סוד ישרים, ראש השנה ס״ד

וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו'. הענין שנאמר כאן הלשון פקד הוא כדאיתא בזוה"ק (וירא קטו) ותנינן פקד את שרה פקידה לנוקבא זכירה לדכורא וכו' ושם (דף קנט) איתא נמי פקידה לתתא וזכירה לעילא. וענין פקידה לנוקבא ולתתא היינו חסרון הבולט בהבנת התפיסה כי פקידה הוא מלשון ויפקד מקום דוד שמורה על בליטה מפורשת שמכיר בה האדם ומרגיש היטב בתפיסתו איך שהוא מצדו מחוסר רק השי"ת יכול למלאות ולהשלים חסרונו וישועה כזו נקרא פקידה לנוקבא ולתתא וזכירה לדכורא ולעילא מורה על הארה עליונה שהוא למעלה מתפיסת אדם היינו שמגביה השי"ת את כח האדם ונותן לו מקום לכל מיני התרבות אמנם בזאת הישועה הנקראת פקידה לנוקבא ולתתא יש יקרות ביותר כי בישועה כזו שמשיג האדם בדרך מותרות כי לא היה מרגיש מלפנים בחסרונה אין בה כ"כ הכרה לאדם משא"כ כשמכיר האדם היטב את חסרונו ביסודו דגרמיה וכשממלא לו אח"כ השי"ת את חסרונו אזי מזדווג באותו המקום אור רצונו ית' ביחד עם תפיסת האדם הגם שבאמת מקיף רצונו ית' תמיד את האדם אף למעלה מהבנת תפיסתו אכן העמיד רצונו ית' שיהיה נמי מעט תפיסה להאדם בהנהגתו ית' ומחמת ישועה כזו הנקרא פקידה לתתא משיג האדם שפיר מעט הכרה והבנה בתפיסת דעתו איך שממלא לו השי"ת פגימות חסרונו, ועל זה הענין אמרו ז"ל בש"ס (ברכות מ') בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו היינו כי עיקר הכרה בכל יום ויום ובכל מין ומין הוא שיכיר האדם בכל הזמנים ובכל פרטי הדברים איך שמצדו הוא מחוסר לגמרי רק השי"ת בגודל חסדו וטובו ממלא לו חסרונו וע"י זאת ההכרה נתאחד רצונו ית' עם תפיסת אדם בזווג גמור וזהו שנאמר כאן ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וכמו שביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהלשון לזקוניו מורה על קו הסתכלותו היינו שהאיר לו השי"ת שזאת ההולדה לא היתה באורח דילוג למעלה מתפיסתו שהישועה תהיה אצלו כמו חדשות ע"ד שמצינו (סנהדרין צא) מה דלא הוה הוה אלא שבאמת היה אצלו גם מלפנים ציפוי וקווי לזאת הישועה הגם שאאע"ה מצדו לא הבין כלל שיוצרך להשארה כי בכל רגע מסר עצמו להשי"ת שהכיר היטב שהוא תמיד בידו ית' ולכך לא היה אצלו שום נ"מ אם יהיה ממנו השארה לעולמי עד או שלא יהיה רק לפי שעה לזה מצינו נמי שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך וכי לא היה יודע שישמעאל הוא רק לפי שעה אלא שביטל באמת כל מגמת חפצו לרצונו ית' בלי שום חילוק בין שינהג עמו השי"ת בדבר הקיים לעד ובין שינהג עמו בדבר שהוא רק לפי שעה כל כך היה מבטל כל דעתו לרצונו ית' אכן הראה לו השי"ת מי סברת דקיימא צדק במערב מהדרנא ליה למזרח כדאי' בגמ' (שבת) היינו אף לפי דעתך הלא צריך אתה לדעת מאחר שאנכי בראתיך א"כ א"א שלא יהיה ממך השארה לעולמי עד ולפי דעתך שאתה מוסר כל הוייתך להשי"ת נמצא שאינו כדאי עבורך זה העולם הגשמי שישאר בו מצב מקיום הוייתך ובאמת כל רצונו ית' הוא אשר גם בזה העולם הגשמי ישאר בו מצב מקיום הוייתך עד עולמי עד. וכיון שהאיר לו השי"ת רצונו שיהיה לו להאדם השארה גם בעוה"ז אזי התחיל להתפלל הן לי לא נתתה זרע והשיב לו השי"ת ולישמעאל שמעתיך היינו שאף הלפי שעה שלך לא יתבטל ויהיה ממנו צורך להקדושה על דרך דכתיב ועלהו לא יבול אולם עיקר ההשארה לעולמי עד יהיה ממך ואת בריתי אקים את יצחק ואז הבין אאע"ה אשר גם מלפנים היה מצפה ומקוה על אותה ההשארה כי כל מה שהיה מקודם בנייחא גם מלפי שעה עד שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך זה היה רק מהכבוד שמים שהכיר באותו הלפי שעה ואחר שהאיר לו השי"ת שרצונו הוא דוקא בדבר הנשאר לעולמי עד כי זאת הוא עיקר הכ"ש כשנשאר השארה לעולמי עד נמצא שגם מלפנים היה א"א מצפה על זאת. וזהו כענין שמצינו בתזוה"ק (תיקון י) צווחין ככלבא הב לן מזוני וסליחה וכפרה וכו' היינו אף שמזוני וחיי וסליחה בלתי המכוון הנמצא בו מכ"ש הוא כחוצפא כלפי שמיא ועל זה איתא צווחי בצלותא ככלבא וכו' אכן אם תפלתו הוא עבור כ"ש שמבקש על פרנסה כדי שיוכל לעסוק בתורה בהרחבה וכן בנים כדי להרבות נפשות בישראל להגדיל הכ"ש אזי שפיר נחשב גם הצרכי הגוף שהם רק לפי שעה נמי לכבוד שמים שיכול להתפלל עליהם כך נתברר הנייחא שהיה מתחלה גבי אאע"ה גם מלפי שעה עד שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך שזה היה רק מחמת הצורך להקדושה שיהיה ממנו אבל עיקר כוונתו היה תמיד רק הכ"ש: