מי השלוח, חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת שבת כ״א ב

אמרוהו רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קבלה כי אתא רבין אמרוהו רבנן קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקבלה אמר אי זכאי גמירתא לשמעתא מעיקרא, והא גמרה, נפקא מינה לגירסא דינוקתא. אי זכאי היינו שהייתי מזוכך במדת קבל אמת ממי שאמרו גמירתיה מעיקרא, הלא הדבר הוא אמת מפני מה לא קבלתי אותה כשנאמרה משמיה דר' ירמיה, אף אם סוף דבר מארץ תצמח שלא הפסידו לגמרי, אך עכ"פ הפסיד הגירסא דינקותא, היינו שיש חילוק בין הלומד דבר תיכף ומיד כשנתחדש בעולם אז יש בו יותר כח וטעם מאשר כבר נתחדש, וזה פי' גירסא דינקותא היינו כמו שהתינוק יונק משדי אמו יונק חלב מה שלא היה עוד בעולם שלא נתיישן אפילו רגע ונמצא טעם טוב מדבר שנתיישן, כמו שנאמר בלחם הפנים (שמואל א' כ"א,י"ז) לשום לחם חם היינו שלא נתיישן רק היה תמיד חדש.

עד דכליא רגלי דתרמודאי. היינו שיגמר הבירור כי הם נתערבו בין ישראל כדאיתא ביבמות [י"ז.], אך ביען כי שלמה מלך ישראל בנה את תרמוד כמ"ש (דברי הימים ב' ח',ד') ויבן את תדמור במדבר מסתמא ראה ותיקן שלא יגיע מזה שום היזק לישראל.

מאי חנוכה וכו'. כתיב (תהלים קי"ט,ק"ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נר לרגלי היינו שהש"י הנחיל ד"ת אשר בכל פרט מעשה יוכר כי מלכות ה' בכל משלה. ואור לנתיבתי היינו שבכלל האיר הש"י ג"כ הכרה מיוחדת כי המלכות שלו היא, כי נר הוא דבר פרטי, ואור הוא כללי, והנה הש"י ברא את עולמו בכלל ונכללים בשלשה כללים, עולם, שנה, נפש, וכתיב (תהילים קל"ט,ט"ז) ימים יצרו ולו אחד בהם, היינו כי מן הכללים הללו בחר בפרט בהמובחר שבכל כלל להאיר בהתגלות אור פרטי והכרה במלכותו ית', והיינו בעולם ברא הקב"ה את עולמו בכלל וארץ ישראל מקודש מכל הארץ (כלים פ"א,מ"ו) וירושלים מקודש מכל א"י והת"ק אמה מקודשין ומקום העזרה וההיכל מקודשין, ושם צוה להדליק את המנורה להאיר הכרה פרטיות במקום הזה, ושנה היינו בזמן, ברא ששת ימי המעשה ובחר בפרט ביום השבת וג"כ נמצא מצות נר של שבת, ובנפשות בחר בפרט בעמו ישראל מכל האומות, ולעת עתה קודם שנגמר הבירור בישראל בחר מהם בשבט לוי ומתוכם הכהנים ומהם הכהן גדול ונתן לו מצוה בפרט להדליק את המנורה, והנה בימי חשמונאי שהאיר להם הקב"ה מההארה של עתיד שזכה הכהן גדול למלכות כמו שעתיד להתגלות ע"י משיח בן דוד שיגמור הבירור ואז יהיה הבחירה בשבט יהודא, ואז כאשר זכה חשמונאי למלכות ניתוסף ג"כ אור הכרת בחירת כל נפש מישראל בפרט, אכן מהנס שנעשה בהמנורה קבעו נר פרטי לכל אחד ואחד להאיר האור הפרטי לבחירת כל נפש מישראל בפרט, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ז,ו') ה' יספור בכתב עמים ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, ה' יספור בכתב עמים הוא שעל כל האומות משגיח הקב"ה רק לקיום המין כמו שאר בריות, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, הוא שבישראל משגיח הקב"ה לכל פרט נפש וזה איש ואיש יולד בה. והוא יכוננה עליון, היינו איש ואיש מישראל תיכף כשיולד יהיה הכרה שנולד נבחר מנפש חדשה, וזהו שאמרו נר לכל אחד ואחד. וזהו שנחלקו ב"ש וב"ה, היינו האיך וכיצד יהיה הבירור וכיצד מדליקין את הנרות הרומזין לזה, ב"ש סבירא להו פוחת והולך כפרי החג שכן סדר הבירור שיכלה הפסולת להיותה פוחתת והולכת עד שתשאר הקדושה מבוררת, וב"ה סבירא להו מוסיף והולך היינו שעיקר הוא להתפשט הקדושה בכל עת והפסולת תתבטל ממילא, וזהו השיעור משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק היינו שלא ימצא בנפש ישראל שום דבר רשות והרגל, וזהו מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ היינו שהנר יאיר על כל צעדה שהוא בכוונה לשם שמים, ומה שנאמר עד דכליא רגלי דתרמודאי היינו שישלם הבירור בין ישראל כמבואר במס' יבמות [ט"ז:] כי שיתא אלפי קשתי העמידו, היינו נתערב מזרעם בין ישראל ועיקר אריכות הגלות הוא מזה, וכשיתברר אז יהיה רצון הש"י מפורש, וזהו משתשקע החמה, כי חמה רומז על כללי ד"ת, ולעתיד לא יצרך לכללים רק הש"י ישפיע לכל אדם בינה מפורשת בכל פרט מעשה, וזה אמרם נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. נר חנוכה הוא כנגד נפש, וסוכה נגד עולם, ומבוי נגד שנה, כי בזמן הוא יום השבת המובחר.