סוד ישרים, ליל שבת חול המועד פסח ה׳

מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו' איתא במדרש (ש"ט צ"ב) כל עניני של שבת כפיל וכו' היינו כי שבת הוא הכולל שמזמור מורה על צמצום ושיר מורה על הכרה מפורשת באורח ישר דבי' מתברכין יומין עלאין וזהו טוב להודות לה' היינו שיש הכרה מפורשת שמלא כל הארץ כבודו ולזמר לשמך עליון היינו שצריך האדם לצמצם את עצמו למען שיכיר גם אותה הנהגה מהשי"ת שהוא בבחינת עליון למעלה הרבה מתפיסתו וזאת ההכרה שמשיג האדם ע"י צמצומיו נקרא שמור כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה.) אנן נסבינון מזכור שמור היינו מהארה העליונה הנקרא זכור נשאר להאדם אחר צמצומיו בחינת שמור וזהו מאמרם ז"ל כל עיסקא דשבתא כפול שכולל התפשטות מצד השי"ת וגם צמצום מצד האדם וזהו שאמרו ז"ל מה הי' עולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה היינו כי בששת ימי המעשה הי' כל הפעולות מתפשטים עד בלי די ולא הי' יכולים להחזיר את פניהם נוכח השי"ת כדאיתא בספר רזיאל כשברא את עולמו הפך את אור פניו ממנה וזהו מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה היינו שצמצם השי"ת התפשטות אורו ואמר לעולמו די למען שיהי' בכח הבריאה להחזיר את פניו נוכח השי"ת ובזאת המנוחה נתבסס העולם וזהו בא שבת בא מנוחה היינו שאין המנוחה העדר הפעולה אלא שזאת המנוחה בעצמה הוא ג"כ בריאה מהשי"ת כמו שברא השי"ת כח הפעולה כך ברא השי"ת כח המנוחה שרק מצד תפיסה הנמוכה של אדם נדמה שהמנוחה הוא רק העדר פעולה. כי בדעתו הקטנה של האדם אי אפשר לו להצטייר אלא או פעולה או העדר פעולה ובין אלו השתים הוא כל התפיסה של אדם אבל מצד השי"ת שהוא למעלה מאלו השתים שוים ממש אלו שני ההפכים פעולה ושביתה וכפי מה שקובע האדם בלבו הכרה באורו ית' ע"י השביתה כך מנהיר לו השי"ת הכרה באורו ית' בכל הפעולות וכמו שמצינו גבי אברהם אבינו ע"ה שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ היינו כפי מה שקבע בלבו הכרה באל עליון שרומז על אור שהוא למעלה מהתפיסה כך הקנה לו השי"ת הכרה בשמים ובארץ וכדאיתא במדרש תנחומא (פ' בהר) אמר הקב"ה שאף אני מכרתי העולם כלו לאברהם לא הונתי אותו חזר והקנה אותה לי שנאמר קונה שמים וארץ וכו' מכרתי העולם כלו לאברהם היינו שהקנה לו השי"ת הכרה בכל העולם כלו שיהי' מכיר את האור שבשמים אפילו בארץ ועל זה הענין נאמר קודם המועדים פ' שבת כי המועדים הם שישראל מקדשי להו ומהיכן יש להם הכרה לקדש את הזמנים אלא שזה נמשך להם מפאת הכרתם בקדושת שבת שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' וע"י זאת ההכרה שיש לישראל באותה הקדושה מנהיר להם השי"ת את האור שיהי' נמי בכחם להכיר את הקדושה הנמצא גם בימי החול באותן הימים והזמנים שמקדשין אותם ולא עוד אלא שמקנה השי"ת חלק וקנין לישראל גם בעצמית הקדושה של שבת אף שקדושת שבת הוא באמת קבוע וקיימא מצדו ית' מ"מ בזאת הקדושה גופי' מנחיל להם השי"ת חלק ע"י הכרתם בה והוא כי יש נמי תוספות שבת שהוא מצד שישראל מזמני לי' מבעוד יום הרי שאפילו בקדושת שבת עצמו דקבוע וקיימא נותן ג"כ השי"ת מקום לישראל שיהי' נקרא על שם יגיע כפם שהם מקדשי לי' ע"י הזמנתם מבעוד יום וזהו כענין שאיתא בזוה"ק (אמור צ"ג:) אמאי אקרי לעילא קדוש הא תמן וא"ו לא אשתכח אלא רזא הכי הוא וכו' כיון דישראל מקדשי לתתא סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק וא"ו וכו' וכדין אקרי לעילא קדוש וכו' היינו שע"י עבודת ישראל נעשה וא"ו לעילא אע"ג דתמן וא"ו לא אשתכח ואח"כ מנהיר השי"ת גבי ישראל לתתא קדש בלא וא"ו ממש כמו לעילא וככה מפאת הכרת ישראל בהקדושה דקבוע וקיימא הנקרא שבת נמשך להם מזאת ההכרה קדושה לימי החול שיהי' בכחם לקדש מהם זמנים ולהכיר גם בהם את אור עליון ית' ועל זה נאמר ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך בוקר מבואר בזוה"ק (בלק ר"ד.) בוקר דאברהם היינו בזמן שהאתוון מאירים כסדרן 'ישמחו 'השמים 'ותגל 'הארץ אזי מנהיר בסדר הדרגה מדרגא לדרגא עד שבא לתפיסת אדם וע"ד הפסיק וקרא זה אל זה ומתרגימינון ומקבלין דין מן דין. ואמונתך בלילות היינו בעת שנעלם האור מהתפיסה אזי צריך האדם אז לצמצם עצמו מאוד ולמסור לגמרי להשי"ת וע"י זה יכיר אשר אז האיר לו השי"ת מהרצון היותר עליון הנקרא בתקוני זוה"ק (הקדמה דף ב'.) אב האמונה וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (בראשית ל"ו.) דהא אילנא דא בי' שריא מותא והוא אילנא דשלטא בלילא וכד איהו שלטא וכו' אינון בני מהימנותא מקדמי ויהבו לי' נפשייהו בפקדונא וכו' ועל דא ואמונתך בלילות כתיב וכו' וזה נמי הוא הענין שלא נאמר בין פ' שבת לפ' פסח וידבר ה' וגו' כמו שמתחיל תמיד בכל פרשה ופרשה וגבי פ' הפסח סומך הכתוב על וידבר הנאמר קודם פ' שבת להורות בזה ששניהם ענין אחד וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה דאיתא בזוה"ק (בראשית בהשמטות ר"ס.) פסח חולקא דאברהם דאיהו קדמאה ואחיד בדרגא דחסד וזאה המדה הי' התחלת הבריאה כמו שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה ואח"כ נתעלם מהבריאה זאת המדה והי' נראה לגמרי ההיפך כדכתיב כי מלאה הארץ חמס ולכך הראה השי"ת אז שבת מצדו כי כל עוד שלא הי' שבת מצד הבריאה הראה השי"ת שבת מצדו וכדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וממילא נשבתו ונתבטלו לגמרי כל הפעולות וזה הי' הדור המבול והדור הפלגה עד שבא אאע"ה והתחיל לעורר מחדש מדת החסד בעולם לזה מצינו גבי אאע"ה נאמר והנה אימה חשיכה גדולה וגו' היינו שהראה לו השי"ת אם תבקש לעורר מדת החסד בעולם שיהי' בו הכרה גם בתפיסת הבריאה אזי צריכה הבריאה מצדה לצמצם את עצמה אזי יהי' לה באפשר להכיר בחסדו ית' וזהו הענין שבפסח נולד יצחק שמורה על מדת הגבורה וגודל הצמצום ודוקא ע"י אלו הצמצומים יתכן להכיר במדת חסדו ית' כדא' בזוה"ק (ויקרא ה'.) גדול ה' וגו' וע"ד תושבחתא דא בשני וכו' היינו כי דוקא בשני שמורה על מדת הגבורה יתכן הכרה בחסדו ית' ולומר גדול ה' כך א"א להכיר בפסח חולקא דאברהם דרגא דחסד רק ע"י הצמצום מהכרת שבת הרי שיש להם שייכות אהדדי: