סוד ישרים, אחרון של פסח י״ב

כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש וגו'. בש"ס (ערכין כ"ט.) רבי ישמעאל אומר כתיב אחד אומר תקדיש וכתיב אחד אומר לא יקדיש וכו' מקדישו הקדש עלוי וכו' ופירש"י ז"ל להעלותו בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן. הענין בזה כי טובת הנאה שיש לו לבעלים נקרא מה שהציב הש"י בזה העולם שהאדם יהי' הצינור והכלי להמליך עליו את הש"י ע"י עבודות ופעולות. וכמו שאיתא בגמ' (ב"ק צ"ב:) חמרא למארי וטיבותא לשקיא. חמרא למארי נקרא מה שכל כח הפעולות הם מהש"י. וטיבותא לשקיא נקרא מה שהציב הש"י שרצונו שדוקא ע"י פעולות אדם יתגדל הכבוד שמים. אכן האדם מצדו צריך להכיר שזו הטובת הנאה שלו הוא ג"כ מהש"י ואל יחזיק טובה לעצמו רק ימליך הש"י גם על זה שיכיר שזאת הוא ג"כ מהש"י וזה נקרא אתה מקדישו הקדש עלוי להקדיש גם הטובת הנאה שלו. ובזה הם כל המדרגות והתנשאות בין ישראל עצמם. כפי אשר יכיר ביותר בלי להחזיק טובה אף מכח עבודתו ולהקדישו להש"י כפי כן זוכה להתנשאות ביותר שיהי' הוא הכלי לכבוד הש"י שיתעלה על ידו וכדאיתא בזוה"ק (שלח קס"ח.) מאן דאיהו זעיר איהו רב. ומאן דאיהו רב איהו זעיר וכו' היינו שהכל תלוי בזאת ההכרה למסור הטובת הנאה שלו ג"כ להש"י. ועל זה רומז הארת שביעי כדאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ד.) אם היא מסטרא דההוא עבד מט"ט דאיהו כליל שית סטרין כתיב ביה שש שנים יעבוד גלגולין דילה לא מתחייבא אלא שית שנין עד דאשלימת שש דרגין מההוא אתר דאתנטילת אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם וכו' ונשמתא דאיהי מתמן אתמר בה ובשביעית יצא לחפשי חנם לית בה שעבודא. היינו כי באמת אף ההארה הנקראת עבד מט"ט ג"כ מכרת שאין לה מגרמי' כלום רק ההבדל בזה שבחינת עבד מט"ט רומז שהאדם הוא הכלי להמליך עליו השי"ת בכל פעולותיו ובכל פרטי עבודתו. נמצא שמכיר שהש"י נתן לו זכות כזה שע"י עבודתו מתגדל הכבוד שמים. וזה הוא ע"י לבושים משית סטרין היינו ששת ימי המעשה שעולם הזה מתנהג על ידם. והארה הנקראת מסטרא דשכינתא נקרא הארה מפורשת שהכל הוא מהש"י ואין לו להאדם מה למסור חזרה וזה מאיר ביום השבת שגם טובת הנאה מעבודתו מקדיש להשי"ת ואין לו שום כח לפעול מאומה וזה נקרא מקדישו הקדש עלוי שאחר כל העבודות מכיר היטב לבלי יחזיק שום טובה לעצמו אף מכח עבודתו. ובחג הפסח מאיר הש"י בכל השבעה ימים. שמאירים בבחינת שביעי כדאיתא בגמ' (פסחים ק"כ.) מה שביעי רשות אף ששה רשות. כי באמת מצד השי"ת אין שום דבר רשות רק מצוה ואיסור כי רשות נקרא דבר הצריך להתברר והוא בספק וקמי' שמיא אין ספק ורק מצד האדם אם יעבוד את השי"ת בדבר הרשות יאיר בזה רצון השי"ת ויתברר שהוא מצוה ואם חלילה להיפך יתברר שהוא איסור ולכן נקרא זאת רשות שנתן הש"י רשות להאדם להכניסו להקדושה. ולכן בחג הפסח שישראל יצאו מההסתר של מצרים ששם נדמה להאדם שכחו ועוצם ידו עשה לו חיל כמו שכתוב (דברים י״א:י׳-י״א) והשקית ברגלך כגן הירק ויצאו ישראל מההסתר הזה והאיר להם הש"י בחג הראשון שהוא פסח דרגא דאברהם שהוא לבוש למדת החסד האיר להם הש"י שחפץ בעבודתם שיבררו עצמם ע"י כח פעולתם ולמסור הכל להש"י וזה נקרא רשות. ובשביעי של פסח נגמר זאת בתכלית השלימות כי בשביעי מאיר מסטרא דשכינתא כד' בזוה"ק (הנזכר לעיל) מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית. אף שהוא הארה עליונה מאד שנקראת קבוע וקיימא שאין שם פעולות אדם כגוונא דשבת. מ"מ נכלל בזה ג"כ בחינת שבת דמעלי שבתא דמזמין לי' מבעוד יום היינו שנכלל בזה הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' גם הקדושה של הרצון ית' שחפץ בפעולות אדם. ולכן שוים הששה ימים לשביעי מה שביעי רשות שבהגמר ניכר שכל עבודתו הכניס להקדושה אף ששה רשות אף שששת ימי המעשה המה בהסתר אבל בחג הפסח מאירים גם הששה ימים שנתן הש"י רשות להאדם לברר ע"י עבודתו ולהכניס להקדושה כל צמצומיו עד ששוים לגמרי לשביעי שיכולים ישראל להקדיש אז אף הקדש עלוי: