קונטרס זיקה ל״ו

לו) והנני להעיר עוד דבר אחד אשר הוא ענין נוגע לענינים שונים, וזה הוא. דאמרינן לקמן (דף נ"ב ע"ב) בפלוגתא דרבי ורבנן האומר התקדשי לי במאמר יבמין כו', דכו"ע חליצה פסולה אינה פוטרת, ועיין רא"ש (יבמות פ"ה סימן ו') שהאריך בשיטת רב אלפס דפסק לקמן דלדידן בכל גווני מקודשת, דבאמת הא דאמר הגמרא יש זיקה וחליצה פסולה וכיו"ב, פירוש לא לענין זיקה או לפוטרה לשוק, רק לענין תפיסת מאמר יבמין לבתר כן עיי"ש. וקרוב לזה פירשו תוספות (שם נג, א ד"ה רבינא) בשם (ר"ת) [ר"י] גבי יש תנאי בחליצה. ולכאורה יפלא מנא להו לבעלי הגמרא מלתא דא, דאף על גב דלשוק נפטרה בחליצה פסולה, מ"מ מהני לענין מאמר, ולרב אשי לא סגי דיפלגו בזה רבי ורבנן, רק לכו"ע כן, וצ"ע:

אבל באמת יצא להם מהתבוננות משנה ערוכה, דתנן (שם נ, ב) מאמר בזו וחלץ (לזה) [לזו], הראשונה צריכה גט, ונחזי לריש לקיש דסבר (שם י, ב) דאיהו חייב על הצרה כרת, א"כ השתא חייב על הצרה כרת, וא"כ לפקעו הקדושין, כמו דפרש"י ז"ל בדף מ"ט ע"ב (ד"ה דהא תפסי) דמדחזינן גבי סוטה דלא פקעי קדושין מוכח דגם תפסי בה קדושין, דאל"כ לפקעו, ואף לפי מה שהשיגו תוס' (שם ד"ה סוטה) על רש"י, וכן נראה, דודאי לר"ע דחייבי לאוין לאו בני תפיסת קדושין נינהו בכ"ז אם נעשה פצוע דכא לאחר הקדושין לא פקעי, וצריכה גט, ולא פליג אסתמא דריש פרק הערל (שם ע, א) יעו"ש. בכ"ז הכא דכבר נתבאר בירושלמי (פ"א ה"א) דלמ"ד דחייב כרת על הצרה היינו משום דנעקר זיקתה למפרע, ואם קדשה אחר מעיקרא תפסי בה קדושין (עיין מש"כ לעיל אות י"ג) וכיון דנעקר זיקתה למפרע מעיקרא באיסור אשת אח קאי, ולאו בת תפיסת מאמר הויא, ותו אף לר' יוחנן דאינו חייב על הצרה כרת בכ"ז מתניתין בכל גווני מיירי, אף באמר התקדשי לי בזיקת יבמין, וכיון דחלץ לצרה נפקעה הזיקה מבעלת מאמר מעיקרא, ואיך צריכה גט, וע"כ דחליצה פסולה גרע, ובתרה מהני לקדשה בזיקת יבמין ודוק: