהלת יעקב ראיתי בסי' ה' שהקשו לו כן וכתב לתרץ ע"ש ועמ"ש בס"ק שאח"ז בשם בר"י ודו"ק:

נבעלה לבעל עיין בס' בר"י אות ו' שהקשה ממ"ש התוס' פ"ק דמגילה וא"ת והא לא הי' שם הבחנ' כו' ומאי קושיא דהא אסתר היתה אנוסה והיתה עם מרדכי קודם. ועלה בדעתו מתחילה לחלק דהא דרמ"א בשם א"ז היינו דוקא בחד זימנא ושוב העלם דהתו' לאו מטעם גזירת הבחנה אתו עלה רק דאיך לא חשש מרדכי שלא יטמע זרעו כיון דבכל יום היתה מצוי' עם אחשורוש ושוב ליכא למיתלי במרדכי ע"ש:

פלגש. עח"מ סק"ו ועיין בס' ישועות יעקב שכתב עליו שדבריו תמוהים מאד במ"ש דפלגש אם נתעברה ממנו ונתקדשה לאחר וגירשה ורצון הראשון להחזירה א"צ להמתין והוא פלא מדוע ישתנה מדין דסעיף ג' ואטו פלגש עדיפא מאשה דעלמא ע"ש גם בס' בית מאיר תמה עליו בזה:

אשה שנתגרשה. עיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ב הביא בשם תשובת ח"צ שנסתפק בעוזבת דת שמזכה לה בעלה גט (כמ"ש לקמן סי' ק"מ ס"ה בהגה) ואח"ז נמסר לידה והיא חזרה אח"כ לד"י אי צריכה להמתין משעה שהגיע גט לידה או ליד השליח והחמיר בזה ע"ש: (ועיין בח"מ וב"ש שהשיגו על תשובת מהר"ם לובלין סי' קי"ז בעובדא דטעה הסופר וכתב בגט הראשון לוי והוא לא הי' לוי והצריכה גט אחר והגט השני נשתהא בין כתיבה לנתינה שנה תמימה וכ' משום ביטול שידוכין יש לצרף דעת הרי"ף דס"ל מונין משעת כתיבה ודעת ר"ת דמונין בגט הראשון ויש להקל בשעת הדחק ועל זה השיגו דע"כ לא התיר ר"ת אלא אם הגט הא' הי' כדינו רק נפסל מחמת לעז אז ס"ל מונין מגט הראשון אבל הכא שכ' לוי ולא הי' לוי שהוא בטל מדינא (עמ"ש בסי' קפ"ט ס"ק כ"א) גם ר"ת מודה דמונין משני ע"ש. ועיין בתשו' חתם סופר סי' כ"ז שכ' ליישב דברי מהרמ"ל דס"ל דטעות כי האי לכתוב לוי במקום שאינו לוי הוה לא שכיחא כמו החליפו בקידושין בסעיף הקודם דלא גזרו רבנן רק להר"י דהחמיר בנפסל גט הא' בלעז בעלמא ה"נ דאין להקל כו' ועפ"ז כתב בנדון השאלה דידיה שסידר גט מאן דהו ונמצאו ד' ערעורים שעי"ז הצריכו לגט אחר דבזה גם מהרמ"ל מודה שאין לצרף קולות להתיר אפי' בשעת הדחק כי בנ"ד קרוב שהגט הא' פסול מדאוריית' כיון שניכר שהמסדר לא הי' בקי ואין לומר לא שכיח כי בעו"ה שכיחי עתה המתפרצים לסדר גיטין שלא ידעו בטיב גיטין כו' ע"כ צריכה להמתין צ' יום מגט השני ולא נחוש לביטול שידוכה ע"ש):

קדשה בשוגג. עבה"ט מ"ש דוקא דלא ידע כו' ועיין בתשו' נו"ב סי' כ"ה שכ' דה"ה אם עשו ע"פ הוראות חכם שהתיר ליתן הולד למינקת ולהשביעה עד"ר רק שלא התיר לנשואה לבעל והם מעצמם שלא ע"פ הוראות החכם נתנו למינקת נשואה לא מקרי שוגג כיון שכבר ידוע איסור מינקת שוב כל מה שעושה איזה היתר בלי שאלת חכם מקרי שוגג ודלא כהגאון מהר"ם ברבי ז"ל שמחלק בזה ע"ש ועיין בע' בית מאיר מ"ש עליו בזה. (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קמ"ו שכ' דאף אם עשה ע"פ הוראות חכם דהעל' בס' בית מאיר דע"ה שנתלה בהוראת חכם דינו כשוגג מ"מ פשוט שצריך לברר בפנינו מי הורה לו כן ומאי טעמא סמך ע"ז ולא שאל החכם שבעירו שכל הוראותיו על פיו דאל"ה קיטור קחזינא הכא וקיי"ל ביו"ד גבי טבח דאין כל אדם יוכל להתנצל לו' שוגג הייתי ואע"ג דאשה מהימנת לומר כזה התיר לי חכם ואינה צריכה לברר היינו שאין אנו רואים שגגת הוראה אנו מאמינים לה כו' ע"ש עוד) . ומ"ש הב"ש אבל אם ידע האיסור וטעה אם חודש העיבור בכלל הוי כמזיד. נראה שהעתיק דברי הת"ה לדוגמא בעלמא אבל לדינא כ' לקמן ס"ק כ"ב דבדיעבד אם לא המתינה חודש העיבור אין מנדין ולא מפרישין ומשמע דאפי' במזיד גמור:

אלא מפרישין אותם. עיין בתשו' משכנות יעקב סי' ו' שהביא בזה מ"ש בד"מ (אות ד') בשם מהרי"ו וכן הוא בתשובתו דעכ"פ צריך להתרחק מעיר מושבה מהלך ב' וג' ימים וישבע שלא יבא בעיר עד כלות כ"ד חודש. וכתב דהרמ"א לא ביאר זאת בש"ע מפני שסמך על המעיין בתשו' מהרי"ו ובד"מ. והוא קצת מקום קיצור למעיינים בש"ע לבד עכ"ד. ולעד"נ מדהשמיטו הרמ"א ז"ל בהגהותיו מכלל דלא ברירא לי' הא מלתא ולא רצה להחמיר בזה (כה"ג כתבתי לקמן סי' קכ"ח ס"ז בשם ת' נו"ב ורע"ק ז"ל) והטעם נראה דמהרי"ו סבר כדעת הרא"ש והטור דבריח' צריכה שתהא למרחוק כו' וכן משמע מלשונו שכתב וכשמפרישין אותם א"צ הרחקה כמו בברח אלא די בברח לעיר אחרת כו' אבל מרן הב"י בבד"ה ובש"ע לקמן סעיף זה כתב ע"ד הרא"ש דאין נראה כן מדברי שאר הפוס' וכ"ד מהרש"ל ביש"ש הובא בס' קרבן נתנאל פ' החולץ אות י"א א"כ היכא דסגי בהפרשה מועיל אפי' הוא באותה העיר רק שלא יבא לביתה גם בתשו' נו"ב סי' י"ב וי"ח שהזכיר שם הפרשה לא כתב דבר זה דצריך להתרחק מהעיר וססי' י"ב כתב דמוציאין אותה מהבית שלא יהיו יחדיו ובס"ס י"ח כתב דיפרוש ממנה ולא יבא לשכונה זו ע"ש. ועמ"ש לקמן סעיף י"ב ס"ק כ"ח:

דבכהן כו' עבה"ט עד ומ"ש כאן בישראל אין להקל ט"ס הוא כו' והנה בב"ש כאן כתב אפשר ט"ס הוא כו' דמשמע דלא ברירא ליה אך בב"ש לקמן ס"ק ל"ד משמע שתופס כן בפשיטות. ועי' בס' ישועת יעקב סק"ד שכ' דכן נ' נכון לדינא (דבישראל יש לסמוך על הא"ז שמיקל בשוגג עכ"פ) בדבר כזה שכל יסודו הוא קנס דרבנן ע"ש. ועי' בת' נו"ב ס"ס י"ח שהביא דברי הרש"ל ביש"ש פ' החולץ סי' ד' שאוסר בפירוש אפילו בשוגג להתיר בהפרשה אלא צריכה גט. ושוב הביא דברי המל"מ פי"א מהל' גירושין שהוכיח שהרא"ש בשם הר"י מאורליינש חולק על הא"ז (המיקל בשוגג בהפרשה) דאל"כ איך הוכיח דקידש א"צ לגרש מדלא מצינו לאביי בכתובות דף ס' שהצריך לאריסיה לגרש. והרי הארוס שוגג גמור הי' שעשה ע"פ הוראת חכם (גם בתשו' משכנות יעקב סי' ו' כתב ראיה זו ומסיק להחמיר לגרש דוקא ע"ש) והוא ז"ל כתב לדחות הוכחה זו בטוב טעם (ע' בס' מראות הצובאות סי' י"ז ס"ק קל"ו בהגה שגם הוא ז"ל כתב לדחות ראי' זו) . ומ"מ לדינא אין הכרח מדברי הנו"ב שם דאף שהיקל בעובדא דידיה י"ל לפי שלא הי' האיסור ברור בעיניו כ"כ כמבואר שם וגם מסי' י"ב שם אין ראי'. וע"ש עוד בסי' כ"ה ובסי' ק"נ שם:

מעוברת חבירו. עיין בס' בר"י אות י' בענין אשה שנתעברה באמבטי אי שריא להנשא כשהיא מעוברת ומניקה ע"ש:

חבירו. עבה"ט בשם שבו"י עד בת' כנ"י חולק עליו. ועיין בתשו' שב יעקב ס"ס ח' שדחה ג"כ ראיות השבו"י והניח דבריו בצ"ע:

אפילו לחדש העיבור. עיין בתשובת נו"ב סי' ך' שהאריך לדחות דברי מהר"ם (אשר ממנו שורש חומרא זו) שהחמיר בחדש העיבור אשר לא מצאנו לו חבר בשום אחד מהקדמונים ואדרבא מדברי כולם נלמד שלא זכרו אלא כ"ד חדש אבל להיות מהר"ם ז"ל אור גדול אין לנו כח לחלוק עליו ובפרט להקל אמנם עכ"פ ניתן לנו רשות לחלק בדברי מהר"ם ולומר דע"כ לא החמיר אלא אם עדיין מניקתו שצריכה להניקו גם חדש ההוא ולכן אסורה להנשא גם החודש ההוא אבל אם כבר גמלתו זמן רב ואין להתינוק שוב שום סבה עם המתנת החדש גם הוא ז"ל מודה שמותרת להנשא וסיים דזה נראה ברור להלכה ולמעשה ע"ש. והנה מה דנקט הרב ז"ל כלשונו גם חודש ההוא משמע קצת דר"ל שחודש העיבור הוא חודש האחרון ואפ"ה הצריך דוקא שכבר גמלתו וא"כ לא ס"ל חילוק הט"ז שהביא הבה"ט ס"ק ט"ו מיהו י"ל דאין זה מוכרח ור"ל חודש הכ"ה ומיירי שפיר שחודש העיבור הוא תוך החדשים וצ"ע. גם בס' ישועת יעקב ס"ק י"ז כתב להקל בזה בנתנה בנה למניק' דא"צ להמתין רק כ"ד חודש אף בשנה מעוברת ע"ש: (ובתשובת חתם סופר סי' קל"ז כתב שנשאל מאחד מתלמידיו במעשה כזה שהאלמנ' כבר גמלה בנה זה כמה ורצת' להנשא בחודש הי"ג של שנה השניה והזמן דחוק להם מאד ואמרתי בראותי חומרת התה"ד בענין זה זחלתי ואירא להקל כלל רק שראית' לו מקום בנו"ב סי' ך' והרוצה לסמוך יבא ויסמוך אך אמרתי אם יארע כן בשבוע האחרונ' מי"ג חודש דשנה הב' הי' נ"ל להתיר בלי פקפוק אחר שכבר עברו ב' שנים משנות חמה כמו שרמוז לן בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו ב"פ שס"ה ויום המיתה (צריך לומר הלידה) ויום אירוסין עולה תבשיל כמ"ש הש"מ בשם רש"י והובא ג"כ בב"י כו' ע"ש):

שהי' גרושה. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב סי' י"ד שהאריך לפלפל במחלוקת הר"ש הזקן ור"ת בדין זה: וכתב שם דבתוס' יבמות מ"ב לא העידו על ר"ש הזקן רק שהתיר גרושה מניק' אבל לא מעוברת ואף דבכתובות דף ס' כתבו בשמו בסתם דגרושה מותרת היינו לפי דשם בכל הסוגיא לא איירי נלל ממעוברת רק ממניקה אך הרא"ש ביבמות העיד בשם הר"ש גם מעוברת. והוא ז"ל האריך להוכיח מן הסוגיא כדברי ר"ש הזקן אך כפי שהביאו בתוס' ולא כהרא"ש וכ' עוד דע"כ לא התיר ר"ש הזקן אלא בגרוש' דאיכא אב אבל באלמנה דליכא אב מודה שאין חילוק בין משעבד' כו' (וכבר הזכיר זה בסי' י"ד): וע"ש עוד בסי' י"ז ויובא לקמן סי"ד ס"ק כ"ט ועיין בתשובת משננות יעקב סי' ה' ובנו"ב תניינא סי' ל"ו. ועי' עוד בתשובת גליא מסכת סי' ט"ו שהאריך ג"כ בדין גרושה מסיק שם דבזמנינו שאין מגרשין אלא מרצונ' ואז עושין גמר וקובעין על מי יהיה חל חיוב טיפול הולד הנה אם נקבע החיוב על האשה פשיטא דכאלמנה נידונ' ואין שום צד היתר במה שהי' גרושה אא"כ נקבע החיוב על הבעל שקיבל עליו בפי' כל עסק טיפול של הולד ואף גם בזה דוקא שהוא אמוד על תשלומי שכר מינקת ומצוי לפנינו מינקת דאל"כ גם היא בכלל כפיה דהנקה כמבואר לקמן סי' פ"ב ס"ה בהג' ע"ש:

מקילין בזמנה. עבה"ט מ"ש ואם הוא והיא מודים כו' תו אין חוששין כו' והוא מדברי הב"ש וכ"כ בתשובת עה"ג סי' א' וכן פשיט' ליה להצ"צ בתשובה סי' ק"ד ועד כאן לא נסתפק שם רק אם כופר תחלה ואח"ז הודה ע"ש כ"כ בתשובת שבו"י ח"ג סימן קט"ז ע"ש וגם בתשובת ברית אברהם ס"ס י"א כתב דכבר נתפשט המנהג להתיר בכמה עובדות כיוצא בזה וע"ש עוד בסי' י"ג אות י"ב מ"ש בזה. ועיין בתשובת נו"ב סי' ט"ז בזונה שאמרה מפלוני נבעלתי ומתחילה לא הודה ולבסוף הודה אם מותרת לו בעודה מעוברת ומניקה. וכתב דאין כאן מקום להחמיר ומעולם לא שויא אנפשיה חד"א שהרי מתחילה השיב שאינו יודע משום דבר ויש לפרש שא"י אם היא הרה ואפילו אם אמר מפורש אז שלא בא עליה מ"מ כיון שלא נתברר הריונ' אז לא שויא אנחד"א שהרי לא היה האיסור מבורר באותו שעה ועד כאן לא מצינו בגמ' אלא האשה שאמרה א"א אני וכן האשה שאמרה טמאה אני שכל אלה בשעת דבורם כראשון גזרו האיסור בדבר חותך אבל היכא דבדבור הראשון לא היה האיסור מבורר מנ"ל לומר דשייך בזה שויא אנחד"א ואם כי לא אמינ' דבר זה בהחלט כי כשם שאין לנו ראיה לאיסור ג"כ אין לנו ראיה להיתר אמנם בדמות קצת סיוע אני אומר כו'. (גם בסימן ע' שם בד"ה אמנם. נזכר סברא זו וגם בנו"ב תניינ' ס"ס ל"ח ע"ש ולכאורה זה תלי' בשני הדיעות שהובא בטור וש"ע לקמן סימן קנ"ב ס"ו בלא אמרה א"א אני רק אשת איש הייתי אם נאמנת לומר גרושה אני אחר כ"ד ע"ש ויש לדחות ודוק ועיין בתשובת ברית אברהם ח"ד סימן ג' אות י"א) ועוד דכ"ז בלי אמתלא אבל באמתלא נאמן ומה שרצה בתשובת צ"צ לחוש דל"מ בזה אמתלא דדילמא אלפוהו שקר' כדי שלא יפרישו אותו ממנה מלבד שסברתו אינה מוכרחת אלא דיש לחלק דשם הוכר עוברה ולא היה רשאי להכחיש זרעו כו' ועוד דאף הצ"צ לא אמר אלא בעובד' דידיה שהיה קודם נישואין אבל כאן שנבר נשאת לא תצא. ואפילו היכא שהיה בודאי מעוברת מאחר לא ידעתי אם יש לפסוק להוציא אם כבר נשאת בלא שאלת חכם ולא לסמוך בדיעבד על המתירין אלא דבזה איני מחליט דעתי (עמ"ש הוא ז"ל בסימן י"ח ויובא לקמן ס"ק זה) אבל כאן שיש עוד קולא שהוא אומר שהיא מעוברת ממנו ודאי שריא ואפילו מי שרוצה להחמיר אומר אני שיש איסור להחמיר לגרשה פן יאמרו קמו רבנן בדבר שהולד אינו ממנו וכדרך שאמרו ביבמות דל"א כולי ע"ש: ועיין בתשובת חתם סופר סימן כ"ח בעובדא כיוצא בזה אודות בתולה שנתעברה ואמרה מפלוני והוא מכחיש ומ"מ רצה לישא אותה בנדן ידוע וכשהורו לו שאסור לישא מעוברת חבירו חזר והודה שממנו נתעברה ושמפני הבושה כיחש בתחלה ונשאל אי מותר לישא אותה כשהיא מעוברת ולשהות עמה כל ימי הנקה. וכ' די"ל דבכה"ג אף אמתלא אין צריך דהא כתב הר"ן פ' שבועות העדות דעדים שאמרו אין אנו יודעים לך עדות כל זמן שלא נשבעו על ככה יכולים לחזור ולומר יודעים אנחנו ופשוט בלא שום אמתל' והטעם לפי שדרך העדים לסלק עצמן שלא להעיד וכיון שדרך כך א"כ האמירה אין אנו יודעים לא הוי הגד' וחוזרים ומגידים ע"ש שכן מוכרח בש"ס (וע' בח"מ סי' כ"ט ס"א בהג') וא"כ כ"ש וק"ו בנטען על פנויה ומכחיש כולי עלמא יודעים שדרך להכחיש מפני הבושה וכן יפה לו וחציף מאן דמפרש כו' ואמנם חלילה לחלוק על גדולי אחרונים שכבר אחזו שער וחשבו גם זה לשווי' נפשי' חד"א ולא עוד אלא הצ"צ חידש לן חומרא מסברא דגם אמתלא לא מהני אלא כשנותן אמתלא על דבריו הראשונים ועל דברי החזרה ליכא אמתלא אבל אם גם על החזרה איכא אמתלא דאיכא למימר משום דמשחדי' ליה בממון הדר ביה א"כ מאי אולמ' דהאי אמתלא מהאי אמתלא. ולפי דבריו גם בנד"ז י"ל כיון ששמע שאסורה לו כשאין הולד ממנו חזר בו אולם בתשובת שב יעקב חלק עליו וגם נ"ל דבנד"ז יש עוד טעם וסברא שאפשר גם הצ"צ יודה בו כיון שנבר רצה לישא אותה טרם שהודה ודבר ידוע שרובא דרובא ב"א לא יזלזלו עצמם לישא מופקרת וכשהיה עדיין כריסה כו' לולי שיודע שהולד ממנו ונאילו אמר להדיא ממני נתעברה וקול ושוברו עמו כעין זה לדעתי יש להתיר על ידי אמתלא שמחמת בושה לא רצה להודות בתחלה וקרוב לזה בר"ן סוף נדרים כו' ומ"מ טוב לעשות בזה ב' דברים א' לאיים עליו ולומר שחוטא אם מכזב וסופו להוריש בנכסים בן שאינו ממנו ומערבבמשפחתו בן הנדה ויקבל בחרם שהאמת שהוא ממנו (ע"ש בס"ס ל"ב שכ' הוא ז"ל עצמו דלא שייך בכאן עסק שבועה או ליתן ת"כ כי חציף לפרש חטאו שעבר על איסור כרת אך טוב לאיים כו' ויותר אין אנו אחראין ע"ש) ועוד זאת שיעמיד ערב על סך מה שאם תתעבר שנית בתוך ימי הנקה של זה יהיה לו להשכיר מניקת או למסמ' כו' ואז דעתי נוטה להתיר ענ"ד ע"ש: ושם בסימן ל"ב אודות משודכת שנתעברה ואמרה מהמשודך והוא הכחיש ושוב אחר שהבטיחו הקרובים שלא יפחתו לו מנדן חזר והודה וגם קודם שהכחיש כבר אמר לעד אחד שממנו הוא ורצה הרב השואל לומר כיון שכבר אמר לע"א שממנו נתעברה הרי זה דומה לדברי ט"ז בי"ד סימן קפ"ה סק"ב. והוא ז"ל השיב דאינו ענין לכאן התם אמרה לבעלה שדעתה לומר כן כדי להסתיר ה"ל כמוסר מודעא שלא תשוי' נפשה חד"א וה"ה הכא אילו היה אומר להעד ממני נתעברה אך אכחיש בב"ד כדי שלא אתבייש ושלא יגרעו מנדן שלי אז הוה דומה לדט"ז הנ"ל אך הכא לא אמר להעד שדעתו להערים כלל אלא אמר ממני נתעברה ואצל ב"ד חזר ושווי' נפשי' חד"א כו' אך בנד"ז בלא"ה מותרת לו שהרי הוא נותן אמתלא יפה מפני הבושה לא הודה כמ"ש בצ"צ סימן ק"ד והסביר בתשו' שב יעקב שאין לך אמתל' גדולה מזו שהרי יהודה שהודה זכה למלכות בזכות זה ולאו כל אדם זוכה כיהודה ואך דמתל' רבה הוא וגם לא שייך דשחדי איהי בממון הנדן דשלו הוא ניטל כמ"ש בזכרון יוסף סימן ב' ועוד יש לצרף ביש לצדד קצת דגם התחלה בשעה שאמר לא ממני לא שוי' נפשיה חד"א כיון דלא היה אז החלט שתיאסר עליו לעולם כי אפשר אם נראה אותה מתנהגת עם פריצים או כמו ששכיח בעו"ה ליתן הבן הילוד בפינדלינג הויז אזי נתירה להנשא וא"כ אע"ג דליכא חששא זו מ"מ אפשרות הוא ולא שוי נפשיה חד"א ויועיל חזרתו ולכן שריא להנשא להמשודך כו' אך טוב לאיים עליו כו' עכ"ד ע"ש): ושם בסימן י"ח אודות זונה שהסתירה הריונה ונשאת לבעל ואחר הנישואין נודע הדבר אם רשאי לקיימה גם בימי עיבורה ומניקתה או לא. והאריך מתחלה במחלוקת הר"ש הזקן ור"ת בדין גרושה ומסיק דודאי איסור מוסיף במעוברת מבמניקה. ולהר"ש האיסור מוסיף הוא בגרושה ולר"ת הו' בצימוק דדים דאפילו צמקו דדי' אסורה במעוברת וא"כ לר"ת ק"ו מזנ' שאסורה מעוברת אפי' לדעת קצת האחרונים דר"ת מודה במזנה שום דאין מי שיכופה אכתי במעוברת אוסר ואפילו לפי הטעם דמזנה לא שכיח מ"מ לא עדיף מצימוק דדים דג"כ לא שכיח ואפ"ה אסרו במעוברת אך לשיטת הר"ש איכא למימר דוקא גרושה החמירו במעוברת אבל מזנה דלא שכיח שתתעבר בזנות לא החמירו גם במעוברת. ומעתה בנדון השאלה כל זמן שהיא מעוברת ודאי אסורה דמי יכניס ראשו להכריע בין הר"ש הזקן ור"ח הגם שמסוגית הגמ' מוכח כדברי הר"ש אכתי קשה לסמוך על זה וגם זה שכתבתי דלהר"ש גם מעוברת לא החמירו במזנ' אינו ברור כ"כ. ובפרט להרמב"ם שאחז טעם דחסא ודאי שאסור' רק לאחר שתלד היה מקום להתיר בדיעבד כו' ולכן סיומא דפסקא דהך איתתא שבעל' יפרוש ממנה ולא יבא לשכונה זו כל ימי עיבור' ואחר שתלד מותר להיות עמה ולסמוך על המתירין במזנ' כיון שכבר נשאה בשוגג גמור ויש ביטול פ"ו. וגם כפי שהזכיר השואל יש חשש מחמת עניות המעבירים לאדם ע"ד קונו כו' עכ"ד ע"ש היטב: ושם בסי' כ"ב נשאל אודות בתולה שנשאת ט"ו באב וילדה כ"ה שבט ולד של קיימא אם רשאי לקיימ'. וכתב הנה השאל' היא אם נימא שנתעברה מביאה ראשונה אני תמה ואפי' אם לא נתעברה מב"ר ואפי' אם נימא הצד היותר חמור שלא לבשה לבנים עד יום שביעי עכ"פ טבלה שלהי אב קודם ר"ח אלול וילדה כ"ה שבט אפי' אם ילדה בתחילת שבט אכתי בר שבע' הוא כי שיפורא גרים כמבואר בסי' ד' סי"ד בהגה לענין חשש ממזרות שהוא דאורייתא ק"ו בנ"ד שא"צ לפרוש מאשתו ואפי' לענין חליצה ויבום הולד הזה בחזקת בנו כו' ועוד דמה שאמרו אין אשה מתעברת מב"ר הוא ע"פ הרוב אבל מיעוטא יש (עיין בנו"ב תניינא ר"ס ל"א ובתשובת שיבת ציון סי' ע"ג מ"ש בזה. וע' עוד בת' ברית אברהם סי' ע"ח אות ו' בזה) ולכן יזכה באשתו ובולד' ולא יחוש כלל (ועמ"ש לעיל סי' ד' ס"ק י"ז) וע"ש בסי' כ"ד אודות זונה שילדה ובהיות הבן בן שנה גמלתו והשכיר' עצמה בשירות אצל אלמן והיתה עמו בבית יחד ושוב נשתדכה עמו והיתה בביתו והנ' היא הרה שנית לזנונים והיא אומרת ממנו היא הרה ומתחל' כיחש ולבסוף הודה שזינה עמה רק שחושד' פן זינתה גם עם אחרי' ואם תשבע יקחנה לאשה. והנה יש לדבר בזה מצד איסור כד"ח של הולד הראשון שעדיין לא שלמו ומצד עיבור של עתה והנ' מצד עיבור של עתה צריך ליתן אמתלא על הכחשתו בראשונה ומצד הראשון נראה מאחר שכבר גמלתו ובפרט שכבר נתעברה ומה דהוה הוה ואין איסור מצד ולד הזה אלא משום גזיר' דהיינו גמלתו שמא תגמלנו ולשמ' תגמלנו חיישי' אבל שמא תתעבר לא שייך למגזר דאטו בידה הוא י"ל דבזה לא גזרו ואפי' אם היה מזדמן באלמנ' מניק' ממש שזינתה ונתעבר' היה אפשר להתיר' לזה שנתעברה ממנו אם היו כלים כ"ד חודש של התינוק קודם שתלד (עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קט"ז יובא לקמן ס"ק כ"א ועמ"ש לקמן ס"ק למ"ד) ואף אם לא נסמוך ע"ז באלמנ' ונימא שגזרו אלמנה שנתעברה אטו לא נתעברה עכ"פ בזונה יש מקום להקל ובפרט מאחר שהוזכר בשאל' דכאן יש חשש שתצא מהכלל עם זרעה אומרים לזה שזינה עמה והכשיל' שיעשה איסורא זוטא כו' ובפרט שכבר הכריע רמ"א להקל במזנה בפרוי' ביותר מכל הלין טעמים הנני מסכים להתיר להנשא לו ובתנאי שיתן אמתל' על הכחשתו מתחל' שלא זינה עמה או אם באמת לא כיחש בפה מלא עכ"ד ע"ש והנה מ"ש ובתנאי שיתן אמתלא כו' לכאורה אין היתר זה ברור מטעם שהזכיר בסי' ט"ז ובנ"ב תניינא בכמה תשובת דאולי לא מהני כאן אמתלא שלא היה לו להכחיש זרעו וצ"ל דגם כאן איירי שבעת שכיחש מתחלה לא הוכר עוברה אז וכענין שביאר בסימן ט"ז וכאן קיצר הרב וסמך עמ"ש במקום אחר. וע' עוד בסי' כ"ג שם מה שפלפל בדברי מהרי"ו בענין מעוברת בזנות ומבואר מדבריו שם דאפי' אם הוא עצמו מסופק אם נבעל' גם לאחרים כיון שעכ"פ יודע שהוא בא עלי' ויכול להיות שממנו נתעבר' אפי' על ספק בנו חייס ויהיב לה ביצים וחלב וליכא חשש. וכן מבואר שם בסימן י"ח בד"ה ואומר אני ובנו"ב תניינא סימן ל"ג ובסימן ל"ט בד"ה והנ' ע"ש: ועיין בתשובת פני ארי' סימן ס"ז על מה שבקהיל' אחת אירע מעשה שנתוודע קודם הנישואין שהכלה מעוברת והחתן אמר שממנו נתעברה והטילו הב"ד שבועה על החתן שהאמת כדבריו שהולד ממנו וכתב דלא יפה עשו הב"ד בזה כי לא ידעתי שבוע' זו מה טיבה אי משום שחששו שמא מעוברת חבירו היא הא כל עיקר איסור נשואי מעוברת חבירו אינו אלא משום תקנת הולד דדילמא מיעכר חלבה כדאיתא בגמרא והכא הרי הוא מודה ולכי הדרה ומיעבר' איהו ממסמס לי' בביצים וחלב ואי משום כדי שלא יחזור בו אחר הנישואין ויטעון שאין הולד ממנו לפטור עצמו מחיוב הנקתו הא אף בלא שבועה כיון שהודה בב"ד הודאת בע"ד לחוב לעצמו כמאה עדים דמי ואינו נאמן לחזור בו ואי משום שחששו כו' ובפרט דאיך יכול לישבע בבירור שהולד ממנו ולא מאחר כו' ע"ש והנ' מה דכתב כיון שהודה בב"ד כו' על טענה זו יש להשיב מהא דאיתא בגמרא פ' החולץ (יבמות דף מ"ב) וליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב"ד כו' ואף דאפשר לחלק דדוקא לגבי יורשים ולא לגבי בעלה שתדור עמו אך ז"א דאם כן גם באינש דעלמא יהא מועיל אם הבעל מתחייב בחיוב גמור (עיין ברא"ש ס"פ המדיר ובש"ע לקמן סימן קנ"ד ס"ג ובתשובת ח"ס סי' קל"א ודו"ק) וע' בתשובת גבורת אנשים דכ"ה בזה ועוד דאכתי להרמב"ם שכ' הטעם משום דחסא דס"ל כל מה דאסור לפי הס"ד אסור גם להמסקנ' כמ"ש הב"ש סק"כ בודאי אינו מועיל מה שמחויב ע"פ הדין למסרס דשמא אין הולד ממנו ולא חייס. וצ"ל דכוונתו בזה דא"כ מה הועילו בשבועה אמנם בעיקר כדין בודאי הנכון עמו דאף בלא שבועה שהולד ממנו רשאי לכונסה ומטעם הנו"ב הנ"ל דאף על ספק בנו חייס. וגדולה מזו כ' בתשובת בית אברהם סי' כ' אות ב' דאף אם רוב בעילות היה מאחר אלא שפעם אחת בא עליה רשאי לכונסה דאף בס' בנו כה"ג דאינו אלא מיעוט ג"כ חייס אך לא סמך ע"ז לחוד כו' ע"ש: ועיין עוד בנו"ב תניינא סי' ל"ח אודות בתולה משודכת שנתעברה בזנות ואמרה שהמשודך שלה היא הרה והוא הכחיש אותה ואח"כ נכנסה עמו בפשר ואבי הזונה הוסיף לו בסך הנדן ועתה הוא מודה שממנו היא הרה אם נאמן לישא אותה תוך ימי הנקה אם יתן אמתל' על הכחשתו הראשונה (או לא ונימא דשוי' אנפשיה חד"א) וכתב שהוא חושש בזה דל"מ אמתל' דע"כ לא מצינו שמועיל אמתל' אלא באשה שאמרה א"א אני וכן באמרה טמאה אני לך שלא עשתה שום דבר רע בדבור הראשון כו' אבל בנ"ד שעשה מעשה רשע להכחיש זרעו מאן יימר שמועיל אמתל' לעשות עצמו רשע (עמ"ש לעיל סי' ו' סק"א) ועוד דע"כ לא מצינו שמועיל אמתלא אלא היכא שעתה נסתלק הגרם הראשון (זה יובא לקמן בסי' מ"ז סק"ב) כו' ואמנם אמינ' מילתא חדתא שמי שהיה מעוברת ומניקה בזנות שזינתה עם מי שאינו בכלל קדושין היא מותרת להנשא דדוקא מעוברת חבירו גזרו אבל מי שאינו בכלל חבירו כגון כותי ועבד כו' ואחר שעלה בידינו חידוש זה נדבר עוד אם ספק לנו ממי נתעברה אם מישראל או מערבי ונראה דבמקום שאין ליהודים רחוב בפני עצמם ורוב המקום ההוא ערביים פשיטא דאזלינן בתר רובא להתיר' כו' ואפילו בעיר שרובה ישראל כיון דאיכא למימר דאזל' איהי לגבייהו ואכתי ספיקא הוא וספק דרבנן לקולא ואף דהוי דבר שיש לו מתירין דאחר כ"ד חודש והיא מותרת מ"מ כה"ג לא מקרי דשיל"מ דדוקא לענין אכילה שייך דשיל"מ (זה הובא בפ"ת ליו"ד סי' ק"ב סק"ו ובסי' קפ"ז ס"ה בנ"צ ע"ש) ועוד דדוקא בדבר שלא היה לו חזקת היתר כו' (זה הבאתי בפ"ת שם סי' ק"י סק"ט) ואפילו אם נימא דגם האשה הזאת מקרי דבר שיל"מ וספיקו אסור מ"מ היינו בשותקת אבל אם היא אומרת מערבי נתעברתי נאמנת כו' ומעתה בנ"ד אפילו שהיא אומרת שמהמשודך נתעברה והמשודך מכחיש' שלא זינה עמה כלל אכתי לא שויא אנחד"א בבירור גם באותה שעה כו' ולפ"ז אפילו אמתל' אינו צריך וכיון שחזר והודה לדברי' מותרת לו אמנם ע"ז יש לפקפק מ"מ ע"י אמתלא נוכל לסמוך להקל אף שפקפקתי לעיל על אמתלא זו אכתי בצורוף ההיתר שמא מערבי נתעברה סמכינן להקל ע"י אמתלא (לכאורה יש לתמוה שלא הזכיר כלל דעת הטור לעיל סימן ד' והובא בב"ש שם ס"ק מ"ג ונו"ב דס"ל דלא תלינן כלל בערבי ואין זה נכנס בגד' ספק כלל וכן משמע דעת המחבר שם והטעם כמ"ש בתשובת חמדת שלמה סימן א' הבאתיו שם ס"ק כ"ג דמחמת שינוי הדתות אינם מקורבים כ"כ וצ"ל דסבירא ליה כדעת הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובתו סימן ק"ו הבאתיו שם ס"ק ל"ט כחולק על הב"ש בזה) ואמנם צריך לכתוב בספר הזכרון של הב"ד המעשה הזה שאם ימות בלי זרע אחר וישאר רק זה הולד זקוקה היא לחליצה (וטעם הדבר יבואר לקמן) עכ"ד ע"ש: ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס צ"ה כ' סברא הנ"ל דמעוברת ערבי בשם חכם אחד שרצה לומר כן דאין זה בכלל מעוברת ומניקת חבירו גם הביא ראיה מתו' קדושין דף כ"ב לתירוצם דתמר לא היתה מדוד שכבר היתה מעוברת מקודם וקשה איך נשא דוד למעוברת אע"כ דמעוברת ערבי מותרת והוא ז"ל דחה דבריו דמלשון מניקת חבירו ליכא דיוקא דהא מצינו בשבת ק"נ דמוקי ר"פ ההיא דלא יאמר לחבירו לשכור פועלים היינו דלא יאמר לכותי והראיה הב' מתו' קדושין דחה ג"כ בארבע דחיות ע"ש (ע' בנ"צ מ"ש בזה) . גם בתשובת חמדת שלמה סימן ו' שנשאל על ענין זונה מופקר' שעשתה שידוך עם נער א' ואח"כ נמצא כריס' בין שיני' שזינתה עם ערבי תוך זמן הנ"ל כו' והאריך מאד אם יש להקל מחמת שהיא מופקרת ולא הזכיר כלל דברי הנו"ב הנ"ל שיש להקל מטעם אחר כיון שהו' מעוברת מערבי מבואר שדעתו ג"כ דאין זה היתר כלל: (וביותר לפי הטעם שכ' בס' בית מאיר בשו"ת סימן ה' דתקנה זו שלא ישא מינקת חבירו איננו אסור' בלחוד אלא דינא הוא מעיקרא ומטעם פיסוק חיותי' של תינוק נגעו ביה דלא גרע התינוק שזכה בשדי אמו ממי שזכה בפריסת מצודה כדאי' במס' ב"ב שאני דגים כו' דמשם נלמד בח"מ סימן קנ"ו דין מערופא והכא בהצטרף נמי סכנתא החמירו בתקנתם לגרש אם עבר ונשא וכן הביאו התוס' סוטה כ"ו ע"א בד"ה לא ישא כו' ירושלמי עליו הכתוב א מר אל תשיג גבול עולם ובשדה יתומי' אל תבא ע"ש ולפ"ז פשיטא דאין לחלק בין מעובר' מערבי כיון דהולד הוא ישראל כדלעיל סימן ד' סק"א ע"ש (ועיין בתשובת חתם סופר סימן ל"ג שקילס מאוד סברא זו של הגאון ב"מ (וכתב דמה דמייתי תוס' בסוטה קרא בשדה יתומים אל תבא כוונתם בשדי יתומים כמו שדים ורחם בשין ימין) ובסימן ל"ב הזכיר ג"כ סברא הנ"ל וכתב דעפ"ז אין מקום לכל מה שכתבו האחרונים סברות להקל בענין זה מצד ספק איסור דרבנן לקולא ומצד חזקת היתר ועד אחד נאמן באיסורין וכיוצא כיון דגוף הענין איננו איסורא אלא יורד למערופי' של קטן הזה ופוסק לחיותא ודיני ממונות קרוב לדיני נפשות כו' אולם באם שכרה מינקת או שהבעל רוצה להשליש על הספקת הילד דבכה"ג ליכא להאי ינוק' תביעת מערופי' רק שאנו אוסרים משום לא פלוג בהא יש מקום לסברתם כו' גם מה שהמציא הגאון נו"ב מדקתני מינקת חבירו משמע של חבירו ולא מערבי סברא רחוקה היא כיון שהולד ישראל ומצווין להחיותו ואין לו מרח' כ"א אמו שמסתמא מרחמת על בנה משא"כ אם תנשא לבעל יסגור הדלת בעדו א"כ יש לרחם עליו יותר מבן גרושה או זונה שנתעברה מישראל שיש לו אב והיינו דקתני מינקת חבירו לרבותא דאף שיש לו אב או יורשי אב מ"מ אשה בושה לבא לב"ד כולי אבל מינקת שאינה של חבירו פשיטה שאסורא ואין לסמוך על המצאות כאלו להתיר איסורים עכ"ד ע"ש): ועיין עוד בתשובת רע"ק ז"ל סימן ק"י שנשאל על עובדא כנ"ל ממש (וכוון בכמה דברים להנו"ב הנ"ל ובקצתם נטה מדעתו ולכן אעתיק יסוד דבריו בשלימות) בפנוי' שהרתה לזנונים ואמרה לפלוני אנכי הרה והוא כיחש בה אח"כ הרבה אביה רעים עליו ופזר לו נדן ועמד וקידשה ולקחה לאשה וילדה לו בן והכניסו לברית וקרא שמו על שם משפחתו ומתנצל עצמו על כחשו בתחלה שהיה מחמת בושה ושרצה לדחוק לאביה להפריז לו נדן ועתה קצת מערערים שצריכה פרישה דשוי' אנחד"א בדבריו תחלה דלאו מניה והויא מעוברת חבירו. וכתב בפשטא נראה כיון דאפילו באומרת א"א אני יכולה לחזור באמתל' ק"ו בנ"ד במלתא דרבנן בפרט דמסתייע לזה דעת הרא"ה שכ' בחד תירוצא דבדרבנן לא אמרי' שויא אנחד"א. אף דיש לחלק דדוקא בא"א אני דנוגע רק לעצמה לאסרה לעלמא זה מקרי דאמרה כן משום איזה אמתלא אבל בנ"ד לומר על העובר שאינו ממנו דמסתעף מניה כמה דינים לענין חליצה וכדומה כולי האי לא עביד לשקר משום איזה אמתלא מ"מ יש ללמוד כן מסוגיא דב"ב דף קכ"ז היה עובר על בית המכס כו' והרי מבואר כהגהת ש"ע (סימן ד' סעיף כ"ט) אמר על בנו שהוא ממזר ואח"כ אמר אמתלא נאמן. ובת' צ"צ סימן ק"ד דן בנד"ז ממש דלא מהני אמתלא דאולי שחדי' בממון אבל אין אנו אחראין להחמיר כ"כ בדרבנן. אולם מה דיש לפקפק בנ"ד מדברי הגאון בעל הפלאה בכתובות דף כ"ב שכ' באומרת א"א אני דמהני אמתלא היינו דוקא בלא אמרה כן בפני הב"ד (יובא לקמן סי' מ"ז סק"א) ולדבריו גם הגהת ש"ע הנ"ל מיירי ע"כ שלא אמר בפני ב"ד שבנו ממזר א"כ בנ"ד אילו האב טענו בב"ד וכיחש בה ואמר דלא ממנו הוא י"ל דהוי בכלל עדות אינו בני דהתורה האמינתו כדלעיל סימן ד' ואינו חוזר ומגיד אף באמתלא. ואף דיש מקום לומר דהתינח אם אין בפנינו מקום לתלות העובר זולת בפלוני זה או בממזר דמהני עדותו אינו בני להתירו בממזרת בזה הוי עליו שם עדות אבל כיון דיש מקום לתלות בכשרים אחרים כו' וא"כ לא הועילה לנו עדותו כלום. מ"מ הועילה עדותו שלא להורישו אף דבלא"ה ג"כ לא היה מורישו מספק מ"מ הוי שם עדות עליו להחזיקו בודאי שאינו יורשו וא"כ תו לא מהני חזרתו באמתלא ואסורה לו משום מינקת חבירו. וביותר י"ל אם נידון דלא מהני אמתלא ליורשו וכן לפטור אשתו מחליצ' י"ל דממילא אסורה דיאמרו קמו רבנן במלתא דמניה הוא ואתי לפטרה מחליצה כו' ומ"מ נ"ל לצדד להקל דמסתימת הפוסקים גבי א"א אני ובדברי הגה' ש"ע (דלעיל סימן ד') בשם הרב מריזבורג לא משמע דמיירי דוקא חוץ לב"ד. גם י"ל דבנ"ד אף בב"ד לא מקרי כ"כ עדות דלא בא להעיד דאינו בנו רק להציל עצמו מטענתה עליו (ע"ש בס"ס פ"ה כתב בשם תשובת שם יעקב סימן ג' דנחית ג"כ לחילו' זה לענין שויא אנפשיה חד"א כיון דלא אמר בשביל זה רק לסלק טענה מעליו) ויש לומר דבכי הא חוזר ומגיד באמתל' והוי בנו ליורשו ונפטור אשתו מחליצה וממילא מותרת לו וצ"ע לדינא לעת הפנאי עכ"ד (ועמ"ש לקמן סימן מ"ז סק"ב עוד משמו) . ושם בהשמטות כתב עוד סניף לפמ"ש בסי' קכ"ח (הובא לעיל סימן ד' ס"ק ל"ז) דיש לדון דאינו נאמן להעיד על עובר וא"כ בנ"ד שהכחשתו היה בעודה מעוברת לאו שם עד עליו: ע"ש ועיין עוד בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ט עוד מעשה כעין זה (אלא דשם לא אמרה תחילה שמהמשודך נתעברה רק מנער פלוני ולכן הוצרך להיתירי' אחרים ודו"ק) באחד שנשא אשה בחזק' בתול' ותוך ה' חדשי' לנישואין ילדה ואמר' מנער פלוני נתעבר' (בלוח הסימני' שם יש ט"ס) וגם הוא אמר שלא בא עליה קודם החתונה ואח"כ כשנתוודע שצריך עכ"פ לפרוש ממנה עד כלות כ"ד חדש חזר בו והודה שממנו נתעברה ומה שכיחש מתחילה היה מפני הבושה וגם נתייר' מאביו (ומסתמא גם הי' חזרה בה ואמרה כן) אם הבעל נאמן לחזור מדבריו הראשונים. וכתב דכבר ביאר בנו"ב קמא סי' ט"ז (הובא לעיל רס"ק זה) להקל בכה"ג ואם כי שם היה קולא יותר כאשר ביארתי שם שגם בדבריו הראשונים לא שוי' אנפי' חד"א משא"כ כאן וגם כאן לא הי' לו להכחיש זרעו מ"מ יש להקל מפני שע"י אמתל' שלו היה מוכרח להכחיש זרעו ואף דכאן יש עוד חומרא מה שהיא עצמה אמרה שמנער פלוני נתעברה וי"ל דלא מהני אמתל' בזה מ"מ יש להקל דאפילו אם נאמין דברי' הראשונים שפלוני בא עליה אכתי אולי החתן שלה ג"כ בא עליה שלא שמענו בפירוש ממנה שהחתן לא בא עליה כלל וכבר ביארתי שגם אם הוא מסופק אם הוא בנו ג"כ חייס ולכן יש להקל. ואמנם צריך לשמוע האמתל' מפי האשה. וגם זאת ליהוי ידוע שצריך לכתוב לזכרון שהבן הזה הנולד הוא רק ספק אם הוא מבעל זה כי פן יארע בעסק חליצה ויבום איזה תקלה מפני דאפילו הרא"ש שסובר שגם הוא לענין לפטור מן היבום נאמן לומר שזה בנו ולא חיישינן שמא זינתה גם עם אחר ע' בב"ש סי' קנ"ו ס"ק ק"ו היינו באומר כן על אשה אחרת שלא נשאת אבל באומר כן בשעת שנוש' אותה אינו נאמן דחיישינן שעיניו נתן בה וכדי שלא תהיה אסורה עליו משום מינקת חבירו אומר שהוא זינה עמה ואף שמאמינים לו לענין שתנש' לו היינו משום שהוא איסור דרבנן אבל לענין איסור דאוריי' אינו נאמר ע"ש עוד) עמ"ש לעיל סי' ז' סי"ז ס"ק ט"ז ולקמן סי' קנ"ו ס"ט ס"ק י"ט) . והנה מדברי תשובת רע"ק איגר ז"ל שהבאתי למעלה מבואר להדי' שאין דעתו כן שהרי כ' דבכי הא חוזר ומגיד באמתל' והוי בנו ליורשו ולפטור אשתו מחליצה כו' ע"ש היטב וגם בסי' פ"ה שם. לכאורה דברי רע"ק ז"ל אינם מובנים לי דאף שיחלוק בזה על סברת הנו"ב הנ"ל במ"ש דאפילו הרא"ש כו' עכ"פ צריכה הי' חליצה לדעת הרמב"ם: ואין כאן מקומו ויבואר אי"ה לקמן סי' קנ"ו ס"ט באורך: ועיין בתשוב' ברית אברהם ס"ס י"ד שהעיר בדבר חדש דלכאורה כל פנויה שזינתה בנדתה תהיה אסורה לינש' כלל דהא כל הנאמנות בענין ראייתה וטהרתה הוא מדין עד א' נאמן באיסורין דבכ"מ ילפינן מוספרה לה והא קיי"ל דחשוד על הדבר אינו נאמן להעיד כו' אך ע"ז י"ל דלא נחשדה רק להכשיל למי שרוצה לעבור ע"ז ואם הנואף זה הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ומסתמ' לא תכשיל את הבעל באיסור שלא לרצונו וא"כ זה ניחא ברוצית לינש' לאחר אבל להנשא לנואף הזה כיון ששניהם חשודים נתבטל הנאמנות כולי ושוב כתב דאפשר לומר כיון דחזינן דלא משמע להו לאינשי איסורה כ"כ בעילות פנויות נדות כמו נדה נשואה לבעלה ומבואר ברמ"א יו"ד סי' קי"ט ס"ז כולי ועוד אפשר לחלק לפ"מ דאי' בסוטה דף ז' ע"א לחלק בין שיש לה היתר לאיסורה כו' לפ"ז לא נעשית חשודה במה דנבעלה בעודה פנויה בנדתה שלא יהיה לה היתר דהאידנ' אין פנויות טובלות ויצרם תקפם משא"כ אחר הנישואין כו' ע"ש ועמש"ל סי' קט"ו ס"ק י"א:

להקל במופקר' עיין בתשו' נו"ב סי' כ"א דאין להקל רק אחר הלידה וכשתתן הולד למינקת ע"ש. וכן מבואר בתשובת בית יעקב סי' קמ"ז ובתשו' שבו"י ח"ג סי' ק"ח ע"ש. ועיין בספר קהלת יעקב מהגאון מליסא שכתב לצדד להקל בזונה שלא התחילה להניק ונתנה למינקת בשנשבעה המינקת ע"ש ועיין בתשוב' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' צ"ה שהאריך ג"כ לצדד להקל בזונה מינקת) ועיין בת' ברית אברהם סי' ט"ז וי"ז שהאריך ג"כ לצדד בזה ופלפל שם בדרך תשובת הרד"ך ומהר"י טיטצאק שהוב' במל"מ פ"ד ממלוה דין י"ד בענין הא דמחלקינן בין מלתא דשכיח למלתא דל"ש אם הוא דוקא במידי שהוא משום גזירה אם הוא דוקא במידי שהוא משום גזירה או גם בתיקון אמרינן הכי ובדברי תשו' שער אפרים סי' ע"ב וח"צ סי' ס"א בזה) . וסיים וכל מה דהארכנו בצד קולא בזונה מינקת לא להקל בזה באתי אחרי דמפורש בנ"י לאסור וכן סתם בש"ע ואך יש לנו הלכה למשה להקל במופקרת לזנות בזה אף בנ"ד שאינו ידוע בודאי שהיה מופקרת אלא דדיימא בכך ומעשיה מוכיחין עלה דיש להקל ג"כ כיון דבאלה יש צד גדול להקל בזונה. ואך ראוי מה דאפשר לצדד היתירים אחרים דהיינו לא התחילה להניק גם שתשבע המינקת על דעת רבים שלא תחזור עד כ"ד חדש גם ראוי שאבי הזונה או אחד ממשפחתה ישליש דמי ההנקה עד כ"ד חדש ואז אם המינקת פנויה תשבע עד"ר שלא תנשא לאיש עד כד"ח ושלא תחזור מלהניק וממסמוס הולד עד כ"ד חדש ואם המינקת נשואה ישבע הבעל תחילה עד"ר שלא יפר והי' תשבע עד"ר שלא תחזור עד כד"ח מלהניק ומסמוס הולד עכ"ד ע"ש היטב. (אכן בתשו' חתם סופר סי' ל' ול"א וסי' ל"ד ול"ה מחמיר בזה שלא להתיר מינקת מופקרת אם לא היכא דאיכא למיחוש לקלקול התינוק שיוציאנו האם לתרבות רעה אבל אם ליכא חשש זה אפי' איכ' חשש המרת דת של האם ושל הנוש' הבא לקחתה אין להתיר. ומ"מ מסיים בס"ס ל"ה ובכל זאת למי שנתברר לו באמת שיש לחוש להמרה ח"ו ורוצה לעשות מעשה בזה (אחר שכבר עבר על התינוק יותר מט"ו חדש) וסמוך על עצמו אינני מוחה ולא מסכים אבל זולת זה אין שום טענה ומענה יועיל להתיר ע"ש) ועיין בשו"ת שבסוף ס' בית מאיר סי' ה' מענין זה: ועיין בתשו' שבו"יי ח"ג סי' ק"ח שנשאל במדינת ישמעאל שיש תקנה קבוע משרר' יר"ה שכל זונה פנויה שהיא מעוברת אם אין כאן איש שמודה שהולד ממנו ואינו מקדש אותה מיד כדמו"י בחופה וקידושין אז הולד לוקחין לשררה ומגדלין אותו לחוקותיהם ע"כ מהדרין אחר פנוי אחד שלוקח אותם ואומר שממנו היא מעוברת ומכניסה מיד לחופה והרבנים הקודמין התירו בלי פקפוק אם הוא היתר ברור או לא. והשיב לכאורה אין היתר דאף דיש פוסקים המקילין במזנה מ"מ הסכמת רוב הפוסקים להחמיר אף במזנה ובפרט במעוברת דאף המקילין לענין מינקת מ"מ במעוברת יש לאסור כו' אבל אחר העיון ראיתי שאין להרהר אחר הקודמין דהרי גדולה מזו מצינו בתשו' ר"י מינץ סי' ה' כו' ופסק כן הרמ"א בש"ע ומה"ט פסקתי הלכה למעשה בפנויה שזינתה שני פעמים דנקראת מופקרת לזנות ומשיאין אותה בימי מניקתה כו' (נראה דהוא המעשה הנזכר בשו"ת שב יעקב סי' ח' שתמה שם הגאון המחבר על הגאון דק"ק מיץ הוא בעהמ"ח שבו"י הנ"ל מדוע התירה לינשא עש"ה) (וגם בתשו' כנ"י סי' ע"ג כ"כ דאם קלקל' שני פעמים דין מופקרת יש לה והבי' שכן מבואר בתשו' צ"צ סי' נ"ה ע"ש אך בס' בית מאיר בשו"ת סי' ה' חולק ודעתו דמופקרת כשמה כן הוא שהיא מופקרת לכל ולכל הפחות צריכה שתתחזק שנבעלה לג' ב"א מישראל והם עדיין באותה העיר שאז יש לחוש שיחזרו לקלקול' ואז יש לדמות לדמיון הר"י מינץ כו' ע"ש) דון מינה מהאי דר"י מינץ דהוא רק חששא בעלמ' אולי תפקיר' עצמ' עוד הפעם ואם היא חשודה כ"ע מי חשידי לזנות עמה אפ"ה מתירין מכ"ש בנד"ז דיש להתיר אף בימי עיבורה כדי להציל הולד דהא אפילו חילול שבת מתירין כה"ג כמבואר בא"ח ס"ס ש"ו כו' ואם נפשך לומר דמ"מ יכניס ויקדש אותה כדי לקיים הולד ואחר כך יפרוש ממנה זה אינו דא"כ יהא לבו נוקף ופי' מתחל' כו' לכן כיון שיצא הדבר בהיתר ע"פ רבנים הקודמין שוב אין להרהר ע"ש: ובתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ד השיב על ענין כיוצא בזה ע"ד הזונה אשר הרה לזנונים והיא יתומה וכל משפחתה עניים אשר בודאי לא יהי' ביכולת' לפרנס עצמ' עם ולדה ויש לדאוג שלא יקרה מה שכבר קרה שם אשתקד שהזונ' תבעה את הנער אשר אמרה עליו לפרנס הולד והנער נשבע בדיניהם כי שקר בפיה ומתוך כך יצא הפקוד' ליקח הולד לבית עניים שלהם ע"פ דתיהם שכל ולד שאין מי שיחזיקנו יוקח שמה ולפי הנראה גם זונה זו מרוב דוחקה יהיה הסוף כן. וגם היא מופקרת (נרא' דר"ל שהיא דיימא בכך אבל אינו ידוע זאת בבירור דאל"כ לא הוצרך לחפש היתרים) . וכתב הנה כבר אמרו רז"ל גזירה עבידא דבטל' כו' ואף דכאן לא נעקו' לגמרי ולא נתיר רק בזאת מחמת חשש הנ"ל מ"מ אם נפיק בזו שפור' דהתיר' ממיל' הותרו כל הזונות כי כולם יפחידו בדבר זה. אך בגוף הדין יש לדון ק"ו ממה שהתיר רמ"א במופקרת בכדי להציל אלו המנאפים עמה ואף שגם הם פושעים אפ"ה דיינין להו כאנוסים הואיל והיא מחזרת לזנות וכמ"ש התו' בשבת דף ד' סד"ה וכי אומרים ק"ו הולד שלא פשע כלל שאומרים לזה שרוצ' לקחת' חטא כדי להציל הולד. ואף שהמג"א בס"ס ש"ו נשאר בצ"ע אי אומרים חטא בשביל קטן כיון שאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ נראה דאף דבר זה דאין ב"ד מצווין להפרישו לא מצינו רק באיסור שהוא לשעתו אבל איסור שישאר לעולם היכן מצינו שאין ב"ד מצווין להפרישו תיכף. ועוד כיון שהמג"א מסופק בו א"כ עכ"פ באיסור דרבנן יש להקל (ע' בתשו' חמדת שלמה סי' ו') אמנם איני סומך ע"ז לחוד רק בצירוף שאר טעמים להקל במזנה. וכבר כתבתי בחבורי נו"ב שאין שייך היתר בזונה רק אחר שתלד ותתן הולד למינקת מעתה לא יורה להם (הרב השואל) עד אחר שתלד ותשמוט דד ותתן הולד למינקת יוכל להתיר ובפרט משום חשש סכנה שיומסר ליד זרים והרי כל עיקר תקחז"ל במינקת הוא בשביל הולד וכאן תקנתו קלקלתו ולמראה עיניו ישפוט עכ"ד ע"ש: (ובתשו' חתם סופר סי' ל"ו מבואר מדבריו שהתיר בכיוצא בזה שתנשא אף בעודה מעוברת שהנער הדומה לדומ' רצה לישאנ' כשהיא מעוברת עדיין דוקא וכתב שם דזה הנושא אותה להציל הולד איננו בגדר חטא בשביל שיזכה חבירך כי כשם שאסרו לנשא מפני תקנת הולד יש בכלל זה לחזור אחר נישואין כאלו לתקנת הולד וכול' חדא היא ועוד אחרי שזו מכשלת הרבים כו' ומסיים בהא סלקינן דדעתי מסכמת להתיר נשואין רק בפעם הזאת ולא לילף מזה לנדון אחר ומ"מ מהיות טוב יעמיד הנער הנושא בטחון מוספק כדי הנקת הולד כו' וגם יהיו נזהרים שלא יתגדל הולד בחזקת בנו של זה דלא תיפוק חורבא בכמה אנפין ע"ש): ושם בסי' ל"ז תשוב' מבן המחבר אודות אלמון אחד שנשא אשה בחזקת בתולה ותיכף בלילה הראשונה כשקרב אלי' הרגיש בה שהיא מעוברת והיא הרה לזנונים וכן הי' שתוך ה' חדשים אחר הנישואין ילדה ולד של קיימא והופרשה מבית בעלה לבית אביה ושם הניק' את ולדה ששה חדשים ואח"כ גמלתו ואביה היה מוכרח ע"פ השרר' להתחייב א"ע בשעבוד גמור ובעונש גדול לזון את הולד כל ימי חייו ולמסמס לו ביעי וחלבא כד"ח זמן הנק' וגם יצא הפקוד' שהבעל לא יכול לגרש אות' עד שיתן לה הנדן שהכניס' לו ובכן מוכרח הבעל לקיימ' לאשה מפני שאין בידו לסלק לו הנדוני'. וע"ז שאל אם יש לפתוח לו שערי היתר להחזיר את אשתו לביתו תוך כד"ח באשר הוא שעת הדחק כי אשתו הראשונה הניח' לו בנים קטנים ואין לו מי שיטפל עמהם רק משרתת אחת והוא מוכרח להיות מה בבית ולעבור על איסור יחוד כי אין ידו משגת לשכור לו עוד אנשים שיהיו עמו בבית וגם כל זמן שאין לו אשה אינו יכול לילך מחוץ לעיר למצוא פרנסתו ליתן טרף לביתו ולזון את בניו הקטנים. והאריך בזה ומסיק דכל השלשה צדדי היתר שכתב הרב השואל א' כיון דאבי האשה נחחייב ע"פ השרר' לפרנס הולד כו' והב' כיון שהוא לצורך מצוה לזון בניו הקטנים כו' והג' כיון שאם לא יחזיר' יהיה מוכרח לעבור על איסור יחוד עם פנוי' כו' על כל אלו היתרים אין לסמוך כלל ואין להעמיד יסוד ההיתר עליהם כי אם לעשות סניף להיתר הד' לסמוך על הגמ"ר דבזנות לא גזרו רבנן ואני אין בידי להכריע בזה כי אני מיראי הורא' להקל בגזירה זאת כו' ע"ש באורך. ולכאורה צ"ע מדוע לא הזכיר בזה מ"ש בנו"ב קמא סי' י"ח ואם לא היה בידו או לא רצה להכריע היה לו להביא הכרעת אביו הגאון ז"ל שפסק שם דבימי מיניקתה מותר להיות עמה ולסמוך על המתירין במזנ' כיון שכבר נשאה בשוגג גמור כו' והרי גם זונה זו הסתיר' הריונ' והבעל נשאה בשוגג גמור. והגם דכאן היה לו בנים וליכא סניף היתר שהוזכר שם מביטול פ"ו עכ"ז לעומת זה יש כאן אחר לזון בניו הקטנים דהוא שוה עם ביטול פ"ו ע' ביו"ד סי' שצ"ב ס"ב. (ואפשר לומר דהוא ז"ל סובר דעיקר סמיכתו של אביו הגאון ז"ל שם על עוד סניף היתר שהזכיר שם דיש חשש מחמת עניות המעבירים לאדם ע"ד קונו כו' וכאן לא הי' חשש זה ועיין בתשו' חתם סופר סי' ל"ג מענין כזה) . ועיין עוד בתשו' חוט השני סי' פ"ח:

נתנה בנה למניק'. עיין בס' פני יהושע בקו"א למסכת כתובות סי' ק"נ לאחר שביאר שם דיש לאסור אף בלא התחיל' להניק כלל לאחר מיתת בעלה ושגם בת' ח"צ החמיר מאד בדין זה. כתב וז"ל אמנם נשתרבב הדבר בעו"ה ונעשה כהיתר ע"י קלי ההוראה שהתירו מורים לכתחלה להניק עד שכמעט בטלה תקנת חכמים וכבר נעשה מעשה בימינו והסכימו גדולי דורינו לאסור אף בדיעבד לאחר שניסת ע"י כך ולנדות הבעל עד שיוציא בגט וישאנה לאחר כ"ד חדש ויש שחשו לדברינו והפתאים עברו ונענשו במית' ועוני אמנם פ"א בא לידי באשה שכבר התיר לה חכם ליתן בנה למניק' ולא התחיל' להניק וע"י הוראה זו נשתדכ' לאיש וקבעו זמן הנשואין לאחר ג' חדשים למיתת בעלה וכשהרגישו אחר כך שיש איסור בדבר חזר בו המשדך ולא רוצה להמתין כ"כ וכדי שלא להפריד בין הדבקים בקושי התרתי לו לישא אחר ט"ו חודש כו' ועכ"ז הי' לבי נוקפי עד שהוגד לי שכיוצא בזה התיר גדול אחד בשעת הדחק לאחר ט"ו חדש כיון שהולד הי' כבר אצל המינקת ופסק חלב האם וא"כ עיקר איסורא בכה"ג אינו אלא משום קנסא וא"כ סגי בקנס' כי האי לאחר ט"ו חודש. ודוקא היכא דאיכא טעמים אחרים להתיר יש לצרף סברא זו עכ"ד ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה סימן ז' מזה:

צימוק דדים. עבה"ט בשם ח"צ ושב"י באש' שחלב' ארסיי כו' ומאי טעמא צידד גם כן להתיר בתשובת שבו"י ח"ג סי' קט"ז באלמנה מניקת אחת אשר בהיות הולד בן י"ג חודש הרת' לזנונים ואמר' מן המשודך נתעברה ואף הוא הודה שממנו נתעברה ואחר כך גמלת' הילד ורוצים לעשות נישואין מיד והנה מצד העיבור של עתה בודאי אין חשש כיון ששניהם מודים אך יש איסור מצד משך ימי הנק' של הילד הראשון. ומצדד להתיר אחרי דמבואר בתשו' ח"צ להתיר באשה שחלב' ארסיי וכן הסכימו כמה גדולים א"כ בנד"ז שהיא נעשה מעוברת ע"י כן נעכר חלב' ואין לך ארסיי גדול מזה שהוא סכנה לולד ראשון גם לשני כידוע ומפורסם כו' ומ"מ לא רצה להתיר בפירוש כיון שהוא דבר חדש אא"כ יסכימו לזה עוד גדולים ע"ש (עיין בתשו' נו"ב סי' כ"ד הובא לעיל ס"ק י"ח ועמש"ל סי"ד ס"ק ל') . ועיין בס' ק"נ פ' אע"פ אות כ':

ושכרו לו מינקת. עבה"ט לקמן ס"ק ל"ג בשם כנ"י דדוקא מינקת פנויה כו' וכן מבואר בנו"ב בכמה תשובות שהזכיר היתר ליתן הילד למינקת כ' ובתנאי שהמניקת תהי' פנוי' והוסיף עוד שגם תשבע המינקת עד"ר שלא תנשא לבטל עד כלות כ"ד חודש ע"ש בסו"ס י"ג ובס"ס י"ז ובסי' כ"ה ובנו"ב תניינא סימן ל"ב וכן דעת תשובת ברית אברהם סימן י"ח ע"ש באורך. אמנם בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן צ"ה הובא בקצרה לעיל ס"ק י"ט מבואר שדעתו דאין צריך מינקת פנוי' דוקא רק באם שהמניקת נשוא' ישבע הבעל תחילה עד"ר שלא יפר כו' ע"ש ועיין בספר בית מאיר מענין זה:

בחיי בעלה. עבה"ט וכ"כ בס' קרבן נתנאל פ' אע"פ אות ט"ז ומבואר שם דבצימוק דדים אפי' לא שכרו מניק' להניק. רק בפסק חלב' בעינן ששכרו לו ג"כ מינקת בחיי בעלה שיתפרסם הדבר ע"י מעשה בשכירת המינקת אבל בלא"ה אסורה לינשא ע"ש:

למניק' ג"ח. עבה"ט וע' בתשו' שב יעקב סימן ט' מענין זה:

בעלה. עבה"ט מ"ש וה"ה ג"ח קודם גירושין ולכאורה מאי קמ"ל הלא כ"ש הוא דודאי גרושה קילא טפי. (וראיתי בתשובת רמ"א שם שכ' שיש רצו לאוסרה להנשא תוך כד"ח דחיישי' לעירומי משא"כ גבי גמל' אותו קודם מיתה דלא שייך ערמה והוא ז"ל השיב דאין חילוק ע"ש והנה בס"ס קי"ב שם אי' לשון השאלה באורך ונזכר שם שהיה ניכר שגמלה בערמה כי האיש והאשה נתפשרו לגירושין בתוך ל' יום ובתוך זמן זה ברח האיש ולא שב עד אחר חצי שנה ובתוך כך גמלה לבנה כו' עש"ה ומזה מבואר דלפי מה שהשיב הרמ"א ז"ל דאין חילוק ממילא דגם בכה"ג נמי מותרת כיון דעכ"פ בעת הגירושין לא היתה מניקת חבירו. וקצת משמע דאפי'. אם גמלה אחר שנכתב הגט רק שלא קיבלה הגט עד אחר ג"ח מעת שגמל' את בנה אפ"ה שריא):

ויוציא בגט. עבה"ט סק"ל בשם ב"ש דאם בשוגג כנס א"צ להוציא כמו לעיל ס"י בהבחנה ודי בהפרש' וכן מבואר להדיא בתה"ד בשם א"ז גם במניקת לחלק בין שוגג למדד. ועיין בתשו' נו"ב סימן י"ב שכ' די"ל סברא אחת דדוקא אם עדיין היא מינקת דהפרשה עושה פעולה שלא תתעבר ותוכל להניקו אבל זו (בנדון דידיה) שחגר' בעוז דדי' שלא תוכל שוב להניקו ונתנ' בנה למינקת אף אם היה בשוגג לא מהני הפרשה וצריכה גט שהרי בגמרא הקשו דדיה נמי ממסמס' ליה בביצים וחלב ומשני לא יהיב לה בעל וא"כ הגירושין מועיל מה שאין הפרש' מועיל שהרי אם תתגרש אף אם תחזור בה המינקת תוכל למסמס אבל בהפרשה אכתי היא ברשות הבעל ומה שקנת' אשה קנה בעלה ולא יהיב לה בעל ואף שבצמקו דדי' וכיוצא מותרת. שם לא נשתעבד' מעולם ולא חל עלי' גזירת חכמים אבל זו שהיה לה חלב וחל עליה גזירת חכמים שוב אין ההפרש' מצלת אות' וצריכ' גירושין מן הדין ומ"מ לא החליט סברא זו להלכה ע"ש. וגם בסי' כ"ה שם בד"ה ומעתה כתב סברא זו אך גם שם לא כתב זה לענין הלכה רק לתרץ ולקיים דברי הא"ז ודברי מהר"ם בתשו' מיימוני שלא יהיו סותרים זא"ז ועוד כתב שם ישובים אחרים ע"ש ועיין בתשו' ברית אברהם ס"ס י"ט שכ' עליו ולדעתי נראה דאין להחמיר מחמת סברא זו כו' ע"ש: ועיין בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שכ' בנדון אלמנה מינקת שניסת תוך כד"ח אם לכופו ע"י נדוי שיוציאנ' בגט במשמעות האחרונים באה"ע סי' י"ג וכמ"ש בפירוש ביש"ש רפ"ד דיבמות לדעתי קשה הדבר מאד ליכנס לבית הספק גט מעוש' שלא כדין ח"ו שהוא פסול דאורייתא כי הנה ד"ת עניים במקום זה ועשירים במקום אחר דבב"י סי' קנ"ד הביא דעת המרדכי דשמת' חמיר' מנגידא לפ"ד ר"ח שפסק כהירוש' דאין כופין בשוטים אלא במקום שאמרו חכמים בפי' שכופין להוציא ולא במקום שאמרו יוציא בסתם וכ"פ שם רמ"א בהגה (סעי' כא) להלכה למעשה ובנ"ד איתמר בגמרא יוציא בסתם. וא"ל דנ"ד דמי לנוש' נשים בעבירה דהא בירוש' מבואר דדוקא פסולות אלא דאפי' פסולות דרבנן כגון שניות וכ"ה בתשו' הרא"ש הובא בב"י סימן י"ג לענין תוך ג"ח הראשונים ואדרב' מסיק דאפי' לדעת ר"י דכל כפי' בשוטים יש לחלק דשאני הכא דאין גט זה אלא לזמן וה"ה והוא הטעם תוך כד"ח דמינקת אלא דהרא"ש ס"ל דשמתא ל"ד לכפי' בשוטים כו' אבל אנו אין לנו אלא הכרעת רמ"א לחוש לדעת המרדכי להחמיר אפי' בכפי' ע"י נידוי וכפשט לשון הירושלמי שלא הוזכר שם שוטים אלא אין מעשין סתם ומשמע שם שאין כופין כלל רק שאומרים לו שהדין שחייב להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין כמ"ש הטוש"ע ס"ס קנ"ד לפ"ד ר"ת. והא דאמרינן ביבמות ל"ז דמשמתינן ליה צ"ל לפ"ד המרדכי כמ"ש המ"מ לפ"ד הרמב"ם דאינו אלא משום שעבר על גזירת חכמים ולא כדי להכריחו ליתן גט ואי לזאת העצה היעוצה לדעתי להשביע המינקת ש"ח שלא תחזור בה ולסמוך ע"ד הגמ"ר שברמ"א (לעיל סעיף י"א וגם אם אפשר להכריחו לעקור דירתו ממקום דירת אשתו מהלך כמה ימים ולהשביעו ש"ח שלא יבא להקים דירת אשתו עד כלות כ"ד חודש ולסמוך ע"ד האומרים דערוקי מסתיי' אפילו בכה"ג. אך שלא לבקש ממנו גט ולהתיר לו לדור במקומה דשמא היא כפי' במעשה ממש ולא התירו אלא בדברים בעלמא לפ"ד ר"ת כמ"ש המרדכי כו' עכ"ד ע"ש עוד:

הגט. עבה"ט מ"ש ואם כנס מעוברת והפילה כולי ועיין בס' בית מאיר שהאריך בזה:

וברח. עבה"ט בשם ב"ש שכ' ובריחה זו שירחוק נדוד כולי ולכאורה נראה דהיינו לדעת הרא"ש והטור לעיל ס"י גבי הבחנה דבריחה צריכה שתהיה למרחוק כו' אבל למ"ש בש"ע שם דאין נראה כן מדברי שאר הפוסקים ה"ה כאן א"צ להרחיק נדוד ומסתימת דברי הב"ש לא משמע כן וצ"ע:

יש מי שאומר כו' ויש מי שאומר כו' עיין בתשו' נו"ב סי' י"ז שהשיב אודות הגרושה בת הנגיד כו' הנה בש"ע סי"ד זה שאמרנו בגרושה כו' ולכאורה דברי הש"ע סתרי אהדדי דבריש דבריו כתב דעת המתיר בשם יש מי שאומר משמע שאין הלכה כמותו ובסוף דבריו כתב דעת האוסר בשם יש מי שאומ' ואמנם הדבר פשוט דבהתחילה להניק אך שאינו מכירה בזה תופס דעת האוסרים עיקר ולכן הביא דברי המתיר בשם ימ"ש ובלא התחילה להניק תופס עכ"פ בגרושה דעת המתי' עיקר ולפי שמדברי הריב"ש שהוא האוסר משמע דה"ה בגרושה לכן כ' דעתו בשם ימ"ש. ולכן באשה זו שלפי הנראה אין בדעתה ליתן דד בפי התינוק כלל נלע"ד להקל בצירוף עוד צדדים שלפי מכתבו אבי האשה מתחייב ליתן להולד כל צרכו והוא עשיר וגם תקיף גדול ואף שאין לנו בזה"ז היתר מחמת מה שהוא תקיף מ"מ בגרושה ולא התחילה להניח עושי' דבר כזה סניף להתיר וגם המינקת שישכור אבי האשה לנכדו תהיה אלמנה או גרושה שלא יהיה לה בעל וגם תשבע המינקת עד"ר שלא תנשא לבעל כל כד"ח ולא תחזור בה מלהניק הולד ואז אני מתיר להאשה להנש' אחר כלות שלשה חדשים אחר לידתה כי בתוך ג"ח כיון שעדיין לא נעכר חלבה וביד' להניק ולדה עדיין היא בכלל מינקת חבירו אבל אחר ג"ח אינה בכלל מינקת עכ"ד ע"ש: ועיין בתשו' ברית אברהם סי' כ' שהאריך ג"כ בענין כזה לצדד להקל ועובד' דידי' היה דיעבד שעברה ונשאת והיקל שם דמותרת לבעלה לדור ביחד באם לא התחילה להנק כלל והו' עכ"פ אחר ג"ח מיום לידתה וגם שהמינקת תהי' פנוי' כו' אך סיים שם דלא יפה עשו במה שקדמו לעשות הנישואין מבלי היתר ברור ובודאי היה נמצא להם היתר גם לכתחלה והיה עדיף טפי להתיר דבמה שנשאו נותנים מכשול לפרוץ בתקנת חז"ל שכל אחת תלך ותנשא דסבורה להתיר מחמת דיעבד כו' ע"ש ועמש"ל ס"ק י"ז (ועיין בתשובת חתם סופר סי' ל"ד דנראה מדבריו שדעתו להחמיר בכיוצא בזה וכתב שם (וגם בסימן ל') לסתום פה הרשעים המפקפקים על גזירת חז"ל ואומרים דבזה"ז דרוב בנים אינם יונקים רק איזה חדשים וגומלים אותם בטלה לה תקנת חכמים במניקת חבירו והענין הוא דודאי גם חז"ל ידעו כי רובא דרובא די להם בהנקת פחות מכ"ד חדש ואפשר פחות משנה אך איכא מועט' עולם שצריכים כ"ד חדש וחששו בפקוח נפש למעוט' כו' ומעתה הדבר מובן שכל המרים יד ומיקל לנשים שלא התחילו להניק כלל א"כ כולן לא יתחילו להניק כלל וקלקלנו הרוב משום מיעוט כו' ע"ש עוד) ועיין בתשובה הנדפסת בסוף ספר תפארת למשה מענין זה:

לא תניק לי' כלל. עבה"ט ועיין בתשו' נו"ב סי' י"ד אודות האשה מעשירי עם והכניס' נדן גדול לבעלה שראוי לקנות כמה שפחות וגם בעלה הוא מקציני ארץ ואחר החתונה שלשה בנים שהניקה בעצמה מתו בימי הנקה ושפטו הרופאים שחלבה ארסי ואז נועצו יחד הוא ובעלה ששוב לא תתן דד בפי תינוק כלל וכן הולידו אח"כ שלשה בנים ושכרו תמיד מניק' ועלתה להם ותחיינה הילדים והילד הרביעי נולד עשרה ימים קודם מיתת בעלה וג"כ שכרו לו מניקה כמנהגה ולא נתנה דד בפיו כלל ושוב מת בעלה ואבי הבעל הוא עשיר גדול ותקיף גדול וסילק לכלתו כתוב' והכניס נכדיו כולם לביתו וגם הילד הקטן עם מניקתו והאלמנה שבה אל בית אביה ועתה עבר זה עשרה חדשים והאשה רוצה להנשא אם באשה כזו שייך גזירת חכמים שלא תנשא עד כד"ח או לא מכמה טעמים אי מטעם נדן רב ואינה משועבדת להניק ודינ' כגרושה שהתיר הר"ש הזקן כנזכר בס' אמונת שמואל ואי מטעם שנתנה למניקה בחיי בעלה ברצונו וא"כ מחל לה שעבוד ההנקה. ואי מטעם דחלבה ארסי והוי כמו צמקו דדיה כנזכר בת' ח"צ וביתר תשובות האחרונים. והאריך בזה ותורף דבריו דמטעם שאינה משועבדת אין להתיר דודאי גם הר"ש הזקן לא התיר אלא בגרושה שהאב קיים (ע' בת' ברית אברהם סימן י"ט אות ב' דאף אם מת האב אחר הגירושין אפשר כיון דהותרה מיד אחר הגירושין בעוד האב חי כיון דהותרה הותרה ע"ש) והוא יטפל עם בנו למסמס ליה ביעא וחלב' אם לא ימצא מינקת משא"כ באלמנה שאבי הילד אינו קיים. דאל"כ יקשה על הר"ש מהא דכתובות דף ס' אמר רנב"י הן הן דברי ב"ש כולי והרי לב"ש שום אשה אינה משועבדת להניק נכמפורש שם דף כ"ט) גם בסימן י"ח הזכיר סברא זו דהיכא דליכא אב מודה ר"ש הזקן שאין חילוק בין משעבדת ללא משעבדת וכתב שם דה"ה בזונה אין סותר במה דלא נשתעבדה רק מכח זנות לא שכיח ע"ש) ומעתה ההיתר של תשובת א"ש שהתיר באלמנה שהכניסה לו ב' שפחות מטעם דלא משעבדת ליתא. וגם בנ"ד אף שאבי האב קיים אין היתר כי האב שאני שמחוייב בדבר וכופין בקטני קטנים משא"כ אבי האב אין עליו כפי' בדין וחיישינן דילמא טריח' ליה מלתא ויחזור בו. ואף לפמ"ש במקום אחר להוכיח דינו של הר"ש ודקדקתי בשינוי הסוגיות בין סוגי' דיבמות לסוגי' דכתובות כו' ולפ"ז יש מקום להתיר בהכניס' ב' שפחות מ"מ לא אחליט בזה (ע"ש בסי' י"ז שכ' ג"כ ישוב הסוגיות הנ"ל בשינוי קצת וגם שם מסיים אעפ"ב מעולם לא סמכתי ע"ז להתיר גרושה בלי צירוף קולות אחרות) אמנם בהאש' זו בנ"ד שחלבה ארסיי אפי' האוסרים בגרושה הוא מטעם אף שאינה משובדת להניק אעפ"כ סתם אשה מרחמ' על ולדה ממילא אם לא תנשא תניקהו אבל בזו שחלבה ארסי וכי אם תרצה להניקו אטו שמעינן לה להכניס הולד בסכנה ואף בתרי זימני הוי חזק' כמו באשה שמלה בנה הראשון ושני ומתו דאמרינן חזק' בתרי זימני וק"ו בזו בתלת' זימני (ע' בזה בתשו' חתם סופר סי' קל"ו ויובא קצת לקמן סי' פ"ב סק"א) וגם הרופאים שפטו כן א"כ אין מקום לאסר'. ואף שכ' הרא"ש בתשובה כלל כ"ג בשם מהר"ם דנתנה בנה למניקה אפילו בחיי בעלה ל"מ מהטעם משום דאי הדר' בה המניקה לחזור אחר מינקת אחרת ואי מנסב' לאו אורח ארעא להדורי וגם לא שביק לה בעל (עב"ש ס"ק כ"ז) ולפ"ז גם חלבה ארסי ל"מ אלא דלפ"ז גם צמקה דדיה למה מותרת והרי הרא"ש עצמו התיר בצמקה וצ"ל דמתחילה לא גזרו אלא במניקה וזו לא מקרי מניקה א"כ גם זו שחלבה ארסי לא מקרי מניקה ועוד לפי מה שהוכחתי כו' ומסיים כלל העולה שאשה זו שכל אלה חברה לה שגמלתו בחיי בעלה מרצון בעלה אף שהיה זמן מועט קודם מותו. וגם הכניס' נדן גדול. וגם הוחזקה בג' סימני' שהילדים שהניקה מתו בימי הנקה וגם לאידך גיסא שהילדים שלא הניקה חיים כולם היום. וגם אבי אבי הילד קיים והוא עשיר והכניס המניקה עם נכדו לביתו וחזינן שרוצה בתקנת נכדו. היא מותרת להנשא ברצונה בלי שום עיכוב ואיחור כלל עכ"ד ע"ש: וע' בנו"ב תניינא סי' ל"ה אודות אשה אחת מבנות עשירים דהכניס' לבעלה נדן גדול ובעל' שבק חיים לכ"י והיא נשארה מעוברת ותקש מאד בלדתה כי היתה מבכרת ומחמת חולשת מזגה צמקו דדיה עד שלא היה באפשרה להניק הולד ונתנה תיכף אחר הלידה את הולד למינקת ומשפחת אביה הם קצינים ונותנים שכר הנקה בשפע וגם היא יש לה עושר רב ועתה הי' משודכת לאלמן אחד אשר אין לו בנים מאשתו הראשונה אם מותרת לינשא תוך כ"ד חודש ונחלקו הרבנים בזה זה אוסר וזה מתיר. והוא ז"ל השיב לאחד מן המתירים דקשה להתיר בזה. כי מצד שהנדן גדול כבר כתבתי בנו"ב דהיתר של אמונת שמואל לית'. ולול' דמסתפינא הייתי אומר שגם הא"ש לא התיר אלא בעובדא דידיה שכל בני משפחתה לא היו רגילים להניק אבל אשה שכל בני משפחתם הם קצינים ואעפ"כ דרכם להניק בעצמם אף שמכניסין נדן גדול אמרינן על דעת המנהג נשאת ומשתעבד' להניק ומה שאמרו במשנ' הכניסה לו ב' שפחות אינה מניקה מיירי שבנות משפחת' ליכא מנהג קבוע. אלא שכיון שלא מצאתי זה בדברי הפוסקים אין רצוני לחדש שעבוד על הנשים. ואעפ"כ נראה דהיינו בהכניס' ב' שפחות ממש אבל בהכנסת נדן בזה צריך אומד אם עשיר שיש לו סך כזה רגיל לקנות ב' שפחו' והא ודאי שבזה לא כל המקומות שוים שבמדינה שהפרנס' ביוקר כו' וא"כ איזה שיעור קבוע לדבר ועובד' דא"ש היתה האשה בת קצין עשיר מופלג שהי' מקציני ווינא כמוזכר בת' ח"צ סי' ס"ה. ועוד נרא' שגם בעל א"ש לא על דבר זה סמך להתיר אבל היה לו טעם אחר שלא רצה לפרסם בכתב מפני כבוד בית אביה שהיו חשובים גדולים והטעם האחר הוא שהיתה מופקרת לזנות כמבואר ממ"ש בסוף ס' תפארת למשה כו' ולכן לדעתי טעם זה של הכנסת נדן גדול אינו מועיל. ומטעם שצמקו דדיה ג"כ אין להתיר דכבר כ' הריב"ש דוקא שצמקו בחיי בעל'. ומ"ש הרב השואל דבשכנה"ג הביא שרבי' מקילים בזה וגם בת' ח"צ משמע דלא בעינן בחיי בעלה. הנה מ"ש בשם ח"צ ליתא דהוא לא כתב אלא דלא בעינן ילדה אבל הצימוק ודאי מודה דבעינן בחיי בעלה. והטעם הוא כדי שלא יחול עליה שום איסור בשעת מיתת בעלה. והא דלא כתב הרא"ש בפי' דבעינן שצמקו בחיי בעלה היינו משום שכ' שאינה מניקה לעולם ובודאי חדא מתרתי הוא כוונת הרא"ש או כמו שמפרש הח"צ בסימן ס"ו דבעינן שכבר הוחזקה בשלש לידות או דבעינן שיאמרו הרופאים שתשאר כך כל ימיה (עיין בת' הנדפסת בסוף ספר בני אהוב' וגם בתשובת חמדת שלמה סימן ח' מדין אם להאמין לרופאים בדבר הזה) אבל אם יש לה עתה צימוק בלידה זו יפה כתב הריב"ש סי' ש"ס שכל אשה תוכל לעשות לה איזה פעולה שיצמקו דדי' ויופסק החלב. וא"כ אין היתר בזו האשה מחמת צימוק דדים. ומה שרצה השואל להתיר משום תקנת המשודך שלא קיים פ"ו ודימה זה למה שהתירו לישא תוך שלשים למי שאין לו בנים (ע' ביו"ד סי' שצ"ב) ז"א דהרי היא אינה מצווה על פ"ו ואיך נתיר לה משום פ"ו דידיה כו' ועוד אטו נדמה מלת' למלת' ובאבילות גופי' אי לאו שמצינו בגמ' שהתירו משום פ"ו ואמרינן הם אמרו והם אמרו כו' ומסיק סיומא דהך מלת' שאין אני נמנה עם המתירים אבל ג"כ איני נמנה עם האוסרים ולדעתי אם המשודך רוצה לסמוך על המתירים אין בכח שום רב למחות בידו ע"ש: ועיין בתשו' חתם סופר סי' ל' ע"ד אשה שהניק' בנה הראשון איזה חדשים ונסתכנ' בחולי על החזה והיא מורגלה בחולי זיבת ליחה מראשה והרופאים אמר שאם תניק תהיה היא והולד בסכנה וע"כ משכה דד מפיו ומן אז ילדה עוד ח' בנים ולא יכלה להניק שום א' מהם ואף בעת שנתדלדלה מאד לא הניקה בעצמה מחמת הסכנה ולבסוף מת בעלה והניחה מעוברת וילדה אח"כ ולא נתנה דד בפי התינוק כי לא יכלה והיא עניה עם ה' בנים ואין לה משען ומשענת אפילו בית דירה אין לה ואין לה שום מנוס כ"א ליסע ממקום חיות' למקום שאין ידינו משגת להציל האשה וילדיה כו' ועתה רוצה ישיש אחר עתיר נכסין לישא אותה ולהחזיק ילדים ולהוריש להם אחר מותו וגם רוצה להשליש מעות להספיק מינקתו עד סוף כד"ח ונשאל אם להתיר שתנש' בימי הנקת הולד הואיל והיא לא הניק ולד מעולם מפני סכנת שניהם וגם להציל האשה וילדיה מקלקולא. והשיב הנה הב"ש ס"ק כ"ד מייתי לשון ריב"ש דליכ' למיחש לא לחורבן בית ולא לקלקול הבחורה ולכאורה זה סותר למ"ש הרמ"א בשם הרמ"י מינץ דיש להקל במופקרת כדי שיהא בעלה משמרה אך המעיין בפנים במהרי"מ דמשום תקנת שניהם התיר שגם הולד היה בספק יציאת לת"ר כו' ומכ"ש בעובד' דמהרי"מ שכבר ינק הולד זמן מה דשוב ליכא סכנה ברורה אצל כל הילדים רק דחז"ל חששו למיעוט' בפ"נ או משום ילדים דעלמא א"כ היכ' דאיכ' למיחש לקלקול התינוק שיצא לת"ר פשיט' דלא ניחא ליה בתקנת' דרבנן וגם אין אומרים ליה להתינוק חטא בשביל שיזכו חבירך בני גילך זהו סברת מהר"י מינץ ופסק' הרמ"א ז"ל ואע"ג דאפשר שלא נתכוון לכך מ"מ לדינ' נ"ל כן לקיים דברי הריב"ש ודברי מהר"י מינץ הנ"ל. ומעתה אם מהר"מ התיר בנדון דידיה שלא היה מי שישכור מינקת להולד מכ"ש הכא דאיכ' בעל עשיר וירא שמים ורוצה להשליש מעות לספוק מינקתו עד סוף כד"ח וליכ' רק משום חששא דילמ' הדר' בה והתינוק כבר יצא מידי סכנה לפי רוב הולדות פשיט' דחששא דקלקול התינוק הוי חששא גדולה שלא יבא ח"ו למקום שרוב בואי' לא ישובון ועדיף שתנש' לבעל הזה והוא יחייב עצמו להשליש סך מה להספיק מלמד לילד הזה עד שיהיה בן י"ג שנים והנקה זו עדיפא ליה מחלב ודבש. ומכ"ש בנ"ד שהרופאים אמרו שהנקה בעצמה היא סכנה לה ולולד אע"ג דבעלמ' אין האמנם לרופא אלא לספק עלינו ויהיה ספק פ"נ דדוחה שבת ויוה"כ כו' מ"מ גם בנ"ד אם עכ"פ מאמינים להרופא לספק עלינו שעכ"פ ספק פ"נ איכא להאשה שוב אינה משועבדת להניק ולסכן עצמה ומכ"ש דאיכ' ס' סכנה להולד ובודאי בתחלת הנקה דרוב בנים מסוכנים לחלב ומסמוס ביעי בלא חלב כלל אינו מועיל וא"כ אם לא יניק כלל הו"ל ודאי סכנה ודברי הרופ' ספק אפשר שאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אחר שכבר ינק איזה חדשים ועוד יניק רק חששא דמיעוטא או משום שאר בנים כגילו בזה ודאי ספק פ"נ דילי' עדיף ואין מניחים אותה להניקו וממילא מהיכי תיתי לעגנה בחנם ולחשוד להרופאים שמשקרים במזיד מחמת שוחד הואיל והיה זה בחיי בעלה ולא נולד עכשיו וגם מוכיחה קיים שכל הנשים יודעות שיש לה מיחוש הנ"ל וכבר הורה זקן בתשוב' שבסוף ס' בני אהובה ככל החזיון הזה ואין לפקפק על היתר זה ומכ"ש לצרף לזה דאיכ' למיחש לקלקול התינוק שלא יצא לת"ר ח"ו. סיומ' דהך פיסקא אם הישיש הנ"ל משליש מעות שכר הנקה עד תשלום כד"ח ומחייב עצמו בחיוב גמור להחזיק עכ"פ ילד זה על התורה כל ימי חייו גם אח"כ יניח לו סך מסויים שעכ"פ יתגדל על ברכי חכמים עד היותו בן י"ג שנים ויען ג"כ כי לא תוכל להניק בנים מחמת סכנת האם והולד שריא איתתא דא להנש' להישיש הנ"ל עכ"ד עיין שם):

סי' י"ג ס"א הגה מיום נתינת הגט. נ"ב ואף באומר לא תתגרשי עד זמן פ'. מ"מ י"ל דמוני' מיום הנתינה. ת' הרשב"א סי' י"א:

ס"ט הגה ויש לחוש. נ"ב ע' ת' מקור ברוך סי' ד':

בח"מ אות ח' עפ"י הוראת חכם שהורה לו. נ"ב במ"ל כ' בפשיטות דדברי הת"ה דוקא בתולה בדעת עצמו אבל בתולה בדעת גדול הדור שהתיר לו פשיטא דאין לך שוגג גדול מזה עיי"ש:

ס' י"א הגה ויש מקילי' במזנה. נ"ב ע' ת' ב"י בדיני גביית כתובה סי' א'. ובת' הר"ם אלשקר סס"י י"ב:

בב"ש אות כ' דהא תניא בתר בבא. נ"ב בתוס' והרא"ש לא נזכר כן להוכיח בדרך דומי' דמניקת למעוברת אלא בפשוטו כיון דמוכח דמעוברת גרושה אסורה. וכיון דלפי האמת הטעם במעוברת דאסורה דלמניק' קיימא א"כ א"א שיהי' חמור ממניקת. וא"כ ממילא ליכא קושי' מצמוק מניק' דיש לומר דוקא לענין גרושה שייך כן. כיון דמקילי' במינקת ולא אסרי' משום לא פלוג דאלמנה וע"כ משום דיש קול שהיא גרושה. א"כ גם מעוברת לשתרי בגרושה. אבל לענין צימוק אין ראי' די"ל דא"י ומפורסם שצמקו דדי' אלא דנתינת מינקת הוי קול אלא דבנתנ' דעלמא חיישי' שעושית כן בכדי שתנשא ושמא תחזור המינקת אבל צימוק ל"ש כן. משא"כ במעוברת דליכא היכר דנתנה למינקת. י"ל דגם צימוק אסור משום ל"פ דא"י שצמקו דדי'. אמנם עדיין קשה מ"ש בנשבעה מינקת דאסור דאתי להחליף ולמשרי ג"כ בלא נשבעה ה"נ בצמקה ונתנה:

עד שתמתין צ' יום עיין ב' טעמים בגמ':

דק שלא יכנוס כו' בתח כתב שצריך להשבע ע"ז:

ויש מחמירין תמוה לי דהא על (שם) ת"ה כ"כ סי' רי"ו והוא לא החליט לאיסו' ואדרבא פסק שם להיתר כדיעה ראשונה שהי' א"ז שכתב וז"ל וכן נראה הא דשמתינן לגרש דוק' שקידש או נשא במזי' אבל אם שגג שסבר שאינה מניקת או שאינו יודע שמניקת חבירו אסורה לא כפינן לי' לגרש אלא הפרשה בלא גט ועוד נראה דבמסקנא לא קנסינן לגט אלא בנש' אבל קידש די בהפרש' בעלמא עכ"ל וכתב ע"ז דהיינו דוקא בשוגג כזה אבל בשוגג שטעה בפסק חודש העיבור חשיב כמזי' ובמסקנ' כתב דהא דכתב א"ז דבקיש לחוד א"צ גט לא קי"ל דהתו' בפ' החולץ בשם שאלתות פליגי אהא ואפשר דמ"ה נמי לא מקילין כאידך דא"ז דאם נשא בשוגג להתיר בהפרשה בעלמא עכ"ל הרי שלא כתב רק דרך אפשר דאין להקל ואיך שבקינן פשיטות' דא"ז ולסמוך ע"ז האפשר שאין לו ראי' כלל ותו תמוה לי דלפי מסקנת ת"ה דאין חילוק בין נשא לקידש למה כ' רמ"א דין זה דוקא על קידש דלפי האמת אף בנש' מותר באשת כהן לפי הכרעת רמ"א דמחלק כן לפסוק להקל באשת כהן והיינו כדעת הא"ז והיינו אפי' בנש' וכן נראה עיקר להקל אפי' בנש' באשת כהן ואפי' בישראל אין סברא להחמיר בשוגג אלא שרמ"א החמיר בזה:

ואין נראה כן דלא אכפת לן במה שיכול לחזור תוך ג' חדשים אלא דכיון דגיל' בדעתו שאינו רוצה לכנסה סגי וא"ל כל אדם יעשה כן שיקדש בעיר זו ויברח לעיר אחרת י"ל כיון שנתברר שזה ירא מפני הב"ד שימחאו בידו בודאי ירא ג"כ אחר לכנסה:

מעוברת חבירו הטעם בגמ' במניק' דשמא תהיה מעוברת ותתאבד חלבה ותמית הולד ברעב בשלמ' בשאר אשה אמרי' שאז תאכלינה ביצים וחלב שנותן לה בעלה משא"כ כאן שאבי התינוק מת ויהי' לה בושה לתבוע ליורשיו וטעמא דמעוברת חבירו אמרי' בגמ' דסתם מעוברת למניקה קיימה דהיינו שתהי' אח"כ מניקה וק' דא"כ מניקת דתנא ל"ל וי"ל דטעמ' קמ"ל מ"ט מעוברת אסורה משום דתהיה מניקה וא"כ ק' איפכא מעוברת ל"ל ודאי הכל יודעה דעתידה למניקה וי"ל דה"א איתתא שהיה כבר מניקה והוחזקה להיות מניקה לא תנשא אבל מעוברת אפשר שלא חשו למניקה שאח"כ דאפשר שלא תינק אותו כלל קמ"ל דסתם מעוברת קיימא להניק אף שלא הוחזקה עדיין כנ"ל:

וחודש עיבור עולה למנין כו' זה דעת הגה"מ פ"א מהלכות גירושין מביאו בת"ה סי' רי"ו דטעמו מדנקט תלמוד כ"ד חדשים לתינוק ולא נקט ב' שנים ש"מ דבשנת עיבור די נמי בכ"ד חדשים והי"א (הוא) דעת מהר"ם במרדכי פ' החולץ וגם בהגהות מרדכי שם וז"ל ת"ה סימן רי"ו שאלה ראובן נשא מניקת חבירו אחר כ"ד חדש וחשב גם חודש העיבור לא' מהן ונודע הדבר אל החכם ורצה גדול א' להפרישו כמו דמפיק תלמוד. פרק החולץ דהנושא מעוברת חבירו או מניקת חבירו יוצא בגט כו' כתב המרדכי בשם מהר"ם דאם השנה מעוברת היא מתעבר' לתינוק ואחד מהגדולים התיר בדיעבד מהא דהגה"מ הנ"ל דלא כדברי מהר"ם בדיעבד סמך על המקל ואחד מהגדולים הקשה דברי מהר"מ אהדדי דהכא לא דייק מדנקט כ"ד חדשים לא נקיט ב' שנים ובהלכות שמחות שלו דייק מדנקיט באבילות י"ב חודש ולא נקיט שנה אם נתעברה השנה די בי"ב חודש וכן המנהג בהא לכתחלה כמהר"מ ולגבי תינוק המנהג לאסור לכתחלה ומצאתי תשובה מהא דתנן בפ' מי שאחזו כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יהוד אומר י"ב חודש ופי' רש"י שם דר' יהודה ות"ק דילי' דהיינו ר"מ פליג באותו משנה בההיא פלוגתא דפליגי בבריית' בפר' אע"פ דר"מ ס"ל מניקת אסור' לינש' עד כ"ד חודש ור"י ס"ל אחר י"ב חודש ומהכא דייק באותו תשובה מדנקיט תנ בברייתא כ"ד חדש ובמתני' במי שאחזור שתי שנים הואיל ופלוגת' חדא הי אלמ' ב' הלשונות תחומרא נקיט הא דנקיט ב' שנים אתי לאפוקי חודש העיבור דלא חשבינן למנין כ"ד חדשים אלא ב' שנים מיום ליום: ונקיט נמי כ"ד חודש דבק שנים הוה נמי מצינן לפרושי לפי מנהג שנות העולם ולהשלימו כשיגיע ר"ה כדאיתא בר"ה די"ל יום א' בשנה אחר ר"ה חשיב שנה ע"כ בתשוב' ומסיק שם דבדיעב' א"צ להפרישה ולכאורה ק' טובה על הגה"מ דמקיל מדל' נקט שתי שנים דהא מצינו בהדי' בפ' מי שאחזו דנקיט באמת ב' שנים אמנם כד דייקת תמצא דדברי הגה"מ אנ"ל נכונים ודברי מהר"ם תמוהים מאד מתרי טעמא חדא דחזינן דכאן יש קושי' טפי למה נקיט בפ' אע"פ גבי איסור להגש' כ"ד חודש ממה שקשה גבי אבילו' שזכרנו דכאן מצינו שני הפכים בנוש' א' דנקיט כאן כ"ד חודש ולגבי שיעור היניקה בפ' מי שאחזו נקט שתי שנים ומה שתירץ בת"ה דתרווייהו לחומרא הנה דבריו סותרים זא"ז דתחל' אמר דלשון שתי שנים מורה לאפוקי חודש עיבור דאינו בחשבון ואח"כ אמר דאי לא נקיט אלא שתי שנים ולא כ"ד חדשים ה"א אפילו יום א' אחר ר"ה חשיב שנה וא"כ נימ' לך כי היכא דאמרת דלשון כ"ד חודש הוא פי' על ל' ב' שנים שלא תימ' דמור' להקל על יום א' בשנה ה"נ נימ' דאתי לפרושי דל"ת שתי שנים בלא עיבור אלא כ"ה חדשים בעינן עם העיבור קמ"ל ל' כ"ד חודש דא"צ רק כ"ד. א"ו דהאמת הוא כמ"ש בסוף דלשון שתי שנים מורה להקל אפילו יום א' דהרי ריש חזקת הבתים אמרי' בהדיא ג' שנים מיום ליום ש"מ דג' שנים סתם אינו מיום ליום ולא מצינו סתם שנים דיהי' דוקא מיום ליום זולת בפ' השואל במשכיר בית לשנה החודש העיבור בכלל השנה דשם לא שייך לו' דמשכירו על יום א' בשנה דחשיב שנה אבל בשאר דוכתי ודאי אמרינן להקל בסתם שנה והדרך הנכון דודאי במקום שנזכר שנים שם אין קושי' כלל אמאי נקיט שנים ולא נקט חדישם דמספר חדשים הוא יחוד במקום שאינם מורים על ענין אלא איפכא יש קושיא דבפ' אע"פ נקיט לשון כ"ד חודש ישינ' ממ"ש בפ' מי שאחזו שתי שנים הא ודאי צריך לתרוצי דקמ"ל דל"ת לשון שתי שנים יש בו פי' דאפי' יום א' חשוב שנה קמ"ל דדוקא כעינן כ"ד חדשים ומיהו בכ"ד חודש סגי עכ"פ בכל גונא וחודש עיבור בכלל הכ"ד חודש ואפי' אם תרצה לומר דסתם שתי שנים דמי שאחזו פירושו עם חודש העיבור דהיינו מיום ליום הא חזינן דהתנ' בפ' אע"פ ששנה כ"ד חודש סתר דבר זה דלא בעינן רק כ"ד חודש דהיאך שייך לומר שהתנ' יעשה פי' על קצת מלשון שתי שנים ולומר דלא סגי ביום א' ולא יעשה פי' על קצת מלשון שתי שנים ולומר דלא סגי ביום א' ולא יעשה פי' על כל הלשון דהיינו משמע עם העיבור אלא ודאי דלישנא דכ"ד חודש דפ' אע"פ הוא דוקא ממנו אין לגרוע ועליו אין להוסיף והתלמוד אומר בפה מלא צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנול' בו וחוץ מיום שנתארס' ולא אמרינן עוד חוץ מחודש עיבור אלא ודאי דחודש עיבור הוא כשאר חדשים בזה. שנית דלמהר"ם דרוצה להחמיר ולומר דחודש העיבור אינו בכלל כ"ד חודש חומר' דאתי לידי קול' הוא דאיתא בסוגיא דאע"פ ת"ר יונק תינוק והילך עד כ"ד חודש דברי ר"א ר' יהושע אומר אפי' ד' וה' שנים פי' לאחר כ"ד חודש חוזר ויונק כיונק שקץ והנה אם תפרש דחודש העיבור נוסף על כ"ד חודש לאיסור נשואין ה"נ תאמר כך לענין שיעור היניקה דלר"א יונק שנת העיבור כ"ה חודש ולר' יהושע אם פי' אחד כ"ד חודש בשנת העיבור יהיה לו היתר לחזור ולהניק והתנ' אומר בפי' דכ"ד חודש יש היתר ותו לא ואם היה כוונתו להתיר בשנ' עיבור ה"ל לומר לר' אליעזר היתר היניק' עד שנתיים לר"י אם פי' אחר (שנתיים) ולמה זכרו החדשים שהם לאו דוקא לפי מהר"ם אלא ודאי פשוט דאחר כ"ד חודש אפי' בשנת העיבור כלו ימי היניקה ואסור לר"א לינק עוד ולר"י אם פי' אסור לחזור וא"כ לענין איסור נשואין ודאי ג"כ כ"ד חודש הוא לישנ' דדוקא ואין חילוק בין חודש עיבור לחודש אחר כלל מ"ח לא נקי' שתי נשים כמו שהיה ראוי לינקט מצד הלשון כמו דנקיט במי שאחזו אלא להורות דהאי לישנ' דדוק' בלי תוס' וגרעון בשום פעם והנה אף כי אין בידינו לחלוק ח"ו על מהר"מ מ"מ כתבתי דעתי כי תורה היא וללמוד תורה אני צריך ונוסף ע"ז כיון שיש מחלוקת לפנינו בין הראשונים דהיינו הגח"מ מיקל דלא כמהר"ם כמ"ש בת"ה ל' רמ"א משמע שאינו מחליט להחמיר אלא אדרבא תחילה פוסק סתם שחודש עיבור מן המנין אלא שי"א להחמיר לכתחילה ובמלתא דרבנן ודאי אזלי' לקולא במקום שיש פלוגתא והנה בא לידי מעשה באשה שהיה לולד שלה כ"ד חודש בר"ח אדר השני ואמרתי דבזה אף בעל ת"ה מודה דשרי' להנש' דע"כ לא החמיר שם אלא באשה שחשב' כ"ד חודש עם חודש העיבור דיש קצת להחמיר שלא להביא חודש זה לחשבון אבל כאן שעבר כ"ד חודש קודם העיבור אלא שאתה בא להוסיף עוד חודש א' זה לא מסתבר אפי' לבעל ת"ח ועוד נ"ל דבכל גוונא אם יש איזה צד להקל בלא"ה אעפ"י שאינו מספיק להקל מ"מ נצטרף לה שחודש העיבור הוא ג"כ בכלל כנ"ל לצדד להקל כיון שאין כאן אלא מלתא דרבנן ואזלינן לקולא במקום פלוגתא וכ"ש למה בררנו דהדיעה שפוסק להקל דהוא הג"מ היא מסתבר לפי סוגי' ההלכה:

ושכרו לו מיניקת בטור גרסי' או שכרו ואף לגירסה זו הוה ושכרו כמו או שכרו דאי כפי' הב"י דושכרו קאי אשלפניו ותרתי בעינן ל"ל אח"כ בחיי בעלה כיון שכבר כתבו כ"כ מו"ח ז"ל ולפ"ז בשכרה לו מניקת לחוד סגי אפי' בסמוך למיתת הבעל וא"כ ק' מ"ש אח"ז חלוקה אחרת או שנתנו למניקה ג"ח כו' ובטור באמת אין זה החלוקה כלל אלא דק' הא כתב ב"י שהרא"ש תשובה הי' מתמיה על מה שראה בדברי הגאונים הך חלוקה דג"ה קודם מיתת הבעל וכתב ע"ז הרא"ש דשמ' יודע הי' אצלם שבתוך ג"ח אפשר שיחזור החלב לאשה ולא אח"כ וכן הוא מסקנתו לדינא גם הריב"ש כתב בשם תשובת הר"ן הך הלוק' דג"ח ע"כ נרא עיקר כדכת הב"י לענין הדין שבפיסוק חלב להו' לא סגי' אלא דוקא אחר ג"ח והא דלא זכר הטור ג"ח היינו דלאו מלתא דפסיק' היא דהא כתב ב"י בשם הריב"ש שמ"ש הגאון ג"ח ס"ל שרובן נפסק חלבן אחר ג"ח אבל יש שפוסקת אחר חדש א' או ב' חדשים וא"כ נפרש דברי הטור מ"ש או שפסק חלבה פירושו שיעור הידוע' לו בפסיקת חלבה או ששכר' לו מניקת בחיי בעלה פירושו דאע"ג דלא נפק חלבה אלא דמרצון טוב שכרה לו מינקת בחיי בעלה כשיעור הפוסיקם חלב ולגירסא דושכרה נראה ג"כ דלא סגי בשכרה פחות מג"ח או שיעור פסיקות חלב' אלא ח"ק שחסר ואינה מניקתו לגמרי אפי' דבר מועט אלא ששכרה לו מניקת ומזה חיי הול' והיינו עכ"פ כשיעור פסיקת חלבה ואן להקשות לגי' זו דושכרה הא דנקט הטור בפי' בה"ב נראה כוונתו דאי לא כתב בח"ב רק אחר ושכרה ח"א דה"ק שאח' מיתת הבעל נפסק חלבה וקודם מיתת הבעל שכרה לו מניקת אפי' זמן קצר קמ"ל דבעינן נפסקה בחיי בעל דהיינו שיעור הפוסקים ועכ"פ ג"ח סגי בכל הנשים:

קודם שנתגרשה כו' זה דעת הרשב"א שמביא ב"י שיש חילוק בין גרושה לאלמנה ודיעה זו כתבו תוס' והרא"ש והמרדכי בשם רבינו שמשון וז"ל התוס' דפ' אע"פ דף ס' אומר רבינו שמשון דגרושה מותרת לינשא דלא משעבדי להניק כדתניא לעיל ור"ת אומר דאסור' לינשא דתניא בפ' החולץ מעוברת חבירו ומניקת חבירו לא ישא וקא פסיק ותנא ל"ש אלמנה ול"ש גרושה עכ"ל והביאו עוד ראיה לזה וכ"כ הרא"ש פ' החולץ בשם השאלתות ל"ש גרושה ול"ש אלמנה וא"כ צ"ל דרשב"א ס"ל כרבינו שמשון וא"כ לא היה הש"ע להביא כלל הך דיעה דסעיף זה כיון שפסק לעיל סעיף י"א בין אלמנה בין גרושה וכיון שבלשון הגמרא שאמר לא ישא מינקת חבירו נכלל בו אלמנה וגרושה ודאי אין חילוק ביניהם בשום ענין ומו"ח ז"ל מחלק בין גרושה לאלמנה לענין אם אין התינוק מכירה והיא אומרת שאינה רוצה להניק דבגרושה תינשא ואיני מכיר חילוק זה כלל דמאי איכפת לן באמירה דידה ודאי כל גרושה תאמר כן ומבטל תקנת חכמים שתקנו גם בגרושה: והב"י כתב וראיתי מורים כרשב"א ולא מחיתי בידם כיון שיש להם על מי שיסמכו עכ"ל ובודאי אין לשם מורה להורות קולא בזה כמ"ש הב"י בשם ריב"ש אלא אם ניסת א"צ גט בזה דבזה יש לסמוך על הרשב"א: