ספר החיים, ספר סליחה ומחילה ט׳

פרק תשיעי
ראוי היה להיות מצות ק"ס בקול גדול: (א) כדי לפרסם עול מלכות שמים בפרהסיא ואעפ"כ אינו רק בלחישה כדי שלא יקטרנו עלינו לומר עכשיו הם נראים כצדיקים וכל היום אינם מתקנאים קנאת הש"י וכבודו ואדרבה הם מחלצים תמיד ש"ש אבל בי"כ וכן לעתיד אנו מכריזי' אותו בפרהסיא כי אז אין שטן ואין פגע רע ונראה דלכך אינם מקבלים מלכות שמים בקריאת קול כאחד משום שיש לחוש פן יש בנו איש אחד אשר לבבו פונה מעם ה' להאמין אמונה רעה ונפסדה ויהיו א"כ כולם נתפסים.

בעוונו ח"ו ולכך יותר טוב שיקבלו כ"א בפ"ע בלחש (ב) דרך העולם שצועקים ב' תיבות הללו של שמע ישראל כשהן בצרה או שתינוק נופל כדי שינצלו מאותה צרה ע"י שמייחדי בלבב' שמו הגדול ויותר היה ראוי שיצעקו ה' אלהינו ה' אחד שהוא עיקר היחוד לא ב' תיבות אלו של שמע ישראל והטעם לפי ששני תיבות הללו כוללין רצון הש"י מישראל שישמעו לדבריו וכולל ג"כ בקשת ישראל מהקב"ה שיציל אות' מכל צרה והכוונה שהקב"ה ששמו היא ישראל הוא ישמע קול צעקת עמו בעת צרותם.

ואע"ג שכבר נסתמו בעו"ה כל מעיינות חכמת הקבלה ואין אתנו יודע עד מה עם קול זאת אל חי אלהינו צורינו השאיר לנו ניצוץ זוהר הנפשי המתעוררת לפעמים מעצמה ומבקשת להכיר בוראה ואריחת ארוחת תמיד ניתן לה מאת המלך ב"ה דבר יום ביומו להטעם לה מעט מיערת הדבש אשר בקצה המטה ויאירו עיניה ולא נודע לה מאין בא הכח ההוא ודוד המלך ע"ה פי' לנו את זה באמרו כי עדותך שיחה לי כלומר מה שידעתי לדבר מן החכמה העליונה הנקראת עדות ה' לא ידעתי מאין בא לי הכח ההוא אבל אחשוב שהוא כמו נער זה המתחיל לדבר שלא נודע ג"כ מהיכן בא לתוכו זה הכח ההוא ושורת שמחה זו והתחלה יוצאות מתיך אמונת האומן לפי שהנפש משערת בעצמה שכבר קיבלה עול מלכו' שמי' עליה בק"ש ואז צהלי ורוני מתוך שמחת הלב היפך מעמי הגוים שנקראים כן לפי שנותנין עצב ויגון בלב עובדיהם (ג) שכן טבע הנשמה להתחרט ולהתעצב על מעשה הרע ולשמוח על מעשה העוב ולזה אנו נוהגים שאף הנשים והטף והע"ה מתפללין בלה"ק אע"ג שאינם מביני בל"הק מכל מקום הנפש שמחה לקראת הלה"ק הזה ונגד הדברים הללו ואע"ג שחינם מביני' לפחות יכולין לכוון לבם לאביהם שבשמים ואע"ג שקרוב לודאי שיטעו כמה פעמים מ"מ הואיל וכוונתם רצויה הנה חסד אל יסובבננהו שכן אותיות חס"ד קודמים לאותיות טע"ה ובלבד שלא יטעה האדם בשרשי האמונה לדבר תועה על הבורא ית' ועליהם נאמר הם קנאוני בלא אל כלומר שמהפכין מלת אל למלת לא ח"ו וזהו סוד טומאת הנוגע בעצם או בחלל שהכוונה שנכנס אל חלל המרכבה העליונה וקוצץ שם הנטועות שרשי האמונה שאז לא יועיל לו כונתו הרצויה וזהו סוד היה תהיה כמו אכזב כלומר אתם דומין לאותם שהולכים אחר הכיזוב וחושבים לחבר עם הכיזוב אות האלף המורה על האחדות ונעשה ממנו מלת אכזב שעדיין נשאר עליו השקר והכזב לפי שאין לו לאחדות דביקות עם הכיזוב אבל מה שהאדם טועה מצד החומר שלו שהוא מת נפסד אם מחברו עם אות האחדות הנה מן מת (ד) נעשה אמת בתוספת האלף והנה הגוים מכניסים את אות האחדות במקום אותיות השניות שהן אותיות בד"ו ע"כ אבד"ו הגוים ודו"ק לפי שיצ"מ הוא שורש האמונה ע"כ לא בד"ו פסח (ה) ודע שכמו שיש למעלה מקום קדוש וטהור שנקרא אמת כך יש למעלה מקום טמא ועליו חונין ד' מאות כיתות של שדין ורוחות הטומאות כמניין רע עין ומשם יניקת העין הרע של בלעם הרשע ותלמידיו וכן עפרון היה מבזה מקום קבורת האבות שנחצב ממקום האמת ואמר ארץ ד' מאות שקל וגו' ובחר במקום הטומאה הנקרא רע עי"ן (ו) ורז"ל רמזו סוד זה במ"ש לענין תרומה גדולה שעין יפה א' מארבעים והטעם כי המעשר מן ד' מאות הוא מ' ואם תחזור ליטול א' מארבעים בתרומה גדולה הרי כאן אמ"ת ר"ל א' מן הארבעים בתרומה גדולה ואח"כ מ' מן ת' לענין מעשר וקרח בעת ירודתו לשאול אמר משה אמת ותורתו אמת הרי שהיה מודה שסופו לאבדון משום שהרחיק מן האמת ונדבק במקום שנקרא רע עין וזהו סוד פ' תרומה מעשר אחר פ' קורח ולכך יש לנו להקדים צדקה קודם תפילה שנא' ואני בצדק אחזה פניך כי אז מוציא א"ע מן רע עין ודובק במקום אמת ותפלתו נשמעת: