פרי צדיק, לערב יום הכפורים ו׳

בזוה"ק (ח"ג ס"ח ב') וע"ד מאן דאכיל ושתי בתשיעאה ומענגא נפשי' במיכלא ובמשתיא אשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין ואשתכח כאלו אתענו תשיעאה ועשיראה. את נפשותיכם לאכללא כלא גופא ונפשא ולאתכנעא בהאי יומא וכו' זכר כאן לשון מענגא נפשי' שבאמת אחר שעברו כבר ט' ימים שעליהם נא' דרשו ד' בהמצאו וגו' יעזוב רשע דרכו וגו' שהוא הזמן לבקש מהשי"ת על הסיוע לשוב בתשובה ולעזוב דרך רשע והאדם מרגיש בעצמו שעדיין לא עשה מאומה כי מי יאמר זכיתי לבבי שדרש ה' בימים אלו בהמצאו כראוי. ואז נשבר לבו בקרבו ומצדו הוא רוצה להתענות כמו שהי' המנהג להתענות כל עשי"ת. רק בעיוה"כ צוה השי"ת לאכול ולשתות. ויש מצוה באכילת בשר כדמוכח (בחולין פ"ג.) וכדברי ריה"ג אף עיוה"כ בגליל. וכן יש מצוה באכילת דגים כמ"ש במדרש במעשה דחייט (הובא ברא"ש וטור או"ח סי' תר"ד). ויש לו עינוי מזה שאינו יכול להתענות כרצונו ואוכל רק לש"ש. ולזה אמר לשון מענגא נפשי' שהמכוון רק לענג הנפש. כמו אכילת שבת שהסעודות ברזא דענג שהם ר"ת עדן נהר גן (זה"ק ח"א כ"ו א') וכמש"נ אז תתענג על ד' שהוא עתי"ק עדן עלאה שהוא על ה' קוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין (כמ"ש בזח"ג ס"ה ב') וכמו שאמרנו כ"פ שדקדקו בגמ' בכ"מ המענג את השבת ול"א המתענג בשבת שהמכוון הוא לענג הנשמה יתירה שנקראת שבת (זח"ב פ"ח ב') והיא מתענגת מסעודת שבת כמ"ש בזה"ק (שם ר"ד ב') וכן כאן באכילת עיוה"כ אמר ומענגא נפשי' במיכלא ומשתיא שהאכילה רק לש"ש ברזא דענג לכו לחמי בלחמי וגו' דיש לו עינוי מזה שא"י להתענות:

ואשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין והוא כמו שדקדק בזה"ק אח"כ במש"נ את נפשותיכם ולא כ' נפשיכם לכלול ב' הנפשות וז"ש לאכללא כלא גופא ונפשא. גופא הוא נפש הבהמיית שיש לכל בע"ח. ונפשא הוא נפש הישראלית בקדושה וכמ"ש האריז"ל שכל מזון כלול מגשמיות ורוחניות. והגשמיות מקיים את הגוף ונפש הבהמיית. והרוחניות הוא קיום להנשמה וזש"נ כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' והיינו הכח שמחי' את הדבר וכש"נ ואתה מחי' את כלם ומזהו חיות הנפש. וזהו ענויא דנפשא בתרין חולקין עינוי נפש הבהמה. ונפש דקדושה שמתקיים מרוחניות המאכל. וז"ש אח"כ ולאתכנעא בהאי יומא וכו' שנשאר בהכנעה ושברון לב ממה שא"י להתענות בתשיעי שהלב יודע שעדיין הוא רחוק מהשי"ת והי' התענית אצלו כמו עונג כד"ש בת"ח שמותר להתענות בשבת שהוא עונג שלו ונשאר אצלו ההכנעה אף ביוה"כ לאתכפרא על חוביהון. ואף מי שאין מרגיש בעצמו חטאים פשוטים מ"מ לבו נכנע ונשבר בקרבו כמ"ש האריז"ל לדלג בר"ה על כל לשון חטא ועון וכן לדלג א"מ כתבינו בספר סליחה ומחילה מפני שהסליחה ומחילה בא רק על חטא ועון ומ"מ אומרים בר"ה א"מ החזירנו בתשובה שלימה לפניך ולא צוה האריז"ל לדלגו אף שהתשובה ג"כ בא על חטא ועון. אך באמת תשובה יתכן אף למי שלא חטא כלל רק כשזוכה ומשיג גדלות הבורא ית' אז הוא בוש בנפשו על עבודתו להשי"ת כי במה נחשב הוא נגד גדלותו ורוממותו ית"ש עד"ש (חולין פ"ט.) בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם לפני והיינו גדולה בהשגת הבורא ית"ש. שזהו ענין נתתי גדולה לאברהם שאין הפי' בגדולה בעוה"ז שלא נחשב אצלו כלל רק גדולה בהשגה ואמר ואנכי עפר ואפר. וכן למשה ואהרן שהשיגו יותר אמרו ונחנו מה שלא נחשבו בעיניהם אף כעפר ואפר. וכן בכ"ז שישראל זוכה להשיג מגדולת הבורא ית"ש אז בוש במעשיו ושב בתשובה על עבודתו שלא היתה כראוי לפי גדלותו ית"ש. וז"ש בר"ה א"מ החזירנו בתשובה שלמה לפניך מפני שזה יתכן אף בלא חטא ועון וכאמור. וז"ש ולאתכנעא בהאי יומא וכו' שההכנעה יתכן בכ"א אף לגדולים שלא קלקלו כלל כמ"ש בגמ' אתם ממעטין עצמיכם לפני:

ואמר אח"כ בזה"ק כי ביום הזה יכפר עליכם היום הזה מיבע"ל והיינו כיון שעצומו של יום מכפר הול"ל היום הזה. אלא ביום הזה דבי' אתגלי עתי"ק לכפרא על חוביהון דכלא. הענין הוא דיום נקרא אור כמש"נ ויקרא א' לאור יום וכמשנ"ד (נדרים ח':) מש"נ הנה יום בא בוער כתנור וגו' שהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכו' דחמה הוא המאירה מאור הראשון שנגנז. והזה מורה על שנתגלה מפורש כמראה באצבע. כמו שהי' בקי"ס שאמרו זה א' וכמו שיהי' לעתיד שכ"א מראה באצבעו זה ה' וגו' (כמ"ש בסוף תענית) וזש"נ ביום הזה כשיאיר מדת זה כמו שהי' בקי"ס דאי' (במכילתא בשלח וזה"ק שם ס"ד ב') ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. וז"ש דבי' אתגלי עתי"ק לכפרא על חוביהון. והוא עד"ש (שבת פ"ט:) אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות משי"ב והיינו שכבר הוזכר שם תוהו ובהו וחושך על מעשיהן של רשעים. שיהי' נהורא דנפיק מגו חשוכא כדי שיהי' טוב מאוד (ונת' כ"פ):