פרי צדיק, מטות ט׳

הנה השלשה שבתות שבין המצרים מפטירין דברי. שמעו. חזון. שהמה דיבור שמיעה ראיה והם מרמזים על תלת דרגין עלאין הג' ראשונות כתר חכמה ובינה שבהם יש יגיעה ועבודה לנפש ישראל בפנימיות. והג' שבתות אלו נקראים תלתא דפורענותא שמרמז כי בג' השבתות האלו מכלים את הפורעניות. ואחר זה שבעה דנחמתא שהם כנגד ז' מדות הק' שבאים אחר כך לידי התגלות. והוא כענין אמרם ז"ל צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה ואורריהן ומצעריהן קודמין למברכיהן. והנה הפטורה ראשונה דברי ירמיה רומז על בחינת כתר שהוא למעלה מן השגה כי דיבור הוא מ' מלכות כמו דאיתא בפתח אליהו מלכות פה וכתר עליון איהו כתר מלכות כד"א מגיד מראשית אחרית כי סוף מעשה במחשבה תחלה כמו שהיה מיד בבריאת העולם שאדם הראשון שהיה תכלית מכוון הבריאה עלה במחשבה תחלה ונברא בסוף כל הנבראים. וכמו כן שבעים האומות שעלה במחשבה לבראם התכלית מכוון של הקלי' היה עמלק והוא היהה ראשית המחשבה כמו שנאמר ראשית גוים עמלק והוא נולד בסוף הע' האומות ובסוף הכל נברא יעקב אבינו שהוא הוא עיקר המכוון של כל הבריאה. ועל רמז זה מסיים בהפטרת דברי קודש ישראל לה' ראשית תבואתו שעל ידי הדיבור זה נתברר שישראל המה מקושרים בשרש. וכל דברי ירמיהו היו תוכחות וכפי הנראה על הגוון לא הועיל בכל דבריו כדאיתא במדרש שאמר להם אחר החרבן אם שמעתם לדברי מקודם לא באתם לידי כך. אמנם באמת בפנימיות בשרש למעלה מתפיסת האדם פעל דבריו הרבה. והוא כענין הנאמר ביחזקאל באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו' הוא רשע בעונו ימות וגו' ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת שבפסוק השני לא נזכר לשון רשע אצל המיתה לאחר שכבר הזהרו הגם שלא שב. והדעת נותן להיפך שהמזיד שכבר הוכיחו ולא שמע צריך להיות רגוע משוגג שלא הזהירו. אולם שזה שהוכיחו הנביא הגם שלא שמע אליו עם כן זה עשו הדברים רושם בהשרש שלו לעילא שעל ידי זה היה מיתתו כפרה על עונו ולא נק' עוד בשם רשע. ואחר זה הפטורת שמעו הוא גם כן נבואת ירמיהו והוא מרמז לבחינת חכמה שהוא גם כן למעלה מן הדעת רק על כל פנים הוא בחינת יש מאין כי השומע על כל פנים הוא מטה אוזן לשמוע הגם שאינו נכנס עוד בלב עם כל פנים יש לזה איזה תקוה כבר על פי שכל כמו שנאמר אשרי אדם שומע לי לשמור מזוזות פתחי שעל כל פנים הוא עומד מוכן לכנוס בעת שיפתחו לו הפתח. ועם כל זה שני ענינים האלו המה רחוקים עוד מתפיסת אדם. וזהו ענין בחינת ירמיהו שהוא על תכלית ההסתר. והפטרת חזון שהוא נגד בחינת בינה ובינה לבא היינו שכבר בא לידי ראיה והתגלות כמו שנאמר ולבי ראה הרבה חכמה וכענין רואה אני את דברי אדמון והוא מנבואתו של ישעיה שהוא מרמז על בחינת התגלות הישועה על פי תפיסת האדם גם כן. והוא קרוב לבוא מזה לשבעה דנחמתא שהוא תכלית התגלות הישועה. ואיתא בפסיקתא (פ' דברי) על ד' בני אדם שנאמר בהן לשון יצירה באדם הראשון וייצר וגו' את האדם וביעקב אבינו ע"ה ויוצרך ישראל ובישעיה יוצרי מבטן לעבד לו ובירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך. זהו החילוק שבין ישעיה שנאמר בו יצירה מבטן היינו על דבר הישות והתגלות. אבל בירמיה נאמר בטרם אצרך היינו בבחינת אין למעלה מן ההשגה כנ"ל: