סוד ישרים, ראש השנה י״ט

איתא בספרי כל מקום שנאמר שופר אינו מדבר אלא בטובתן של ישראל. הענין הוא כי בסדר מלכיות נאמר שם הפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, היינו שהוא למעלה מהבנת התפיסה כי מלת אין רומז על אתר דלא אתידע, ובסדר זכרונות נאמר וגם את נח באהבה זכרת, ולפי הנראה בתפיסת אדם נעדר אח"כ זה הברית שכרת השי"ת עם נח כדאיתא במדרש (רבה במדבר ב) תהו היה העולם עד שיצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה היינו כי קודם האבות לא היה האור בזה העולם בקביעות והיה נקרא אז השי"ת אל עליון רק מהאבות התחיל השי"ת להנחיל את האור לזה העולם בקביעות שיהיה נקרא אלהי עולם, כמו שמצינו גבי אאע"ה נאמר ויקרא בשם ה' אל עולם אבל מלפנים היה נקרא אל עליון כ"ש גבי שם שאמר ברוך אברם לאל עליון וגו' וכמבואר במקומו. והנה הגמר מזאת הקביעות שהתחיל אצל האבות נגמר בהשופר של מתן תורה בתכלית השלימות כי קול השופר שהיה במתן תורה מורה שישראל מסרו עצמם להשי"ת לגמרי להיות נכללים ברצונו הפשוט ית' ועל ידי זה החזיר להם השי"ת שישכון אצלם אורו ית' בקביעות גמור עד היכן שלא יהיה נקרא מלך אלא על ישראל וכמאמרם ז"ל (ר"ה שם) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, הרי שרק מצד ישראל נקרא השי"ת מלך כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ו'.) מי לא ייראך מלך הגוים וכי מלך הגוים הוא ולא מלך ישראל אלא בכל אתר קב"ה בעא לאשתבחא בישראל ולא אתקרי אלא על ישראל בלחודוי דכתיב אלהי ישראל אלהי העברים וכתיב כה אמר ה' מלך ישראל מלך ישראל ודאי, היינו כי רק ישראל ממליכין עליהם את השי"ת בבחירת רצונם הטוב, לזה נקרא רק מלך ישראל אבל האומות עו"ג אינם מכירין מלכותו ית' לזה נקרא השי"ת עליהם מושל היינו שמושל עליהם שלא ברצונם למעלה מתפיסת דעתם ועל זה נאמר כי לה' המלוכה ומושל בגוים. ועל זה הענין אמרו נמי אמרו לפני זכרונות, היינו מצד תפיסת אדם כי מצד השי"ת הוא זוכר תמיד אף שלא יאמרו לפניו זכרונות כדכתיב ואין שכחה לפני כסא כבודך, וכל ענין סדר הזכרונות הוא רק שישראל מצדם יקבעו אצלם בתפיסת דעתם הכרה בבחינת דכר כי זכור הוא כמבואר בגמ' (שבת פו) נאמר להלן זכור ונאמר כאן זכור מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, היינו כי ביום מחר אינו עוד בחינת זכור אלא בבחינת שמור כי כבר נתיישן החמימות והבהירות של בחינת זכור שהוא עצומו של יום וכמו שמצינו בגמ' (סנהדרין לה.) נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא מינשי טעמיה אע"ג דשני סופרי הדיינים עומדים לפניהם וכותבין וכו' נהי דבפומא כותבין ליבא דאינשי אינשי וכו', היינו שנתיישן ביום מחר הרגשת הטעם והבהירות מעצומו של יום והכרה בשלימות בבחינת זכור אינו רק גבי ישראל וזהו אמרו לפני זכרונות, היינו שתקבעו בלבבכם זאת הכרה בבחינת זכור וזאת ההכרה נקבע בשלימות בלבבם של ישראל ע"י הקול שופר של מתן תורה כי אז נקבע בישראל הכרה מפורשת בהתגלות איך שהשי"ת הוא מלך וזוכר תמיד עד היכן שיכולין ישראל לומר וגם את נח באהבה זכרת כי מצד ישראל לא נעדר כלל הברית של נח וכל ההפסק הוא רק מצד האומות עו"ג שמצדם נשכח זה הברית אבל ישראל שמכירין היטב שאין שכחה לפני כסא כבודך אינו נשכח באמת זה הברית ונשאר שפיר בקביעות בלבבם של ישראל וזאת האיר השופר של מתן תורה שלא נפסק מישראל מעולם הכריתת ברית של נח כמו שנאמר במתן תורה קול גדול ולא יסף ומתרגמינן ולא פסק וזהו כל מקום שנאמר שופר אינו מדבר אלא מטובתן של ישראל כי ע"י השופר שישראל מצמצמים כל הרצונות שלהם אל הרצון הפשוט ית' נקבע בלבם הארת מלכיות וזכרונות: