עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק רביעי ד׳: רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה

רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה
העולם מדקדקין המאמר דאם תקות כל האנשים הוא רמה א"כ מי ישפיל בפני מי. ובאיזה ימצא עילוי מחבירו. וגם שינוי לשונו המתחיל בלשון אדם וסיים באנוש. אבל הענין האמיתי הוא שבודאי יש מי שהוא במדרגת אדם שהוא המעולה שבשמות האנושי. ואין רמה שולטת בו. כמו שמצינו בר"א בר"ש. אבל מי שהוא במדרגת אנוש תקותו רמה. בודאי צריך להיות שפל רוח בפני כל מי שהוא במדרגת אדם. וזה אין ידוע לבו"ד כי לפעמים ימצא בני אדם שאינן בני תורה כלל כרוב ההמון הפשוטים ויהיו בבחי' אדם מחמת שלבם שלם עמם לה' לבדו. ולזה צריך להיות שפל רוח בפני כל אדם: או יאמר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כו'. כבר דיקדקו קמאי וכי אדם מקוה לזה. וכמבואר בתוי"ט. ונראה לתרץ ע"ד שאמרנו כל זמן שהגוף קיים בקבר אין הנשמה יכולה לעלות למקומה הרמה. וכשהגוף כלה אז יכולה לעלות למקומה. ולזה אמר שתקות אנוש רמה. שבשעה שאדם בקבר מצפה להיות גופו כלה ויאכלו רמה בשרו. כדי שיוכל לעלות למקום מנוחתו כבוד בג"ע: א"י שתקות אנוש רמה. ר"ל שתקות היצה"ר המתאוה להחטיא את האדם ושישכח את השי"ת וזה אנוש מלשון נשני אלהים את כל עמלי. הוא ע"י רמה הנ"ל שמרים את האדם בגאוה וע"י הגאוה יכול להכשילו לכל עבירות. ולזה הזהיר התנא מאד מאד הוי שפל רוח. והטעם שתקות אנוש רמה:

רבי יוחנן ב"ב אומר; כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי כו':
מלת בסתר תמוה כי אם היה בסתר מה חילול השם איכא. אך דנודע כי הוה הבורא ית"ש מלא כה"כ ולית אתר פנוי מיני' כלל והוא הנותן כח גם בהולכי' לחטוא. א"כ כאשר יחשוב האדם זאת בודאי לא יחטא. אך כשחוטא הוא מבקש להסתיר עצמו. מהשגחת הבורא ית"ש באמרו מי רואני ומי יודעני ודוחק רגלי השכינה כביכול. וכאילו אומר צר לי המקום. ואומר לו ית' לך מכאן ותן לי מקום לחטוא וחושב שכן הוא אבל באמת הבור' ית"ש לית אתר פנוי מיני' כלל וכלל בשום אופן. רק שהוא חושב בדעתו שמסתיר עצמו מהשגחתו. נמצא בזה שמסתיר עצמו. מחלל שם שמים שעושה פגם והפסק במציאות הבורא: וזה המחל"ל ש"ש. שעושה זה המקום חלל מאת אף כי בודאי א"א להסתר ממנו. שעושה נקב וחלל בשם ה'. ממלא כל עלמין ובגו כל עלמין. וז"ש דהמע"ה פליאה דעת ממני נשגבה. דעת הוא לשון התחברות כנודע. ואמר פליאה דעת ממני נשגבה. ר"ל מה שאצלי דבר תמוה היאך אפש' להפליא ולפרוש מהתחברות בבורא ית"ש. לא כמו שהעולם סוברים בהיפך שההתחברות הוא דבר תימה. ואמר אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ר"ל שאול רומז לחטא שמוריד בו לשאול. ואמר אף שבעשיית עבירה אתה שמה ואין הפסק להשגחתך בשום אופן. ועד"ז התנצל לפניו ואמר והרע בעיניך עשיתי. והגם שלא הי' בו שום חטא רק איזה נדנוד בעלמא. כי איתא בגמ' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. אעפ"כ התנצל עצמו ואמר בעיניך עשיתי שלא הייתי מסתיר עצמי מהשגחתך: נפרעין ממנו בגלוי. ר"ל שהבורא ית"ש מגלה ומפרסם חטאו לרבים שב"ק יוצאת בכ"י דין פלניא דמריד במארי'. ואף שאין שומע אותו. אעפ"כ מזלייהו חזו ובא הכח הזה בלבות ומחשבות בני אדם וחושבין עליו שהוא פושע ישראל ודבר זה יוכל להגיע אף לבהמות וחיות וכולם יודעין ברעתו עד שנתוודע חטאו ממש בבירור גמור. והיינו דאיתא בחובת הלבבות בשער האהבה שמזה יתלהב האדם לאהבת בוראו במה שהבורא ית"ש מכסה פשעיו ואינו מגלה אותן כי אם יגלה אותן בודאי לא יוכל לעמוד בפני שום בריה. וכדאי' בזוה"ק אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וזה שיסדו לזכור בכ"י הזכירות דהיינו מעמד הר סיני ומתן תורה ומחיית עמלק   ומעשה העגל דהיינו כשאומר וליחדך באהבה בתיבות באהבה יזכור יום הקצפה שלא הי' באהבה. ולכאורה הוא תמוה אך ר"ל כנ"ל שבזה יתוסף אהבה על אהבתו במה שאינו מגלה חטאו (חסר תיבה) ירצה במלת באהבה כי בודאי כשהיה הבורא רוצה כשהאדם הולך לחטוא ואומר לך מכאן ותן לי מקום הי' נוטל גם החיות ממנו כי בודאי כשיטול השי"ת חיותו מהעולם אף רגע אחד אז כולה כלא חשיב'. וזהו נטית ימינך תבלעמו ארץ. שאילו הי' הבורא נוטה חסדו מן העולם אז הי' הולכין לארץ. ואעפ"כ חסד אל כל היום ותמיד לא סר חסדו ואמתו מהאדם וחיותו ואף בעשיית החטא. וא"כ וודאי שיתלהב לב האדם באהבה עזה ותשוקה להבורא. וזה רבי יוחנן בן ברוקא. ברוק"א הוא לשון ברקים שהיה רוצה להביא ברק וליבוב האהבה בלבם. ע"ד שאמרנו. ומה גם שהוא כמו שנוטל מקל מיד המלך ומכהו בו כמו כן הוא ית"ש נותן לו כח והוא חוטא בו ואלו היה רוצה הש"י הי' נוטל הכח ממנו בזו השעה והי' כלא הי'. וזהו שהוכיח נחמי' את ישראל וסיפר חסדי המקום עלינו ואמר אף ביום עשותם העגל מנך לא מנעת מפיהם שלקחו המן ונתנו לפני העגל ואעפ"כ מנך לא מנעת מפיהם. וזהו ג"כ שיסדו לזכור מעשה העגל במלת באהבה שהוא לזכור אהבת הבורא עלינו כנ"ל. שאינו מונע חסדו וטובו וכחו אף בעת הקנטתו אותו: וזהו כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה כי בכל נשימה נותן השי"ת חיות חדש.

א"י נפרעין ממנו בגלוי. שהוא עצמו מודיע חטאו בדבריו ובתנועותיו בדברים אחרים ואינו מבחין כלל מ"מ הצדיק יבחין וישמע דברים פנימיים מהחיצונים. וכמו שהי' מעשים רבים בפני צדיקים ואנשי מעשה. ובענין זה יש לפרש הפי' במאחז"ל וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו. ודרז"ל אלו מיימינים ואלו משמאילים. ותמוה וכי כולם מיימינים ומשמאילים בבת אחת דכתיב וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו. אך דהענין כך הוא דגם הצבא מעלה אינם יודעים שיחם ולפעמים אך שהם מלמדים חוב והבורא ית"ש מסתכל בפנימיות דיבורם ורואה בהם זכות נמצא לפעמים כולם יתבררו לענין אחד. וזהו כולם אהובים כולם ברורים ודו"ק:

אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. כי יש שיחולל ש"ש על ידו והוא שוגג בדבר. וכמו כן מי שבא לו הרהור עבירה רח"ל הגם שאינו עושה בזדון מ"מ בידו לשוב בתשובה תיכף על זה ההרהור ולבטלו. ועל שלא שב תיכף בא מזה לטומאת קרי רח"ל עד שבגודל המשך הקליפה נלכד ח"ו בעבירה בגלוי. וזהו נפרעין ממנו בגלוי שנתגלה רעתו לרבים כנ"ל. ואצ"ל מי שמהרהר במזיד. שהרהורי עבירה קשה מעבירה משני טעמים האחד שהוא בנקל (חסר ב' ג' תיבות) והשני שכמו שממחשבות של מצוה עושה לבוש רוחני כשצריכה לעלות למדריגה יתירה לג"ע עליון. כמו כן בהיפך ח"ו כשמחשבתו בעבירה פגמו גדול ברוחניות' היותר קשה מהעבירה בעצמו שאינו רק בגשמיות: א"י ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אקדים לפרש הפסוק ונוקב שם ה' מות יומת. ר"ל שמי שעושה עבירה הוא עושה חלל ונקב בשם ה' כאלו אין הקב"ה במקום שהוא עושה העבירה שבודאי אילו היה בלבו שהקב"ה מלא כה"כ ורואה את מעשיו לא הי' עושה. ולכך ר"ת של "מלא "כל "הארץ מכ"ה גימטרי' אדנ"י שהוא אדנות של הקב"ה שהוא מלא כה"כ. ובשעת עבירה אומר שאין הקב"ה רואה אותו ועושה חלל ונקב באדנות הש"י. וזהו ונוקב. ר"ל שעושה נקב וחלל מות יומת שני מיתות אחת על שעובר עבירה ואחת על שכפר בהקב"ה ופוגם בעיני ה' המשוטטות בכל הארץ. ובפרט כשעובר עבירת השבת ופוגם בקדושת שבת הבא ובהקדוש ב"ה. וזהו ומחללי"ה מות יומת כנ"ל. שעושה חלל ולא היה עליו אימת שבת כמ"ש חכמינו ז"ל אפילו עם הארץ אימת שבת עליו. וכמאמר הפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. פי' מקדושת השבת שיורדת תהא היראה עליכם. וזהו המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי כמ"ש למעלה שעושה חלל למעלה ואומר שאין הקב"ה רואה את מעשיו וזהו בסתר: אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. כי יש שני מיני אנשים יש שעושה עבירה. וסובר במחשבתו שאין הקב"ה רואה אותו. ויש ששכח שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ואילו היה מי שיזכירנו שהקב"ה רואה מעשיו היה פורש מן העבירה אלא שבשעת העבירה נסתלקה ממנו הנשמה הקדושה ולא נשאר בו כ"א החומר ונעשה כמו בהמ' וזה אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם ר"ל ששניהם הם שוים. אלא שזה שוגג בחילול השם מחמת ששכח שהשי"ת רואה אותו. וזה מזיד בחילול השם. ובזה מתורץ קושיות התוספות יו"ט שהקשה למה יהא השוגג והמזיד שוין: