עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק רביעי ה׳: רבי ישמעאל אומר הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד ע"מ לעשות מספיקין וכו':

רבי ישמעאל אומר הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד ע"מ לעשות מספיקין וכו':
הלומד על מנת ללמד כנודע שהצדיק יכול לבטל כל גזירות קשות באומרו לפניו ית"ש רבש"ע מה לך להתווכח עם בניך ושישובו אליך מתוך הדחק והכרח מתוך גזירות וצרות. אדרבה החזירם אליך בדרך אהבה וחיבה וישיבו אליך מתוך שמחה. כאב המרצה את בנו. וזהו הלומד ע"מ ללמד להקב"ה: והלומד על מנת לעשות. היינו כמו שאמרנו כמה פעמים בתוך חיבור זה שמהתורה ותפלה נעשים היכלות ושמים חדשים. ונעשה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ. ומתוך גודל השמח' ממילא נתבטלו כל הגזירות. כמבואר באורך. וזהו הלומד ע"מ לעשות. אבל שניהם ענין אחד והא בהא תלי' כי באתערותא והכנה דלתתא אתערותא דלעילא. היינו כשעושה הכנה למטה ואומר ד"ת והם שומעים לו ומקבלי' ממנו. אז גם השי"ת שומע לו. וכמ"כ באם עושה מעשה בהם כנ"ל יוכל ג"כ למעלה לעשות עולמות אחרים חדשים ולבטל הגז"ר מעלינו. וזה וכל בניך למודי ה' שמלמדים להשי"ת היאך ומה יתנהג עם בניו עם סגולתו ולבטל הוז"ר ולחדש גזירות טובות ישועות ונחמות וזה א"ת בניך אלא בוניך. כי ע"י שהם בונים עולמות חדשים כנ"ל בזה מבטלין ממילא כל הגז"ר שבעולם כנ"ל. וא"כ מן הראוי שיטו לבבם אל הצדיק הזה ויקבלי תוכחתו ויהיו (חסר ב' תיבות) למצוה זו הנ"ל. ובודאי יש כמה צדיקים שאף שאינם פועלים באזני ההמון שאינם פונים אליו. מ"מ פועלין אצל הבורא ית' (חסר ב"ת) אך לזה צריך טורח ויגיעה יותר ובהכנה זו הנ"ל אינו צריך לטרוח כ"כ. וא"כ מן הראוי שיתעוררו הלבבות בתשובה. וביותר מי"ז בתמוז שמתחילין ימי התשובה כנודע. שאז עלה משה ושמים ואמר אולי אכפרה בעד חטאתכם. וא"כ כל הנוגע יראת ה' בלבו יראה כל חד לפי כחו ולפי עניניו. כי יש אשר יתקן בתעניות ומקוואות ויש בצדקה ויש אשר בתורה ותפלה. ובזכות זה יבא לציון גואל בב"א:
א"י הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. ר"ל מי שרוצה ללמוד להעולם דרכי מוסר מספיקין בידו מל' מספקין בגפנים שבמשנה. דהיינו שנותנין לו כח שיקשור א"ע להבורא ב"ה. וללמד ג"כ להעולם שיוכלו ג"כ להתקשר להבורא ב"ה וב"ש. וזה הלומד ע"מ לעשות. שלומד על מנת שיעשה להעולם מוחין ושכליות חדשות שיוכלו לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש. וכמאמרם ז"ל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כאשר ביארנו למעלה מלשון מספקין בגפנים וזהו פירוש הספקת ת"ח. ר"ל בזה שנותן צדקה לת"ח מקשר את עצמו לת"ח. וזהו הפירוש וכי ימוך אחיך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ולכאורה קשה פתח באחיך וסיים בגר ותושב. אלא הפי' כך דהנה הקב"ה דרכו להיטיב לברואיו לרעים ולטובים כמ"ש נותן לחם לכל בשר. אלא מחמת עונות ח"ו גורמים שלא יכול להשפיע כל טובו לברואיו והרי הוא נק' כביכול מך. וזה הפי' וכי ימוך אחיך זה הקב"ה כנ"ל ולא יכול להשפיע לאחד מבנ"י. והחזקת בו שיחזיק במדתו ויתן לו הצטרכותו. וכמו שדרשו במדרש עז"ה דכתיב מלוה ה' חונן דל. מלוה הוא מלשון הפעם ילוה אישי. ר"ל מי שחונן דל הוא מדבק את עצמו להקב"ה ואין דל אלא מן התורה ומן המצות ר"ל ג"כ מי שחונן לכל אדם ומלמדם תורה ומצות נדבק בהקב"ה וזהו מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור שיה' נשמר מעבירו'. וכמאמר הכתוב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ר"ל שבכל המצות שאדם עושה הוא נשמר מעבירה. ומספיקין בידו לעשות שיעשה לכל אחד מוחין ושכליות חדשות:

רבי צדוק אומר אל תפרוש מן הצבור:

קאי אלמעלה כשאומר ד"ת ברבים שלא יאמר בפניהם הדברים כפשטן ויפרוש עצמו מהם רק יכלול עצמו בנשמתו עמהם:

ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ר"ל כמו שלומדין לא' הטענות מה שיטעון נגד בעל דינו כמ"כ לא ילמוד האדם לההמון תשובות ותירוצים שיאמרו לפני הבורא ית' לדין להתנצל לפניו כי הוא ית' יודע מחשבות והאמת. רק יוכיחם ע"ד שאמרנו:

ואל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחתוך בה. ע"ד דאיתא במדרש בדור הפלגה שאמרו נעשה לנו קרדומות ונעלה לרקיע ונבקע הרקיע. והוא תמוה כי מי פתי יאמין זאת. אך ר"ל שהיה בידם שמות הקדושים וצירופים והיו רוצים שע"י הצירופים יבקעו הרקיע ותרד השפעה עליהם תדיר ולא יצטרכו להעבודה ולטובת הש"י כי תרד עליהם ההשפעה בע"כ מכח אלו השמות והצירופים. והראיה אחר שנבלל לשונם ושכחו לשון הקודש נתבטל עצת' וז"א ולא קרדום לחתוך בה. הגם שיש לנו ג"כ שמות וצירופים קדושים וכוונת התפלה. אין זה רק מעניני התפלה לרצות עצמינו לפני בוראנו ית'. ולא לגרום בזה שום (חסר ב' תיבות) בודאי הבורא ית' משפיע ממילא כל טובו. אך התפלות יהיו כדי לעשות נח"ר לפניו ית':

א"י אל תעשה עטרה להתגדל בה. ר"ל אעפ"י שהתנא אמר לעיל שצריך ללמוד לאחרים אעפ"כ לא תהא כוונתו להתגדל בהם. ולהיות נק' רב אלא תהא עיקר כוונתך לש"ש. א"י אל תעשה עטרה להתגדל בה. כי בוודאי אמת הוא מי שדורש ברבים הוא עושה עטרה להקב"ה ומזהיר אותך שאל תעשה אותה עטרה להתגדל בו. ויש לפרש להתגדל מל' גדילים תעשה לך. כי מחמת התורה שאומר הוא נקשר ונתגדל להקב"ה. אך צריך שלא תהא כוונתו לכך רק למען רבות נחת להבורא ב"ה וב"ש ולא לשום תועלת עצמו. וסוף הכבוד לבא:

וכך היה הלל או' ודאשתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מד"ת כו':

שעיקר העבודה צריכה להיות למען השי"ת בעצמו ולא לכוונת שום דבר אחר: ומה גם כי שגם זה הכח שעובד את השי"ת ומכתירו הוא מכח השי"ת וכמ"ש כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וזה כתר יתנו לך ה' אלהינו. שמה שאנו מכתירין אותך נותנין לך בהחזר'. ר"ל שמידך ומכחך (חסר):

א"י ודאשתמש בתגא חלף. תגא הוא לשון תרגום ואחוריים כי רומז לכתרי האותיות היינו התגין שיש על האותיות. והאותיות שיש בהם תגין הם שבעה שטנע"ז ג"ץ ובכל אות יש ג' תגין עולה ך"א תגין רומז על ך"א יום שבין המצרים דעלייהו אתמר ויהי כמשלש חדשים ויגד כו' זנתה תמר כלתך. ר"ל שאז בימים האלו נתרבו התאות בעולם. וזה כלת"ך היינו האהבות והחמדות זרות ומ"ז. והקדושה מתעלמת והקליפה מתגברת רח"ל. ויחשבה לזונה כי כסתה פני'. ר"ל כי אז בימים האלו הקדושה נתכסת ונגנזת בתוך התמורות ולכן צריך האדם בעתים הללו לאמץ מתניו וכחו בקדושת הבורא יתברך שמו ביתר שאת ויתר עז להוציא האור מן החושך ולהחליף זאת התמורה ולגלות הקדושה מתוך התמורות ואדרבה בעתים הללו הקדושה רבה מאוד וכמש"ל כמשל האבן טוב שלפי גודל האבן טוב כמו כן יש עליו לבוש אבן פשוט. ואבן רומז על הקליפה ויצה"ר שהוא לב אבן. נמצא כאשר הקליפ' מתגבר' מאד רח"ל ומסתיר הקדוש'. והמתגבר על הקליפה ומחליף ומוציא הקדושה לפועל אזי מוציא אור גנוז וקדושה יתירה לאין חקר. רק לזה צריך התאמצות ביותר. וכמו שפי' מורי הרב מוהד"ב זצ"ל. כל רודפיה השיגוה בין המצרים שמי שרודף אחר הקדושה משיג אותה בין המצרים יותר ויותר וזהו ודאשתמש בתגא חלף ובמה הוא מחליף אותה בחכמה כמד"א וחילופיהן בגולם גל"ם גימ' חכמ"ה והיינו שמיישב בדעתו ומחשבתו לחשוב מחשבות טהורות וקדושות ופונה עצמו מדברים ומחשבות בטלים ושומר עצמו מהם לבל יבאו אליו ומגביר עליו כח הקדושה בכח התפלה והתורה:

א"י ודאשתמש בתגא חלף. מי שעוסק תמיד ומשמש בכתר הבורא ב"ה להכתירו ולהמליכו תמיד בכל יכלתו. חלף. ר"ל שנשמתו נכללת בהכתר עצמה ונתחלף מזה העולם ונתעלה למעלה:

הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. ר"ל מי שנהנה ונפשו חפיצה וחשוקה לעבודת הבורא ולהכתירו ועומד ומצפה מתי יגיע לידי איזה מצוה שאקיימנ' ומשבח ומהלל לבוראו שזיכהו לאכול שיברך וימליכהו עליו. או אף בעשיית צרכיו שיזכה אח"כ לברך הברכה הראויה ולהמליך הבורא עליו ועושה כ"ז בחדוה ובשמחה יתירה עבור שזיכהו הש"י לכך. נוטל חייו מן העולם עול"ם הוא לשון העלמה והסתרה כי אף מזה העת שנתעלם בו קדושת הבורא א"ס ואינו נראה כ"כ מ"מ זה נוטל חייו אף מזה כח הקדושה שנתעלם נוטל חיות וגם רומז כי יש מי שנפשו קצה באלו הכ"א יום ואינו חפץ בנסיונם. אבל מי שנהנה מהם ומתחזק עצמו וכמו אברהם אבינו ע"ה שנתנסה בעשר נסיונות עד"ז והיה נהנה מהם ועשה אותם באהבה עזה וחשוקה גדולה ולא היה מהרהר אחר מדותיו יתב' כי אדרבה מזה יגיע למעלה ומדריגה יותר גדולה וכמו כן בכל הדברים רעים הבאים לעולם וטוב היה לו שלא יהיו כלל שלא יצטרך להתאמץ ולהתגבר נגדם אבל מי שנהנה מהם ואדרבה חושק תמיד מתי יגיע אליו המלחמה להראות גבורתו ולהוסיף כחו וחילו כמו הגבור שהוא בטוח ברוב גבורתו עומד ומצפה תמיד לאיזה מלחמה ויום קרב לעשות נקמה בשונאיו ולהראות תוקף גדלו וגבורתו נמצא אם יבא לו איזה ענין רע ח"ו לא יהרהר כלל אחר מדותיו ית"ש ואדרבה יהנה מהם באהבה שיוכל להגביר כנגדם כי אדרבה מזה יגיע למעלה ומדרגה יותר גדולה שיכניע שונאיו תחתיו וידבר אותם תחת רגליו והוא מתעלה ביתר שאת ועוז וניתוסף כחו בעבודתו הבורא ית"ש במחשבותיו הטהורות ע"י שמכניע הס"א ומוצא מהם ההארה וכח הקדושה וזה נוטל חייו מן זה ההעלם הקדושה שנתעלם שמה בעתים הללו: