סוד ישרים, ראש השנה ג׳

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה וגו', בגמ' (ר"ה כט.) כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול וכו'. הענין שזה החג נקרא בכסה משום שבו נתעורר ההסתרה ראשונה מבריאת העולם כי בשעת בריאת העולם החזיר השי"ת את אור פניו מהבריאה כ"ד (בספר הקנה) כדי שידמה להאדם שיש בכחו להעמיד כלי קיבול לקבל השפעתו ית' הגם שהכלי קיבול הוא ג"כ רק כחו ית' אכן לעיני האדם נסתר זאת ומאותה הסתרה נסתעפו ממילא האומות שנדמה להם לומר כחי ועוצם ידי וגו' ע"כ בזה היום שהוא בכסה צריכין לעורר עם השופר כח דכר ולידע שהקבלה הוא ג"כ מהשי"ת כי שופר הוא ברזא דאין סוף והשופר הוא כלי שמצמצם את הקול ואינו מניח אותו להתפשט ומזה נתעורר קלא פנימאה ורומז ע"ז שעוזב אדם ומסיר מאתו כל נגיעותיו ואינו חפץ בשום התפשטות רצונות שלו רק ברצון הקדום ית' וכל זה הוא רק כשחל בחול משום שבחול נתן השי"ת כח הפעולה להאדם לכך צריך לצמצם עצמו בהם אבל בשבת הוא זכרון תרועה מחמת שבשבת אין צריכין לעורר כלום כי בשבת יש הכרה מפורשת שהצמצומים בעצמם המה ג"כ מהשי"ת ולכן מצינו הרבה דברים שבחול הם כמו לא תעשה ובשבת נעשה מהם מ"ע כגון שינת שחרית שמוציאין את האדם וכו' משום שמרחיק את האדם מהשי"ת ובשבת נעשה מזה בעצמו מ"ע וקראת לשבת עונג כמאמרם ז"ל שינה בשבת תענוג אמנם יען שלע"ע אינו מבורר בזה העולם שום דבר לכן נראה ששבת הוא צמצום ולזה יש נמי הרבה דברים שבחול הם מצות עשה ובשבת הם בלא תעשה אבל עיקר שבת מרמז ע"ז שהמצות ל"ת נעשה מ"ע שלא יצטרך אז לשום צמצום כי הגוף הוא בשבת מלא קדושה ומלא עבודת ה'. ומזה יכולין להבין מאמרם ז"ל בגמרא (כריתות) מאן דניים בריש שתא וכו' שזה הוא רק כשחל בחול אבל כשחל ר"ה בשבת אז לא ניים כלל הגוף ואינו צריך לעורר כלל בשבת, אבל במקדש היו תוקעין גם בשבת כי במקדש היו מכירין מפורש שכל העבודות בעצמם הם נמי רק מהשי"ת לבדו ולכן שפיר היו יכולין לעבוד שם כל העבודות אף בשבת כי כל העבודות שבמקדש המה כמו כל הפעולות שפועל השי"ת אף בשבת ושפיר היו יכולין לתקוע נמי שם והתקיעות שבמקדש מרמזין שמעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל שכל מגמת חפץ לבבם הוא רק קלא פנימאה: