פוקד עקרים א׳

בס"ד

ובעזרתו ית' שיל"ת ומב"א בנל"ך ואע"י. קונטריס קראתיו בשם פוקד עקרים

פקידת עקרים מכונה בדברי רז"ל כן בכ"מ בלשון פקידה שכן מצינו בלשון הכתוב וד' פקד את שרה שהיא הראשונה לדבר זה ולישועה זו משנברא העולם, וידוע דכל דבר בפעם הראשון הוא פתיחת אותו השער לכל הדורות עולם דאח"כ נקל לאחרים לפעול ג"כ ישועת אותו דבר אחר שכבר נפתח שער הישועה בדבר זה והכל נכנסים ויוצאים דרך אותו שער, ומאחר שמצאנו ישועה הראשונה בלשון פקידה ש"מ דזהו שער הישועה של דבר זה כשזוכה שהשי"ת פוקדו, ועי' בע"מ [מאכ"ח ח"א ר"ס ג'] דחמשה משמעיות במלת פקד ודכולהי אתנהו בוד' פקד וגו' אף דעיקרו לשון השגחה יעוש"ב, ובאמת כל החמשה משמעיות כולם הולכים למקום אחד דהכללשון השגחה דהמנין הוא ההשגחה על דבר המנוי על כל פרט ממנו והציווי הוא השגחת המצוה על המצווה והשגחת המצווה על הדבר שנצטוה לעשותה, ומזה פקדון אשר הפקד שהוא צריך להשגיח עליו לשמרו וכן המינוי לפקוד הוא למשגיח על הדבר שנתמנה והממנה הוא משגיח בזה על המתמנה והחסרון הוא מהוראת ההיפך שיש בכל שורש על דרך סקלו מאבן תבואתי תשרש וכדומה, ויהי' ויפקד לא בא בפקידים, וכל מי שהוא מושגח א"א שיהי' עקר כלל שהרי כל בריאת האדם הוא לפרות ולרבות כמש"נ לא תוהו בראה לשבת יצרה, ודבר זה שלא יוליד הוא יציאה מסדר הבריאה ודבר שאינו ראיי כלל כפי חוקי הבריאה שיסד הש"י וע"כ הישועה לזה אינו ככל נסים היוצאים מהטבע דזה אדרבא בא לקיים הטבע דהרי כך הוא חוק טבע הבריאה להיות האדם מוליד, וזה הי' טענת חנה אם מצבא העליונים אני אחי' לעולם ואם מצבא התחתונים אהא מוליד (רש"י ש"א א' י"א בשם אגדת ריה"ג וכ"ה בשוח"ט שם פ"ב ובפסיקתא פמ"ד סי' ג') דלבקש נס אין כל אחד ראוי לזה ואפי' הראוי מנכין מזכיותיו (כמ"ש שבת ל"ב א') ואין ראוי לבקש לזה וגם אין עושין נס אלא כשיש בו צורך גדול ונקרא לאטרחא למארי' כידוע (ועי' תענית כ"ד ב') אבל זהו נס ויציאה מהטבע והיא צווחה אדרבא אני רוצה שתקיים גם בי טבע הבריאה וזה כל אדם רשאי לבקש וראוי לכך דלא ישוב ריקם, ומיד שהשי"ת פונה אליו להשגיח עליו מיד הישועה באה לו מעצמה בפקידה והשגחה זו, ואפי' כשרה אמנו שהיתה אילונית בבריאה וטומטמים היו כמ"ש בהבע"י (יבמות ס"ד א') מ"מ מה שחזרו להיות ככל אדם אינו אלא חזרה לטבע הבריאה, ומפני שהעוה"ז הוא הנחת המקום לבחירה ברע וקלקולים מזה נמשך ג"כ קלקולים בנבראים בבריאה והקלקולים הם היוצאים מסדר הבריאה וכאשר האדם שב להש"י ומחזיר הדברים למקורן כמו שהי' האדם ישר בתחלת הבריאה הרי כל הקלקולים מתתקנים וחוזרים למה שהי' כפי סדר הבריאה ופקידת הש"י הוא מה שהש"י משים אל לבו כביכול תחלת רצונו בבריאת העולם שרצון זה ודבור זה דמאמרות דששת ימי בראשית שעל ידן הי' הבריאה על ידן הוא ג"כ השגחתו ית' בקיומו כל ימי עולם ועי"ז הוא חזרת הדברים למקורן במעשה בראשית ואין ראוי להיות יציאה מסדר מעשה בראשית כלל: