פרי צדיק, לראש השנה ח׳

בתפלת ר"ה ויוהכ"פ בברכת אתה קדוש אומרים ובכן תן פחדך וכו'. והנה ידוע דג' ברכות ראשונות הם כנגד הג' אבות (זח"ג ד' א') וברכת אתה קדוש כנגד יעקב אע"ה. ולכאורה לפ"ז הי' יותר שייך התפלה ובכן תן פחדך בברכת אתה גבור שהוא כנגד יצחק אע"ה שמדתו פחד יצחק. הענין הוא כידוע דג' התוארים הגדול הגבור והנורא הם כנגד קדושת הג' אבות הגדול הגבור כנגד מדת גדולה גבורה שאאע"ה ויצחק אע"ה מרכבה להם והנורא כנגד יעקב אע"ה שאמר מה נורא המקום הזה. פי' כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שהם עבדו בהשתדלותם כל אחד במדרגתו אברהם במדת אהבה ויצחק במדת יראה ועל עצמו אמר האלהים הרועה אותי וגו' שאין לו ע"י השתדלותו כלום רק מה שהשי"ת מאיר לו ורועה אותו. ואמר מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה' לית אנא מוביד סברי מן בריי כמ"ש (בר"ר ר"פ ויצא) עושה שמים וארץ פי' הנשמות הגבוהות אנשי שמים וגם השפלות כארץ (ונת' כ"פ) לכן מדתו כנגד תואר הנורא פי' שנופל עליו היראה והפחד מהשי"ת בלא השתדלותו. שמדת יצחק אע"ה הוא כמו שנא' ופחד יצחק שמצייר לפניו שהשי"ת עומד לפניו וכשרואה שממ"ה הקב"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה והפחד. אבל מדת יעקב אע"ה הוא הנורא שנופל עליו היראה מצד השי"ת ממילא. ואי' בגמ' (פסחים פ"ח.) לא כאברהם שכתב בו הר וכו' ולא כיצחק שכתב בו שדה וכו' אלא כיעקב שקראו בית. פי' שכל שהפחד מצד האדם שמשים אל לבו שממ"ה עומד עליו זה אפשר שלא יהי' לו קיום עוד שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום (כמ"ש סוכה נ"ב.) אבל מדת יעקב שנופל היראה מצד השי"ת זה יש לו קיום לעד. וזה שאמר שקראו בית כשאמר מה נורא המקום הזה סיים אין זה כי אם בית אלהים בקביעות:

וזה שא' בפסיקתא לר"ה (ד"ה ילמדנו רבינו) הריעו לאלהי יעקב למה ליעקב מכל האבות כך שנו רבותינו במדה שאדם מודד וכו' למלך שהי' לו ג' אוהבים וכו' אברהם קרא לבהמ"ק הר וכו' ויעקב קרא אותו פלטין חייך שאני בונה אותו וקורא אותו בית יעקב וכו'. ואף אסף וכו' ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב שנא' הריעו לאלהי יעקב. ולכאורה מה זה לטעם מה שהזכיר תרועה דוקא אצל יעקב והטעם שייך רק על מה שנקרא בית אלהי יעקב שבות אהלי יעקב. אך הענין ע"פ האמור דמצות התרועה הוא לעורר היראה בלב כמו שנא' היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו והעיקר שיושאר היראה קיים לעד וזה מדת יעקב הנורא שנופל הפחד מהשי"ת ממילא. וזה נשאר בלב בקביעות קיים לעד וזה שקראו בית. וכ"כ בתיקונים (תי' נ"ה) ותרועת מלך בו הרי לך תרועה איהו ביעקב. וזה המכוון בהפסיקתא שהזכיר רק הריעו לאלהי יעקב מפני שקראו בית. והוא מפני שידע שאין לו ע"י השתדלותו כלל רק מה שמופיע השי"ת היראה והפחד מצדו. ומטעם זה קבעו בברכת אתה קדוש שהוא ברכת יעקב התפלה ובכן תן פחדך ה' אלהינו וכו' פי' שהשי"ת יתן הפחד מצידו שהוא מדת יעקב נורא אלהים וגו' וייראוך כל המעשים ויושאר היראה לעד. שידענו ה' אלהינו שהשלטן לפניך אף שהבחירה נתונה ביד האדם מ"מ השלטן לפניך וכמו שא' (סוכה נ"ב:) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו שנא' ה' לא יעזבנו בידו. ואומרים עוז בידך וגבורה בימינך והוא התכללות מדת חסד בגבורה וגבורה בחסד. עוז אין עוז אלא תורה שנא' ה' עוז לעמו יתן (שמו"ר פ' כ"ז ועוד) וכתיב מימינו אש דת למו וימינו בחי' חסד. ובידך מרמז על יד שמאל כשנזכר אצל ימין (כמ"ש מנחות ל"ו:) וזהו עוז בידך התכללות חסד בגבורה. וגבורה בימינך זהו התכללות גבורה בחסד ומהתכללות ב' המדות בא מדת יעקב בחי' נורא וזה ושמך נורא על כל מה שבראת. וסיום הברכה קדוש אתה ונורא שמך קדוש שהוא מדת יעקב אע"ה כמו שנא' והקדישו את קדוש יעקב ומדתו נורא וזה ונורא שמך וכו'. ככתוב ויגבה ה' צבאות במשפט כבר אמרנו שלשון גדול או רם ונשא וכן גבוה כשנאמר על השי"ת הוא בלא שיעור עד למעלה מתפיסת אדם והוא בחי' עתיקא. ויעקב הוא הבריח התיכון וגו' דאחיד לעתי"ק (זח"ב קע"ה ב'). ובזוה"ק (ח"ב מ"ד ב') עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת ודעת הוא פנימיות מכ"ע כידוע. וזה שאמר ויגבה ה' צבאות במשפט משפט בחי' יעקב כמו דאי' (בפתח אליהו) משפט עמודא דאמציעותא שיעקב אע"ה מרכבה למדה זו ועי"ז ויגבה ה' צבאות וגו':