ספר התרומה, פסקים ר״ב

פרק השותפי' (י"ד) בסופו תניא כל הספרים נגללין לתחילתן וס"ת לאמצעיתו נגלל ועושה לו שני עמודי' אילך ואילך. וקשה דלעיל תניא וחכמים אומרים עושה לספר בתחלתו כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף אלמא נגללין בסופן ובברייתא שנייה קתני נגללין לתחילתן. וכן אמרינן בתר הכי ספר עזרא לתחילתו נגלל. אלמא ס"ת שאין קורין בו ברגילות נגלל לתחלתו. וכן אמרינן פרק הקומץ רבה (ל"א ע"ב עיין תה"ד סי' נ"א) מזוזה כורכה מאחד כלפי שמע. וכן אמרינן במסכת ידים גליון שיש בספר שלמעלה ושלמטה שבתחלה ושבסוף מטמא את הידים. רבי יהודה אומר שבסוף אין מטמא עד שיעשה לו עמוד אלמא מדעמו' הוי בסוף. אם כן ההיקף הוי בתחלה לכך נראה למורי רבינו לגרוס אפכא בתחלתו כדי לגול היקף ובסופו כדי לגול עמוד. א"כ במגילה שיש לה דין ספרים יש לה להיות עמוד אחד בסוף. וכדי היקף בתחלה בלא עמוד. ולספר תורה שרגילין לקרות בו נגלל לאמצעיתו זהו ממקום שיש לו לקרות השבוע בפרשה ועושה לו שני עמודים. והא דתניא בתוספתא הגליון שבתחלת ספר וכדי היקף מטמא את הידים. משמע שגליון בתחלה והיקף בסוף. לא היא אלא הכל מיירי בתחלה. והגליון שבתחלה היינו שתי אצבעות בתחלת יריעה בשעור שבין דף לדף ויש מפרשים כי ספרים נגללין לתחלתן. היינו כי אין חומש עמהם. אבל כשיש חומש עמהם נגללים לסופן וכדי היקף חלק הוי בסוף אבל בתחלה לא. דאם כן יהו שאר ספרים גנוזים בתוך החומש. ואז יהא החומש תשמיש להם שמכסה אותם וליתא דאמרינן התם תחלת הספר וסופו כדי לגול. ומפרש תלמודא לצדדין תחלתו של ספר כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף. והשתא כיון דליכא אלא ספר אחד אז אפכא מבעי ליה תחלתו כדי לגול היקף וסופו כדי לגול עמוד.