מי השלוח, חלק א, ספר בראשית, נח

אלה תולדות נח וכו' עשה לך תבת עצי וכו'. ענין התיבה, שנתן הש"י עצה והגנה לנח עד שעברו ימי הזעם, וכן לכל מי שלא נזדכך לבו עדיין יוכל ללמוד עצות איך יסתר עצמו ויגין בעדו מכל רע המתרגש בעולם, וכן אמרו חז"ל [תנדבא"ר פ"ו] אם רואה אדם שיסורין באין עליו ירוץ לחדרי חדרים של תורה והיא נותנת לו עצה איך להנצל. וענין התיבה הוא עפ"י מה דאיתא בגמ' (פסחים קי"ג:) שלשה הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס ואינו משתכר ומי שמעביר על מדותיו, מי שאינו כועס היינו שאינו מראה שום כעס בפועל, ואינו משתכר היינו שיש לו ישוב הדעת ומכיר ומאמין בבורא עולם, ומי שמעביר על מדותיו היינו שמסיר הכעס גם מלבו שלא יהיה בלבו שום תרעומות על חבירו. ועל אלו השלשה מרמז התיבה, עשה לך תיבת עצי גופר היינו שלא תכעוס, כי גפרית מורה על כעס וזה עשה לך תיבת עצי גפר היינו שתסגור את הכעס ולא תכעוס בפועל. קינים תעשה את התיבה היינו שלא תשתכר רק תהא בישוב הדעת, כי קנים הוא חדרים כמו מי שיש לו חדרים הרבה צריך שיהיה לו ישוב הדעת לידע מקום כל חדר ותשמישו, וגם מסכת קנים מורה ע"ז ולכן מי שאין לו ישוב הדעת ולב טהור אינו מבין לאמיתם את עומק ד"ת הנמצא במס' קנים. וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר, היינו שתעבור על מדותיך, כי וכפרת היינו שתכפר מעומק לבך, שלא ישאר בלבך רושם מכעס על חבירך. והשיעורין מהתיבה הם אותיות לשון, ג' מאות אורך וחמשים רוחב ולמד קומה, והיינו שלא יהיה לך לשון שקר. וגם אלו השיעורין הם נגד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, למ"ד אמות גובה כנגד בכל לבבך, נ' רוחב נגד בכל נפשך וג' מאות אורך נגד בכל מאדך, כי מאד היינו בכל מה שיוכל האדם לשער בדעתו ולהוסיף, וע"ז רומז אות הש' כי הש' היא אחרונה שבא"ב כי סוד הת' הוא כמוס לעוה"ב ולכן בכל מקום שרצו חכמים לגזם גזמו כשלש מאות כמו (חולין צ':) ג' מאות כור, וג' מאות כהנים שבמס' מדות פ"ג מ"ח. צוהר תעשה לתיבה היינו שתדע כי הכל בידי שמים, כי צוהר היינו בהירות וידיעה. ואל אמה תכלנה מלמעלה, היינו שתצמצם בכל קבלות השפעה שלא תהיה רעבתן. ופתח התיבה בצדה תשים, היינו כמו שמבואר על פסוק (תהלים ל"ד, ט"ו) בקש שלום ורדפהו וכמו דאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה י"ט, ט"ז) בקש שלום ממקומך ורדפהו ממקום אחר היינו מצדך ומכחך לא יהיה שום מניעה לשלום, אך גם לרדוף אחר חבירו לקרב את עצמו לחבירו גם זאת אין מהצורך כי בכל דבר נמצא ספק כי יוכל להיות שזה אינו ראוי לבא אל ביתך, אך לדחותו ג"כ אינו רשאי, וזה פי' בצדה תשים לא בפירסום. תחתיים שניים ושלישים תעשה, היינו שנצטוה נח לידע איך להתנהג עם ג' בניו בכל אחד לפי מדרגתו, עם חם כפי מדרגתו היינו תחתיים שתדבר עמו רק לפנים ועם יפת שניים ועם שם שלישים, היינו שתדבר עמו מעומק הלב וכל סודותיך תגלה לו. וכל זה היה עצות לנח קודם שנשלם איך יסתיר עצמו, כי מיד כשיצא מן התיבה שאז היה השלמתו אז עשה היפך מאלו הדברים כמ"ש וישת וישכר וכעס על חם ולא עבר על מדותיו, כי כשאדם נשלם אז מותר להתפשט, כי אז הכל רצון ה'.

וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב וכו'. עורב רומז על כעס ונח רצה שלא ימצא מדות הכעס בעולם והראה לו הקב"ה כי לעת עתה עוד מהצורך במדה זאת בעולם, כי לפעמים נגד תאוה שיבא לאדם איזה תאוה רעה, יוכל להנצל עצמו ע"י שיכניס עצמו בכעס, וזה פי' ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים היינו עד שיכלו חמדות רעות מהעולם אז יבוטל גם כעס כי מים היינו חמדה, ולכן במקדש התחיל מעט רמז ע"ז שהיה שם אמה כליא עורב כדאיתא במס' מדות פ"ד [מ"ו].

ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור וכו'. הנה זאת מחשבת הש"י נודע לנח, מאחר שנטבע בלבו גודל יראה אחר המבול, שלא נכון לפני האדם להתפשט את עצמו כפי רצונו ורק צריך לעצור את רוחו, מזה הבין כי כן הוא ג"כ רצון הש"י שלא יקלל עוד את האדמה.

ואתם שרצו בארץ ורבו בה. במדרש רבה (בראשית פרשה ל"ד,כ"א) מביא מעשה ע"ז מתלמידי ר' יוסי איך שלא היה יכול לסבור ד"ת מפני שהיה מגודל בארץ אחרת ואף שאויר ארצו היה רע. וע"ז מסיים המדרש לב בוסר בחלקו של חבירו, כי החטא של דור המבול היה עינים רמות שכל אחד היה עינו רעה בחלק חבירו, ולזה אמר הש"י לנח ואתם שרצו, שרצו היינו קטנות כמו שפירש"י ז"ל על תיבת שרץ, וזהו שרצו בארץ היינו שתסתפק בחלק הקטן הניתן לך ולא תקנא בחלק חבירך, ורבו בה היינו שמחלקך תקבל תענוג בכל פעם יותר ותתפשט בה מאוד.

והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. ענן היינו יראה והסתר, וקשת היינו מבטח עוז, כי בכל תוקף היראה יהיה לך בטחון גדול וזאת הבטיח הקב"ה לנח. וזה שנאמר בזוה"ק (בראשית ע"ב:) לא תצפה לרגלי דמשיחא עד דתחזי קשתא בגוונין נהורין, היינו שיהיה התקופות מהש"י בולט ומפורש נגד עיניך אז תצפה לרגלי דמשיחא. וזה ששאל רשב"י את ריב"ל (כתובות ע"ז:) נראתה הקשת בימיך ולא שאל אותו בלשון ראית, דנראתה משמע לפעמים ולא בתמידות, ולרשב"י היתה הקשת בתמידות. והקשת והתקופות של ישראל הוא הפרשה שמע ישראל שהוא נותן תקופות בלב המיחלים לחסדו.

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ולא נאמר לשון אחד, כי עיקר לשון הוא לשון הקודש כי לשון הקודש הוא ממה שנטבע בעומק הלב ונובע משורש החיים, ושאר הלשונות נקראים לשון עלגים וכמ"ש (ישעיה ל"ג,י"ט) נלעג לשון אין בינה, היינו שאין לו שורש חיים בלבו כי בינה הוא בלב, ודור הפלגה אף שדברו בלשון הקודש מ"מ לא היה להם שורש חיים רק מן השפה ולחוץ היו מדברים בה, כמו פטפט וציפצוף העופות ושאר בעלי חיים, וכן בענין הנחש שהקשו כל המפרשים למה לא מצאנו בקללתו שיוטל ממנו לשונו, אך באמת לא היה לו לשון בשורש מאחר שדיבר לה"ר על בוראו. והבן.

ויהיו ימי תרח. פירש"י שלא יאמרו הבריות לא קיים אברהם אבינו כיבוד אב ואם, ואיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ל"ט,ז') אמר הקב"ה לאברהם אבינו לך אני פוטרך מכיבוד אב. הענין בזה כי עם נח כרת ה' ג"כ ברית, אך כריתת ברית עם נח לא היה בדרך שכרת עם אאע"ה, כי עם נח כרת הש"י ג"כ ברית כדרך ארץ כמו שנתבאר וכמו שנאמר והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת, כי אחר היראה מהמבול קבל עליו שלא יתפשט עצמו כנ"ל, וגם הש"י הסכים שלא ישחית את העולם, ונח התחיל לעסוק בדרך ארץ כי היה חכם גדול בכל מיני חכמות שבעולם אך עדיין לא בא לכלל ד"ת. והכריתת ברית שהיה עם אאע"ה היה בד"ת והוא לא היה צריך לעסוק בדרך ארץ, כי ד"א קדמה לתורה. ולכן לא היה צריך לקיים כיבוד אב. כי מי שעוסק בד"ת אין צריך לעיין על ד"א כי הד"א מתגולל עמו בכל הענינים אף שלא מדעתו. ע"כ נאמר וימת תרח בחרן והרשעים אף בחייהם וכו'.

בעשרה דורות שמאדם ועד נח נאמר אצל כל אחד ויחי וכו' ויהיו כל ימי וכו' ובעשרה דורות שמנח עד אברהם לא נאמר ויהי כל ימי. הענין בזה הוא ע"פ הפסוק (משלי כ"ג,כ"ד) גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, ולא נאמר אבי אצל חכם כמו שנאמר אצל צדיק אבי צדיק. אך הענין הוא כך, כשנולד להאדם בן צדיק אז גם האב שייך בו כי גם בהאב נמצא המדריגה הזאת בהצנע רק אצל הבן היא בפועל. אבל כשנולד לו בן חכם היינו בד"ת אז הוא הולדה חדשה ואין שום שייכת להאב אצל הבן כי הוא דבר חדש. ע"כ לא נאמר אצל החכם ישמח האב כי אין שייכת להאב אצלו יותר מכל העולם ורק כתיב ישמח בו היינו כל העולם ישמחו בו ולא יעסקו עוד באביו רק בו, כי נולד חכם בד"ת ואז כל העולם בשמחה ויעסקו בהבן ולא בהאב. ע"כ בעשרה דורות שמאדם ועד נח נאמר ויהי כל ימי אף שהוליד את הבן עכ"ז יש שייכת לעסוק בהאב. כי נח איש צדיק היה ואצלו יש שייכת להאב, אבל בעשרה דורות שמנח עד אברהם לא נאמר ויהי כל ימי כי אברהם אבינו ע"ה היה חכם בדברי תורה כמו שקיים כל התורה קודם שנתנה כידוע. ע"כ אין שייכת להאב אצלו, וע"כ אחרי שהוליד את הבן לא נאמר ויהי כל ימי, כי אין שייכת לעסוק עוד בהאב רק ישמח בו.