מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, צו

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. מדו הוא הכתונת שמכפר על כעס (ערכין ט"ז.) ושפיכות דמים, ומכנסי היינו נגד תאוה כי מכנסים מכפרים על גלוי עריות, ורומז על מי שהוא נקי עכ"פ בתאוה וכעס יכול להתקרב לה'.

והרים את הדשן וכו' ושמו אצל המזבח. ענין תרומת הדשן שהיה חותה מלא מחתה מן המאוכלות הפנימיות שהוא מורה על יראה. ושמו אצל מזבח במזרחו של כבש, היינו שכל נקודה של חיים הנמצא באומות העולם בהמובחרים שבהם העיקר הוא יראתם, ומה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה [ירושלמי שבת פ"א,ה"ג], היינו מה שאצלם עטרה, זאת עושה הכהן קודם כל עבודה. אך נאמר ושמו ודרשו חז"ל (פסחים כ"ו.) בנחת שלא יפזר וטעון גניזה במקומו, היינו שלא יבזה זאת המדה וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתא היא. היינו כי יצטרך בהכרח בזה העולם נגד האומות לברר את עצמו בכל התאות ולעתיד יהיה רק מדות האהבה שולטת.

המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו ידיו תביאינה. היינו כי כל הקרבנות מכוונים לתפלות שהוא עבודה בלב. אכן בכל הקרבנות לא נאמר יביא את קרבנו ידיו תביאנה. לפי שכל הקרבנות אין להם חלק לבעלים, ועולה אין בה אף לכהנים. כי כל הקרבנות והתפלות שהאדם מקריב לפני ה', צריך לסלק תחילה כל נגיעותיו מצדו וזה שנאמר להקריב אשה לה', פי' בלתי לה' לבדו, וזה שנאמר בפ' זו שהוא תורת אכילת קרבנות, חזר הכתוב כמה פעמים לשון אש המורה לגודל יראה כי אש היא מכלה הכל. והסדרה הזאת הוא לבוש בעוה"ז המורה לנהר דנור בעולם האצילות, ולכן קודם כל תפלה על כל טובה שהאדם שואל מה', צריך להקדים תחילה קבלות עול מלכות שמים שלימה, וזהו ענין קריאת שמע קודם תפלה. וע"ז רומז שמע ישראל על סילוק נגיעה מצד האדם, כי רומז כי בלתי רצון ה' לבדו הוא הנמצא. וזה שאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ח',ל"ט) אשר תדע את לבבו, היינו אם באמת הטובה הלזו שמבקש עליה הוא לכבוד שמים לעשות רצון קונו תשמע לו, ואם ח"ו נמצא בהטובה שמתפלל עליה איזה צד שתמניעו מעבדות ה' לא תשמע לו. וזה הוא מצד הש"י אבל האדם יוכל מצדו להתפלל, רק שיקבל עליו תחילה עול מלכות שמים כנזכר, כי באמת הש"י חפץ להיטיב וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח שום תפלת ישראל, וכל זה הוא בשאר קרבנות אבל קרבן שלמים מורה שהאדם יתפלל להש"י שיטעימו מטוב הצפון לו לעוה"ב, והוא כי ירצה לראות את מקומו ממי הוא גדול וחפץ בהתנשאות, בזה נאמר יביא את קרבנו ידיו תביאנה, היינו למסור כל בקשתו ותפלתו להש"י ולא יפציר להתפלל בתוקף שבזה יוכל לצמוח שיחייב לחבירו, שכעת דומה לו במצב מדרגתו ואח"כ יהיה מנושא ממנו, כי באמת לעתיד יהיה מקום לכל אחד מישראל ביחוד להתגדר בו ויהיה כל אחד מדוגל במעלתו נגד כל ישראל. ואעפ"כ כל אחד נכוה מחופתו של חבירו, כמו בעוה"ז שיש כמה מיני חכמות ויש אחד שמדוגל בזה ואחד בזה, ואין התנשאות כל אחד שוה, רק לפי ערך הדבר שמדוגל בה. ולעתיד אף שהכל יהיה בדברי תורה, אך ימצא ענינים גדולים מאוד שאין אחד דומה בהתנשאותו נגד חבירו. ועל זה מורה מה שנאמר ידיו תביאנה היינו בשני ידים, כי באם האדם ירצה לטעום מטובו בעוה"ז ומבקש מהש"י שיראהו מקומו צריך להיות נקי מצדו, שאם יראה לו הש"י שהוא קטן במדריגה ממי שידמה לו בעוה"ז שהוא גדול ממנו לא ירע לו, כי באם לא יתפלל על זה יוכל להיות גדול מחבירו כל ימי עוה"ז, ורק לעתיד חבירו יגדל ממנו ולא יבא לו לעתיד שום רעה ממה שהוא עתה גדול מחבירו, כי גם זה טובה מה' שברא שבעוה"ז יגדיל מחבירו. אבל באם ירצה להודע על זה יוכל להיות שיודע שהוא קטן מחבירו, ויוכל להיות שישפל מחבירו אך באם רוצה להודע אעפ"כ יוכל לבקש ולא ירע לו, מאחר שרוצה לידע בבירר כמו שמצינו במרדכי (מגילה ט"ז:) שבתחלה נחשב בתר ארבעה ואח"כ בתר חמשה, וזהו ידיו תביאנה כי הוא בשתי ידים בימין ובשמאל, בימין היינו שיוכל להיות שיתנשא, ובשמאל היינו שיוכל להיות שישפל ע"י התפלה הזאת, ובאם יסכים האדם שירצה להודע אף שיודע לו שהוא קטן לא ירע לו ויכנע מפני חבירו שהוא גדול ממנו, ויהיה לו נייחא ממה שיודע ברור את מקומו אז יוכל להביא את זבח השלמים וזה ידיו תביאנה על מנת זה, והבן.