קסת הסופר ט״ו: דיני פתוחה וסתומה ונונין המנוזרות. ובו ח' סעיפים:

דיני פתוחה וסתומה ונונין המנוזרות. ובו ח' סעיפים:
בצורות פתוחה וסתומה נחלקו הרמב"ם והרא"ש ז"ל. וירא שמים יש לו לדקדק לעשותן באופן שיהיו כשרין אליבא דכולא עלמא. דהיינו בפרשה פתוחה יסיים הפרשה שלפניה באמצע שיטה וישייר בסופה חלק כדי ט' אותיות דהיינו שיהי' שם מקום פנוי שהיו יכולין לכתוב שם ג"פ תיבת אש"ר מאותו הכתב שהוא כותב ובדיע' סגי בשיעור ט' יודי"ן מאותו הכתב. ויתחיל לכתוב את הפרשה הפתוחה בתחלת שיטה שתחתי'. ובפרשה סתומה יסיים הפרשה שלפני' בתחלת השיטה ויניח חלק כדי תשעה אותיות. ויתחיל לכתוב את הפרשה הסתומה בסוף שיטה עצמה. צורות אלו נכונות בין להרמב"ם בין להרא"ש (ע' חקירה ט"ז):

אבל אם לא יוכל לכוין בכך. לא יסור משיטת הרמב"ם ז"ל בזה. שהוא כתב שבפרשה פתוחה אם סיים הפרשה שלפניה ולא נשאר לו אלא מעט או אם גמרה בסוף השיטה מניה השיטה השניה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת השיטה השלישית. וה"ה אם נזדמן לו כן בשיטה שלפני השיטה התחתונה שבדף מניח השיטה התחתונה חלק. וכן אם נזדמן לו כן בשיטה התחתונה מניח השיטה העליונה שבראש הדף חלק ומתחיל לכתוב בשניה (עט"ז) שנמצא פנוי ביניהן שיטה (ולהרא"ש כל אלו סתומות הן):

ובפרשה סתומה. אם בסיום הפרשה שלפני' לא נשאר לו בשיטה כדי להניח את הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי וגם בראש השיטה השניה יניח מעט ריוח ואם לא היה בסוף השיטה ריוח כשיעור ט' אותיות ישלים כאן בתחלת שיטה שני' כמה שחסר שם עד ריוח שיעור ט' אותיות ומיצטרפין יחד לשיעור סתומה. ואם גמר הפרשה שלפניה בסוף השיטה. מניה בתחלת השיטה השניה כשיעור כל הריוח ומתחיל לכתוב את הפרשה הסתומה באמצע שיטה (ולהרא"ש זוהי פתוחה) נמצאת אומר שפרשה פתוחה מתחלת תמיד בראש השיטה ופרשה סתומה מתחלת תמיד באמצע שיטה. זוהי שיטת הרמב"ם ועליו סמכו הפוסקים וכתבו שדבריו הם עיקר:

אם טעה בפרשיות ועשה במקום פתוחה סתומה או במקום סתומה פתוחה או שהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הניח ריוח במקום שיש פרשה. הרי זה פסול. ואין לו תקנה אלא לסלק את כל הדף. וי"א דמותר לתקנו כמו בשאר טעיות. וכן נהגו הסופרים לתקנו אם אפשר לגרוד שלא יפגע בשם. אבל אין לחתוך את השם ולעשות נקבים ביריעה (כמ"ש בסי' י"א ס"ח) ויש להסופר לכוין ביותר שאפשר כשהוא חוזר וכותב שיעשה האותיות כאותן שבס"ת דלא ליהוי כמנומר (ט"ז) אם הניח חלק באמצע מקום שאינו ראוי לכתיבה כגון שיש שם תפר או קרע. ואפי' יש שם מטלית תחתיו למי שאינו כותב על מטלית. שניכר שלא הניח המקום הלק בכוונה לעשותו פרשה. אפשר דיש להקל (בני יונה):

אעפ"י שאנו תופסים לעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל בעניני הפרשות כמו שכתבנו. מ"מ אם נמצא ס"ת שאינה כתובה לפי שיטתו אין לנו לפסלה. בין שנמצא שינוי בצורות הפתוחות והסתומות או שנמצא שינוי במה שמנה הרמב"ם שצריך להיות שם פתוחה או סתומה ואינה פרשה כלל. בכל ענין אין לפסול בדיעבד. כיון שבקצת מקומות יש לגדולים סברות אחרות בזה. א"כ אפילו במקום שאין נמצא חולק על הרמב"ם י"ל שאותה ס"ת היתה כתובה עפ"י איזה גדול שהוא חולק על הרמב"ם. ומ"מ היינו דוקא כשנמצא' ס"ת שאינה כתובה לפי דברי הרמב"ם. דיש לתלות ולומר שנכתבה עפ"י איזה גדול אחרי אבל אם ידוע שהוא טעות סופר שטעה ושינה מדברי הרמב"ם במקום שאין שום פוסק חולק עליו. נראה דפסולה היא אף בדיעבד (ש"ך):

הא דמכשירינין צורות הפרשיות שלא נכתבו לפי דעת הרמב"ם. מ"מ צ"ל שכל התורה תהא כתובה כך. שלא תהינה הצורות סותרות זו את זו. דהיינו שיקח צורח אחת פעמים לפתוחה כרמב"ם ופעמים לסתומה כרא"ש. דבזה ודאי פסול הס"ת (בני"ו):

בפסקא של ויהי בנסוע הארון צריכין לעשות שתי נונין מנוזרות. ונחלקו הפוסקים בענינם. והעיקר הוא להלכה ולמעשה שיש לעשותן בריוח שבין הפרשיות ואי משום שממעטין בשיעור ריוח הפרשה. יש להניח אחרי כלות מן המחנה שהיא לפני ויהי בנסוע באמצע השיטה ריוח כדי ט' אותיות. ואח"כ הנון המנוזרת. ואח"כ שוב ריוח ב' או ג' אותיות ואח"כ יתחיל ויהי בנסוע באותה שיטה כדין סתומה. ואחר כלות אלפי ישראל יניח ג"כ ריוח כמו ב' או ג' אותיות. ואהב נו"ן מנוזרת ואח"כ ריוח ט' אותיות באותה שיטה ובראש השיטה השני' יתחיל פרשת ויהי העם וגו'. ובזה יוצא מידי כל החששות (נוב"ק סי' ע"ד וכ"כ בבני"ו ובמנחת שי דלא כמ"ש מהרש"ל להפוך הנו"ן של בנסוע והנו"ן של כמתאוננים):

צורת הנונין האלו. יש שמניחין הנו"ן כמות שהיא רק שמהפכים רגלה לאחור כזה %. ויש שמהפכין כל הנון לאחור כזה % (שתי הצורות הביא באור תורה והוא הסכים לצורה השני' אבל בבני"ו הסכים לצורה הראשונה) ואם לא עשה כלל הני נוני"ן יש להכשיר את הס"ת בדיעבד (תשו' מהר"ם לובלין. ובני"ו. דלא כמהרש"ל) (ע' חקירה י"ז):