סוד ישרים, ליל שביעי של פסח כ״ט

דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר וגו' וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זלגה"ה (בספר מי השלוח הק' בשלח) אשר ענין עבודה זרה בעל צפון הוא קליפת זנות והיתה דמות זכר ונקבה וכשהגיעו ישראל לפני ע"ז זו אמר פרעה נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר היינו משום שישראל מוגדרים מאוד בזאת התאוה יעו"ש:

והענין הוא כד' בזוה"ק (יתרו ס"ז.) ת"ח ברזא דקדושא איהו מלך וכהן ומשמש תחותיהו וכו' בסטרא אחרא דלאו איהו קדישא אית רזא דאיהו מלך זקן וכסיל ותחותיהו איהו כהן און ודא הוא רזא דכתיב ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי וכו' (ושם ס"ח.) בקדמיתא חמוי דיוסף כהן און אקרי ולבתר חמוי דמשה כהן מדין וכלא רזא חדא וכו' היינו כי שניהם הם יצרא דעריות אלא שיש בכל חטא דכר ונקבא כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמ"ח.) כמה דאיהו בסטר קדישא הכי נמי בסטרא אחרא דכר ונוקבא כלילן דא בדא נוקבא דס"ס נחש אקרי אשת זנונים וכו' שעיען מלהא כמשחא וכו' היינו כמו שנאמר וחלק משמן חכה והנה כל עוד שיש לו להאדם טעם מתוק בהחטא ופועל אותו בגודל תאוה אז הוא זה החטא בחינת נוקבא אולם אחר שנשתרש כ"כ בהחטא עד שפועל אותו בלי שום טעם ותאוה רק מפאת ההרגל שרגיל לרדוף אחר היצר הרע וכענין מאמרם ז"ל (ע"ז י"ז.) גבי עריות כיון דאביקא בי' טובא כמינות דמי' אז נעשה אותו החטא בעצמו בחינת דכר וכדאיתא בזוה"ק (שם) אתהדרת כגבור תקיף קאים לקבלי' וכו' וזהו שאיתא בזוה"ק (שם) בקדמיתא חמוי דיוסף כהן און אקרי היינו כל עוד שלא נשתרש עדיין בהחטא והוא בבחינת נוקבא. ולבתר חמוי דמשה כהן מדין היינו אחר דאביק בי' טובא ונשתרש בו אזי כמינות דמי' שנעשה מזה בחינת דכר וכמבואר שם אתהדרת כגבור תקיף קאים לקבלי' וזהו כהן מדין היינו שאין לו עוד בהחטא שום טעם רק כמו להכעיס שחושק וחפץ לעשות מדנים עם כביכול ית' וזהו כהן מדין כיון דאביק בי' טובא כמינות דמי' שהוא ע"ז. והנה כל עוד שחלק משמן חכה ונקרא כהן און בבחינת נוקבא אז נקרא זאת הקליפה בעל צפון להורות שצפון עדיין החטא כי יש לו להאדם עדיין בושה ליפעל אותו באתגלי' אלא שפועל את החטא באתכסי'. אולם אחר שמורגל ונשתרש בהחטא ונקרא כהן מדין בחינת דכר יצרא דע"ז אז נסתלק ממנו הבושה ועושה את החטא באתגלי' לעיני כל ואז נקרא זאת הקליפה ע"ז בעל פעור שמגלה עצמו בפני כל בלי בושה אכן ביציאת מצרים היתה ע"ז בעצמה נקראת בעל צפון כי היתה עדיין מכוסה אז בגוון מבושה ודרך ארץ כמו שמצינו בגמ' בשכר שאמר פרעה ה' הצדיק זכה לקבורה הרי שהי' עליהם גוון יפה מדרך ארץ ולכן נמי אמרו ז"ל אין עבד יכול לברוח ממצרים והוא כי מפאת זה הגוון יפה שהי' על תאות מצרים הי' התאוה שם בגודל התגברות עד שהי' נדמה להעבד שכל חיותו נקשר ותלוי במצרים ואם יפרוש עצמו מתאותם יפרוש ממש מהחיים שלו ולזה לא הי' בכח שום עבד לברוח משם ולכן נמי הי' נדמה לפרעה כשהשיג ישראל לפני ע"ז הנקראת בעל צפון יען שישראל מוגדרים מאוד בזאת התאוה ויבקשו בטח להפריש ממנה מפאת זה יחליש כל כחם שם וישארו משעובדים אליו וזהו שאמר נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר אכן הראה השי"ת נכחו תחנו על הים וכמבואר בספר מי השלוח הק' והוא כמאמרם ז"ל בגמ' כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא גדר קדושה. וגדר קדושה היינו חיים אמתים בלי שום שקר ולצנות משא"כ אותן שאינם מוגדרים בזאת התאוה הוא החיים שלהם שקר ואינו באמת שום חיים כלל רק לצנות בעלמא וכל הגוון הנראה בהם לחיים זה הגוון בעצמו הוא רק לצנותא דע"ז כי אף בנין הגוף שלהם המה מהרסים לגמרי ומשחיתים את נפשם וזה שמצינו בגמ' (שבת ל"א) דחפו באמת הבנין וכן במ"ר (בא י"ג) לך אצל אבא יוסף הבנאי לרמזו שהמה מהרסים את כל הבנין שלהם וכדאיתא בגמ' (סנהדרין ס"ד.) על העובדים לע"ז בעל פעור שאוכלין תרדין ושותים שכר ומתריזין בפניה רמזו בזה על הירוס הגוף אבל ישראל יען שהמה מוגדרים בזאת התאוה נתחזק אצלם כל פעם ביותר בנין גופם בחיים אמתים: