סוד ישרים, ליל פסח כ״ב

רבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח. מצה. ומרור. איתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שאכילת מצה הוא תיקון לאכילת אדם הראשון:

וביאור הענין כי החטא של אה"ר הי' מה שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהוא אילנא דספיקא שעל ידי זאת האכילה נעלם ממנו האור עד שהי' נדמה בדעתו שיש לו הוי' בפני עצמו עם בחירה חפשית כי מקודם זאת האכילה הי' מכיר בבהירות שאין לו שום בחירה כי הי' עדיין סמוך מאוד להמקור ואח"כ הי' כמו שנאמר (בראשית) ותפקחנה עיני שניהם וגו' ולכאורה יפלא מדוע לא חפץ השי"ת שיפקחו ולמה זה נענשו אמנם זה הוא כענין שאיתא בזוה"ק (וארא כ"ג:) ורזא דא דעינא סתים וגליא. סתים חמי אספקלריא דנהרא. אתגלייא חמי אספקריא דלא נהרא וכו' היינו כי סתימות עין רומז על אור עתיקא שהוא אספקלריא דנהרא שמכירין היטב שאין שום הוי' בפני עצמו כי נכלל ברצון השי"ת כך בעת סתימת עין של אדה"ר הי' מכיר בבהירות עצום שאין לו שום כח בחירה לפעול כי נכלל לגמרי ברצון השי"ת משא"כ אחר שאכל מעץ הדעת ותפקחנה עיני שניהם וזה הפקיחת עין רומז על זעיר אנפין שהוא אספקלריא דלא נהרא כי נסתר ממנו עוצם הבהירות ונדמה לו שיש לו כח הבחירה לפעול כפי חפץ לבו. והתיקון לזאת האכילה של אדה"ר הוא אכילת מצה כי מצה מורה על שלולות פעולות אדם כי חמץ מורה על פעולות אדם ומצה רומז על רצון השי"ת בלתי פעולות אדם כמאמרם ז"ל מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם וכו' גם מצוה בוא"ו מורה על פעולות אדם ומצה בלא וא"ו מורה על ההכרה שהכל מהשי"ת לבדו ואין להאדם שום כח הפעולה כי וא"ו לעילא ליכא כדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ג.) וע"י אכילת מצה יתוקן אכלת אדם הראשון:

פסח שהי' אבותינו אוכלים וכו' על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו'. היינו ג"כ שהישועה הי' בלי אתערותא דלתתא רק בדרך דילוג וע"כ קטרוגו אז הללו והללו וכו':

מרור זה שאנו אוכלים וכו' על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים וכו'. אשר עבדו בהם בפרך וכו'. היינו כי עיקר הרע הוא כשאינו מרגיש האדם שחסר לו אבל כאשר מתחיל להרגיש שחסר לו זאת ההרגשה הוא התחלת הישועה וגלות מצרים העיקר הי' שלא הי' יודעים ישראל שחסר להם וכדאיתא במכילתא (יתרו) שאין עבד יכול לברוח ממצרים ואמר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה מפני מה לא הי' יכול לברוח כי הי' אומר מוטב להיות עבד במצרים מלהיות שר במדינה אחרת היינו שהיו משוקעים כ"כ בתאוותם במצרים עד שסברו שהם סמוך להמקור מכל הטובות ולא חסר לנפשם כלום וזה נקרא בד"ת בפרך היינו בפה רך ואח"כ כשהתחילו להרגיש המרירות אזי ויצעקו אל ה' וזאת הי' ההתחלת הישועה ונגאלו וע"כ אמרו ז"ל בגמ' בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא כי מצה רומז על שלולות פעולות אדם ובהכלל ישראל נמצא באמת זאת ההכרה משא"כ מרור אם בלע לא יצא כי עיקר הישועה הוא רק כשמרגיש המרירות וזה הוא כוונת האר"י הק' ז"ל שכתב שהמרור צריך ללעסו בשינים והוא כדי להרגיש המרירות וזה הוא התחלת הצמיחה מהישועה: