פרי צדיק, ואתחנן ט׳

נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. אי' בפסיקתא (פיסקא בכה תבכה) לפי שהקב"ה משלח את הנביאים לילך לנחם את ציון וחשב שם כל הנביאים שאמרו פסוקי נחמה ואמרו לו ישראל הרי תנחומים נתונים לך אתמול אמרת וכו' נאמין לראשונים או לאחרונים וחשב כולם עד באים כולם אצל הקב"ה א"ל רבש"ע בקשנו לנחם אותה ולא קבלו אמר להם הקב"ה בואי עמי אני ואתם נלך אצלה ומנחמים לה נחמו נחמו עמי (ע' בחירק) יאמר אלהיכם. וצריך להבין מאחר שלא רצו לקבל תנחומי הנביאים מפני שאמרו מקודם פסוקי ההיפך מה יועיל עתה שהשי"ת ילך עמם הלא השי"ת בעצמו ג"כ אמר מקודם פסוקי העונשין והתוכחה דפ' בחקותי. עוד אי' בפסיק' (ד"ה נחמו) אמרו לו רבש"ע מפני מה לא עשית לי כיוסף שנא' מי יתנך כאח לי אחיו גמלו לו רעה וכו' וכשבאו לידו גמלם טובה וכו' וינחם אותם וידבר על לבם. והיינו שכן כתיב כאן דברו על לב ירושלים. וצריך להבין השייכות דהתם ניחם אותם שלא יעשה עמהם רעה ודיבר על לבם דברים שמתקבלין על הלב שלא יוכל להרע להם כמו שא' (ב"ר סו"פ ויחי) עשרה כוכבים רצו לאבד כוכב אחד וכו'. אבל בכאן מהו זאת התנחומין והדברים על לב אחר שבאמת בא העונש וכבר עבר קרוב לאלפיים שנה ועדיין לא נושענו. אך הענין ע"פ מ"ש בזוה"ק (פ' זו רס"ד א') תושבע"פ דכתיב האלהים וכו' וזהו התנחומין שכל עיקר הגליות הוא כדי להוציא בחי' החיים והני"ק שיש באו"ה שבכולם נמצא ני"ק והד"ת שמחי' אותם כמו שנא' ואתה מחי' את כולם ועיקר החיים הוא ד"ת שהוא שורש החיים. וע"ז אמרו (מ"ר איכה ב') אם יאמר לך אדם יש מכמה באומות תאמין וכו' יש תורה אל תאמין שנא' בגוים אין תורה שהחכמה אין מורה להם הדרך ה' ואדרבה הם לוקחים החיות הזה על ההיפך. וע"ז הי' עיקר הגליות להוציא מהם התושבע"פ וכמו שאמרנו שזה ענין שאז"ל כדי שיתוספו עליהם גרים ואז כשיוציאו מהם כל הקדושה והחיים אז יקוים ולא יהי' שריד לבית עשו. וזה שאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם שעיקר תכלית הגליות הוא שיהי' יאמר אלהיכם שם אלהים שמורה על תושבע"פ כאמור. ותיבת יאמר ג"כ מורה על תושבע"פ שע"ז נא' תזל כטל אמרתי אמירה בלחישה (כמו"ש זח"ג פ"ח ב') שהם דברי אלהים חיים ובא בלב החכמים בלחישה ונדמה שהם המחדשים כמו הטל שאינו ניכר ירידתו מן השמים. דברו על לב ירושלים דיבור הוא ג"כ מורה על תורה שבע"פ שנקרא דיבור כמו"ש (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה ושבת שהוא כנגד מ' מלכות פה תושבע"פ קרינן לה אי' בזוה"ק (ח"א ל"ב א') דיבור אקרי שבת דשבת איקרי דבור. וירושלים מורה על יראה שלכן נקרא ירושלים ע"ש יראה שלם (כמ"ש בר"ר פ' נ"ו) ובאכילת מעשר שני כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך וגו' דכשהי' מחנה שכינה הי' כל ירושלים נקרא לפני ה' אלהיך והי' מביא ללב היראה וכמ"ש (בהגה"ה ריש או"ח) כשרואה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה וכו'. והוא מ' מלכות שכנגדו שם אדנ"י שמורה על יראה כמו שנא' אם אדונים אני אי' מוראי. וכן כתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים שעיקר תושבע"פ שהוא דבר ה' הוא מירושלים וכמו שא' (סנהדרין פ"ו:) שממנו יוצאה תורה לכל ישראל וכן נדרש (בר"ר פ' נ"ו) ארץ המורי' שהוראה יוצאה לעולם וחד אמר למקום שיראה יוצא לעולם. וכן לב מורה על יראה וכמו שאמ' (יומא ע"ב:) ע"פ ולב אין מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש. וזהו הפי' דברו על לב ירושלים שזהו התנחומין שעיקר תכלית הגליות הוא להוציא מהם החיות שהוא בחי' תושבע"פ שע"ז מרמז דבר. ולב. וירושלים. וקראו אלי' לא כתיב וקראו לה רק אלי' פי' לקבץ אלי'. והוא ע"ד שא' (ב"ב ח'.) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וכו' אי תנו כולהו עתה אקבצם. כי מלאה צבאה הוא ע"פ מ"ש (מ"ר פ' זו) ואף לעת"ל אין נגאלין אלא מתוך ה' דברים וכו' באחרית הימים הוי מתוך הקץ והיינו שביד השי"ת לקרב הקץ ולומר שכבר בא הזמן שהרי אף בגלות מצרים שהיה קץ מפורש מ"מ הי' מדלג על ההרים מדלג על החשבונות ועל הקיצים (כמ"ש שהש"ר ב') וכש"כ בקץ הזה דאי' (סנהד' צ"ט.) ללבי גליתי לאיברי לא גליתי. ללבי הם הג' ראשונות שהם הנסתרות לה' אלהינו ולאבריי שהם הז' תחתונות שמצויירים בדמות אדם באברים שהם נגלות להם לא גליתי. ויעקב אבינו שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה עם הג' ראשונות עד כ"ע נגלה לו הקץ. וכשביקש לגלות היינו שיהי' גם בנגלות בז' תחתונות נסתם ממנו (כמ"ש בר"ר פ' צ"ח) והוא דכל זמן שהוא בנסתרות שהוא בחי' עתיקא שהוא למעלה מן הזמן אף שהקץ הוא בזמן מ"מ יכול להשתנות ע"י השי"ת שיאמר שכבר הוא הזמן והקץ. וכמו שא' בגמ' (שם צ"ח.) היום אם בקולו תשמעו וזהו כי מלאה צבאה. כי נרצה עונה שהשי"ת כבר בירר עונותיהם שכך הי' ברצונו מתחלת הבריאה וכמו שא' (שבת פ"ט:) אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו והיינו שיהי' כזכיות שכן הי' הרצון שיהי' נהורא מגו חשוכא וטבא מגו בישא. וכשיעלה ברצונו ית' לומר כי מלאה צבאה אז יוכל להכניס בישראל שיעשו כולם תשובה מאהבה שזדונות נעשית כזכיות. שהרי כשהשיב לו היום ידע אז מצב ישראל שלא היו ראוים לגאולה אעפ"כ יכול להיות היום אם בקולו תשמעו שביד ה' להחזירם בתשובה ויהיו בכלל אם בקולו תשמעו. כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' והק' ברש"י שם האיך מדתו של הקב"ה לשלם לאדם כפלים אבל הפי' הוא כי לקחה מיד ה' שהעונש הי' מיד השם הוי"ה שהוא מדת הרחמים שמורה שהי' באמת לטובה וכאמור כדי שיזכו בגלות לתושבע"פ כנ"ל. וזה הוא הנחמות שנתקבל על הלב ישראל שהרגישו הנחמה בלב שידעו שהוא מהשי"ת לטובה. ובשבת נדרש בזוה"ק (ח"ב פ"ט א') הפ' ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה וגו' על השבת והיינו מדכתיב ביום הניח ולא כתיב בהניח משמע שיש יום מיוחד שנותן השי"ת נייחא בלב ישראל והוא יום השבת. ומן העבודה הקשה פי' שאף שהם עוד עתה בעבודה קשה יש לישראל נייחא בלב שיודע שהוא מהשי"ת במדת הרחמים והכל לטובתו ועי"ז מרגיש הנחמה בלב: